שבט, תש"ה.

אין כוחם של העובדים העברים אלא באחדותם. אז גם רוח-סערה לא תזיזם. גוש מוצק קשה לטלטלו ממקומו.

אנו יודעים שהיישוב העברי נבנה ונחרב, נחרב ונבנה. היום מחריבו טיטוס, מחר – אדריינוס; היום – הצלבנים, מחר – היטלר. מחריבים ומחריבים והיישוב חוזר ונבנה. אין מקום פה – גולה העם למקום אחר. מרכזי-התורה נודדים ממקום למקום – מירושלים ליבנה. לאושה, לציפורי, אך מארצנו לא נזוז, כשם שהכוהנים לא עזבו את המזבח ביום שחרב בית-המקדש. ולנו כל הארץ מזבח, קודש-קדשים היא לנו!

נתחזק, נמשיך את עבודתנו עד נשימתנו האחרונה.

אדר, תש"ה

קול של מאות צעירים נשמע בארצנו – קול קורא באמונה ובבטחון:

"אנו לא נשקוט עד אשר נקים את הריסותינו, ובצפּרנינו נפלח את אדמתנו השוממה, עד אשר תתן את יבולה.

"אנו נגן בגאון על אדמת-המולדת, על כבוד-עמנו ולא נעזוב עמדותינו עד טיפת-דמנו האחרונה.

"אנו נחפור את אדמתנו במכונה, באת, בצפּרניים – אם יהיה צורך בכך.

“אנו נצמצם את מאוויינו, עת עצמנו, כדי לתת מקום לאורחינו הבאים להתיישב בתוכנו...”

ובהישמע הקול הזה מתחיל לבנו לפעום בפעמי-נעורים, ולעינינו הכהות נראה שחר-הגאולה!

13.2.47

מקנא אני בכובשים נקודות חדשות בארץ, מגביהי-שבת בהרי חברון ויהודה, יושבי-בנגב, במדבר לוהט, המצילים את הארץ משממונה.

ברגעים אלה רוצה אני בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי להידמות אליהם לעשות כמעשיהם, להיות במקומם או אתם!

יום רביעי, ט' בכסלו תש"ז (1.1.47)

חיפושים מקיפים נערכו היום בכל רחבי תל-אביב כתגובה על הלקאות אנשי צבא בידי אצ"ל. לפנות-ערב נודע, כי יצא פסק-דין של מוות על גרונר הנאשם בהתקפה על משטרת רמת-גן. משנודע לי על כך הרגשתי, כי רגש שׂנאה איום עומד להתפרץ בקרבי…

יום שני, ו' בשבט, תש"ז (27.1.47)

– – – – התקדמותי בעבודה משׂבּיעה רצון. הגעתי כבר לשיא של ששים שורות לשעה (חמשה וחצי מרובעים) וזה לאחר חדשיים של עבודה. סדָר ממדרגה א' צריך להגיע למאה שורות לשעה. כמדומני, שלאחר חצי שנה נוספת אגיע גם לשיא זה. אולם על אף העתיד האידיאלי אין ברצוני לבחור אותו כמקצוע קבוע מכיון שמקצוע זה¹ מזיק מאד לבריאוּת. עלי לחכות עוד חדשיים עד שאקבל משכורת ובדעתי להירשם לקוּרס השתלמות ברדיו טכניקה (מקצועי הקודם), שיימשך למעלה משנה… כמדומני שאתקל בהתנגדות גדולה מצד אבא. אולם לא אזניח את מקצועי הנוכחי עד אשר אשיב לאבא במלואו כל מה שאני חייב לו ואף אעזור לו בכל האמצעים שבידי לחסל את חנות המכולת ולפתוח עסק אחר יותר קל בשבילו ובשביל אמא. לאחר שאמלא חובתי זאת רצוני לאסוף לי מעט כסף, אף כי לא החלטתי בכלל אם אשתקע בעיר.

יום ראשון, י“ט בשבט, תש”ז (9.2.47)

– – – – ביום הששי נודע על דבר הקמת שלוש נקודות חדשות בנגב. כשאני קורא בעתון ידיעות כאלו נרעדים בקרבי מיתרים עדינים ומלבי פורצת זעקה נוראה. כמה הייתי רוצה להיות בין אנשי הנקודות הללו! רוצה אני בחיים חדשים, בחיים אשר בהם אקריב את כל מרצי הרב למען אידיאל התיישבותי-לאומי. רוצה אני בחברה בעלת האידיאל, אך רוצה אני גם בחברה אינטימית. מאסתי בחיי-העיר, חיי “בּיזנס” והוללות, חיי-רקבון. על אף הכל איני יכול לעזוב את העיר: א) כי לא פרעתי את חובי לאבא. ב) כי איני יכול להפסיק את למודי באמצע; זה יהיה חטא מצדי…

אולם מי חכם וידע עד אז ובכלל מה ילד יום?

יום ב', י“ח באדר, תש”ז (10.3.47)

לפני שבוע, בשבת, הותקף מועדון-הקצינים בירושלים. כתוצאה הוטל עוצר על ירושלים, תל-אביב ובנותיה. לאחר העוצר הוכרז “מצב צבאי”… תל-אביב והסביבה מגוּדרות בגדר-תיל דוקרני. “הם” כולאים אותנו בתוך גיטו, אולם מזימתם תוּפר. אותנו, בני הדור הצעיר, שלא טעמנו טעם עבדוּת, אי-אפשר לכלוא בגיטו. מלחמתנו בכל השטחים תימשך עד כי נשיג את מבוקשנו.

בי"א באדר מלאה שנה ליום עלית פּלוגתנו לביריה. יום זה לא יישכח מלבי – כשטיפּסנוּ על ההר בגובה של תשע מאות מטר כדי לכבוש את הנקודה מיד כוחות הדיכוי, תחת מטר עז ועל אדמת-בוץ. צעדנוּ כשאנוּ תומכים איש ברעהוּ. הנסיעה המייגעת (במשך שתים-עשרה שעה על גבי אוטו-משׂא) והתנאים הנוראים (שבעים וחמשה איש הצטופפנו באוטו אחד!) לא ריפוּ את ידינו, ולאחר כיבוש הנוקדה עלינו לתל-חי.

במוצאי-שבת התחוללו קרבות-רחוב עזים בתל-אביב… אותה שעה הייתי ברחוב ביחד עם אבא ואמא… ברחוב הרצל כיבדני אוטו משורין במנה הגונה של צרורות-כדורים. הספקתי לקפוץ מאחורי קיר שנשאר ממקלט ישן שלא פורק, וכך ניצלתי ממוות בטוח. אבא ואמא הגיעו כעבור זמן מה בריאים ושלמים.

היום בי“ח באדר, מלאו לי י”ז שנה. “נדנדתי” מעט לאבא שיקנה לי אופנים: “מצרך חיוני” בשבילי. אבא סירב, מפני שכבר שברתי את ידי שלוש פעמים ואין ברצונו לשלם לרופא בפעם הבאה!… כדי לפייסני הפתיעני במתנה נאה: כל כתבי אחד-העם בכרך אחד ובהידור רב…

יום ג', כ“ה בניסן, תש”ז (15.4.47)

– – – – בזמן האחרון התחלתי לעיין ביומנה של חנה סנש הי"ד… וביומנה זה היא מעלה את כל בעיותיה ולבטיה בגילוי-לב. אולם יש דברים שבשעה שאני קוראם לא הייתי מסכים לדעתה. היא אומרת, כי עם ישראל הוא חולני. זאת היא מסיקה מן הפּילוּג והמפלגתיוּת. כל ההיסטוריה היהודית מבוססת על מפלגתיוּת. בזמנים הקדומים: מעמד הכוהנים, הלוויים וישראל; ובהווה – הציונוּת הרוחנית והציונות המדינית. ואם נסתכל בהיסטוריה היהוּדית, נראה שלא קרה שמפלגתיות תגרום לידי פילוג. בימים אלה (ובייחוּד בימי בחירות) אנו עדים לניגוּדים בין מפלגוֹת שונות. ניגודים אלה אינם כּלל וכלל מסוכנים, כי המטרה של כל המפלגות היא משותפת – מהקיצונים ועד למתונים – וכל המחלוקת היא: באיזו דרך יש ללכת כדי להגיע למטרה המשותפת?… אולם ישנו גם הגורם הפוליטי. וגם לזה יש פתרון. הבחירות (אנו מדברים בבחירות ישרות) עלולות לקבוע את ההשקפות בהן בוחר העם… לנו אין מדינה, משטרה וצבא. ובמצבנו כיום עם כל הניגודים שבין המפלגות אין לנו להתבייש בעצמנו, במשמעת הפנימית שלנו.

יום ד', כ“ו בניסן, תש”ז (16.4.47)

אתמול לפנות בוקר הוצאו להורג ארבעה צעירים עברים: דוב גרונר, והשלושה שנתפּסו בליל ההלקאות הי"ד… ההודעה היתה כמהלומה. אנחה כבדה התפּרצה מפּי אמא. במשך מחצית-שעה לא יכולתי לפצות את פי. כמדומני שבאותה רגע נרצח מצפוני. הפכתי לחיה רעה, טורפת; כמדומני שהייתי יכול לשפוך בנזין על ראשיהם של האשמים בּרצח ולהציתם במו ידי ולהינות הנאה סדיסטית, ליהנות בלי גבול, לחייך ולצחוק כמטורף. ארבעה צעירים עברים נרצחו במולדת; הרצח היה חוּקי, אבל יותר משפגע בזכאים הרי פגע בלב כל יהודי ציוני! מעשה זה מוריד את המסכה מעל פני הג’נטלמנים של 1947: חיות סדיסטיות בצורת אדם! על מזבח האינטרסים של האימפריה המשעבדת, שדינה וסופה להימחק מן ההיסטוריה של האנושות, הקריבו ששה מיליונים יהודים ועוד הם עומדים לכלות את שארית הפּליטה בארצות אירופה ומתנכלים גם לשארית אשר בארץ!

אולם מזימתם זו תוּפר! הנוער העברי עומד הכן! ארץ-ישראל לא תיהפך למַידַנק! לא נירתע מפּני קרבנות, אף כי איננו רוצים בכך. הבונים מולדת אינם פוחדים ממוות. חוּשלנוּ בכוּר-היסוּרים של עם ישראל. לא ניסוג!!

יום שני, א' באייר, תש"ז (21.4.47).

מהומות פרצו במחנות-המעפילים בקפריסין עקב צמצום במיכסות-העליה…פסק דין המוות על פינשטין ובראזני אוּשר על ידי מפקד-הצבא. בשבוע שעבר נתפסה אנית-מעפילים בשם “תיאודור הרצל” שהסיעה מאתיים ששים וארבעה עולים. לאחר מאבק של שלוש שעות שבו השתמשו “כוחות-הבטחון” בנשק אוטומטי ורצחו שלושה אנשים – התגברו על האניה, ולאחר כמה ימים גירשו את המעפילים לקפריסין…

המצב הפּנימי חמוּר מאד. שנאה עזה מכרסמת את לבי עקב המאורעות בקפריסין ובארץ. מימי לא שנאתי כמו בימים אלה. אני נשרף באש הזעם והכאב העצור. איני יכול להסיח דעתי מהמאורעות האחרונים אף לרגע. איני יכול לשכוח ואף לא אשכח…

יום רביעי, י“ז תש”ז (1.5.47).

– – – – בשבוע שעבר נפתח מושב או“ם כדי לדון בשאלת ארץ-ישראל. ככל שמעמיק “הדיון” מתגלה השקר בהצהרת ידידינו, כביכול… אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. אם אין אני לי מי לי?… בתקופה שלפני הבחירות לנשיאוּת היה עלינו ליצור בוושינגטון פעילות פוליטית מוגברת, שתתן את אותותיה בארץ-ישראל, אולם הצהרותיה של אמריקה באו”ם הראו, כי נשענו על קנה רצוץ…

ביום א' ערך אצ"ל התקפה על כלא עכו… אם כי הפּעולה היתה נועזת ובוּצעה בהצלחה, הרי יש להצטער על מספּר-האבדות הגדול. אנחנו עם למוּד יסוּרים ומי כמונו יודע כי בעד חופש משלמים בדם (אם כי אין לעשות זאת בדרך בלתי אחראית ומבלי לראות את החסרון שבדבר כדרך שעשה זאת אצ"ל)…

ג' בתשרי, תש"ח

אנו עומדים בראשית שנה חדשה ומי יודע מה צפוּי לנו במשך שנה זו. מפי הכל נשמעת ברכת חג שמח ולשנה הבאה בירושלים.

ירושלים? – איזו ירושלים? ירושלים העברית-הערבית? ואולי בכלל בלי ירושלים? כל זה תלוי בנו וברצוננו. ועדת האומות המאוחדות לעניני ארץ-ישראל קבעה את החלוקה כפתרון סופי… וירושלים תוכרז כאיזור בינלאומי…

ירושלים עיר-הקודש! הבירה הנצחית של עם ישראל בכל תפוצותיו ובכל הזמנים! עליה דורשים הם שנוותר! ויש המסכימים לכך!… אולם אותם האומללים, המעדיפים את האינטרס המפלגתי על הלאומי, קרצי-ראות הם ושמחתם זו לא תארך הרבה. כדי להביא רווחה זמנית לעם, אסור לוותר על חלק-הארי של ארץ-ישראל לדורות… אסור ליצור תחליף לארץ-ישראל או להביא רווחה זמנית על ידי ויתור על מרבית ארץ-ישראל ועל ירושלים, על אותה ירושלים שהיהודים נשבעו “אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני” – אותה ירושלים רוצים אחדים מאתנו לשכוח…

יום ב‘, ו’ בחשון, תש"ח (20.10.47).

…מאחורי הקלעים מתנהלת פּעולה קדחתנית של שליחי ממשלת-הלייבור, כדי לעורר מהומות-דמים בארץ ולהניע את הארצות הערביות השכנות לשלוח את צבאותיהם למלחמה על הציונים. מטרת פינוי הבריטים בארץ היא – לאפשר לארצות השכנות לפלוש לארץ, ואמנם מתקבלות פּה ושם ידיעות על ריכוז צבאות בגבולות… אך בכל זאת יש להטיל ספק בכושר פּעולתם של הצבאות הערבים, עם כל הציוד הכבד וההדרכה הניתנים להם על ידי הבריטים…

בחיי הפּרטיים לא חלו תמורות. מצבי כיום אינו מעודד ביותר. חברה – יש! סיפור בחברה – אין! והסיבה היא פשוטה: חברה בעיר, שאינה קיימת על בסיס של איזה אידיאל, משמשת רק לבלוי-זמן, כלומר ל“הריגת-זמן”. אם יעיין מי-שהוא במה שכתבתי, הרי ישאל מיד: וכי אינך יכול למצוא לך חברה הקיימת על בסיס האידיאל? – לא! האידיאל הוא חלוצי-לאומי בכל השטחים. התנועות הרבות- כל אחת מהן מפרשת אידיאל זה באופן שונה. וקיימת עוד סיבה, והיא – הדתיוּת. אודה על האמת, אינני מבין את המלה ואת הפּירושים שנותנים לה, אולם אני יודע שהתחנכתי על ברכי המסורת ובשבילי היהדוּת היא לאום. קשה לי לראות בשוויון נפש את הזלזול הגמור במסורת…

תנועוּת אלה, עם כל החלוּציוּת שבהן, אין מקומי בתוכן. וגם עם התנועות הדתיות אינני מזדהה לגמרי. דיי אם אזכיר את הסכמתן של התנועות הדתיות לוותר על ירושלים. שוב אין לי כיום תכנית ממשית לשינוי המצב. דבר זה כרוך בכמה גורמים: א) גמירת הלימודים (כלומר עוד שנתיים); ב) המצב הפּוליטי; וג) פתרון סופי לשאלת המקצוע.

אולם מתנחם אני בזה, שצורת-חיי תשתנה במשך השנה או השנתיים הבאות. על כך כבר החלטתי…

שבט, תש"ו.

והנה בא היום, בו הפך הדבר למציאות – דבר זה, אשר היה עד עתה בעינינו בבחינת אגדה רחוקה. ההדים על הנגב הרחוק, שאזננו קלטה עד עתה, הזדהו עם ההרגשה המוחשית.

רב הוא אור הימים הספורים האלה, ששהינו כאן, כי אושר רב היה אצור בתוכם, אושר אשר, בטוחני, יעשיר את נפשנו לימים רבים. ימים אלה התנשאו כחג על פני מישור ימי-החולין של ימי הישיבה-בבית.

היציאה בימים כאלה מן הבית כדי להיענות לצו-השעה ולשאוף אויר חדש, טעם מיוחד יש בה ולכן כה צהל הלב בבית ורחב משמחה לקראת גיוס זה.

המרחקים הגדולים והשוממים שגמאנו במכונית בנסענו הנה, לנקודה הבודדה הזו בלב המדבר – הם שהעידו על גודל המפעל המוקם. הם הוכיחו לנו את הגילוי הנפלא, הנועז שבהעפלת הצעירים לחבל-מולדת מתנכר, הם פּתחו לפנינו אפקים רחבים. אשרינו שזכינו לתקוע מעדרינו ברגבי אדמת-הנגב! אשרינו שזכינו להשכים קום יחד עם חלוצי-הנגב בצאתם לעבודתם! אשרינו שזכינו לראות בלבלוב פּרחי-השקדיה בנגב; שקדיה פורחת זו שבלב שממת-המדבר מוכיחה ומעידה על סיכוּיים של פּריחת הנגב כולו – בעתיד.

רק עתה אדע להעריך שבעתיים כל עץ מתפתח וכל שתיל, את חרדת העובד לגידוליו. אשרינו שזכינו לחיות – ולו אך ימים מספר – בתוך ההווי החלוצי של כובשי-הנגב, לחזות בשמחת-היצירה, המלווה פני כל חבר עמל, ויחד עמו לנשמה בחלקה.

נדע לשמור את אור הימים האלה, ויהיו לנו כדגל בדרכנו.

אדר ב', תש"ו.

ערב צאתנו לביריה נאמר לנו: סיסמתנו תהיה “הקדם תל-חי”. תחת שמה המוּסווה עלינו לצעוד אל מטרתנו האחרת, האמיתית.

אולם סיסמת “תל-חי” זו לא נישאה רק כלפי חוץ על שׂפתי מאות מעפילי ביריה כדי להסתיר מעיני הזר את מטרתנו, כי היתה גם טבועה במעשים ובפועל. לא היה זה שם-הסוואה, אלא הזדהה עם המטרה האמיתית. כי תל-חי וביריה – אחת הן. הראשונה מאירה את הדרך לשנייה. תל-חי ציוותה עלינו: בראש וראשונה להיאחז בקרקע-המולדת ולהידבק בה בכל נשמתנו, לכבשה לנו בלי כל וויתוּר ופשרה, אף אם במחיר החיים יעלה הדבר… ובזו הדרך הלכנו ונוסיף ללכת…

הפקודה לביצוע המפעל שהפתיענו היתה כמפתח גואל למאוויינו שהצטברו בחדרי-לבנו מלחץ הזמן האחרון וחיפשו מוצא כדי ליהפך למעשה פּעיל. היא העניקה לנו הזדמנות ראשונה לראותה כמתנה יקרה שהופקדה בידינו.

… בדרך היוצאת מאיילת-השחר ומתפתלת במעלה הרי-הגליל צועדת ומעפילה שיירת-המסע הארוכה. הכל מסביב מנבא כי בחיק הלילה הזה מתרחש משהו גדול, כי בחיק הלילה הזה צפוּן וחבוּי איזה סוד של יצירה גדולה, והשחר המתקרב יפתרנו…

לאור כוכבי הלילה ההוא צעדנו ולאורה הקלוש של הלבנה אשר ענני-גשם שחלפוּ על פּניה מנעוּהוּ מאתנו לעתים ואיימוּ עלינוּ במטענם העצור בחובם. כל אחד יודע מי הם שותפיו הרבים במסע המייגע ובביצוע המפעל הכביר: אנשי היישוּב העברי מכל הארץ, מגילים שונים ושכבות שונות – על כל תנועותיהם ומפלגותיהם, אולם פה גוּש אחד הם: המטרה האחת המשותפת והרעיון האחד שנולד בעקבות הצרה המשותפת הם המאחים את קרעי-המרחק ומאחדים את הלבבות. פּגשנו נערים ונערות, צעירים כמונו, שלוּקחוּ ישר מעל ספסל-הלימודים, מכל משקי-העמק, מכפרים ומערי-הארץ, אנשים ונשים ממקומות שונים וביניהם לא מעטים גם הבאים-בימים, חיילים משוחררים ונוער עולה, שזה עתה הגיע לארץ מבוּכנואלד, מבוּלגריה ומיתר ארצות-הגולה. חוויה גדולה היתה לכולנו למראה ההתקהלוּת ההמונית של האלפים הללו, ויחד עם זה צר היה שדוקא במעמד מתוּח כזה היא יוצאת לפועל, ודוקא גורמים מסויימים אלה מאלצים את כולם כאחד להיפגש יחדיו.

העלייה הולכת וגוברת ומקשה על העולים, ומכביד על הכל המשׂא הכפול על הגב המכיל גם חמרי בנין וצרכים להתיישבות; אולם אנו ממשיכים לטפס ולהעפיל. בשקט מתנהל הכול, בשתיקה. אין הגה נשמע, פּן יגלונו “הם”. דומייתנו מתמזגת עם דממת-הלילה, רק קול נביחת-כלבים נשמע מעבר להר. והנה, גם מן השמיים לא רחמו עלינו: מטר-זעף החל יורד על ראשינו! ברוח ובקור, בגשם ובברד, מחוסרי כל מגן הוספנו לטפס במעלה ההרים הזקוּפים כשאנו מופקרים לתנודות-הטבע. הרגליים העייפות כמעט ומעדו בסלעי-המדרון בקרקע, החלקה והרטובה מגשם. אך למרות הכל המשכנו את דרכנו בכוח פּנימי חזק, שדחפנו קדימה, הלאה, למעלה. והרגשה קיננה בלב: האדם מתנצח עם הטבע ושורה עמו. הנשימה מתקצרת והולכת. מדי פעם בפעם אנו נתקלים פה ושם בחולה שאפסו כוחותיו ועזב את שיירתנו ונשאר יושב על מקומו עד אשר יאספוהו אנשי “העזרה הראשונה”.

אנו מעפילים מפסגה אל פסגה, וּבכל פעם נדמה, כי הנה זוהי פסגת-ההר האחרונה – זו מטרתנו; אך בהגיענו אליה מתגלית פסגת-רכס שנייה הגבוהה ממנה, ונדמה כי אין לדבר סוף. ואנו ממשיכים בדרך-לא-דרך, לעתים בשבילים צרים המובילים בצדי ואדיות עמוּקות כתהום, ועינינו צמודות איש אל גב ההולך-לפניו – פּן יינתק ממנו ואבדנו בחשכה.

אך בהאיר השחר ראינו את עצמנו על פני רכס-הר מישורי מכוּסה ירק, והוּקל לנו. הרגליים שהתרגלו תוך כדי טיפוּס מתמיד להתכופף עם כל צעד למעלה, נישׂאו עתה בקלוּת-יתר על פני המישור. הנה, חשבנו, הגענו למקום הנכסף. בעוד זמן נוכחנו, כי אשלייה היא – לפנינו הזדקר שוּב הר עצום בעל שיפוע זקוף ותלול, ולרגליו כבר נראו ראשוני-החלוץ של שיירתנו הארוכה, המתפתלת, וּפעמיהם מכוונות כלפי מעלה. (יכול להיות, כי רק נדמה היה לנו שזהוּ ההר הגבוה ביותר שבדרכנו, ובדרכנו עד עתה היו עוד הרים כאלה שטיפסנו עליהם; אלא שעד עכשיו מנע מאתנו החושך לראותם באמיתוּתם, וזהו מה שעזר לנו במסענו. כי מי יודע אילוּלא החושך אם לא היה מספר קרבנות-ההליכה, הנשארים בדרך מאימת הדרך שלפניהם, כפוּל!) במחשבה שפסגת ההר הנוכחי היא התחנה האחרונה אזרנו את שארית-כוחותינו ועשינו את המאמץ האחרון והגדול ביותר להגיע למעלה. אנשים תמכו בחבריהם הנחשלים. ובמאמציהם מאוחדים הגענו לסוף לפסגת ההר – אחרי שש שעות רצופות מייגעות של דרך-מסע ארוכה וקשה – למקום המיועד להתיישבות ביריה השנייה.

שאפנו אויר והתיישבנו על סלעי ראש-ההר ועייפוּת מפעפעת בכל אברי-גופנו, אך עייפוּת מתוּקה היתה זאת, כי בעלת טעם מיוחד ומשמעוּת מיוחדת היא. השקפנו ממרום-שבתנו למטה על אשר לפנינו ממש, כמפּה שטוחה על כף-היד. הגליל נתגלה לעינינו בכל הודו, קסמו וזיו-יפיו; מכאן הכנרת הכחולה – מקור הליריקה הארצישראלית, ואגם-החוּלה עם ביצותיו – מכאן. פורחת השׂתרעה לרגלינו בקעת-הירדן והוד של קסם מיוחד להרים העוטרים אותה על כל גאיותיהם העמוקות-כתהום כמבתרות אותם. מרחוק, בצפון, משקיף חרמון הסב, מלבין בשלג כיפתו הנצחית. עדי הגובה הרב שבו נמצאנו היו ענני-הערפל ששטו לרגלינו מסביב להר, ומבעדם בצבץ בכל פּעם יישוב עברי אחר של הגליל. עינינו נתקלו באילת-השחר שנראתה למטה – “נקודת מוצאנו” – וממנה ליווינו במבטינו את כל הדרך שעשינו בלילה. וקשה היה לנו להאמין למראה עינינו: דרך ארוכה היתה זאת, אשר גבהה רב; ומפתיעה ונעימה היתה העוּבדה שהוכיחה לנו אז, כי עברנו מאמץ כה גדול, אשר בדרך-כלל למעלה מכוחותיו של אדם! ונשאלת השאלה: בזכות מה התגברנו על כל אלה קשיי-הדרך, ומה נתן את הכוח למאות ילדים רתוּקי בית-הורים וספסל-לימודים, לאנשים באים-בימים ולנשים-אמהות לבנים, – להמשיך עד הסוף? והתשובה: היה איזה כוח פנימי במעמקי-ההרגשה, שדחף את כולנו כאחד קדימה ללא רתיעה וממנוּ שבנו כוח פיסי; הרגשת הצדק בדרכנו, בזכותנו לחיות כאנשים על קרקע-המולדת, וההכרח בהשׂגתו – הם שחישלוּ את כוחותינו. המטרה שאליה היו מוּעדות פּני-העולים והאידיאַל שרמז, – גם הם חישלו את הכוחות, ובזכוּת העקשנוּת היהוּדית, ירוּשת-הדורות – עמדו מעפּילי-כובשי-ביריה כמבחן.

הדרך עד עתה היתה השלב הראשון בדרכנו לביצוע-המפעל. אחרי שהחלפנו מעט כוח התחלנו לנצל את שפע המקום – שהוא חסרונו – לבנין-החומה – יסוד לבירייה החדשה. אותה החומה שנהרסה אחרי-כן והוּקמה וחוּדשה שוּב ביתר איתנוּת – יצוקה בה משום סמליוּת רבה לכל אָפיו של עם ישראל, להוויתו,

למאבקו ולעקרונות-קיוּמו.

חשון, תש"ז.

“יש כוכבים שאורם מגיע ארצה, רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם. יש אנשים שזיו-זכרם מאיר כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנוּ – אורות אלה המבהיקים בחשכת-הליל – הם הם שמראים לאדם את הדרך”.

דברים אלה נאמרו על-ידי חנה סנש אשר אורה-היא נגה גם בחייה, ובמותה – הופץ שבעתיים, כי אכן אור-יקרות הוא זה.

… ועוד ששה אורות צנועים נלווים אל אור זה – אורות שהלב הצית לפני עמדו מדפוק, אור זכרם של ששה נושאי גבורה עברית מוּפלאה שצירפו צעדם הנועז יחד לקראת גאולת אחים בנכר, וקידשו יעוּדם בדמם…

והתרקמה פרשה נפלאה יקרת-גילויים של גבורה עילאית שצורפה בכוּר-יסוריהם. והד הגבורה הזאת מהדהד באותן שורותיה של חנה סנש, שדמוּתה היא גוּלת הכותרת של פרשה מפוארת זו: “אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות; אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות; אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד –”

… וידענו שוב הוצת הניצוץ הנצחי, ושלהבת נר-התמיד עודה בוערת-בוערת… עידוד לנותרים… אות למצפּים… וידעו האחים בגיטאות וביערות: לא בודדים נותרו – זרועות אחים-ממולדת הוּשטו לקראתם. בנכונוּת ובהקרבה, מתוך להט נפשי, לא מתוך מצוּקת-מציאות, – בית חם חדש במולדת נטשו, מחיקו נחלצו וחשו להצלתם בצנחם לתוך מלתעות-האויב. עוז-נפש, הכרת-היעוד ומסירות-נפש ישראלית לא יירתעו מלדרוך גם על סף הגרדום… וידעו הנואשים: כדאי להוסיף להילחם בעד החיים, בעד עתיד-אומה, אשר כאלה הם בניה.

לנו תאיר דמוּתה של חנה סנש כדמוּת המחנכת של הדור. חייה היו חיים של דריכוּת תמידית לקראת תפקיד גדול שהוּטל עליה לבצע. וכך היא כותבת ביומנה: "לפעמים אני מרגישה עצמי כעין שליח, שתפקיד מוּטל עליו – – – “; ואחרי זמן: " – – – אני כולי עסוקה בשאלה אחת: הליכה. חושבת אני לפעמים לעזוב את הארץ, את החופש… הייתי רוצה לספוג לתוכי אויר צח, שאוכל לנשום ממנוּ גם במחנק-הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח-החופש – ההכרח בהליכתי ברור לי; גם הקושי וגם הסכנה שבה. הרגשה לי שאוּכל למלא את התפקיד.” כאן משתקף עולמה הפּנימי של בת-ישראל בימי שואת-עמה, החיה את דופק הימים בכנוּת ובהולם-לב. ביומנה אנו מוּפתעים מהתמזגוּת נפלאה של חיי נפש-היחיד, חיים עשירים וסואנים, עם חיים בעלי תחוּשה לאוּמית יוקדת. ואמנם שילבה חנה את יעוּד חייה בעתיד-העם, ואת פתרון חידת-חייה הגשימה בדרכה לגאולת-ישראל. אור-דמוּתה של חנה סנש הוא אחד האורות הנעלמים הגנוזים בישראל שבאו לידי גילוי עילאי אחרי שהרגשנו מה אָבד לנו, ואמנם הוא הוא שיאיר לנו את הדרך ברדת עלינוּ הליל…

אב, תש"ו.

יום ארוך ואפור מתבשר לאיטו בקרניים זורחות מאירות של שמש חדשה. יום כשאר הימים, יום שרדף והדף את משנהו הדומה לו בכל ניב ורטט, בסדרו התמידי המעצב והבונה: אותם גוני-צבעיו, אותם צללי-קולותיו; אותם מראות הנוף המוּכר – נוף של כרם, של שדה, של תלם חרוש שם למטה בעמק; ואותם ההרים החוסמים מבטך הנרעש; ואותו חדר ומסביב קירותיו, המיטות, הארון, השולחן, הכסא הקטן. וירק-הדשא הרטוב רבוץ מתנמנם לרגליך כל כך מוּכר עם צבע הפרח העוטרו מסביב. ופניו אלה כל כך דומים, אותם הפּנים – ממש אלה של אתמול ושלשום. ואדמת השביל בו תצעדנה רגליך, קלות כל-כך ובוטחות, כה תמימה-תמימה, הן זו לא נפסדה ולא שוּנתה מאתמול;

את מיטב אונה וכוחה תעניק ואני לחיקה אתמסר גם היום. בה אמצא ניחומים ועידוד; איאבק, אשתרש, איאחז בכוחה הכביר, האיתן ואחזק.

כנותנים וכמקבלים – כמותה – לימינה נעמוד, – ונחזק.

חשון, תש"ז

נקוּדה חדשה נוסדה; עלתה להתיישבות נקוּדה על אדמת הגליל.

כמה פּשוטות המלים הללו, הנושאות בתוכן עתידן של נפשות בני-אדם. יהודים גבורים חיים, לוחמי היום, ולוחמי מחר-העתיד, ולוחמי אותו האתמול שסחף בזרמו חבריהם. צנועות, נסתרות מדי הן האותיות השחורות על גבי העתון, הצוררות בתוכן חיים צעירים שנקטפוּ בלא זמן. וכך, רק מלים מספּר על אבדן – פּשוּט הדבר: בעד המולדת, בעם העם. גבורי האוּמה הנעלמת. ובתוכה ייעלם גם שמעם!

ראשית הקיץ תש"ד

מין תחוּשה מציפה את ישותי – הרגשה של כניסה לעולם הבגרוּת הרוחנית ומן ההכרח שיתן הדבר את אותותיו בכל הלכי המחשבה שלי…

מפעם לפעם פּוקדות אותי מחשבות ומאפס ביטוי הן אובדות בתהום הנשייה ללא שיוּר או זכרון כלשהוּ. ופועם בי הרצון להנציח כל בקורת מתעוררת, כל הוויה עמוקה וכל רגש סוער – ומשום כך החלטתי למשוך בעט ולכתוב.

משכבר הימים עלה בדעתי הרעיון של כתיבת יומן, אלא שחוּלשת הרצון היתה מעכבת בידי עד כה. וגם עתה הריני מפקפּק עדיין ומתמהמה, איני יודע משום מה: האם מתוך חרדת-קודש למפעל שישמש תמצית ביטוי להגיגי-לבי או שחרדה זו נובעת מתוך היותו נסיון ראשון להעזה כגון זו, שאולי תתווה דרך חדשה בכתיבתי?

על כל פּנים: מי יתן ותוגשם בך, יומני, התקוה – להיות לי נפש קרובה, אשר תדע להאזין למרי-שׂיחי, להבין לרחשי-הלב ולדלות מנבכיו של זיק של רעיון, כל ברק-מחשבה וכל דבר שמן הראוּי שייזכר וייפקד ביום מן הימים.

ומי יתן והיית לי לניב-מה ולביטוי-מצער כתגובה לרשמים חיצוניים ועוּבדות קיימות – ובעקבותיהם: מחשבה ובקורת עצמיים על כל הנכתב, הנעשה והנוצר בעולמנו זה.

*

אדם נבחן באהבתו לארץ ומסירותו לרעיון הציונוּת – רק אם ידע להקריב על מזבחה את חלבו ודמו מבלי לסגת מן המערכה – רק בזאת ייבחן הציוני הנאמן!

*

מדוע הולך אני לקבוץ? – שונים המניעים:

הענין הציוני: הכשרת מקומות-מקלט לאחינו בגולה, הפיכת הפּירמידה הבלתי-נורמלית שלנו על פניה והקמת חקלאוּת אינטנסיבית להמוני-העם;

הרעיון, כי יותר אדמה, יותר יישוּבים וּמספר גדול יותר של איכרים יהוּדיים שלא יינתקו לעולם מאדמתם – באלה כחנוּ וּבזה משקלנו – ואחר אין;

האידיאל הסוציאליסטי, כי הקיבוץ הוא המקום היחידי שבו יכול האדם לחיות לפי עקרונות הסוציאליזם – שכּן בו אין הוא משעבד ואיננו משועבד, איננו חי על חשבון זולתו ואיננו נותן לטפילים למצוץ את דמו.

והענין החברתי; שהרי יסודות המשטר הבורגני הם רדיפה תמידית, ובכל האמצעים והדרכים, להתעשרוּת האדם על חשבון זולתו ומכאן נובעים גם יחסי-החברה הקלוקלים במשטר זה: צביעוּת, חנוּפה, ההכרח להעלים את דעתך הפּוליטית אם רצונך לעלות בגרם המעלות הכלכלי, חיים חסרי-טעם-וחזון, חיים רק כדי שלא למות, כדי “לבלות” אין שהוא את הזמן, השעמום המחניק ומנוון.

המשטר הקיים הוא שורש כל יחסי-המשפחה-והמין הגסים והשפלים, הגורמים לנתינת “אהבה” תמורת הכסף, המביאים לזנוּת ולהורדת חיי-המשפּחה לדרגה בהמית.

תיקון נפש הפְרט והראייה האינדיבידוּאַליסטית – בטעות יסודם. האדם לא ישנה את אָפיו כל זמן שלא ישתנה המשטר – כי הוא הוא הגורם הראשון בעיצוב דמותו ובקביעת מנהגיו של האדם.

במחנה בהרים

חרגנו מן המסגרת היומיומית האפורה, החדגונית והמחניקה בשממונה ונעל ההרה למחנה.

בצאתנו מסגור הבתים והצריפים למרחב ולטבע, רחב גם ללב; אבן מעמסה שהעיקה נגולה ותוסר.

ּחוט של חן וקסם היה משוך בהם, בחיי-המחנה, על כל העצמאי, החדש והמלבב שבהם, ואין תימה בדבר אם חיי-צופה אלה קסמו ללבם של בני-הנוער מעיירות-פולין הקודרות, העבשות והמדכּאות כל זיק של דרור, כל רוח צח שיינשאו ממרחב ותרבות.

ילא העט מתאר מה חדוה ועליצות שובבה הוצקה בנו, עת ישבנו ליד המדורה המתמדת לקול נפץ-זרדים, השופעת אורה וחום ומעט מהם חדר גם ללב.

ישבנו ושרנו – והשמש שקעה בפאתי ים כשהיא מוצפת נגוהות דם וכל האופק, במקום שם שמים וארץ נשקו, נזדהר בנהרה חכלילית. מכנף קדם עט הלילה, פרשׂ אברותיו השחורות ומאיימות וכוכבי-רום ניצתו בו איש אחר רעהו וישבצוהו כאבני-חן.

ישבנו ושרנו – הלהבה הפציעה והשירה התגברה – ושני אלה הציפו את הלב בנחשולי אהבה וסליחה לכל, וידחו מפּניהם כל רגש שנאה, קנאה וטינה השוכנים בנבכי נשמת-האדם.

ירדה עלינו אותה שעה קורת-רוח נעימה, התרוממוּת הנפש מעל לחיי-החולין הקטנוניים וכעין השראה של חוויה נפלאה שיתקה בתוך-תוכנו כל רצון להרע, כל אינסטינקט בהמי-ראשוני.

ילל הרוח וישרוק מבעד לעפאים הנעים וקול אִושת הצמרות התמזג עם נהמת הים בדכיו – ויהיו יחדיו לשירת לילה נפלאה ונוגה.

וכאילו שכלא מדעת הנמכנו גם אנו קולנו וזמר יגונים חרישי ולואט נבלע גם הוא בהמית אמירים מורכנים לרוח.

ולפתע – התגלגל סהר מזדהב מבין ההרים ויצף את אלם ההרים הרבוצים כעדרים שנטו ללון, וישפוך ויפזר מלא חפניו מזהב נהרתו החיוורת, המסתננת למעבה-החורשה.

ודומה: קמו מקברם בני-שאול, עטופי רז ואימה, אלה הצללים המגיחים מאחורי כל אילן כשוחרי-טרף אורבים. רווה החלל אוירת מסתורין שלא מעלמא הדין, אוירה שהשרתה עלינו מין הרגשה כאילו מתעופף היית על כנף חלום אל ארץ רחוקה, רחוקה…

*

שבועות, תש"ד: הועידה הארצית השלישית

דרוך צפיה חיכיתי לה לועידה. ידעתי כי תהיה לי פגישה ראשונה עם התנועה הארצית, ועל-ידי כך אוכל להכיר מקרוב יותר את חומר האנשים שבה (לאו דוקא מן הצד האישי).

ומשום כך חרד הלב ויתרגש.

על מגרש רחב-ידים עמדנו, אלפּיים שומרים, בטורים כפולי ששה כחשוק מהודק. רטט שבקדושה עברני עת נמסר דגל התנועה בטרנסילבניה לידי ההנהגה הראשית. טקס זה ביטא יותר מכל הרעיון הגדול: “מן האודים העשנים על חרבות יהדוּת מושמדת קוראים אנו לכם, אחינו בציון: עם שקיעתנו הגופנית כמרכז גדול ליהדוּת ולתנועה מצווים אתם לשאת בעול – למענכם ולמען הבאים אחריכם, כי רק חלוץ אתם למחנה-ישראל שעודנו גדול, ובתור שכזה – האדירו כוח, הגבירו חיילים וכבשוּ לשארית-הפליטה את הדרך העולה לציון.”

סמליוּת רבה היתה צפוּנה במסירת דגל הגולה הנחרבת – לארץ-מכורה נבנית; סמליוּת המעמיסה עלינו תפקיד גדול: הכשרת לבבות בגולה והכשרת הקרקע בארץ.

לאחר שירת-הימנונים אדירה צועדת התהלוכה בחוצות הקריה העברית: בטוחני כי בלב כל אחד מאתנו יצקה הרגשת בטחון בכח התנועה, בליכוּדה.

גם כלפּי חוץ עשתה ההפגנה רושם חזק; וכי קלה בעיניהם תהלוכה רבתי של לובשי חולצות כחולות, של נוער ציוני-סוציאליסטי מַגשים?

אנחנו, כתנועת נוער, רחוקים מתעמולה צעקנית וריקה כדרך לרכישת-לבבות. כוחנו ומפעלנו – זאת ההוכחה המוחשית והברורה ביותר לדרכנו. ברם, תהלוכות אדירות, נשפי-תנועה מוצלחים ועוד כיוצא באלה יכולים אולי לזעזע, ולוּ גם קמעה, את האדישוּת האולימפית כמעט של הנוער בארץ לתנועתנוּ – ובזה אני רואה את חשיבוּתם.

ובדיונים? – הרגשה של התלבטויות קשות ומרות על הדרך להרחבת התנועה והאדרתה – כלפּי חוּץ, ודרך חינוכית מושלמת ויעילה יותר – כלפי פנים. והויכוחים קשים ונוקבים, באשר התמונה

איננה מזהירה כלל וכלל. אדרבה, נוכח חדירתנו לסקטור חדש ומיוחד – לנוער מעדוֹת המזרח – עקב חוסר מדריכים בגלל היציאה המוקדמת להגשמה, ובעיקר – בגלל ההכרה שכל זמן שתנועתנו תהווה רק פּלג קטן הזורם לאטו לא נמלא את צווי-השעה החמוּרים של כיבוש-שממות – מתוך כל אלה שומה עלינו לבקר את כל הבעיות הנוגעות בזה, בהן ולתרגם את המסקנות הלכה למעשה.

ים של חולצות כחוּלות הציף את הרחבה שלפני בית-התנועה. הזדקפנו דום ברטט שבלב עת ניטעה שדרת השומרים האלמונים באדמת קיבוצנו – מדן ועד גבולות שהובאו הלום בשׂקיות משי תכולות-לבנות.

הרגשנו כי בדגלנו הלאומי נצפן רעיון יסוד התנועה הציונית: אדמה! אדמת מכורה להתיישבוּת עובדת כבית לאחינו הקרובים-הרחוקים. ואם לא זיכה אותם גורלם בהשתרשותם בארץ, הרי, למצער, כסמל, ישׂגשׂגו כאן, באדמה זו, הברושים הרעננים ויהיו לעצים גדולים ומצלים, למען יעמדו לפנינו, לפני בית-התנועה, כל יום תמיד כאבוקת להט ציוני מגשים ובונה שלא כבתה מלבם עד הרגע האחרון – עד נפלם עם נשקם בידם.

*

חג הביכורים בכפר הנוער

הסבנו לשולחנות עטופי צחורים וערוכים כיד-המלך בחורשת ארנים בלבו של הכפר.

אט נטו צללי-ערב, דמדומים מתקדרים אפפו את הכפר, וחרש, כמתגנב, אתא ליל והרקיע כוסה פרוכת-משי וכוכבי רום ניצתו בהם ויקרצו כאלפי נרות מהבהבים. בכול השלך הס כבאותה שעה של מתן-תורה, והנה פּצחה התזמורת בקולה כי ערב, קול שהרעיד צלילים נוגים בחלל השליו ובלב שהוצף חמימות, דומה היה כאילו עם התקדש החג הרעיפו שחקים מין נחת של יום-שבתון המציינת כל מועד ממועדי-ישראל. והמחוללות טופפות היו על קרשי-הבמה בצעדים קלילים-אוריריים כאילו עדת פיות הן, וחלילים ריננו בסלסול ערב ותופי-מרים טִמְבְּרוּ לקצב-הריקוּד.

כבו האורות על הבמה ורק מאות נרות דלקו בנהרה עליזה ובהירה משמחת לבב-אנוש.

ושוב הוצפה הבמה אורות משני צדדיה עלו נושאי טנאי-הביכורים וילד עומד בתווך וקורא מתוך האגדה כיצד היו מעלין הביכורים ירושלימה ובחזיונך צפות ועולות תמונות מרהיבות מימים קדומים: כל הדרכים עולות ירושלים והמוני אכרים נוהרים מקצווי ארץ נושאים מנחת פרי-אדמתם קודש לה'.

איזה תום, איזו פשטוּת ויופי נסוכים על תיאורים יקרים ונפלאים אלה שהיו יכולים לצמוח רק מתוך קרקע של עם בריא יושב אדמתו לבטח, – עם, שתרבותו וחגיו ינקו לשדם וחיוּתם מן הקרקע המוצקת שתחת רגליהם. נעצתי עיני בבמה המזדהרת שבתווך, כאילו כפאני השד, וכך נישאתי על כנפי הדמיון הרחק-הרחק אל מעבר לחשכת ההיסטוריה הארוכה והמרה שלנו, והנה ראיתי והרגשתי כי גם אנו היינו עם כּכל הגויים, ואולי אף למעלה מהם. ולואי וידענו גם אנו, עם מפרה וכובש אדמת-אבות, ללכת בעקבות אבותינו עבדי אדמה ואדוניה כאחד, למען נוכל גם אנחנו לחדש ימינו כקדם ולפתח תרבות גדולה ומפוארת, תרבוּת של עם יושב אדמתו בטח באין מחריד.

ובאותה מסיבת-ביכורים הרגשתי כאילו מזגו מן היין העתיק והמשומר אל כלי חדש ונוצץ.

*

19.11.44

ממחשבת הימים (בעקבות נאום צ’רצ’יל)

“פשע מחפּיר זה (של רצח הלורד מוין) זעזע את העולם!”

אכן, פשע מחפּיר ושפל, אך מה שם ייקרא לרצח מיליוני יהודים. לסגירת שערי העולם “המזדעזע מרציחת איש” אחד ועל מיליוני מוּבלים-לטבח אין פוצה פה ומצפצף? איכה תכוּנה העמידה על דם-אחינו שבה נהגו הממשלות “הנאורות”?!

אנשים לרבבות, שמעודם לא הרעו לאיש מיושבי-המערב, מתדפּקים על דלתותיו של עולם-החיים בשעה שחרב-השמד הנוראה מתהפכת מעל לראשם. והבריחים נעולים ואין נוקף באצבע!…

כלום קיים בטוי וניב לכגון זה? אין – אין!

“יותר מכל נפגעו אנשים כמוני שהיו ידידים הותיקים של היהודים ובוני עתידם הנאמנים” – ייזכר לטובה ה“ספר הלבן” של 1922 וקריעת עבר-הירדן מעל גוף-הארץ! עלינו להחזיק תודה על כך ל“ידידים נאמנים” כצ’רצ’יל!

“אם נגזר על חלומותינו (?!) למען הציונות להתנדף בעשן אקדחיהם של מרצחים” – (והדם, אשר הוא וכשמותו הניחו לו להינגר כמים, האם לא רוצחים עמדו עליו ואטמו אזנם משמוע את שועת-הטבוחים?!) – “אם עמלנו (?!) למען עתידה של הציונות סופו להביא להופעת כנופיה חדשה של גנגסטרים, הראויים לגרמניה הנאצית – (ומשטרת-הארץ, זו כנופית הסַדיסטים, חיתו-טרף באיצטלת אדם, “מטה-הזעם” של הפּוליטיקה הבריטית, האם הם מלאכים על פני האדמה? כך, מכל מקום, יכולים אנו להבין מתוך שתיקתו של ראש-הממשלה על מעשיהם לתפארת!) – “הרי רבי כמוני ייאלצו לעיין מחדש בעמדה שנקטנו בעבר ובעקביוּת זמן כה רב!” ושמא נדמה לו, למר צ’רצ’יל, כי גלמי-עץ אנו וטחו עינינו מראות את הפוליטיקה העקבית של ממשלת-ארצו; שלשה “ספרים לבנים” וכל אחד מהם מופיע ב”מקרה" לאחר מאורעות-דמים; גזירות-עליה מתחדשות לבקרים; עשיית הצהרת-בלפור פּלסתר ועוד כיוצא באלה בגידות בעם אומלל. האם לכגון אלה נקרא “פוליטיקה עקבית”? אך לעג לרש הוא זה, ותו לא!

“משטרת א”י מלאה את תפקידה ביעילוּת ונאמנות… בעזרת הצבא ועל-ידי שיתוף-פעולה אמיץ מצד המפקד הראשי".

ואמנם כן, הפעם הראתה המשטרה את כוחה כי רב, “כבודה וצדקתה” במקומם מונחים, אך איה היתה במרחצאות-הדמים של שנות 21' ו-29' בצפת, בירושלים, ביפו ובחברון? איה היתה אז, ומה פועל פעלה לנוכח השתוללות-רוצחים ממארב על יישוב שליו? מדוע לא הוציאה אז את החרב מנדנה? וכיצד הפליאה גבורתה של אותה משטרה במגורשי מאוריציוס הנאחזים בצפּרניהם בקרקע המושמטת בזדון מתחת ידיהם? וכיצד “פּעלה ביעילוּת” כלפי ישוב עברי שקט ורצחה את אחד מבניה היקרים בהתאמרה לחפּש נשק, זה הנאגר לשם הגנה על החיים והרכוש?

על כל אלה עבר ראש-הממשלה הנכבד בשתיקה, כאילו לא קרו הדברים מעולם! אך גם נתר ובורית לא ילבּינו את בגדי חבריו, האורחים עמו לפרלמנט ולממשלה, מן הדם שדבק בהם ולא יינקה עוד! אות-קין חקוק לנצח על מצחם ורוב מליצות נאות לא יסירוה!

ועתה, לאחר יריקה כזו בפרצופנו (אמנם לא בפה מלא, אך היא מבצבצת מכל תג ותג שבנאום, מזדקרת ודוקרת!), מה כוח נמצא בנו לדבּר? לאחר מהלומה כזו אין הדיבור בפינו. כל ביטוי לכלימה הוא חילול. מה נאמר ומה נדבר? מרה המציאות כלענה ועוד ימים רבים לא יסור טעמה מפּינו.

וחשבון עתידנו הציוני? אף הוא אינו מזהיר. אדרבה, הגורם הערבי מופיע על הבמה ככוח שהכל מתחשבים בו והכל זקוּקים לקרבתו. ואנו? אך כבשׂה גלמודה שאין לאיש להתירא מפּניה או להיות נזקק לה.

וכי מה תימה אם לאור עובדות כאלה, המסנורות את העינים באכזריותן הנוראה, הוכשרה הקרקע לגידולי-בר, מחרפי נפשם לאחר יאוש ועוכרי-שמנוּ, מאבדי-כוחנו?

אך אנו, אם להתאבד אסור לנו עדיין, אם גם טוב לו לכלב החי מן האריה המת, מה זה היה לנו כי החשינו, כי לא עמדנו בשער להגן על כבוד-האומה שחולל, על גוף-האומה השכול? הבלגנו. לא הסמיקה למדי הלחי שכך סוטרים לה שלושים שנה וגם ביום שכזה בלענו את הרוק ונדממנו כאבן! ולא נמצא לו ניב שפתים. לא עתונינו, אף לא סופרינו ומשוררינו, יצאו חוצץ להגן על הכבוד שחולל. הם בחרו בשתיקה כדי להפיס דעתם של שועי-עמנו! את אשר אנו מרגישים זה ימות-דור לא הטחנו עוד בפניהם, כי פחדנו! הכן יעשה עם השומר על שיעור קומתו המוסרית, החרד על גאותו הלאומית, עם שאינו לוקק את פּצעי רוחו המושפּלה ונאלם דם!

לא ולא! עם כזה אסור לו שיחריש, ואנו, גם הגה לא הוצאנו מפּינו!

*

המסע למצדה

דרוך מתיחות וצפיה הייתי כל אותם הימים שקדמו למסע. דוקא הפּראי, השמם והבלתי-ידוע, אשר מציין את הדרך שעלינו לעבור בה, הוא המושך אותי, הוא האוסרני אליו בכבלי-קסם, ברתוקות כשל כליון עיניים וצפיה דרוכה.

ויהי בצאת המחנה. – שיירה ארוכה ומתעקלת כובשת משעולים באותו בוקר ששי של כסליו, בשעה שירושלים המלבינה משקיפה עלינו ממרום-שבתה בטבור הרי-יהודה הסוגרים עליהם מיָם, אי-הירק בים-הישימון, זו יריחו, מאחורי גבנוּ והלאה – צפונה, ומקדם – הר נבו עטור ערפלי בוקר אפרוריים, ועשנם של כבשונים מן המפעל בערבה מתמרים קלילות וים-המות רובץ דומם בחלקת מימיו הכחולים הנחצים לשניים על-ידי נתיב מזהיב מנוגה קרני השמש היוקדת, ואנו צועדים בתווך – ככלואים בין נפילי שלשלאות-ההרים שסגרו עלינו מעברים:

• ים-המות השוקט ואדמת-הצחיון המלחה שהיא אפיינית ומיוחדת לשטח הזה!

שעה זו של שחרית, רווית רוחות קלילים ושקוייה צפרירי-בוקר נעימים, עת מתנשם החזה קלות באויר הרענן והרגליים פוסעות עדיין באון, בקצב, גורמת לו לאדם שיסיח דעתו מתלאות-הדרך שעוד נכונו לו אך עדיין לא פּקדוהו, וישים לבו אל כל הסובב אותו, ישא עיניו המושפּלות לעקבי ההולך לפניו, ירימן וישור אל כל עבריו מתוך עין בוחנת ולב רגש.

וכך היה גם לי: נעצתי מבטי אנה ואנה ועיני רואות על סביבי מקומות, שכף רגלם של אבותינו הקדמונים דרכו עליהם לא פעם.

הנה יריחו מצפון – ואתה נזכר בבני ישראל העולם ארצה כנען מגיא-העבדוּת במצרים, שבט עז-נפש, כובש ומעפיל, בדרכו אל הארץ היעודה לו! ותמיהה תוקפת אותך בראותך את ההרים הנישׂאים האלה מעבר הירדן מזרחה אשר היה עליהם לעבור ברגל – ועברום; ואז, רק אז, את קדושת הרגע, את הטרגי והנעלה גם יחד שבמעמד נבוֹ, עת משה, רועה ישראל ומנהיגו הלאומי והרוחני הגדול, רואה את הארץ האהובה והיקרה כעל כף ידו, ונבצר להגיע עדיה… רק אז אתה מבין מה טעם נלחמו אבותינו בעקשנות כה רבה על יריחו הנצורה, זו החולשת על כל נוף הרחב הזה בזכוּת מקומה המצוין ושפעת-מימיה; או אז מציף את לבך רגש יפה ונשׂגב של אהבה לארץ הזאת, שספגה אל קרבה, דורות על דורות, את דמם וזיעתם של בני-עמנו הקדמונים, את שׂשׂונם ויגונם, את חייהם ואת מותם… – והנך חש כי בזכוּת זאת קדושה לך הארץ, יקרה וקרובה.

… אלה היו המחזות וההרהורים שחלפו במוחי, ההרגשות ששטפו את נפשי באותה שעת-בוקר נפלאה.

אָכן, ילא העט לתאר אותם, את המחשבות והרגשות הצפים בלבך ברגע כזה. מכל מקום, ניסיתי לגנזו בביטוי למען יהיה שמור עמדי לימים רבים כזכרון נעים ועמוק. ועתה, כשאני חושב על כך, בהיותי נתון תחת הרושם הכביר והחוויה העמוקה שצליליה הערבים עודם מהדהדים תוך כתלי-לבי, ומחשבתי יחד עם זה צלולה ומפוכחת יותר מבאותו רגע ראשון של התרשמות בלתי-אמצעית, אני מנסה להגות בדבר והמסקנה מתבקשת מאליה: לוּ ידענו להפנות את זרם-הטיולים, העובר כעת שתי וערב בארץ, לאפיק הנכון והמתאים, כי אז בודאי נכון היה להם עתיד גדול ורב כגורם ראשון-במעלה שיוכל לפרוט על הנימה הסנטימנטלית של כל נער עברי מטייל ולקשרו בעבותות-אהבה בלתי-ניתקים לארץ הזאת ולאבותינו שישבו בה.

והרגשה מעין זו שקדמה לה תוקפה אותי מחדש, מציפה את ישותי ביתר שׂאת עת עומדות רגלי על פסגת-מצדה ואני משקיף מטה אל התהומות הפעורות המקיפות את המבצר מארבע רוחות השמים ורואה את ריבועי המחנות הרומאיים והסוללה הגדולה שהללו שפכוּ מפּאת מערב, ואת חרבות הממגורות והמחסנים והארמונות ששׂרדו כאן למעלה לפליטה כעדות דוממת לנס מרד שהתנוסס כאן בשעה שהארץ כולה היתה למדרס כף-רגלו של החייל הרומאי. ואתה מרגיש כי מצדה היתה לנו יותר ממבצר בעלמא, היא משמשת יד וסמל להקרבה עצמית על מזבח-הרעיון ללא פקפוּק וללא הסתייגוּת, עד הסוף.

למקדשי-השם בגלותנו המרה לא שימשה מצדה ולא כלום; הם לא הכירוה ולא העלוה על לוח-לבם, שכן העצמאות והדרור זרים היו להם. כיון שכל קיומם היה ערטילאי וכך היתה גם מחשבתם לפי שארץ-ישראל לא שימשה להם אלא נושא מופשט לאמונה דתית – ותו לא. אף הגאולה וימות-המשיח שעליהם חלמו, מעולם לא היו קשורים במושגים של עצמאות מדינית וחרות לאומית. אותה תקוה רחוקה היתה יותר מדי מעורפלת ורחוקה מכפי שיוכלו לתארה באיזו צורה מוחשית. אך לא כן אנו, אנו שפּרקנו מעלינו את עול-הגלות וקשרנו עצמנו לאדמת ישראל ולתחייתו בכוח עצמו. מתוך כך מובנים לנו אנשי מצדה ושכמותם, קרובים הם אלינו ויקרים לנו.

הקשר המשוּתף בינינוּ אל האדמה הזאת, הרעיון המשוּתף של חירות העם בארצו (אם כי הדרכים שונות ונבדלות) – כל אלה שׂומה עליהם להוסיף וללבּות את אש-אהבתנו לארץ, ליושביה הקדמונים – אבותינו בני יהודה וצאצאיהם בימינו – העם היהודי. והקשר הנפשי לארץ ולאדוניה בימים עברו דין הוא שיצמיח פּרי בלבות בני-הנעורים שלנו, בלימוד התנ"ך, בצורה הנאותה ובהארה הנכונה והנבונה, כשהוא מומחש, כשהוא מעלה בשר ורוקם גידים – על-ידי טיוּלים בכל המקומות שהיינו נחיתים שם בימים ההם, לפני שנות אַלפּיים; הלא כן נוכל להפכו לגורם לאומי מחנך ויעיל מאין כמוהו, גורם הפּורט על נימת האהבה העמוקה לארץ-ישראל ולעם ישראל. ובזה אני רואה חשיבות משנה הטמונה בטיולים, נוסף על הגורם החברתי המופלג שאנו יכולים לשוות להם נרצה בדבר ואם נדע לבצעו כראוי.

וכסיכום: יש ביכלתן של תנועות-הנוער שלנו להפוך את הטיולים מגורם המשמש להנאה גרידא לכוח יעיל ולמנוף כביר בהפעלת שני מומנטים המהווים יסודות בחיינו: א. העיקר הלאומי, וב. הגורם החברתי.

ושוב לענין התנ"ך: לא כדאי לטרוח ולהסביר את יפיו, את גדולתו ושׂגיבותו, כיצירה ספרותית כמקור היסטורי ראשון-במעלה – לעולם כולו ובפרט לנו, כיהודים. בעבודתנו החינוכית ובעיצוּב דמוּתו הנפשית של החניך והתלמיד ידוע לנו מה רב ערכו של “ספר-הספרים” כגורם הקושר את נפשו אל ארצו ולעמו – לאהבה אותם ולהוקירם. ברם, בכך גרידא לא סגי, משום שכל מראי-המקומות הנזכרים, הדמויות הלאומיות המועלות בו אין קשרם ללבנו אלא ערטילאי ורוחני – עד לרגע שבו נראה את המקומות האלה במו עינינו. אז ורק אז – בהסברה וטיפוח מתאים של הרגש הטבוע בנוער – נוכל ליצור את הקשר הנפשי העמוק והחזק ביותר בינו לבין ארצו, בינו לבין אבותיו הנערצים.

טוב מסע אחד למצדה – מתלי תלים של הסברות ושינון תולדותיה – ומצוּוים אנו על המלאכה…

*

על ספו של טרקלין

מיתר סמוי הרטיט היום בלבי, נפעם הקשבתי להדו ואאזין. מה יום מימים? במה נשתנה היום הזה מכל הימים? מה לשמחה זו עושה שהלב מתרונן כל כך, הומה ורוגש? ודאי יש דברים בגו, לא בכדי הצצתי אותו יום פּנימה אל מעמקי הנפש, אחוֹרה – אחורה אל עבר-חיי עד ליום זה, וכתוצאה מכך אף קדימה – אל העתיד הרובץ לפתחי ומעמיד את אורח-המחשבה שלי בסימן שאלה גדול: לאָן!? ואיזו דרך יבור לו האדם בחיים, מה גוון ואופי אתן לחיי שלי אשר על פתחם אני עומד כיום הזה, אשר על סיפם אני ניצב עתה?

היה זה כאילו הלכתי בפרוזדור צר וחשוך, משפיל לארץ מבטי מבלי ראות ומבלי חשוב על אשר מעברי, על אשר ממני והלאה, לשון אחרת: הולך הייתי בתלם-חיי מבלי הרהר בהם, לגופם, מבלי נשׂוא העיניים על כל סביבי, מאופק עד אופק.

אם אמר סוקרטס “חיים בלא חשבון-נפש אינם חיים”, הרי נתקיים פסוק זה בי במלואו עד ליום זה שהרעים הפּעמון אשר לשעון-חיי ששה עשר צלצולים, ואני, כמתעורר מתנומת-מרמיטה, מחיים ללא שחר, ללא כווּן וּללא מצפן, ומוצא עצמי עומד על ספו של טרקלין, והדלתות נפתחות לפני… מאחורי והלאה פּרוזדור רווי-אפלולית, צר וארוך; אני גופי עומד על סף הטרקלין, הפּעמון מרעים שש-עשרה בקולו, וכמו במטה קסם נפתחות הדלתות לרוחה, ואני, משתאה וחולם, מביט באולם הנרחב ומוצף-האור, אור המסנוורני לרגע ומביאני במבוכה, אולם במשנהו מתאזר אני עוז ופוסע פסיעתי הראשונה אל עולם חדש. כביכול, עולם של בגרות נפשית, עולם של חיים בהכרה ובמחשבה, בבקורת התבונה על האני שלי.

ומקול צלצול-הפּעמונים התעוררתי משנתי. אכן, אך חלום היה זה ותו לא. ברם, אף בחלום יש מגרעין-האמת, גם הוא איננו בדייה, מעין עורבא פרח. והריני פוקח עיני והגיגים צפים ועולים בלבי…

לא ביום אחד קרה הדבר, לא בשעה אחת אורו עיני ורעיון מזהיר ונפלא הופיע כשמש בגבוּרתה מבין ענניהם של אפלה וחוסר-הכרה.

זה כבר שדמדומי-ההכרה-והתבונה הגיהו, ולוּ גם קמעא, את האפלה אשר בלבבי; ואני חש כי אותו אור של טרם-בוקר הולך ופושט, הולך וגובר בין ארבעת הכתלים של מה שנקרא –נפש.

ניצניה של אותה הרגשת התפּכחוּת, מעין מה שחש האדם בטעמו מעץ-הדעת, אופפים אותי זה ימים רבים וככל שאני חוזר ומהרהר בענין הריהו נעשה בהיר יותר, שקוף יותר.

דין הוא שכל אדם, אם נחן במידת-מה של תבונה אנושית, יציג לעצמו, בבוא העת, את השאלה ששאל לראשונה סוקרטס: “מהי החכמה?” והשיב: “החכמה איננה למעשה אלא חכמת-החיים, חשבון-הנפש, זיקוק-הנשמה. אך זיקוק-הנשמה – ובזה חידושו של סוקרטס – יסודו בזיקוּק-המחשבה. אין טיהור-המדות בלי טיהור-השׂכל, אין אופי מוסרי בלי מושגים ברורים, ומושג ברור הוא זה המסכים עם עצמו בכל מקום ובכל שעה ובכל תנאי, ממש כצורה גיאומטרית זו שתבניתה ותכונוּתיה קבוּעות. כאן מהוּת המשתקפת בהגדרה מסוּיימת.”

וכל המוסיף – גורע. לא די אם קבענו פּעם ולתמיד את המושׂגים שעליהם לשמש נר-תמיד לרגלינו – טוב, צדק, אמת ויופי. עלינו לשאוף אליהם, עלינו לשמור עליהם במעשי יום-יום שלנו ולתרגמם הלכה למעשה. ברם, כאן מתגלה לפנינו קשי-הבצוּע, שכּן המאורות הגדולים הללו בהיפרדם, בחיי המעשה של יום-יום, לזהרוריות קטנות ומיטשטשות, שוב קשה לנו לתפסן, קשה לנו לגלותן מתוך סבך-הגורמים-והמצבים המתנים כל מעשה ממעשינו, כל מחשבה ממחשבותינו.

וכאן מופיע תפקידם הגדול של השׂכל, של התבונה, של ההכרה: תרגום האידיאה הגדולה וגלויה במקרים שונים, בסיטוּאַציות נבדלות ושונות.

רבים הפילוסופים שלקחו על עצמם מלאכת “תרגום” זו, את השאיפה ליצירת ערכים מוסריים קבועים, שכוחם יפה בנסיבות שונות ובתמורות העתים. האֶתיקה או “תורת-המידות” העסיקה לא אחד מענקי-הרוח, למן סוקרטס ועד שפּינוזה. ואף לפני, הדל, הועמדה הבעייה והיא תובעת תשובתה: על האדם בהיותו תר אחרי אורח-החיים המוּשלם, ההתנהגוּת המוּסרית ללא פגם, לקבוע לו פּעם ולתמיד מעין “שולחן ערוך” שיהא ראוי לשמש לו מצפּן יציב ומורה דרך מוסרי נאמן בדרכו הנפתלת בחיי-החברה.

את המהפּכה הזאת שחולל סוקרטס בשעתו ראשון בין בני-התמותה, מוּטל גם עלי לעשות כעת, לעבור מן החיים מבלי-דעת-והכרה לחיים שבהכרה, שבבקורת השכל על הלב, חיים שבישוב הדעת, חיים הנהוגים בידה הנאמנה של החכמה, כשם שהגדיר אותה סוקרטס בשעתו. ואני תקוה כי בפתיחה זו של דף חדש בחיי אעשה צעד נבון ומועיל שיעלני על דרך-המלך האידיאלית שגזירה היא על כל אדם חושב ובן-תרבוּת לשאוף להעפיל אליה ולהלך בה משחר-ימיו כאדם, ועד שקיעתו בים-החדלון.

אמן, כן יהי רצון!

ומאחר שההלכה והרעיון נקבעו, הגיעה השעה לתרגמם לשפת יום-יום של חולין, להתוות קווי-פעולה לעתיד, לקבוע נתיב הישר מהוּ – ולהלך בו.

ובכן, רשות הדיבור לעורכי “השולחן הערוך”, לכותבי תורת-המידות שלי, למתכני תכנית חיי, אפיקם ואפיים, להבא.

“תורת המידות” – “השולחן הערוך” או: “איזהו הדרך שיבור לו האדם בחיי-החברה?”

עיקר ראשוני שעליו בנו כל השאר היא אמרתו של סוקרטס: “חייב אדם לחיות מדעת ובהכרה, לשקול כל מעשה ודיבר שהוא מתעתד להוציא אל הפועל במאזני-התבונה, מתוך שיקול הדעת והשׂכל המפוכח. או אז מובטח לו כי שטף-חייו ילך באפיק הישר ורגליו – על קרקע איתן תתיצבנה”.

ומכאן, על פי עיקרו הגדול של סוקרטס – להתויית-קווים וציון-אפיקים לאורח החיים והחברה:

א. לעולם היֵה צלוּל-מחשבה, מתון בניב-שׂפתיים. יהא דיבורך בשׁוּבה ונחת. היזהר לך מהיכנס בעדנא דריתחא, כי בעוכריך הדבר – שכּן הדבר המסוכן ביותר לאדם איננו אלא איבוד היציבות הנפשית ושיווּי המשקל הפּנימי.

ב. זהירות בתיכון – החלטיות בביצוּע. – בשעה שאתה ניגש לבצע עבודה, שקוֹל תחילה כדבעי את דרכי ביצועה. השאיפה לרציונליוּת היא המדרבנת ומעודדת, היא הנותנת את הסיפוק בעבודה ובלעדיה העבודה תפלה ומסורסת טעם והנאה.

טעות שאתה נתקל בה בשעת התיכון, אין היזקה גדול, אך זו הצצה לפניך באמצע העבודה סופה לבזבז את זמנך כהנה וכהנה.

ג. שמור על הגובה כלפי זולתך. לעולם אַל תצא מכליך ואַל תלבין פּני רעך: - סופם של שני אלה להתנקם בך קשות.

ד. שעה בסלע! יהא זה נר לרגליך. שעון-החיים מתקתק ואינו מתמהמה. ואתה, אַל לך לאטום אזניך. אַל התעסקוּת בדברי-הבאי, אַל בזבוז-זמן בדברים שאין חפץ ואין מועיל בהם. נצל עתך לקריאה, כתיבה ושיחה רצינית. “שמח בחור בילדותך”. לעולם הוה רציני ועליז. אך סינתיזה של שניהם בכוחה לעשותך מאושר. היזהר לך מויתור על אחד ל“טובת” השני. רצינוּת-מחשבה-ומעשה, אם היא שלובה בשמחת-חיים, ועליצותם שאינה מועמה – ומצא האדם את תיקונו בהן.

ה. היזהר מבוא בריב, ולוּ אף הקטן ביותר, שכן לעולם לא תצמח תועלת הימנו והוא נושא בחיקו מרירוּת, מתיחות-יחסים והקטנת ערכך בעיני זולתך – וכי מה תועלת לך מאותם ויכוחי-סרק שפריים בוסר מקהה את השיניים?

ו. התבצר מאחורי חומה של מתינות ובגרוּת ואז מובטח לך שינהגו בך כבוד. “איזהו מכובד – המכבד את הבריות”.

ז. “השומר הוא איש אמת, אחי-עזר ואחי-סמך, עליז ורענן, טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו. השומר הוא בעל רצון המשלים עצמו השלמה רוּחנית וגוּפנית”. אין כדיברות-השומר לשמש נר-תמיד לרגלי.

ח. חייב אדם לעשות מלאכתו קבע. אמנם, כל ההתחלות הן קשות. דרוּש כוח שיוציא את האדם ממסלוּל השיגרה הבטלנית שלו, אך כיון שנכנס לתלם-העבודה ונרתם בעול ההשתלמוּת הרוחנית הכל-צדדית שוב יקשה עליו להפּרד ממנה ממנה ובעל כרחו הוא ממשיך ולומד, מרבה את האור בנפשו, מרחיב אפקים ופורשׂ יריעות.

ט. חייב אדם לעמוד על שלושה עיקרים: סדר, נקיון, דייקנוּת. אַל לנו לזלזל ב“קטנות”, כביכול, שסופן להפוך לגדולות ובחסרונן הן מתנקמות כדבעי.

י. יד ביד עם גיבוש האופי חייבת ללכת העמקת-השרשים, הרחבת-ההשכלה וגמיעה ממעינות החכמה והיופי שביצירה האנושית.

*

מה בצע לאדם בחייו, מה יתרון לו בכל עמלו תחת השמש? מהי המטרה העיקרית המפעמת בתת-ההכרה של האדם ומניעה את יצר החיים שבו?

פרויד ענה על כך: “יד עקרון ההנאה היתה בזאת.” ואכן, זוהי בלי ספק התשובה הנכונה והממצה ביותר: מטרת האדם בחיים, שאיפתו המלווה אותו בכל נפתוּליהם ועקלקלותיהם איננה אלא השאיפה לאושר המושלם הנפרט בחיי יום-יום למטבעות קטנות של הנאה זעירה וחולפת, הנאה גשמית והמונית. השאיפה, הצורה החיצונית אחת היא, שאיפה וחתירה לקראת רבוי – ככל האפשר – של ההנאה האנוכית על חשבון הסבל שאנו משתדלים לגרש מתחומנו.

ברם, אם לפי צורתה השאיפה לאושר אחת היא, הרי לפי תכנה היא שונה לחלוטין ומוּתנה ברמתו המוסרית והתרבותית של נושאה.

למן הזלילה והסביאה על מנת להקיא ולשוב לדחוס את המאכלים היקרים אל הקיבה האומללה – זו פסגת ההנאה של הצמרת הרומאית בימי הזוהר המסנור מבחוץ ורקב הנורא מבפנים, ועד למאורי-האנושות השוכנים כבוד באולימפוס של רוח החכמה והיופי העולמי וחייהם – חיי רוח נעלים ונשׂגבים שאין הבשר אלא כלי המחזיק את הנשמה היפה; למן הכושי הבהמי השורץ בביצות אפריקה ועד סוקרטס ואפלטון – לכולם מטרה אחת וכוח מניע אחד: השאיפה לאושר, למכּסימום ההנאה בחיי-אנוש עלי אדמות.

הנה כי כן, רואים אנו כי הדבר המבדיל בין בני האדם אינו אלא התוכן הפנימי הממשי שכל אחד מהם ניתן לשאיפה השווה לכולם.

ואם אשאל עצמי מה תוכן יש לצקת לתוך הדפוסים הישנים העומדים מששת ימי בראשית; ואם אשאל עצמי מה תהא מהוּת ההנאה שאבחר בה אני, הרי התשובה תהיה כפוּלת שלושה:

א. טובת הנאה אנוכית שלי – רוחנית וגופנית-חמרית.

הנאה רוחנית כיצד? – על-ידי כך שאגמע אל קרבי מן המתוק המתוק הזה – היין המשומר השוכן כבוד במרתפי-היצירה של האנושות. מיצירות האמנות, הספרוּת והמוסיקה על צורותיהן וגווניהן הרבים לאין-ספור, על-ידי כך שאשלים עצמי ואקרע אשנבים לעולמות המחשבה המדעית לזרמיהם: היסטוריה, כלכלה, יסודות החברה והתפּתחוּתה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי הטבע, מתימטיקה – בכל-מכל-כל; שדה רחב מאופק עד אופק להעשרת הרוח, לפיתוּח המחשבה והבקורת, להרחבת אפקים והבנת המתרחש בעולמנו לא מתוך ראיה שטחית קלושה אלא דרך פּריסמה מדעית, יסודית ויורדת עד שרשי-הדברים.

אכן, עמוק מני ים ורחב הימנו הוא ניר זה שאני אומר לחרוש בו, לפלח אדמתו העדית שבעדית. ואם גם רבה ועצומה המלאכה אשר לפני, ואם גם יודע אני כי אטעם אך אחד מששים, מן היש הגדול, אַל תייאשני ההכרה הזאת ואַל תביא מורך בלבי, אדרבה, דוקא מתוך ההכרה שהזמן קצר (הה, מה קצר וחולף!) והמלאכה מרובה לאין קץ.

דוקא משום כך עלי לאזור כגבר חלצי ולהשיג לי גם את המעט שניתן לו לאדם להשיג בימי-חלדו. ודאי שלא אחטוף תנומה, כדי שלא אקפא על שמרי ואטמון, כעצל, ידי בצלחת ואבזבז את מעט הפנאי הנותר על דברי-הבאי שאין בהם מועיל. שׂומה עלי לשוות תדיר לנגד עיני את ההתקדמוּת וההישׂגים ביחס לאפשרות הגלומה בתנאים האובייקטיביים בהם אני שרוּי, וביחס למידת הרצון והיכולת הטבועים בי. כי רק על-ידי שמירה קפּדנית על היחס הרצוּי והיכולת להישג אוכל לקדם עצמי ולהעלות עצמי מעלה מעלה לפסגות הנכספות

הנאה חמרית כיצד? – ישאל היצר הטבעי והבריא הטבוע באדם, אכן, גם אותה אַל לי לשכוח. אוי לי אם אזקן בלא עת, ואהפך לאדם שכולו רוח, שכל קיומו אורירי ותלוּש והוא חסר את הקשר האורגני והטבעי לחיים הסובבים אותו. לכל עת ולכל סייג. וכלל זה יהא נקוּט בידי למען שקול ובדוק, עד היכן צחוק ועליצות ועד היכן רצינות וכובד-ראש. אבוי לו לאדם שאחד מאלה משׂיג את גבול היפוכו או מגרשו כליל משדה-המערכה. אל יהא חלקי עם אותם הממיתים עצמם באהלה של תורה וסופם תלמיד-חכמים נאורים ונפוחי-תבונה אך נובלים וכומשים מבלי קרקע לרגליהם, מאין אויר בריא לנשימה. גם האכילה, השינה, האהבה (עודנה מתמהמהת אך בוא תבוא בעתה!), צחוק, מהתלות ומשחקים בחדר ובאויר החפשי, טיולים ותרבות-הגוף – כל אלה חייבים לתפוס בחיים את מקומם הנכון ואת מידתם הקבועה להם. אַל אזניחם ואַל אביט בהם כהבט בגשמיות יתירה. כי איזהו חכם? היודע לבור את שביל הזהב. כי רק בסינתיזה של חיי הרוח והבשר יווצר הטיפוס האידיאַלי של האדם התרבותי. רק במיזוג שני הצדדים של אותו דבר עצמו – כששניהם שוכנים איש ליד רעהו במידתם ובמקומם הראויים להם – רק בכך אעלה עצמי ואגבש את דמותי כאדם.

ולסיכומו של דבר: שוּמה עלי להעשיר את חיי ולגוונם, להפכם לדבר מושך, מהנה, מלא ענין ומועיל.

ב. אולם, אַל לי לשגות בחשבי, כי בהנאתי שלי יצאתי ידי חובת קיום שלי. האושר איננו רק זה המהנה אותי דוקא. ומכאן: האדם התרבותי חייב להיות מאושר ורווי-הנאה גם מן היכולת להועיל לחברה בה הוא חי.

לאדם אין זכות קיום בחברה אם איננו משמש בה גורם מועיל בהרבה או במעט.

ואני, היודע כי יש ויש בכוחי להועיל לכלל בו אהיה שרוי ובו אהיה, לחברתי שלי לעתיד לבוא (והזמן ההוא לא רחוק הוא) חובה כפוּלה ומכוּפלת מוּטלת עלי להכין עצמי לשאת בעול ולהיות גורם יעיל ופורה ככל אשר אוכל.

וההכנה אינה מסתיימת בהחלטה גרידא: היא דורשת משהו יותר חיובי ומעשי. המשהו הזה מתבטא בכמה דברים: על-ידי גיבוּש האופי ויצירת האני המוסרי החזק הריני מחזק את אָשיות החברה (“הכלל היציב מוּשתת על פּרטים איתנים”); על-ידי ההשכלה והידיעות שאהיה מצוּייד בהן, אוכל לתת תוספת כוח לרמתה החברתית של החברה, – אם בדרך שיחות גרידא ואם בדרך נהולן של פּעולות ונשיאה בעול של צרכי-התרבוּת.

דבר הלמד מענינו: מתוך שאני עולה אני מעלה עמדי בעת ובעונה אחת את הכלל, שבו אני שרוי – במישרין ובעקיפין – כמוּסבר לעיל.

ג. אך גם בכך לא די. התועלת שאני מביא לעצמי ולחברתי איננה פוטרתני מלראות עצמי חייב חוב לתנועתי שלי. עלי ליצור בקרבי כוננוּת נפשית למלוּי כל צויה – למן היציאה להגשמה ועד ההדרכה, ועד בכלל.

ואל תהיינה שתי אלה קלות בעיני, היציאה להגשמה היא אמנם מעשה חד-פּעמי, נחשוני, ותו לא. אולם אף הוא דורש הכרה שׂכלית ורצון נפשי איתנים ויציבים שאינם מסתיימים עם עזיבת-העיר וההליכה-לקיבוץ. הם ממשיכים להטביע את חותמם גם על חיי להבא. בהכשרה ובקיבוץ גופא. שם אסור לי שאהיה אבר פסיבי מן החי, מן הגוף האורגני של הכלל. כבר הרחבתי את הדיבור על כך (במקום אחר) והסברתי מאי משמע להיות אַקטיבי ומועיל. אולם לא חזרתי על הדברים אלא כדי להוכיח עד כמה קשורים צווי התנועה והחזון הלאומי בהגשמתם אל חיי החברה שבהגשמה; עד כמה כל אחד מן הגורמים האלה – החברה, התנועה השומרית והקיבוצית והחובה הלאומית – משלימים איש את רעהו. הא בהא תלייא וכולם יחד ניזונים מן האני החזק, כל אחד מן הגורמים מותנה בפרטים המהווים אותו.

והמסקנה מתבקשת מאליה – ראשית-חכמה: יצירה וגיבוש של “אני” מוסרי-רוחני, כי רק “אני” כזה יכול להועיל לו-לעצמו, לחבורתו, לתנועתו ולעמו.

והמעגל נסגר…“האני” שלי המושלם והסינתיטי שאני מחשלו ומרקעו בין סדן-הרצון ופטיש-המחשבה אינו לתועלת רק לי בלבד; גם חברתי, תנועתי ועמי חייבים ליהנות הימנו, הוא חייב לתת להם את הניתן להינתן.

ובכן, לדרך – להעפיל ולחתור ללא לאות, ללא הרף מן “האני הסתמי” שלי כיום הזה אל “האני האידיאלי” שאשורנו עתה ולא קרוב.

19.1.45

סערת הרוחות וההתלהבוּת שהקיפה את היישוּב לא פסחה גם על פינתנו. זה שבועות שענין הבריגדה הועלה על סדר היום של המחזור ומאז הוא נדוש והולך וממלא חלק נכבד ב“חיי-הרוח” שלנו.

מתחילה חשבתי: אבק פורח ותו לא, “הפּטריוטים” שלנו מצאו ענין לענות בו. קצה נפשם בעול הלימודים ותכמה לחיי דרור והרפתקאות שבצבא, ועתה לך והזדנב בעקבותיהם; אולי גם לך יצא שם בגבורים שומרי כבוד-האומה…

כל אותה השתלהבות לאומית שקפצה עליהם לפתע פּתאום היתה חשודה בעיני ולכן חשבתי: אשמור עצמי מהיגרף בנחשול חמד זה עד יעבור זעם וכל אותה בועת אויר תתפוצץ ותהי כלא היתה…

גרמו האנשים שאראה את עצם הענין באספּקלריה מעוקמת. מה הם קלי דעת ופזיזים – בודאי גם עצם הרעיון איננו טלית שכולה תכלת. ומתוך ראייה מסולפת זו אין תימה אם באתי לכלל טעות ונסיתי למצוא הצדקה לשלילתי את עצם הרעיון ההתגייסות לחי"ל.

אמרתי – ראשית חכמה: מה בריגדה אחת בינינו לבין הנאצים? הלא יום אחד בחזית דיו להכחידה מעל פּני האדמה! ובכלל, מי זה לידי יתקע שנבוא לכלל קרב? וכי אין נדיבות לב זו של ממשלת ה"מ מסתירה תחתיה כוונות בלתי כשרות? והנה מרחפות שמועות על הבריגדה כעל חיל-מצב באזורי-הכבוש. האם לשם כך כדאי להוציא מן הארץ כוחות כה מרובים שחסרונם מורגש כדבעי בהגנה ובהתיישבות? – ועוד כהנה וכהנה נימוּקים נכבדים אולי לצד השלילה של המאזנים. וכך הייתי הולך ומונה טענותי אחת לאחת עד לרגע שבו החל מנקר הספק…

ובכל זאת, מדמדמת בי מחשבה: נקמת דם ישראל השפוך מה תהא עליה? האם משום דלוּת כוחנו פטורים אנו מלהפגין כי העם לא מת והוא נחלץ לנשק תחת הדגל העברי?

אינני, ח"ו, מיליטריסט, הרואה את ביטוי העם בצבאו, ביטוי פיזי ומוסרי, שתרועת-חצוצרה ושעטת-רגלים תהממנה אותי עד לבלי הבחן בין ימין ושמאל, בין נחוץ ואמתי לנבוב ומזויף. אך אחת יודע אני: שם עם ישראל וחלוץ מחנהו בארץ-ישראל יוכתם לתמיד ויזכר לדראון בהיסטוריה אם לא נוכל למלא בריקדה אחת סמלית, תחת דגל ומפקדים עבריים, לשם מלחמה, ותהא זו כאשר תהיה, בקין הארור – רוצח מליוני אחינו! והכרה זו נקרה במוחי ולא חדלה מתדפּק על דלתי-מצפוני.

וכך, תוך לבטים נפשיים קשים, כשאני נקלע בכף הקלע של שלילה וחיוב, של החלטה ודחייתה, הגעתי לרגע בו נתמוטטו שׂרידי-ההתנגדות האחרונים והמחשבה על התייסותי הדחופה היתה בבחינת משהו מוצק ואיתן.

הרבה נתעניתי ונתייסרתי עד שהגעתי לכלל עמדה מגובשת והדרך אליה היתה זרועה מלחמת כוחות עד לרגע האחרון. והחלטתי לבסוף: אני הולך!

אלא שנתקלקלה השורה. ויום אחד הופיע הַנְס לשוחח אתנו בענין הגיוּס. נקראתי לחדרו והנה – תחת לקבל עצה מפּיו כיצד לנהוג כשאין רשות-אמא בידי (גורם, שהיה אולי יכול לעכבני), פתח ואמר כהאי לישנא בערך: “ראשית הנך צעיר מדי. כל הזכוּת בידך להינות עוד שנתיים מחיי-שלוה כשם שנהנו כל חבריך המתגייסים. מצפונך יכול להיות טהור ושקט לחלוטין, אין מוסר שיכול לחייב אותך ללכת לחזית בגיל שש-עשרה. ועוד: רק פּיקוח-נפש ממש דוחה שבת, ואין השעה חמוּרה כל כך עד שאתה חייב להפסיק במו ידיך, מי יודע לכמה שנים, את התפּתחוּתך הרוחנית שיכולה להניב בתנאים נורמליים פּרי טוב אשר חבל מאד יהיה אם נשחיתנו. הקיצור: אין התגייסותך שווה בנזק כשרונותיך העלולים להיפגע קשות והתפּתחוּתך שתתעכב, ותוצאות הדבר תהיינה מרחיקות לכת ומסוכנות למשך כל ימי חייך.”

קשים ומרים היו חבלי ההשלמה עם החלטה מפורשת זו שאיננה ניתנת לערעור (אדגר הוסיף ואמר כי יעשה מה שביכולתו, כדי שלא אתגייס). התקוממתי נגדה בכל לבי – המותר לי לעזוב עמדה שכבשתיה במאמצים ומכשולים כה רבים? – עינתה אותי מחשבתי אך כל ההתנגדות נתנפּצה אל סלע ההחלטה הכובלת.

הרכנתי את ראשי בפניה אם גם לא קבלתי את הדין. ויתרתי. אני נשאר בעורף בעל כרחי. כפוּ עלי הר כגיגית.

היכולתי והמותר היה לי לנהוג אחרת???

כשחזון הופך למציאות

אותו להט של התמכרוּת בלב ונפש על מזבח-הרעיון, אותו כוח מופלא של השלכת הנפש מנגד ועמידה בנסיונות קשים ומרים בו נחנו סוללי-נתיבנו – אותם לא ידענו. אילו אמרו לנו עתה להתחיל הכל מבראשית, כנחשונים בזמנם, כובשי העמק, ההיינו עוצרים כוח ועומדים במבחן הביצוע? סבורני שלא. ומדוע? משום שהתקופה והתנאים ואף אנו בתוכם – נשתנו.

שוב אין אנו שקועים, כאבותינו, באותה דלוּת מנוונת וקודרת של הרחוב היהודי דאָז, באותו מבוי סתום לחיים הכלכליים במשק-המדינה. שוב אין גלי-קצף עכורים סוחפים אותנו וירק לא יירקו בפנינו בקריאה: “יהודון נבזה, כלך לך לפלשתינה שלך!” שוב אין מסדה בעינינו חלום עטוף זוהר וקורן כמגדלור אל מחשך החיים וסחיים ומיאוסם ואוירתם הכבדה מנשוא. הקיצור: יצאנו מכוּר העבדוּת שבמצרים, ומשעה שנעשינו בני חורין אין אנו יודעים להעריך מהו דרור ומהי מלחמה עליו. ובזה ואך בזה תסתבר לנו התופעה של עצמת תנועתנו בפולין ומיעוט כוחה בארץ.

הנה הוכח כאן בפעם המאה ואחת, כי ההווויה קובעת את המחשבה.

חק עולם הוא: אין הממשיכים דומים לדור הנחשונים. אותה סערת רוחות, העפלה אל הבלתי-נודע והרגשת “בראשית” של יצירה חדשה לא תפעמנו. היא נחלתם של ראשונים בלבד.

ואף זה, ללא ספק, הנהו גורם לא פחות בעיצוב דמותו הנפשית של הנוער בארץ. יתרון זה שהם נחנו בו לא יכולנו אנו לזכות בו. כך מנהגו של עולם.

שוב אין הקיבוץ אגדה – הוא הפך למציאות חיים. מה שהיה בחזקת מאוויים כמוסים ומעורפלים, נתגלם עתה בדמות חברה ומשק מאורגנים כדבעי שדפוסי חייהם נתגבשו תוך לבטי-שנים. אנשי העלייה השלישית לשוּ את החומר ההיולי והתקינו ממנו כלים כהלכה. לנו לא נותר אלא להתאים עצמנו אליהם.

עתה, משנעשה החזון כה קרוב ומוחשי, משהפך לחלק אורגני של מסכת החיים בארץ ויתמזג בנופם, אבד לו אותו כוח מגניטי מופלא שהיה עמו בעודנו מרחף בשמי האידיאלים הנכספים המבוקשים. מכל מקום, להט-היצירה וכיבוש-השממות אינו דין שיפוג ויכבה. כי עוד רבה העבודה לפנינו.

מה שאין כן בהשלמה. שם – כבר יוּבשוּ הביצות, אדמה זיבורית רווית דם וזיעה הפכה עדית שבעדית, לא תדע צורת “לוּכּס” ו“אהלי פּרימוּס” לא תחזה מבשׂרך. הכל מוכן ומזומן לפניך. כך יאה וכך נאה לו לחזון שטפחת בלבבך על העפלה נחשונית…ואף על פי כן – דרך כל בשר היא. ואין עוררין על חוקי החברה האנושית וטבעם. ואכן, עלינו להסתגל לתנאים, להבינם כדבעי ולהוציא את המסקנות.

כבשו בשבילנו את הנתיב, אין לנו אלא לפסוע בו. וקשה בלקבל את הדין באהבה שלמה. הלב מתקומם. אך שוּמה עלינו לאסרו באזיקי השכל הישר – מצות בני תרבות מלומדה היא.

23.3.45

אהה, דומה כאילו נגזר עלי ממרום שאהיה שומע תדיר אותו פּזמון שהוא בבחינת מרגלא בפומא אצל אמא:

… אני מקוה ומתפּללת שתמשיך ללמוד באותה רצינות שבה נהגת עד כה. לבי אומר לי שתגדל ותהיה לאיש גדול שכל אֵם תוּכל להתפּאר בו – – –. אשר לכסף – אל דאגה. במידה שתחליט ללמוד נהיה תמיד בעזרך ונעשה כל מה שיידרש. אַל תחשוב אף לרגע שאני רוצה לשחד אותך. לא מניה ולא מקצתיה. רצוני רק לשכנע: כי אתה נתון להשפעתם הרעה של כמה מחבריך שאין להם אפשרות או רצון ללמוד ולרכוש השׂכּלה. לעולם אל תרשה לזרים שתהיה השפעתם עליך. נתברגת דייך ואף המשפחה תורה לך את הדרך הישר בחיים, כי רק אנחנו נאמנים ומסוּרים לך. ואילו חבריך, כשם שהם קוראים לעצמם, יכולים להיות אויביך המסוכנים ביותר."

ועתה, מה אומר ומה אדבר? רגשות תמהון וכעס וכאב משמשים אצלי בערבוביה. תמהון וכעס – על שום הבוּרוּת והאדישוּת שאמא מגלה ביחס למפעלנו הציוני-החלוצי; וכאב – על שנפל בגורלי להיות כפצע פתוּח וזב דם בלבה הכואב של אמא.

להתכחשותה לאידיאלים לאומיים אַל לי לשים לב, שכן כל עולמה הרוחני, במידה שהוא קיים, יונק ממושׂגים לא-לנו, מערכים שנתקדשו בבית הקפה ובסלונים המפוארים של ארץ-ישראל הנבנית!

אך כבן, איך לא אכאב לרגשותיה העמוקים ביותר של אמא הנהרסים ואובדים לעיניה ממש? איך לא יתחמץ לבי בקרבי בדעתי כי עם צאתי להגשמה הריני שׂם לאַל, במו ידי, את מאוויה הכּנים והראשוניים ביותר?

ואם גם הלוֹך אלך, לא בלב קל ובנפש שוקטה אעשה זאת. ואף-על-פי-כן אינני מתלבט. הלבטים הם מאחורי והלאה.

אבל הרגשת האשמה והחטא כוססת בקרבי פּנימה, כי למרות הכל אוהב אני את אמא ויהיו אשר יהיו חילוקי-הדעות בינינו, תמיד אשאר בנה הכואב בכאבה והיודע להעריך מה מקום תפסתי בחייה ובשאיפות-אשרה.

יגור, “סדר” תש"ה

הביטוי “השכינה שורה” לא נתכוון אלא לרגעים כאלה של ליל התקדש החג בחדר האוכל רחב-המידות וטבול-האורות. כי אכן חווית-חג אמיתית היה לי “סדר” פּסח זה – הראשון שראיתי בקיבוץ.

הכל – האוירה החגיגית, הרגשת ההתרוממות, “רב עם” שגרם ל“הדרת-מלך” כמאמר משלי, התכנית האמנוּתית, “שיר-השירים” המוּשר ומלוּוה על-ידי הנבל, המקהלה, הקריאות מן ה“הגדה” במקומות שביטאוּ את קשר יציאת מצרים דאז לזו שבימינוּ – כל אלה בהתמזגם יחד היו כה שונים ונוגדים מ“סדר” אשתקד בבית, בנוסח המסורתי.

רשמו של הניגוד החריף והבולט בין שני סדרים אלה נחרת עמוק במחשבתי ובלבי. הוא סימל בשבילי את אָפיו העדיף עשרת מונים של החג הלאומי בצות החברה הגדולה מזה שבחוג המשפחה המצומצם והשמרני.

רק כאן, בצוותא רבה זו, חזרה עטרת החגים ליושנה, אל חיק החברה כולה. אז, בימים מקדם, היה החג נחלת ההמונים העורכים אותו בראש-חוּצות; בטכסי הילולות וחינגות היו מעצבים את דמותו. אך למיום צאתנו בגולה הופקע החג מרשות הכלל, התפּצל מבחינת היקפו ויהי לנכס התא המצומצם של המשפּחה. אך כאן, בחברה הקיבוצית, נהפך הגלגל וערכו החברתי של החג הוּשב על מקומו.

זאת – ועוד. דוקא – היום – יום אפור של עבודה מפרכת ותנאי-חיים שאינם קלים משמשים רקע מצוּיין להבלטת-יתר של החג כיום שהחגיגיוּת המאירה והעין הטובה שורות בו ומפלות אותו לטובה מכל ימות השנה. “כלב ובן-מלך” קבלו כאן את ביטויים המובהק ביותר. התעלוּת כזאת של שמחה אי אתה מוצא בשום מקום אחר. רק הוויתם הספציפית של חיי הקיבוץ מאַפשרים אותה.

ולבסוף, יש אולי עוד לציין את הנקוּדה השלישית השונה כאן ושם, אף כי התוכן, הסמליות שמגלם בו החג, שווים בכל מקום, בקיבוץ כבעיר, הנה אשר לצורה, לביצוע, לאָפיו ולדמותו של יום זה, הרי הם רחוקים אחד ממשנהו כרחוק מזרח ממערב. לכאורה, זכר יציאת-מצרים וחג-האביב נשארו כשהיו, אך איזו תהום מפרידה? מכאן – אותה פּת-בג עבשה ותפלה כמעט מחמת חדגוניותה הניצחית, אותו “סדר” אשר כערכי המסורת האחרים מאבד מערכו בשל מסגרתו הדלה והגוססת; ומאידך גיסא – כאילו מאבד נס הופחה רוח חדשה בגוף הנוטה למות של מסורת בלה מזוקן וחידשה נעוריו כקדם.

המנהגים והאותיות המתות שם, הפכו כאן לחוויה עמוקה וחזקת-רושם חווית-חג אמתית ומקורית.

יום הנצחון: 8 במאי, 1945.

אמנם, “עוד נצחון כזה ואבדנו”, אך העובדה בעינה עומדת: תאריך זה יצוין בהיסטוריה העולמית כיום בו מוּגר ונופץ לחלוטין הכוח הצבאי והמדיני הנאצי ועמו ירדה לתהום האידיאה הפשיסטית.

וכל כמה שכוסנו מהוּלה במרירות, שיין-הנצחון נראה בעינינו כאילו היה דם מיליוני אחינו, אסור לנו לקפוץ מתוך עורנו ולהפוך יום-שמחה כזה ליום של אבל ואזכרת-נשמות כמו שניסו לעשות חוגים ידועים ביישוב. הטבעי, האנושי הוא לשמוח, כי הנה הקיץ הקץ על הצורר ושוב אין סכנת ההשמדה מאיימת עלינו. ואילו אנו, ביתר דיוק, אנשי היישוב ומוסדותיו, נתפסו לאותה מידה של מקוננות בימים מקדם.

ושוב חינגא והילולא. גדשונו במכוניות וביעף – לחיפה. בסך צעדנו בחוצות קריה הומיה, כבובות לראוה, ההמונים מסתופפים על הגגות ומשקיפים מבעד לחלונות ונדחקים במדרכות ומביעים את “סולידריוּתם” עם הסיסמאות המפוצצות במחיאות-כפיים ונחת-רוח….

אכן, מילוי מרומם של רצון העם, אך כוחו וכוננוּתו אַים?

יוצאים לרחובות והשמחה שורה בהם, דגלים וסיסמאות – בלי עין הרע, וכמוהם גם ההמונים הצובאים על התהלוכה משני צדי הרחוב. צפוּפים וגדוּשים איש על גבי רעהו והפנים צוהלות ועליזות. יש הרושם, כי אָכן הקיפה השמחה את כולם ואוירה זו של “ברב עם הדרת-מלך” מטביעה חותמה גם בך והרגשת החגיגיוּת אופפת וכובשת גם אותך, המהלך בשורות. מה עשו כל המתרוננים הללו בשביל הנצחון? במה מכינים הם את עצמם לקראת מלחמתנו שלנו, על עליה ואפשרויות-קליטה? והבעיה חמוּרה ונוקבת, טורדת ואינה נותנת מנוח. ואז מציף אותך גל של “כמעט” איבה וזעם נגד אלה המתפּעלים ונהנים משורות-הנוער המאוּרגנות העוברות לפניהם.

פּשׁה הנגע ביישוּבנוּ: שאננוּת ואנוכיוּת, אך מעשים – כזית. לא הקרבה ולא מאמץ, רשות הדבור ל…דיבורים. ולהוותנו, גם על המחנה החלוצי המגשים לא פסחה המגפה כליל והיא נותנת אותותיה החמוּרים יותר ויותר בכל חלקה טובה. הרבה אָבד לנו מן הכוננוּת והדריכוּת וחייבים אָנוּ לחדשן כקדם, כי בנפש עתידו של מפעל-חיינו אנחנו מתנקשים, אם גם בלא יודעים ובהכרה נרדמת.

דוקא מחשבה זו עולה בך עתה כשהכל שכורי-נצחון. יודע אתה כי סופו של המבול המשמיד אין פּירושו אידיליה שוקטת; אדרבה, לאחר שהאיר היום במקצת מתברר לך, כי הלילה רק הבליע את העבים ועם היעלמו נתלו באופק חייך עננים קודרים ומאיימים. אַל אַשליות! נראה את העתיד, נתחכם וניכון לו.

20 בספטמבר, 45'

ערב ראשון באילון. יצאתי מארוחת הערב ומבלי משׂים הסבתי עיני ימה – כעקוץ עקרב נשארתי תקוע במקומי נועץ מבטי במראה הגדול שנגלה לפני וירחיקני כליל. נורא-הוד היה המראה במקום שם שמים וארץ נשקוּ: רצועות גון כעין הקשת הבריקו בנוגה מסמא של החמה לאחר רדתה הימה, מאופק עד אופק נתמשכו רבדים רבדים זה על גבי זה – למן שחור-הים ממטה, עד הלובן המסנוור אשר לברזל היוקד ממעל. ואף כי למעשה נחה עתרת-הצבעים שם בפאתי-הים, דומה היה כאילו סוערים הם, רוטטים ונאבקים ביניהם השחור והלבן שבשולי היריעה המוארת – כאילו קרב דמים נטוש ביניהם וים של דם ארגמן משולהב הפריד ביניהם כאחד.

ובעמדי כך אפפתני הרגשת הגדלות והכוח השׂגיב הגנוז בטבע, כוח סוער רבגוני ובלתי מרוסן. ונזכרתי בעמדי מדי יום ביומו, שם בבארגיאת, ובהשפּילי עיני למטה, אל עבר עמק-החוּלה הרובץ שליו ורוגע בתוך טבעת-ההרים הסוגרת עליו מעברים.

גלגל הפּז של החמה נשתהה עוד רגע מעל פּסגות הגליל ויצף את העמק, וירבדהו בדוק תכלכל, קליל ושקוף, המעדן ומרכך את גוני הירוק והחום של שטיח השדות אשר מתחתיו. כה נח לו העמק, כבוּש ומסוגר בתוך עצמו, כשאוירו דומם ושלות-השקט ספוגה בו. היתה זו שירת-הטבע, הרמוניה של כל בני הגון אשר לשדות-החריש החומים ומשטחי-התירס-והארז הירוקים, המבותרים על-ידי פלגי מים נוצצים ומשובצים באבני בוהק של בריכות-הדגים.

וראה זה פלא: הדמויות בנוף שעמדו חיות לנגד עיני הלכו ונפשטו מגשמיוּתם בתוכי וילבשו ארשת אחרת – נתגלגלו לתוך דמות נפשית – ספרותית. והדימוּי הספרותי נולד בקרבי מעצמו. חשבתי: וכי אין שני נופים אלה מבטאים, בהמחשה, שני זרמים שבספרות? וכי אין זו דרמה, שנפשות גיבוריה הם בבחינת צבעי-נפש שונים ומנוגדים, סוערים ומבריקים, המתנגשים ביניהם תדיר ונאבקים זה בזה? ושם, העמק, כלום לא תכוּנת האידיליה היא המציינת אותו? בגוני-הנפש הרכים והשלוים שלה, בקול הדממה הדקה היונקת מנוף כבוּש ומסוּגר זה…

ייתכן, וכל ההשואה המשוּנה הזאת עומדת על כרעי-תרנגולת ואין לה על מה שתסתמך, מלבד על דמיוני “המפותח”. אך אולי, בכל זאת, יש דברים בגו וידה של אסוציאציה טבעית והגיונית היא היא שהביאתני לידי כך?

לאלהי התרבוּת פּתרונים.

מה לשמחה זו עושה שאני פותח פרקים חדשים בספר חיי – זה היומן?

למעשה כבר הזכרתי זאת כבדרך אגב, ועתה מן הדין להסביר כמפורט:

מלאו לי י"ז שנה. ואם כי חדלתי להאמין בכוחו של יום הוּלדת להצעידני כמלוא הנימה קדימה, לא כל שכן שאין כאן עלית פתע, הרי בכל זאת גורם תאריך זה להתיחדוּת עם עצמך, לחשבון נפש. איזה בכל זאת גורם תאריך זה להתיחדוּת עם עצמך, לחשבון נפש. איזה חוּש מוּסתר מעורר בך הכרה כאלו כל שנה נוספת מסמלת שלב בהתפּתחוּתך. חוש זה, אף שאתה יודע כי אין בו מן המציאות והתפּתחוּתו של אדם היא אֶבולוּציונית בתכלית (להוציא מן הכלל מקרים עזי-רושם בחייו של אדם המשנים לפתע את מסלולם), אין אתה יכול להתחמק מתביעתו:

צעדת פסיעה אחת קדימה, בדין הוא כי תבחן דרכך מחדש.

ניחא, לוּ יהי כן. לא ארבה בסיכומי דרך והתווית קווים לעתיד, רק אחת אומר לעצמי: חסל סדר רומנטיקה (אין הכתוּב מדבר באידיאליזם חלוּצי). אַל תנהג מעשה ילדוּת בהצליפך על גופך, במררך בבכי. היה אדם. דע, כי ספוּנים בקרבך כוחות, השׂכל לנצלם כראוי.

אל תניח למכשולים מבית ומחוץ שיעכבוך. יכול תוכל להם רק אז כשתנהג מעשיך בתבונה ושיקוּל-הדעת. התמד בעבודתך תוך מאמץ עקשני, והעיקר – מרצון ובבטחון. שׂא עיניך אל המטרה ואַל תחת מפני כל בדרכך אליה. זכור – שאיפה לעליה בגרם המעלות החברתי אינו דין שתזדהה עם מַקיאבליוּת. רצונו של הפּרט לתפוס את מקומו הראוי לו בין הבריות, כיאוּת לכוחו, איננו עוול חברתי ותאות שׂררה. אדרבא, בשעה שטובת הכלל היא הדורשת את היחיד החזק באָפיו והפורה ביצירתו, אין לפרט סיפוק גדול יותר ותכלית בחיים מן המלחמה המתמדת על גילוי כל היכולת הטמונה בקרבו.

יום שלישי, 1.1.46

שנת 45' נסתיימה לגבי במין משבר של מצב רוח.

צרוף של כמה מקרים פעוטים, הביאני בערב יום חמישי לידי קדרוּת, כהוּת-רגש-ומוחין בדרגה כזאת אשר ספק אם זכיתי לשכמותה ביום מן הימים.

במשך חמשה ימים לא עבדתי, וברי לי כי גם לתופעה זו היה חלק, ואם אפילו מסייע בלבד, לכל אותה שפעת-רגשות ועומס-הגיגים שרבצו עלי כנטל כבד ומעיק. אותם הימים צריך הייתי למישהו שיאזין למרי-שׂיחי, שכן לא יכולתי שׂאת לבדי את עומס הרגשות שיקדו כאז בדמי.

בדרך מקרה נזדמנתי אותו ערב לחדר-האוכל, מקום שם היתה גם א'. אינני יודע משוּם מה (אולי בשל היפרדוּתה יום קודם לכן מגדעון) השתדלה לגלגל עמי שיחה (ואולי אני הייתי המתחיל?) ואני – שלא יכולתי לשים מחסום לפי מפּאת השפע שתסס בקרבי – שפכתי לפניה את לבי. ואף למחרת חזר הדבר ונשנה – עם בוא הערב. איזו התעוררות, איזה אי-שקט פּנימי הגובל עם צמא למשהו נעלם פעפעו בקרבי ואותה שעה היתה לי השינה לזרא. ואף שהיתה זו שעת-חצות לערך, נתחדשה בינינו שיחת-תמול והפּעם – ביתר גילוי לב ואמונה הדדית (כך, מכל מקום נתרשמתי).

דומה היה עלי כי הנה מצאתי אדם אשר אוכל לחלק עמו את מעמסת הרהורי והרגשותי, לפי שא' נחנה בתבונת-חיים טבעית ובטוהר-לבב.

ואם כי עד לאותו זמן הייתי רואה אותה בעין רעה וחשדתי בה בנטיה מופרזת להצגה, להתנהגוּת בלתי טבעית כדי לצודד את לבב הבחורים, הנה גילתה לי אותה שיחה בערב (אם גם הפּעם לא הערימה עלי) כי אכן טעוּת היתה בידי.

ביום הלימוד שלאחרי כן שיגרנו זה לזה פּתקאות, ועוד קודם לכן נערכה בינינו חליפת-מכתבים, אשר אין לדעתאם תימשך להבא.

מכל מקום, קנתה זו את אמוני – ואף אני את שלה, ואם כי איני הוגה לה אהבה, הריני מקווה כי היא תמלא אצלי אתמקומו של אותו חבר שידמה אלי בלבו ורוּחו. אמנם, תתכן אכזבה בנידון זה, אך גם מה שנעשה בינתיים, גרם לי לבטא בכנות והעמקה את תחוּשותי הנפשיות באותם הימים, להנציח אותן בכתב. ועל כך גרידא יכול אני שלא להצטער.

כתבתי לא' שאני מתאווה להיות סופר אף שאמונתי בכוחותי דלה מאוד. וזו (המעומק לבה או אולי רק כדי לשבחני בפני) עודדתני וכתבה לי כי נשקף לי עתיד בכיווּן זה. ואגב, היא ממש מתפעלת מלשוני ובמכתבה הראשון פּיזרה לה שבחים ביד רחבה.

אני כשלעצמי אוהב את החיים והאדם ורוצה להנציחם בביטוי – דרך אספּקלריה שלי. דומני, כי גם כוח ראיה ועומק מחשבה מצוּי בידי ואף הלשון לא נפקד מקומה בין הגורמים המסייעים, אך מאידך גיסא – חסר לי מה שקורין דמיון יוצר ובונה, כוח זה הלוקח לו כשלד מציאוּת-חיים מסוימת, רוקם לה בשר וגידים מחזון-רוחו ונופח בה ובדמויותיה רוח חיים של עלילה וענין. חסר לי אותו דמיון יוצר, ובלעדיו כל עצם הרצון והכשרון האינטלקטוּאַלי – הרי הם כקליפת-השוּם. לוּ למצער נחנתי בזכרון טוב – שאני, כי אז, סבורני, שדיים היו זכרונותי לשמש חומר נאה ומעניין עד מאד. אלא שדא עקא, פּרט לקוויו הכלליים של עברי נשתכח זה ממני (ואפילו הקרוב ביותר מבחינת-הזמן) וכל מאמצי לא יעלוהו מתהום-הנשיה ומה גם שהדמיון החסר איננו מסייע בידי.

אכן, לוּ זכיתי במתנת אלהים זו של זכרון ודמיון – ברי לי, כי הייתי נעשה סופר. שכן מה, פּרט לאלו, מעכב בידי? כך נגזר ושׂומה עלי לקבל את הדין באהבה, לא לקבול ולא להתאונן – כי מה בצע בדבר? ניחא לי גם במה שיש לי ולואי והשׂכלתי לנצלו עד תום – והיה שׂכרי שלם.

שנה אזרחית חדשה באה עלינו לברכה – שנת 1946. ואם כי לכאורה, מה יום מימים? אך אינך יכול שלא “להתעכבר” רגע ולעשות לך בהזדמנות זו חשבון נפש.

אותו רעיון של ראש-השנה צופן בחובו משמעוּת ותוכן חשובים. שכן בו כאילו נגזר עליך משמים להתעלות לרגע מעל היום-יום, ולסקור את עברך ולהשקיף קדימה – לעתיד.

ואף אני אנהג כך היום.

השנה החדשה, שנת 46', מוצאת אותי מהלך, כאילו מימים ימימה, במסלול החיים של הקיבוץ. וכתמיד, גם הפעם, גמישה המציאות ורבת-גונים מן החלום. הרבה ממה שטפחתי בלבי נתגשם, ועם הרבה עלי להשלים בכאב-לב ולראותו מרחף עדיין בשמי-החלום, אך בדרך כלל, למרות המורדות והמעלות במצבי-הרוח החולפים אצלי חדשים לבקרים, מרגיש אני כי “נכנסתי לתלם”. מצאתי את מקומי בתוך החברה והיצירה הקיבוצית, משאת-נפשי למן שעה שעמדתי על דעתי והריני שותף לה מרצון, תוך הכרה ואהבה, למרות האכזבות שנפלו בחלקי בתוך חיי-החברה, אשר בשל גורמים אובייקטיביים בעיקר חוורים המה לעומת אלה שתארתי לי בדמיוני.

14.10.46

במפתיע, מבלי שאשער כלל אפשרות כזאת קבלתי מכתב ממרים ב'.

אכן, היתה זו מצדה ג’סטה נאה, העזה פּורתא שאני כשלעצמי לא הייתי נוטל עלי, אף כי האמת ניתנה להיאמר: יחסי הסובייקטיבי לגביה – שלילי. ההערכה הרבה (עתים גובלת עם הערצה ממש) שרחשו לה חברים רציניים כאמנון, אָברי וכסיל, גירו מאוד את סקרנותי לתהות על קנקנה, ומה גם כשסיפּרו לי, כי אכן דמות מעניינת ו“מסובכת” היא להפליא. מתוך כך שמחתי על המכתב שמסר בידי קצה החוט לגילוי תעלומתה, ניתנה לי איזו אחיזה ראשונה של גישה אליה אחרי שבמשך שנים היה חוצץ בינינו קיר-זכוּכית אטום. ראינו ושמענו איש על זולתו, אך לכלל מגע בלתי-אמצעי לא הגענו מעולם. מאז נתקררו בינינו היחסים ואף היו מתוחים, מאז חבשנו אל ספסל-הלימודים בכתות ז' וח' והתחרוּת אלמת על זכוּת-הבכורה בבית-הספר מנעה מאתנו כל קרבה ושׂפה משותפת עד יום זה בו שלחה את מכתבה אלי.

ובין השאר היא כותבת: “אם יש בכוחה של תעלומתי להניעך לשיחות כה רבות ומקיפות עם חברים שונים, למה לא אניעך פעם לגשת אל האוריגינַל? – – – מוכנה אני לעזור לך בהסרת המעצורים לפתוח לך את הדרך אלי – – –. כאשר אני שומעת אדם לועז עלי ומגדירני כך או אחרת, אין לי כל ענין להעמידו על טעות, או להבהיר עליו את דעתו. אבל כאשר מתגלה אחד מרבים, שיש לו הרצון הכּן והבלתי-משוחד להבין ולעמדו על מהוּתי, אני מוכנה להסביר, אני מוכנה להתגלות עד אחרון חביוני, דוקא כיון שיש לי ידיעה והערכה כנה על מעשי”.

אליבא דאמת היתה זו הושטת יד אשר שׂשׂתי עליה כעל הזדמנות להסיר את הלוט מעל פּני “הדמוּת המסתורית”, אלא שמטבעי פּנה אותו נשק של סקרנוּת אינטלקטוּאַלית-חטטנית גם כלפּי פנים. הקדמתי אותה ב“התגלות עד אחרון החביונים”; ניתחתי לפניה את אחת התופעות המכריעות בהתפתחוּתי הנפשית, חשׂפתי בהארה ברורה וגלויה את מניעי יחסי לבנות בכלל:

רגש הביישנוּת הוא שציין במידה מכרעת את יחסי כלפּי בנות. והביישנות הריהי ילידת חוסר בטחון ופחד מסותר. אך דוקא המצב הנוח בו עמדתי (ביתר דיוק: ראיתי את עצמי עומד) הוא שיצר במרוצת הימים את תגובתו הנגדית: הייתי שונא כל בחורה שנכנסה לתחום-ראייתי, היא היתה בעיני – – –, המחייכת לכל בחור, חסרת אופי וצבועה.

הפּחד בקש להתגונן על-ידי התוקפנות שלא-מדעת; הגרעין הרך של ביישנוּת העטה על עצמו קליפה נוקשה של פּסיכוזה אכולת שנאה לבחוּרות, כדי שלא יהא נפגע על ידיהן, מוּשפל וחסר בטחון.

אלא שאין אדם בורח מפני עצמו. הגרעין – שאהבה וביישנות שימשו בו בערבוביה (שהרי אם נעמיק ניווכח שאין השניה אלא תוצאת הראשונה: מתבייש הייתי כי יחסי אליהן היה סובייקטיבי ונטול אמונה בכוח עצמי כדי למצוא אליהן גישה), גרעין זה ביקש להתפּרץ החוצה מבעד למחסום המלאכותי שהקמתי במו ידי כדי להתגבר על רגש הנחיתוּת. יצר-האהבה כמה לבקוע ולזנק מנבכי-הלב אל הנושא המיני, אלא שהפחד האינסטינקטיבי מפני השתלטותן המחודשת עלי של האהבה והביישנות יצר מחסומים חדשים ומבוגרים. אותו חשש פּן אהיה שוב קרבן להרגשת נחיתות, כתוצאה מן האהבה המתפּרצת, מצא אמצעי חיסון בתוקפנות פּסיבית לגבי הבחורות. תוקפנות זו, שהיתה יצור בלתי-טבעי בתוכי ונוטה להתערער על-ידי הרגש העמוק של האהבה, חיפשה הצדקה מצפונית לקיומה. כיון שהייתי רואה בחורה (וּבעיקר – יפה ומושכת) מיד נצטיירה דמותה בדמיוני כ“מתחפּשת”, כ“עגבנית” וכו' וכו'. יצרתי לעצמי “חומר מחסן”, "אנטי-טוכּסין מופלא: בחורה אשר היה חשש כלשהו כי היא עלולה לצודד את לבי, מיד “גליתי” בה את כל התכוּנות השנואות שמניתי לעיל, כדי שלא לתת לרגש-האהבה להשתלט עלי ועל ידי כך להקים לתחייה את הביישנות ועמה את הרגשת הנחיתוּת לעומת בנות בכלל. הייתי מוצא סיפוּק ושמחה-לאיד בעצם הרעיון שהנה חיצי-השנאה שלי לו היו סתם בעלמא, כי הם פּגעו במטרה – אלו הבחורות “הקוֹקטיות”, אשר לא בכדי אני שונא אותן, כי הן ראויות לכך, על צביעוּתן, על היותן מגרות ומפתות כל בחור!

אכן, היה זה נסיון מעניין להעלות בכתב ולנתח לעצמי את התסביך שליווה את יחסי כמעט עד היום הזה.

“חייו של אדם הם מלחמה”, אומר פּתגם קדמון, ואמנם כן – מלחמה היא זו אך בראש ובראשונה איננה אלא עם עצמו, עם חולשת-הרצון וחוסר-היכולת להשתחרר משלטונם של כוחות ההתמדה שהם חזקים וקובעים בחיי-אדם יותר מכפי שזה נראה לעין. אכן, כל עיקרם של חיי-אדם הריהו מאבק רצוף ומתמיד, על כל צעד ושעל, בכל אשר יפנה, מאבק אשר לא יוכרע לעולם בהחלטה חגיגית ונחוּשה או בקרב חד-פּעמי. כאן נדרשת עקשנות והתמדה שתהא שקולה בכוחה כנגד הכוחות השליליים הפּועלים בתוך נפשנו. בדיבור אחד: אין הנצחון על עצמך, בגיזרה זו או אחרת של חזית-חייך, ניקנה אלא בהיאבקוּת עקשנית, שעל אחר שעל, יום אחר יום – ללא לאוּת ובכבוּש עצמי מתמיד.

“כיון שנצחת את עצמך, את הכוחות השליליים שבך – הרי אתה אדון העולם”. – אולי כך ניתן לסכם את הקרוי “לקח-חיי”. ואף כי צעירים הם עדיין, מעוטי-נסיון-וסבל במידה מרובה, בכל זאת היווּ פרשה ארוכה, ולעתים גם מרה, של לבטים, של מלחמה רצופת-כשלונות – עם עצמי.

שמונה-עשרה שנה אינן ענין של מה-בכך – זו הנה התקופה המכרעת בה מתגבשת דמותו הנפשית של אדם, מתלבטים ומתייצבים קוי אָפיו, מוּתוה הקו לדרכו הרוחנית.

ואם יש בי רצון להמשיך וללוות את חיי בהארה שבכתב, אינני יכול שלא לסכם (ולוּ גם ברפרוף וללא הרחבה יתירה) את תהליך התגבשותו של הבסיס הרוחני והנפשי עליו יוּקם בנין-חיי.

ולפיכך – בדין הוא שאתחיל מבראשית, מן היום עדיו מגיעים זכרונותי ואוסיף ללוות אותם בהארה שבמחשבה (במידה שלא ייעלמו מאחורי ערפל-השכחה) עד היום הזה, עד לרגע בו מסתיימת שנת הח"י שלי ואני נכנס (אליבא דכל הדעות, ואפילו זו של המסורת) אל עולם-הבגרות ממש, ולא כמו שנדמה היה לי כבר מאז יום הולדתי השש-עשרה… – – –

ולעיקרו של דבר: אנסה בזה לפרוש את יריעת-חיי המשתרעת על פני שמונה-עשרה שנה, המסיימת את תקוּפת הילדוּת הנפשית (למרות ההתבגרוּת הרוחנית) והעומדת על סף עולם חדש, עולם-הבגרוּת, עולם שסימנו חשבון-נפש רציני בכל אשר יפנה האדם.

17.8.47

“כי אחרנו את הרכבת”, תמיד אנו מאחרים אותה. לפני עשר שנים יכולנו לקנות אדמות ולא עשינו זאת, מחסרון-כיס. היתה אז יהדוּת אירופּה עשירה כל כך ואת כל הונה העצום המסתכּם בסכומים אסטרונומיים ממש ירשו הנאצים! היתה תקופה לא-רחוקה, שהשערים היו פּתוחים – ואיש לא בא בהם, מלבד קומץ-חלוצים! עכשיו מתדפּקים עליהם עשרות רבות (הה, רק עכשיו – כשניצלו מאש הגיהנום…) והם נעולים, אך עוד לא כלוּ כל הקיצין! ה“יש” שנוצר בארץ הוא גרעין בריא ומבטיח עתיד רק אם יינתן לו להתפּתח. אך המנוּולים חונקים אותו – סותמים את מקורות-יניקתו – וידנו קצרה מהושיע…

האומנם? האומנם אין העם העומד על סף-הכליון יכול לאגור את שארית-כוחותיו (שאחרי ככלות הכל אינם מועטים כל כך!) ולפרוץ ולהסתער כלביא שכוּל (אסוציאציות: סירקין הוגה-הדעות ושניאור המשורר) אל תקותו האחרונה, אל ארץ-ישראל? כי בנפש העם הוא – עכשיו או לעולם לא!

הנה יש לנו גולה יהודית גדולה ועשירה במידה שלא היתה כמוה בכל תולדותינו: יהדוּת-אמריקה! אילו קמה בה הרוח. אילו הבינה את כובד-השעה, אילו ידעה את האחריות הגורלית המוּטלת עליה והיתה מוכנה לקבל עליה ולהיחלץ ל“יציאת אמריקה” כללית, עצומת-ממדים ומאורגנת – כלום יכול היה אז ההסגר הבריטי לעצור את שטף-העפלתם האדיר, לכלוא אותם בקפריסין או לשלוח אותם בחזרה אל חופי-אמריקה?! ומה מונע אותם מלעשות זאת? רק ההכרה והרצון! שניהם אינם קיימים. פילנטרופּיה? מדוע לא? אפשר לנדב חמשה-עשר מיליון פרוטות מתוך הונם העצום ולצאת בזה ידי חובה לאומית בכל-מכל-כל! אך אין לחשוב על ההפעלה, על סיכון-הנפש-והרכוש! וכי מי זה מטורף ויעלה דבר כזה על דעתו? הן סיר-הבשר במצרים החדישה, הדימוקרטית, החפשית, מלא וגדוש! ומי זה יניח אותו על קרן הצבי וישליך נפשו מנגד במדבר-הים הגדול לבוא אל “ארץ אוכלת יושביה”, שהערבים והטרוריסטים מבעירים בה תבערות כל שני וחמישי? אפשר להמשיך באַנַלוגיה היסטורית מעין זו כהנה וכהנה, אך לא זה העיקר. העיקר הוא שגם יהדות זו, כאחותה באירופה עד בוא השואה, אוטמת את אזניה משמוע את קריאת-היישוב ובוחרת לזלול מסיר-הבשר, ליהנות מן השפע והנוחיות – עד שלא יונף עליה, חלילה, גרזן הכורת! אך הפּעם - לא רק את נפשם הם קובעים באותו עורון פטלי, על העם כולו ימיטו כליה באבדנם!

כי הם – אחרית-תקותנו. אם אנחנו הגרעין – הם המים והאויר. אם אנחנו אבן-היסוד – הם הנדבכים כולם. בלעדיהם – יתנוון הגרעין ויגווע – ואבן-היסוד לא תהיה אלא מצבת-גבורה-וקבורה לעם ששׂרך דרכו שלושת אלפים שנה, עבר שבעה מדורי-גיהנום, ריווה בדמו את כל אדמות-תבל – ומשניתנה לו אפשרות אחרונה לבנות לו את ביתו-הוא – בגד בה! איך אמר מישהו: “עם שאיננו רוצה בגאולה, איננו ראוי שייגאל”.

כיון שהפליגו הרהורי והגיעו עד לנקודה זו כאילו מאליהם, מבלי שאתכוון לכך מלכתכילה, הרגשתי, כי תפישׂתי הפילוסופית על היהדות – אם ניתן לומר כך – מתחייב ממנה פועל-יוצא לגבי, באופן אישי וישיר יותר.

"ממה נפשך? אם עם זה, שאתה משמש לו בחינת מחנה-החלוץ אינו רוצה בגאולה, אינו מוכן לעשות למענה אלא כדי לצאת ידי מצפונו היהוּדי ולהשליך לך פרורים משולחנו העשיר – מה טעם תהיה אתה פתי ותקריב מחייך, מנוחיוּתך – למען אלה שאינם רוצים בזה כלל, שנוח להם למחוא לך כפּיים, במקרה הטוב, להלל אותך ולהתפּעל מחלוציוּתך – ואותה שעה ללעוג לכל מעשיך כשהם מניחים אותך חיל-חלוּץ ללא מחנה אחריו?

“יפה ונאה, אדונים פילנטרופּים” – אתה מתגעש ורותח – “יהודים טובים מאמריקה, מאנגליה, מדרום-אפריקה ועוד כיוצא באלו תפוּצות עשירות. אכן, חכמים אתם ממני! לי נתתם את הזכוּת להיות דון-קישוט ואילו אתם בוחרים ב’קרקע מוצקה' מתחת לרגלים, מעשה סַנשוֹ פּנסא. עיניים לכם בראשכם ואתם מעדיפים את סיר הבשר, הבצלים והשומים ואפילו אם יש עמהם שנאת-יהודים ויריקה ישר לפרצוף, את אלה אתם מעדיפים עלפני עתיד לוט ערפל, אי-שם בגבולות-המדבר, בארץ בה שורצים בדואים פראים בכפיפה אחת עם רוצחים טרוריסטים! אמנם מכיר אני בכם, רק משתינצלו בכתנתכם לבשרכם מאש-התופת, או אם ישחק לכם המזל ותימלטו בשעה שחרב חדה מונחת על צוארכם רק אז תהפכו בין יום לציונים נלהבים, שכל משׂאת-נפשם לעלות לארץ-ישראל! רק כשחייכם יהיו תלוּיים לכם מנגד – תעפילו. ובעל כרחכם. אבל אז אולי יהיה כבר מאוחר מדי. אז לא חוקי-ההסגר וכמה אניות-מלחמה בריטיות תחוסמנה בפניכם את הדרך – מיליונים של ערבים יושבי-ארץ יהדפוכם חזרה אל הים. ואנחנו, היישוב, תקצר ידינו מהושיע – אם רק נתקיים עד אז!…”

כיון שכך – למי אני עמל? בלאו הכי לא אמחוק במעשי את כתובת האש “מנא מנא” מעל גורלו של עם הבוחר למות בעבדוּתו! משמע: שקר האידיאליזם ו“איש לאהליך, ישראל.” מה מעשי עוד כאן? חלוץ שביקש “להציל” את העם, לפלס בגוּפו את הדרך להצלה – וסופו נמצא מרוּמה! בודד עם עוד רבים אוילים שכמותו באי מוּקף ים מהכא, וים ערבים שונאים מהתם. שא רגליך והסתלק כלעומת שבאת! אם נגזרה עלינו כלייה אציל, לפחות, את אשר ניתן להציל – את יומי הקט והיקר, את חיי שלי הצעירים – ואלך למקום שם אפשר לגמוע מקוּבעת כוס-התענוגות, טרם ירד הלילה, כל עוד לא אתא הקץ על כולנו.

“בדיה מסדה” – ואני מה לי כי אלך שולל אחריה?

… הנחתי לספינת-הרהורי שישאנה רוח-לבי לכל מקום שישאנה.

במתכוון השמטתי מידי כל הגה-הגיוני, כל מצפן של מצפון תנועתי ולאומי סילקתי מנגד עיני – והנה אנה הגעתי?! לבגידה, לכפירה בערכים שהיו מקודשים בעיני עד הנה, לבעיטה במה שהיה יקר לי יותר מכל, בריעון שהביאני הלום, ליריקה בבאר ממנה שתיתי. האוּכל, האעצור כוח לקבל על עצמי ולהגשים במעשה אותה “התפּכחות”, זו שאיננה אלא יאוש – פּרי רפיון-רוח ואבדן-האמונה?!

לא, אינני יכול. שוב ושוב אני עובר בכוּר-הנסיון, באישו השורפת של היאוש – ויוצא מחושל משהייתי בכוח ה“אף על פי כן” הברנרי, זה אשר למרות המציאוּת הקודרת ומחמתה אינו מניח לבגידה שתשלוט בו, לבריחה מהמערכה.

הוא מתגבר עליה – ומנצח.

ואם יש טעם לעבודתנו, למפעלנו כאן, אין זה אלא בכוח האמונה כי נצח ישראל לא ישקר… בהרכח קיומו של עם כה עתיק, יחיד מעמי המזרח העתיק, שלא ירד מעל במת-ההיסטוריה.

23.8.47

עברה שנה וכשהשקפתי עליה לאחור נפקחו עיני לראות שאם גם יצאתי בה ידי חובתי כלפּי החברה, ובשלימוּת, הנה אני עצמי נמצאתי עומד בסופה ככלי ריק. כן, זהו בדיוּק מה שהרגשתי: ריקנוּת. כהרגשתו של מישהו הנושא עיניו אל מרחקים גדולים (ואני הרי מיום שעמדתי על דעתי לא הסתפּקתי בקטנות. להיפך, רצוני להרים ראשי מעל גלי-הזמן האלמונים) והנה עובר פּרק זמן לא מבוטל (בעיקר לא בגיל כזה, גיל-ההתבגרות, בו מעוצבת דמוּתו הרוחנית של אדם ואפיק-התפתחותו מוּתווה) והוא רואה עצמו מדשדש באותו מקום בו עמד שנה לפני כן.

זה היה, בלי ספק, אחד מגורמי המשבר החמוּר שעבר עלי בזמן הראשון ביחיעם, ואשר אחת מתוצאותיו הבולטות היתה תגובה חזקה (אולי אפילו יותר מדי) למצב הקודם. התרחקתי לחלוטין מכל פעילות שהיא בעניני-החברה (התנאים סייעו לי לכך) ואת כל זמן אחרי-העבודה הקדשתי לכתיבה. ואמנם, אין להכחיש, ראיתי מאז ברכה רבה בעמלי: כרך עב כרס של היומן – ועוד היד נטויה… יש לי רושם (נקווה שאיננו מוּטעה), שעכשיו, רק עכשיו, אני מתחיל לפלס את דרכי בספרות. רק חצי-שנה עבר מאז, אך נראה לי שעשיתי בו צעד גדול ורציני לקראת התגשמותו של חזון-חיי:

היות סופר! לא סופר סתם, אלא אחד שימצא את הביטוי השלם והמעמיק של חיי-הקיבוץ על כל גילוייהם.

משׂימה זו, אשר הפכה לי באמת לתכלית ותוכן-חיים, אשר למענה אני מוכן להקריב הכול, תובעת זמן להגשמה. בלעדיו לא אשׂיגנה לעולם. לפיכך לא ראיתי לפני ברירה אלא לקיים את החובה הראשונית שמטיל הקיבוץ על חבריו – למסור את יום-העבודה שלי ותו לא. צר מאד, אבל לקחת חלק פעיל יותר בחיי הקיבוץ אינני יכול, ולוּ גם רציתי. השתתפותי בחייו נגזר עליה בהכרח הזמן המוגבל להצטמצם בשמונה שעות-העבודה שאף הן נראות לי כחובה בלבד ואין לי ביחס אליהן כל רומנטיקה או אידיאליזם. ומלבד זאת אינני יכול לתת לקיבוץ. כי אם אעשה זאת, אם אתמסר כבעבר לעבודת יום-יום בשדה-החברה- והתרבות, הריני חוסם בפני עצמי את הדרך לאותה מטרה, מבלי לדבר על העדר-הסיפוק שיחזור ויביאני אל עברי פי-היאוש, כשם שאירע לפני זמן לא רב.

11.9.47

לפני שלושה שבועות, כשחזרתי מן החופש, דומה היה עלי שלא יארכו ימי שבתי כאן. ולא זו בלבד אלא שנתאויתי ממש לשאת רגלי ולהסתלק אחת ולתמיד ואף הייתי עושה זאת ללא שהיות יתרות, בלי לבטים ונקיפות-לב, אלמלא עצר בידי לקחו של נסיון חוזר ונשנה, אשר מבשׂרי חזיתי אותו לא אחת. מצבי-רוח, כאלה או אחרים, סופם שחולפים כלעומת שבאו, ולפיכך, אַל לי להיות בהול במעשי.

מוטב שאחכה. ואם איווכח אחרי ככלות הכל, שהענין הוא רציני באמת ושוב אינני יכול להמשיך ולחיות כאן, עדיין פתוּחות לפני כל הדרכים. ואמנם, לא יצאו ימים מרובים וכבר הרגשתי שאותו דבר שהייתי נכון לעשותו זמן מועט קודם לכן בקלוּת יתירה ואולי אפילו בשמחה, בהרגשת השתחררוּת ממשהו מכביד ללא נשוא, הנה אותו דבר עצמו נראה לי עתה כאַבסוּרד, כמשהו שאין לי כל צורך בו.

יתר על כן: עצם המחשבה על עזיבת הקיבוץ תמוהה, כאילו היה זה דבר קשה, שלעולם לא אוכל לעשותו אלא אם כן ייגזר עלי בעל כרחי, ואפשרות כזאת הרי איננה באה בחשבון… תפנית חדשה ומהירה זו שבאה ביחסי לקיבוץ הביאה אתה שנוי קיצוני באורח הרגשותי כלפי הסובב אותי.

אם קודם לכן נשאתי נפשי בחמדה ממש, בכליון, אל החיים ההם שבבית, עם האפשרות להיות שם בחיק משפחה אינטימית, האוהבת אותי מעמקי-הלב, כאילו היתה זו נוה במדבר-הבדידות-והגלמודיות שאני שרוּי בו, אם נפשי כאילו התפרצה בזעקה, מתאווה בכל מאודה למצות מקוּבעת התענוגות על הקולנוע ותיאטרון וקונצרטים ואוכל טוב וחברות ושאר דברים שהלב כמה להם ושנגזר עלי להינזר כאן מהם, מכולם – הנה עתה היה כל זה טפל בעיני לחלוטין.

ראיתי את חיי כאן והנה הם רוויי תוכן ובעלי יעוד ותכלית. לא קלים ופזיזים, לא כאלה שאתה קוטף בהם תענוגות שטחיים ורגעיים מכל הבא ליד, ממה שמזמנים לך שעשעועי-העיר. נדמה היה לי שחיים אלה עם כל כבדם – הייתי אומר, אפילו עם כל הסתגפוּתם (שלא ברצון, אמנם) – מעשירים אותך, מעניקים לך הרגשת סיפוק רוחני (ולפיכך – גם עמוק וממוּשך יותר) מכל מה שיכולים לתת לך חיי-העיר בשפע תענוגיהם הזולים-השטחיים.

מצד אחד, מן הצד החברתי-הקיבוצי, אתה מרגיש שחייך אינם כלים לשווא, שהם קודש לרעיון נעלה. שהם יוצרים יום-יום אחד מנכסי-צאן-ברזל של העם והמעמד (משוּנה, אחרי ככלות הכל אינני ציניקן; עוד הרבה נשאר לי מתום-הנעורים והאמונה והאידיאליזם, שדומה היה עלי, כי אבדו ממני, שהרי אלמלא הם לא הייתי שרוי כאן).

הרגשה זו, שאינה בת-חלוף או פרי חווית-רגע, אלא מתמידה וממושכת ומלווה אותך כל שעה וכל יום מחייך, כוחה יפה מכל גרויי-החושים החיצוניים, אשר בהם, למעשה, מזינה אותך העיר.

ומאידך גיסא – גם צד אישי לענין ואף הוא לא מבוטל כל עיקר, קיבלתי על עצמי, מתוך רצון עז וכן, פקיד או ייעוד בחיים המתבטא בעצם בשלוש מלים בלבד: “לבטא את חיי הקיבוץ”. ואם אעזוב, אנה כל זה בא?!

לא. יותר מדי קשה היה לי להשלים עם כך, שהקיבוץ יתפּתח ויתבסס, שבמרוצת-השנים יהיה כאן מחנה לתפארת. בתים קטנים אדומי-גגות טובלים בירק-אילנות-ודשאים וסביב סביב להם שטחי מטע וגן-ירק מרהיבים את העין, שידי לא תהיה בכל אלה. לבי היה ממש מתחמץ בקרבי, נדקר במו בסכין מורעלת כל אימת שהעליתי על דעתי אפשרות כזאת שהנה אחזור לבקר כאן בעוד כמה שנים. אתבונן במחנה הנפלא הזה ואדע וארגיש שאחרים עשו זאת, אחרים ולא אני…

אותה שעה עצמה הרגשתי הרגש היטב כי עזיבת-הקיבוץ בשבילי פירושה אבדן היקר והגדול בעצם – החזון האישי היחיד שהצבתי לעצמי בחיי. כי לכתוב על הקיבוץ ולבטא אותו אי אפשר מן החוץ. אפשר לעשות זאת רק מתוך חיים כאן את חיי היום-יום, רק מתוך התבוננוּת בענינים מקרוב, מתוך גישה בלתי אמצעית וחיה, מתוך שאיבת החומר מניסיון אישי. כי רק כך אפשר להעמיק חקר, לחדור לכל עומקן של הבעיות הנובעות מחיי הקיבוץ והמלוות אותו ולהקיף את כולן.

ברם, כל אותם ההרהורים והרגשות – מתי צמחו ואיזו היא הקרקע שגדלה אותם, הוי אומר: בימים שלא עבדתי.

השבועות האחרונים בקיבוץ עמדו בסימן של חוסר-עבודה חמוּר. הסתלקוּתן של המכונות היא שגרמה לכך. והעיקר שבינתיים “חלקו שבתות” למפרע בשפע. ואף אני הייתי בין ה“נהנים” כיוון שניתן לי להסתובב בחיבוק-ידיים, להרגיש את חיי הקיבוץ כמו שמרגיש ורואה אותם אדם שיש לו “שבת”, נקל לשער שלא היה לי על מה להתלונן.

אני מרבה תנומות עד שהשמש העולה טופחת על פּני ומזכירה לי שהשעה מאוחרת, ואז אני מוסיף עוד להתפּרקד קמעה נים-ולא-נים עוצם עיני ונהנה בכל ישותי מן ההרגשה שאיש איננו מאיץ בי לקום, לא הצלצול ולא חובת-העבודה. אחר כך אני מתלבש לי בניחותא וחוזר ונהנה ממגעם הרך והמלטף של הבגדים, לא אלה שאני רגיל ללבוש בבוקר טרם יציאה לעבודה – אותם נוקשים ומסריחים, במחילה, מן הזיעה שרווּ כמים. לאט ולא בהול ונחפז כבכל יום אני משׂרך דרכי למקלחת. מתרחץ בנחת – ואין אימת האחוּר רודפת אחרי. רשאי אני אפילו לגלגל שיחה עם כל מי שיזדמן; לחזור ולספּר זו הפעם המאה-ועשרים בשבחה של שינה כדבעי, ולהבדיל – בגנותה של זו המקוצצת של ששת ימי-השבוע (זו שאני קם אחריה עייף ככלב, מטומטם למחצה, נפוּח-פּרצוּף, דלוּק-עינים ונכה-רוח – מס כבד שאני משלם חלף שעות-הכתיבה של ליל-אמש, שעות גנובות משינה של אדם עמל כל היום בפרך, שעות שהן עצמן פּצוי לאותו עמל ושבלעדיהן הוא קשה שבעתיים: גלגל-קסמים ארור). משם אני פונה לחדר-האוכל והמזונות ערבים לחך פי כמה, לפי שאין המחשבה על העבודה המחכה הממררת אותם. אחר כך אני מציץ בעתון, חוטף שיחה עם מי-שהוא, נהנה מקריאה בספר טוב ורושם מספר גדוש של עמודים. והרי אני חי ומרגיש אז, כי יש טעם לחיים, כי נהנה אני ואינני מתענה בהם; מיצר על שעותיהם הנעימות שחלפו לא כאותן שעות-העבודה שאני מחכה לקיצן בכליון עינים ושמח על כי נפטרתי מהן סוף-סוף. ימים כאלה אין תימה אם הם קרקע עידית לאידיאַליזם נעלה, לנכונות של הקרבה וכו' וכו'.

אך לא כן בששת ימי-השבוע, ובעיקר – בחלק-הארי שלהם מבחינת זמן – בעבודה. אז, שעה שאני הולך בפטיש על גבי עמודי-הזוית והללו מתעקשים משוּם מה ואינם מוכנים בשום פנים להיתקע באדמה, כשהשמש האכזרית טופחת על הגוף והעייפות כמעט מכריעתני ארצה; אז – כשהשעות זוחלות בעצלתיים ודומה כי לעולם לא תגענה אל קיצן, אל אותה שעה ארבע אחרי-הצהרים, שכל ישותי מחכה לה כלמשיח גואל המתמהמה ואינו בא… אז, נמוג לו כל האידיאליזם בשמש הלוהטת, אורך-הרוח וכוח-הסבל “מתנפצים” אל סלע-המציאות הקשה. בשעות כאלה (והן הרי מרובות לעין שיעור – כך על כל פנים נדמה לך – מימי-השבת, בהם אתה רואה חיים בעולמך, ואפילו – או אולי דוקא משום שתענוגיהם צנועים בתכלית) בשעות כאלה אני מקלל בלבי עולם ומלואו; מקלל את הרגע בו יצאתי לקיבוץ, את הזה האידיאַליזם הארור המפתני להישאר כאן ואותה האשלייה, בחינת “אידיאה פיכּס” שתקעתי למוחי, בדבר “ביטוי חיי הקיבוץ”. "וכי מי זה לידי יתקע כי אכן יכול אוכל לה למשׂימה זו, ואולי אין היא אלא חלום, מקסם-שוא להלך מסכן במדבר-השממון-וההסתגפות, תעתוע דמיון שלא יתגשם לעולם. הנה הצגתי לעצמי מטרה שלעולם לא אגיע עדיה. וסופי שאהיה קרח מכאן ומכאן. חיי יחלפו מבלי שאראה בהם חיים כדאמרי אינשי; וכל הקרבן הגדול יהיה למותר. את הדבר שאליו נשאתי נפשי – אותו לא אשיג; ומלבד זאת, טוב כי אתן דעתי: כלום אותן שעות סיפוק שאני מוצא בכתיבה שקולות כנגד אותן תשע שעות החולפות בעבודה ושאני מתענה בהן, מתענה ממש? אין להכחיש – המחיר הוא כבד מדי ועוד יבוא יום ואצטער על ימי האבודים. אולם אז יהיה כבר מאוחר מדי…

כזאת וכזאת היה לוחש באזני “היצר הרע” כל אימת שהעבודה נתמאסה עלי עד לשנאה נוקבת תהומית. ואילו כשאני יושב, כעתה, על המיטה באהלי, ולוח-שׂרטוט המורכב על גבי שרפרף משמש לי שולחן ופנס-שדה מאיר בחוג הילתו הצהובה את המחברת שהקולמוס רץ על פניה ורושם אותיותיו הזעירות – שעות כאל האני מפוייס עם רבונו-של-עולם ואיני בא בטרוניא על הקיבוץ, שפר עלי חלקי בפינתי זו הצנועה והיא שקולה בעיני כנגד כל התענוגות הגדולים, עד כי נכון אני לוותר עליהם בלב קל למען תוספת של כמה וכמה שעות כגון אלה.

הוי אומר: לא חיי הקיבוץ כלשעצמם קשים עלי, אלא העול הכבד ביותר שהם מעמיסים עלי ושהוא עיקר-בטויים וראש-תכליתם. העבודה, עבודת-היצירה של נכסים חמריים. ואני – הרי ליצירה שברוח נולדתי. דומה כי מטבע-ברייתי כזה הנני: איש-הרוח, אחד שלא נוצר אלא לעבודת-הרוח, שאין אישיותו באה להתגשמותה, אלא בזו בלבד. ומכאן כל המבוך, ומכאן הלבטים והנפתולים שהם מנת חלקי בעת האחרונה ועל כן שסועה נפשי ומחולקת בין חובת- ההכרה ובין תביעת-הלב. ואין לך מאבק קשה ומר מזה.

21.9.47

מענין – זה לי כמה פעמים בעת האחרונה שדמותה של א' חוזרת וצפה בחלומי ואם גם אינני יכול להזכר באלו נסיבות קורה הדבר, מכל מקום – תמיד הוא משאיר בי, עם יקיצה, רגש-געגועים לא רווי, ערגה וכמיהה למשהוּ יקר. אם לקבל את הנחתו של פרויד, הרי חל כאן תהליך הדחקה, כאילו התפּרצו בחלום אותם הרגשות שה“צנזור” אסר על הופעתם בשעות-ערות.

ולא היא. שהרי אותה דמוּת חוזרת ומחרידה את מנוחתי ומגעישה את דמי במידה גוברת והולכת גם שעה שאינני ישן. וזה – למרות שסובּלימּציה מצוייה ופועלת עלי “עד צואר” ממש. תשע שעות-עבודה – ולא מן הקלות – ומלאכת-הכתיבה שאחריה עד שעה מאוחרת בלילה – אין זה דבר של מה בכך. ובכל זאת – נבצר ממני להשתחרר מאותם געגועים צובטי-לב, אשר, אין ספק, כי קול הדם הוא המסתתר מאחוריהם.

אכן מה עצום השינוי שחל באותו פרק זמן מאז פּגישתנו האחרונה ועד היום. אז כמעט ולא יכולתי נשוא פניה, כאילו אבן-מעמסה נגולה מעל לבי ברגע שהסתלקה ונעלמה מעיני. ואילו עתה – אין דמותה משה מנגד עיני בהקיץ, ועתים גם בחלום. היא רודפת אחרי, מטרידה את מנוחתי ומגעישה את דמי בכל אשר אֶפנה.

כל אימת שדמותה עולה בהרהורי-לבי היא נוסכת בי שכרון; היא מרטיטה את גופי באותה רגשה נפלאה של אינטימיות עלופת-סוד. ודומה כאילו עולה אז באפּי ריח שהוא מיוחד להתייחדותנו וגורם לי רגש עדנה – במידה שאין שום העלאת דמות אחרת מסוגלת לעשות זאת.

יודע אני כי כל כמה שלא אהלך סחור-סחור, מסביב לנקודה זו, לעולם לא אגיע עדיה. לעולם לא אקלע בדיוק בניב לשון אל ההרגשה האינטימית היצרית המפעמת בי כלפּיה ושהיא מהווה למעשה, את גרעין אהבתי אליה.

נראה לי, כי לא פחות מתכונות-גופה – – – קבעה כאן תכוּנה נפשית שלה – הביישנוּת. בהשפעתה עלי יכולה תכוּנה זו לשמש עדוּת ל“מותר האדם”, הווי אומר: לא רק סגוּלות גוּפניות יש בהן כדי לגרות אותנוּ לעתים; לא פחות ואולי גם יותר מהן קובעות תכוּנות נפש, כמקרה דנן.

אילו, למשל, היתה א', מחמת אָפיה או עקב נסיון רב יותר, מתמסרת לי מניה וביה, מניחה לי לכבוש אותה בלי מאמצים יתירים ונופלת אל חיקי כפרי בשל, כי אז ייתכן שהיתה מאבדת את קסמה בעיני עד מהרה. תחילה הייתי בודאי רווה עונג מן ה“נצחונות” הקלים, ונהנה מלוא חפניים – – – מן ה“כבוּשים” שאינם מצריכים יגיעה יתירה ואינם מחייבים לשלם “דמי קדימה” מרים כלענה, שבהכנעת הגאוה וכיבוש רגש-הביישנות הטבוע בי.

ואם גם היתה אז הנאתי שלימה וּבלתי נפגמת יותר, על ידי הכרח ההתגברות על עצמי (שהוא, כידוע, קשה מכל), הרי כוחה המושך והמגרה היה חלש אז פי כמה מאשר עתה, כשהכרח לי לחזור ולכבוש את עצמי ואותה מחדש. רק עתה הבנתי לאשוּרו אותו מושג פּרדוכסלי, לכאורה: “מרירותו המתוקה – מתיקותו המרה”. כי דוקא ביישנותה של א', המחייבת אותי להסיר מדי פעם מחדש את צעיפי-ההתגוננוּת מעליה, היא העושה אותה בלתי מושגת יותר, תובעת קרבנות יותר ולפיכך גם מושכת ומגרה יותר!

4.10.47

… השעה אחת-עשרה, פּחות כמה דקות. מאחורי יום-עבודה משעמם בהדחת-כלים במטבח ואי אלוּ עמודים בקריאה. ועתה? מה נותר לך לעשות? ללכת לישון, מה? שעתיים בערך להסתובב כה וכה ככלב? שעמוּם ותפלוּת. ולאלה ייקרא חיים? או אולי אשב ואכתוב מאמר יפה על משפט פאראן או על האמסון?

הרי לצחוק אני נעשה בעיני עצמי. וכי מה תכלית באותה כתיבה נאה ומצוחצחת, בכל אותה נתחנות וחיצי-בקורת – הקיצור, מה התכלית בכל זה הקרוּי כתיבה, זה שהפך “אידיאה פיכּס” בחיי, שעשה אותי למאניאק, כמעט למשוגע לדבר אחד. והרי אליבא דאמת לא תכלית היא זו, אלא תחליף לחיים שאינם (או שישנם וערך אין להם ואין הם יקרים בעיני. אין זה אלא משחק-לשון!). אשליה ותו לא.

כי מה היא כל הכתיבה ולאן תוביל אותי? ולוּ גם נניח שיתפּרסם שמי בעתונים, כלום על ידי כך אהיה מאושר יותר?

הה, רדיפת-כבוד זו האוילית, אדם עושה ימים כלילות למען התהילה. למען יינשא שמו בפי כל; ממית עצמו באהלה של תורה, ולבסוף, משהגיע לתכלית, מתגלה לו, לפתע, כי אבד לו דבר מה יקר הרבה יותר – אבדו לו החיים, שׂשׂונם ואשרם… זכורני, כשקראתי את הביוגרפיה של ג’ק לונדון (הספן על גבי הסוס) את האבטוביוגרפיה של מרטין עדן, חשבתי: אכן זהו אדם! מי יתנני כמוהו עז-נפש ועז-רצון להעפיל ולעלות משפל-המדרגה אל ראש-ההר! ממש נתקנאתי בו. אולם עתה, העודני מקנא בו? מסופקני!

“למה מאחורי הצאן לקחתני” זועק מרה הנביא. ימים רבים חשבתיו לאוויל: מה לו מתלונן? הן אדם גדול נעשה? אך עתה בנתי לרעו. החיים נתנו לאדם שיהא מאושר בהם, ואילו משנגזל האושר הן כל השאר כקליפת-השוּם.

“האושר! האושר! האושר!” דומה, מה קל להשיגך, מה קל לטפס ולהגיע עדיך. כלום מה חסר לך, בן-אדם? הן בריא אתה בגופך אף בנשמתך אינך לוקה, לא מכוער אתה אף לא כסיל, ואם כן – מדוע לא תהא מאושר?

עתה ידעתי: כי בודד הנני, גלמוד וערירי על פני הארץ ואין נפש אחת שאוכל למצוא ניחומים בחיקה – מלבדך, היומן, גליונות של נייר לבן…

אחוז-בולמוס התחלתי כותב. פרקי-יומן (בעתיד – חשבתי – יהיו לרומן גדול על חיי הקיבוץ ונפתולי-הפרט בתוכם), שירים שמעולם לא עיבדתי אותם עד גמירא (פּרט לאחד שזכה לתשבחות בפי כל); אחר משכתי מהם ידי והתחלתי עוסק במסות היסטוריות (בעצם כתבתי רק אחת – “המוסר כביטוי ליחסי-הכלכלה ואמצעי ביד המעמד השליט”). אף היא נפסקה באמצע, כי, בינתיים, כבר משכו אותי בעיות החברה הקיבוּצית אשר גם הן לא זכו מעולם להגיע אל קצן… שכן שוב ושוב הייתי נמשך לכאן ולכאן; “השראה” פתאומית – והנה אני מכלה כמה עמודי-שיר בקולמוס ראשון בלבד. עוד לא הספּקתי ללטש שורה אחת (לא כל שכן שאף הרעיון והמבנה לא הושלמו) וכבר “צלחה עלי הרוח” ובמשך שבוע שקדתי על רשימה פּוליטית. ליותר מזה לא הספּיקה לי התמדתי מעולם…

וכך אני נקלע בין פוליטיקה, מדע, ספרוּת, שירה, בקורת. “משתלהב” בכתיבה על נושא זה או אחר, אך טרם היה זה ראוי להיחשב כמוגמר – וכבר קצתי בו, משכתי ידי ממנו, וסופו, שנוסף אל תלי-תלים של רשימות-טיוטה הגנוזות בארגזי. ובינתיים – חולפים חדשים ואיני רואה ברכה בעמלי. אמנם כתבתי לא מעט, כאמור. ולכאורה אף הייתי צריך להיות שבע-רצון מבחינת עצם היצירה, אך דא עקא, שזו לבדה – ההתפּרקוּת וביטוי המחשבות התוססות בי – אין בה כדי לעודד. ואני מרגיש כאילו הייתי מדשדש במקום אחד כל העת הארוכה. הניגרת מבין אצבעותי ממש, חומקת וחולפת לבלי שוב.

ומכאן רק כפשׂע ליאוש – אליו ואליו בכלל!

וככל שהדבר נראה משוּנה ואבּסוּרדי, הנה עובדה היא, כי ערכה של יצירה, ותהא זו מה שתהיה, נפגם מאוד בעיניך כל זמן שהיא קנינך בלבד, שלא הוצאת אותה לרשות-הרבים. הקיצור, משברים כאלה שבהרגשת “למה אני עמל?” היו חוזרים ופוקדים אותי בכל התעייה הארוכה הזאת בדרכי-היצירה.

21.10.47

עצם ההתמודדוּת עם “החומר ההיולי” של גרעין הרעיון, עצם הצורך לפתח אותו ולטפּח את צורת-ביטויו, כמעשה אדריכלוּת לשונית בזעיר אנפּין – הם המושכים אותי. ואם השאלתי לצורך זה דוקא את אמנות הבנייה, ולא את הפיסול, שהוא אומנות הצורה כלשעצמה, הרי יש טעם לדבר.

דוקא ברשימות הפּוּבּליציסטיות, יותר מאשר בכל צורה ספרותית אחרת, מתבלט ההכרח להיאבק לא עם הצורה, לא עם הסגנון, אלא עם המבנה. שתהא הרשימה בנויה כהלכה, מוּשתתת על אבני-יסוד מוצקות של עובדה או חוויה, ומטפּסת ועולה מהן שלב אחר שלב, נדבך אחר נדבך, אל השׂיא, אל המסקנה – הנה זהו מה שמושך אותי, מה שהמגרה בי את יצר-המלחמה, להיאבק ולהתפתל עם החומר עד שתהא כל מלה וכל שורה קבועה במקומה, עד אין להזיזן.

כנסיה גותית, ארוכת קשתות המעפילות אל על – זו הדמות המוחשית המרחפת לנגד עיני כל אימת שאני בא לנסות כוחי ברשימות מעין אלו, אשר יותר ממה שיש לי לומר בהן, מתאוה אני לכנותן כהלכה.

26.10.47

כדי שיהיה נאמן לתעודתו תובע היומן השתחררוּת גמורה מעול אותה משמעת והשתעבדות לעקרון אחד ויחידי. אימפּרוביזציה, כתיבה מן “היד אל הפּה”, המנעוּת מוחלטת מהשהיית הדברים לשם ליבונם וגיבושם הרעיוני והסגנוני. וכל כוחו וערכו של היומן הם בהיותו משקף את תהליכי הנפש ולבטיה, והללו עומדים בניגוּד גמור לכל חוקיות, לכל קו מחוּייב-ההגיון. אדרבה, הם טבועים בחותם התהפוּכות והמקריות, הגאות והשפל לגוניהם השונים, לכל סולם דרגותיהם, ולכן אי-אפשר וגם לא טבעי לעשותם מקשה אחת, ליצקם בדפוסים מגוּבשים, לערכם בסדר ובהגיון פּנימי.

ולכן מצוה היא על כותב-היומן ההתפרקוּת הגמורה מכבלי הפּרספּקטיבה של הזמן, מאיזו בקורת שהיא – מוסרית-רעיונית, הגיונית, והתמסרות מוחלטת לרגע, לכל הבלתי-יציב והמיוחד שבו, לבן-גון זה המפלה ומבדיל אותו מכל רגע אחר בחיי-אדם. כי לעולם אין לך שני רגעים שיהיו דומים זה לזה.

דבר זה לא הבינותי עד כה ומשום כך לבש היומן אופי של ספר-זכרונות שאדם בוררם ומלבנם ועוטה את כולם בלבוש לשוני אחד. ולכן נכשל. הוא נכשל כי לא ידע לבטא את הרגע, את ייחודו; לתת מבע לאש-הרגש בהתלקחה, לאצור את חומה ולהטה בנתינתם, ולא לאחר זמן, משנצטננו ולא נשאר מהם אלא שיור שבזכרון. הוא נכשל דוקא משוּם שרציתי לשוות לו דמוּת “ספרותית” המנתחת הכל, שהיא משהה את החוויה כדי שיחול בה בינתיים תהליך גיבוש, כדי שיצורפו הסיגים, ישקעו בתהום הנשייה כל הטפל והצדדי ולא יישאר אלא הגרעין. וכאן הוא שורש הטעות, בהבנת תפקידו של היומן. הוא לא נועד לסכם דברים, להעריך ולנתח אותם בפריזמה של הזמן, הוא לא נועד לגנוז למשמרת את עיקרם ולהשליך את הטפל בהם. וזהו מן הטעם הפשוט שאין לך בחיי-אדם טפל ועיקר, שאותם הדברים, אשר ברגע-התרחשותם נראים לך כנטולי-ערך שישתכחו כליל מזכרונך, יתמידוּ בפעוּלתם בחשאי וסופם שאף יתגלוּ, מבלי שתדע מה מקורם.

אין לך ולא יכול להיות לך קנה-מידה להערכת משקלן של תופעות בחייך, ובעל-כרחך, כדי שלא תהא נתפס להכללות ולסיכומים אתה חייב ליתן את דעתך לכל רגשוש קל העובר בנפשך ולכל צליל המהדהד בה, להתהלך בארץ-החיים בעין פּקוחה ואוזן קשבת, לקלוט תוך תשומת-לב את מכסימום-הרשמים ולמהר ולהטביעם בכתב.

רק כך יצא היומן מגדר של “מאזן פנימי” וספר-היסטוריה בזעיר אנפין ויהיה את אשר הוא חייב להיות: סיסמוגרף הרושם כל זיע קל של הרגע החולף בנפשך.

21.11.47

“הנה כי כן, הגענו!”

כך אני אומר לעצמי היום, במלאות לי י"ט שנה, ודעתי זחוחה עלי. זחוחה על שום מה? על שום שאני רואה עצמי כמטפס אל ראש הר והנה הוא עומד לפוש רגע ולבו מתרונן – הוא מתקרב אל הפסגה הלוטה עדיין בערפלים. לא כברת-הדרך שעשה עד הנה היא המעודדת אותו – (אין היא אלא זכרון עגום במקצת של תלאה) – אלא ההרגשה שהנה הולך הוא ומתקרב אל המטרה הנכספת וכבר יחוש אויר-פסגות בנחיריו.

לא העובדה שעברתי י"ט שנה היא המעוררת בי שמחה, אלא ההרגשה כי הנה הולך אני ומעפיל במשנה-כוח אל משהו שאף אם איננו נהיר לי די צרכו, מכל מקום הוא חי בהרגשתי בוודאות גמורה.

כן, כל שנה החולפת, ובעיקר זו האחרונה, אינה מעוררת בי געגועים נוגים על העבר שחלף לבלי שוב, על הסוף המתקרב ובא, לא זה אף לא זה אין בהם כדי להעביר את שמחתי, שמחתו של אדם המרגיש בעליל בעלייתו, בהתבגרותו הרוחנית, בהרחבת-אפקיו שאינה פוסקת.

כדברי המשורר: “לא כלום אתמול – מחר הכל”. אכן, זהו בדיוק מה שאני מרגיש. העבר לא חלק עמי טובו בנדיבות-לב. אדרבה, היה חסכן ביותר במתנות אושר. ואף העתיד: אני משקיף עליו בבטחון (והשד יודע מניין זה בא לי), באמונה (אולי עיוורת), כי אגיע בו אל התגשמות מאוויי, גם אם הם עצמם עדיין לוטים בערפל; אלא אם כן ייקפד באמצע פּתיל-חיי, דבר – שאני לא פעם מתיירא מפניו. ובאזני מהדהדים דברי רחל: “כאלה – באביב-ימיהם ימותו… אני יודעת זאת”.

קשה לי להסביר כיצד מצויות בי בכפיפה אחת האמונה בהתגשמות-חזוני עם הרגשת המוות האורב – אך העובדה בעינה עומדת: העתיד נראה לי בדמוּת הר גבוה עטור-שלגים-והוד, אשר אני, החגב, העומד למרגלותיו, קורא אליו בקול: “יכול אוכל לך, הענק”, והריני מחיש צעדי, יום אחר יום, בדרך אל הפיסגה שמעברה השני אורב המוות.

27.11.47

ושוב- חג, ביתר דיוק: יום-הוּלדת. אלא שהפעם אין הוא שלי, “פרטי”, אלא נחלת כל הקיבוץ. יום השנה לעלייה ליחיעם!

זכורים לי עדיין כל השבועות שקדמו לה. שתי המסיבות בקריה ובעברון, ובסוף גוּלת הכותרת – העלייה עצמה. באיזו התרגשוּת היה מלוּוה כל זה, באיזו הרגשה נפלאה ומרוממת צעדנו אותו בוקר בהיר במעלה-ההר, עמוסים לעייפה בצקלונות-המזון – ובחווית-בראשית. וכשראינו מרחוק את המבצר העצום על רקע השמש העולה מעבר ההרים במזרח – ידע כל אחד: הנה נתגשמה משאת-נפש שטפח בלבו זה שנים. מאז הילדוּת. כשאני אומר “כל אחד”, הרי יש בזה יותר תהליך של פרוייקציה, מאשר הכרת הדברים לאשוּרם, כי אני, על-כל-פּנים, נער חולם ורגשני (אידיאליסט ללא דופי) – כמו רחפתי בשמיים העליונים.

כמה כחלמתי על הרגע הזה! הוא היה הגדול והטוב שבחלומות-נעורי, והנה – הפך למציאות. קשה היה להאמין, אולם עובדה היא, שרגלינו פוסעות בשבילי-הגליל העקלקלים, בתוך נוף-פּרא נשגב זה. אולם הפּעם לא כמטיילים עוברי-אורח אלא כמתיישבים העולים להקים להם כאן בית.

ואז באו ימי-העלייה הראשונים, אשר כל קושי ואי-נוחות נוספת אך העלתה בהם את שמחתנו: ישנוּ על רצפת-אבן מאובקת עד לזועה, אך מי נתן דעתו על כך? הן זו “התקדשותנו בברית-החלוציות” – אם לבטא בשפה נמלצת את ההרגשה שפּיעמה בנו; “התקלחנו” בעשרה ספלים לאיש ממי-בור מעופשים – ומי יתלונן? אדרבה, המאויים הרומנטיים שאיש-איש רקם בלבבו באו כאן על סיפוקם; סחבנו כפרדות צרורות-תיל ועמודים לגדר מהלך ארבעה קילומטרים במעלה-ההר, הלוך וחזור כמה פעמים ביום – והדבר הוסיף והעלה את התלהבותנו.

“היינו כחולמים…”

ומקץ שבוע “חטפתי” קדחת. הכל כמסופר בעלילות הגבורה של החלוּצים הראשונים ובגמל הורידוני לכביש, ספק חי ספק מת. בערב מצאתי עצמי שוכב מדמדם במטה לבנה ומוּצעת, ורופא ניצב עלי ומודד את חומי: “מעל ל-40⁰!” וכמה בחוּרות מסתובבות ומתלחשות וטורחות לסייע ולהקל עלי. יצאתי מן ההתקפה הראשונה תשוש וחיוור כסיד, הספקתי לעבוד יום או שניים ושוב נפלתי למשכב. הסתובבתי כמה ימים כשברכי מרעידות מחולשה, ושוב צמרמורת קרה, סימן להתקפה קרבה ובאה. וכך ימים ושבועות רבים הייתי מסלק את זמני, בין שכיבה במיטה, בראש כבד כעופרת, לבין טיולים קלים בחוץ, באפס מעשה.

עברו חדשיים, ההתקפות “נהדפו” – והבראתי. הגיע הזמן לחזור ליחיעם. כשהגעתי לשם היו עומדים בפרשת הקמת-המחנה. הכל היה רוחש חיים. זה מוביל אבנים בעגלה לגדר-האבנים; זה מותח חוטי תייל; אלה מקימים את אהלי הענק; אלה בכה ואלה בכה. הקיצור: מקימים נקודה עברית!

"…הימים הראשונים עמדו בסימן של שמחה והתרגשות. ממש הפכתי את העולם בצעקותי. פּשוט לא מצאתי פורקן אחר לזה הרגש התוסס בי. אולם אט אט, מבלי שארגיש כלל בדבר, התגנב היאוש על בהונותיו, ולפתע הניח עלי את ידו האיומה. מצאתי עצמי ריק, נטול-תוכן וטעם בחיים. כמעט שביקשתי נפשי למות.

התוצאה הראשונה של אותו משבר חמוּר היתה: היומן. והשנייה: ראשית-ההתפכחות. “רק מי שנשתכר תחילה יוכל להתפכח”.

ואני – הן שיכור כהלכה הייתי!… מכל מקום, מן הרגע שיצאתי מאותה תהום קודרת הרגשתי כי לא אוכל להמשיך עוד כדרך שחייתי עד כה והתנפלתי על היומן בבולמוס לא ידע שׂבעה. הוא שימש לי מפלט – גואל, פניה חמה לברוח אליה מפני אפרוריוּתם של החיים ומפּני עצמי. כן, מפּני עצמי, כי אליבא דאמת, כל יצירה היא פרי בריחת-האדם מן ההכרח לעמוד פנים אל פּנים עם עצמו, עם לבטיו ויאושו. הוא עושה זאת באמצעות התפּרקות מהם על ידי כך שהוא מחייה אותם מחוצה לו, על הנייר, על הבד ובגוש השיש הגלמי.

כחצי שנה נמשכה תקופה זו של בריחה, של הסתגרות בתוך עליו של היומן ואדישות גמורה כלפי כל הנעשה מחוצה לו. לא שוחחתי אז עם איש, לא קראתי ספר – רק כתבתי, כאחוז-טירוף – עד אחר חצות בלילה, ועבדתי עייף וצמא-שינה – יומם.

תקופה זו, דומה, הגיעה אל קיצה מאז חרגתי מן החיים ההם ונקלעתי הנה כמחזיר ימי-עבודה. תמהני עכשיו כיצד יכול הייתי לעבור אותה כפי שעברתיה; מכל מקום עובדה היא, שהיומן, הכתיבה בו, עם היותם גורם אסוציאלי, הרי הם שהצילו אותי, הצילוני למען הקיבוץ, כי אין לדעת אם עזיבת הקיבוץ לא היה פירושה בשבילי תמותה נפשית מוחלטת ואבדן דרך בחיים.

שנה עברה מאז עלינו ליחיעם. ראשיתה – בסימן הרומנטיקה כשליט יחיד בנפשי, רומנטיקה שאינה יודעת גבול ותובעת לעצמה הכל; תוכה – בסימן הקמת שריון-צב מפּני היאוּש הרובץ בחוץ, וסיומה – בסימן הריסת-המחיצה ויציאה מחדש אל החיים האלה, אולם לא כרומנטיקאי חולם אלא ריאַליסט, כאדם שחזה מגופו ומנפשו ויודע איזו משענת קנה רצוץ היא הרומנטיקה בשעה שאין היא מוּשתתת על הבסיס האיתן של ההכרה.

אליבא דאמת היה כל זה תהליך הכרחי, כי ההכרה האיתנה, הקשר לקיבוץ אינם מתחשלים אלא על סדן האכזבה והיאוש והלבטים. רק מי שנתנסה בהם כמוני ידע, כי אין כוח חזק יותר שיכול להדק את זיקתו של אדם לקיבוּץ מהרגשת-החובה, או ליתר דיוּק: מהכרת-החובה.

וזו, כנראה, הכרח הוא לה שתיבנה על חורבות הרומנטיקה המתמוטטת, כרגיל, עם פּגישה ראשונה במציאוּת הקשה. אכן, למדתי לקח חשוּב. ביססתי את מקומי בקיבוּץ על יסודות מוּצקים פי כמה מן השרשים התלושים של הרומנטיקה – אך גם מחיר יקר שילמתי עבור זה. מחיר שנה אחת משנות בחרותי, שבוזבזה לריק בין דפי-היומן. ברם, בזכות הבריחה פּנימה, ניצלתי מן הבריחה החוצה, אל מחוץ לקיבוץ בכלל וזכוּת זו מחייבת אותי להודות ליומן שהציל אותי מתמותה אולי בתקופה הקשה ביותר בחיי.

30.11.47

דומה שמעולם לא ריכז סביבו הרדיו עם רב כזה. הכול עמדו סביבו ופניהם מתוּחים בארשת קשבת. הנה, הנה מתקרב הרגע. היושב-ראש, שקולו מגיע אלינו מעבר לאוקינוס הגדול, חיסל כבר, כיד הכשרון הטובה עליו, את כל הקשיים (הוי, כמה אסירי-תודה אנו לו ברגע זה!) הוא ניגש לעיקר: להצבעה.

הוא מכריז בקולו האיטי החותך: כל המחייב – יאמר: “הן” כל השולל יאמר: “לאו”… והתחיל מנין הקולות: ארגנטינה… אורוגוי… ברזיל… דניה…צ’כיה…סוריה… עוד מדינה ועוד אחת. רשימת-המחייבים מתארכת. צרפת? “הן”. מחיאות-כפּים סוערות באולם שם ב“לייק-סכּסס”. ואצלנו הפּנים נוהרות. “עוד לא אבדה תקותנו…” אדרבה, היא מתחזקת מרגע לרגע (ממש – לא על דרך-המליצה) רוסיה… ארצות-הברית.. מצרים… יוון… עוד אחת ועוד אחת ו…נגמר. נצחנו!!!

המתיחות האיומה נתפּרקה. 33 נגד 13. רוב עצום! ברגע הראשון היו הכול כנדהמים, איש לא היה מסוגל לקלוט, להאמין, כי אכן הגיע הדבר הנשגב הזה, כי אכן סוף סוף זכינו להכרת העמים – אנו, עם למוד סבל ואכזבות זה אלפּיים שנה!

זוהי אולי הפּעם הראשונה בתולדות שנות-אלפּיים שבא לנו לא דבר זה אשר יגורנוּ, אלא שנתקיימה התקוה. הכירוּ בנוּ כזכאים לאותו דבר שיש גם לקטן בעמים – לעצמאוּת מדינית. וכי אפשר לתאר רגע נשגב כזה? דל כוחו של הקולמוס מעשות זאת! ככל שאנסה לכתוב – דל ועלוב יהיה נוכח ההרגשה המרוממת עד כדי לשים מחנק לגרונך ולתלות דמעות בעיניך!

אכן, אודה ולא אבוש. כשיצאתי החוצה, רחוק מן ההמולה – מצאתי עצמי ודמעות עומדות בעיני…

האומנם? האומנם אזכה אני להיות דור ראשון לגאולה, דור ראשון בן-חורין אחרי אלפּיים שנות-עבדות?!ּ

קשה להאמין, קשה להסתגל למחשבה הזאת. ובכל זאת, צו ההיסטוריה הוא: “קום תקום – ובימינו!”

הנגב – מחצית שטחה של ארצנו (המנדטורית) משׂתרע בדרום. וכמה בלתי ידוע הוא! המה הלב בצאת המכוניות ממקום כינוסנו, הכינוּס הדרומי ביותר בארץ (מלבד כינוּסי־מצדה) – הנגבה.

שלושה ימי־טיוּל היוּ אלה לנוּ.

בדורות ירד גשם עז, ועד עזה עוד היו השמים מטולאים עננים אשר הלכו ונמוגו. יצאנו לכביש עזה–באר־שבע. פּה ושם גבעה, אולם החלו משׂתרעים המישורים, המבותרים על ידי וַדיות בעלי קירות זקופים. והאוטו דוהר הלאה הלאה: באר־שבע – בית־אשל; ומשם – דרומה; הלאה לאורך סוללת מסילת־הברזל הישנה מואדי סַרר – לסיני. באמצע החולות תקוּע טכסי מודרני ונוצץ. מה לזה כאן? הבחַנו בכמה דמויות לבושות ערבית המסתובבות לידו, וכמה ערבים לבוּשים אירופית (הלבושים ערבית היו י' ויץ ועוד כמה דיפלומטים!). כל זה נראה מוּזר: במרחק רב מיישוּב נפגשים יהוּדים וערבים, ושם, רק שם, במקום שם עוד לא הגיעה ההסתה הגזעית, שם יכלו לקשור יחסים אמתיים עם בני דודנוּ! עסלוג' – עוג’ה אל־חפיר. בעוג’ה אל־חפיר עלינו על התל הסמוּך וראינו את מקום היווצרנו, את מקום־מחצבתה של האומה – את סיני. ראינוּ את מרחבי־הנגב העצוּמים, אשר יש בם (רק שלושה!) יישובים חקלאיים: גבולות, בית־אשל ורביבים. טפּות בים? גם זה אינו ביטוי לאפסוּתם. רביבים: ליל שבת. חנוכיה דולקת על גג־הבנין. בחצר מתאספים החברים והאורחים – שלושים איש – ומאזינים לקול הפּולח את שממת־המדבר. הקור חודר לעצמות. הנה מגיעות מכוניות עם חיילים יהודים מעסלוג' – ואף שאינם יהודים. הם, הרגילים למדבר זה עם שמי־הנחושת ביום וקור מקפּיא בלילה, הם אינם יכולים להבין זאת: כיצד ואיך יעיזו להתגרות במדבר, ואותה שעה בוקעת ועולה שירת “מעוז צור”, בוקעת את החומה, את החשכה, את המרחבים האין־סופיים של הנגב…

*

לפני־הצהריים. מדבר סהרה לכל פרטיו ודקדוּקיו. גבעות־חול. שיחים דלים, אי־פה, אי־שם. ואתה אינך יודע אם אין אתה נמצא עכשיו אי־שם בחזית המדבר המערבי, או בדרום־אפריקה, או במדבר הגדול של אמריקה? היינוּ הך! ואנחנוּ, ששים נערים, הולכים קדימה־קדימה. והלב שואל: הזו היא שממת־נצחים? אך התשובה היא: לא! בימים מקדם היו פה ערים, ולא קטנות: סביטה, היא צפת העתיקה. מרחובות חלוצה, עבדה, שמובן מאליו כותרו על ידי יישובים חקלאיים שעקבותיהם לא נשארו. הגענו לביר־שנק, אחת מבארות־הממשלה: כל פעולתה של הממשלה בנגב נצטמצמה בבנין בארות, כעין בתי־ספר לילדי הבדואים אי־פה אי־שם – בתחנות־משטרה, – באופן יוצא מן הכלל, הרבה עד למאוד. משם והלאה, האדמה היא ליס, וליס זה מתבטא באופן פעיל באוכל: לחם עם ליס, תמרים עם ליס, גבינה, מרגרינה, מים – וליס לכל אשר תפנה. יצאנו מביר־שנק הנמצא באמצע ואדי המזכיר לנו את תהלים: “כאפיקים בנגב”. רחבו של הואדי, ואדי עסלוג' – כחצי קילומטר, ויש אשר יגיע רחבו של ואדי הנגב, כמו אל־עריש – לששה ק"מ. בן־אדם הנמצא בואדי במקרה של שטפון – יכול להגיד שלום לעצמו… מרחוק נראתה לנו גבולות. בערך ב־2:30 חשבנו: הנה כבר הגענו, וכעין פטה מוֹרגנה. אנו הולכים והנקוּדה מתרחקת… בקצוּר הגענו ב־5, ופרצה הורה סוערת, כביטוּי להבדל בין המדבר השמם, ובין השטחים המעובדים ומעט הירק אשר לקיבוּץ זה, הנתון עדיין בחתוליו – חומה וּמגדל, והנגוּד הזה מורגש. הוא רוצה לחרוג ממסגרתו זו, ועדיין לא הגיעה העת. אין לבטוח במדבר הבוגד.

*

קמנו בעוד ערפילי־הבוקר נסוכים על הנקודה – והנה ראינו את סיבת־השם: גבולות. שׂמוּ גבול בין המדבר והיישוּב: חושות של חצי־בדוים, גדרות־צבר – כמובן, בגלל מידת־הגשמים המגיעה ל־250–200 מ“מ, בעוד שבעסלוג' – 100–70 בלבד. כאן יש כבר שינוּי גם בנוף; הוא פחות שטוח. והנה הגענו לתל־פרעה, הוא בית פלט (יהושע ט"ו); כאן היה גבול ההתיישבוּת בימי אבותינו, תל ג’מה, נחל גרר – כאן אמנם יש התחלה של יישוב ערבי (ולא כנהוג לומר כי דרומית מכביש עזה – באר שבע, אין יישוב ערבי כלל!), אולם את הבדל הטמפּו בהתיישבות נרגיש ביחס בין הגמל, הקדוּם ובין הטרקטור, אשר זה מקרוב בא, רק חצי שנה בנגב. עבודה רבה יש לטרקטור: אורך התלם שחרשו כגבול לאדמות־רביבים – ששים ק”מ! הגענו לפנות ערב ליישוב הקבוע הדרומי ביותר – בארות־יצחק, – על שם הבארות אשר חפר יצחק אבינו, ככתוב בספר בראשית. יצאנו מבעוד לילה, בשעה 2, מבארות־יצחק והגענו לעזה, שנים־עשר ק"מ בשעה וחצי! ובחשכת־הליל. באמצע העיר הזרה…

דרכנוּ באדמתך, הנגב, מדדנוּ בצעדינוּ במישוריך השוממים… ענות־הגולה בנפשנו והערגה למדבר בלבבנו. עוד נשוב אליך, ונהיה מהחלוצים אשר יפרצו דרומה! למפרץ עקבה! ועתה, חברי־התנועה העומדים להגשים, השבעו כי תחזרו הנה, לא עם תרמיל על הגב ואקדח בחגורה, אלא עם הגה־הטרקטור וידית־המעדר… ונשבענו בחום לבנו ושכחנו כל דבר אחר מלבד את היצירה, יצירת מקלט לאחינוּ, יצירת ארץ חדשה.

עלה נעלה, כי יכול נוכל לה!

חנוכה, תש"ד.

29.5.46 – תל־עמל.

אינני יודע מאין ולמה מתעוררים בי געגועים אלה. אומרים: כשחסר לך משהו הרי אתה יודע להעריכו. ולי, כמובן, חסר. לא רק המשיכה למסגרת; היסטוריה היא החסרה לי. חשבתי שקשור אני לדברים כלליים בלבד, אך טעות היתה בידי. כבר היום, עוד בשבתי ביניכם, אני מתגעגע.

לפעמים מתקשר האדם, מבלי לחשוב על כך, גם לפרטים, אשר בחייו היומיומיים לא האמין באפשרותו של קשר כזה. הנה, למשל, היחסים בין ש' כ' וּביני היוּ תמיד רעים. האם יכולתי לחשוב אי־פעם שאתגעגע אליה? ודוקא העקשני והחצוף שבה – כנראה, שגם לזה יתרונות משלו!

…למעשה הריני מתגעגע אל הרגיל, מתגעגע אני אל החברים… מתגעגע אני לא פעם אל הרעש בשיחות־החברה, אל המלחמה המתמדת לשקט מצד המרַכּזים – מתגעגע אני למרץ־הנעורים הכביר הנתון בסכּנה…

…אין אני מתגעגע אל העבר בלבד. לבי שואף יותר אל העתיד המשתף, אל הפעולות המשותפות לדרך אחת. לא למופשט בלבד מתגעגע אנכי; לא לחוויות וזכרונות בלבד – אלא למעשים. אני מחפּש במה משותפת לפעולה חברתית, לפעולה תנועתית־חינוכית. אני מחפּש פּלטפורמה אחידה לחיים משותפים. לא לכללים בלבד אני מתגעגע כי אם לפעולה יומיומית, מאוּמצת ומשוּתפת כדי לבנות בית לנו ולאחרים, למען יצור חיי־חברה משותפים.

… כבר אמרתי לא פעם בבירורים חברתיים: העיקר איננו מה חושב עלי חבר זה או אחר מן הפעילים והמבטאים את החברה. לי חשוב אותו האדם השקט שכמעט שאיננו מורגש בחייה היומיומיים של החברה – אותם רותי ויואב וצקי ופלפל. אותו צוציק המתבודד בחדרו.

…קשור אני אל החברים בלי כל קשר להשקפותיהם, אני מתווכח אתם קשות אולם בלעדיהם עם מי אוכל להתווכח? אני קשור אל אלה השותקים, כי מי יתן ביטוי לרבים מהם, שלא פעם ביטאתי אני את רצונם והיום משמשת השתיקה גם לי וגם להם…

– – – –.

אַל תתלוּ תקוות רבות באיחוּד עם חדשים שיבואוּ. אלוּ הן תקוות־שוא. לא זהו הדבר אשר יצילכם, אין לכם אמון בכוחכם אתם וזהו אסונכם, – ואולי באמת אין לכם די כוחות? – – –

22.12.46 – שער־העמקים.

… חבר אני לשתי חֶברות, אמנם רק מבחינה פורמַלית, אך גם בחינה זו מחייבת. בלבי וּבנפשי קשוּר אני אמנם לחֶברה אחת בלבד, לחברה שבה חייתי שלוש שנים רצוּפות, לחברה שביצירתה השתתפתי, אשר לה ולבנייתה הקדשתי את רוב מרצי. ולא חשוב הוא, אם חברה זו פלטה אותי מתוכה בהמשך הימים. היום הנני שוב חבר לחֶברה זו, ורק לחברה זו, למרות כל המשברים הפּנימיים שבה. לחברה בשער־העמקים אומַר בכנוּת מוּחלטת: אינני קשור בכם, אף כי באופן פורמַלי הנני חבר בעל זכוּיות מלאות בחברתכם. את זכוּיותי אלה לא ניצלתי במשך מחצית השנה שאני נמצא בתוככם. אולי אני האשם בכך, שלא הצלחתי להתקשר, אולי הקשרים הפנימיים שלי עם רוחמה¹ הם שעמדוּ על דרכי. אך אינני מצטער על כך, כי ממילא אינני חושב את עצמי מתאים לחברתכם. הספּקתי להכירכם לא מעט במשך אותה מחצית השנה, ובטוח אני שדרכינו נפרדות. אינני רוצה שתחשבו כי השפּיעו עלי מקרים מסויימים וכי ייתכן שהדבר יעבור – “ענין של מצב־רוּח”! אין הדברים כך. השקפות־חיים הן המפרידות, הבדלים בסגנון־חיים הם המפרידים ועוד הרבה דברים חוצצים בינינו. נוסף על כך אַל תשכחו שהנני החבר הארצישראלי היחידי ביניכם! ונוסף על כך לא מצאתי כאן חבר – – –.

א

בלילה לפני צאתי לדרך לנתי במלון גרוסוינוֹר. הורי הובילוני לשם במכונית ושם נפרדתי מהם. אחרי כן התיישבתי בחדרי לעיין במצב־הענינים. הרגשתי הכללית היתה זו של רווחה. סוף סוף הייתי ברשוּת עצמי, אדון לעצמי, חששתי לסצינה של התרגשוּת מצד אמא, אך לא הגיעו דברים לידי כך, ועתה היה לבי טוב עלי. הנה סוף סוף הגיע שׂיא של שלוש וחצי שנות־אימונים, שלוש וחצי שנים נעימות מאוד, בהן קשרתי כמה קשרי־ידידוּת טובים – אך עם כל זה היו אלו שנים של התכוננוּת. הנה לבסוף אעמוד במבחן, ומתוך בטחון, כמיהה ואמונה עצמית נשאתי את עיני לימים ולחדשים הבאים.

צלצלתי טלפונית לידיד, התרחצתי ושכבתי. מיד נרדמתי והתעוררתי כמה דקות לפני שש. בדיוּק בשש דפק שמש בית־המלון על דלתי, כפי שנקבע מראש. התלבשתי, צלצלתי להורי לאמור להם “שלום” קצר וסופי, וירדתי לסעוד פּת־שחרית, וכיון שאינני מאותם הרגילים לאכול תכוּפות בבתי־מלון נהניתי לא מעט בהזמיני את ארוחת־הבוקר שלי. כתום הארוּחה אספתי את מטלטלי ועזבתי את המלון, ובשעה שבע ומחצה כבר עמדתי בתור המצפים לרכבת פולקסטון. השגחתי בכמה מן החבורה העתידים לעמוד אתי יחד על הרציף ואנו רק החלפנו קריצות־עין בינינו. באופן רשמי הרי לא הכרנו איש את אחיו עד היותנוּ מחוּץ לגבולות־אנגליה. בשמונה נפתחו שערי־הרציף והמצפים בתור התקדמו. כל הכרטיסים נבדקו בכניסה, וכיון שכרטיסי הוּשׂג בשבילי על ידי אדם בעל־אחריוּת, השתוקקתי לראות אם המבקר יחקור וידרוש. אך הוא רק סקר אותו בחטיפה והחזירו לידי.

מצאתי לי מקום־ישיבה בלי קושי וכעבור עשרים דקה יצאָה הרכבת את תחנת ויקטוריה – והנסיעה החלה.

ממולי בתא ישב אדם כבן חמישים. הוא נראה בעיני כיהודי, אך האשה הנלוותה אליו צעירה ממנו בכמה שנים, כמעט לבטח לא היתה יהוּדיה. הם שוחחו ביניהם – קולו היה רם ובלתי־מחונך וּביטוּיו היה קוֹקני במאה אחוזים. שיחתם היתה בלתי אינטליגנטית עד כדי גסוּת וחוסר־טעם, אך עם כל זה עשה עלי אדם זה רושם של פּקח ושנוּן מאוד מאוד. עיניו עברו־חשו מאדם לאדם בתא ובטוח אני, כי מעטים הדברים שנעלמו מעיניו.

הוּא ניסה לקשור עמי שיחה, מתוך שאלה אם זהו ביקורי הראשון לצרפת וּמה אני אומר לעשות שם. מלכתחילה התייחסתי אליו בחשדנוּת ונזהרתי מאוד לבל יציל דבר מפּי. מאוד ייתכן, כי לא היה בו כל רע, אבל באותו יום עמדתי על המשמר ונהגתי זהירוּת־יתר. שמרתי על העצה הישנה־הנושנה הנתונה לנערות צעירות, ומפני כן לא התקרבתי לגברים זרים! בצאתי את הרכבת בפולקסטון התרחקתי ממנוּ במהירות האפשרית ביותר.

בבדיקת־הדרכונים לא אירע דבר. נשאלתי כמה לירות שטרלינג היו לי ואני עניתי “חמש” ועברתי הלאה לצריף המכס. הפקיד הראה על ילקוּט־הגב שלי ושאלני: “חפציך הם?” ובהשיבי בחיוּב הרשני להמשיך דרכי לספינה.

מוזר הדבר, כי בה בשעה שנבדקו חפציהם של הרבה אנשים, לא נתקלנו אני וחברי, בקשיים כל שהם – לא במשרד־המכס האנגלי ולא בצרפתי. אין ספק כי שירות־הבולשת האנגלי אין טוב ממנוּ בעולם כולו, ובטוּחני כי אנשיו יודעים אָנה פּנינוּ מוּעדות, ומכאן שהבינו כי אין לבנו להברחת־מכס. ייתכן וייתכן, כי הם שמחו לראות את גבנו לא פחות מאתנוּ – את גבם הם. לכל היותר, הם יכלו לנהוג בנוּ ביד בלתי־נעימה, אלא שכה גדול היה מספּר היוצאים את אנגליה באותו כיווּן עד כי ייתכן ולא היה כדאי להם הדבר.

כעבור עשר דקות הורם העוגן, הספינה החליקה וצפה לה מן הרציף והלאה, ולרגע קל שאלתי את עצמי אם אשוב ביום מן הימים לראות את אנגליה. אז התקדמתי ובמשך שעה וחצי התבוננתי במהלך־הספינה קדימה. המים היו שקטים ואני נהניתי מן הטלטול הקל וגם מלחיוּתם של רסיסי־הגלים הניתזים מילאתני כוח ועידוד. ברוח המעוררת היה מאותה חריפות־הריח שבהררי ולס הצפונית והוסיפה עונג לנסיעה מהנה. אותה שעה קלה הרגשתי עצמי כיושב ברומו של עולם!

לנמל בּוּלון נכנסנו בשעה 11:30 בבוקר; סבל ניסה לחטוף מיד את מטלטלי ונדהם כשראה אותי מתעקש כדי לשׂאתם בעצם ידי. אך הוא הראה לי את הדרך לצריף־המכס. ללא שאלות רשם שם אחד הפקידים על גבי חפצי את האות D (ראש התיבה Douane – היינו, מכס) ואני המשכתי לרכבת. הרכבת היתה יעודה לצאת לדרכה בעוד שעה ואני בינתיים אכלתי את הכריכים שהבאתי עמי. אך כעבור חצי־שעה מצאת הרכבת את בית־הנתיבות התאספו חברי־הקבוצה לשיחה.

השקפתי בנוף הנשקף מבעד לחלון וקשה היה לי להאמין, כי אכן בצרפת אני. הנוף דמה כל כך לנוף האנגלי, ובגלל הקלות שבה עבר הכל היה כל הענין כבל־ייאָמן בעיני. אני באתי מוכן ומזומן לכל מיני קשיים, אך הדבר לא קרה.

בהגיענו לפריז, היתה בידי אחד החברים כתובת של בית־מלון. נסענו לשם בטכּסי, ואחרי רחיצה וניקוי־הבגדים הייתי מוכן לצאת ולראות במראותיה של העיר.

ב

כחמישים חברים היינו – אמריקנים, קנדים ואנגלים, כמעט חלק כחלק. רובו של קרון הוזמן בשבילנו מראש ואנו הסתדרנו בנוחיות. הערב היה חמים ואני יצאתי לקנות משהוּ לשתייה. ואולם בשובי לרכבת וארבעה בקבוקי־יין עמי, התנקש אחד מהם במשנהו וצוארו נשבר. הטלתי את הבקבוּק השבוּר על רציף־התחנה ובפנותי ללכת משם בא לקראתי במרוּצה פּקיד־התחנה בתנוּעות שונות וּבצעקה בצרפתית. אני סברתי, כי הוא התרעם על אשר הטלתי את הבקבוּק השבוּר על הרציף והחלטתי כי טוב אעשה אם אעמיד פּנים שאינני שומע צרפתית. ומהירוּת־דיבורו אמנם איפשרה את הדבר. שני ניגש והציע לשמש מתורגמן. אבל האנגלית שבפיו היתה מוּגבלת ולבסוף תירגם את דבריו בתנוּעות־מעשה. הוא הרים את הבקבוּק השבור, הראה לי בתנועת־יד כי אלך אחריו אל המזנון; שם הריק לאט לאט את המקשה לתוך בקבוק של לימונדה, סתמו בפקק ומסרו לידי. הנה לא על הטלת הבקבוּק השבוּר על הרציף דאב לבו של הפּקיד, כי אם על בזבוּזם של מאה פרנק – פחות משניים וחצי שילינג!

בצאת הרכבת מבית־הנתיבות בכל מלוא־קיטורה היה בו בקרון שלנו כדי למשוך כל עין ולב, בהעדר כל איש על פני קטע־הרציף שממולנו. ליד שאר הקרונות עמדו מאות אנשים, שנפרדו מעל הנוסעים, אך קטע־הרציף שלידנו היה ריק מאדם. בערך בשש בבוקר התעוררתי וכעבור עשרים דקות ראיתי לראשונה את ים התיכון – בריכה תכולה הזוהרת באורה של שמש־בוקר מוּקדמת. זמן מועט לאחר כן הגענו למַרסיל, מקום שם עזבנו את הרכבת, סעדנו לבנו במשהו קל בבית־קפה מקומי ואז הוּסענו במכונית־משא – למחנה.

ג

היום הראשון במחנה היה בו כדי לרפּות את הידיים. המזון היה רע והנקיון למטה הימנו. המים היו בצמצוּם, על המטלטלים צריך היה לשמור מפני גניבה, והנה נודע לנו כי זמן־שהותנו בזה לא היה ברור וקבוּע. נוסף על כל אלה נאלצנו למסור את דרכונינו, כיון שהיינו צריכים לנסע כפליטים, ומציאתו של דרכון בריטי – ולוּ גם אחד! – היה בה כדי לסכּן את הנסיעה כולה. במחנה התפּשטה השמועה, כי השלטונות הממוּנים על כל הענין אומרים להחזיק בדרכונינו במשך שנתיים, כדי להבטיח לעצמם זמן־שירותנו לתקופה כזאת. לבסוף הגענו לידי הסכם כי אמנם מסור נמסור את הדרכונים, אלא שהם יוּבלוּ אתנו באנייה ויוחזרו לנו בישראל. באנייה תהיה הרשות בידי צירינו־אנו לבדוק אותם. המצב כולו לא השׂבּיע רצון ביותר בגלל אי־הדיוק וחוסר־הבהירוּת שבידיעות וכן בגלל חוסר היעילוּת שבכל מעשיהם של שלטונות־המחנה. ייתכן, כי אחרת אי־אפשר היה, שכן כל מצבנו היה בלתי־רשמי.

העדר הבטחון בשלטונות חיזק את בטחוננו איש ברעהו, כתוצאה מזה התחילו דוברי־האנגלית לעבוד בצוותא ומשלחת מאוּחדת נשלחה להנהלת כל השיחות עם אנשי־השלטונות. נודע לי, כי ששה מבין יוצאי־אמריקה היו חברי “הבונים”, תנועה זו שאני משתייך לה. מפני היותנו בני מטרה אחת ואידיאלים אחדים, לא ארכו הימים ונמצאנו חיים ועובדים יחד בשלום. בו ביום, בשעות שלאחר הצהריים, יצאו ששה מאתנו, מן הקבוצה האנגלית, למַרסיל, לאכול באיזה בית־קפה ולהתגלח. אחרי זה קניתי לי בּרט, ששימש לי ארוכות ורבות מאז.

אותו יום ערב־שבת היה; התפּללנו ואני נתכבדתי ב“קידוש”. השתמשתי בגביע־הכסף שהוּגש לי במתנה על ידי חברי בלונדון. זו היתה הפּעם הראשונה שהשתמשתי בו, וכהבטחתי, נשאתי כוס של ברכה לחברה “קדימה”.

כיון שהיינו ישנים תחת כיפּת־השמים סידרנו – אנו, דוברי־האנגלית, – את כלי־משכבנו בעיגול גדול ובאמצעיתו העלינו מדורה גדולה. אנשי־המחנה כולם התאספו סביבנו ואנו פּתחנו בשירה. אותו לילה הוּשרוּ שירי כל ארצות־תבל כמעט, ובהמשך הזמן יצאנו בהוֹרה. הבוקר האיר בהתכנסי לתוך שׂק־שנתי, כשלבי טוב עלי וכל אברי אומרים ליאוּת.

למחרת הבוקר הרגשתי את עצמי עייף במשך כמה שעות. עשרים מתוכנוּ נצטווּ להעמיס על מכונית־משׂא כמה מטלטלים שהוּצאוּ מתוך מרתף. אלה היוּ של אנשי “יציאת־אירופה 1948”, זו האניה שהוּחזרה בשעתה להמבוּרג, אבל כיון שרוּבם של נוסעיה הגיעו בינתיים לישראל הם דרשו את חפציהם. העבודה היתה קשה למדי ובשׂכרה ניתנה לנו חפיסת־שוקולדה. אחרי כן יצאתי ואכלתי פת־שחרית עם כמה מחברי. בערב נתגלגלה לידי ההזדמנוּת לסקור את האנייה שתובילנו לישראל. הנסיעה לנמל במכונית־המשׂא היתה חוויה מיוחדת במינה. בּחיי הספקתי לדעת טעמה של נסיעה במכונית נהוגה בידי נהג נמהר וזריז יתר על המידה, אך מימי לא נתנסיתי בנסיעה עם נהג מטורף לחלוּטין! אני מאמין, כי כל אחד מנוסעי המכונית שמח בלבו, וכן גם תמה בנפשו, שהגענו בריאים וחיים לאנייה. בראותי אותה שפרה עלי רוחי בהרבה. הסיבה לכך לא היתה בגלל היותה הדוּרה באיזה אופן שהוא, אבל אחרי כל השמוּעות והידיעות הכוזבות שנמסרו לנו במשך שלושים ושש השעות האחרונות, טוב היה לחזות באנייה שהיא היא אשר תביאנו לישראל. הן כל כך הרביתי לחשוב על כך עד היום, והנה זכיתי לחזות בקץ־מסעותי.

אחרי בדיקת האנייה וּביקוּר בה חזרנו בעוד מועד לקבלת הוראות קצרות וחטוּפות. במשך השבוע הבא צריך היה שמי להיות יונה זליג; כן נקבע לי מקום־לינתי באנייה. אותו לילה שוּב עשינו מדורה, ששה מאתנו עמדנו על המשמר, איש איש לשעה, עד שש בבוקר, בהאר יום חדש.

אחרי ארוחה אחרונה בבית־הקפה מקומי, תמוּרת גלימת־בוקר, – והרי הכל מוכנים ומזוּמנים. בצאתנו את בית־הקפה ראינו מכוניות־משא עוברות לאורך הרחוב והן עמוסות וטעונות. הקדמנו בעשרים דקות מן הקבוע מראש לפי התכנית, אך פּחד־פּתאום שהנה חל שינוּי בתכנית, הוא שהביאנו למחנה בריצה מבוהלת – מרחק חמש מאות יאַרד ממקום בית־הקפה. אני זכיתי במירוץ עד לשערי־המחנה, אך מצאתים סגוּרים ומסוּגרים על בריח ולשומרים לא היה זכר! ברור היה, כי המחנה פּוּנה ואָנוּ אחרנוּ למסענו.

השער היה שנים־עשר רגל בגובה ויתדות־ברזל מחודדות בראשו. הפּחד, בצירוף בקיאוּת באמנות־הטיפוּס ומתנת־אלוהים של יד ארוכה ומגעת, – אלה איפשרו לי את ההימנעוּת מכל המכשולים במשך דקות מספּר. ריצה סופית הביאתני עד אל מכוניות־המשא. מתוך נשימה כבדה אמרתי לנהגים שיחכוּ, כי אחרים באים אחרי.

אך כל דאגתי היתה לשוא. גם כעבור שעתיים וחצי היינו עוד באותו מקום. בחטיבה שלנו היו שלוש מכוניות־משׂא, כל אחת מהן נושאת חמישים איש וחפציהם. אלה שעברו על פּנינו היו רק אחדים השייכים לשיירה שיצאה אותו לילה. כעבור עשרים דקה, כשהיינו מוכנים לצאת לדרך, באה הידיעה, כי שתיים ממכוניות־המשׂא נתקלקלו, ולכן היה צריך לפרוק את המטען מעל שתיים משלנו ולשלחן במקומן. אך שלי נשארה במקומו. במשך ההשהייה הזאת ישבתי ושוחחתי עם אחד מן הצי הישראלי. הוא בא לפני שלוש שנים מארצות־הברית ומאז עבד כמהנדס באניות אלו שהביאו אנשים מאירופה לישראל.

בשעה 10:20 חזרו שתי המכוניות, וּבו ברגע שהוטענו מחדש, יצאנו לדרכנו. היתה זו נסיעה ארוכה בחבל־ארץ הררי. מזה התנשׂא צוק־סלע זקוף ומזה העמיק מדרונו. עברנו כמה כפרים והרהרתי אף תמהתי מה עובר בלב תושביהם למראה שיירה זו של מכוניות־משׂא העוברות עם מטען אנשיהן הדוממים. השירה והדיבור היו אסורים; הוּתרה רק הלחישה; אך כולנו היינו נרגשים מדי ולא יכולנו להוציא הגה.

אחרי שעה וחצי של עלייה ללא הפסק התחלנו יורדים בחפּזון לעבר החוף. במשך עשרים וארבע השעות הקודמות הועברה האנייה ממַרסיל לנמל קרוב ואליו הובלנוּ.

בהתקרבנו לנמל ניתנה הפּקוּדה שהדיבור האנגלי אסוּר. כולנו נסענו בשמות לא־לנו כעקורים ממינכן אשר עברו את האיזור האמריקני של גרמניה, דרך צרפת למַרסיל. אחרי שלושה ימים באותו מחנה שבמרסיל, באמת לא היה כל הבדל בינינו לבין העקורים, לא במראינו אף לא בריחנו!

עברנו את הנמל לרציף, ירדנו ממכוניותינו וחיכינו כעשרים דקה עד היגמר ענין שיחוּדם של כמה פקידים, ואחרי זה ירדנו באנייה ללא שאלות וּללא קושי. בדיוק כמה עלה כל ענין השיחוּד אינני יודע. הייתי תמה אילו אמרו לי, כי פעולה זו עלתה פּחות מחמישים אלף לירה.

פקיד אחד בלבד קיבל עשרים אלף פרנק כאות־הוקרה על מעשיו באותו לילה. עם חצות הגיעו הכל לאנייה, בשעה 4.30 הורם העוגן, והנה אנו עומדים בשלב האחרון שבנסיעתנו.

ד

ירדתי למעי־האנייה כדי למצוא את מקום־לינתי. מימי לא ראיתי כל כך הרבה אנשים מכונסים למקום כל כך קטן. תחתיתה של האנייה, ששים על שלושים ועשר רגל בגובה, הכילה מאתיים וחמישים איש. לאורך הכתלים סודרו משכבי־קרשים תחתיים, שניים ושלישיים. על כל משכב שכבוּ ארבע נפשות, איש בצד רעהו. באמצעיתה של תחתית־האנייה עמדו שולחנות־עץ שבורים, מסודרים מקצה לקצה. בשעת הארוּחות אכלנו קבוּצות־קבוּצות.

בני גילים שונים היו מאתיים וחמישים הנוסעים, ביניהם תינוקות נשואי־זרועות וזקנים באים בימים. באותו לילה ראשון היתה בהילוּת עצוּמה, כשאנושות צרחנית עשתה כל מאמץ למצוא מקום נוח ככל האפשר. אבל לבסוף ניצחה הליאוּת את הבהילוּת וכשרובם נרדמו השתלט מצב הדומה לסדר. כמה מאתנו מבין דוברי־האנגלית הגשנו עזרה ראשונה בכל מקום שזו נדרשה. לרוב היה צורך לטפּל בתינוקות צווחים, לעזור לילדים קטנים ולעשות כּכל אשר בידנו כדי ליצור תנאים נוחים לשאר הנוסעים. אני ידעתי רק שעה ומחצה של שינה אותו לילה, ובהשוואה לרבים אחרים, הייתי אני המאושר!

למחרת היום הועמדתי על משמר אחד הברזים. מלאי־המים באנייה היה מוּגבל מאוד. רק פעמיים ביום, בשעות 10.30 בבוקר וארבע אחר־הצהרים, נפתחוּ מקורות־המים – למחצית־השעה! שמונה ברזים היוּ באנייה, ארבעה בפנים האנייה וארבעה בירכתיה, ואיש לא עמד על המשמר באותו בוקר ראשון, וכתוצאה מזה פּרצו קטטות־מאבק־ומהוּמה מסביב למקורות דלים אלה. הנה כי כן, בשעות שלאחר הצהריים השתלטתי אני על ברז אחד. כדי למנוע מהומה ביקשתי ששה דוברי־אנגלית לעזור. יחד שילבנו זרועותינו ויצרנו גדר מסביב לברז. שורה ועמידה־בתור לא סודרו וכל הענין לא היה צודק. ואולם לבסוף הגענו לידי איזו תכנית צודקת. הנוסעים חוּלקוּ לקבוּצות ועל כל קבוצה היה ממוּנה אחד. לידו נמסר תו־מתכת ומספּר חרוּת עליו, וכן ניתן לו גם דלי. הכוונה היתה רק למלא את הדלי ותו לא. בכל קבוּצה היו כשלושים וחמישה איש, ולהלכה יקבל כל אחד כוס־מים פּעמיים ביום. לבסוף הכרחנו את ראשי־הקבוּצות להסתדר בשורה באורח סדיר. אך סידור זה לא מנע מראשי־קבוּצות מלכת לברז שני אחרי חלקם את המים הראשונים. אבל עם כל זה היה בסידור זה יותר צדק מאשר בסידור הראשון.

נדמה לי כי לעולם אזכור את יללתם של כמה אנשים שניסו להפר את סדר־התור: "Ein bisschen “Wasser, Chaver, ein bisschen Wasser… או קריאה נהוגה וחביבה אחרת היתה: Fur die Kinder, Chaver”

אני תמיד ענדתי את סמל־“הבונים” שלי, ששיווה לי סמכוּת־מה, וכעבור שלושה ימים, כשנוכחו האנשים לדעת, כי כל הדחיפה והצעקה ללא תועלת וכי רק מן הדלי יוציאו מים לצרכיהם, התחלתי אני עצמי לטפּל בברז. על כל צעקה עניתי תשובה אחת: “רק בדלי!” אחרי שנמלאו כל הדליים הייתי נוהג למלא כל כלי אחר שהביאו לי, וכן נתתי לכל איש כחצי־הלוג כל עוד הספּיק המלאי. קשה היה להסביר לאלה שצעקו וקראו “”Fur die Kinder… כי ישנם כאלף ילדים באנייה. אך כשקרב ילד בן חמש וביקש כוס־מים לא קם בי הלב לאמור לו לעמוד בתור ובמשך זמן מה הייתי נוהג למלא את ספליהם של הילדים מיד. אך באחד הימים שׂמתי לב, כי שלושה מאלה הילדים שקיבלו מים מידי הביאו את ספליהם לאשה אחת ששתתה אותם בעצמה מיד. אחרי זה חייבתי את הילדים לשתות את מימיהם בעצמם מיד כשנתתים להם.

אירעו כמה מקרים בלתי נעימים בגלל המים, אך לאט לאט התחילו הכל מבינים כי הדרך שבה חילקנו את המים היתה הצודקת ביותר וכי כל דחיפותיהם וצעקותיהם תהיינה לשוא.

התנועה על פני סיפון־האנייה היתה פּעולה מסוכּנת בין ביום ובין בלילה. במשך שעות־היום היה הסיפון מלא אנשים עד אפס מקום, וכל איש התאמץ להגיע למקום שממנו יוכל להשקיף מעל למעקה. חרטום־האנייה היה אהוב על הכל, ובאיזו שעה ביום או בלילה, כשניסיתי להגיע לקצה הקדמי ביותר של האנייה, נוכחתי, כי אך לשוא עמלי. בלילה לא מעטו ביותר האנשים שעל פני הסיפון, אך כל אחד תפשׂ יותר מקום, מתוך נסיון להגיע למשהוּ הדומה למצב של הסיבה. מי שהצליח למצוא מקום לשכב מלוא־ארכו תמיד היה בסכנה שמישהו ידרך עליו. הכל חיבבוּ את הסיפון כמקום־לינה בגלל מזג־האויר הטוב, אך בעיקר בגלל האוירה הדחוסה והמבחילה שמתחת לסיפון. במשך היום היתה הדרך מחרטום האנייה ועד ירכתיה, מתוך דחיפה והתכווצוּת, נמשכת חמש־עשרה דקות, והמרחק הוא רק שמונים יאַרד! אבל יחד עם כל זה היו לי כמה וכמה חוויות ונסיונות מעניינים מאוד על הסיפון.

חמישים ושלוש ארצות היו מיוצגות באנייה זו. כאן נקבצו אנשים מארצות־הברית, מארצות דרום־אפריקה, מכל חלקי־אירופה, מרוסיה, מהודו ומכל חלקי־אפריקה. בקיצור: עם, שהיה מפוזר ומפורד בכל קצוי־תבל, שב עתה הביתה אחרי אלפּיים שנה. אכן מחשבה רבת־רושם היא זו!

הדור השב מות ימות ודור חדש יקום. והדור החדש, אשר נולד אפילו על פּני האנייה הזאת, מה ידע ומה יבין במלה “גלוּת”?

ה

בשעות של אחרי־צהרי היום הראשון או השני לנסיעתנו עמדתי על הסיפון וקשרתי שיחה עם בחור כבן־גילי. הוא ראה את מאמצי בקשר לברז ובענין זה התחלנו משׂוחחים. מוריס היה שמו ומוצאו לנינגרד. בן תשע־עשרה היה והוא נשאר בלנינגרד כל ימי־המצור. לא הרבה מוריס לספּר לי על נסיונותיו, מלבד העובדה, כי עברו עליו זמנים קשים במצור. היה מחסור קשה במזונות ובמים וגם אור־חשמל לא היה. מוּזר היה לשמוע את ציוּן המחסור הזה האחרון, אבל אין ספק, כי באותם לילות־חורף ארוּכים היתה לנינגראד עיר חשוּכה מאוד.

ובמשך ימי נסיעתנו אני מתקרב למוריס יותר ויותר. בבת־שׂחוק מושכת חונן מוריס, בת־שחוק שהיתה מרעננת את הלב אחרי מראה אותם הפּרצופים העגומים והקודרים מסביב לברז, אותם הפּנים המתוחים ללא חיוּך, מהם מקומטי־סבל שגילוּ את פּרשת שנותיהם הארוכות במחנות־הסגר. ההוּמור השקט והנבון שלו היה משׂבּיע־לבב באותה אוירה מתוחה וטעונה, בסביבה שאירעו התגוששוּיות ומריבות, שכמה מהן הגיעו לשליפת־סכינים.

התכוננתי לקרוא ולכתוב באנייה, אבל התנאים היו כל כך רעים שדברים אלה היו בלתי־אפשריים. הנה כי כן בנקל יוּבן מה רבתה שמחתי כשנזדמנה לי עבודה שהייתי צריך לעשותה יחד עם מוריס. התפקיד בקשר לברז תפשׂ רק שני חצאי־שעה יום יום, ומוריס ואני הוּפקדנו על המשמר למשך ארבע שעות לילה לילה על הסיפוק המרכזי. מארבע עד שמונה היה עלינו לעמוד על המשמר, וכן ניתנה לי ההזדמנות לחזות בזריחה, שהיתה באה בערך בשעה 5.15.

הסיפון המרכזי היה מורם מפּני הסיפון כולו והיה מיוּעד ללינתם של נשים וילדים. הפּקוּדה היתה לבלי הרשות לגברים לעלות לשם, אך לא להפריע למי שכבר נמצא ישן שם. מחובתנו היתה לטפּל בתינוקות וּבילדים ולהיות במצב הכן במקרה של צורך. מוריס ואני מצאנו לעצמנו מקום־ישיבה ואחת לחצי־שעה היינו עושים הקפה אחת. שנינו אהבנו שח־מט, מדע ומתמטיקה, וּבעיקר בנושא אחרון זה שוחחנו ובילינו הרבה שעות נעימות. דיבר עמי תמיד אנגלית; הוא למד את השפה בבית־הספר ודיבר בה בשטף. על חייו ברוסיה, אשר, מחוץ לתקוּפת־המלחמה, היו חיים נעימים מאוד, סיפר לי מעט. וכן מסר לי, כי הוא, כרוב בני־ארצו, קומוניסט. הוא האמין, כי הבולשביוּת תנחל כשלון בממשלת הסובייטים על ידי מנגנון־הבחירות הנהוג בארץ זו. הוא קרא את ספרו של קרבצ’נקו “בחרתי בדרור” וכמה ספרים דומים לו, אבל מנסיונו־הוא לא האמין להם. שאלתיו למה זה עזב את רוסיה, והוא ענני, כי יחד עם הרבה יהודים אחרים ברוסיה חשקה נפשו ללחום בעד מדינה יהודית בארץ־ישראל.

ביכרתי את ההוּמור של מוריס על פּני הלצותיהם הנבובות של הבחוּרים האמריקנים. רבות מאלו היו מצחיקות מאוד, אך עם כל זה לא יכולתי להשתחרר מן הרושם, כי ההוּמור שלהם הוּא מעושׂה. נדמה היה לי, כי זה היה נסיון למצוא מיפלט מן התנאים האיומים שעל פני הסיפון.

כמו כן היכרתי לדעת שלושה בחורים מיוצאי צפון־אפריקה – אחד איש־מרוקו, שני איש־אלג’יריה ושלישי איש־אורַן. היינו משוחחים צרפתית בינינו. בחוּרים יפי־תואר ויפי־גזרה היו אלה, – היפוּכם של נוסעי־האנייה ברובם. חוש־הוּמור דק היה להם, – תכונה אשר נעים היה לגלות. ואולם דברי־ימי־חייהם לא נעמו כל כך. הם סיפרו לי, כי בצפון־אפריקה כולה נערכו פרעות ביהודים בלי קץ וכי לאור המצב הזה אין עתיד ליהודים בארץ ההיא.

עוד יהודי שמצאתי באנייה היה תימני בשם אֵייבּ. כבן שלושים היה ובערך לפני תשע־עשרה שנה בא לארצות־הברית. מה היו מעשיו שם לא יכולתי לגלות, אבל כל מה שסיפר לי היה, כי הוא חוזר הביתה עתה. קומתו של אייבּ זה היתה חמישה וחצי רגליים, שערו מתולתל ושחור, גוּפו גידי ורזה, ועורו כהה – האנגלית שבפיו היתה תערובת של אמריקני ומזרחי כאחד. הוּא ישן עמי על אותו משכב־קרשים, יחד עם עוד שני אנשים. בוקר בוקר, בגמרי את תפקיד־השמירה, הייתי יורד למקום־משכבי ומוצאו יושב שם גונח ונואק על כאב־הרבמטיזם שלו. בבוקר הראשון שפשפתי אלו את גבו, – טעות קשה מצדי, כי למן היום ההוא נעשה הדבר לפולחן יומי!

אם אומר כי הוא, אייבּ זה, היה טיפוס מסובך, הרי לא אצדק כלפּיו. הנסיעה ארכה ששה ימים, ובמשך ארבעת הימים הראשונים לא ידעתי מתי דיבר ברצינוּת ומתי חמד לצון. הוא נצחני תמיד. כאות־תודה על שפשופי־הגב היומיומיים רצה אייבּ להשיב לי תגמולי חסד. כל אחד משלושת החסדים שעשה עמדי היו לפי רצונו ובחירתו, וחייב אני להודות, כי לבו רחש רעיונות מקוריים מאוד בקשר למאויי־נפשי. בה בשעה שאיש באנייה לא זכה למקלחת, – איש מלבד אנשי־הצוות, – אמר אייבּ, כי הוא ישתמש בהשפּעתו כדי לאַפשר לי להתקלח במים חיים. מי־שתייה לא הספּיקו ואייבּ הציע שאני אשתמש במלאי המצוּמצם הזה למקלחת! הוּא התיימר לבעל השפּעה יוצאת מגדר הרגיל ובעל קשרי־יכולת עצומים, ומאוד נפגע כשסירבתי לקבל את הצעתו, בהוסיפו, כי הוּא היה מוּכן לעשות חסד כזה רק לטובים שבידידיו. סברתי, כי הוא חומד לצון בענין חסד ראשון זה, והנה בא בהצעה שנייה של מזון מיוחד, וממש הרחיק לכת והמציאו. אך כיון שהמזון היה לפי הקצבה מוּבן מאליו כי סירבתי לו. ואולם הוא המשיך להציע עוד ועוד דברים, וכך התחלתי להאמין, כי ייתכן ויש לו קשרי־השפּעה עם כמה אישים חשוּבים בישראל.

דאגתו האחת היתה שאין ביכלתו להחליט בנפשו אם להצטרף להגנה או ל“ארגון”. שלושה קרובים היו לו בשתי “הסתדרויות” אלו, אך כיון שהוא הבין שה“ארגון” הוא החלש מן השניים, גמר אומר בלבו להצטרף לו. ייתכן, כי משהו שלמד בארצות־הברית עודדו בהחלטתו זו. בכל אופן, אם יעלה בידו להוליך את הערבים שולל כשם שסובב אותי בכחש, יהיה מעשהו טוב ונאה!

כיון שהשיבותי את פּניו בכל המקרים הקודמים התעקש ודרש שאקבל ממנו חסד אחרון אחד. הוא יוכל לתת לי מכתב־המלצה לאדם חשוב אחד, – כן אמר לי, – וכן יוכל מצדו לעשות את כל הדרוש ולקשור את כל הקשרים כדי לאַפשר לי להצטרף ל“ארגון”. אף חסד זה החלטתי לא לקבל, ובהסבירי לו כי תכניותי לעתיד אינן ברורות, היתה אכזבתו מרה. רווח לי כשלבסוף ניצלתי מידו, כיון שמאוד לא נעם לי להשיב את פּניו בלי קץ כשהוא מראה רצון כל כך טוב.

אבל לא נפטרתי מעל אייבּ. גם בשעות האחרונות היה זה מחוּייב לעשות טובה. הוא הלך וסבב באנייה כדי למצוא עוד אנשים סובלים כאבי רבמטיים למען אוכל אני לשפשף את גבם! איך שהוא, נראה לי, כי עוול היה בכפּי בהשיבי כוונות כל כך טובות. יכול אני להבין הרבה דברים, ובמשך ימי חיי נפגשתי בהרבה אנשים, אבל חייב אני להודות, כי תימני יֶנקי זה היה למעלה מתפישׂתי.

ו

סדר־היום באנייה היה לרוב אכילה ושינה. בין ארוחה לארוחה היו בני־אדם בדרך כלל מתגלגלים על משכביהם או שהיו עומדים על הסיפון. הדתיים בילוּ הרבה מזמנם בתפילה.

תפקידַי היו הפּיקוּח על הברז בשעות עשר ומחצה וארבע, השמירה על הסיפוּן מארבע עד שמונה, וכן הוּטל עלי לנסות להשליט איזה סדר בתורי־הארוּחות. מלבד אלה שיחקתי שח – לרוב עם מוריס. התנאים לריכוז־המחשבה היו רעים מאוד, כיון שהלהג היה רב, וכן היו גם הפרעות מרובות אחרות. אבל משחק־השח בכל זאת עזר לי בבילוּי הרבה מזמני.

לקראת ערב היום השלישי בנסיעתנו עברנו את אגודלה של איטליה ואחרי כן כמה איים סיציליאניים. אלה נראו כגוּשי־סלע שחורים ומבהיקים היוצאים אל הים, ובפרושׂ הערב והלבנה עלתה, היה יפי האיים בשלוותם הקודרת הולך ורב ופה ושם היו אורות מנצנצים מאחד הכפרים.

כעבור שני לילות, בערך בשעה 4.30, ואני עומד אז על המשמר, ראיתי את אורותיה של עוד אנייה באופק. כמעט בו ברגע נטתה אנייתנו, “פּן יוֹרק”, מנתיבה בזוית של מאה ועשרים מעלות. אני התבוננתי בתמרון זה בתלותי את עיני בצלליתו של התורן על פני רקע כוכב מזהיר. כעבור עשרים דקות, כשלא נראו עוד אורותיה של אותה אנייה, חזרנו לנתיבנו הקודם.

כמה נוסעים שעל הסיפון הקדמי נעשו מיד עצבניים מאוד, בפחדם שהשינוי בנתיב משמעו שיבת האנייה צרפתה. בין אלה היו אנשים שנתנסו בנסיעה ב“יציאת־אירופה 1948” והוחזרו להמבוּרג. אחרי זמן מה דיברתי עם המהנדס הראשי, שסיפר לי, כי האנייה שראינו לא היתה מוארת באורות־הפלגה וכי היה חשש שמא זו אניית־סיור בריטית. למחרת־הבוקר תפש אחד הנוסעים, בעל מַקלט, את תחנת־השידור הבריטית (B.B.C.) ושמע את החדשות מאנגליה, וביניהן הידיעה, כי אניית־נוסעים בלתי־ליגלית עושה את דרכה לארץ־ישראל. אמנם ייתכן, כי האנייה יכלה להיות תורכית או יוונית ולא רשומה כראוי.

באותו בוקר הוּזהרתי כי במקרה שישאלני מישהו למוצאי, עלי לענות, כי אני בא מקנדה או מאוסטרליה. ההזדמנוּת לא באה, אבל שמחתי, כי אני עונד את סמל־“הבונים” שלי.

במשך כל אותו לילה התקדמה האנייה יפה יפה, וכן היו סיכויים שנראה את חופי ישראל בין שעת חצות ושעה ארבע – בשלושה־עשר וארבעה־עשר באוגוּסט.

כל אותו יום ששי עמדנו על המשמר בלי הרף מפּני אוירונים מצריים, כיון שלא היה כל ספק בלבנו, שאנגליה הודיעה למצרים על מקומנוּ המדוּיק. אילו הוּטלוּ עלינו פּצצות או שהיו יורים בנוּ ממכונות־ירייה, כי אז מעט מאוד היה ברשותנו כדי שנוכל לענות בו לעומתם; סירות־הצלה היו רק ארבע וכל אחת יכולת־קיבולה איננה עולה על שלושים וחמישה. וכיון שמספּר הנוסעים באנייה היה כארבעת אלפים, הרי ברור, כי תמרונים בסירות־ההצלה לא באו בחשבון.

משש לפנות ערב, באותו יום ששי, היו עיני כל הנמצאים על הסיפון צופיות ומצפּות לגילוי ראשון של ישראל. אך לכמה מהם לא היה בכך משוּם גילוּי ראשון של הארץ המוּבטחת. אלה היו אנשי “יציאת־אירופה”, וכן אחרים שנאסרו בלבנון שחזרו אחר כך לארצות־הברית. הלא הם היהודים האמריקנים שהוּרדוּ מעל אנייתם ונאסרו על הפרת החוק הבין־לאומי. אך בתוך שבוע ימים מהחזרתם לארצות־הברית ירדו שוב באנייה בדרכם לישראל. ובתוך שבועיים מיום הגיע יוצאי־אירופּה להמבורג יצאה שוב הקבוצה הראשונה מביניהם וּפניהם לארץ. “פּן יורק” נשאה בקרבה את אחרוני יוצאי־אירופה אלה.

בתשובה לשאלה על צרכיהם החיוניים של נוסעיו השיב רב־החובל של “פן יורק” את התשובה הישראלית: “עמנו חי במשך שש שנות־גיהינום מתוך התקוה היחידה להגיע לישראל. ועתה, עם מזונות ובלעדי מזונות, עם מים או בלי מים, הגע יגיעו למטרתם”. כי דרוש יותר מן הערבים ואף יותר מהיטלר לשבר את רוחו של ישראל!

בתקופות אחרות, בימי־משבר, היה קם מנהיג לעמוד בראש העם. אחרי המשבר הקשה ביותר שעבר על העם היהודי, שוב אין צורך במנהיג. כפי שאמרתי, חמישים ושלוש ארצות ולאומים שונים היו מיוצגים באנייה זו. ברוח אחת ומאוחדת חוזר עם למולדתו ואין דבר שיעמוד בדרך־שובו.

בחצות, בליל־שבת, השלושה־עשר לארבעה־עשר באוגוסט, חולקו מים. הארבעה־עשר הוא יום־הוּלדתי ואני התחלתי את היום הזה על ידי חלוקת מים לעם צמא למים. ירדתי למשכבי וישנתי על 4.30 – אז עליתי לסיפון וראיתי בהיבקע שחר על ארץ־ישראל.

אני הייתי אז כבן עשרים בדיוק ובשעה עשר אותו בוקר עמדו רגלי על חוף ארץ־ישראל, אין כמתנה הזאת ליופי ולהדר ביום־הוּלדת!

בשעה 7.30 הטלנו את עגננו מחוץ לחיפה ופקיד־הסגר עלה לאנייה. בינתיים נתאספו כל הנוסעים על הסיפון והביטו בכוסף לעבר חיפה. העיר נראתה הדורה, זורחת באור השמש המוקדמת, על פני רקע הכרמל. איש לא אמר דבר; הכל שמחו לעמוד ולהסתכל. בשמונה נכנסה האנייה לנמל והתייצבה ליד הרציף. באותה שעה נתלוותה לצדנו סירת־גרר, ואנו, דוברי־האנגלית, השלכנו את חפצינו אל תוכה. זו מיד הסתלקה לחלק אחר של הנמל ואנו עלינו ליבשה.

בעלותנו לחוף הצטופפנו במכוניות־משא שהובילונו אל מחנה־מעבר לא רחוק מן העיר. בעברנו דרך חיפה בחפּזון נופפנו בידינו וצעקנו לכל מי שעבר על פּנינו. לרוב השיבו לנו בנפנוף־יד, בדעתם מי אנו או מתוך ניחוּש סתם.

ובמחנה, אחרי ארוחה טובה, בשכבי מתוך שׂובע־רצון לנוח, הבינותי ותפשתי כי הּנה תמה העליה. היום היה הארבעהּ־עשר באוגוּסט, אני הייתי בן עשרים והעולם כולו טוב!…

פרק ראשון: יהודי מארץ ישראל

“אני יהוּדי מארץ־ישראל”, עניתי לו כשמבטינוּ נפגשים במשׂטמה עזה, בבוז וגם קצת בלעג.

“מה שמך?” חזר ושאל בתקיפוּת, כאיש־שׂררה מובהק אשר אינו רגיל להיתקל בנתינים הממרים את פּיו או המעיזים לעמוד על זכוּתם הם.

“יהוּדי מארץ־ישראל”, היתה תשוּבתי גם הפּעם.

הועברתי באופן אוטומטי לשטח הסמוך, המגודר תיל סבוך, בו מצאתי את מרבית חברי וידידי מהמשק.

לבי היה נתוּן לרגשות עזים, מנוגדים זה לזה, אך קשוּרים אחד ברעהו. העלבון היה עמוק וחודר. אנו עומדים בתוך משקנו, אשר יצרנו וטפחנו במשך שנים רבות, כעדת פּושעים, מוּקפים חיילים ושוטרים, וגדר סוגרת עלינו מכל עבר. אנחנו אסירים בתוך הקיבוּץ שלנו! שבויים ללא קרב! אסור לנו להתגונן בכוח מפּני הקלגסים אשר הציפו את המשק הבוקר עם שחר. נזכרתי באותו רגע בשיחותינו הרבות על הובלת יהודי־אירופּה כצאן לטבח. השמוּעות מהגולה הרחוקה הסעירו את לבותינו. לא יכולנו להבין כיצד נתנו יהודי־אירופּה שיוּבלוּ לכלייה ללא התנגדוּת (פּרט לבודדים שבבודדים). והנה עתה נשנה המחזה כאן, בארצנו שלנוּ. הנוער העברי במולדתו נכנס למכלאות כמעט ללא התנגדות! מעטים בלבד תפסו את האדמה בצפּרניהם ממש ולא הירפוּ הימנה! אך מעטים היו אלו ואף התנגדותם־הם נשברה אחרי זמן קצר.

איש לא ידע את אשר עומד להתרחש. קרני־החמה אשר עלו הבוקר, אור ל־29 ביוני (1946) מעל להרי מזרח־הירדן, מצאו את משקנו, משק אשדות־יעקב, מוּקף על ידי כוח משוּריין ורגלי עז. עם הנץ החמה פּרץ הכוח הזה לקיבוּץ. זחלי־הטנקים מעכוּ את השתילים הרכים; החיילים רמסו ברגליהם את השדות המלבלבים; גברים ונשים הוּצאוּ מבתיהם ונסחבו לשער־הקיבוּץ. שם החלה החקירה של הגברים בלבד. היתה זו חקירה ללא כל מטרה. סירבנו להזדהות והקצין המפקד על הפּעוּלה חייב היה להביא עמו מאה וחמישים בחורים וגברים מהמשק, בין אם יזהו את עצמם ובין אם יסרבו.

אני הייתי אחד הראשונים, אשר נשלח לאותו מקום אשר הוקצה ל“מועמדים לנסיעה”. המחזה היה מזעזע. בעיני רבים ניקווּ דמעות של עלבון וכעס עצור. בין הנעצרים עמד אדם איטר (יד־ימינו אבדה לו בשרתו כחייל בצבא הבריטי, זה אשר קם עתה להגלותו מאדמתו). עיניו היו נעוּצות נכחן, תועות ומחפשות בחלל־האויר – “האין צדק בעולם הזה?” נודע לנו כי הבריטים מבצעים את הפּעולה הגדולה, זה חודש תמים ידענו על בואם, אלא שלא היינו מוכנים לה. באותה שבת בבוקר נתפסו במשק כל חברי הפּלמ"ח אשר שכנוּ שם זה ימים רבים.

בצהרי אותו יום הועברנו, מאה וחמישים איש, מאשדות־יעקב למחנה המעפילים בעתלית. שם “פגשנו” את אנשי תל־יוסף ועין־חרוד, שׂריד וגניגר, גבת ורמת־דויד, ולפנות ערב נצטרפו אף אנשי יגור, אשר עקבות מלחמת האפּופּיאה שלהם ניכרו היטב בגוּפם ובלבושם. נודע לנו על נפילת חברינו בתל־יוסף ועל נפילת נשקנו ביגור. המוּמים היינו מכל המאורעות אשר עברו עלינו באותו יום.

יום־המחר (30.6.46) צפן בחיקו חדשות וחידושים רבים. כולנו היינו מדוּכאים. נוסף על העלבון הלאומי התחלנו להרגיש את טעם ההסגר, טעם של אדם משולל חופש. אותם האנשים אשר היו רגילים למרחבי הטבע, לחוּפשה ללא הגבלה (ואנו, בני־הארץ, הרינו מפוּנקים מאוד במוּבן זה!) מצאו את עצמם לפתע כלוּאים במחנה הסגר, מצוּמצמים וחנוּקים.

בשבילי היתה זו הפּעם הראשונה, בה הרגשתי על גוּפי עצמי את הרגש של איש משולל־חופש, מחוסר־עצמאוּת; אך הדכאון לא השתלט עלי. ידעתי שבתוך אותם האנשים הכלוּאים כאן עתה צפוּן כוח אדיר, אשר עדיין לא הגיע הזמן להוציאו למרחב. אותן פּעוּלות נרחבות אשר ביצענו בחדשים שקדמו ל־29 ביוּני, הוכיחו כי כוחנוּ עמנוּ.

באותו יום, עת אשר שמעתי מ“חדר־החקירה” את זעקותיהם של האנשים אשר “נחקרו” בנוסח הבריטי הידוע, נשבעתי לעשות הכל על מנת לעזור במאמץ הגדול, אשר ישחרר אותנו, תושבי־הארץ, מהסיוּט של הפיכת ערינו לגיטאות והפיכת יישובינו הפּורחים לעיי־חרבות; לעשות הכל כדי שנהיה לעם ככל העמים, מדינה כשאר המדינות. אמנם המלה “מדינה” אשר היתה מלת־קסם בפינו, היתה בשבילי בבחינת “פרַזה”, כי לא האמנתי כי אכן אזכּה בשנים הבאות לחיות ולראות את ארצנו כמדינה עברית, אך משהוּ כעין פּשרה בין מדינה לבין המצב הקיים היה בשבילי האידיאל באותו זמן, אידיאל אשר נשבעתי לעשות הכל כדי לעזור בהגשמתו ולהחיש את בואו.

פרק שני: ההכרה

כעבור שבעה־עשר חודש בדיוק, חל המפנה ההיסטורי. עוד בטרם הכרזנו אנו על עצמנו כעם חפשי במולדתנו, הכיר בנו העולם כמדינה. בליל ה־30/29 בנובמבר, 1947, היתה הארץ כמרקחה. ימי מתיחוּת מייגעת, מלאת חרדות ותקוות, היו ימי עצרת האוּמות המאוּחדות אשר התקיימה בפלשינג־מידוֹס הסמוכה לניוּ־יורק. ובאותו לילה לא עצם איש עין. תל־אביב היתה מוארה כולה ולמקלטי־הלילה חוּברו מגבירי־קול המעבירים כל מלה מעצרת האומות המאוחדות. זה ארבעים וּשמונה שעות צמוּדות אזנינו למקלטי־הרדיו. הלילה, הלילה יוּכרע הגורל. בככר מגן־דוד, זה לבּה של תל־אביב, נתאספנו כולנו, כל תושבי־העיר, מנער ועד זקן. סיסמאות קישטו את הרחובות. דגלים הוּצאוּ מן הארונות והונחו בחדרים מוּכנים להנפה. בכל פּנה המה ויכוּח. אופּטימיסטים צהלו ברחובות, פּסימיסטים חיברוּ ומנוּ את שמות המדינות שתצבענה נגדנו. קולו של הנוער נישׂא מכל פּינה.

אך לפתע הושלך הס. ברמקול נשמע קולו העבה של מזכיר ארגוּן האוּמות המאוּחדות, טריגוה לי: “ועתה ניגש להצבעה”. העצבּנוּת הגיעה לשׂיאה. הנשמה נעצרה לרגע קט. הכל עשו אזניהם כאפרכּסת.

צירי המדינות השונות הכריזו אט אט: זה את ה“הן” וזה את ה“לאו” התקיף שלו. אחדים הסתייגו מהבעת דעה בכלל. כל הרחוב מנה את הקולות באצבעות־ידיו. משלא הספּיקו האצבעות נעזרו האנשים בכל התחבוּלות המצוּיות. לרגע קדרו פּני־האנשים. המדינות הראשונות נמנעו רוּבן מהצבעה ועלוּלות היו להכשילנו על ידי כך. אך עם המשך תשוּבותיהן של המדינות האחרונות פּרצו תרוּעות וקולות צהלה אשר ביטאו את רוחנו. כאשר ציר ברית־המועצות ענה “הן” יצא הקהל מכּליו. יוצאי רוסיה, והם רבים בתוכנו, החלו מרקדים ברחובות כמחוּתנים. ברית־המועצות הצביעה למען המדינה היהודית!

עם סיום ההצבעה נשתתק הקהל לרגע קט. דמעות חנקו את גרונינו. היינו כחולמים! סרט ארוך וממושך של אַלפּיים שנה חלף במהירוּת הבזק לנגד עינינו: חורבן, גלוּת, התחלת־התחיה, יצירה, בנין, הגנה ועתה – – – –

שירת “התקוה” פּרצה מכל הפּיות; “התקוה” זעזעה את כל חלל האויר; “התקוה” הדהדה בכל ונישׂאה לכל רוּחות־השמים. מאה אלף פיות שרו יחד, מאה אלף לבבות המוּ יחדיו:

" – – – – – – – –

הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם –

לִהְיוֹת עַם חָפְשִׂי בְּאַרְצֵנוּ,

אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".

אנשים הלכו ברחובות נרגשים במשך שעות רבות. ורבים התנשקוּ בהיפּגשם; אנשי־המסורת ברכו בקול רוטט “שהחיינו”. אנו, הנוער, פרצנו בסערת־חג ספּונטנית אשר לא שככה מאז ועד עתה. שכורי־שמחה היינו. שעות רבות הסתובבתי אותו לילה ברחובות הצוהלים. זקנים הצטרפו למעגלי הנוער המרקד ברחובות. דגלינו צצוּ מכל בית ונישאו בכל יד.

*

רק עם שחר חזרתי הביתה. לא מצאתי בו איש. כל משפּחתי יצאה לרחוב לחוג את הגאולה. פּתחתי את הדלת ונתקלתי בפיסת ניר אשר דחפוה מתחת לדלת. היתה זו הפּתקה הידועה, הפּתקה החביבה ו־הרומנטית. תכנה היה קצר כרגיל: “בשעה 08.00 עליך להופיע במקום X. תביא מקל קצר ואוכל לשתי ארוחות”.

פרק שלישי: מאורעות

ביום הכרזתה של עצרת האוּמות המאוּחדות על חלוּקת הארץ לשתי מדינות, מדינה עברית וּמדינה ערבית, פּרצו בארץ מאורעות־דמים. הערבים, אשר אוּרגנו בכנוּפיות על ידי שליטי־הארץ ומסכסכים מבני הארצות הסמוּכות, פּתחו בהתקפות מקומיות על יישוּבים בודדים, על דרכי־תחבוּרה שלנו, ובפרט הוּתקפו יהוּדים, אשר חיוּ בשכוּנות מעורבות או בגבוּלות בין שכוּנות יהוּדיות וערביות בערים הגדולות. כוחות־הבטחון שלנו היו דרוּכים וקידמוּ את הערבים בכל מקום וּבכל שעה. אך היישוּב הרחב לא נטל חלק פּעיל בשלב הראשון הזה. הקהל קיבל את ההתקפות הערביות כחוליה נוספת בשרשרת המאורעות שקדמו, מאורעות תרפ“ט ומאורעות תרצ”ו־תרצ"ט. הקהל בירך בלבו את המגינים האלמונים, העומדים על המשמר יומם ולילה, הצועדים בחשאי בשדות הארץ, כשנשקם המועט מוּטמן במקומות־סתר שבבגדיהם. היישוּב ברכם ולעתים אף תרם סכוּמי־נדבה להחזקתם של הבחורים, אך עדיין לא חדרה ההכּרה העמוקה ללבותיהם של כל האנשים כי כל יהודי בארץ־ישראל חייב לקחת חלק פּעיל במלחמת העם לעצמאוּתו. ההכרה הממלכתית הזו היתה עדיין מהם והלאה.

*

סוף דצמבר, 1947

בצהרים באו לקרוא לי מהעבודה:

“עליך להופיע מיד בבית “הפועל”. תביא שמיכה.”

“לכמה זמן?” שאלתי.

“עד שיגידוּ ללכת הביתה.”

“היהיה ג’וֹבּ?” הוספתי לשאול.

“או שכּן או שלא,” ענוּני כרגיל.

מהרתי הביתה, הודעתי בחפּזון על צאתי ורצתי ישר למקום־הפּגישה. כרגיל, לא היה שם עדיין איש. אמנם הודיעו על “פּגישה” דחופה, אך מי יפסיד בגלל כך את כרטיס־הקולנוע, אשר קנה מבעוד בוקר, להצגת הקולנוע היומית? ומה בכלל החפּזון? וכעבור שעה נראו באופק שני ה“גששים” הראשונים, רכוּבים על אופניים. כמאה מטר לפני הגיעם לבית הבחינו בי ונתנו קולם בצחוק:

“השלום לך, יֶקה? אתה כבר עומד פה בוודאי שעתיים. אם נחמיה המ”כּ יבוא, תגיד לו שרק נסענוּ להביא שׂמיכות."

לפנות ערב היו הכל במקומם. מפקד־המחלקה סידר אותנו בשוּרה בחדר פּנימי בבנין, ונשׂא לפנינו נאום “תעמולה” קצר:

“חברה, המצב חמוּר. הערבים מתכּוננים להסתער על השכוּנות הקיצוניות ועל חולון. אנחנו חייבים להישאר מרוכזים בבנין זה ולחוש מכאן לכל מקום אשר יוּתקף. בעמדות מחזיקים מעטים בלבד, וּפרט לנוּ אין עזרה נוספת בנמצא. עליכם להתנהג בשקט נמרץ, וּבל יראה איש את פּניו בחוּץ, כיון שנשק מוּסתר בבנין, ועלינו להיזהר מהלשנה או מהמכוניות המשוּרינות המסתובבות בחוּצות העיר.”

הוקצו לנו שלושה חדרים, חדר לכיתה, וּמיד הוּצבוּ שומרים בפתח ובמחסן־הנשק. מפקד הכיתה קרא לי לחדר נסתר בבנין, אשר בפתחו ישב אחד מאנשינו ועיניו בולשות את הסביבה. הוא סגר את הדלת מאחורינו, הוציא מתחת לארון רימון־יד ואקדח קטן. הכנסתי את הנשק עמוק לתוך כיסי והמ"כּ הטיף לי “ציונוּת” בפעם האלף:

“שמור היטב לבל יחדור איש פּנימה. תודיע על אנשים חשוּדים המסתובבים על יד הפּתח. היזהר לבל יבלוט הנשק מכיסי־מכנסיך, ובראותך ‘גוי’ מרחוק מיד תן אות־אזעקה.”

יצאתי החוּצה והסתובבתי בפתח־הבית אנה ואנה. אנשים רבים חוזרים עתה הביתה מעמל־יומם, לאכול ולהינפש עם בני־משפּחתם. הם יעלו על יצוּעם בעוד שעות מספּר וינומו במנוּחה ובבטחון, כי הם יודעים ש“הנה לא ינוּם ולא יישן שומר ישראל”.

נזכרתי אז בעבודה שהוּטלה עלינו לפני שבוּעיים. נשלחנו לאסוף בבתי־העיר כספים למגבית “עם במצור”. בבית שממוּל לבית “הפּועל”, בו רוכזנו היום, צלצלתי בפעמון אחת הדירות. את הדלת פּתחה לי נערה חיננית, אשר הכניסה אותי פּנימה מיד למשמע־בקשתי. הוּכנסתי לחדר־אוכל נאה, אשר הוכיח ללא ספק כי דירת אנשים אמידים היא דירה זו. לחדר נכנס איש בגיל־העמידה, לבוש הדר ופתח עלי מיד בצעקה:

“בכמה מגביות עוד תבואו? (“תבואו” – בלשון “אתם” כמובן!) מה אני, פּרה חולבת? תגיד לבן־גוריון שלכל דבר יש גבול. אין לי יותר כסף!”

פּתחתי מיד ב“התקפת־נגד”, אך ללא הועיל. יצאתי מן הבית כלעומת שבאתי ללא קבלת התרומה הנדרשת.

עתה, בעמדי בפתח הבית הזה, נזכרתי שוּב בפרשה הזו. נתאויתי תאוה עזה להביא את האדם ההוא לבית־“הפּועל”, ולהראות לו את שלושים הבחוּרים המנמנמים על הרצפה הקשה, אשר הפסיקו את עבודתם באמצע ובאוּ הנה להגן על “האדון” ממול – והפסקת עבודה גוררת, כמובן, לניכוּי שעות־עבודה – לניכוּי משכורת הדרושה להזנת־המשפּחה! נתאויתי להראות לו את הבחוּרים, אשר בזכוּתם־הם יושב הוא כעת בביטחה בביתו, בזכותם יוכל הוא לישון הלילה ולהמשיך מחר בעסקיו.

כעבור שעה החליפוני. נכנסתי לבנין וּמיד שכבתי לישון.

*

למחרת התעוררתי בשעה מוּקדמת, קשה היתה השינה בחדר הקטן בצפיפוּת המרוּבה וּמוּטב היה לצאת החוּצה. אך יצאתי לחצר לנשום אויר צח, קראני המפקד חזרה:

“אַל תסתובב בחוּץ, אסור שאיש מהשכנים ירגיש שמקום־ריכוּז הוא כאן.”

מוּזר: אותם השכנים, אשר להגן על חייהם באנו לכאן, אסור שיראונו בכאן! אבל הוא צדק. הזהירוּת היא אֵם־החכמה.

בשמונה בבוקר אספו את כיתתנו ולקחונו למסעדה לאכול ארוחת־בוקר. היה זה מאורע גדול בשבילנו: בפעם הראשונה אכלנו על חשבון האומה! שנים רבות פּעלנו בשוּרות ארגון־ההגנה, אך תמיד הבאנו לכל “יציאה” מזון מן הבית. לעתים אף את דמי הנסיעה למקום־האימוּנים ובחזרה. ייתכן, כי לרבים נראים הדברים עתה כמגוּחכים, כפעוטים, אך בשבילנו היתה זו בזמנה חוויה רבת־ערך.

יומיים ישבנו מרוכזים בבית־“הפועל” ללא מעשה. התחלנו רוטנים ודורשים, כי יאַפשרו לנו לחזור לעבודה, ובשעת־הדחק יוכלו לרכזנו תוך שעה קלה, אך לא נענינו.

והנה, בערב השלישי, קם והיה הדבר! בא הרגע לו ייחלנו כולנו. כשאך החשיך היום הופיע יצחק דוידזון, מפקד־פּלוגתנו (היתה זו פלוגה ט' בגדוד השני של חי"ש בתל־אביב) – ובהבעת־פּנים, ספק רצינית ספק עליזה, הכריז:

“הכּונוּ! בעוד מחצית השעה אנוּ יוצאים.”

ההתרגשוּת היתה עצוּמה. לחצנו איש את ידי רעהו בעליזוּת ובקריאות של שׂביעות־רצון. כשנכנס מפקד־המחלקה לחצר כעבור רבע שעה, כבר עמדה המחלקה מסוּדרת בשלשות. העלונו על שתי מכוניות והובילונו לתחנת־האוטובוּסים המרכזית. שם יצאנו מהמכונית – שניים־שניים. היה זה על מנת שלא לעורר “רושם” של קבוצה מאורגנת. כגנבים נכנסנו לאוטובוּס של “דרום־יהוּדה” הנוסע לחולון. איש לא ליווה אותנו בתופים ובחצוצרות. לא ערכוּ לנו מסיבות־פּרידה. נסענוּ בדומיה ובחשאי, על מנת שלא לעשות רושם.

בחולון כוּנסנוּ בבית־הספר. ומפקד־הפּלוּגה הופיע ונאם קצרות בפנינו:

"בחוּרים, הערב אנו יוצאים לפעולה הגדולה ביותר אשר בוּצעה עד כה על ידי השוּרה. נוסף למחלקה שלנו תשתתף גם מחלקה חולונית. המגמה: פּיצוּץ שני הבתים המרכזיים בתל־עריש. מחלקת חולון תפוצץ את הבנינים. אנחנו – המחלקה המחפּה. לשם השגת הנצחון בפעוּלה זו, הוּחלט להפעיל זו הפּעם הראשונה מכונת־יריה כבדה וּשתי מרגמות של “2. זו הפּעם הראשונה בה אָנוּ מוציאים נשק כבד בכמוּת כה גדולה בפעוּלה בודדת. עליכם מוּטל התפקיד…”

עם לילה חוּלק הנשק לאנשים וכל כיתה נשלחה לקו־עמדות. עמדותינו הקיפו את תל־עריש משני הצדדים. באגף המערבי רוּכזה המחלקה החולונית, אשר עליה הוּטל תפקיד הפּריצה והפּיצוּץ.

בחצות החלה המערכה. הפּורצים חדרו לשכוּנה הערבית והגיעו עד לפתחי שני הבתים הנועדים. השומרים הבחינו בהם בפתח ומטר־יריות ניתך עליהם מכל עבר. החבלנים פּרצו לבנין האחד תחת אש־החיפוּי שלנו; בבנין השני התבצר כוח ערבי חזק אשר הדף את החבלנים. ניתנה שריקת־האזהרה והכוח מיהר לסגת מהבנין. כעבור דקה בקעו השמימה קולות־נפץ אדירים. הבנין כולו עף לאויר ואחר־כך כרעו קירותיו תחתם ונעלמו. המזימה בוּצעה! אחד מקני הפורעים הוּשמד.

הכוח אשר פּרץ לשכוּנה החל לסגת. הערבים המטירו עליו אש מכל עבר. הכוח פּוצל לחוליות אשר הבקיעו להן נתיב חזרה, אך באש הצולבת אשר ניתכה משני הצדדים נפל יעקב גריבר, איש חולון.

קרב־היריות נמשך כל שעות הלילה והבוקר. עם שחר פּגע כדור במפקד אחת הכיתות של מחלקתנו, כרמי רבינוביץ, והוא נפל שדוד. היתה זו פגישתנו הראשונה עם המוות. חרש העברנוהו לחולון. היינו נבוכים ותוהים. לא יכולנו לתפושׂ כיצד קרה הדבר ולמה, כיצד ניתק, לפתע פתאום, פּתיל־חייו של חברנו, של בחור כמונוּ, של חבר תוסס ועליז. עמדנו נדהמים בפני המוות. לא הבנוּ אותו. אמנם חשנו אותו – אך לא היינוּ מבוּגרים למדי למען הכּר בכל מהוּתו. למחרת עמדנו בפני קברו הפּתוּח. רק כאשר סתמנו את הגולל על קברו וירינו את יריות־הכבוד לזכרו – רק אז הבנוּ; הבנוּ שלא נראה עוד את כרמי ידידנו. – בעיני כוּלנוּ ניקווּ דמעות, אשר נוצצו מוּל השמש היוקדת מעלינו.

פרק רביעי: רגש של אחריות

עם ראשית שנת 1948 החמיר המצב עד מאוד. המאורעות התפּשטוּ על פּני כל הארץ והחלו מקבלים צוּרה מאורגנת אשר לא ידענו כמותה. הימים האחרונים של שנת 1947, בהם נרצחו באכזריות מאין כמוה בבתי־הזיקוּק בחיפה למעלה מארבעים פּועלים יהוּדיים על ידי שותפיהם־לעבודה זה שנים רבות, הוכיחו לכולנו, כי לפנינו מערכה אכזרית ונמרצת, מלחמה לחיים ולמות.

בשבוע השני של השנה החדשה (48') פּלשו ארצה מאות ערבים מסוּריה ומהלבנון, אשר התקיפו ללא כל הצלחה את משקי דן וכפר־סולד. בקרב היישוּב החלה אז התסיסה הגדולה של היחלצוּת לעזרת־הארץ, להגנה על הקיים. התסיסה הזאת הביאָה לשוּרותינו מאות רבות של חברים חדשים, אשר עד אז עמדו מנגד וחזו במערכה. נתעוררה אז בעייה חמוּרה של הקניית המוּשגים והידיעות הצבאיות לאותו מספר גדול של חברים חדשים, ואין ספק שהזמן והצרכים דחקו, ואף האפשרויות היו דחוּקות מאוד. בסיסים לאימונים לא היו לנו, וכן לא היו לנו סכוּמים להחזקת־מחנות; חסרים היו לנו מדריכים במספר הדרוש, ואפילו נשק לאימונים לא היה, אך את העבודה צריך היה לבצע ביעילוּת ובמהירוּת האפשרית!

*

באמצע ינואר נשלחתי לקוּרס של מפקדי־כיתות. הקוּרס התקיים ב“בתי ברל” שבנען, תחת מסווה של “נוער עובד הנמצא במקום לנופש”. לקוּרס הוּבאוּ אנשים מכל חלקי־הארץ: ירושלים ותל־אביב, מושבות הדרום והשפלה. הקוּרס הכין אותנו להנהיג כיתות בקרב כיחידות עצמאיות וכחלק ממחלקה. המחלקה נחשבה בימים ההם כּמסגרת הרחבה ביותר אשר בה יופעלו כוחותינו (מי חלם על מבצע של חטיבה?!). הקוּרס נערך בחפּזון מחמת הדוחק בזמן, אך הרבה נתן לנו: למדנו בו את כל טכסיסי־הקרב והכרת כלי־הנשק אשר היו אז בנמצא בקרב שוּרותינו. שבוּע לפני סיוּם הקוּרס הודיעו לנו על הפתעה גדולה, אשר תהיה למחרת היום; ואכן ההפתעה עוררה התרגשוּת רבה בקרבנו, עת אשר הסיר מפקד־המחנה את הבד אשר עטף כלי מארך כעין מקלע, ומתחת לבד נזדקרה לעינינו ה“מכונה” הנהדרת, אשר את שמה מלמלנו בחרדת־קודש (ובזכרונות מימי תל־עריש): “שפּנדאוּ”. הידיים הושטו לכלי הנהדר ולטפוהו בגאוה: “יש לנו שפּנדאו!!” כולנו היינוּ דרוּכים ומתוּחים, עת הסביר לנו מפקד הקוּרס את תכוּנות הכלי וחלקיו. אך לא יכולנו ליהנות זמן רב מהכלי: למחרת העבירוהו למחנה אחר.

הקוּרס נסתיים במחצית פברוּאר. יצאנו ממנוּ כולנו חדוּרים ברגש מאוּחד: ברגש של אחריוּת וכוננוּת.

פרק חמישי: שירות מלא – לבסיס ההתארגנות

בשבעה־עשר בפברואר הכריז בתל־אביב דוד בן־גוריון, יושב־ראש הנהלת הסוכנוּת היהודית, בנאוּמו לתושבי־הארץ: “לא תוחזר חרבנו לנדנה, עד אשר תוּקם המדינה”.

בימים ההם הוּחל אירגוננו כצבא “סדיר למחצה” של המדינה לעתיד לבוא. הוחל בגיוּס־חובה של כל הצעירים המסוּגלים להחזיק בנשק, ומסגרתנו התרחבה עד לבלתי הכירה, חדדנו את “חרבנו” והאדרנוה, הקמנו כוח, אשר ברבות הימים הוכיח את חשיבוּתו, ואגב הכנה ומתוך גיוּס המשכנו להחזיק את כל הקוים ולא נטשנו אף שעל אדמה.

*

בשבוע השלישי של פברואר קראוני לישיבת מטה־הפּלוגה. מפקד־הפּלוגה הסביר לנו במלים הפּשוּטות ביותר (כי אז היתה עדיין הפּשטות סמל לכולנו, סמל אשר ציין אותנו ואת גישתנו לכל אשר בצענו ואת אשר היינו מוּכנים לבצע), כי תוך ארבעים ושמונה שעות עלינו ל“חסל” את כל חיינו האזרחיים, וכי אנו נקראים לגיוס מלא עד תום המלחמה. ישלחונו לבסיס־פּעוּלות סמוּך לחולון וּמשם נצא לתפקידים שונים. הפּקוּדה היתה פּשוּטה ומוּבנת, פּשוּטה בצוּרתה אך לא בתכנה.

הקשיים היו מרוּבים, מכבידים ומרים. רבים מעמנו עזרו ביגיע־כפּיהם בהחזקת משפּחותיהם. אחדים אף היו המפרנסים היחידים – של אֵם זקנה, או של משפּחה שלמה, מטוּפלת בילדים ובעוללים. ומי ידאַג להם להבא? מי יפרנסם ויכלכּלם? ימי הסעד והטיפול בחייל ובמשפּחתו טרם באו. אנשים רבים עמדו בנסיון חמוּר. צרכי־הבית־והמשפּחה, עמדו כאן אצל רבים בניגוּד גמוּר לאפשרות להגיש את העזרה הדרושה לאידיאלים המפעמים בקרבנו. אך איש לא נחשל. בשעה הדרוּשה הופענו כולנו בשרונה כשתרמילינו מכילים את לבושינו הפּרטיים (כמובן).

שם, בשרונה, נפגשתי לראשונה באותם אנשים אשר זה מקרוב גוּייסוּ, אשר עמם חייתי אחר כך זמן רב. הם עמדו בשׁוּרה מסוּדרת, כשבעיניהם סקרנוּת רבה מהוּלה בפחד נסתר. קיבלתי את הכיתה השנייה שבמחלקת־טירונים זו, ועוד טרם הספּקתי לרשום את שמותיהם בפנקסי, ניתנה ההוראה לעלות למכוניות המחכות. המכוניות זזוּ מיד לכיווּן חולון, כשאנו זורקים מעליהן מבטים עורגים לתל־אביב, וּמחשבות רבות מרקדות כבמחול־שׂטנים בקרבנו: “מתי נשוב? איך נשוב? הנשוב בכלל?”

זאת היתה פּרידתי האזרחית מתל־אביב.

כשיצאנו מן העיר דרך גשר שכוּנת־התקוה פּתחנו בשירה:

"אַל נָא תֹּאמַר לִי שָׁלוֹם

אֱמֹר רַק לְהִתְרָאוֹת,

כִּי מִלְחָמָה הִיא חֲלוֹם,

טָבוּל בְּדָם וּבַדְּמָעוֹת…"

*

הגענו לבסיס: קבוצת בתים חדשים, בין חולון למולדת. המקום הזה שימש לנו כבסיס פלוגתי למעלה מחדשיים. משם יצאנו לשמירת כביש־הבטחון המוביל מתל־אביב לירוּשלים; משם יצאנו להחזיק בבית הקרן־הקיימת שבבית־דג’ן.

פרק ששי: בית בודד

מיד עם פּרוץ המאורעות בנובמבר של 1947, פּתחו הערבים בהתקפה על התחבורה העברית. כביש תל־אביב -ירושלים היה מאז ומתמיד המטרה הראשונה, ואף הנוחה ביותר, אשר בחרו להם הערבים כדי להרוג באזרחים הנוסעים ירושלימה וכדי לנתק את יהודי ירושלים משאר חלקי־הארץ העבריים. נסיונותינו בתחילת המאורעות לפרוץ דרך לשיירות הקטנות עלו לנו בקרבנות מרובים, והתברר שאין טעם, ואף אין אפשרות, להעביר שיירות נוספות ללא שליטה על הכביש עצמו משני עבריו.לשם כך הוּחלט להפנות את התנועה דרך כביש־בטחון מיוחד, העוקף את רמלה ולטרון. הדרך הזאת חצתה שדות וּפרדסים ועברה מתל־אביב דרך חולון – ראשון־לציון וחולדה. זאת היתה דרך־בטחון (לא “כביש־בטחון” – משום… שלא היה כביש!), ועל שמירה בטחונה בגיזרה שבין מולדת לראשון־לציון הופקדה פּלוגתנו.

בין מולדת לכביש ראשון־לציון השׂתרע פּרדס חרב, אשר במרכזו עברה הדרך הנ"ל. במרחק של כמאתיים מטר בערך צפונה מהדרך, בתוך הפּרדס, החל השטח הערבי, אף הוא מכוּסה פרדסים. בתוך הפּרדסים הערביים עמד בית ערבי מפואר, בן שלוש קומות, אשר היה שייך לערבי אמיד בשם אבּול־ג’יבן. מקביל לכביש הבטחון שלנו, במרחק של קילומטר ומחצה בערך, מעבר לפרדסים הללו, עבר הכביש הראשי תל־אביב – יפו – ירושלים. עם הפניית התחבורה שלנו לדרך־הבטחון, שלטו הערבים על הכביש הזה שלטון יחיד ומוחלט.

על פּלוגתנו הוּטל להבטיח את כברת הארץ ממולדת ועד ראשון־לציון, בכל האמצעים אשר בידה. לשם כך הקמנו מזקפים בתוך הפּרדס לאורך דרך הבטחון, ושנית – החזקנוּ את בית הקרן־הקיימת אשר בבית דג’ן.

*

באחד הימים האחרונים של חודש פברואר הועברה מחלקתנו בשתי מכוניות משוּריינות לבית הקרן־הקיימת. רבות שמענו על הבית הזה, על עמדתו המיוחדת, על ערכו האיסטרטגי החשוב, על נסיונות־השוא של הערבים להטיל מוקשים לתוכו וכו' וכו'. ידענו היטב שאנו נוסעים לבית בודד, המוּקף יישוּבים ערביים תוקפניים; שאין אפשרות לקבל עזרה במקום הזה במקרה שהערבים ינתקו את הכביש. ידענו הכל, ודוקא משום כך היינו גאים, כי שמירת הבית הזה הוטלה עלינו.

בהגיענו להצטלבוּת כביש ראשון־לציון ודרך הבטחון, נטוּ המשוריינים שמאלה, ועל ידי כך עזבנו את השטח היהודי. הנהגים החישו את מהלכם, האשנבים הוּגפוּ, אך דרך חורים מיוחדים בצבצו החוצה קני הסטנים שלנו (עדיין לא יכולנו להרשות לעצמנו להציב מקלע על מכונית) וזוּגות עינים הציצו מבעד לחרכים הנותרים. המשוריינים עברו ביעף את הככר המרכזית של כפר הפּורעים בית־דג’ן. בפתח בנין המשטרה הגדול עמדו שוטרים בריטיים, אשר שוחחוּ עם אנשי־כנופיות מזויינים; מעל גג המשטרה הערבית הגדולה ניצבו אנשי כנופיות בתוך עמדות מבוצרות, חלקם במדים וחלקם בלבוּש אזרחי. כמאתיים מטר מעבר לככר הראשית של בית־דג’ן נעצרו המשוריינים לפני בית גדול בן שלוש קומות, מוּקף גדרות־תיל סבוכות לפי סימן מיוחד שניתן מתוך מכוניתנו, נפתח השער והמשוריינים נכנסו לחצר. קפצנו מהמשוּריינים וּמיד נכנסנו לבית. היינוּ סקרנים למדי, לכן התחלנו מיד מתרוצצים, בודקים כל עמדה, כל אגף של הבנין, כל חדר.

הבנין הראשי ניצב ממש על הכביש הראשי המוביל מיפו ירושלימה. מרפסות־הבנין פּנוּ לכביש, ובעמדנו על המרפּסת הראשית יכולנוּ ממש לגעת במכוניות שדהרו לאורך הכביש. הבנין הכיל כעשרה חדרים וחצר גדולה. מעבר לבנין עמד בית־חרושת גדול, בצורת מַלבּן, בו פיתחו את תעשית הדיקטים. הקשר בין בית־החרושת והבנין הראשי היווה כעין מרפּסת רחבה ללא מעקה, אשר היתה פּתוחה לכל רוּחות־השמים. מעבר לבית־החרושת השׂתרעו פּרדסים ערביים וּבתוכם בניני־מגוּרים ובתי־אריזה, ומעבר להם הפּרדסים היהודיים, אשר הובילו לדרך הבטחון שלנו. הבית וּבית־החרושת הוקפו על ידינו ברשת של מוקשים חשמליים, מוקשי־דריכה ומוקשי־משיכה, אשר נועדו לעצור כל התקפה על הבית מצד הפּרדסים.

מדרום לנו היתה בית־דג’ן, מקום ריכוזן של הכנופיות, ובה (בבנין המשטרה) היה מרוכז גם כוח בריטי, אשר היה ידוע לנו כמוכן להושיט עזרה לערבים בכל שעת־צורך. במזרח עמדה שורת בתים ערביים וּמעבר להם היה שטח ערבי טהור. בצפון נזדקרו בתי כפר־הפּורעים – יעזור, אשר שמו נישׂא לפניו. ממערב היתה שוּרת פּרדסים ערביים, ובהם בנינים ערביים. לפני פתח־ביתנו נמצא עורק־התחבוּרה הערבי הראשי, אשר דרכו הגענו לבית ודרכו הוּבאה אספּקתנו וציודנו. הערבים יכלו בכל רגע לקים מתרסים בהצטלבות בית־דג’ן – ראשון־לציון, ולמנוע על ידי כך בעד משורייננו מלהגיע לבנין.

על הבנין הראשי הופקדו לשמירה שתי כיתות, וּבו שוּכנוּ אף שלושת האַלחוּטאים. בבית־החרושת הוּפקדה השמירה בידי כיתה אחת (שמונה אנשים ומ"כ). בסך־הכל נמצאו בבית בקביעות: מחלקת־שמירה המונה עשרים ושמונה איש, שלושה אַלחוּטאים ושתי מבשלות.

הקשר שלנו עם היישוּב היה על ידי מכונית משוּריינת העוברת רק אם אין הערבים מעכבים בעדה, ועל ידי מכשיר־אַלחוּט.

מה היה ערכו של הבית? – הבית הזה היה בשבילנו מבצר בעל חשיבוּת איסטרטגית ממדרגה ראשונה. הוּא ניצב על עורק התחבוּרה הראשי של הערבים, ושימש (בכוח בלבד) כבסיס אפשרי לחסימת הדרך הערבית; שנית, היתה זו נקודת־תצפּית ממדרגה ראשונה על התנועה הערבית; ושלישית – ואוּלי היה זה הגורם הראשון במעלה – ריתק אליו הבית כוח ערבי, אשר היה מסוּגל לתקוף את דרך־הבטחון שלנו לולא היה ביתנו בנמצא. הערבים ידעו שבמקרה שהם ינסוּ לתקוף את דרך־הבטחון, יוּקף כוחם המתקיף על ידי יהוּדים מלפנים ומאחור. את המעבר החפשי, שממנו נהנו נוסעי דרך־הבטחון בקטע שלנו, אפשר לזקוף לחלוּטין לזכוּתם של מגיני בית הקרן־הקיימת.

*

הימים הראשונים בבית הקרן־הקיימת היו ימים של חוויות בלתי־פוסקות. המראה שנגלה מן המרפּסת הפּונה לכביש לקח שבי את לבותינו. היה זה מחזה, אשר רק אלה שהגנו על הבית זכוּ לראותו. ממש לנגד עינינו, במרחק מטר אחד בלבד, דהרו, מהשכמת הבוקר ועד רדת השמש, מכוניות ערביות. מאות אנשי כנופיות וערבים סתם עברו יום־יום לפנינו. במכוניות הדוּרות עברו מנהיגי הערבים. בוקר־בוקר, בשעה 07.45 בדיוק, עברה מכונית “הודסון” תכוּלה, וּבתוכה ישב מיודענו חסאן־סלאמה, מפקד הכנופיות “במחוז לוד”. הוא נסע יחידי במכונית, אך מקלע “בּרֶן” היה מוצב דרך החלון מעל לשׂק־חול. נהגתי לברכו בוקר־בוקר בתנופת־יד בעברו לפני מרפּסתנו, והוּא היה מחייך חיוּך רחב (מה חשב באותו רגע??) כשחלף־עבר על פנינו ודגלנו הכחול־הלבן, אשר הונף בגאוה רבה מהמרפּסת, מתנוסס באויר מעליו. וגם לפנות ערב, בשעה קבועה, היה נוהג לחזור ממפקדתו ברמלה בכיווּן יפו, אך אז היה תמיד משמר מזוּין נוסע אחריו.

במכונית־משא פּתוּחות עברו יום־יום הכנופיות הערביות לעשרות בכיווּן ליפו ובחזרה. הם נסעו צפוּפים במכוניותיהם, לבושים מדים ממינים ומצבעים שונים, כשנשקם מוּבלט בגאוה מזרחית רגילה – חגורות־כדוּרים צבעוניות במתניהם ושרשראות־כדוּרים מסביב לצוארם ולכתפם. הם היוּ חולפים במהירוּת רבה על פני פתח־ביתנו, בחלקם מושיטים כלפּינו אגרופים קמוּצים ומפּיותיהם מתחרזות קללות עסיסיות, וּבחלקם מסתכלים אלינו בחשש פּן “יישמט” רימון מידינו לתוך מכוניתם (ואכן מידה בלתי רגילה של התאפּקוּת היתה נדרשת כדי לא להשליך את הרימון בפרצוּפיהם השוחרים דמנו, ולמראה ידיהם המגואלות בדם חברינו ואחינו); לעתים אף עברו בשירה עליזה ובקריאות עליזות. לא פעם חלפה מכונית וּבה כנופיה מזוּיינת, אשר ערכה “פנטזיה” לכבודנו. הערבים ירו מרוביהם לאויר והריעו לכבוד ה“שבּאבּ היאהוּדי”. אנו, כ“אנשים מחונכים”, היינו נוהגים לענות להם בברכה והיינו מצטרפים ליריותיהם באויר.

המחזות הללו היו לא יומיומיים בלבד, אלא חזרו ונישנו עשרות פּעמים בכל יום. בימים הראשונים עמדנו על המרפסת כ“מוּקסמים”. אך במשך הזמן התרגלנו ל“שכנינו” וחדלנו להקדיש להם תשומת־לב מיוּחדת.

ברוּר הדבר שיכולנו להפסיק את התחבוּרה הערבית בקטע הזה של הכביש, אך בזמן ההוא לא היתה לנו כוונה מסוג זה. היה קיים כעין “הסכם ג’נטלמני” שאין פותחים בפעולות־איבה בשעות־היום. בשעות־היום חלפוּ המכוניות הערביות על פּני פּתח־ביתנוּ באין מפריע.

“כוחות־הבטחון” הממשלתיים עשו את כל המאמצים כדי לאַפשר לתחבורה הערבית מעבר חפשי ובטוח בכל מקום, וברור היה לנו שנסיון, ולוּ גם הפּעוּט ביותר, לפגוע בתחבוּרה הערבית, היה מביא את השלטונות לידי מעשים נמרצים נגד המצודה שלנו, אשר גם בלאו הכי היתה לצנינים בעיניהם. פּטרולים בריטיים עברו בכביש פּעמים רבות ביום, והבטיחו את התנועה הערבית מרמלה ועד ליפו. הנה כי כן אנו לא נגענו בהם והם הניחו לנו בשעות־היום.

עם רדת היום היינו נכנסים למצב “הכן”. מחצית האנשים עמדו כל הלילה בשמירה. הלילות ברובם עברו בשקט באופן יחסי. נורו יריות לסירוגין במשך כל שעות־הלילה, אך רובן ככולן פּגעו בקירות, ורק כדורים בודדים חדרו דרך החלונות.

היינו מזוּיינים במיטב הנשק אשר אפשר היה להשיג בימים ההם. היה לנו מקלע אחד “בּרן”, 27 סטנים, 6 רובים איטלקיים ואקדח־רקטות. מספר הכדורים היה מוגבל ביותר: לכל רובה היו 100 כדור; לכל סטן – 80 כדור; למקלע – 150; לאקדח־רקטת – 2 רקטות.

מוּבן שכל נשקנו היה “בלתי־חוּקי” כלפּי שלטונות־הארץ, והיינו עלוּלים בכל שעה ליתן את הדין על החזקתו. פּעמיים ניסו הבריטים להיכנס לבית על מנת לחפּש נשק, אך כיון שהיינו בין האנשים אשר הוציאו את גוויותיהם של ששה־עשר חברינו מבית־החרושת “היוצק” – סרבנו לפתוח את השער, והבריטים חזרו כלעומת שבאו.

הקושי העיקרי בחיי הבית הזה היה – המתיחוּת. מתיחוּת שׂררה בבית עשרים וארבע שעות ביממה! הערבים החליטו לסלקנו מן הבית בכל מחיר, ולשם כך עשו שני נסיונות לפוצצו; זה היה לפני בואנו לבית עת שמר בו הפלמ“ח. ממכוניות, אשר עברו ברחוב, הושלכו חביות קטנות של חומר נפץ אשר התפוצץ כעבור שניות מועטות, וכתוצאה מכך נהרסה כליל הקומה השלישית, וכן נהרס חלק מן הגדר הפּונה לרחוב. היינוּ מוּכנים בכל רגע למכונית מסוג זה, אשר תנסה להשליך פּצצה לביתנו. שומרינו עקבו מן המרפּסת אחרי כל מכונית העוברת בכביש, פּן תושלך מתוכה איזו חבית. במקרה כזה היו השומרים מזעיקים את האנשים בצעקה: " חבית!” “חבית!” וכולנו היינו נמלטים מן הבית על מלוא נשקנו וחפצינו. התכנית היתה לכבוש מחדש, מיד אחרי ההתפּוצצוּת, את כל עמדותינו הקודמות. הפּחד המתמיד מפּני ה“חבית” מתח את עצבינו ללא נשׂוא. אנשים חששוּ להירדם פּן ישמעו את האזעקה. לעתים ניתנו אזעקות־שוא מחמת עצבנוּתם הנפרזת של השומרים.

מובן, שהיה צורך בחילופים קבוּעים לעתים קרובות. החילופים הללו נתאפשרו לנו, כיוון שהערבים לא שמוּ מכשולים, בזמן הראשון, למכוניותינו המשוּריינות. החילוּפים בוּצעוּ פּעמיים בשבוּע, והערבים אשר ראו שלושים ושלושה בחוּרים ובחוּרות נוסעים הלוך וחזור פּעמיים בשבוּע, היו משוּכנעים כי מאות יהוּדים שומרים על הבית הבודד הזה. ואכן, ההגיון הפּשוּט הצדיק את מחשבתם. כיצד יעז כוח קטן להחזיק מקום מבודד כזה, בסביבה כה מסוכנת? אך דוקא כאן מקום־התורפה. עמידתם של קומץ אנשים בודדים מול אויבים רבים מכל צד, כשם שהיה הדבר אצלנו בבית־דג’ן, מהווה את סמל תחיתנו בארץ־ישראל. כך, ורק כך, הקמנו את הארץ, בנינוּ אותה, יישבנוּ אותה והגנוּ עליה. כך – בהקרבה – ללא גבוּל, במאמצים ללא היסוּסים, וּבהרבה אומץ ועוז, הקמנו את מדינת ישראל.

פרק שביעי: הקרב על הבית

בראשית חודש מרס הסתננו אלינו ידיעות על תכוּנה ערבית גדולה בבית־דג’ן. לכפר הגיעו קצינים ערבים גבוהים על מנת לאַרגן את הכנופיות הערביות לצבא סדיר, אשר יהווה חלק מ“צבא שחרור־פלשתין”. לערבים נודע כל אמיתות כוונתם של הבריטים לפנות את הארץ באמצע חודש מאי (אף כי בחוּגים היהוּדיים פּקפּקוּ בנכונוּתם של הבריטים לעזוב), והם ניגשו לארגן את צבאם, אשר יחזיק מעמד עד בוא צבאות ערב מהארצות השכנות, שעמדו לפלוש עם צאת הבריטי האחרון. הערבים הזמינו מוּמחים אירופּיים, ומיד נקבצו אליהם צוררי־ישראל למיניהם, וּסתם חיילים שׂכירים. היו אלה בריטים אשר ערקו מהצבא (ואף כאלה אשר המשיכו לשרת בצבא), גרמנים שהוּבאוּ במיוּחד לשם כך מאירופּה, או כאלה ששוחררו באופן מיוחד למטרה זו ממחנות־שבויים במצרים, יוּגוסלבים מאנשי מיכאילוביץ', פּולנים מאנשי אַנדרס וכיוצא באלה.

לבית־דג’ן הובאו שני קצינים גרמניים אשר מוּנוּ כמפקדי־הכנוּפיות שם. עם בואָם החלו הערבים בהכנות נמרצות לחיסול בית הקרן־הקיימת. הידיעות על כך הגיעו אלינו בעוד מועד, וּמיד הוּחלט להקים “קו־עמדות שני”, במקרה שהערבים יצליחו לפוצץ את הבית או להוציאו מכלל שימוּש. הוּחלט ליצור במרחק של שלושים מטר בערך מביתנו שטח של ביצוּרים תת־קרקעיים. התכנית היתה להקים ארבעה בּוּנקרים למגורים, צריף לחדר־אוכל, ומסביב לשטח הזה – חומת־עפר גבוהה וחזקה, אשר בתוכה תוקמנה עמדות־הגנה מבוּצרות. הפּתח ל“מבצר” התת־קרקעי הקטן הזה יהיה מוּפנה כלפּי הבית, על־מנת לאַפשר לנו נסיגה לשם בשעת־הצורך.

בזריזוּת מפליאה אורגנו הפּועלים, המהנדס, חמרי־העבודה והבנין, ואף שני טרקטורים גדולים, וביום החמישי, אור לי"א במרס, יצאה השיירה הגדולה מחולון לבית־דג’ן. כמשמר־ליווּי לשיירה ניתנה כיתה בת תשעה אנשים מחולון, אשר היתה מזוּיינת ברובים אנגליים (!) ונועדה להישאר בביתנו כתגבורת עד סיוּם עבודת החפירה והבנין. השיירה הגיעה אלינו ללא תקלה, אך העלתה את חמתם של הקצינים הגרמניים והערביים.

מיד החלו בעבודה. בתוך סביבה אויבת ופורעת עבדו פּועלים יהוּדים כדי לבצר את עמידתנו במקום הקטנטן והבודד הזה. פּטישים הלמוּ, טרקטורים חפרו ויישרו את הקרקע, וקולם בישׂר לערבים כי היהודים יחזיקו באדמה בצפּרניהם, כי אין אפשרוּת לגרש את היהודים משוּם מקום, ואף אם יצליחו להרוס חלק מביתנו, הרי את הקרקע, את האדמה – לא נעזוב. שטח יהודי לא יוּפקר!

*

למחרת נמשכה העבודה באין מפריע. בצדי מכוניות המובילות כנופיות ליפו הרצחנית חרשו טרקטורים יהודיים את אדמתנו.

ובליל־שבת, 12.3.48, היינוּ לבוּשים בגדי־חג, מסוּבים עם הפּועלים בחדר־האוכל הקטן, ושותים לחיי העבודה וההגנה.

באותו ערב שׂרר שקט מוחלט סביבנו. לא נורתה כל יריה לכיווּננו. השקט הזה בישׂר לנו רעות, ואנו היינו מוּכנים ודרוּכים להתקפה מכל צד שהוא. ואמנם – ההתקפה לא אחרה לבוא.

בחצות נשמעו קולות־צעקה ושריקות ממרכז בית־דג’ן. ערבים רבים ניראו מסתובבים במרכז וּליד בית־החרושת. בשעה שלוש וּמחצה לפנות בוקר נורו שלוש רקטות ירוקות מעל לגג בנין־המשטרה, וּבאותו רגע נפתחה עלינו האש. מכיווּן יעזור פּתחו באש־מקלעים לעבר המרפּסת הראשית שלנו. זו היתה “פּעולת ההסחה” שלהם. באותו זמן התקדמו שתי קבוּצות, בשני ראשים, מכיווּן בית־דג’ן דרך הפּרדסים אל האגף הקיצוני של בית־החרושת.

אחרי דקות מעטות עלו ראשוני־הערבים על מוקשינו, וזעקותיהם פּילחוּ את חלל־האויר. שאר הערבים התקרבו עד כדי כמה עשרות מטר מהאגף הזה של בית־החרושת, ופתחו עלינו באש־תופת ממקלעים, מרובים ומנשק אוטומטי מסוּגים שונים. על בית־החרושת כולו שמרו עשרה אנשים, ואל האגף המוּתקף אפשר היה להקצות לכל היותר ששה אנשים, אשר, על מנת לחשׂוך בתחמושת, השיבו אש קצובה ושקוּלה מבעד לחלונות; רימוני־היד היווּ נשק־הגנה עיקרי.

באותו מעמד קרה מקרה מאלף אצלנו: אחד הבחוּרים הטיל רימון־יד, אך הרימון נתקל בקיר ונפל חזרה לחדר, למקום בו עמדו ששת הבחוּרים המגינים על האגף. תוך שלוש שניות היה ברימון כדי להשמיד את האנשים הללו, אשר עמדו במרחק מכּסימלי של עשרה מטר מכל צד. אך הבחוּר לא אבדו עשתונותיו. הוא תפס את הרימון והצפּינו מיד מתחת לאפודתו. הוא חש לחלון, הוציא את הרימון מתחת לאפודה והשליכו החוּצה. הכל נעשה במהירות־הבזק. באותה שניה בה הצליח להשליך את הרימון, התפוצץ באויר, ממש בפתח החלון, אך רסיסיו נתקלו בקיר ולא פּגעוּ באיש.

תחת חיפוּי־האש של שתי הקבוּצות המתקיפות התקרבו לבית שני חבלנים ופח T.N.T בידם. הם הצליחו להתקרב בגניבה עד לקיר הבית ועמדו להצית את הפּתיל, אך במקרה הבחנתי בהם באותו רגע, וצרור אחד של סטֶן הצליח להחדיר בשניהם את ההכרה שיש להימלט תיכף ומיד. הם ברחוּ אל חבריהם, כשאחד מהם נושא את חברו.

במשך כל זמן ההתקפה נשמעו בבירור פּקוּדות הקצין בגרמנית, וּמיד אחריהם בא התרגוּם הערבי: הקצין צעק בקולי־קולות לחבלנים שנסוגו: “ערבים ארורים ומזוהמים, קדימה ולא אחורה!” ועוד: “אתם חזירים ערביים – המשיכו לירות בלי הפסק!” גם בשטח זה של “ברכות” הדדיות בשפה הגרמנית לא טמַנו ידינו בצלחת. חילופי “מחמאות” בגרמנית נשמעו כל עת הקרב.

רק עם שחר, אחרי שעתיים, עזבו הערבים את הפּרדס, התקפתם נהדפה. איש מעמנו לא נפגע.

יצאנו לפרדס הסמוך ומצאנו בו שלל רב: בין כתמי דם מרובים מצאנו מקלע צרפתי מטיפּוס “שטלרו” (“שטו”), תת־מקלע גרמני “שמייסר”, שני רובים צרפתים ותחמושת רבה. סמוך לכביש נמצא ארנק ובו שתים־עשרה לא"י; בהם קנינו בקבוקי־יין וממתקים למחרת, ואלה הרנינו את לבותינו במוצאי־שבת.

*

ליום הששי (19.3) הכנו שוּב ארוּחת־ערב חגיגית, והחלטנו לחוג חג גדול להדיפת ההתקפה הראשונה, וארוחה אחרונה בבית הגדול. למחרת הבוקר התכונַנו להעביר את המטבח לצריף החדש בשטח הבּוּנקרים.

אך בא האויב והשבית את חגנוּ.

*

בשעה חמש אחרי הצהריים נעצרה לפתע מכונית ג’יפּ לבנה בפתח הבית וממנה קפצו ערבים ונמלטו לפרדסים שמעבר לכביש. הצופים על המרפּסת נתנו מיד את אות־האזעקה. מיהרנו להימלט לבונקרים עד אשר יתפּוצץ המטען שעל הג’יפּ. הפּעם היתה הבהלה גדולה. חלק מהנשק הושאר בבית. לאחר התקפת אותו ליל־שבת שעבר קיבלנו מקלע “בּרן” נוסף ומרגמה אחת של “2”, והנה השאירו את המרגמה נוסף לחמישה סטנים בבנין. כעבור מחצית הדקה אירעה ההתפּוצצוּת. היתה זו התפּוצצוּת אדירה, אשר החרישה את אזנינו. ענן־אבק אפף את כל הבית, ואבנים גדולות עפו מטרים רבים לגובה. מיד אחרי ההתפּוצצוּת קפצנוּ – ששה מאתנו – לבית. אך הבית לא היה עוד: תל־אבנים עמד במקומו. פּילסנו לנו דרך בענן־האבק, למקום בו עמדה, לפני דקה אחת, המרפּסת שלנו. לא נותר שׂריד הימנה. שכבתי על החרבות, סמוּך לכביש, בו בזמן שחמשת הנותרים ניסו להוציא את המרגמה מתחת למפּולת, אך ללא הועיל: המרגמה לא נמצאה. מכל עבר פּתחוּ הערבים באש על החרבות. לפתע הבחנתי במאות ערבים הרצים לכל רוחב הכביש וארכו מן הכפר, מהככר המפורסמת, בכיווּן ישר אלינו. בראשם רצו שני הקצינים הגרמנים, אשר קלסתר פניהם היה ידוע לנו מתמוּנות שהומצאו לנו. יריתי אליהם עד אשר התקרבו כמטחווי־רימון; השלכתי רימון לעבר הקצין הגרמני הראשון, ובעת הבהלה שנוצרה עקב התפּוצצוּת הרימון הזה, קפצתי מעל החרבות – לבוּנקרים. חברי הנותרים תפסו שם את העמדות, וארבעה אנשים נשארו בבית־החרושת, באגפו המרוחק, אשר היה החלק היחידי שלא נהרס מהפּיצוץ.

הערבים התקרבו לחרבות־הבית בזהירוּת רבה, והחלו לטפּס עליהם לאחר ש“טאטאו” כל מטר בצרור־יריות. כאשר עמדו מסביב לחרבות־הבית, ולא מצאו שם נפש חיה (כי אנחנו לא פתחנו באש) היו משוכנעים שאיש מעמנו לא נשאר בחיים, הם העלו באש את החרבות והחלוּ מרקדים בפראוּת את מחול ה“דֶבּקה” מסביב. האש הזאת, אשר הערבים העלו בחרבות, היתה ממש גאולה בשבילנו. לאור הלהבות ניראו דמוּיותיהםּ ברורות, ומוּבןּ שאז לא הרגישו בנוּ, ואחרי חצי שעה של השתוללוּת זו, פּנה חלק מהם לעבר בית־החרושת. רוּבו היה הרוּס לחלוּטין, אך האגף בו מצאו מקלט ארבעת חברינו, היה היחידי שנותר שלם. ארבעת הבחורים קידמו אותם באש וברימונים וקצרו בראשונים שבהם. הערבים הציבו מיד מכונת־יריה כבדה ושני מקלעים בפני קומץ המגינים. מהבוּנקרים חשוּ לעזרתם ארבעה אנשים, אך כעבור זמן קצר היה צורך לפנות את האגף הזה בכלל, וכל האנשים הצליחו לחזור, על אף האש האיומה אשר ניתכה עליהם ממכונת־היריה ממרחק של עשרה מטר בלבד(!) – ללא כל פּגיעה. רק אז הבחינו הערבים במציאותנו בבוּנקרים ובעמדות שסביבם. הקצינים הגרמנים ערכוּ את הערבים מחדש לאורך הכביש, חלקוּם לאגפים השונים ופתחו מיד בהסתערוּת. בזמן הזה הגיעה במכוניות מיעזור תגבורת ערבית גדולה והצטרפה למתקיפים. אנו נתַנוּ להם להתקרב לחומת־העפר שלנוּ עד למרחק עשרות מטר בלבד. הלהבות האירוּ את השטח באור־יום ממש וברגע מסוּיים ניתן האות ואש קטלנית מלווה רימוני־יד ניתכה עליהם.

הסתערותם הראשנה נהדפה בצורה זו, אך הם חזרו פּעמים רבות על הנסיון לפרוץ לעמדותינו. משעה שש בערב נמשכה ההתקפה עד שעת חצות. ערבים רבים הגיעו לעזרת המתקיפים מבית־דג’ן ומיעזור. באגפם הימני השתתפה חוליה של שוטרים בריטיים. הללוּ היוּ, כנראה, שתוּיים במידת־מה וקללותיהם וניבוּל־פיהם נשמעו במשך כל הזמן בקולי־קולות. בחצות החל מצבנו להיות נואש. התחמושת החלה להידלדל, רימוני־היד נגמרו כולם, למחצית הסטנים לא היתה עוד תחמושת, ומוּבן שתחמושת רזרבית לא היתה בנמצא.

מתוך שני ה“בּרנים” נשאר אחד בבנין ונקבר תחת ההריסות והמקלע היחיד פּעל ללא הרף בגיזרה המרכזית, ומוּבן שתחמשתנוּ הלכהּ אזלה אף היא. שידרנו קריאות־לעזרה, והתגבורת הדרושה הובטחה לנו מיד.

בחצות נשמעו יריות רבות מכיווּן הככר המרכזית של בית־דג’ן. מכונית משוּריינת, וּבה מחלקה שחשה לעזרתנו, נתקלה שם במחסום ערבי ונכנסה בקרב עם השומרים. המפקד הגרמני שלח את מרבית כוחו נגד המשוּריין וכך הוּקל עלינו בהרבה. המשוּריין נאלץ לסגת אחרי קרב ממוּשך, ולמחרת מנינוּ בו מאתיים וחמישים חורים של כדוּרים שחדרו לשריון. בו בזמן שהמשוּריין ריתק אליו חלק גדול מהכוח שהתקיף אותנו, הופיעה דרך הפּרדסים והתגבורת העיקרית. בשתיים בבוקר הצליחה תגבורת זו להגיע אלינו. לא היו מחזות היסטריים של שמחה או של הודיה. האנשים אשר החזיקו מעמד עד כה – צנחו פּשוט במקום ונרדמוּ.

במשך כל שעות־הקרב, על אף אלפי הכדוּרים אשר חדרו לשטח הסגוּר שלנוּ, לא נפגע איש מעמנו. ולמחרת הודיעו העתונים הערביים: “בית ההגנה בבית־דג’ן פוצץ. כל היהודים אשר היו בתוכו מצאו שם את מותם!”

*

שבוע לאחר פּיצוץ־הבית החליטו הערבים לנקוט אמצעי חדש על מנת להכריחנו לעזוב את המצודה התת־קרקעית. הם הקימו מחסמים גבוהים וממוּקשים בהצטלבות הדרך מראשון־לציון לבית־דג’ן, ומנעו על ידי כך בעד מכוניותינו מלהגיע למצודה. נכשלו כל נסיונותינו לפרוץ לנו דרך. נאלצנו למצוא לנו דרך אחרת. פּעמיים בשבוּע, עם חשכת־הלילה, היתה יוצאת מחלקה דרך הפּרדסים הערביים, ממצודתנו עד מולדת ובחזרה. כל אספּקתנו הוּבאה אף היא בדרך זו. בחשאי היתה יוצאת המחלקה מהמצודה ומפלסת את דרכה בין הפרדסים. כל לוג־מים וכל ככר־לחם הובאו בדרך זו אלינו. התחלנו לשתות מים במשורה, ואף הלחם לא הגיע בכמוּיות הדרוּשות. אך כוח־הרצון עלה גם כאן על כל כוח אחר. המשכנו להחזיק מעמד עד הסוף, עד רגע השחרור והנצחון.

פרק שמיני: בריטים

למחרת פּיצוּץ בית הקרן הקיימת, בשעות־הבוקר, הופיעו במקום טנקים בריטיים. קצין בריטי צעיר ירד מעל הטנק, ועמו מפקד־כנופיות ערבי, לבוּש הדר, חגור שני אקדחים למתניו וכפיה אדומה על ראשו. שניהם טיפסו על חרבות־הבית והצטלמו יחדיו. היתה זו התעללוּת קשה בנו: מפקד־הכנופיות הערביות מצטלם על חרבות־ביתנו, במרחק שלושים מטר מעמדותינו, תחת חיפוּי טנקים בריטיים. שיתוף־הפּעוּלה בין הקצינים, הערבי והבריטי, על חרבות הבית היהוּדי, – זו היתה התמוּנה אשר הבריטים רצוּ לממש בארצנו, אך חשבונם היה מוּטעה. חלומותיהם אלו נמוגוּ כעשן עם צאת כוחנו למרחב.

לאחר שעה קלה נסתלקוּ להם הקצינים, ועמם הטנקים.

בשעות הצהרים של אותו יום (שבת, 20.3), נעצרה לפני חרבות ביתנו מכונית־מטה של בריגדת־לינקולן הבריטית. מתוך המכונית יצא קצין, בדרגת קפּטן, וּביקש לדבר עם “המפקד היהודי האחראי”. מפקד־המחלקה שלנו הופיע בשער־מצודתנו, ואני שימשתי לו מתורגמן. הקפּטן הודיע לנו שהבוקר נחתם הסכם בין מפקדת־הצבא לבין הסוכנוּת היהוּדית, ולפיו תתפּוס יחידה בריטית בּכוח של מחלקה אחת את חרבות־הבית ותשתכּן שם. הכוח הבריטי הזה “ישמור על השלום” בינינו לבין הערבים בסביבה זו. אנו “נורשה” להישאר במצודתנו על מלוא נשקנו, אך לא נורשה להסתובב על יד הכביש. מובן שפּקפּקנו פּיקפּוק רב באמיתות הודעתו. התקשרנו עם מטה־הגדוד בחולון, ואף שם לא ידע איש על כך, אך לפנות ערב נתקבלה פקודה מן המטה: “הודעתו של הקצין הבריטי נכונה; אפשרו למחלקה הבריטית להחזיק בחרבות־הבית”.

הוּפתענו. ממש נדהמנו. היה לנו נסיון רב עם הבריטים בארץ בימים ההם. מעשה “היוצק” צץ ועלה לנגד עינינו. לפני חודש פוצצו הבריטים את רחוב בן־יהוּדה בירוּשלים, בשבוע שעבר פוצצו הבריטים את האגף הקדמי של בנין הסוכנוּת היהודית בירושלים. ועתה – הנכניסם לתוך השטח שלנו? האם אפשר להאמין בהבטחתם שהם “ישמרוּ” עלינו? את עוקצם כבר הרגשנו לפני ימים רבים, והיינוּ מוּכנים בלב שלם לוותר גם על דובשם, אך פּקוּדה פּקוּדה היא, ואין לעבור עליה.

לפנות־ערב הגיעו למקום מכוניות־משא בריטיות וזחלים נושאי־“בּרנים”, ומאחריהם מכונית־מטה בריטית ומכונית אזרחית מהוּדרת שלנו. מהמכונית יצא עמוס בן־גוריון, קצין־הקשר בין “ההגנה” והצבא הבריטי, וניגש אלינו בלוית המפקד הבריטי. הוּא הסביר לנו, שהבריטים דרשו הבוקר שנפנה מיד את מצוּדתנו, וָלא – יכבשוּה־הם בעזרת טנקים. “ההגנה” דחתה את דרישתם, ולבסוף הוּשגה מעין “פּשרה” – אנו נישאר במצוּדה, אך הבריטים יתפסו את החרבות. נחתם “הסכם” (ה“הסכם” עם בריטים – דבר רופף למדי!), אשר לפיו לא יתערבוּ הבריטים בחיינו; אנו נמשיך להחזיק בנשקנו, ובמקרה של התקפה יהדפו הבריטים את הערבים בכוחות עצמם.

כעבור שעה קלה התבססו הבריטים בעמדות, וכאן אירע מעשה פלאים. המפקד הבריטי פנה אלינו והודיע שהוא מוּכן להרשות לכוח קטן משלנו להמשיך ולהחזיק בעמדותינו הקודמות מעל לחרבות, אך בשיתוף עם חייליו. היססנו זמן רב, אך לבסוף החלטנו לשלוח חמשה אנשים, אם כי בחששות רבים. אני נתמניתי על ידי מפקד־המחלקה כ“מקשר” בין הבריטים לבינינו, ועליתי לשם כך עם המשמר שלנו לחרבות. על גבי ההריסות הקימו הבריטים באותו ערב עמדות מבוּצרות, ולתוכן נכנסוּ שתי חוליות – חולית־מקלע בריטית וחולית־מקלע שלנו. החיילים הבריטים היו אדיבים להפליא (ג’נטלמנים בנוסח בריטי, כידוע!), ולאחר שהוּשלמה העבודה של הקמת־העמדות, ערכתי עם הקצין הבריטי סיוּר בעמדות. הוא לקחני גם לעמדות האחרות של חייליו ולבסוף הוזמנתי לחדרו, לשוחח על “בקבוקי־בירה”.

הלילה עבר בשקט, ובין השומרים שלהם ושלנו החלו מתרקמים יחסים ידידוּתיים, אם כי זהירים ביותר. היה זה המקום היחידי בכל הארץ בו עמדו בחוּרי ה“הגנה” שכם אחד עם חיילים בריטיים, כשני צבאות שווים.

קרוב לחדשיים חיינו בשכנוּת – מחלקה בריטית ומחלקה יהודית. ונהגנו בשיטת “כבדהו וחשדהו” (הדגש על “חשדהו”). הערבים לא העזוּ להתגרות בנוּ מאז באו הבריטים. כוונתם של “שומרי־החוק” היתה ברורה. לא מאהבת־ישראל הוּבאָה מחלקת־שמירה בריטית למקום; לא מידידוּת באו “להגן” עלינו. הבריטים חששו פּן ננקוט באמצעי־תגמול נגד התחבורה הערבית, ולכן החליטו לשמור לא עלינו, אלא על צעדינו. היחסים במשך כל הזמן היו טובים. משחקי כדורגל הדדיים נערכו יום־יום, ה“נאפי” האנגלי סיפק לנו סיגריות בזול, ואנו סיפקנו להם משקאות חריפים: “אידיליה”.

באחד הערבים, עת ערכתי בקורת־שמירה בעמדתנו המשותפת עם הבריטים, נלוה אלי הסרג’נט הבריטי התורני. שוחחנו על הא ועל דא ולאחר שסיימנו את הבקורת הזמינני ל“מסיבת־סרג’נטים” שלהם, סירבתי כמה וכמה פעמים להזמנה מעין זו, אך בינתיים קיבלתי הוראות לנסות ולהשיג מהבריטים ידיעות על תנועות הערבים וביצוריהם בבית־דג’ן (המחלקה הבריטית הזו נהגה לערוך פּטרול ערב־ערב בתוך בית־דג’ן ובמטויה המבוצרת של הערבים), ולכן הסכמתי הפּעם. בשעה 22 בערב באתי אליהם. שלושת הסרג’נטים והקצין ישבו מסביב לבול־עץ גדול אשר תחתיו העלו אש, לחום להם. מעל לאש הרתיחו, כמנהגם, את התה שלהם. התנהלה שיחה ידידותית על מזג־האויר ועל נושאים דומים. כך ישבנו שעות תמימות, לוגמים מן התה ומשוחחים. כאשר קמנו על מנת ללכת לישון, הזמינוני ל“שיחה”, אשר תיערך מחר בחדר־האוכל שלהם. כששאלתי לנושא־השיחה, ענוּני, כי יתווכחו על “ארגוּן־ההגנה היהודי”, והם ישמחו אם אסכים לענות על כמה שאלות אשר בוודאי תישאלנה. התפּלאתי לשמוע שהם בחרו אותי לנושא, אך שמחתי לשמוע פּעם ויכוּח בצבא הבריטי, ובפרט על נושא כה קרוב ללבי.

למחרת בערב התקיימה השיחה. חדר־האוכל הפך ממש לפרלמנט בזעיר אנפּין. נבחר יושב־ראש, מימינו הושיבו קטיגור ומשמאלו סניגור, ולכל שאר החיילים ניתנה זכות־דיבור. מעניין לציין שלא מינוּ את הקצין ליושב־ראש; הוא ישב בחדר ככל שאר האנשים, אך לא פצה את פּיו כל עת הויכוח. נתעורר ויכוח ער, לעתים אולי סוער, להפתעתי גילוּ החיילים מידה רבה של ידיעות על אודותינו. הם היו בפרט מוּשפּעים ממעשי גבורה אשר נעשו על ידי כוחותינו בקרבת ירושלים. אחד מהם סיפּר, עת התווכחו על חלקן של הבחוּרות היהודיות בשדה הקרב, על בחורה אחת אשר עבדה במכונת־ירייה במכונית משוריינת. הבחורה נפגעה מכדור בידה, אך המשיכה לירות בערבים אשר התקיפו שיירה בבּאבּ־אל־וַאד. הוא, החייל הבריטי, עמד אותה שעה על משמרתו בקרבת מקום, וּבראותו את הבחוּרה הפצוּעה חש להגיש לה עזרה. הבחוּרה דחתה אותו בבוּז, חירפה וגידפה אותו, והמשיכה להפעיל את המכונה. התעורר ויכוח נמרץ ביחס לסיפוּר הזה:

“מהו הגורם לשנאה, אשר היהוּדים שונאים אותנו?” ו“מנין לפתע פתאום העוז הזה ליהודים?” היו ביניהם אנטישמיים מובהקים, אשר תעמוּלת־מוסלי נשמעה מגרונם, אך באורח־פּלא נמצאו אף כאלה, ובמספּר לא קטן, אשר לימדו עלינו זכוּת.

לאחר השיחה, באותו לילה, כאשר ערכתי שוב את בקורת־השמירה, קרא לי אחד הקורפּורלים שלהם הצדה ולחש לי:

“האם אתה מוּסמך לדבר בשם ההגנה?” מובן שעניתי בשלילה, אך הוא הוסף לשאול:

“אפשר לסמוך עליך?”

עניתי: “ייתכן,”

הוא המשיך: “תודיע, בבקשה, לשלטונות הצבאיים היהודיים, כי אנחנו כאן, ארבעה סמלים וחיילים, הרוצים לעבור להגנה. אם נקבל משכורת ותנאים משביעי־רצון, הננו מוכנים לעבור אליכם מיד על מלוא נשקנו. תתן לי מחר תשובה, אך בל ירגיש או ישמע איש על הדבר.”

חששתי פּן טומנים לנו כאן מוקש, אך הודעתי על כך לממוּנים. קיבלתי הוראות לנסות אותם ולהודיע מה הם מסוגלים “להביא” עמם במקרה שיערקו. הצלחתי להתקשר עם ארבעת האנגלים הללו ערב־ערב. הבטיחו להימלט עם שני נושאי הזחלים של מחלקתם ועם ארבעת מקלעי ה“בּרן”. בשבילנו היה נשק כזה ממש חלום. מצוּיידים בשני זחלים נושאי־מקלעים אפשר היה לחולל נסים ונפלאות בארץ בימים ההם. המשא־ומתן התנהל במהירות ובהצלחה. סיפּקתי להם תצלומי־אויר כדי להראות להם לאָן עליהם להביא את הזחלים. שעת־הסתלקותם נקבעה, ניתנו להם ההבטחות הדרושות. הכל היה מוכן. אך שלוש שעות לפני השעה הקבועה לבריחתם ניתנה פּקוּדה מטעם בריגדת־לינקולן להחליף את מחלקת־השמירה בבית־דג’ן. אכזבתי היתה גדולה. תקוות גדולות תלינו בזחלים הללו ובארבעת המקלעים והנה נתנדף החלום כולו!

פרק תשיעי: סוף־פרשה

בשבוע השני של חודש אפּריל חל מפנה ביחס הכוחות בגיזרה המרכזית. הבריטים החלו בפינוּי יפו וּבפינוּי מחנותיהם הסמוּכים. בט"ו באפּריל עם שחר עזבו הבריטים את המחנה הצבאי הגדול שלהם בתל־ליטוינסקי. הערבים נכנסו למחנה בשער הראשי, ובו בזמן פּרצו כוחותינו למחנה מן הצד השני. אחרי קרב ממושך גורשו הערבים מן המחנה. עם כיבוש תל־ליטוינסקי החלו הערבים נסים מכל האיזור.

הכביש הראשי שלפנינו שקק מאלפי פליטים ערביים הנמלטים מיפו לרמלה וללוד. החרב אשר מנהיגי הערבים הניפוּ כנגדנו חזרה אליהם וּפגעה באותם מאות אלפי התושבים הערביים, אשר נאלצו עתה להימלט מבתיהם, מכפריהם ומעריהם. השבוע השלישי של אפּריל הנפתח בהתקפה כללית שלנו. חיפה וטבריה נכבשו כליל, והכוח העברי החל מאיים גם על יפו עצמה. יחסם של הבריטים בבית־דג’ן אלינו הפך ליחס של כבוד, אשר הלך וגבר ככל מה שכוחותינו התקרבו לבית־דג’ן מכיווּן יפו ותל־ליטוינסקי.

הראשון למאי היה לנו יום חג גדול. כוחותינו כבשו את סלמה ואת יעזור. הדרך אלינו נפתחה. המצור הממוּשך הוּסר. בתרועות־גיל קיבלנו את המכוניות הראשונות אשר הגיעו אלינו מכיווּן יעזור.

למחרת בצהריים הגיעו אוטובוּסים של “דן” למצוּדתנו. עלינו כולנו על חרבות בית הקרן הקיימת, על־מנת “להיפרד”. כל אבן היתה בשבילנו בבחינת מזכרת ימי בדידוּת ומצור, ימי הגנה והקרבה – לרבות הלילות!…

עלינו על האוטובוּסים ועזבנו את המקום.

שבועיים לאחרי כן, בט"ו במאי, עזבו הבריטים את המקום. באותו יום נכבשה גם בית־דג’ן עצמה על תחנת־המשטרה שלה!

פרק עשירי: כביש־ירושלים

מבית־דג’ן חזרנו לבסיס X בראשון למאי. בימים ההם החלו אחרוני־הבריטים לעזוב את הארץ. גם אנחנו, גם הערבים, התכוננוּ לתפוס אותם השטחים, אשר הבריטים יפנו בט"ו במאי, יום סיום המנדט.

בטחונה של ירושלים היהודית היה בשבילנו גורם ראשון במעלה. בראשית חודש אפריל נפתחה הדרך לירושלים על ידי פעולת “נחשון”. כוחותינו כבשו את כל המשלטים משני עברי הכביש הראשי, וכך הועברו שיירות־אספקה־וציוד לירושלים, אשר עמדה במצור ימים רבים. לאחר העברת האספּקה הדרוּשה, פּינינו את המשלטים הללו. כעת, בראשית חודש מאי, הורגש שוב צורך דחוף בפתיחת קו־תחבורה לעיר הנצורה. ברור היה מעל לכל ספק, כי המערכה הכבדה ביותר תינטש על בירת־הארץ. הערבים ריכזו כוח גדול לכל אורך הכביש, חסמוהו במתרסים במקומות שונים, וּמפקדם העליון הצהיר, כי “שום יהוּדי לא יעבור עוד לעולם בכביש זה המוביל ירושלימה”. המטה הכללי שלנו נתן הוראה לחזור שנית על פּעולת “נחשון”, וקרא לפעולה החדשה בשם “מכבי”. על שם מכבי, הוא מפקד השיירות בזמן פּעולת “נחשון”, אשר נפל חלל. לשם ביצוע הפּעולה הזאת נדרש כוח גדול. וכך עברה פּלוגתנו לאיזור חדש.

כאשר חזרנו מבית־דג’ן לבסיס X, חלו שינויים רבים במבנה־פּלוגתנו. יצחק דוידזון עזב את הפּלוגה ובמקומו נתמנה יוסף גולדברג, המכונה בשם “יוש”. מפּלוגה “פרטיזנית למחצה” ניסו להפכנו לפּלוגה צבאית מסוּדרת. שמענו אז בפעם הראשונה את המלה “תקן”. ה“תקן” קבע שבמחלקה יש שלוש כיתות, בכל כיתה עשרה אנשים, ולמרבית הפתעתנו ושמחתנו הבטיח לנו ה“תקן” גם מקלע לכל כיתה.

מגדוד “חיש” הפכנו לגדוד X, ובמקום “מרחב תל־אביב” קבלנו את השם: חטיבת הדרום־גבעתי.

ואמנם, בארבעה במאי הובילונו באוטובוּסים דרומה.

בארבעה במאי, לפנות־ערב, הגענו לחולדה. הקיבוץ עשה רושם של קן־חזית ממש. לפני כל שורת בתים – נראו בוּנקרים תת־קרקעיים; מכל בית יצאה תעלת־קשר אל הבוּנקרים הללו. מסביב למשק – עמדות מבוצרות, גדרות לאין ספור, שדות־מוקשים. אך החיים במשק עצמו נמשכו כרגיל. אנו הקמנו מחנה־אהלים ליד בניני־המשק וציפינו להוראות נוספות. בינתיים החל להתרכז כוח גדול בחולדה. הופיעה פּלוגה ב' של גדודנו (היתה זו הפּגישה הראשונה בין שתי הפּלוגות), הופיע פּלוגה נוספת מגדוד אחר, הופיעה פּלוגה שלמה של חיל־מהנדסים (אשר בא על מנת לפרק את המחסומים הגדולים, כי הגיעו ידיעות שהערבים הקימוּם לאורך מאתיים מטרים על יד בּאבּ־אל־ואד), הקימו בית־חולים עם חדרי־ניתוחים וכו' וכו'.

באחד הימים, עת היינו נתוּנים באכילת ארוּחת־הצהריים, התפרץ למחנה אחד הבחורים, כשפּניו משולהבים ובהתלהבות והתרגשות קרא: “תותחים! תותחים! בואו מהר!”. לא הבנו מהי כוונתו: אלו תותחים? מנין תותחים? נשקנו היה סטנים ורימונים, ולעתים קיבלנו גם מקלע – אך תותחים? שמענו שהערבים הפעילו תותחים בחזית ירושלים באמצע אַפּריל, אך עד כה לא ראינו תותח לעינינו, ולצערנו ידענו שעדיין אין לנו תותחים. והנה – תותחים! האוכל הושאר על הריצפה (זו שימשה לנו שולחן) וכולנו פרצנו מתוך המחנה בעקבות הבחוּר המשולהב. והנה – אמת. לשתי מכוניות־משא היו קשוּרים שני תותחים נהדרים, גדולים ועצוּמים. לידם עמדו כתריסר תותחנים, חבוּשים קסדות כחוללות וגדולות, ופניהם קורנים מגאוה. ניסינו לגעת בתותחים, למשש אותם, אך התותחנים ניצבו על משמרתם. הם הכריזו בחשיבות רבה, כי אסור בתכלית האיסוּר לגעת בקודש־הקדשים הזה. ההתרגשות היתה גדולה. הדמיון פּעל ללא מעצורים. ראינו את עצמנו, בעזרת שני התותחים הללו, צועדים כמנצחים ברבת־עמון, רפיח וראש־הנקרה. היו אלה תותחים בני קליבּר של 20 מ“מ, אך בעינינו נתחלפו לפחות ב”ברטה השמנה".

למחרת החליפו את ציודנו. קבלנו רובים צ’כיים חדשים ומבריקים תחת הסטנים שלנוּ. כל מחלקה צוּיידה בשני מקלעי “בּרן”. ההרגשה היתה נהדרת. הדברים החלו ללבוש צורה של “צבא ממש”.

בתשעה במאי, לפנות־ערב, קיבלנו את פּקודת־המבצע הראשונה בחולדה. היה עלינו לפוצץ את אחד הגשרים אשר עליו עוברת הדרך מרמאללה ללטרון. הכוונה היתה למנוע בעד הערבים את החשת העזרה ללטרון בזמן שאָנו נעלה עליה באחד הימים הקרובים.

בחצות יצאנו ואחרי שעתיים הגענו לגשר. משמר־האויב, שניצב בחורשה סמוכה, הרגיש בנו ופתח עלינו באש מקלעים ורובים. תחת מטר־יריות התקרבו החבלנים לגשר וקשרו את חומר־הנפץ לבסיסיו. ניתנה שריקת־האזהרה וכולנו התרחקנו משטח־הפּגיעה. אחרי עשרים שניות בערך התפּוצץ המטען. הגשר שקע כוּלו לתוך הואדי. בינתיים המשיך האויב להמטיר עלינו אש. האנשים התפּזרו לכל עבר, וזמן רב חלף עד אשר נתלכדה שוב הפּלוגה ונערכה למסע־הנסיגה. לפנות בוקר חזרנו למחנה, ובאותו ערב יצאנו שוב, על מנת לפוצץ גשר שני, סמוּך למנזר לטרון. שוּב יצאנו בלילה, כשכל איש נושא על גבו, נוסף על נשקו האישי, גם ילקוּט של חומר־נפץ. המשימה השנייה אף היא בוּצעה בהצלחה, והפּעם אף ביתר כשרון.

קבלנו שתים־עשרה שעות־מנוחה במחנה, אך כולנו ידענו שאחרי המנוחה הזו יבוא ה“ג’ובּ” הגדול: לטרון. העובדה שכל אדם במחנה ידע שעות רבות, ואף ימים, על כל פּעולה העתידה להתקיים, היתה לא פעם בעוכרינו, ועד היום לא נגמלנו הימנה.

באחד־עשר במאי, משעות־הבוקר, החלה התכונה בחולדה. נערכו מפקדים, הגיעו משוּריינים לרוב, נעשו נסיונות בנשק. בשעות הצהריים נסעו כמה משוריינים, ובהם כוח קטן של פּלוגה אחרת, בכיווּן לטרון. בשלוש אחר הצהריים נכנסנו למכוניות; בראש נסעו שתי מכוניות משוריינות ואחריהן מכוניות־משא והמחלקות בהן. אך יצאנו מחולדה פּגשנו את שיירת־המשוריינים, שנסעו לפני כמה שעות, כשהן חוזרות. במכונית המשוּריינת הגדולה ביותר ניראו בקיעים רחבים, ומהמכוניות נשמעו קריאות עזרה. מכוניותינו נעצרו, ואנו עזרנו לפצוּעים. התברר שהמשוּריינים התקפו על ידי טנקים וכמה פגזים חדרו למשוריין. ארבעה נהרגו ואחדים נפצעו. בין ההרוגים היה ידידנו חיים אטלס, אשר שרת כאַלחוּטאי זמן רב בבית הקרן הקיימת בבית־דג’ן. הפּגז פּגע בו פּגיעה ישירה וריסקו.

לאחר שעה קלה המשכנו בדרכנו. כשלושה ק“מ לפני הכביש הראשי של תל־אביב – ירושלים, ירדנו מהמכוניות, המחלקות התפּרסו במבנה קרבי ומחלקתנו נשלחה כ”מחלקת חוד" בראש־הפּלוגה. אחרי זמן קצר הגענו לרשת של גדרות־תיל. מעבר לגדרות ניראו בתים רבים, בתי־קסרקטין, הרוסים בחלקם הגדול. התקרבנו למחנה בהסתר ולבסוף זינקנו לתוכו. המחנה היה ריק. בעקבותינו נכנסו למחנה שתי המחלקות הנותרות. אך הגענו לקצה השני של המחנה הבחנו בשני טנקים. הטנקים זזוּ ממקומם מיד והחלו להתקדם ישר לעברנו. פּתחנו באש כל הכלים שנמצאו בידינו. הטנק הוסיף להתקדם כמאה מטרים נוספים, בהמטירו עלינו אש ממכונות־ירייה, אך לבסוף נטה הצידה וּמיהר להסתלק לכיווּן לטרון.

חושך החל ל לרדת על המחנה הגדול. קרני־השמש האחרונות גילו לנוּ שאנו עומדים בתוך מחנה־העצורים הגדול, ממש מעל לכביש הראשי. ממולנו, בתוך יער עבות, מעברו השני של הכביש מעל לגבעה, נראה המנזר הידוע של לטרון בכל הדרו. משמאל ניצבה תחנת־המשטרה הגדולה, ומעבר לה – הכפר לטרון.

שטח המחנה חולק לגזרות, וכל מחלקה קיבלה גזרה לשמירה. מחוסר נסיון נעשו כאן טעויות גדולות, אשר הביאו אחר כך את מפּלתנו. המחנה עצמו תפס שטח לא גדול, אך סביבו היו משלטים נרחבים, אשר איש לא החזיק בהם. את פּלוגתנו פּיזרו רק במחנה הצפוף עצמו, ולא נשלחנו להחזיק במשלטים הסמוּכים. אף משהגיעה פּלוגה נוספת למקום באותו לילה לא תפסו את המשלטים. את שתי הפּלוגות, ונוסף עליה מחלקת נשק מסייע ושני תותחים על הצוות שלהם, צופפוּ במקום קטן וסגור. שעות־הלילה לא נוּצלוּ להתחפּרות; העדיפו שינה בביצוּרים. סמכנו על עובי קירות־הבתים, אשר כדוּרים לא יחדרו בעדו וקבענו את הקירות כעמדות. את כל המכוניות, – המשוריינים, האוטובוּסים המשוּריינים, מכוניות־המשא־והאספּקה – ריכזו במקום אחד והעמידו בצפיפות.

בלילה שׂרר קור, אשר הקפּיא את העצמות, אך רגש חם של סיפוק היה לנו: חיילים עברים שולטים במחנה־לטרון! היה זה לשעבר מחנה העצורים ב' של לטרון. כאן היו כלוּאים מנהיגי הסוכנוּת היהודית; כאן נשלל חופש ממאות בחוּרים יהוּדים; כאן ניסו הבריטים לכלוא את הרוח היהוּדית. והנה אנו ניצבים במקום הזה, כחיילי־האומה, חמוּשים וּדרוּכים, מוּכנים להדוף כל אויב ואף להתקיפו!

שעות־הלילה לא נוּצלו להתחפּרוּת, אף לא להתקפה. באותו לילה הגן רק כוח ערבי קטן על לטרון. אנחנו עמדנו בדיוק מול המנזר, סמוּך לבנין המשטרה. התקפה עזה בלילה ההוא עלוּלה לשנות את פּני כל החזית המרכזית. הזדמנוּת בלתי חוזרת. לכבוש את לטרון בסערה הוּחמצה באותו לילה.

בחמש לפנות בוקר האדימו פּני־המזרח וקרני־השמש החלו מרקדות על פּני עמק־אילון שלפנינו. המראה היה נהדר. יצאנו מהבתים כדי להזין את עינינו ביפי המקום, ולפתע אירעה התפּוצצוּת אדירה בתוך המחנה שלנו. השתטחנו על פּני הארץ, והנה – התפּוצצוּת שנייה, ואחריה שלישית, רביעית, חמישית. אחד מאתנו הפליט: תותחים! היה זה אותו בחור אשר הופיע בחולדה בפנים משולהבים כדי להראות לנו את תותחינו. היה זה נסיוננו הראשון באַרטילריה. לא היינו מוּכנים לכך. עמדות חפוּרות לא היו. בינתיים המטירו עלינו פּגזים ללא הפסק. המפקדים התרוצצוּ אובדי־עצות. ניתנה פּקוּדה לסגת מיד משטח־המחנה. אבד להם למפקדי־המחלקות כל שלטון וכך התערבו מחלקות שונות והנסיגה נערכה ללא כל בקורת. דיוּק־פּגיעתם של התותחים היה להפליא. תותחנים ראו במשקפות את דרכי־נסיגתנו והפּגזים כוּונוּ אלינוּ בדייקנוּת. אחד מבחורינו נפגע מיד והוּכנס לאוטובוּס משוּריין. הערבים הבחינו באנשים, אשר הכניסוהו לאוטובוס, וּמיד כוּונוּ התותחים לשם. הפּגז הראשון עבר את המכונית לכל ארכה. הפּצוע מת בה מפּצעיו. האויב הרגיש במכוניותינו המרוכזות בפינה אחת, ובעזרת פּגזיו העלה אותן באש, בזו אחר זו.

בקשיים רבים הצלחתי לאסוף את כיתתי ולרכזה במרחק־מה מהפּירצה בה נסוגונו מן המחנה. (כל האנשים נסוגו דרך פּירצה אחת והדבר עלה לנו בקרבנות נוספים!). עזרנו בהוצאת התותח וגרירתו לכביש. התותח השני, הנשק והציוד נשארו מופקרים במחנה, לאחר צאת האחרון מן המחנה. אני וכיתתי חצינו את הכביש ואז תפסתי את המשלט ממוּל. מפקד־הפּלוגה הגיע אף הוא לשטח הזה ועמו מכונת־ירייה ושני מכונאים. נשארנו במקום הזה כדי לחפּות על הפּלוּגות אשר נסוגוּ בינתיים לכיווּן דיר־מוחסין. הפּלוּגות נעו לאיטן, כיוון שפּצועים רבים נישׂאו על כתפים או על גבי אלונקות.

אחרי חצי שעה בערך, עת התרחקו כבר הפּלוּגות כשני ק"מ מעמנו, נראו לפתע שני טנקים, אחד מטיפּוּס בינוני והשני מטיפוס קל, כשהם דוהרים בכביש מכיווּן לטרון ישר אלינו, בכביש המוביל מלטרון דרך דיר־מוחסין לחולדה. בראש נסע הטנק הבינוני ואחריו הקל. בהיותם כארבע מאות מטר לפנינו, פּתחנו עליהם באש; המקלען, משה נובק, הריק את כל מחסניותיו לתוך הטנק. לאחר זמן מה החלה גם מכונת־הירייה לפעול. בהגיע הטנק למרחק של מאה טנק בערך לפנינו, הסתובב פּתאום באמצע הכביש והתהפך לתעלה, כשהצריח כלפּי מטה והזחלים פּונים השמימה. בתרועת שמחה וצהלה חגונוּ את נצחוננוּ. הטנק השני חלף במהירות על פּני הטנק ההפוך, המשיך לנסוע בכביש ונכנס למחנה הצבא הבריטי הסמוך לדיר־מוחסין. שלושה מאנשינו יצאו אל הטנק ההפוך. מבפנים הטנק נשמעו אנחות־אדם וקולות המעידים, כי הוא מנסה להיחלץ מתחת לטנק ההפוך. קראתי לו ערבית לצאת ולהרים את ידיו, אך הופתעתי לשמע תשובתו: “Don’t shoot! We are British! ¹”

מתחת לטנק יצאו בזחילה שני חיילים אנגליים, מחיל הטנקיסטים, אחד מהם פּצוע מכדור בערפו. הם הרימו את ידיהם. ראשית נטלתי את נשקם וחשבתי לקחתם עמי. חבשנו את הפּצוע והנה בו ברגע חזר הטנק הקטן, אשר נכנס קודם למחנה הצבאי הבריטי הסמוך. התותח שעל גבי הטנק היה מוּפנה כלפּינו, ומן הצריח ניבט קצין אנגלי ואקדח שלוף בידו. מיהרתי להרים את הפּצוע מן הארץ והעמדתיו לפני, בין הטנק לביני. הטנק נעצר כעשרים מ' לפנינו. החלו חילופי־דברים עם הקצין, אשר הבטיח לא לגעת בנוּ. שלחתי את שני הבחורים שלנו אל מעלה ההר, ואני המשכתי להחזיק באנגלי הפּצוע לפני. על האנגלי השני איימתי בסטן שלי, אשר לצערי לא היו בו כדורים. בינתיים ירד הקצין מעל הטנק ולפי “הסכם” התייצב בעברו השני של הכביש. עזבתי את החייל הפצוע ומהרתי להצטרף לשני הבחורים שחיפו עלי מלמעלה בקני־רוביהם, אשר היו מכוּונים נגד הקצין.

אחרי זמן קצר מצאנו את הפּלוגה וחזרנו עמה לחולדה.

פרק אחד עשר: “רוּחֶלֶה”²

עת הלכנו לפוצץ את הגשר הסמוך ללטרון הלכה היא עמנו בפעם האחרונה. “היא” שלנו מתגלמת בפלוגתנו בדמוּת חביבה ועליזה – לבוּשה מכנסים כחוּלים וחולצה לבנה על פי רוב, סמוקת־לחיים, ותלתל אחד שחור נופל לה בשובבות על פניה קדימה – – –

עין־חרוד, 13.4.46

חג־החרוּת מתקרב. אחינו ואחיותינו, שנשארו לפליטה, מצפּים ליום המאושר בחייהם – להיעלות לארץ. אולם ישנם עוד אנשים שאזנם אטומה ולבם אבן, שאינם קולטים את שוועתם; הם אינם מרגישים בצורך הדחוף הזה. אבל אנחנו, האחים והאחיות בארץ הפּורחת, זוכרים אותם ועושים הכל כדי להביאם אלינו ולצרפם ללוחמים באויבינו, לצרפם לבונים את המולדת. מעשינו אינם מספּיקים, כנראה, ואין השלטונות רוצים בהעלאת השארית. היישוּב יצום מחר וישבות מכל מלאכה. ראשי נבחרי־היישוּב יצומו עד שתינתן לנו הרשוּת להעלות את פּליטינו. כמה אנו צריכים להילחם בעד כל יהודי?! ישנם אנשים בעולם שאינם מבינים אותנו.

מחר אנו יוצאים לחופש – הרגע אשר לו אנו מצפּים כל כך. כשיבוא הרגע וכל המשפּחה תיפגש, אהיה ברקיע השביעי! אז לא יחסר לי מאום.

עין־חרוד, 17.5.46

קשה לי קצת למצוא מה הוא הגורם המניעני להעלות בכתב דברי־שיר קצרים, ורוב הדברים מרגשותי וממחשבותי המעסיקים אותי במשך זמן די ארוך. אינני יודעת איך קרה הדבר שלפתע אני כותבת שיר. יודעת אני, אמנם, שהשירים מתוך הרגשה עמוקה נבעו, שהם ביטוי רגעי למחשבה שצצה, אולם יחד עם זה יודעת אני יפה יפה, כי עוד רב השכלול הדרוש כדי שהשוּרות שכתבתי תוכלנה להישמע ברבים. אולי יבוא יום ובנקל יותר ובצוּרה יותר מושלמת אכתוב. לעת עתה זהו כל מה שביכלתי. לאחר שאגיהם ייתכן שיקבלו צורה הרבה יותר אנושית.

עין־חרוד, 29.5.46

אני חולמת הרבה על לימוּד מקצוע האחות. אני יודעת כמה קשה עבודה זו, כמה אחראית, וכמה אומץ־לב דרוּש כדי למלא את כל המוּטל על האחות. אינני נרתעת משוּם דבר. אני מרגישה שהדבר ממלא עתה את כל אישיוּתו. בימים אלה הוצאתי את המדור “משמר הבריאות”, המופיע ב“דבר”: דברים לא־רעים לקריאה, וכמובן שהם מוסיפים לי אלו ידיעות – אמנם, שטחיות מאוד – בתורת המדיצינה. אינני יכולה לתאר לי איך אוכל להגשים את שאיפתי זו: האוכל לעזוב את החברה? ואוּלי ישלחוּני הם? הרי ידוע לכל שאני חפצה להיות אחות!

הימים האלה חמים עד מאוד ולי כל כך קשה לשאת את החום. אני מרגישה שאינני חיה בכלל. אמנם משוּנה הדבר, היות ואני “צברה”.

אני יושבת עתה בשמירה. הבוקר כבר מאיר, בחוץ הכל כחלחל – קשה להבדיל עדיין בין זאב לכלב. הרי־הגלבוע החשׂוּפים מתנשׂאים הרחק, וכאילו עטופים בכילה דקה: ערפל. מקהלת צפּרים מצייצות ומזמרות מכל מקום. הכל דום!!! קשה לדעת: היהיה גם היום חם כאתמול או לא? הלילה לא עצמתי עין בגלל החום ועקיצות־היתושים.

עין־חרוד, 30.5.46

הערב הבהיר – כמה יופי בו! מרחוק נוצצים אורות־גבע. השמים כה בהירים, וזרועים כוכבים כה רבים. קשה לי לנשום ולשבוע את כל ההוד הזה, את כל הטוהר הנשגב.

רבות אני טרודה במחשבה, הטפּשית קצת – אולם הנוקבת: מדוּע יעברו חיי והכל יישאר לעד והטבע לא ישתנה? הגלבוע, המעין – הכל יזרום ויעמוד כמו היום, ורק אנו, יצורים כה חלשים, לא נוכל להישאר לעד, לא נוכל להמשיך ליהנוּת מטבע־האיתנים הסובב אותנו. הנוכל לשבוע הכל במשך תקוּפת־החיים הקצרה שיש ברשותנו???

יותר מדי אני חושבת על המוות. ומדוע? הרי לא פעם קורה שאדבר עליו כעל מה־בכך, אולם בתוך־תוכי הרי כל כך חי הרצון העז והכביר לחיות לעולמים. החיים, כנראה, קשים מאוד ובגלל זה רוצים אנו כל כך לחיות!

והנה נתנדף החלום כוו¹!

עין חרוד, ערב שבת, 20.9.46

“ערב־שבת” האחרון כאן בעמק. שנתיים ימים כל כך יפים עברו להם! לא הרגשנו, לא חשנו; הכל רץ. עתה, בתוך המהפּכה בחדר, במחסן, בנפש – רק עתה מרגיש כל אחד מאתנו מה ניתן לנו כאן, מה קבלנו, ובמה אנו הולכים.

לי כל כך קשה להיפרד מן העמק ומן הנוף, מן המרחב הרבגווני היפה הנשקף מהחלון הדרומי של חדרי־הלימוד. דומה שעתה לפנות־ערב, מגנב הגלבוע, בתוך הואדיות הצלליות שלו, משהוּ יקר, משהו סודי. איך אוּכל – איך אתרגל, והאנשים כאן כה קשוּרים אלינו, מעריכים אותנו ומתנים ממש על ההולכים מכאן?

הוי, הלב מלא, מלא. כאב ושמחה גם יחד! מחר נארוז הכל ויהיה קשה שבעתיים!

עתלית, 22.9.46

הרגעים האחרונים במשק ובעמק. לעולם לא אשכח את רגעי הפּרידה מעל המדריכים בכלל והמחנה בפרט. הידיים רעדו, “שלום” ו“תצליחי” נאמרו תוך מחנק ודמעה בעין. עזבתי, רק מסרתי לה עוד כמה ענינים. הרגשתי שאינני יכולה. זו היתה הפּרידה על אֵם הדרך ליד האוּרוה.

והשעה רק שבע בבוקר, השמש אך החלה זורחת, אדום במזרח וקריר, ויש להיפרד מן הדרך העולה למשק. אנו יורדים עתה

---

צבעם כה מושך הבוקר, גלבוע רם! כמה מחשבות בתוך שנייה אחת! הכל עובר־חולף – החיים הם רגע קט שגז. כשהפניתי לאחרונה את ראשי לצד המשק, זלגה עיני דמעה, ואחריה עוד אחת. בדמעות אלה גנוז וצרור היה כל מה שעבר עלי בעין־חרוד.

כשעזבתי את החדר, בו גרתי שנתיים, היה חושך מסביב, וכוכבים כתמיד קרצוּ לי ממעל.

כשעליתי על האוטו שיעבירני לחיפה, ידעתי: זו לנו הפּעם האחרונה בעמק. מרחוק ניראו רק הבתים הלבנים, הבמה והמשק. הכל נוסע יחד עם האוטו – הרחק־הרחק. דמעות בעינים – ואין פּלא!

שלום, שלום לכל כאן. לא אשכח מאומה מתקוּפה זו גם עד סוף ימי. תמיד אזכור שנתיים אלוּ בעין־חרוד.

בית־הערבה, 7.10.46

עוד הבוקר הייתי ליד אמא ואבא, לפני שעות מספּר נפרדנו במבטים חודרים, ועיניה היו בוכיות. נפרדנו – – – – לזמן בלתי ידוע ומוגבל. האוטו אינו מתחשב, וגומע את המרחקים על הכביש החלק והנוצץ עוד מטל־הלילה. היישוּבים מסביב נמים וערים למחצה.

הרגשה מיוּחדת כמו שהרגשתי באוטו זה לא ידעתי זה כבר. יצאתי מן הבית, נכנסתי מחדש לחיי־החברה, נכנסתי לפרובלימות ובעיות. מוּטל עלי תפקיד בחברה: יש למלאו. החופש תם ונגמר. מעתה מתחיל פּרק חיים חדש.

בית־הערבה, 1.1.47

שנה עברה. הרבה יש לי מה לומר לך, יומני, אך ברגעים אלה קשה לי. אני מרגישה שבפנים־הלב תוסס משהו (הלוואי ולא תתחולל סערה. עלול הדבר לגרום נזקים רבים). שנה חלפה־עברה כחלום. תעבורנה עוד שנים, ופתאום אראה עצמי זקנה! אלה הימים, זהו הגיל. יש לנצל הכל – כי לעולם לא יחזור תור זה!

מה יביאו עמהם הימים הבאים, קשה לדעת. ומה יהיה עלי? האסע? – לאט מתגנב היאוש ללב. זה מתקבל אצלי כפרשה קטנה שחלפה – עוד הזדמנויות, כנראה, לא תהיינה.

אלי, הבן אתה, לפחות לרוחי! אני רוצה, אני מוכנה להקריב הרבה למען הכל, למען הסובלים. אני רוצה לעזור לאנושות. תן לי – אַל תחוס עלי.

בית־הערבה, 31.5.47

יום חם, אמנם, אך אין לזקוף זאת על החשבון הזה: הלב מתכווץ ומצב־הרוח עכור. גם השמים אפורים. הייתי עומדת מול הים הרחב, תחת השמש הלוהטת, פּורשׂת כפּיים וחובקת הכל, את כל הטבע האיתן – הטהור – הייתי משתחררת מבעיותי, ממחשבותי – כי רע לי, כי מר לי – לא טוב לי, אמא! האמצא

אצלך כרגע תנחוּמים??

יעברו רגעים אחדים – ואתפּוצץ. אֶקָרע לגזרים. אז אולי יקל לי – אהיה רחוקה רחוקה מן המציאות הקיימת היחידה הממררת לי כל כך את נעורי. ומדוע אשאל: למה כך? אין תשובה, אין! – – –

בית־הערבה, 6.6.47

הכל היה חלום. עברה שנה תמימה. מאז רצו הימים חלפו. שכחנו אותם, את היקרים, הצעירים, מלאי העוז והאמונה, אלה שלא חסוּ על עצמם והקריבו הכל, את נשמתם לאומה. שכחנו אותם במשך שנה תמימה. ייתכן שהיו כאלה שזכרו, כאלה שמבשׂרם חזו…

אינכם, כולנו ידענו: אתם, אשר הלכתם בשמנו, לא חזרתם! אינכם אתנו, קשה לנו, קשה מאוד – אך המשך נמשיך בדרככם, נמשיך במפעליכם. יהיה זה האות האמיתי הישר שלא משתם מלבותינו. כי עודכם חיים בקרבנו.

תמוּנת כל אחד מכם ליום השנה בעתון, מי תאר? מי שער? ערב לפני כן – זכורני – התלוצצנוּ. היה ירח מלא. בשדות־העמק זמזמה הרוח, הקמה המערמת נחה, הגלבוע קדר. (כאילו ידע, הדומם הרגיש, כי זו דרכם האחרונה והתעטף צל קודר, ודמם!) יצאתם בדמי־הליל כשהכל ישנוּ. שקט לילי שׂרר בכל, אולם אתם בנפשכם הטהורה התחוללה מלחמה, נלחמתם עם רצונכם לחיות – נלחמתם עם הסהר הבהיר, המלא; אמצע סיון היה אז, אחד מכם אמר “טיול לאור הירח”…

ט“ז באייר, תש”ה.

חשבתי להתחיל ביומן זה בעוד חודש ומחצה, עם סיום למודי בבית־הספר התיכון. אמרתי בלבי: אני עומד חודש וחצי לפני התחלת־חיי, ואולי מוּטב שפּתיחת־היומן תהיה גם פּתיחת הדף החדש בחיי. אולם התקופה בה אָנוּ חיים, סוף־הסוף של המלחמה העולמית השנייה, היא שהניעה אותי להקדים ולהתחיל מהיום. כי יום־יום מביא מחשבות והרהורים חדשים על המצב בכללו ועל מצבנו שלנו בפרט, והם עתידים להישכח ממני. היום למשל, קראנו: “הימלר הסכים לכניעה ללא תנאי, אולם בלי רוסיה”. בשבילי נגמרה המלחמה בזה, אולם השלום עוד לא התחיל. הוא עודנו רחוק מאוד, לדעתי. המלחמה נגמרה, אבדה כל תקוה מגרמניה לנצח במלחמה, אבל אני פּסימי ביחס לסיכוּיים של בריטניה ושל ארצות־הברית לנצח בשלום, על כל פּנים בשלום כפי שרצינו לראותו, ולנו יש זכוּת לרצות שלום שיבטיח לנו חיים.

אין זה מקרה שבול הקרן הקיימת לישראל, שהדבקתי בראש היומן, הוא בול לזכר אחינו לוחמי גיטו־וַרשה. זוהי האוירה וזהו העולם בו אנו חיים. עולמנו הוא עולם של גיטו, של רדיפות וצרות, של יסוּרים וסבל, וּביחד עם זה של גיבורים וגבוּרה, של לוחמים והצלת כבוד. ואף כי היסוּרים וההשפּלות עולים על הכבוד המוּצל, הרי יש ערך רב בשביל עתידנו וּבשביל חינוך־הדורות לגילוּיי הגבוּרה והעמידה על נפש היהודי וכבודו. הם לחמו בלי כל סיכוּי לנצח, בלי כל סיכוּי להינצל. רק למען החיים יש ערך למותם.

בזמן האחרון מתעוררים כלא־אירופּה פּרטיזנים, לוחמי גרילה. אולם ההבדל בינם לבין לוחמי הגיטו הוא בזה, שמאחורי הפּרטיזנים באירופּה עומדות אוּמות מנצחות ומאחורי רוביהם – טנקים ומטוסים. ואילו מאחורי האקדח האחד, שבו התחילה הגנת וַרשה, ומאחורי שמונת האקדחים וחמשת הרימונים שהיווּ את המשלוח הראשון לגיטו לא עמדו צבאות ולא תותחים ולא מטוסים. מאחוריהם עמדו חמשה מיליונים אחים הרוּגים ושׂרוּפים! בגלל היעדרם של הטנקים והמטוסים אין תוקף גם לדרישותינו; בגלל היעדרם אין לנו זכוּת כניסה לועידת סַן־פרנציסקו, שנתכנסה לפני ארבעה ימים.

י"ז באייר תש"ה, אור לאחד במאי ולל"ג בעומר.

היום הזה עומד בסימן שני ימי־מועד החלים מחר. ואף כי המרחק הזמני המפריד ביניהם הוא אלפּיים שנה בקירוּב, הרי הם קשורים על־ידי אותו גורם שלא ירד מעל במת האנושות כל ימיה: השאיפה לחירוּת.

מחר בערב נזכיר ברמות־השבים את לוחמי־הגיטו, את ל"ג בעומר ואת האחד במאי. שלושה תאריכים המסמלים קשר בל־יינתק של שאיפה לחירוּת: של היהודי כיהודי, של עם ישראל כעם, של הפּועל והאדם כפועל וכאדם. מי יתן ופסקה אותה מלחמת־חירוּת נצחית עם נצחון החירות. לנו, לעם היהודי, על כל פנים מגיע הדבר!

י“ט באייר תש”ה.

הלימודים מתנהלים באוירה המיוחדת שלפני הגמר. הסוף הקרוב משפּיע, וכן משפּיע גם הסוף של דבר חשוּב יותר. סוף־סופה של המלחמה מאחורי דלתנו.

בבית־הספר שוחחתי היום קצת עם י' ועם מ' על יצירותיו של הרצל. הרצל הוא האדם הקרוב ביותר ללבי, אולי מכל גיבורי־ההיסטוריה. רבים מסיפוּריו ורשימותיו קראתי, אבל החלטתי להשלים את קריאת סיפוּריו, לפחות. קראתי הערב חמישה פליטונים שלו. הם כה נפלאים! חוּש פּסיכולוגי דק כל כך, כושר־ביטוּי נהדר כזה: אמיתות־חיים שלימות נמצאות אצלו ברשימות־אגב, במשפּטים בודדים. וכמה העמיק לחדור לנפש האדם. הנה “שרה הולצמן”, העבריה הצעירה הסובלת בגלל אהבתה לאביה הזקן והמסכן. איזו דקות של תיאור. טרגדיה של נפש בעמודים מספר. והנה הפּסיכולוגיה של ההמונים בסיפוּרו הנהדר “התקוממות באמַלפי” ו“פיגמַליון”. אותה חדירה להרגשתו של אדם, לאהבתו בגלל אהבתם של אחרים. על הכוח המגוחך הכופה על אדם את דעת האחרים. וסיפור המקרה – “הפּעמון השמאלי”. מהו כוחו של מקרה? גורל אדם, גורל של יותר מאדם, יש שהוא נקבע רק על־ידי משיכה בפעמון השני, בפעמון השמאלי. בסיפוּריו אפשר להכיר כבר את המנהיג לעתיד. ב“התקוממוּת באמַלפי” הוא מנסה להבין את ההמון; הוא כותב כי ההמון נבדל מסכום של פּרטים. “אין לנבא מה תהיה תוצאת מפעלנו על ההמונים”.

אילו זכינו, היינו חוגגים היום את יום־הוּלדתו השמונים וחמשה. (בדרך־מקרה נזכרתי בפרט זה כרגע. אכן גם זה מקרה שדווקא היום קראתי בכתביו. מי משך כאן בפעמון הנכון?). הוא היה רואה את תוצאת פּעלו על המוני־ישראל. ההיה שׂבע־רצון? מי יודע. אולם תוצאה היתה – וגדולה.

נוסף לזה החילותי היום, בהשפּעת י', לקרוא את מחזהו של איבּסן: “אויב העם”.

כ' באייר, תש"ה.

ברלין נכבשה כולה. אין צורך בהערות ובפירוּשים. הפתגם הגרמני אומר: השולט על ברלין שולט על פּרוּסיה, והשולט על פּרוּסיה – שולט על גרמניה כולה.

הוספתי היום לקרוא בפיליטונים של הרצל. “קילכברג ובן דודו”. אחד היפים מבין אלה שקראתי, מסתיים בציוּן עוּבדה מצערת אבל לדאבוננו אמתית לעתים קרובות: “אני חושב שלאחוה האמיתית זוכים רק אז, כשאין לנו עוד מאומה זולתה”. אילו זכינו לאחוה אמיתית ונוסף לה עולם שלם, עם יהודי וכל אשר חרב בינתיים! והאם עכשיו, כשהרבה ממה שהיה איננו עוד, נזכה לכך? כל עוד יש לעמים ולאנשים שאיפות מנוּגדות ומאחרי השאיפות – כוח, קלוּשים הם הסיכוּיים לאחוה, לדאבוננו. בפיליטון הדק “רוזלינדה היפה” כותב הרצל: “בכל הופיע הוא, אותו טירוף קל, אותה מרה־שחורה גדולה, הכרת העצמות”. “כל שירה אמיתית אינה דנה אלא בשתי הנערות הצעירות הללו של וירטץ. כי הרי היא החושׂפת את המשותף לכולנו והנעלם מכולנו, את השלד, את האדם”. תפיסה מעניינת מאוד של מהוּת־השירה ויחד עם זה של עצמות־האדם. ובאיזו דקוּת הוא חודר לנשמתו של האדם העומד על סף הזקנה. המרכיב לראשונה משקפיים על חטמו, בסיפורו “המשקפיים”. והוא כתב זאת בהיותו בן ארבעים ושתים, בדיוּק כמו יוהנס, כותב המכתב. ואיזו אהבת הורים־בנים ב“הבן”. אכן פּסיכולוג־אמן היה הרצל, כמו שהיה מנהיג־אמן. והכל בארבעים ושש שנות־חיים! הנה אך החל להרכיב משקפיים, ונסתלק הסופר־המנהיג.

כ“א באייר, תש”ה.

היום סיימתי את קריאת “אויב העם” של איבּסן. דרמטיקן גאון הוא. ואף כי הרעיון במחזה זה יכול לשמש חומר לויכוח, הרי הוא מצליח במידה רבה לשכנע. רעיונו העיקרי הוא: “האויב המסוכן ביותר לאמת ולחופש הוא הרוב המאורגן. הרוב – לעולם אין הצדק אתו”. האמוּנה שהרוב צודק תמיד היא אחד השקרים החברתים, שמחובתו של אדם בלתי־תלוּי והוגה־דעות לקדש עליהם מלחמה. ומי מהווה את הרוב במדינה? התושבים הנבונים או חסרי־הבינה? לעולם לא תוכלו להעמיד פּנים שמן הראוי הוא כי חסרי־הבינה בינינו ישלטו על הנבונים. לרוב יש כוח – לרוע־מזלנו, אבל צדק – לא! אם נסתכל מנקודת־מבט מוחלטת – הרי איבסן צודק, אבל אם נביט מנקודת־מבט יחסית – בהתחשב בחיים, במציאות ובסיכויים לשנות את המציאות, יש להגביל את מסקנותיו. רעיונו צודק בתנאי־חיים אידיאליים. בחיים של ימינו אין כל אפשרות אלא להניח שהרוב צודק. ואם הוא טועה הרי אין עם טועה לעולם ועד; הוא יחזור בו.

בערב ביקרתי במחנה הגדנ"ע. הרושם היה מעודד! בתנאים של עכשיו נאספו קרוב לארבע מאות נער ונערה מהשרון כולו ליממה שלמה של עבודה קשה, בתנאי־מחתרת קשים. ואין זו אלא הכנה למיפקד של גדודים אחדים. וכל המיפקדים אינם אלא הכנה למשהו גדול יותר, שמי יתן ולא יבוא… אבל כנראה – לא נימנע ממנו. הפּעם, בניגוד למאורעות הקודמים, יעמוד כוח יהודי מרוכז, מלוכד ומאומן. לעבודה ולשלום באנו הנה, אבל בשעת הצורך נדע לתת ידינו גם להגנה. ולא רק ידינו – גם יותר, את הכל! רק על־ידי נכונות לתת את הכל, להקריב את הכל למען המטרה הנעלה יש סיכויים להגשמה.

כ“ד באייר, תש”ה.

אחר־הצהריים הודיע הרדיו על סוף המלחמה באירופּה. שמחה שטפה את הכל. דגלים, ברכות, שירה, רקטות מקרוב ומרחוק. אחרי שש שנים זכינוּ סוף־סוף ליום הגדול – לקץ המלחמה באירופּה. אמנם עוד יש מלחמה נגד יפּן, אבל האויב העיקרי, ובעיקר אויב־עמנוּ, הוּשמד היום! בשבעה במאי בשעה 14.41.

ובכן, אנו עומדים בתקופת שלום, הלאורך ימים?

כ“ה באייר, תש”ה.

היום נשארתי כל היום בתל־אביב. רציתי לראות את העיר העברית חוגגת. כל הבניינים מקושטים דגלי האומות והדגל הלאומי בראש. מה שפוגע בשלימות התמונה וגם בהרגשה היא העובדה, כי אין דגל לאומי אחיד. כל משרד מוציא לעצמו דגל כרצונו. אמנם כחול־לבן ומגן־דוד בו אבל בלי סדר וצורה. אכן, זהו מעוות יוכל להיתקן.

השמחה בעיר מרובה. הכול ענוד תויות־הנצחון של הקרן הקיימת לישראל עם הכתובת: “יום נקם בלבי ושנת גאולי באה”. “יום נקם” – כבר הגיע. האם גם “שנת גאולי?”

הדבקתי בראש יומני את תו הקרן הקיימת על־יד הבול המסמל את מרד גיטו־וַרשה. ישמש התו אות וסימן לגורם החדש שנתוסף להוייתנוּ – הנצחון, והביל הקטן והמזעזע שעל ידו, מרד גיטו־וַרשה, – אות קין על מצח העולם המנצח!

כ“ט באייר, תש”ה.

– – – –.

קראתי היום את “מסדה” של למדן. אכן, קנה לו למדן את עולמו בפואמה נהדרת זו. זהו ערכה של יצירה – שאין הזמן חל בה לרעה. וטעמה של פּואמה זו רענן, ומיום ליום רענן יותר. כיום, לאור הועידה בסַן־פרנציסקו (יותר נכון – לאפלת־הועידה), הויכוחים והנאומים היפים על עתיד־העולם לאחר ליל־הנדודים, ויחד עם אלה הספק ואי־הידיעה המאפילים על שאלתנו־אנו, כמה ברורות שוּרות מעטות אלה מתוך “מסדה”:

תַּם לֵיל־נְדוּדִים. לְיוֹם־שֶׁמֶשׁ אָרֹךְ יָצְאוּ לְפָעֳלָם עַמִּים,

וְאָנוּ עַרעֲרֵי הָעוֹלָם –אֶל דַּרְכֵּנוּ:

הִנָּשֵׂא בְּלִי עֹגֶן עַל כָּל שִׁבְעַת הַיַּמִים

וְצַפּוֹת לְלֵיל־נְדוּדִים מֵחָדָש יִמְשְׁכֵנוּ,

וְכֵן חוֹזֵר חֲלִילָה. –

אילו רצו, אילו השתדלו אחינו להבין ולהרגיש אמת פּשוטה זו, כי “כל האורחות רק לאין מוצא אחד יובילו”, כי עתה לא היה מאזננו כל כך מחריד. אבדו ששה מליונים נפשות! בשעה זו גם עלינו לומר וידוּי – אשמנו! אשמנו בקשיוּת־לב, בבטחון עצמי, בחוסר־אימון! אשמנו, הרבה אשמנו.

יום שלישי, ג' בסיון תש"ה.

היום – בחינת־הבגרות הראשונה: חיבור עברי. אני כתבתי על הנושא הראשון: “האנושות ועם ישראל על סף־העולם עם תום־המלחמה”. ניגשתי לבעייה מנקוּדת השקפה של העמים הקטנים. שגם אנו ביניהם. הרעיון המרכזי: בחיי־העמים, כמו בחיי־האדם, צריך לשלוט החוק: אין גדול מכדי להיכנע לחוק, אולם אין גם קטן מכדי ליהנות מהגנתו. דברים רבים יצאו בודאי בלתי ברורים די צרכּם, והרבה אשמה בזה האוירה המתוחה ומלאת ההתרגשוּת של בחינות־בגרות.

נזכרתי בנובליה הנהדרת של פּטר אלטנברג בשם זה – “בחינות בגרוּת”. במרירות וכאב הוא לועג לצורה בה ניתנים נושאים, שגם בעלי מוחות נבונים משלנו ובלי התרגשוּת של בחינות אינם יכולים לכתוב עליהם. תוך שיחה בבית אמרתי היום לאבא, שזוהי תעודת־עניות לגימנסיות בארץ, אם הן ממשיכות ובוחנות כדרך שבוחנים זה עשרות שנים ולא הצליחו במשך הזמן למצוא פתרון אחר, טוב יותר. נדמה לי שצדקתי.

א' בתמוז, תש"ה

אליהו גולומב איננוּ!

אחד אחד הם הולכים. הוא, העושה בדבר ההגנה שלנו, הוא האיש שכל ישותו אמרה בטחון. הייתכן שלא יפגע היעדרו במקצת בבטחון הפּנימי של כל אחד? הננוחם? גם אליהו הלך. לא איש־דברים היה; איש־מעשים. לא בדברים ינחם איש את רעהו. נמשיך ללכת בקו, שהוא רצה כי נלך בו – במעשים.

תהי נפשו צרורה בצרור נפשות גדולי האומה וגיבוריה מדור דור.

ב' באב, תש"ה.

היום הודעתי במועצת מדריכים, כי החלטתי להתגייס לנוטרות. א' התרגז, הוא ייאלץ להיות מרכּז־הסניף. חשבתי הרבה על הנוטרות, הרהרתי בה לטובה ולרעה. אכן, זהו החייל העברי הנשאר במולדתו והפּועל בגלוּי. הנוטרים הם חוליה בשלשלת שומרי אבק־השריפה שלנו. על־ידי זרים וכוחות מבחוץ לא ניוושע.

ה' באדר ב', תש"ו.

מסיבות שונות – תלוּיות וּבלתי־תלוּיות בי – הפסקתי את כתיבת יומני. כעת – לאחר קרוב לשמונת חדשי שירותי בנוטרוּת אנסה לסכם תקופה ארוכה־קצרה זו. לשירות התגייסתי בכ“ג באב, תש”ה – ביום 2 באוגוּסט, שבע דקות לפני אחת־עשרה. אז חתמתי על שבועה לממשלת פלשתינה־א"י. וכבר ביציאתי מחדר הקצין הבריטי שבפניו נשבעתי, ידעתי כי הכוונה־שבלב היא העיקר, ואני נשבעתי להוד מלכוּת עמי. לחברים אני נוהג לומר בהלצה, כי אני “משרתם של אדונים”. אולם רק לאחד אני משרת, לאדון אחד, לעמי!

נשלחתי לכפר־יונה. לאחר שלושה שבועות של שירות – סיוּרים ועבודת־מחנה רגילה – נשלחתי לכפר־חיים. כאן נחתך גורלי לזמן הנוטרוּת. מסרו לידי את עניני־התרבות וגם תפקיד של עוזר לאחד המנהלים. העבודה רבה, קשה; לפעמים נותנת סיפּוּק.

במשך הזמן הזה עבר עלינו החיפוּש בגבעת־חיים. המתיחוּת רבה, אבל אין עצבנוּת. יש דריכוּת ונכונוּת. אני מועבר לגבעת־חיים. אני ממשיך בעבודתי הרגילה.

28.3.45

– – – החיים מלאים סתירות. עד עתה נוכחתי זאת רק מתוך קריאת־ספרים, אבל לפעמים, וּבייחוּד בשנה האחרונה, מבצבצות סתירות אלו לפני עיני ואני תמה עליהן. הענין התופס חלק חשוּב מזמני הוּא ענין ההדרכה. אני ראש קבוצה לשש־עשרה בנות בגיל שלוש־עשרה – ארבע־עשרה. תפקידי הוא להדריך אותן, פּשוּטו כמשמעו: להראות להן דרך בחייהן, למצוא פשר להתלבטוּיותיהן ולתת להן עצה. כמה מגוחך הדבר! אני רק שלוש שנים קשיש מהן, מחוסר נסיון ורחוק מן השלמוּת לא פחות מהן ועתה מוּטל עלי התפקיד להדריך, לנהל. הלא זה ממש צחוק! במה אני ראוּי לכך? בהתנהגוּתי? זו בינונית בהחלט. בידיעותי? יש לי השכלה רחבה לגילי, זאת אני יודע, אבל עוד רב המרחק מהיות מדריך לנערות צעירות. ומצד שני מי יוכל להיות מדריך לבני־גילי? יותר מבוגרים לרוב אינם טובים מאתנו ויש להם החסרון שמרחק גדול בגיל מונע התקרבות…

3.1.46

– – – בזמן האחרון שוב חשבתי: מה צריכה להיות מטרת־החיים? אדם חי בסך הכל זמן קצר מאוד; חייו עלוּלים להיות טובים או רעים, קלים או קשים, אבל הזמן יעבור מבלי שירגיש בכך. אדם זקן רוצה לחיות לא פחות מאשר אדם צעיר. שנות־החיים אינן משביעות את רצון־החיים. במה איפוא להשתמש בזמן זה? אפשר להגיע לשתי מסקנות. הראשונה היא שכיון וחיי־אדם כה קצרים, עליו ליהנות מהם עד כמה שיוכל: והשניה היא, שדוקא מפני שהחיים קצרים ואין בידי מישהו ליהנות מהם עד תומם כי אדם מת וחצי תאוותו בידו, לכן יש להקדישם למטרה קדושה ויקרה, שתהיה נעלה מן החיים ולהקריבם למענה. לפעמים מתגבר בי הרגש הראשון ולפעמים השני. אולם בעת האחרונה נדמה לי שהרגש השני גובר בי, כמדומני שהנני מגיע לאט־לאט להכרה שהחיים כשלעצמם ערכם מועט אם אינם באים כדי לשרת משהו נעלה מהם.

17.2.46

היום ירד שלג וכל הסביבה מכוסה במעטה לבן, אולם השלג כאן הוא שלג מימי מדי ולכן יתמסמס בעוד יום־יומיים והרחובות יהפכו לשכבות בוץ טובעני, מלוכלך, וכל אחד ישמח כאשר ימס השלג לגמרי וייעלם.

כששלג יורד והוא לבן ועדיין לא דרך עליו איש, הוא עושה רושם של טוהר ויופי והעין נהנית לקראתו. אך מספּיק שרגלי־אדם תעבורנה עליו והנה הפכו הטוהר והלובן ללכלוך. אפשר להעביר הקבלה למקומות אחרים: טוהר… רגל־אדם… לכלוך…

8.4.46

הערב הייתי בהצגת בָּלֶט. אודה בפירוש: כמעט ולא נהניתי. אינני יודע בדיוּק משום מה, אך הכל נראה לי כמגושם ביותר לעומת העדינוּת של המוסיקה. אולי לא נראה לי הדבר מפּני שמוסיקה יפה מושכת את הלב ופותחת אפקים נרחבים לדמיון הרבה יותר מאשר תנועותיהם של בני־אדם. עצם הבּלט הוא כבילת הדמיון וריסונו בו בזמן שהמוסיקה עצמה נותנת יד חפשית לדמיון לדהור לאָן שירצה. היו רגעים בהם סגרתי את העיניים ולא ראיתי את ההצגה ואז נהניתי הנאה מלאה מהמנגינה. היה לי הרושם כי כל ההצגה הפריעה לקליטת־המוּסיקה.

ישנם הרבה דברים שאינני יכול לכתוב עליהם ביומן. ייתכן מפּני שאני יודע, כי עצם הכתיבה ביומן (וכתיבה בכלל) היא למען שאחרים יקראוהו ואינני רוצה לגלות לשני את כל מחשבותי או אולי אני מתבייש מפני סנטימנטליוּת־יתר שיכולה להתגנב בין השורות אפילו בלי משׂים. ואולי הסיבה האמיתית מורכבת משתי הסיבות גם יחד, כי דבר שנוא עלי בתכלית הוא לגלות רגשותי ברבים. אין אני סובל כשמישהו נעשה סנטימנטלי ברבים, כי תמיד נקבע בי הרושם כי כל הענין הוא מישחק. אם להתרגש אזי ביחידות. כשהדבר נעשה ברבים הוא נראה זול מאד.

אמרתי לפני זמן מה ליאיר: האנושות מתחלקת לשני חלקים – החלק האחד מורכב משוטים סתם והחלק השני מן השוטים הגדולים ביותר. הוא נהנה מהדבר ואמר לי כי אכן בני־האדם ברובם אינם חכמים ביותר. אינני יודע אם בדבר שאמרתי יש יותר ציניוּת או אמת, אך לפעמים נדמה לי כי האמת מרובה על הציניות.

28.6.46

בני־אדם הם ערלי־לב. המומנט החיצוני כל כך משפּיע עליהם עד כי אין הם יכולים בשום אופן להבין כי התוכן, הפּנים, הכוונה – כי אלה הם העיקר. אין אני מחדש בכך כלום; רבים אמרו זאת לפני ורבים יאמרו כך אחרי, אולם עכשיו הנני מרגיש זאת היטב. וענין ההרגשה הפּרטית הוא העיקר. יכול אני לשמוע על מותם של עשרה אנשים ולא להצטער כשם שאצטער על אדם שהכרתיו. כך קרה בנוגע לא' א' המסכן. עד אז לא הרגשתי כל כך את האכזריות שבמוות, אם כי בימינו הוא בן לוויה בלתי נפרד מן החיים.

אנו, בני־האדם, נבראנו בצורה משוּנה, צורה של שקר יסודי. למעשה אין לנו כל קשר למציאות. קשרנו אל החיים בא דרך הדמיון והוּא המורה לנו בכל מקרה את אָפיו, צבעו וריחו. המציאות אחת היא, אולם בני־אדם שונים יראוה בצבעים שונים. כל אחד יתן לה את פּירוּשו־הוּא מבלי לחשוב ולהתחשב כי ישנה אמת אחת שהיא מעל כל דמיון והזייה. כל חיינו הם הזייה, חלום בהקיץ, ומי יודע אנה היינו מגיעים בלעדי השקר הזה. יש אומרים כי השקר דבר רע הוא, משחת. אולי אמת הדבר, אך הוא שייך לנו ממש כזוג־העיניים, ככפות־הרגליים וכצפּרניים. ההבעה עצמה שקר, כי לעולם לא תתן את פּני המחשבה והרעיון. לעולם תצא תמוּנה מסורסת ומסולפת, תמונה הכפוּפה לתוי־הפּנים, לעיניים ולשאר האברים. והאברים הם בשר וכל תמוּנה רוחנית תצא בה כבראי עקום. מי יכול לשער את המתחולל בנפשו של אדם? לרגעים מקננים רגשות עדינים ודקים גם באדם הפּשוּט ביותר, גם בפרחח־הרחוב, ועד כמה היו רגשות אלה נוגעים ללבנו אילו היינו מכירים אותם! הצרה היא שלעולם לא נדעם. לעולם לא יוכל האדם להביע רגש או מחשבה כמות שהם; אין לו כלים לכך. תמיד יראה האדם בשעת התרגשות כמגוחך ומה שיותר חשוב: כמלאכותי.

החברה הורגת את המחשבה והרגש; והסיבה ברורה. החברה היא מקום לביטוי, כלומר לסירוס הרוחני, ועל כן לא ייתכן ליצור בה כלוּם. לעומתה משרה הבדידות שקט ונותנת למחשבה לזרום, לזרום מבלי שיהיה צורך לבטאה בצורה. ישנם מאושרים מיספר שיכולים לבטא עצמם בכנות בשירה, בכתיבה, בציוּר, או – מה שגדול מזה – במוסיקה. אולם יצירותיהם לעולם תיעשינה בבדידות כאשר המחשבה אינה נבלעת בהמולה שמסביב.

והבעה שכזו היא פורקן. פורקן היא בזה שהמחשבה היא עומס ולעתים עומס מעייף ביותר, הרוצח ממש בכבדו. המחשבה העמוקה מצטברת כמו חלב בעטיני הפּרה והיא מכבידה מאוד. ומי שיכול לפרוק עומס כזה בצורה זו או אחרת הריהוּ לפעמים מאושר. לפעמים ולא תמיד – או, ליתר דיוק, רק לעתים רחוקות הוא מאושר. אם כי הבדידות והשקט נותנים להבעה ולבטוּי העצמי תמוּנה אמיתית וצודקת יותר, בכל זאת המעבר מן הרוחני למוחשי אם בצורת כתיבה, ציור או פסוּל – המעבר הוא לידה קשה, לידה שאינה נותנת לעוּבר להראות את פּניו וצורתו כשם שהיה במעי־ אמו. ומה רב הצער לאדם כאשר הוא רואה את ילדי רוחו המסוּפקים על הנייר או על הבד והנה הם קלוקלים וצורתם שונה מזו שקבעו להם בהיותם אין ואפס ועם זה שלמים ואמיתיים!

כל אדם הוא ציר־העולם ועם זה אינו חשוב במאומה. הוא חשוב ועיקרי לעצמו, הוא אפס־אפסים לשכנו. וכאשר באים שני הניגוּדים במגע והאדם רואה את התהום הפרוּשׂה ביניהם, נראית לו הסתירה הפּנימית שבחיים. הסתירה היא של חיי־האדם ולכל דבר המצוּי עלי אדמות אין ערך בתרתי משמע. הלא מחריד ממש לחשוב, כי יש רעיונות שעליהם מוּכנים בני־אדם לעלות למוקד בו בזמן שאחרים אפילו לא יבטלו זמנם להניד עליהם עפעף. ניסיתי פּעם לערוך חשבון, במקרה שאמות, כמה בני־אדם לא יישנו לילה אחד והמיספר היה נעים, נעים – עד כדי אימה.

אף הסתירה הפּנימית בין רעיונותיו של אדם למעשיו מחרידה. כמה פעמים שיננתי לעצמי ואף הייתי בטוח באמיתות־מחשבתי, כי אף מקרה בחיים אין צורך לבכותו ולהצטער עליו. כמה פעמים אמרתי שהעולם אינו מרגיש בצער הקל הבא עלי והנדמה לי כחורבן־העולם. הצלחתי לשכנע עצמי. אולם הנה נדמה היה לי, כי נכשלתי בבחינת הגמר בכימיה, ואכן מה ערך לה לגבי החיים, לגבי מותם של רבבות בני אדם! אולם על אף מחשבותי העליונות הרגשתי יותר כאב וצער בכך משהרגשתי לשמע מותם־ברעב של מאות אלפי סינים. נשארתי אחרי כן נבוך ושאלתי את עצמי: הייתכן? הלא מה ערך יש לבחינה אפסית, בחינה שהיא מעשה ידי תוך שעה וחצי, בחינה שתיראה לי מקופחת כעבור חודש, בחינה שאיש אינו יודע עליה חוץ מחוג־חברי המצוּמצם ומורים מספּר. ואז צצה מעין תשוּבה: ומה ערכם של חיים אפסיים? הן באיי פידג’י, למשל, מורגש הכשלון בבחינה בכימיה ממש כמותם של מאות אלפי סינים ברעב. ומה – לעזאזל! – החיים הללו שאנו כה נלחמים עליהם וכה מוכנים לפשוט איש את עור־רעהו למענם? ואולי תמצא התשובה בפתגם מאוד מעיק: על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת.

מעוז, 30.6.47

– – – היום אמר לי א' שהקוּרס צריך להתחיל ב־15.7. רבות הרהרתי בזאת. וחושב אני שהמסקנה אליה הגעתי היא הנכונה, ועליה אסור לי לעבור. בשיחתי עם ש' ניסה לשכנע אותי בצורך הענין ובנחיצוּתו. וכי תפקידי להשתתף בו. שמח אני שחושבים אותי למוּכשר למלא תפקיד אחראי כזה, אך יחד עם זה יש לי הרגשה שאיני מתאים ושאין ביכלתי לשאת באחריות ובעול כזה. צר וכואב הדבר שחטיבתנו עומדת בדרגה כזאת, שהיא צריכה לחייב את אנשיה לתפקידים מסוג זה, ולהעמידם בפני פקוּדה. אך האם זאת הדרך? האם כך יוכל היישוּב להעמיד חטיבה צבאית כאשר מנהליה ממלאים את תפקידם מתוך כפיה?

אך אני אחת החלטתי: לא אלך. הבית זקוק לי והנימוּקים האחרים הכריעוּ את הכף. יודע אני, כי כל זמן שלא אשתחרר לא ימלאני לבי לנקוט שיטת “פוילע שטיק”, אך את כל מאמצי אגייס כדי לשכנע ולהוכיח ולא לעמוד בפני העובדה שאני מפר פּקוּדה.

– – – רוח חדשה החלה מפעמת בתוכנו. אנשינו יוצאים ל“סֶזוֹן”. הדבר הביא בכנפיו גם את הויכוּחים הסוערים, בהם מנסים החברים להביע את השקפותיהם על הענין. ומה נדהמו שאני, בתור נושא תפקיד, מתנגד באופן עקרוני ל“סֶזוֹן” מסוג זה שאותו החלו עתה.

ואנסה במלים מועטות להסביר את דברי. רובם ככולם טוענים – ובצדק – שהגיע הזמן לחסל את הפּורשים. לזאת גם אני אינני מתנגד, וטוב שאגיד בראשית־דברי שאני רואה את הפּורשים כנגע שיש להיפטר ממנו. וכאן נקוּדת־המוקד: איך להיפטר ממנו? לדברי־מתנגדי הגיע הזמן לחסלם בעזרת־הנשק, כלומר להוריד את כרוזיהם. ובאם יתנגדו – להשתמש בנשק: לחטוף אותם; ובמקרה התנגדות להשתמש בנשק וכו‘. ואני שואל האם ניוושע? הראוּ־נא לי דוגמה אחת בכל ההיסטוריה, שבה חוּסלה תנועת־מרי בעזרת האקדח! הפכו והפכו בדפּיו הנושנים של ספר־ההיסטוריה – ולא תמצאו כמוה! כי האש רק מלבּה את השריפה ואז לא יועילו גם מים רבים לכבותה. ורוצה אני להביא דוגמה קטנה שתסביר את דברי. ניקח לדוגמה כרוז רגיל שלהם, שנוכל לקרוא בו על צביעותם של מוסדותינו, על חוסר תגוּבתנו על מקרים ידועים וכו’ וכו'. ונניח שליד כרוז כזה ירעמו האקדחים, ואחד מאנשיהם יפּול. מה תהיה אז תגובתם? בודאי יפרסמו ברבים, כי מאחר שדבריהם באותו כרוז התריעו רק על האמת, באו אנשינו ובכוח־הנשק ניסו להעלים את האמת מן ההמונים. וידעו, כי מי שבא לסתור את דברי רעהוּ באלמוּת, לא רק שלא יצליח במעשהו, אלא להיפך – רק יעזור לו לעטוף את שקריו באיצטלא של אמת. וזהו הרע מכל מה שאנו יכולים לגרום לעצמנו. אז יתחילו ההמונים העומדים מהססים ואובדי־עצות להיגרר אחרי ה“ישרים” ו“דוברי־האמת”, ומוּבן שזה החמצן למדורה, שאותו כה מחפּשׂים הפּורשים.

שאלוני – מה בפיך? ואמרתי: כדי לכבות את הבערה צריך מים. אך הטוב מכל הוא להחניקה על־ידי חוסר אויר. נחניקם! מעל במות ציבוריות ובאספות־עם נוכיח את שקריהם. נאסוף את ההמונים אובדי העצה לעצרות מיוחדות ונדבר אליהם דברי־אמת. בבתי־קולנוע־וקפה, ברחובות העיר ובפרבריה – יישמע קולנו ברמה! נספּר לאיש־הרחוב יותר על מפעלנו וננסה לשכנעו ביתר עוז ומרץ מאשר עד כה, כי פסוּלים דרכי־המאבק, שבהן אין מולדת נבנית, מאבק שמאחוריו אין נקוּדות־יישוב בגליל ובנגב צצות, שבשוּרותיו אין אנשי־שלום־ועבודה לוחמים.

אל יזוהם נשקנוּ! בל יטומאו ידי־בחוּרינוּ בדם! אַל ננסה לקצץ את כנפי השקר הזה בנשק־הגנה עברי. ועל הכל, אַל נמיר את מאבקנו נגד השלטון המחניק במלחמת־דמים שאין שחר להצלחתה.

21.7.44.

אחרי תשעה חדשים של שירות בחיל־הנוטרים, אני גומר החודש את תפקידי ומתכונן להתגייס לצבא, אם כי נראה שהמלחמה הולכת ונגמרת. אני עוד שואל את עצמי אם אוכל להתייצב בלב שקט לקראת הסוף ההולך ובא, אחרי חמש שנות־מלחמה, ולהיות בטוח שעשינו את כל מה שביכלתנו. לעתיד פּתרונים.

– – – –.

22.7.44

אתמול נתקבלה הודעה על מלחמת־אזרחים בגרמניה. האם זה כבר הסוף? העוד אספּיק להשתתף במלחמה? אני חושב כבר על התקוּפה שלאחר המלחמה. האם להיכנס תיכף למשק, או להשתדל ללמוד קצת, או לעבוד בשירותי־הבטחון, אם יהיה צורך בכך.

– – – –.

ח' הולך ללמוד בבית־הספר כדורי. הוא איננו הראשון. כמעט כל חברי מחפּשים להם דרך שתבטיח את עתידם הפּרטי. כל אחד יוצר לעצמו אידיאולוגיה שתתאים לרצונו הוא. אולם מדוע אין לנו מי שיקבע אידיאולוגיה כללית, שיאמר ברגע זה: דרכו של הנוער היא לכאן, והבוגרים יותר – דרכם לכאן. גם הסוכנות וגם הועד־הלאומי אינם קובעים זאת בבטחון. האם זה בא מתוך כך שהם יודעים כי לא ישמעו להם? כנראה נכון הוא מה שקבע סילונה בספרו “בית־ספר לדיקטטורים”, כי שלטון, אשר אינו מלווה בכוח, אינו שלטון. ומובן, כי זה שבידו הכוח, הוא הקובע את הדרך לאחרים, – בכל אופן בעיני הכלל, הרי מובן כי זה ההולך ל“כדורי” צודק יותר מזה ההולך לצבא. אם כן מדוע עלי ללכת לצבא? אם ללכת ל“כדוּּרי” חשוּב יותר, וגם נעים יותר, מדוע לא אלך גם אני לשם? כל מי שאני מדבר אתו, רואה חובה לעצמו להשמיע לי עצה טובה. “אל תשתגע ואל תלך לצבא”. טוב שאני כבר משוגע!

– – – –.

23.7.44

– – – –.

במקרה נפל לידי החלק השני של הספר “אנשי בראשית”. תכנו וצורתו האמנוּתית אינם על רמה גבוהה ביותר, אולם הרעיון העיקרי שבו נכון. עלינו להתחיל תמיד מבראשית. לא להתיאש ולא להכנע. ייתכן שעוד יבואו לנו ימים קשים. לא רחוקים עדיין המאורעות של שנות 1936 – 1939, אשר נפסקו רק עם פרוץ המלחמה, ומי יודע מה מנבאים לנו ימי השלום שלאחר המלחמה. מלחמתנו שלנו בודאי שלא תיגמר עם הנצחון הכללי. הבטחתי לסרג’נט, שאם אחזור בשלום כתום המלחמה, אכנס שוּב לנוטרוּת. אינני מצטער על הבטחה זו. כל זמן שהנשק נמצא בידי־יריבנו והם אינם מכתתים אותו לאיתים ולמזמרות, צריכים גם אנחנו להחזיק בו ולענות להם באותה צורה שבה הם באים עלינו.

– – – –.

7.8.44, אי־שם.

סוף סוף אני כבר אי־שם, ושמי אינו אלא מיספּר. לאחר שחיכיתי לכך זמן רב כל כך בכליון עיניים ובחוסר־ביטחון שאתקבל, עברתי בהצלחה את כל הפּרוצדוּרה הארוכה והנני נמצא בצריף הצבאי האפור, שוכב אני על הארץ, על גבי מזרן מלא פישפשים וכו'. בקיצור הנני איש צבא ממש, הממלא תפקיד פּעיל במלחמה, לוקח חלק זעיר בנקמה ומקווה להגיע לחזית.

המזון כאן טוב, היחס יפה ואדיב, אולי רק מצד הסרג’נט שלנו. אני עובד בשעות־העבודה ובזמני הפּנוּי הנני לומד וקורא. כך צריך עכשיו לחיות כל יהודי אשר כוח במתניו. זוהי הכרתי.

28.11.44

היום יום הוּלדתי. עשיתי לי כאן חגיגה קטנה בגבולות האפשרות הצבאית. במשך כל היום עבדתי בספריה. אחר־כך סידרתי לעצמי קונצרט קטן של בטהובן, הלכתי ל“נאפי” והיסבתי אל שולחן ערוך במיני פירות. לקולנוע לא היה כדאי ללכת. אין מה לראות. עכשיו יושב אני בספריה וכותב קצת. בצריף אי אפשר לכתוב, כי “החברה” משחקים בקלפים ורועשים. אני גם עייף מאוד, זה כמה לילות שאני הולך לישון בשעה מאוּחרת. אך דוקא כשאני עייף יותר קל לי לכתוב. בבית בוודאי מסדרים לי חגיגה שלא בנוכחותי. אני מתאר לעצמי שאמא תשפּוך קצת דמעות הלילה ותראה אותי בחלום כרגיל.

מהספריה קיבלתי מתנה יפה – את כתבי ארלוזורוב. אולי דבר זה יתן לי דחיפה לקרוא בהם. עדיין לא ניסיתי אף פּעם לקרוא את מאמריו.

– – – –.

בזמן האחרון אני מרבה לעבוד בספריה. יש הרבה ספרים חדשים והקורפּורלים משתדלים לנצל אותי עד כמה שאפשר, ולי קשה להשתמט מזה, אף כי על ידי כך לא נשאר לי זמן לעצמי, ודוקא בזמן האחרון הנני מרגיש עד כמה אני מפגר בקריאה ובלימודים, וכמו־כן יש הרבה ספרים חדשים שאין סיפק בידי לקראם. אגב, בזמן האחרון יש לי משיכה משוּנה למוסיקה. תמיד אמנם אהבתי אותה, אך משיכה כה עזה לא חשתי מעולם. אני מנצל עכשיו למוסיקה כל רגע פּנוּי שיש לי. וכבר נקבע בראשי רעיון טירוף לקנות פּטיפון אחרי המלחמה.

2.12.44

אני נמצא לבדי בספריה. א' נסע והשאיר אותה על אחריותי. בכלל אני בזמן האחרון מקדיש הרבה מזמני הפּנוּי לספריה.

– – – –.

אני מרגיש צורך רב ללמוד, ולאו דוקא את הלימודים המקובלים, כמו היסטוריה וגיאוגרפיה. רוצה אני ללמוד את האדם ואת החברה של ימינו ואת שאלותיה, וביחוד, כמובן, את תקופת המלחמה וחיי־היהוּדים. צעיר מדי נכנסתי לתוך החברה ולתוך החיים ועלי ללמוד. הנני מרבה לקרוא, ודומני, שאני מנצל את זמני עד כמה שאפשר. בזמן האחרון אני משתדל גם למעט בשינה, שגם לפני כן לא הרביתי בה. הלימוד הוא אצלי אמצעי ולא מטרה. רוצה אני להקדיש את כוחותי לטובת הארץ, ולשם כך יש צורך הידיעות רבות. האם אצליח?

16.12.44

– – – –.

בשעה עשר הגענו לניאפּול, אחרי שעברנו על פני פּומפּיאה החדשה וראינו מרחוק את החורבות של העיר העתיקה. מעל לעיר מתרומם הויזוב כשראשו פּולט עשן ומכוסה עננים חציוֹ.

כאשר הגענו לתחנה ראינו מחזה כזה: הפּסים, לאורך של קילומטרים, הרוסים ומפורקים. מסביב מוּשלכים קרונות שרופים והרוּסים לאלפים, בלי גוזמה. נראה שהתחנה הופצצה כהוגן על ידי שני הצדדים גם יחד, אף כי העיר עצמה לא כל כך סבלה. אולם הרעב, כנראה, איננו תוצאה של המלחמה בלבד. התחנה מלאה עוני ועניים. ישבנו שם רק ארבע שעות, אולם מה שראיתי במשך אותו זמן לא אשכח. ילדים קטנים לעשרות, בגיל שש־שבע, הקיפו אותנו וחיכו כמו גורי־כלבים לאילו שיריים שנשליך להם. זונות נטפלו אלינו בעד פרוסת־לחם. אימהות, וילדיהן בידיהן, ביקשו משהו בשביל התינוקות שלהם. ראיתי פּקיד זקן מהתחנה כשהוא גונב משהו מכיס האיש המשוחח אתו. מחזות מדהימים! אלו פּניה של כל אירופּה כיום. זוהי הפּתיחה, אולם מה נראה הלאה?

אחרי כן נסענו במכוניות. הנסיעה ארכה כשעתיים. הדרך יפה ושוב אותם המחזות. בלילה ישַנוּ בתוך הבוץ על הארץ עכשיו כבר קיבלנו מיטות והחילונו להיות “חיילי־שוקולדה”. אנו מרגישים כבר שינוי־התנאים. בכל העיר אין יותר משלושה־ארבעה רחובות. ולסימטאות־העוני אסורה הכניסה לחיילים. בתי־היין רבים כאן. באחד מהם כבר ביקרתי אתמול. היין, תפוחי־העץ והאגוזים זולים הם ביחס ליתר הדברים. שתיתי קצת יין־ענבים מתוק, שרנוּ שירים עבריים בארץ הזרה. היה קצת קשה. יום שישי בערב, בבית מסוּבים עכשיו לשולחן־השבת, ואני כה רחוק, בלי קרקע, בלי מולדת, בסביבה זרה. אילמלא הייתי יודע את מטרת נסיעתי הייתי מוותר על כל הטיול היפה הזה.

– – – –.

נמצאים אנחנו בארץ האויב והאויב איננו ראוי לרחמים. לי יש כאן גם קצת חשבון פּרטי. בכיסי עדיין שמוּר רסיס־פּצצה מהפצצת תל־אביב בשנת 1941, אותה פצצה, שרק בדרך נס לא פגעה באמא. אני אמנם אינני מרגיש רגש־שמחה למראה החורבות והרעב אשר פה, כמו שהייתי מרגיש בגרמניה, אולם רגש־רחמים לא הייתי רוצה לחוש גם כאן. דמם בראשם!

20.12.44

היום עשינו טיול קטן, של חמשה־עשר ק"מ בערך, בהרי הסביבה. הדרך עצמה היא די קשה ואנחנו עברנו אותה בשלש וחצי שעות. כמובן, חפשיים בלי כל תחמושת. לא התעייפתי לגמרי, ויכולתי להסתכל מסביבי. הנוף יפה באופן יוצא מהכלל. בארץ־ישראל אין למצוא נוף כזה, ובכל זאת לא הייתי מחליף אותו בעשר איטליות. ההרים מכוסים עצי־ערמון המעובדים יפה. עברנו גם כפרים אחדים. בכלל, כל האזור מיוּשב בצפיפוּת רבה וכל שעל־אדמה מעוּבד – אפילו ההרים, עד לראשם. הכפרים עצמם אינם יפים לגמרי: בתים ישנים ורעועים, המפוזרים פּה ושם, ועיבוד־האדמה פּרימיטיבי ביותר. אך מצב־התושבים בודאי טוב יותר מזה של בני־העיר. אוכל בודאי שאיננו חסר להם. הדבר שחסרונו ניכר בכל מקום הוא – סיגריות. האנשים מוּכנים לתת הכל בעד סיגריה. אילוּ רציתי, יכולתי להתעשר כאן, היות ואינני מעשן והסיגריות שאני מקבל נשארות אצלי.

בעברי דרך אחד הכפרים התחלתי להתגעגע הביתה. נדף פּה ריח של אדמה, סוס ומחרשה. היש אושר גדול מזה? אילו היו בני אדם יכולים להסתפּק בזה, אילו היו קרובים יותר לאדמה, אין ספק שאז היו פחות מלחמות. מתי כבר נהיה בבית? מובן שזה לא בא בחשבון לפני הנצחון. מקווה שזה יהיה בקרוב. קשה קצת לחיות תלוּש מהקרקע. כנראה, שכדי להעריך את הדברים דרושה פּרספּקטיבה של מרחק מסוּיים.

– – – –.

5.1.45

– – – –.

אני קורא עכשיו את הספר של לאודרמילק על תכניתו. כדי לקרוא ספר זה דרושה התעניינוּת בדבר עצמו, אולם יש בו כל כך הרבה מריחה של ארץ־ישראל ושל הערצת הציונוּת! גם לי נדמה, כשאני יושב מרחוק, שהארץ היא כה טובה וכה יפה, והכל שם בנוּי על יסודות הצדק והיושר, ואינני רואה כלל את כל המגרעות – את ההשתמטוּת, והספסרוּת, הפּילוּג הגדול וכו'. כזאת היא פּעולת הגעגוּעים.

– – – –.

5.1.45 – שעת הצהרים.

דובדבני מוסר עכשיו דין־וחשבון על מצב שׂרידי־היהדוּת בדרום אירופּה מאז הכיבוּש. הוא מספּר דברים איומים ממש. לפי דבריו הרי נשארו מכל הקהילות שבכל דרום־אירופּה לא יותר מחצי־מיליון יהודים. כשם שלא הבינותי מה זאת מלחמה, עד שלא ראיתי את השפּעתה בעיני ממש, כך קשה לי עכשיו לתאר לעצמי שמתוך יותר ממליון יהוּדים לא נשאר אפילו החצי, והשאר נשמדו באמצעים בלתי־אנושיים. וגם את הנשארים אין אפשרות להעלות לארץ מחוסר סרטיפיקטים. הוא מסר דין־וחשבון שהנהו יבש, כביכול, אולם איזו אימה וטרגיוּת של חיי־עם צפוּנים בדברים ומספּרים אלה. הוא מספּר על יהוּדים, אשר עברו שבעת מדורי גיהנום, שחייהם היו תלוּיים בחוּט־השׂערה, וכל מטרתם כיום להגיע לארץ־ישראל. רק עכשיו, אחרי כיבוש חלקים גדולים של מרכזי־היהדוּת לשעבר, אם ייפּתחוּ מחדש דרכי־העליה אנחנו מרגישים במצבנו האיום בתור עם חסר־עצמאוּת, התלוּי אך ורק בחסדי זרים ובחשבונות פּוליטיים של מדינות שונות. שוּב דנים על הצורך בעזרה לשׂרידים. אלו שבאו אומרים שאילו אפשר היה להגיש שם את העזרה שמגישים פּה, באיטליה, כי אז היה טוב. ומי מגיש כאן את העזרה? קשה מאוד לחיילים לחסוך חלק מלחמם שגם בלאו הכי אינו מספּיק. לא אגיד שעושים די, אך חוסכים ותורמים ככל האפשר, אולם מדוע שותק היישוב בארץ? מדוע הם יושבים במנוחה? והם הרי יכולים באמת לעשות יותר מאשר עשרת אלפים חיילים, אשר אין להם כל, חוץ ממשכורתם ומנת־האוכל הזעומה שלהם. עד מתי תשקוט הארץ? כל זה הוא תוצאה מחוסר משטר פּנימי והשפּעה חיצונית.

והנה עוד ראייה: היחס לגיוס לבריגדה. בזמן ייסודה הוּבטח שיגייסו אליה יהוּדים מכל העולם. כל יהודי אשר ירצה, אשר יראה את מקומו בשוּרות הלוחמים בפשיזם, יוכל להתגייס לכוח יהודי לוחם. והנה אנו רואים סירוב מצד שלטון המַנדט לקבל פּליטים משוחררים כאן באיטליה. כנראה החשבון הפּוליטי הוא בכל מקום מעל לכל. ככה הוא גורל היהודים כיום. ומה הוא הפתרון? עדיין אינני יודע. היש כאן צורך בכוח יהודי, או לא רק בזה בלבד?

– – – –.

7.1.45

– – – –.

לסימינריון נוער־המושבים קשה לי לכתוב. דומני, שדרכינו נפרדות. אילו הייתי בשעתו מהרהר יותר בעניין, ייתכן שהקירבה בינינו לא היתה גם אז רבה ביותר. אני מבין את הקשר שביני ובין בני־נהלל, אשר למרות היותם דרושים בעורף, מצאו לנחוּץ להיענות לקריאת ההתנדבוּת לבריגדה. אולם לשבת כיום בירושלים, שממנה תצא תורה, וללמוד שם על כל מיני אידיאלים נעלים, על ציונוּת, על לאוּמיוּת וכו‘, הרי אין כל זה אלא דבר ריק. כרגע המעשה הוא הקובע את מידת־ההבנה־וההכרה של כל אחד ואחד. אולם גם כאן, כאמור, לא כולם שלמים עם עצמם. גם כאן אני רואה גילויים מאד לא־יפים של אדישוּת וחוסר־הבנה. הנה, למשל ק’, חברי לחדר, בן כפר ח‘, חבר משלנו, איש־ההסתדרות וכו’, והוּא התנדב לצבא גם כן בהיותו נוטר, התנדב מתוך שנשמע לצו המוסדות, אך לא מתוך הכרה, העבירו אותו ל־E. B. במצרים. לא היה לו עניין מיוחד לעבור לבריגדה. כיום הוא מרגיש שמילא כבר את חובתו על הצד הטוב ביותר, ורוצה לחזור הביתה. מקלל הוא את היום שבו הועבר לאירופּה. כמובן, הוא דוגל בכל האידיאלים היפים של ציונוּת, לאומיות ומדינה עברית בארץ־ישראל, ומכיר בצורך הנקמה. אולם הוא עצמו – נגמרה השתתפוּתו בכל הדברים האלו. שנתיים שרת מתוך חובה – ודי לו. אלו הן תוצאות החינוך. הנוער שלנו צריך לדעת לא לחשוב על גוּפו, ואת זאת לא ילמדו בסמינריון בירושלים.

נזכרתי בתאריך חשוב. אתמול בערב היה בדיוק חודש מיום צאתנו את הארץ. כשישבנו אז בתחנת־הרכבת בלוד, לא חשבתי, שאולי יעבור זמן רב עד שאשוב לראות את הארץ. הה, אילו ידעתי אז, שבאמת כל כך מהר אמצא במרחק כזה, הרי הייתי ממש בולע בעיני אפילו את תחנת־הרכבת של העיר הערבית המלוכלכת הזו.

היום בא משלוח חדש מהארץ, עוד עשרים ושמונה בחורים, שיצאו ב־25 לחודש שעבר. עכשיו כבר אנו מביטים עליהם, כשם שהביטו הותיקים עלינו כאשר באנו הנה. עכשיו אנחנו מקיפים אותם ומבקשים חדשות מן הארץ. הם מביאים אתם, יחד עם אבק־הדרך, קצת מריחה של הארץ. מי יודע כמה עוד נראה משלוחים של בחוּרים מאושרים, אשר רק לפני ימים מספּר ראו את הארץ, בעוד שאנו נצטרך לשבת מרחוק. בכל זאת אני בטוח שאחזור. עוד לא גמרתי את חשבוני בארץ. אני עוד צריך לחיות בה.

– – – –.

16.1.45 – 8 בערב.

– – – –.

שוחחתי קצת עם הבחורים שהעבירו לכאן; רובם הם מן החדשים שהתגייסו לא מזמן. לנהוג עדיין אינם יודעים. הם הועברו לכאן בתור נהגי־אמבּולנסים, אולם פּה הודיעו להם שאין צורך בנהגים ויעבירו אותם לחיל־הרגלים, כחיילים רגילים. הם התמרמרו מאוד על כך והודיעו שבשוּם אופן לא יצאו לאימונים. אמנם אינני יודע מה הרעש. בחור המצורף לבריגדה היהודית כיום צריך להיות מאושר. אולם גם זה מראה לנו את טיב המגוייסים של היום. גם כאן אותו החיפוש של ה“ג’ובּ” הטוב, אותה השתמטות מכל תפקיד קשה, ולו גם החשוּב ביותר. אודה על האמת: הם מעוררים בי כבר גועל־נפש. אני מרגיש בחברתם מין שעמום איום. הם יודעים לדבר על דברים רגילים שברגילים, באותה השפה השגוּרה כל כך אצלנו. אינני סובל את הסוג הזה של הפּטפּטנים. אינני יכול לראות את האדישות הזו, את האהבה העצמית הזו, את ה“אני ואפסי עוד” וכו'. ייתכן שזה בא לי בירושה מאבא ומאמא. יש כאן בחור אחד, שאותו אני מבין. הוא מחפש עבודה קשה עד כמה שאפשר. הוא אמר לי בגלוּי: כל משפּחתי נשמדה. אני רוצה לנקום נקמה חריפה ולא איכפּת לי מה יהיה גורלי. אחרי שאני שומע דברים כאלו, שוב אינה מעניינת אותי אישיותו, אם הוא פּשוּט יותר, או משׂכּיל יותר. הנה זהו אדם שרוצה משהו, מחוץ לטובתו הפּרטית.

28.1.45

– – – –.

טיילתי ברחובות. ביקרתי שוב בקולוסיאוּם, בחורבות. יש רגש כל כך משוּנה כאשר עומדים שם, במרכז מלכותם של כובשינו בעבר. אחר כך הלכתי לראות בפעם השנייה את פּסל משה, ולא יכולתי, במשך שעה ארוכה, להינתק ממנו. כשיצאתי היו כבר דימדומי־ערב. הייתי לבדי בחוּצות עיר זרה. רוח קרה נשבה, ואני הלכתי לי מכנסיית סן־פּטר הקטנה לאורך הקולוסיאוּם האפור, לאורך חורבות־השיש של הארמונות העתיקים. עברתי על פני שער טיטוס, שכיערו אותו על ידיד קורות ביטון חדשות, קודרות, החסרות אותו חיטוב דק של העיטורים העתיקים. משם הלכתי לאורך הרחוב המוביל אל מצבת החירות האיטלקית. זו מבהיקה בלבנוניתה כסמל הזמן החדש לעומת החרבות העתיקות, אשר ממש מוליהן היא ניצבת. ממול, בככר ויניציה, ניצב פסל המלך ויקטור עמנואל השני, כשהוא רכוב על סוס ומשקיף ממרום־שבתו על מצבת החירוּת, אשר בחזיתה עומד בנין גדול וקודר, המזכיר גם הוא את הקולוסיאום.

הקולוסיאוּם הוא שׂריד השלטון הדיקטטורי העתיק, וארמון ויניציה מזכיר את הזמנים הנמשכים עוד של השלטון החדש. גלגל חוזר! ואין חדש תחת השמש.

– – – –.

27.5.45

שוב ישנה לי אפשרות לכתוב ביומן אחרי הפסקה די הגוּנה. חבל שלא נשאר כל זכר בכתב מתקופה כה מעניינת והרת־מאורעות. אז נפסקה הכתיבה פּשוּט מפני שנגמרה המחברת. עלי להודות שלא השתדלתי ביותר להשיג מחברת חדשה, אך כיון שבמקרה נזדמנה לי (מרכוש הגרמנים), אני רוצה להמשיך בכתיבה ולעבור, אם כי ברפרוּף, על התקוּפה שדילגתי עליה.

היומן נפסק ב־30.1 – עוד בתקוּפת האמונים בפיאוג’י. מאז סיימנו את האמונים, עברנו את כל איטליה לארכה, נכנסנו לחזית, והמלחמה נגמרה. אלה היו חדשים שארכו כשנים, מלאי עניין ותוכן, לא רק בשבילי באופן פּרטי, אלא לעולם כולו. חדשים גורליים גם לעמנו, שרישוּמם יהיה ניכר בשנים הבאות. בחזית נפלו חברים שלי. טעמתי טעם אש, את טעם המוות המרחף מעל לראש. אחרי כן עברו שבוּעות של צפייה מחוץ לחזית, כשכוחותיו של היטלר הולכים ונשברים. אחרי־כן – סיום־המלחמה, ושוּב נסיעה ארוכה, חופש ושוב חיי־מחנה. קשה לחזור על כל זה. הרשמים הרעננים ניטשטשו ולא נשאר מהם אלא זכר, שאם גם נחרת עמוק בנפש, שוב אין לטפּל בו בכתב.

כיום אנו נמצאים במחנה גרמני עזוב. ממולנו – בית־חולים גרמני ועיירה גרמנית למחצה על הגבול האוסטרי. תפקיד ממש אין לנו. אנו מחכים לעתיד. נראה לי כאילו דחקו אותנו למקום שמשם לא יישמע קולנוּ. יותר מדי חמי־מזג אנחנוּ בשביל השלטון הבריטי וגם חשבון מיוּחד יש לנוּ, שאין לו לעולם עניין לסדר אותו.

עדיין קשה לי לראות את הצבא הגרמני לשעבר – את רוצחינו כשהם מסתובבים להנאתם, חפשיים כמעט לגמרי ומשוחררים מכל דאגה, בחסוּת הצבא הבריטי, בחסות הבריגדה היהודית, הנאלצת להגן עליהם מפּני היוּגוסלבים הרוצים לרצחם. יש בזה משום צחוק־הגורל. לעתים קרובות אני שואל את עצמי: האם באמת נגמרה המלחמה? אינני יודע אם זה מתוך כך שעדיין אינני מאמין במציאות של שלום ושקט באירופּה הבוערת כולה באש, או אולי משום שאני רואה את הנחש קם שוּב לתחייה מתחת לעיקבות־המנצחים. נראה לי כאילו הנצחון איננו אלא זמני. המנצחים רק פּירקו את נשקו של האויב ושיברו את כוחו הגוּפני אבל לא את עוזו הרוחני, וזה עודנו פועל במעמקים ומחכה ליום, שבו יוכל לצאת למרחב, ומי יודע איזה אסון יקרה אז!

– – – –.

15.6.45

– – – –.

מהבית אין הרבה מכתבים. נראה, שהם שקועים ראשם ורוּבם בעבודה ואין להם פּנאי. מצבי אינו נעים ביותר – בבית מחסור בידיים עובדות ובודאי גם בכסף, וּבו בזמן עלי לשבת כאן, בעל כרחי ממש, ללא כל עבודה. מצב־הרוּח קשה וקשה גם להתגבר עליו. ולא רק אני כך. הכל משתדלים להסיח את הדעת מהמצב, אם על ידי שעשוּעים ואם בצורה אחרת; אך לשכוח קשה. אפילו הרצון לפעולה נחלש קצת. הבחוּרים עייפים ורוצים כולם לחזור הביתה. האם גם אני כן? קשה לי להשיב אפילו לעצמי על שאלה זו. אינני יכול להחליט. לפעמים יש לי געגועים חזקים על המשק – על הסוס, על הפּרה, אפילו על הכלב, על חיים שקטים יותר של עבודה יוצרת, ולפעמים אני מרגיש צורך לעשות משהו יותר מזה. אני שואל את עצמי אם מוּתר לי כיום להשתקע במשק ולגמור את כל החשבונות, או אוּלי יש לוותר עכשיו על חיים פּרטיים ולעשות כל מה שאפשר למען הכלל?

10.9.45

– – – –.

גם כאן בהאג נפגשנו עם יהודים מעטים. מספּר היהודים בהולנד מגיע כיום לעשרה עד ארבעה־עשר אלף (במקום מאה וחמשים אלף לפני המלחמה). מהם – אלף וחמש מאות נמצאים בהאג. רבים עדיין חוזרים כפעם בפעם ממחנות־ההסגר בגרמניה ובפולניה, אך מספּרם של אלה ששוּב לא יחזרו רב מזה!… עד בואנו לכאן חיו פה היהודים איש־איש לעצמו. כל אחד השתדל למצוא לו מקורות־קיום־ופרנסה. מהנכסים הרבים והעושר, שנלקחו על ידי הגרמנים, הוּחזר רק חלק. חלק גדול הלך לאיבוּד, ובכל זאת המצב הכללי טוב למדי. לרבים יש עוד רכוּש רב, ורבים, לצערנו, עוסקים גם ב“שוּק שחור”. ההתבוללות רבה גם כיום, אם כי הגרמנים השאירו כאן זרע בל יימחה של אנטישמיוּת. נשוּאי־התערובת לא חדלו, ובזכות זה ניצלו יהודים רבים, אך גם מבין האחרים נמצאים רבים הרוצים להישאר פּה, ואינם מוּכנים לעזוב את מקורות־הפּרנסה הקלים אשר כאן וללכת לחפּש להם עתיד סתום ומעורפל. ייתכן שאין פלא בדבר. שנות־היסורים הארוכות, מחנות־ההסגר ופחד־ההשמדה שברו את כוח־הסבל של האנשים. רוּבם רוצים עכשיו מנוּחה ושקט. אך כל זה אינו פוטר אותנו מלמלא את תפקידנו!

תיכף עם בואנו התחלנו לחפּש יהודים. רבים ניגשו אלינו בעצמם – נמשכו על ידי הסמל שעל זרועותינו, ואנו שוחחנו אתם. היתה זו חוייה בשבילם לראות חיילים יהודים בצבא־הכיבוּש. אך בכל פּעם שניסינו להזכיר את ארץ־ישראל, שמענו תשובה מגוּמגמת, שחלקה הן ורוּבה לאו. אחד מהם הגן בחרף־נפש על דעתו, שהאנטישמיוּת היא רק זמנית, וּכמו כן שהוא הנהו קודם כל הולנדי ואחר כך יהוּדי. רק כאשר ניסינו לספּר לו על המתרחש בעולם ועל שינאת־ישראל ההולכת ומתפּתחת – עורער קצת ביטחונו. כלפּי חוץ לא הסכים לנו גם אחר כך, אך ראינו שזרע־הפּיקפּוּק נזרע והוּא יצמח וישׂא פּרי בבוא העת. וכך גם אצל אחרים.

בית־הכנסת היה סגור עדיין. הרב נשלח לגולה ולא חזר ואין ידיעות ממנו. יהודים בודדים מתכנסים בבית פּרטי ומתפּללים שם. איש איש הולך לדרכו ואינו יודע על הנעשה אצל חברו. ובתוך חוסר כל ארגוּן זה היה עלינו להתחיל את פּעולתינו.

למזלנו נפגשנו בבית־הכנסת עם כמה בחוּרים צעירים. אחד מהם הוא ציוני ותיק שהשתייך עוד לפני המלחמה לתנוּעת־נוער ציונית. שוחחנו אתם והם הבטיחו להפגישנו עם בני־הנוער כולם, אשר מספּרם בעיר אינו עולה, אגב, על מאה וחמשים איש. כמו כן הבטיחו להפגישנו עם ועדות הציונות בעיר ולהתחיל מחדש באירגוּן הפעולה.

ביום הראשון בערב היתה הפּגישה הראשונה. דבר־הפּגישה התפּרסם בכל העיר, והאולם היה צר מהכיל את כל הבאים. הנוער הוּא לא־ציוני ברוּבו, ומתחילה שׂררה אוירה של מתיחוּת קלה. תכנית קבוּעה מראש לא היתה וגם מי שיאַרגן לא היה. ניסו לרקוד רקוּדים סלוניים. הדבר לא הצליח. לאט לאט התחלנו להשתלט על המצב. שרנוּ שירים ארץ־ישראליים. ההורה הלהיבה את כוּלם. לבסוף דיבר אחד מחיילנו, אשר ההולנדית שגוּרה בפיו. הוא סיפר על ארץ־ישראל ועל פּעולתנו. באותו ערב התקיימה גם פּגישה מצומצמת יותר, שבה הוחלט על הקמת פּלוגה של החלוּץ האחיד בהאג ופתיחת סניף ציוני.

אחרי שבועיים של עבודה רבה נראה היה שנוצר משהוּ. נפתח קוּרס לעברית. ממדי־הפּעוּלה התרחבו. בו בזמן התחיל הגדוד השני לפעול באַמסטרדם, ושם התקיימו גם שתי ועידות יהודיות – האחת ציונית והשנייה של החלוּץ האחיד, אשר בהן השתתפו גם צירי־האג, והיה מעין כינוס ארצי.

התקיימה גם פּגישה שנייה, אשר בה הונח בחגיגיוּת היסוד לתנועת־החלוץ בהאג. (יום לפני כן היתה חנוכת בית־הכנסת, שגם בה השתתפו חיילים רבים). המצב לא היה שונה כמעט מזה של חטיבת שרידי מזרח־אירופה: חיסול הגולה, זיקה להסתדרות העובדים וכו'. הפּגישה התקיימה באוירה משפּחתית. נכחו כשלושים וחמישה יהודים, צעירים ברובם, ובערך כמיספר זה של חיילים. אחד הקצינים סיפר על השינוּיים שניתהווּ בארץ ועל ההתקדמוּת שחלה בה בתקוּפת־המלחמה. אחד החיילים דיבר על תנוּעת הגיוס בארץ. במעמד זה היה משום הנחת אבן־פּינה למפעל. עכשיו כמעט שיש לנו הבטחון, שהתנועה תוכל להתקיים גם אם נעזוב את הולנד בזמן הקרוב.

¹

1

בימי־הרעב האיומים יש אשר מתגלה שביב־תקוה. הוא מאיר בעוז חדש את הגיטו העוטף רעב. הוא חודר בכל פּינה כבוּיה וּמאיר בזוהר של שׂובע, זוהר המשקף את חיי־האדם.

יש צורך בידיים עובדות בעיר. הוי אומר: נוצרות בריגדות שתצאנה לעבודה, שתצאנה מן הסוגר, ואיך שיהיה אפשר יהיה להביא משהו הביתה לאכול!

ממפקדת־הגיטו הגיעו בערב הסידורים וההוראות. בעת וּבעונה אחת נקבעה משטרת־גיטו שתשמור על הסדר בתוך הגיטו. ועדת־העבודה תסדר את כל הענינים מבית ומחוּץ. הבריגדות חייבות לצאת לעבודה למחר. שלושים אלף נפש בגיטו – אבל רק מאתיים איש דרושים לעבודה. מובן מאליו, כי לעבודה רוצים הכל לצאת. הרעב מציק מאוד. אין כוח אשר יעצור בעד האנשים, ודבר זה גורר עמו תוצאות.

ולמחרת הבוקר צובאים המונים על שער־היציאה. איש את רעהו דוחף; כל אדם רוצה לצאת; אין איש מעלה על דעתו, כי הזולת הנדחף סובל ממש כמותו, כי גם בביתו יושבים ילדים קטנים ומחכים לאבא שיביא משהו לאכול. הזמן מקהה את הרגש, כי הסבל עולה על הכל. וכן נדחקים הכל עד אשר קתי־רובים מתחילות לחלוק מנות־מהלומות על כל עבר.

הגיע זמן צאת “הבריגדות”. השער נפתח וההמון התפרץ כגל שעצרוֹ סכר ולא יכול להגיע לחוף. הכל נדחקים, הכל נאבקים. אך מי נותן לבו למכות? וכי יש מכה קשה מרעב? דומה מכת־הקת ללטיפה, שכן היא משכיחה את כאב־הרעב! וה“גוי” אף הוא שמח שהיהודי סופג מכות וידו היא המצליפה.

בעמל ובקושי יוצאים מאתיים האיש לעבודה, והנשארים חוזרים במפּח־נפש לבתיהם וידוֹע ידעוּ מה תהיה שאלת האשה והילדים, ומה קשה תהיה התשובה.

גם אבא שלי חזר. הדלת נפתחה ואבא נשאר עומד על סף־הבית – דומה כאילו קשה היתה עליו הכניסה או שהבית זר לו משום מה. באנחה כבדה סגר את הדלת מאחוריו.

“מה האנחה, אבא?” שאלה אחותי.

“הוי, ילדים, אינכם יודעים מה קשה לי לשוב אליכם אחרי שלא פעלתי דבר. כי אני, אשר הבאתיכם לעולם, רואה אתכם סובלים רעב!”

“אבל אין אנו היחידים, אבא! אַל תהיה עצוב! עוד יש תקוה – – –”

ועל אף הקנאה ביוצאים באים כל הנשארים אל השער עם ערב להקביל את פּני השבים. אסור היה בהחלט לטלטל תיק עם היציאה לעבודה ואסור היה להכניס דבר: – כל מי שיימצא משהו בידו יוּמת בירייה. אך מי יירא מוות! רבים מן השבים הסתירו פרוסת־לחם במכנסיהם ובתחתוניהם קשרו צרור של תפּוּחי־אדמה. השוטרים הליטאים יחד עם השוטרים הגרמנים עומדים משני עברי־הדרך ומפקחים – אך מה רבה השמחה בלב הבא! הוא מכניס רוח חדשה בהבעת פּניו. גם אשתו וילדיו מחכים לו וכל המשפּחה רצה הביתה מהר, מהר. דומה שאין הרעב גדול כל כך. מה שהביא עמו משׂבּיעו. הוא מסתכל בילדים ולבו האבהי והאוהב מלא על גדותיו.

ויום המחר מביא עמו יותר תקוה. נדרשים עוד פּועלים. הפּעם יצא גם אבא שלי! אבל האם על ידי כך שׂבעו אלפי הנפשות הנשארות, אלה אשר ראשי משפּחותיהן לא יצאו? ומה גורלן של משפּחות אלו אשר בכלל אין להן ראש? מי ידאג לאלה ומי יעבוד להם? והרעב הולך וגובר. בני־אדם נוברים במקומות המלוכלכים ביותר ומוצאים קליפות של תפּוּחי־אדמה. מבשלים אותן, טוחנים אותן וצולים אותן על פּני מחבת יבשה. וריחן של לביבות חרוכות אלו עם עשן המחבת היבשה שם מחנק לגרון ומביא דמעה צורבת לעין – והרעב נשכח ומשתכך; הלעיסה הראשונה איומה! השיניים נתקעות בקליפות השחורות־הקלויות – והרעב נרגע. האמינו: אחרי לביבה כזאת שוב אין חשק לאכילה!

עד היום בו יצא אבא לעבודה עברנו כל מדורי־גיהינום. ועינינו כלות לערב – לשוּבוֹ. ולבסוף הנהוּ בא. מרחוק ראיתיו; זאת אומרת, לא אותו ראיתי, אך הכרתי את פּניו הזורחים – אור זה המפרק כל עול של סבל. הנהוּ מדבר בגאון ובאומץ, לא זה האיש אשר חזר אתמול בידיים ריקות. פּניו אורוּ וקמטיהם נתיישרו, כביכול.

הנה הוא בא בשער. מכל עבר מתנפּלים עליו: אחותי מנשקתו מצד אחד ואני מצד שני. אין אנו מרבים בשאלות, אך מחפיזים צעדינו כדי להתרחק מן השער. ואולם אין אני עוצר כוח וקורע את הדממה:

“ההבאת משהו?”

וריח של לחם טרי עולה באַפּי וכל מיני רירים מתעוררים בפי.

“לחם הבאתי.”

“ככר? ולא פחדת להביאו?”

“פּרסתיו פרוסות־פּרוסות ונתתין בתוך שרווּלי – ואחדים בתוך מכנסי.”

ובבואנו הביתה הוציא אבא את הלחם והניחו על השולחן בשלות־נפש גמורה – כאוצר חמוד! שני ק"ג לחם! מי יתאר ומי ישער דבר כזה? זה כבר אשר לא ראינו כזאת! והעיניים מתבוננות בלחם – אורח יקר שכמוך, מה נעמת לנו בצל־קורתנו! מה ערב ריחך, כריח שושנים יקרות!

ואנו מתיישבים מסביב לשולחן והשיחה מתגלגלת על מאורעות היום. אך איש איננו מעז לפרוס מן הלחם. וכמעט שאין צורך לאכול – דיינו בכך שהלחם מונח לפנינו על השולחן וריחו משׂבּיענו! אבל מאידך גיסא, אין אנו יודעים מנוח: יש רצון להכניס פּת לפה! מה טעם ללחם? האם רשאים אנו לטעום ממנו? והסכין הנוצץ, המוּנח בצד, אף הוא, דומה, מהרהר: זה כבר שלא העברתי את להבי בך, הפּרוסות היו נדבקות בי – הה, מה טוב היה!

ולבסוף הגיע הרגע שאבא פרס את פּרוסתו. ואני מתבייש בפני עצמי. לעיסה אחת – וכמעט שהפּרוסה איננה והתיאבון הולך וגדל. אך לא – אסור – יש להותיר גם למחר. הנה מאוּחרת השעה ולא טוב להתפּטם.

ואנו שוכבים לישון וטעם הלחם הטרי בחיך. מפעם לפעם אני מעלה פּירור מבּין השיניים למען לא אשכח את טעמו. וכן אני שוקע בשינה ובחלום על לחם – לחם – לחם…

2

אחרי ליל־מחשכים וסוּפה קמים הכל, עייפים ויגעים מנדודי שינה. נזכר כל אדם, כי הנה מאוּחרת השעה. ומשונה הדבר: אין עומדים בתור לקבלת מצרכים. בכל שקט, ורק מזמן לזמן נשמעת חריקת דלת הנפתחת בקושי מחמת השלג הרב שנפל וחסם בפניה. לאט לאט מתעוררים בני־הגיטו. הילדים, אשר חשק־הילדות טרם פּג מליבם, מרגישים את עצמם מאושרים, ממלאים את האויר צלילי־משוּבה, משחקים בשלג ושוכחים כי בעוד שעה יהיה רצון לאכול והבית ריק – והנה אורבת לו לכל דריו הדאגה השנייה: חימומו של הבית. עצי־הסקה נמצאים עוד לכדי שבוע ימים, אבל מה יהא לאחר שבוע זה? בלי מחשבה מרובה מתחילים הכל מסיקים בכמה גזרי־עץ אבל מה בצע בחימום זה אם הרוח נושבת ובבית שׂורר הקור בכל תקפו?

והבוקר מתחיל כרגיל. כמה מאות אנשים יוצאים לעבודה מתוך תקוה להביא הביתה פּרוסת־לחם, והיוצאים כדי לעמוד בתור־המצרכים עומדים כשעה עד אשר הרגליים קופאות. וכעבור עוד שעה מתחילים העומדים־בתור להתנועע מרגל לרגל כבובות־גולם, משיבים לתוך כפות־הידיים ומסוככים על האוזניים. יש מתחלפים בעמידה, אבל עשרות האמהות, שבעליהן נסתלקו, חייבות להביא עמהן את תינוקותיהן בזרועותיהן והרי הן עומדות יום תמים בתור־הלחם. אם כן מדוע לא תוכנסנה אמהות אלו ראשונה? – התשובה היא, כי הן מהוות את מחצית השורה…

ועם רדת הערב חוזרות הבריגדות. איש איש עז ואמיץ משהיה: בידו הוא מחזיק את מחצית־הככר וכן גם שׂקיק קטן של תפּוּחי־אדמה. גם השוטרים אמיצים יותר. הם אמנם בודקים יותר, אבל עם כל מה שאסור להכניס דבר אין הם מחמירים; ידוע גם ידוע, כי יש עצה וגם תבונה; שוטרי־הגיטו מוזמנים לעתים לתוך בית חם, שם מכבדים אותם בכוס יין, הנקנה בכוונה תחילה לשם כך – וכן הם מתקרבים ואפשר לפעול!…

וכן הולך גיטו־קובנה וּמסתדר. הבריגדות מתרבות. משא־ומתן מתנהל וכספים עוברים לסוחר. שׂקיקים קטנים הופכים לגדולים; לחם הופך לחמאה; תפּוּחי־אדמה – לקמח, סוכר, גריסים. חיים חדשים מתחילים – חיי קהילה יהוּדית סגוּרה ומסוגרת מן החיים הרגילים השוטפים, מאחורי גדרות־תיל בתוך רבעים הנתונים ל“מעשה” בכל עת ובכל שעה;

ו“המעשה” איננו מתבושש. לא ארכו ימי־השמחה. מתחילה חשבנו, כי נבלה אותם, כי שנים אחדות קשות אלו תעבורנה מתוך מכירת חליפה זו או סמרטוט אחר –

אבל טעות מרה היתה זו בידנו!

3

החורף בא באכזריותו והביא עמו סבל חדש, חוּקים חדשים וגזירות חדשות.

חוץ מפּועלים מבני דתות אחרות יידרשו אלף יהודים לעבודת יום ולילה. וחייבים יהיו הפּועלים לצאת בבוקר והמספּר צריך שיהיה מדוּייק – איש בל יחסר! אבל הידיעה הזאת לא הסבה כל דאגה. כל איש הרהר בלבו: מה יש לי להפסיד? אולי אוכל להביא פרוסת־לחם הביתה. ולמה אשב ואסתכל ברעבם של הילדים? הסוף לכך; אצא, אעבוד בפרך ואביא משהו הביתה.

וּבבוקר־הכפור עומדים אלף איש – רעבים, יגעים, מכורכמים, קפוּאים – ואחת בלבם המר: להביא משהו הביתה…

ולבסוף מגיעה השעה. קול־גרמני נשמע המתפּשט על כל עבר באכזריותו. קבוצה ראשונה מתקדמת. מכל צד נשמעת ספירה; בכל עבר רושמים. רבה התכונה, כמו בככר־השוק.

“כך? בדיוק! מאה איש בקבוצה א‘. – קבוצה ב’!”

וכן יוצאים אלף איש דרך השער הצר, זה אשר מאחוריו שכבו לחוּצים וצפוּפים במשך חדשים מבלי יכולת לזוז. ואלפי אנשים שנשארו מעבר לשער – נשים וילדים – מלווים אותם בעיני־תוגה.

זו היתה יציאתם של אלף אנשים לעבודה ביום הראשון – חוּץ ממאתים אנשי הבריגדות – אלף רעבים, מעוּנים, קפוּאים שיצאו למצוא פּרוסת־לחם קטנה!

תחת משמר כבד יצאו – שומר על כל שני אנשים, חייל מזוּין. ההליכה מהירה, כדי להתחמם. אבל מתי יגיעו? עד היכן ילכו? הכפור צורב את הפּנים, מבקיע את עור־הידיים בלי רחם. ולבסוף בהגיעם אל הככר – שוב ספירה (שמא ברח מי־שהוא?). הקבוּצות נחלקות לכמה עבודות – בחומר ובלבנים ובתעבורה וכיוצא באלה. הממוּנים על כל אלה ניצבים על המשמר וצלבי־הקרס האדומים שעל פסי־שרווּליהם מטילים אימתם על הכל.

הצו – קול ארי ביער – ניתן: לעבודה! לכלי־העבודה!

והכל מתחילים להידחק כדי להגיע ביתר מהירות לכלי־העבודה. ויחד עם הכלי מקבל כל אחד בעיטה הגונה אשר כאבה מתפּשט בכל אבר. ואז מתחילה עבודת החפירה באדמה הקפוּאה. אחד המכה ואחד החופר – ללא הועיל. הכל מתפּשטים – שמא תקל העבודה. והנוגשׂ עומד בצד ומקלו בידו – וזכר־הבעיטה לא פּג.

ועם כל מה שהזמן זחל והרעב שהתעורר גירה את התיאבון והלהיב את הדמיון הגיעה שעת־הצהריים. צפצוף רם הודיע על זמן־הארוחה. הכל מניחים את עבודתם ורצים אל המטבח מתוך רצון להגיע לשם ראשונה: כל אחד רוצה להתחמם במעט המרק ולתקוע שיניו בפרוסת־הלחם. אך המרק – ירק עשׂב במים וכמה גריסים צפים על פּניהם – כגלוּת־היהודים טעמו, אבל מעלה אחת ויחידה לו, והיא – חומו. והלחם מה ייעשה בו? היעמוד בו לבו של אדם לטעום ממנו? ומה יביא הביתה להשקיט רעבם של הילדים? לו לעצמו יש מרק – ואילו להם? ואוי לה לפרוסת־הלחם ולמראה הדל!

אך עד כה וכה – מתוך שהכל מחביאים את רבע קילו הלחם במסתרי־המעיל כהחבא את האוצר הגדול ביותר – נשמע שוב צפצוּף – ושוב לעבודה. אין ברירה! וכתום יום־העבודה המפרך – עמידה בשורות וכניסה לתוך הסוגר: לגיטו!

ועם השער עומדת האשה וילדיה – מחכה המשפּחה בכליון־עינים. ראשית־מעשה מוציא כל איש את לחמו ונותנו ביד ילדו. עיני־האשה מתמלאות דמעות בראותה את בעלה קפוּא ורטוב כולו. והחדר שאליו הם באים שומם וריק הוא, והעששית מאירה מעט את הפינות החשוכות, בהן שכבו הילדים מכוּוצים ורועדים תחת מכסה דק. אך אחד הוא קו־האור המחמם עתה בבית ומעודד את הרוח הנופלת: פּרוסת־הלחם הקפואה המונחת על השולחן.

האשה מסיקה את התנור בכמה כפיסי־עץ כדי לחמם מים ואגב גם לחמם את החדר. והבעל, אותה שעה, מתחיל להתפשט – אך לא בנקל ובמהרה, כי כל בגדיו רטובים וּדבקים לעורו. הוא מסדר הכל לפני האש הקטנה שיתייבשוּ עד למחר, כשייאלץ שוב לצאת לעבודה.

"וכי עליך ללכת גם מחר? שואלת האשה בקול עגום. “ובמה תלך?”

“כי עלי לצאת – אין ספק. השאלה היא: במה? הייתי לובש זוּג־מכנסיים אחר, אבל הרי צריך למכרו. על שתי חליפותי נוכל לחיות עוד כחודש ימים. הנה באמת צריך מי־שהוא לבוא מיד לשם –”

ועוד הוא מדבר והנה² דפיקה על הדלת.

“לפתוח!”

זוהי הבקורת, כמה חיילים נכנסו:

“היצאת היום לעבודה?”

“יצאתי. הלא תראו את הלבנים שלי הרטובים?”

“שטויות! אין זה רטוב בכלל! יש צורך בעוד אנשים למשמרת הלילה! עליך לצאת!”

התחילו האשה וילדיה להתחנן בדמעות כי אין לו לבעל־לאב מה ללבוש.

רק בדרך נס נעתרו להם ויצאו. ועד שהם יוצאים והנה אותו סוחר שבא לקנות את החליפה.

“מה יקר?” שואל הסוחר.

“וכי יודע אני מה יש בידך לתת? הלא אתה יודע מה מחירה. אבל למה נעמוד על המקח הרבה? תן עשר ככרות־לחם וקילו חמאה!”

“ההשתגעת, בעלי היקר? הלא בשבועות מספר נאכל את הכל. ואז מה? וכי אינך יודע מה שילמנו?”

“נו, נגמור. אין שעתי פּנויה. אמרו דבר. כל רגע יקר בעיני. עלי לבקר עוד בכמה מקומות לשם קניות.”

“טוב, איפוא, גמרנו!” אמר הבעל בהביטו בעיניים נוגות לעבר אשתו – וכהרף עין נסגרת הדלת והחליפה החדשה חלפה ואיננה!

ובדברי־אהבתו לאשתו הביע הבעל את אָשרו אותו ערב:

“צאי וחשבי: מחר יהיוּ בבית עשר ככרות־לחם וקילו חמאה!”

ולשמע דבריו של אבא חזר הילד הבכור על אותן המלים, כשהוא אך זה נעור משנתו:

“ככרואַ־לחם… חמאה!…”

4

בסימטאות־העוני הצרות נמצאות החנוּיות – שוּרות שורות ארוכות הן מסוּדרות. ואין אלה מקומות למקח־וממכר כלל, כי אם מרכזים לקבלת לחם. לחם – הידעתם מאי משמע לחם? – ככר שמשקלה שני קילו? – ככר כזאת לחמש־עשרה נפש! ועד שאתה זוכה לה! מקץ עמידה בתור ובכפור במשך שעות, אחרי ריב וקטטה! – ויש שהחנות נסגרת אז, כי השעה מאוחרת מדי.

אבל הפעם נסגר הכל והכל נחפּזים לעזוב ולפנות את הרחובות מטעם אחר:

המפקד יורדן!

מסכנים רעבים, שהגיע תורם לקבל את מצרכיהם! אבל אין ברירה – והם עוזבים את החנות ונושאים רגליהם הביתה. ומי זה חש ברעב, מי חולם עליו? מחשבות אחרות נוברות ונוקבות.

מה סיבת בואו? הגזירות חדשות יביא עמו? האם לא יאמר די?

והמכונית ההדוּרה המובילה את המפקד יורדן מופיעה לפני הבית החוּם בן שתי הקומות – בית־הקהילה היהוּדית. הדלת נפתחת בזריזוּת וּמתוך קפיצה הרי זה מדלג על המדרגות – מובן שאת מקלו אין הוּא מוציא מתוך ידו. אך ראה זה פלא. בנימוס משוּנה נוהג בן־הבליעל. הוא דופק על הדלת: למאי נפקא מינה אם בידו או במקלו – אבל דפוק דפק!

“האוכל לדבר עם ד”ר אלקס?"

זקן ומכובד ומקובל על הבריות היה ד"ר אלקס שהופיע חיוור ותשוש. בינתיים הסתכל המפקד ברהיטים מלמעלה למטה, כנראה יפים הם בעיניו. והוא מעמיד שאלה קלה:

“היש גם ליהודים אחרים רהיטים יפים כאלה.”

"השולחן הנהדר, אשר עינו כעין המראה בברק אשר לו, ארבע כוּרסות־העור הרחבות האלה, כנראה, עשו את רשמם עליו.

אבל עד כה וכה והוּא ניגש לעצם הענין: “למן היום והלאה אני דורש אלפיים נפש – אלף ביום ואלף בלילה! בלי תירוצים! ואם מספר זה לא יומצא לי – הגיטו כולו ישׂא בעוון! להתראות, ד”ר אלקס!"

וגחוך אשמאי התפּשט על שפתיו.

5

מכווץ ומכורבל מקור־הלילה האיום נח לו הגיטו הקטן מעבר הגשר מזה. (בעברו השני של הגשר השׂתרע הגיטו הגדול). פּה ושם עובר שוטר יהודי; החייל העומד על המשמר מקיש רגל ברגל למען לא יקפא על עמדו או שהוא פולט סתם ירייה. אך אין זו משאירה את רישומה כל־עיקר.

ולפתע פּתאום – מכוניות באות! הגיטו הקטן והחשוך מוּצף אורות! קובעי־פלדה של אנשי צבא מבהיקים; נשמעים קולות־צעקה של מפקדים. – מהומה בגיטו. אך אין איש מעז לצאת כדי לראות מה נפל. המצב הולך ומחמיר. מתקרבות והולכות נקישות מגפיהם של אנשי־צבא: נשמעות דפיקותיהם של קתי־רובים בתריסים, ועמהן צעקות: “לקום!”

פּחד אוחז בכל כצמרמורת של קור גדול. הכל מתלבשים במהרה ובמבוכה. אין איש יודע מה יעשה תחילה. יש רצון לרוץ לקרובים ולידידים כדי להיוועץ – אך אנה ירוץ אדם והכל סגור ומסוגר ונעול על מסגר?! כל רחוב מלא צבא, ודי לו לאבא להציץ מבעד לשמשות־הכפור – ואימה תאחזנו. כעבור שעה קלה והקריאות האיוּמות נשמעות בכל הרחוב: “לעזוב את הבית!” הבתים מתרוקנים והרחובות מתמלאים, אין איש עומד לסגור הדלת ולנעלה: ממילא אין על מה לשמור ומי יודע אנה אנו באים ומה צפוּי לנו!

והפקודה ניתנת: “יוּבא כל איש לככר!”

הככר נמצאת מחוץ לגיטו, בין שתי דרכים מצטלבות: הדרך האחת ידועה לנו היטב – היא המובילה למבצר התשיעי. אל ככר זו, אשר על דשאיה הירוקים רועים שם בקיץ צאן ובקר, מוּבאים עתה יהודי הגיטו הקטן – קרבנות תמימים! וללבנה המאירה בקרניה את כל השטח, נישאות עיניים נסוכות תפילה, והן שואלות לגורלן המר ומבכות אותו.

אך עם בוא ראש הגסטפּו נדם הכל, כל העיניים מוּסבות אליו, אל השוחט! וכהרף עין מועמדים אנשים בשני עברי־הדרך. גם דרכיהם שונות: מי בדרך לחיים ומי למוות. במשך זמן מועט מוּצגים שני אלפים איש בצד אחד תחת משמר כבד שלא יברח איש מפני גורלו. אך לאיש מהם אין מוּשג כל־שהוא, כי הדרך למוות מאחוריו, במרחק של כמה קילומטרים בלבד. החפשים לנפשם התפּזרו לכל עבר כצפּרים מתוך הכלוב, אשר נקרא להם דרור. הם ברחו מיערות־הג’וּנגל המוּקפין חיות־טרף. קרה נס ואלה נמלטו מבין צפּרני הדורסים העומדים מוכנים לטרוף, אבל למעלה מאלפּיים מחכים לגורלם.

הבוקר החרפי האיר. פּג הקור היום. נשמעים צלצוּלי פעמונים של שלגיות בריצתן, קולות אנשים בתעורתם, המוּלת מכוניות בנסיעתן. תנועת־החיים מתחילה, וההר שמנגד, זה המוביל בדרכו הארוך אל המוות, דווקא הר כל כך הדוּר. השלג המכסהו בלבנוֹ יפה דוקא היום יותר מבכל הימים. עמוד־הזכרון שבראשו נוגה בבהירותו כביום־קיץ הדור. הכל מזהיר, הכל מוּצף־אור, הכל משקיף על פּני הדרך אשר בה עומדים אלפּיים יהודים מוכנים לצאת לקראת גורלם.

אך אין הם מחכים הרבה – וקול הפּקוּדה נשמע!

ואַלפּיים נפש צועדות אל עבר ההר. והעיניים מורמות השמימה והמבטים מתחננים והלבבות פּועמים וקולות־בכי פּולחים את האויר. אבל אין קול ואין עונה. והשורה נמשכת: נאחזים אנשים, נשים וטף בידיהם; אין איש רוצה ללכת לאיבוד. אם מנחמת את ילדה, בעל מדבר רכות אל אשתו: לא יארכו רגעי־המוות! אחת ימות האדם – ודי! ואם מוות – הן טוב מותנו יחד! מה טוב ומה נעים מותנו יחד!

והגיטו שלנו מתחיל להתעורר לאט לאט – ועם כל מה שהמרחק איננו קטן הנה בכל זאת ברור הכל. צמרמורת עוברת בגוּף; הנה לנגד עיניהם יראו הכל את ההר המוביל למבצר התשיעי – למוות; ועליו נמשכת שורה של אנשים, שורה בלי סוף ובלי גבול. ואין המוח יכול להשיג ולתפוש: הבחלום ייראה הדבר? החזיון הוא זה? ולאט לאט מתברר הכל, לאט לאט מתעורר כל איש.

וקול קורע־לב מתפּשט מקצה הגיטו ועד קצהו:

“את בני ראיתי הולך! אלי שבשמים!”

ואם יש אל בשמים שמע גם שמע את הקול הקורא. ואין לב אשר לא נשבר לשמע־הזעקה.

והתמונה הולכת ומתבהרת: הכל מתחילים להבין. הנה הילדים נאחזים באמותיהם, נשים בבעליהן. ובצעדים אטיים וכבדים הם עולים בהר כשבני־בליעל מזויינים מאיצים בהם. והשורה נמשכת ללא הפסק; אין איש מסכן את חייו אף רגע אחד קודם כדי לפרוץ מן השורה; כצאן יוּבלוּ. והמבצר התשיעי מתקרב והולך. הנה ניראים כבר העמקים החפורים; הנה מתגלה כבר איש־צבא העומד ומצפּה לקבל את הפּקוּדה, להיות שלוחו של מלאך־המוות. ושוב נישאות כל העיניים לשמים – עיניים לאות מבכי; כל קול מתעורר ומתפּלל בשארית־כוחותיו לרחמים; הרגליים ממאנות להישמע; כל אבר מת; המוח מתאבן – – –

ונשמעו יריות־רובים בלולות בקללות־שיכורים!

אך פּתאום – ומעשה נועז מתחולל. ילד, כבן שתים־עשרה, מתפּרץ מקרב אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, ומבלי שיחכה לבוא מותו או מבלי שיובל אליו ככל השאר, קופץ קפיצת־פתע מראש ההר וקול מזעזע מחריד כל לב:

“שמע ישראל!”

ולא היו רגעים מועטים ו“שמע ישראל” זה עולה על כל לשון – ו“שמע ישראל” אחד מסתתר וטובע במטר־יריות הניתן כהרף עין – – – – –

ומשטח־השלג הלבן מוכתם בדם יהודי טהור!

6

אותו יום (27 באוקטובר) רפה מעט הקור, יום־סתו נהדר עמד בעולם, אשר כמותו לא חשנוּ בחודש הזה. רוח חדשה היתה בגיטו, אשר עד כה היה נתוּן לשלטון קור ורעב. הבתים היו מחוממים יותר וגם שאלת־הלחם לא היתה קשה כל כך.

עם ערב ניראו אנשים ברחוב. נשים וילדים הלכו בצעדים חפוּזים להקביל פּני בעל ואב עם השער, בשוב הבריגדות. הרחוב הראשי, ליד בית־הקהילה, נעור, כי כל אדם, בלכתו בגיטו, חייב לעבור על פני בית־הקהילה. וכאן עומדים אנשים ומגלגלים שיחה בעניני פוליטיקה מבית ומחוץ; יש המתקוטטים עם הממוּנים על העבודה, בעניני חופשה ועוד.

אך פּתאום – מכונית־המפקד. כאשמדאי באה זו ביעף – וכהרף־עין מתרוקן הרחוב! רגילים היינו בהופעות־פּתע אלו, אבל הפעם – שאני. ומה הפּלא? המצב איננו מזהיר ביותר, בייחוּד בקשר לשמועות הרווחות. ומפּני כן השתקע כל בית בגיטו באימה ופחד. והמתיחוּת רבה.

והנה יוצא המפקד מבית־הקהילה וכל הבאים אחריו חיוורים כסיד. הכל מתיישבים במכונית, כמוכנים לנסיעת־רעים. משונה! המפקד האשמאי הזה – יחד עם יהודים.

וכל העיניים מוּפנות למכונית: אנה נוסעים הם? – נשקפת השאלה בכל אישון. מה קרה?

אך אין איש יודע להשיב. אחת ירחש כל לב: טובה לא תצמח מכל זה!

וכעבור זמן לא רב מתחוור הכל. מודעות גדולות ואדומות מוקעות – ואותיותיהן השחורות מרצדות לנגד עיני כל כמלאך־המות עצמו:

וזה לשון המודעה:

לפי דרישת המפקד יורדן חייב כל אדם להימצא בככר דימוקרטו מחר ב־28 באוקטובר. הכל – בלי יוצא מן הכלל, לרבות ילדים, חולים, זקנים. כל הנשאר בבית יוּצא להורג בירייה!

גדולה השוֹאה! אנחה אחת תמלא כל רחוב וסימטה. בכל פּינה מתקהלים אנשים: האחד שואל את פּי חברו, כל אחד נבהל ומבוהל, אין תופס דבר. הכל קוראים וחוזרים וקוראים את המודעה – עד כדי עשר פעמים! ואחרי כל קריאה מתחילה השוֹאה להיות מוּחשת עוד יותר. כל אישה רצה אל השער, אך בעלה טרם שב. הילדים יושבים בבית חיוורים ורועדים. אך הנה חוזרות הבריגדות, וגם העובדים־בפרך שבים – מוקדם מתמיד. והבשורה מתפּשטת מיד. והכל מתחילים להתרוצץ ושאלות אף הן מתרוצצות: מתי צריך להתייצב? כיצד צריך להתייצב? במסדר הבריגדות או אחרת?

אב־המשפּחה בא הביתה במרוצה, ניגש אל ילדו החיוור, אשר לבו מתפּעם למראה אביו שנעדר מן הבית אחרי שעות ארוכות והוּא שרוּי לבדו בפחד. ושפתי־האב ממללות על ראש הילד: “הוי, ילד, ילדי! ימים טובים הגיעונו!…” והאם עומדת כאובה ומסתכלת בהם ודוממת. דוממת היא ודוויה למראה בעלה החובק את הילד. אך לא יארכו הרגעים והיא מתפּרצת אליהם, מנשקת להם וצועקת בבכי טרוף.

וכן יתחולל בתוך כל בית שבגיטו.

אך לאט לאט מתבהר המוח והלב תופש את המצב בכל חריפוּתו. שוב ניראה המפקד יורדן ועמו רוֹקי איש־הגסטפּו, בלווית זקן־הקהילה. הם עומדים בככר דמוקרטו ומתבוננים בה. ואותה מחשבה באה ועולה על כל לב, וכל לב מתחיל לחשב חשבונות: כמה אפשר להקהיל בככר זו? וכי יש מקום לכל?

כל משפחה הלכה אל מכיריה וידידיה: אחד שואל לעצה ואחד הנותן עצה, אף כי אין איש יודע דבר בעצמו. ומה ייעשה באם הזקנה והחולה? ובבית זה הלא יש סבא וסבתא – מה יהיה עליהם? היוצאו גם הם? הרי זה מוות ודאי! – והריצות וההתייעצויות אינן פוסקות: למועצת־הזקנים, למשטרה. הכל מתייעצים. אך מה בצע בכל אלה אם השעות עוברות־חולפות ומחר האיום מתקרב ובא.

ולפתע נזכרים הכל, כי אחרי יום קשה כזה לא בא אוכל אל פּיהם. הכל מתפזרים לבתיהם – לסעודה. וראה זה פלא: כל אותם הימים, בהם היתה פרוסת־הלחם כמעט דבר שבחלום, היו הכל חסים עליה, אבל הפּעם נהפוך הוא. מי ישים לב לכך? עין מי תהיה רעה באגירה? יש לכלות הכל בבית. התנור מוסק ביד רחבה; יש עוזר לאם בקילוף תפּוּחי־אדמה; פּה מבשלים, שם צולים ופה אופים – והגיטו צוהל ושמח, כביכול. ובאמת היש שעה טובה מזו, כשהכל יושבים על צלחת־הבשר־והמרק ועל כדורי תפּוּחי־אדמה? אין בעולם עונג גדול מזה! אכול ושתה – ומי ידאג ליום מחר? ואחרי הארוחה יש גם מי שמצית סיגריה או שוכב לנוח – ומתוך כך מתחילות המחשבות על המחר לנסר ולנבור שנית. ושוב מחבק אבא את בני־משפּחתו ומבטים נוּגים ודוממים מהלכים בחלל־החדר מאחד לרעהו. והעיניים ניתלות בשעות: שעה אחת עומדת לנגד עיני כל – ארבע! איומה השעה. התהא זו השעה שתכלה את חיינו? הייתכן כדבר הזה? ואחד נלחץ אל רעהו כביום קור, והרעד עובר מגוּף אל גוף. מי יעז להתפּשט? הכל שוכבים יחד. יש שאמא יורדת להרגיע את התינוק עד שהוא שוקע בתרדמת־ילדים ערבה, והאם עומדת על ערשׂו ומלטפתו במבטי־אמהות שאינם יודעים מנוח. אולי פּעם אחרונה היא זו? – והיא נבהלת מפּני המחשבה ועד מהרה היא מאשימה את עצמה: איככה זה תעלה מחשבות כאלו על דעתה? אך אין כוח אשר יפריד בינינו! דרך אחת לנו! יחדיו! – ועייפה ויגעה היא פונה מעל ערשׂו, נלחצת לבעלה וחובקת לילדיה המבוגרים יותר.

עד כה וכה והכל נרדמים – אבל עד מהרה מתעוררים מבוהלים. חלומות־אימים עינוּ אותם בתרדמתם החטופה – ובפקחם את עיניהם נתקל המבט הראשון בשעון: – אחת־עשרה! – מוזר! – עובר מלמול דק. – רק אחת־עשרה! עוד חמש שעות אפלות! מי יוכל לעמוד בהן, בחמש שעות אלו? ואין איש יכול להירדם מאימת־החלומות. אך יש רצון עז דווקא להתנמנם בלילה הקר והאפל השׂורר בכל. הרוח דופק בדלתות ובתריסים. יש שתריס נפרץ ומתחיל מסתובב על ציריו ומכה, והדפיקה מעבירה צמרמורת בכל בית. ושוב מתנמנמים הכל – והפּעם ערבה היא השינה. ובבית נשמע רק תקתוק השעון ונשימת השקועים בשנת־עייפוּת.

אך צלצול־פתע מעורר את כל הישנים: ארבע ומחצה! חיל ורעדה אחז את הכל. הנה קרבה השעה האיומה!

בית־הסוהר המרכזי, 17.1.48

נפלו שלושים וחמשה בחורים, ובהם חברים קרובים ביותר. הכאב חודר ומחלחל כל עצב. ההרגשה כבדה פי כמה, כשנזכר אתה בסורג ובתייל החוצצים בינך ובין העולם. ידיך כבוּלות ורק אחת תוכל לעשות – לכאוב ולכאוב. הה, מה קל להם ליושבי־חוצות לקבל מפּלות, כי עדיין הם נותרו ועוד ישיבו עשרת מונים. ואני? עני ממעשׂ. אסיר. חשוב כמת. “אדם עצור”. “אי־אפשר לשחררו מסיבות בטחון”. הרי זה כאלו הורגים לעיניך חברים יקרים ואותך מונעים בכוח מבוא לעזרה. לכל השדים והרוּחות, ממשלתנו היקרה, המונעת מהכדוּר לפגוע בי ודואגת לשלומי. תפּח נשמתה! (ואכן, זו אחת הקללות המעטות המתגשמות במציאות. סופה להגיע, אך כל עוד ואי אלה כלבלבים מכשכּשים בזנבם, יגרמו לנו צרות).

ועולות ומרחפות דמויות חברים יקרים שלא אראם עוד לעד, לעד. ברוך פּת. הה, ברוך, הראשון לצחוק ול“חברמנ”יוּת, גוץ וקטן, חי ועליז, נועז וחבר – איזה חבר! והנה דני, דני המדריך, ומפּניו החינניות לא ימוּש החיוך. והולכות ונמשכות הדמוּיות: יהוּדה ב‘… אליהוּ ה’… יעקב ב‘… ואליהם יתלווּ יצחק פ’… אהרון ס'… דמוּיות של נערים עדיין, שלא ראו עולמם והנהו כבה לעד! ואנו רק בחודש השני למערכה. עוד יצטרפו. ועוד אצטרף – עוד אעמוד במערכה. ובינתיים רותח הדם וזועק נקם. והכרתך תאמר: זוהי מלחמה! התרגל! כל עוד אתה חי, המשך לחיות, ובכל הנסיבות, ושפרם ופארם. כל הנותר מעמנו – עולם שלם ישא על כתפיו. עולם מלא תקוות של דורות ודם מאות חברים שנפלו, שנפלו ולא הגיעו. התקווה מלוותנו. היא אף אופפת כל פּרט, שהוא לא יפּול. ועם זה ההכרה המלאה כי גם זה ייתכן, ייתכן מאוד. הכדור אינו מבדיל. יתר על כן, הכדור מכיר בך: “אתה מסוכן לבטחון”. קליעתו החפשית יותר ויותר – הרי אתה רץ אליו, רץ כעולה וקרבן. ולמרות זה עם זה – אתה רץ. ומחשבה פּעוטה מדגדגת, מחשבת ההכרה העצמית, ושואלת: מה הריצה? וזו, הריצה לקראת המות הודאי כמעט! ומענה פשוט אינו ניתן, אף אינו נדרש. ואשר למענה פילוסופי – אותו נמצא בפעם יותר שקטה ופחות רגשנית. רק אחת יתלווה ללבך ודמך: צעד קדימה ככל שהסכנה תגדל – זריזותך ללחימה תגבר. ומין רגש גורלי ילפפך: לכל אחד כדורו המסומן לו.

השבוע הולך אני למשפּט. מי יתן – הה, בעל המזלות! – ואשתחרר. כי אז, כדור באויב ימצא עוד אובּייקט, אך לפני כן ישמש אף הוא הכדור אובּייקט. הה, מי יתן. אך ברי לי שעברנו את תקוּפת־הנסים, וישיבתי מובטחת עד למאי, ועד אז נלמד, נשתלם, נשמש גורם מועיל. בקיצור, הכל ברור ובהיר לפני. וראה זה פלא: מתגלה לפני שוב נחום, נחום המוכר לי שבע שנים. ואבוי לאותה בוּשה – לא סטה מדרכו, עדיין רוצה להיות לוחם וקרבן!…

בית־הסוהר המרכזי, 20.1.48

היום יום המשפּט. מ“ט ימי־מעצר, מהם למעלה מחודש תקוּפת “קישלה”. נוכחתי ובכנוּת שגם בבית־הסוהר חיים ואפשר אף לחיות חיים טובים. ואם אתגעגע ל”חוץ“, הרי זה לאו דוקא לדברים החסרים פה: אכילה, לבוש, חברה וחופש, אלא לאחת – לפעולה. מ”ט ימי פעוּלה הלכו לטמיון, מאחורי הסורג, וצא וצעק “חי־וקיים!” והיום – משפּטי, ישנן שתי אפשרוּיות של פסק־דין: שלוש שנות־מאסר או מספּר מועט של חדשי־מאסר עם סכוּם־כסף זעום. ואז, ואז – פרז'. כי ההחלטה הפּרינציפּיונית היא לשלם כסף עד חמישים לא“י. אף נמסר לי, כי ה”חוּץ" דורש שאצא. זקוּקים לי, אך, כמובן, אשלייה נאה היא, ואף איננה קבועה עמוק בקרבי. אני מחכה לישיבה ולישיבה ארוכה. כתבתי הצהרה, הצהרה חריפה. במקום נקיטת עמדת־הגנה – אני מאשים. שונה גישה זו למשפּטים מגישת הארגוּן עד כה. חוששני שלא תתקבל, אלחץ כל כמה שיש ביכלתי להשמיעה, אך לבסוף, כמובן, אקבל את ההוראות כנדרש. אינני עצבני, אינני הוזה, אינני “ישן”, אינני “מרבה מחשבות” כאחרים במאסר. יש הזקוקים ל“שעת שינה”, רוצים לשכוח, להתכרבל בשׂמיכה – ויחרב העולם! – –. שלם אני עם עצמי, אף לפני המשפט – כולי שלוה ושקט. יהיה אשר יהיה. מה שבידי לעשות – אעשה. והלאה, הלאה יש רק לנצח את עצמי. זה דברי תמיד, ומתברר שהוא עומד במבחן־המציאות־וה“סבל”. אכן, לא לשוא יקראו שמי נחום – נחום איש גמזו. הוצא מתוק מעז – זו התורה שלמדתי.

החילותי ביומן־סוהר שהיה תאורי גרידא. ה“אני” התבטא בו עד כמה שפּעם עם הכלל בתחושת־הרגע. את פּעימותיו הפּרטיות ו“מרקיעות השחקים” השארתי במטמונים. הדברים נכתבו על סמרטוטי־ניירות. המשכו שימש מכתבי לחברים. ועתה, עם הגיעי ל“מרכזי” ואך התאקלמתי בו, הגעתי אל השלב השלישי – חזרתי לסורי: יומן בו אתבטא כרצוני, כולי, על תוכי וכברי. ואשר לכך מספר מלים על התקופה החולפת.

נאסרתי בריצתי לעזרה. רצתי – פּשוּטו כמשמעו. היה זה בתקופה בה “נחבאתי אל כלי”. כל יום צריכה היתה לבוא פּקודת־גיוסי, ועד אז החלטתי לנצל כל יום לימודים. אך הנה בא היום הראשון של השביתה הערבית ואני – לומד באוּניברסיטה. הגיעה השמועה: יש צורך בבחוּרים צעירים. לא ידעתי על מה ולשם מה, ואני, איש הגדנ"ע, לא צריך הייתי לרדת, אך האני אשב בשעה ששם זקוקים לי?! ירדתי. ואכן הם נצלוני לפי דרגתי. נשלחתי עם פּלוּגת־עזרה למרכז המסחרי העולה באש. שלושה אוטובוּסים. בהגיענוּ ליד “רכּס” חסם בפנינו הצבא את הדרך, ואספסוף ערבי התקהל סביבנו. קשה היה לעשות משהו. הלפרוץ בכוח? – מי יודע מה תהיינה התוצאות? האיזור הפּגוּע מוּקף צבא, ובתוכו פורעים. כל שכנועיו של קצין־המשטרה, כי הוא בעצמו היה באיזור וכי אין שם אף יהודי, לא הועילו. לבסוף הסכמנו על כניסת עשרים איש לאיזור בלווי־השוטרים. הכנסנו אנשים משלנו. ולאחר הוצאת כמה משפּחות מן האיזור, יצא שנותרנו בו רק שלושה בחורים: השאר עזבוהו. ואז בא המחפּיר מכל: החלו לחפּש בכלינו. מתחילה הכניסונו ואחרי כן באו חיפוּשים. מה שם ייקרא לזה אם לא זנות ודו־פרצופיוּת?! והיא שהיתה בעוכרי, בטרם ידעתי על החיפוּשים, פניתי אל שוטר אם ראה בחורים צעירים (נמסר לי, כי יגיעו לשם), והוּא כתגובה שלף אקדח בחיפוּש. הייתי במלכודת – מימיני האיזור הערבי, מוּקף־צבא, ומשמאלי אזור־הבטחון, שמוּר לארכו על־ידי נוטרים ערבים! נאסרתי. כל הרגשה קשה לא היתה לי. הדבר בא כאילו באופן טבעי וכהמשך מובן מאליו. רמלה שימשה חוויה נאה תוך טיול. עדיין לא הרגשנו את עצמנו אסורים, ששה־עשר בחורים – אמנם חדר צר, אך ארעי והרחק מבית־סוהר ממש. רק שלושה מאתנו, ובתוכם אני, המשכנו לשבת. תנו כבוד לאסיר ההגנה הראשון במאורעות האחרונים! אך כבוד רחק ממני. טביעת אצבעות, כבלים, סורג, קישלה. אט אט הצטרפה חבורה הגוּנה. עשרה במנין, כולם “נושאים”. ומדי פעם יבוא אורח “מחזיק”, ישב עמנו ארבעים ושמונה שעות, יטעם טעם סוהר – והביתה – לעמדה.

וחודש הקישלה הוא חנוך הגון לחייל יהודי. בית סוהר גרוע שבגרועים. אכן, רק פּה נוכחתי, כי התכשרתי לסוהר. בחדר קטן אחד כעשרים בחור, ומספּר ספרים מועט, – ופה חיה חיים אנושיים! – – –. קביעת תכניתי וסדר־יומי: התעמלות בוקר, פּרק בתנ"ך ואגדה, שיחה כללית על בעיות שוטפות בחיינו, ואחרי כן חוּגי־לימוד, ולעתים משפּט צבורי, שיחה או הרצאה, ובערב מסיבה. וכל זה תוך שביתת־שבת, שביתת־רעב. ומצב הרוח איתן. אשריך נחום, שנתת את קוצר־ידך לזאת, ולא מעט החזיקו “בחורי־הקישלה” מעמד גם בגללך. אחרי כן עברנו לכאן (דומני ב־7.1), וכאן שפר חלקנו, ושיפרנו חיינו בהתאם לאפשרויות הקיימות פּה. ושוב מצאתי את מקומי.

ואם יש כאב בישיבתי, הרי זו עצם הישיבה, עצם אי־ההליכה. אם לסכם תקופה – הרי התחשלתי וחשלתי: בערתי אך לא אוּכלתי. ולכשנגזר הגזר לשבת – אנצל כל רגע לקראת יציאה כשאני יותר מחוּשל. הוי אומר: אין לבזבז זמן, והוּא, הזמן, נחלק בהתאם לאפשרויות: הספּורט כנדרש, חוגים כלליים, קליעה ויתר העניינים הכלליים ועבודות אגב, ולאחר זה ומעבר לזה – חישול רוחני. המשך למודי הכלליים, בהיות האפשרויות בידי. אפשרויות אכזריות: ללמוד בתאוה מתוך כפיה. אך אני צמאתי לפעולה – והרי לך! אבל אקבל את המציאות כמו שהיא ואנצלה ככל האפשר.

22.1.48

והנני שוב בבית־הסוהר, אך הפּעם אינני אסיר. זהו הערב האחרון שלי בכלא. נשפּטתי, ופסק הדין עשרים לא"י או חדשיים־מאסר. הצגה מגוחכת היתה זו, אך נאלצתי לעברה. וטוב שהסתיימה כך. משחזרתי לסוהר לקחת בגדי, התברר שהמנהל איננו כבר ועלי להישאר פּה הלילה. לא הצטערתי ביותר (אם כי, חבל היה לי על שלוש הפּגישות שהספּקתי לקבוע עם חברים להערב).

בבית־האסורים – ולא אסיר. דנתי עם החברים הנותרים על המשך חיי־התרבות, צורתם והאפשרויות לכך – לאחר שחיים ואני, אשר הוינו את עיקר הכוח התרבוּתי במקום, יוצאים את בית־הסוהר. סיכמנו דברים. כל עוד נשאר אחד בסוהר עליו להמשיך בחייו התקינים, עד כמה שהדבר ניתן לביצוע – עד יומו האחרון בו. אני יוצא, וחובה קדושה קיבלתי על עצמי עם צאתי: אעשה אשר אעשה בחוץ – אך על כל זה תתווסף עוד עבודה – טיפוּל באסירים ודאגה להם – בארעי, לא כתפקיד שלי, אך בנאמנות; אעשה הכל כדי להנעים ליושבים את ישיבתם.

– – – –.

אני הולך – ועם השמחה הטבעית, יש טעם מר וטפל. אני משאיר אחרי חברים, חברים וותיקים בסוהר וחברים טירונים, שאין יודע אם ישתחררו כמוני היום. הפּעם ניצלנו הזדמנות – מחלת סטבס. אך אולי יבריא הקטיגור. או אם זהו קו חדש – אולי שוב השתנה הקו. האל יודע אותם. הנה ביום בו נשפּטנו ושוחררנו אנחנו הארבעה, התייצבו במשטרה שתי הבנות, רות וכרמלה, ללכת למאסר. מתאר אני לעצמי את רגש האדם ההולך אל הכבלים. ואתה, על אותה עבירה באותו איזור יום לפני כן – משתחרר מן הכבלים! והכל למה? מפני מזלן הרע. כי הן נשפּטו שבועיים לפנינו. אני הולך ולוואי ולא אחזור בהקדם.

23.1.48

על מטתי אני שוכב וכותב. בחופש, לאחר חמשים ואחד ימי־מאסר, ומהם שלושים וששה יום בקישלה. בשעות הראשונות ליציאתי עוד לא האמנתי בדבר. הלכתי – וראשי מרחף. שכּרתני היציאה יותר מן הכניסה.

נקלעתי לחוץ, לקלחת הרותחת של חמשים ימי־מאורעות, והכל חדש, מוזר ומוּפלא. לא נתנוּני לזוּז: ברכות־השלום, לחצות־היד וה“מזל־טוב” אפפוּני מכל צד, אכן, מת שקם לתחיה! תוך העברת ברכות ושאלות “מה נשמע?” – שמעתי רבים לוחשים: “לעתים שמחתי שאתה יושב…” “לפחות בזה בטוחה הייתי, שאתה לא ביניהם…” (הכוונה: בין בני המסגרת השחורה). ואכן, שכנתי במקום הבטוח ביותר בקטע־חיינו!…

הלכתי ברחוב, בחנתיו ובדקתיו. העיר מחזיקה מעמד אך דמומה ועייפה. פגשתי בחברים, כולם נושאים בתפקיד, ועל כולם עברו רגעים, עברו שעות. ולכשעלה ושוחחנו על “העניינים”, החל הפּה פּולט טענות, טענות למכביר. אני עניתי רק אחת: כל מה שאעשה בזמן הקרוב, בגדר עבודתי, יהיה בסדר! חולשתנו האירגונית צריכה רק לאמץ אץ ידינו ליתר חישול ואון.

רק חדשיים מאסר. ועם זה החופש מהנה. תסתכל מעלה ולעיניך תכחיל כיפּת־רקיע משתרעת עד לאופק, עד לפאתי־הרים; תרוץ ברחוב ותמשיך נכוחה עד, עד לאין סוף… חופש. והיום, מחר, שוב ארתם בעול. אשאהו כיאות ל“אסיר משוחרר”.

26.1.48

מסיבה בקשר לשחרורי מן הסוהר. המזג למכביר והרוח רוממה. ותשעה חברי פלמ"ח מקרית־ענבים נהרגו היום, וביניהם חברים… והמזג למכביר והרוח רוממה!… "כי לא החיים העיקר – אלא הבריאות!… כל מי שיצר ממלחמה זו, יצא חסון ומזוקק ומצורף באש. חברים נהרגים ואתה רוקד – כי אתמול עשית, כי מחר תעשה. – ובשעת הפּנאי היה שמח! כי “החיים” עיקר! הה, שגרת־חיים, חיי עם לוחם!

יצאתי מן הסוהר.

תחילה התהלכתי המוּם. אחר כך החילותי תופש את הנעשה סביבי. עיכלתי את שארית האור הגדול ואת הפּגימות שבו.

ובינתיים “חטיפה” באופן בלתי חוּקי. לקחני שדמי לעבודה. הציע סמפ“מ. אך תפיסתי את העניינים הריהי כזאת: בזמן הכנות – גדנ”ע, בזמן פּעולות – חי"ש – והרי ההצעה עולה בּד בּבד עם רצוני. ועוד: ההצעה היא לא כל כך נאותה, בהיות עבודה זו בעיקרה משרדית. אך בינתיים קבלתי התפקיד.

31.1.48

סיימתי שבוע עבודה בחיים החדשים במלחמה.

עדיין הנני קצין־משרד. עבודתי העיקרית – טיהור האוירה והעבודה בבסיס־הסוכנות. אדמיניסטרציה. ועדיין לא יצאתי לפעולה, לקרב. ואני מצפה לזה בקוצר־רוח.

ובינתיים – עייפוּת. ולא מרוב עבודה – אך מתעייפים מהר; אין חיים סדירים. יש ואין אוכלים ארוחת־בוקר, וארוחת־הצהריים נדחית לערב. כן, גם לא התקלחתי עד כה! בקיצור – התמרטות־עצבים אטית.

ושמועה מתהלכת שבסוף השבוע אתמנה למפקד־ההר!

1.2.48

ביקור בבית – לאחר חדשיים־מאסר. ביקור ראשון בבית מאז פּרוץ המלחמה (הה, עוד לא התרגלתי למושג זה. עדיין המלה “מאורעות” עומדת בקצה לשוני). הזילו קצת דמעות, ההורים והאחיות, אף האב הבליע דמעה; אמבטיה חמה, שינה במיטת־פּוך, מעדני־מלכים ואילו מתנות לתוספת: אבא – מכנסיים, אמא – חולצות, והאחיות – כלי־גלוּח. בקיצוּר – היה כדאי כל העסק.

ושוב חוזרת ההרגשה הנושנה – בית. כמה טוב שיש לאדם בית, שיש מי שיקבלנו בדמעות ובזרועות פּתוחות, שיש מי שיקבלנו כמו שהוא, על שגיאותיו המרובות. יוצרי־מולידי – הורים.

ואתה “גבור לאומי!” ברוך מתיר אסורים, ויש אף מי האומר: “מחיה מתים”…

עֶרב־שבת. 10 באוקטובר 1941.

בבוקר יצאתי מביתי ואשׂים את פּנַי העירה והנה אני רואה את קרל פ', אחד מתלמידי, עומד בפתח חנותו ומרמז לי שאתקרב.

“השמעת את החדשות?” לחש לי בקול רועד מהתרגשוּת.

“מה, מה קרה?” שאלתי במבוכה.

“הלא תדע שאבא יש לו הרבה ידידים במשטרה. והנה שמע מפּי הקומיסר עצמו שבאה פּקוּדה מבוּקרשט לגרש את כל יהודי בוקובינה ואת רכוּשם להחרים! הגנרל אנטונסקו רצה לדחות את הגזירה. אולם מַנפרד פון קילינגר, הציר הגרמני, מאיים עליו… אחרי הצהריים יכנסו באי־כוח קהילתנו לנשיא־המחוז והדבר יוודע לרבים.”

“ולאן אומרים לגרשנו?”

“לא אדע. כנראה שלאדונים שבמשטרה ידוע מקום־גלותנו, אך בשום אופן לא רצוּ להגיד. ‘תדע בעוד מועד’ – מלעיגים הם.”

כעבור שעה היתה כל העיירה כמרקחה. נושא אחד בפי כל: הגירוּש. חבוּרות־חבוּרות עמדו, ומפה לפה נמסר: פילדרמן, נשיא הקהילות היהודיות ברומניה, הופיע בארמון המושל אנטונסקו והציע סכוֹּם ענקי, תרומת יהודי רומניה להתגייסוּת למלחמה, תמורת הפרת־הגזירה… יש כאלה היודעים לספּר אפילו פרטים משיחתם של השניים, שהם – כפי שאומרים – חברים לספסל בית־הספר מילדוּתם. הללו מספּרים בלחישה, כסוד גדול, שאנטונסקו דרש שני מיליארדים, והללו יודעים להגיד שפילדרמן כבר מוכן לתת מיליארד אחד.

*

בערב, בבית־הכנסת, נערכה קבלת־שבת מתוך חרדה רבה. כל המחשבות היו נתוּנות רק לידיעה על הגירוש. חבוּרות־חבוּרות עמדו המתפּללים ושוחחוּ בהתרגשות, בפי כל אחד ואחד היתה שמועה אחרת: הללו סיפרו שיהודי גוּרה־הוּמורוּלוּי כבר גורשוּ, והללו – שהאַרכיבישוף מטשרנוביץ הכריז שאם היהוּדים יגורשוּ יגיש את התפּטרותו.

יום־השבת עבר מתוך קוצר רוח וצפייה כללית. אחרי־הצהריים טלפנו מהקהילה לגוּרה־הוּמורוּלוֹּי, לדעת אם עודם נמצאים בעיר – ועד שעה מאוּחרת בלילה התהלכו המוני־העם ברחובות, לפני בית־הקהילה, וחיכו לתשוּבה. אולם התשובה לא באה והקהל התפּזר, איש לביתו ולמשפּחתו.

בעלי־החנויות ובתי־המכולת נשבעו שלא ישאירו דבר ל“גויים”; עמדו וחלקו בסתר את סחורותיהם לעניי־העיר.

ועל אף הכל, לא חדלה האופּטימיוּת בקרב הקהל ואיש איש עלה על משכבו מתוך תקוה לתשועה גדולה.

*

אך התשועה לא באה. כעלות השחר כבר היה ידוע לכולנו שהגורל הוּטל! ניתנה פּקוּדה לכל יהודי בעיר, זקנים ונערים, נשים וטף, בין בריאים ובין חולים אנושים, להתאסף בשעה שתיים אחרי־הצהריים ליד תחנת־הרכבת הגדולה אשר בקאפול־סאטולוי, במרחק שני קילומטרים מעירנו. הורשה לנו להציל מרכושנו ככל מה שנוכל לשּׂים במזוודות וחבילות. אולם במזוּמנים הוֹּתר לקחת רק אַלפּיים ליי לאיש.

*

בשעה שתיים היינו ליד התחנה. לקחנו אתנו את מיטב בגדינו וגם כרים וכסתות. התחנה המתה ורעשה מאדם. כמעט כל נוצרי העיר היו שם: אלו מתלוצצים ומלעיגים ואלו נדים בראש.

רכבת ארוכה בת ששים וארבעה קרונות עמדה בתחנה, מוּכנה בשבילנו. היו אלו קרונות סגורים ומסוגרים מיועדים לבהמות. הוכנסנו שלושים־שלושים לקרון יחד עם המזוודות וכל המטען. כעבור שעה היה הכל מוּכן לנסיעה. ליד כל קרון עמד משמר של ארבעה חיילים מזוּיינים. פּקידי־העירייה עברו מאיש לאיש וקיבלו את מפתחות הבתים שעזבנו. אחר כך עבר קצין־החיילים מקרון לקרון והכריז שעל כל אחד ואחד למסור את תכשיטי־הזהב־והכסף ואת כל אבני החן אשר ברשותו, וּמי אשר יימצא אצלו איזה חפץ מעשה זהב או כסף, אחת דתו למות – וֹּבו במקום, ללא משפּט!

בהסתיים הפּרשה הזאת סגרו את דלת הקרונות על מנעולים והרכבת זזה – זזה לקראת גורלנו החדש. למרות כל אשר שמענו וראינו, עוד שׂררה אופּטימיוּת בתוך הקרון. נפוצה אפילו שמוּעה שהיטלר אמר להקים מדינה יהוּדית באוּקראינה, עם ממשלה יהוּדית, משטרה יהוּדית, בתי־ספר יהוּדיים – הכל יהוּדי. אמרו שהיטלר רוצה לפתור את בעיית היהוּדים בכל העולם, על ידי יצירת מדינה יהוּדית באוּקראינה, תחת חסוּתה של גרמניה הנאצית… מה גדול היה עוורוננוּ!

הרכבת נסעה במהירוֹּת רבה. היא לא נעצרה בשום תחנה. בדרך עבר המשמר כמה פעמים כדי לאסוף את התכשיטים וה“וואלוּטות” הזרות, ומדי פעם איימו עלינו במות, אם יימצא משהו אצלנו. רוב האנשים מסרו את תכשיטיהם, אולם היו כאלה שלא רצו למסרם ובחרו לזרקם מבעד לדלת הקרון – החוּצה. נמצאו בינינו גם אמיצי־לב שלא פּחדו להחביאם בתוך כסתות, כרים וכו'.

ביום השּלישי בבוקר הגענו למרחק שני קילומטרים מהעירה אטקי, אשר על שפת הדניסטר. הרכבת עמדה באמצע השדה וכולנו ירדנו והורדנו את מטעננוּ. היה יום קר מאוד; רוח מזרחית חזקה, מבשׂרת־שלג, נשבה כל היום. מאטקי התחילו לבוא עגלות־איכרים, לטעון את מטעננו ולהעבירו לעיירה. הם ביקשו מחירים דמיוניים בשכר כל עגלה. היו בינינו עשירים שהתחילו לשלם כפי הנדרש, וּבלבד שלא יצטרכו לשבת באמצע השדה, בקור, כשמטענם על ידם. אולם לרוב לא היה כדי תשלום מחירים כאלה. לכן עמד ד“ר ש', ראש הקהילה לשעבר, איש אמיץ־לב, והכריז שאיש לא ישכור לעצמו עגלה עד שובו. הוא נכנס העירה, ניהל משא־ומתן עם מפקד־הצבא באטקי, והלה בא אלינו בכבודו ובעצמו, ייסר בשוט את האיכרים החצופים והעמיד לרשותנו חמש עגלות כדי להעביר את מטעננו – ברבע מיליון בלבד! היה זה מעשה רב מצדו של הד”ר ש', כי אילמלא הוא, היה עולה העסק שני מיליונים ויותר.

*

סוף סוף התחילו להעביר את המטען, והאנשים הלכו ברגל אחר העגלות. ההעברה נמשכה עד ערב. בני־משפחתי הצליחו להיות בין הראשונים שנכנסו לאטקי. כשנכנסנו העירה, נפלה אימה על כולנו. לא עיר היתה זאת, כי אם עיי־מפּולת. אפילו בית אחד לא היה שלם. גלי־אבנים, חרבות־בתים, בלי חלונות ודלתות, בלי גגות וקירות, – זה היה מראהו של רובע־העיר (הרובע היהודי לשעבר) אשר לשם הכניסונו. עברנו בין משמרים לאין מספר, וסוף סוף הגענו לתוך הרחובות הללו. כל אחד ואחד התחיל לחפּש מקום לעצמו ולמטענו, אלא שכמעט בלתי אפשרי היה למצוא עוד מקום. יהודים לאלפים ולרבבות כבר נמצאו ברובע זה: יהודי גורה־הוּמורוּלוּי, סוטשאבה, דורנה וחלק מטשרנוביץ. איש ומטענו נערם בין החרבות, בבתים המפוצצים, בחללים הריקים, שנקראו פּעם חדרים ושעכשיו היו רק חרבות של אבני־קיר, ללא חלונות ודלתות. אחד שכב על רעהו, עשרים ושלושים איש בחלל צר. והאנדרלמוסיה היתה נוראה. בקושי רב מצאנו, בתוך תוהו־ובוהו זה, את קרובינו מגורה־הוּמורוּלוּי – הדודה דבורה וּמשפּחתה – והם שפּינוּ לנוּ מקום על ידם, על אף המחאות והצעקות של יתר אנשי ה“חדר” ההוּא, שגם בלעדינו לא מצאו לעצמם מקום לשבת. לפנות ערב עמדו שכנינו להתפּלל, ואז נזכרתי ששׂמחת־תורה היום. כן, “ביום השמיני עצרת תהיה לכם.”

*

למחרת היום יצאתי לרחובות אטקי ופגשתי את חברי, בני־עירי, וגם חברים מדורנה. הלכנו לטייל על שפת הדניסטר. אנשים, נשים וטף היו הולכים ובאים עם כדיהם לשאוב מים, כי בכל אטקי לא היו מים טובים לשתייה: הבארות הוּרעלוּ על ידי הרוּסים בנסיגתם וגם מי־הנהר היו טעוּנים הרתחה, כי מלא היה הדניסטר גוּפות יהוּדים שנרצחו באטקי…

ולמרות כל מה שראו כאן הגולים, עוד האמינו לדברי הבאי, והיו שהוסיפו לספּר על מדינה יהודית מעבר לנהר. כל הפּוּרענוּיות והתלאות שתעבורנה על ישראל אינן אלא “אתחלתא דגאולה!”… דומה כאילו הוּכוּ כוּלם בסנוורים ונבערו מדעת…

*

חמישה ימים שהינו באטקי. יצאתי עם חברי לראות את הרובע שנחרב. באנו לבית־הכנסת ההרוּס, שגם הוא המה מגולים, בייחוּד היה איום מראה התינוקות המוּטלים על רצפת־האולם, באין מקום מספּיק לכולם. על פּני קירות בית־הכנסת נראו כתובות עד אפס מקום: שוּרות שוּרות של מלים, כתוּבות בידי יהודי אטקי המוּבלים לשחיטה:

“היום, ד' באב, אנחנו מאה וּשמונים יהודים, נמצאים כאן, סגוּרים ומסוגרים. בעוד שעתיים יבואו להוציאנו להורג. נקמו את נקמתנו!” – כך כתב מישהו בחתיכת־פּחם על הדלת מבפנים.

“אלו הן שעותינו האחרונות. עוד מעט ונהיה גוּפות מתים, מוּשלכים כפגרי־כלבים על פני השדות! אמרוּ ‘קדיש’ אחרינוּ!…” – זאת היתה כתובת שנייה.

ועל יד ארון־הקודש הריק היתה רשימה קטנה, כתובה באותיות זעירות בלשון הקודש: “דעוּ לכם, הקוראים, שמתחת לרצפת הבית הזה טמנוּ אוצר גדול של תכשיטי־זהב. בבוא יום־אידם ותשוּעת־עמנוּ, תוציאוּ את האוצר ותשתמשוּ בו למעשי צדקה וחסד!”…

אכן, טבח נורא נעשה בעיר היהודית הזאת, אטקי! מכל האוכלוסיה היהודית לא נשאר שריד ופליט! את רכושם בזזו ואת בית־מקדשם חיללו! מתחת לספסלים ובין העמודים התגלגלו קרעים של ספרי־תורה מחוללים – קטעי גוילים שרופים, מגואלים, מטונפים, אשר ניכר היה לעין שלתועבה וקלון השתמשו בהם. ולא קירות בית־הכנסת בלבד סיפרו על הפּראות שעיר זו ראתה. קירותיהם של בתים רבים כוּסוּ רשימות, רוּבן באידיש, שנכתבו בידי הקרבנות הללו, ברגעים האחרונים של חייהם. מצאתי רשימה של הקרבן האחרון, שכתב על עצמו כי הוא הנהו האחרון בשורה, מן הקבוצה האחרונה בת מאתיים, שהוּצאה להורג: אתו יבוא הקץ ליהודי האחרון מאטקי!…

הבית, בו נמצאנו אנחנו, עמד בפינה בין ה“בּזר” והרחוב המוביל לבית־הכנסת. שכנינו הקרובים ביותר היו בני משפחת ג', רוקח־עיירתנו. היה זה אדם משוּנה וּמוּזר מאוד. בעודו בבית, בקימפולונג, היה מתנהג כתינוק, מדבר דברי הבל ושטוּת. סבורני שמוחו של האיש ההוא היה לקוּי במקצת. והנה, לפתע פתאום, שמענו מן הבית הקרוב קול זעקה איוֹּמה. רצנו מבוהלים והנה בתוך חדרו עומד זה הרוקח, כשהוּא צועק ומניע בידיו וברגליו כמטורף וּמוציא מפּיו דברים מחוסרי־שחר. הנה הוא מוציא את לשונו ומכווץ אצבעותיו כלפּי אשתו בצוּרות מצחיקות, וקורא לה “מדונה” ובן רגע משתנית דמותו, והוא מתחיל רוקד ומרתת, משליך את המזוודות על ראשי הניצבים ומכה במטאטא על ימין ועל שמאל. שתי ילדות קטנות, יפהפיות כמלאכי־שמים, עמדו, פרשׂו ידיהן הקטנות לעומתו בקריאה מתוך דמעות: “אבא, אבאלה, מה לך?” והוא סוחב אותן על פּני הרצפה ומשליכן אחת על אחותה!… זה היה המקרה הראשון של טרוף־דעת בין הגולים.

*

יצאתי לרחוב. והנה חברי נתן עומד לפני:

“השמעת, מרדכי, מה שקרה לד”ר ה'?"

“מה קרה?” שאלתי.

“הוא התאבד! שתה רעל!”

נבהלתי למשמע אזני. הלא הוא הד"ר ה', המפורסם ברופאי־עיירתנו, מידידיו של אבא!

הוא היה אחד מיחידי־הסגוּלה שבעיירתנו, אשר דיברו בביתם רק עברית; נתן לבניו חינוך עברי; קנה לו בית וּפרדס בארץ־ישראל ומסרם להשגחת אֶחיו שנמצאו שם; ופעמיים גם ביקר בארץ, כתייר. אולם לעבור עם משפּחתו לארץ לגור שם, לא רצה האיש. “כל זמן שיבואוּ קייטנים לקימפולונג, לא אזוּז מכאן.” כן היה אומר – “בשבילי זאת היא ארץ־ישראל.” ועתה, בראותו שכל קייטני בסרביה וכל המיליונים לא הועילו לו בשעת משבר, תקפהו יאוש נורא ושׂם קץ לחייו.

זה היה המקרה הראשון של איבוד לדעת; לאחריו רבו המקרים למאות ולאלפים.

*

יום שלישי לשבתנו באטקי. ליל אפלה רובץ בכל. איש איש על חבילתו יושב ונרדם כשראשו נתמך באגרופו. פּתאום, מתוך דומית הלילה, עולה רעש גדול של צעקות וזעקות איומות, יללות ואנחות קורעות־נפש. כמעט אין להכיר אם קולות בני־אדם המה, או אנקותיהן של חיות מוּבלות לטבח! רעד עבר בגופנו וקפצנו ממקומותינו נבהלים. מיד חלפה בלבנו המחשבה שהתחיל “פּוגרום” בעיר.

לבסוף נודע פּשר הדבר: הגיעה אורחה של שלוש מאות יהודים ממחנה־הריכוז של ידניץ, אשר בבסרביה. הרחוב המה מהם. איום ונורא היה מראיהם. בני־אדם בבלויי־סחבות, הללו יחפים והללו רגליהם עטוּפות סמרטוטים, הללו עטוּפי שׂק והללו ערומים לגמרי; ביניהם זקנים כפוּפים וחלשים ולרגליהם פּעוֹטות שרק למדו לילך; ויש שבזרועותיהם תינוקות, שזה לא כבר יצאו לאור־העולם. זה ימים מספּר שלא בא אל פּיהם דבר ואף טיפת־מים לא ניתנה להם. איום ונורא היה לראותם משתטחים על פּני האדמה ושותים בצמא טיפּות מים מתוך הבוץ! ומדי כרעם לאדמה, ירד שוט־החיילים על גבּם הערום והפּצוע…

וּפתאום נשמעה פּקוּדת־הקצין: “ימצא לו כל איש מקום ללוּן! בן רגע! מארש!”

וּבו ברגע התחילו השוטים מתהפּכים על ימין ועל שמאל, יורדים ונופלים על שכמם, והללו רצים בכוח־היאוש ונופלים איש על רעהו, קמים שוּב ורצים הלאה…

רגע קל, והרחוב שוּב נתרוקן. גם אלינו בא זקן אחד, בא בימים, כוּלו פּצוּע וזב דם, זקנו פרוע ועיניו המטורפות עוברות בפחד מאיש לאיש. בקושי רב הצלחנו להרגיעו ולהושיבו על מזוודה. אחד מאתנוּ הושיט לו ענבים שנשארו לו מצידתו והלה התחיל בולעם בפה מלא כפרא, רחצנו את פצעיו במים והוּנח לו קצת. כעבור שעה קלה שאלהוּ מישהוּ על מקום מולדתו וּמשפּחתו. נאנח הזקן מרה ובקול צרוּד וחלש התחיל מספּר:

“אני, יהודים טובים, מסטרוז’ינץ אני. בעל־בית הייתי בעירי, מנכבדי־הסוחרים. מי אינו מכיר את ר' יוסף מסטרוז’ינץ? ושלי, שרה’לי, אשת־חיל ממש! תפארת נשי ישראל! הוי, שרה’לי, שרה’לי! לעולם לא אשכח אותו ליל איום, בו נגזלת ממני!…” והזקן פּרץ בבכי מר, כתינוק קטן. וכעבור רגעים מספר המשיך: "מה אאריך לכם, יהודים טובים? הלא ידעתם מה שעשו לנו הרומנים, כשנכנסו שוב לסטרוז’ינץ, אחרי נסיגת־הרוסים. טלטלונו ממחנה למחנה, בכפרי בסרביה. והנה הגיעה פּקוּדה לגרש אותנו לאוּקראינה. עברנו ברגל, בבוץ הנורא, את בסרביה כולה, הלכנו יומם ולילה. עד שהגענו לדנייסטר. וכאן התחילו להשליך את היהודים המימה ולירות אחריהם. חלק מאתנו, וּביניהם גם אנחנו, הסתתרנו בגן סמוּך, בין הצמחים. אלה שהלכו בראש השיירה טבעו כולם, או שנפלו חללים מהכדורים ששלחו אחריהם. והנה הגיע אחרינו קצין גבוה, בפקוֹּדה להשיבנו למחנה־ריכוז בבסרביה.

"התחלנו לחזור בדרך שבאנו. כל הדרך לא אכלנו ולא שתינו. הגענו עד לשדה אחד ונפול שם ארצה, אין אונים. השתטחנו על האדמה, לבקש טיפּת־מים. בא הקצין ונתן רשות לעשרים בחוּרים צעירים להתנדב על מנת להביא מים בשביל כל העדה מכפר אחד רחוק. תיכף קפצו בני החיל – וביניהם גם בני מחמדי, בן יחיד לי ואהוב כבבת־עיני. הם הלכו עם חיילים אחדים להביא מים. הלכו – ולא שבו…

"זמן רב ישבנו במחנה־ההסגר של ידינץ ולא פיללנו עוד לצאת משם. והנה בא היום, בו הוציאונו שוב, כדי להביא אותנו אל הדנייסטר. הפּעם היתה הפּקוּדה להגיע עד אור־הבוקר לאטקי. ומי שיאחר, יוּמת. הוי, יהוּדים טובים, איום ונורא היה הלילה ההוא, ליל הושענא רבה! זקנים, נשים וטף לאין מספר נפלו באמצע השדות הללו! שרה’לי אשתי, שלא רצתה לעזוב את אביה הזקן הגוסס, נפלה גם היא מכדור־הרוצחים, ואני, יהודים טובים, התנפּלתי כמטורף על החיילים שיהרגוני גם אותי, אך הם רק הצטחקו ויגזרו עלי לחיות עלי אדמות!

“אומרים, יהודים טובים, שבליל הושענא רבה נפתחים השמים וה' צבאות מביט על המתרחש בארץ. ומדוּע, רבונו של עולם, לא נפתחו השמים באותו ליל הושענא רבה, לראות בטבח הנורא שנעשה בבניך!”

הזקן מחה את דמעות־עיניו ויסמוך את ראשו היגע מול הקיר ונרדם.

יום־יום היתה מופיעה הודעה על קיר אחד הבתים אשר מול ה“בּזר”, בה הופיעו שמות אלה שצריכים לעבור אותו יום את הדנייסטר, ביום החמישי עברו בני גוּרה־הוּמורוּלוּי וֹֹּביום השישי היה תורה של עיירתנו קימפולונג לעבור. פּקוּדה פּורסמה לכל היהודים להחליף את כספּם, הליים הרומניים, לרובלים. על שפת הנהר, בבית אחד אשר בדרך נס לא הופצץ כולו והיה כמעט שלם, הקימו את סניף ה־B.N.R. – הבנק הרומני הלאומי – ושם היינו מוכרחים להופיע עם כספּנו. הוּרשה להחליף רק אַלפּיים ליי לנפש ותמוּרת כל ששים ליי נתנוּ רוּבל אחד. (הרוּבלים הללוּ היוּ שטרי־נייר מזמן שלטון הסוֹואֶטים). יצא כשלושים רוּבל לאיש. את שאר הממון הרוּמני פּקדו למסור לבנק.

וזו היתה צורת העברת הגבוּל: כמה אנשים שׂכרוּ להם עגלה לשם מטענם; כולם עמדו בשוּרה ארוּכה והתהלוּכה התחילה לזוּז. היו עוברים את ה“בּזר” ונכנסים לרחוב צר מאוד. שם עמד הקפּיטן, קצין החיילים, ועוזריו והתחילו לעשות “פאֶרקזיציה”, כלומר בדיקה בכל המזוודות והחבילות, ואחר כך נעשתה בדיקה גוּפנית. ומראש הכריזו: מי אשר יימצא אצלו כסף אחר מחוּץ לרוּבלים, או חפצי כסף וזהב, אחת דתו למות, וּבו במקום.

מוּבן שעוד ימים מספּר לפני הבדיקה היה איש איש מכין את עצמו לכך. לעניים, ממילא לא היה יותר כסף ואת תכשיטיהם השתדלו למכור לאיכרים, שהיו באים יום־יום מן הרובע השני של העיר, לקנות “מציאות”. אלה היו קונים שעוני זהב וכסף, טבעות ושרשרות, ונותנים תמורתם ככר־לחם, מעט חמאה ושאר ירקות, והיהוּדים המסכנים היו מאושרים לקבל משהו תמוּרתם ולא לתתם חינם.

לעומת זה, לא ישבו עשירי־העם בחיבוּק־ידיים. אלה היו באים לקצין במתנות יקרות, נותנים לו “תוספת” יפה ויוצאים ממנוּ בהבטחה שיעברו בלי כל בדיקה. כעין זה עשה גם הד"ר ש' י', ראש־קהילתנו לשעבר, ובדעתו שיעבור בשלום היה קונה בזול מאת האחרים חפצי־זהב ואבני־חן ומעבירם בלי פחד, ורבים מהעשירים הוסיפו עושר בזו הדרך.

כאמור, היה עלינו, בני קימפולונג, לעבור ביום ששי. הד“ר ש' רצה לארגן את כל אנשי־עיירתנו ולהעבירם יחד. אולם ריב פּרץ בינו לבין אחד מנכבדי־העיר והוּא התפּטר מהכל ועבר את הדנייסטר עם קבוצה קטנה מידידיו מבלי לחכות לנותרים. גם אבא, שנחשב על ידידיו של הד”ר, רצה להילוות אליהם, אוּלם מתוך איזו סיבה אחרנו את המועד ולא יכולנו להצטרף אליהם. וּבכן, החלטנו לחכות ליום הראשון.

אף אתנו נמצאו כמה תכשיטי־זהב והדודה דבורה, שעברה עם משפּחתה עוד ביום החמישי, השאירה לנו שעון־זהב. את רוב תכשיטינו מכרנו לאיכרים, אך ביחוד היה צר לנו על שעון־הזהב של אמנו, מתנת אבא ליום כלולותיה. באין ברירה מסרנו אותו לגוי אחד במאתיים סיגריות. רק טבעות החתונה ושרשרת זהב אחת החבאנו בכפתורי פּרוותה של אמא.

בינתיים הגיעוּ לאטקי גם יהוּדי ראדאוץ. נזדמנוּ לנוּ, לתוך “חדרנו”, עשירים גדולים, בעלי־תעשייה לשעבר, שהביאו אתם מיליונים ושנתנו שוחד לקצין ולסגנו. נודע לנו שגם הם יעברו ביום הראשון.

אנחנו ועוד כמה מבני עיירתנו, שנשארו באטקי, שׂכרנו לנו עגלה והטענו עליה את כל חפצינו. סוף סוף התחילה התהלוּכה לזוּז. כשהגענו לרחוב הצר, נתן הקצין צו להפריד בינינו לבין אותם הראדאוצאים העשירים: אנחנו בשורה מצד ימין והללו מצד שמאל. נצלנו רגע קט של ערבוּביה ורמזנו לרכב שיעבור עם העגלה לצד שמאל. איש מהחיילים לא הרגיש בדבר וכך עברנו בלי בדיקה. הסוחרים מעיירתנו עברו בדיקה קשה מאוד. החיילים בדקו כל בגד ובגד, כל חפץ וחפץ, ואם נפל בידיהם איזה דבר יפה שמצא חן בעיניהם, היו אומרים מתוך צחוק שזה מתאים להם או לנשיהם, ובעל־החפץ המסכן היה מסביר לו פנים יפות ומאחל לו “תתחדש”.

סוף סוף הגענו לשפת־הנהר. סירה קטנה עמדה מוּכנה להעבירנו. מדי פעם בפעם היו נכנסים שלושים איש עם מטענם ועוברים לעבר השני, ושוב היתה הסירה חוזרת ולוקחת אחרים.

*

דנייסטר זה שראה מעשי פראוּת עד אין ספור, שבלע את גוּפות יהוּדי אטקי, שכיסה על הגוּפות החיים של אנשי ידינץ הראשונים – דנייסטר זה לא שקט גם הפּעם. לעינינו בלע גוּף פּעוט של תינוק בן חודש, שהושלך לתוך מימיו על ידי אמו, ברגע של טירוף־דעת.

היום פּנה כשעלינו בעברו השני של הנהר. כאן התנפּלו עלינו סבּלים ללא מספר, חטפו את מטעננו והתחילו להתפּזר לכל עבר. ידענו היטב שלא סבלים המה, כי אם גזלנים, ובקושי רב עלה בידנו להוציא חלק מחפצינו.

עלינו אל הרחוב. ארבע עגלות עמדו ברחוב, על ידן חיילים ושוטים בידיהם, ובאמצע הרחוב עמד קצין, והאקדוח אשר בידו מאיים עלינו והוּא מצווה להעמיס את המטען ולהתייצב בשורה אחת. רק ארבע עגלות עמדו על ידינו והמטען רב לאין שיעור. לכן הזדרז כל אחד להעמיס את מטענו תחילה. עמדנו בשורה והתחלנו ללכת. מסביב לנו החיילים ועל ידינו הקצין, כשהאקדוח אשר בידו הנטויה מאיים עלינו: “אל יצא איש מן השורה, כי מות יוּמת!”

עברנו ברחובות העיר מוהילוב. אנשי־המקום יצאוּ מבתיהם והתחילו לרמז לנו בחשאי לצאת מן השורה ולהחבא באחד הרחובות הצדדיים. ידענו שדבר איום מחכה לנו, אולם פּחדנו לצאת מן השורה. נמצאו אמנם כאלה שהצליחו, תוך כדי לכתם, לתת מתנות לקצין ולחייליו ועגלתם היתה נוטה הצדה ונעלמה, אך הרוב צעד קדימה, מוכנים לכל…

נכנסנו לחצר גדולה, רחבת־ידיים, מוּקפת חומה ושערי־ברזל. באמצע החצר עמד בית ענקי, מוּפצץ, ללא דלתות וחלונות. שער־הברזל נסגר מאחורינו והמשמר התחיל דוחף אותנו לתוך הבית. מרוּבים היו חדריו, קטנים, אפלים ומגואלים. כל הפּרוזדורים היו מלאים צואת־אדם, זבל ובוץ וסרחון נורא קידם את פּנינו. נכנסנו עשרים איש לכל חדר. משפּחתי נכנסה עם עוד כמה אנשים לחדר קטן, בקומה הראשונה.

התחלנו לנקות את החדר מן הצואה ומן הבוץ ולטאטאו קצת. לבסוף יכולנו להסתדר בזוית, על יד הדלת. אולם לנקות את הפּרוזדור היה בלתי אפשרי. האנשים הגיעו לידי כך, שהיו יוצאים לעשות את צרכיהם בפרוזדור, אפילו לפני דלתם. וכשהוּבאוּ גם אנשי ידינץ, התפּשטו הכּנים והדֶבֶר בכל הבית.

*

הימים היו ימי־גשמים, ומי שמכיר את אוּקראינה, ידע גם את הבוץ המפורסם שלה. בתקוּפּה זו של גשמים נהפכת האדמה השחורה לטיט ולבוץ כזה, שהרגלים טובעות ממש. לעת עתה שמענו על כך רק מפּי אחרים, ואחרים אלה היו יהודים אוּקראיניים, ילידי־מוהילוב, שהיו נכנסים לחדרינו ומבקשים לקנות משהו.

“התראו את ההר הזה?” היו מראים על הר הנראה מתוך החצר. “על הר זה יהיה עליכם לטפּס. ולכשתגיעו לראשו, רק אז מתחיל הקושי האמיתי. עליכם ללכת ברגל בתוך הבוץ, מרחק של מאה ושמונים קילומטר עד הבּוּג. לא תוכלו לחלוץ את רגליכם מתוך הבוץ, ובפרט כשחבילותיכם עמכם וּמזוודותיכם בידיכם. מוטב שתמכרו לנו את הכל בכסף מזומן, ושם, לכשתגיעו למטרה, תוכלו לשבור לחם. הלא לטובתכם אנוּ מתכוונים.”

ואנחנו, בראותנו את ההר הגבוה ואת המזוודות הכבדות, נוכחנו שאין מוצא, אלא למכור את רוב חפצינו ולהשאיר לנו רק עד כמה שנוכל לשאת. וכך התחיל המשא־ומתן בינינו לבין הקונים. הללוּ חיפשוּ רק “מציאות”, ואנחנו הבינונו שאם לא נמכור עכשיו, נשאיר כאן את הכל בין כך וכך, כי בוקר־בוקר היו באים החיילים ומוציאים אותנו מן החדרים, מסדרים שוּרה בת שלוש מאות איש ויוצאים לדרך. ורק בדרך נס נשארנו עד עתה. ולכן עלינו להזדרז. כך נמכר הון של מיליונים בפרוטות. אנחנו, שמצאנו קונים יותר הגוּנים מן השאר, קיבלנו במחיר אדרת־חורף שמונים רוּבל, במחיר חליפת־בגדים תשעים רובל ובמחיר שמונה כרים וכסת שלושים רובל, ואם לחשוב שככר־לחם עלתה אז עשרים וחמשה ואפילו שלושים רובל, הרי מובן שמכל רכושנו לא יכולנו להתקיים אפילו שבועיים…

כעבור יומיים אסרו החיילים לקונים להיכנס לתוך החצר ואז התחילו הללו באים לשער־הברזל, מן הצד השני, ואנחנו היינו עומדים מבפנים ומנהלים את המשא־ומתן. מדי פעם בפעם היו מתנפּלים עלינו חיילי־המשמר ברוביהם ומכים אותנו. אז היינו מתפזרים איש איש לחדרו; וכעבור רגעים מספר שוב היינו ליד השער וחפצינו בידינו. החיילים הרשוּ לנוּ לעמוד כמה רגעים ושוּב היו מתנפּלים עלינו. וכך נמשך הדבר מן הבוקר עד הערב…

בינתיים נודע לנו שהדודה דבורה וּמשפּחתה הצליחו להתחבא בעיר. הם שלחו להגיד לנו שנעשה כל מה שאפשר ונצא מן המחנה העירה. אולם דבר זה לא עלה בידינו, ונשארנו במחנה.

בוקר־בוקר, מדי בוא החיילים להוציא את האנשים, היינו מתחבאים באשר נמצא, רצים מחדר לחדר וממקום למקום, לבל ימצאונו; וכך התחמקנו מהם עשרה ימים. במשך הזמן הזה מכרנו את רוב חפצינו והשארנו חבילות לשכם וּמזוודות קטנות ליד. מכל ה“מסחר” הזה אספנו כאלף רוּבלים. חשבנו שזהוּ סכוּם הגוּן, אוּלם עד מהרה התאכזבנו.

והנה הגיע גם הבוקר העשירי לשבתנו שם. לא יכולנו עוד להשתמט וגם לא ראינו שוּם תועלת בכך. רצינו לצאת סוף סוף מן הזוּהמה הזאת וללכת, ללכת לכל אשר יובילוּנוּ… מאז הבוקר ירד הגשם – תחילה לאט לאט, אחר כך זרמים־זרמים. וגם הפּעם שׂיחקה לנו השעה: בין האנשים שהלכו אתנו היו גם כמה עשירים ששיחדו את המשמר במתנת יד, והללו הביאו שתי עגלות אל החצר. הון רב שילמנו דמי שכירותן של העגלות שתעברנה את מטענינו עד לאזארינץ, כפר במרחק של שנים־עשר קילומטר ממוהילוב. שילמנו מאה רובלים והוּרשה לנו לטעון מזוודה אחת וּלהושיב עליה את אחותי הקטנה דבורה, ילדה בת תשע, עדינה ומפוּנקה, שלא תוּכל – לפי דעתנו – ללכת בבוץ העמוק. הו, כמה תלאות וצרות היו מיועדות לילדה נחמדה זו! והיא תעבור על כולן, תתגבר על הכל, ותצא כמנצחת מהתוּפת הארורה הזאת!…

בשעה מוּקדמת מאוד יצאנו את השער ושׂמנו את פּנינו ההרה. דרך־ההר היתה סלוּלה והגענו כמעט בלי קושי עד למעלה. רגע חשבנו: אם כל הדרך תהיה כך – נגיע בשלום. ואולם – החיילים שנשלחו לשמור עלינו בדרך, סרוּ מדרך־המלך הסלוּלה, המובילה ממוהילוב לשארגורוד והלאה, והובילונו בשביל בין השדות. הטיט והבוץ התחיל מידבק לנעלינו ולא יכולנו ממש לחלוץ את רגלינו. ברוּר שלחיילים, הרוכבים על סוּסים, לא היה איכפּת הדבר. הם רכבוּ מסביבנו ודחפו אותנו מאחור, נכנסו עם סוּסיהם לשוּרותינו, כדי להפחיד את האנשים. ואלה שנמצאו בסוף התחילו לרוּץ, כדי להימלט מדריסת־הסוסים; אוּלם נעליהם שמלאו טיט הכשילוּם, וכן נפלוּ לתוך הבוץ. אך הרבה זקנים וחלשים, שנפלו לתוך הבוץ, שוב לא קמוּ…

אפילו באמצע השביל היה הבוץ כל כך עמוק, שלפעמים לא יכלו הסוּסים למשוך את העגלות ולהוציאן. אז היו רותמים שנים־שלושה זוּגות לעגלה אחת, כדי להוציאה. כך הלכנו והלכנו, ירדנו ועלינו, עלינו וירדנו, וסוף לא ראינו; רק שדות ושדות בלי קץ… כבר הגיעה שעת הצהרים וחשבנו שרוב הדרך כבר מאחורינו. אך הנה באו לקראתנו שני איכרים אוּקראיניים.

“סקולקו קילומטרי דו אזארינצי?”¹ – שואלים מכל צד.

“ווסים,”² עונים האיכרים.

פו, ארורים! – חשבנו. הנה אנו הולכים והולכים ועוד שמונה קילומטרים לפנינו! התחלנו שוּב ללכת, ונחליט לבלי לחשוב עוד על קצה של הדרך, אלא ללכת וללכת, כבהמות הללוּ המושכות את העגלות, בלי לחשוב על הקץ. ברם, רק בני־אדם היינו ולא יכולנו להידמות לבהמות. כעבור זמן מה, פּגשנו שני אנשים, איש ואשה.

“סקולקו קילומטרי דו אזארינצי?”

“ווסים!”

“לעזאזל תלכו!” – קראנו בלשוננו. “שנה שלמה נלך, והללו רק “ווסים” יענו!”

וכה נמשכה התהלוכה ונמשכה כל היום. יש אשר הייתי מחיש את צעדי ומגיע לראש־התהלוכה, עולה על גבעה ומסתכל באורחה הארוכה הזאת, שסופה כמעט שלא נראה לעין; ורעיון מוּזר עלה אז על לבי: משווה אני את התהלוכה הזאת לאחרת, ל“פגוד נא סיביר”, לאורחת האסירים המוּבלים לסיביר. וזוכר אני איך שתוארו האורחות ההן על ידי טולסטוי; וזוכר אנכי את שירו הקורע לב של המשורר הרומני אלכסנדרי, ושוב משווה אני את שתי האורחות הללוּ, את הגירוש לסיביר, אשר בדמיוני, ואת הגירוש הזה שלנגד עיני; ואיום ונורא שבעתיים נראה לי הגירוּש אשר לנגד עיני! עודני עומד ומהרהר, ורובה יורד על שכמי ומחזירני למציאוּת: עלי ללכת, רק ללכת…

היום נטה לערוב. הגיע הלילה ואנחנו טרם הגענו. עוד שני קילומטרים נשארו לנו. הענין התחיל משעמם את חיילינו, והם התחילו דוהרים מאחורינו; ואנחנו רצים… רצים, על אף הטיט ועל אף הבוץ…

סוף סוף הגענו לאזארינץ, כל עוד נשמה בקרבנו. הובילונו לרחוב שכוּלו יהודים, אנשי־המקום. הללו יצאו מבתיהם והתחילו קוראים לנוּ ללוּן אצלם. אנחנו נכנסנו לדירת היהודי פ', בנו של רב־הכפר. הוֹּא ביקש ממנוּ שלושה רוּבלים ליום ושלושה ללילה, בעד קרן־זוית בחדרו המלא אנשים. ואנחנו מאוּשרים היינו ללוּן סוף סוף בחדר, ואפילו על הרצפה, ושילמנו לו בחפץ לב את הכסף הדרוּש. באותו חדר נמצאו עוד עשרים איש, חוץ מאתנו, וכל אחד ואחד תפס לו מקום על הרצפה; ובלילה היו יושבים על החבילות, הראש סמוּך לקיר, ונרדמים.

למחרת הבוקר עברו החיילים מבית לבית, לאסוף את האנשים. היינו כל כך שבוּרים ויגעים מן הדרך שעברנו בה עד כה, שחשנו כי לא נוכל, בשוּם אופן, להמשיך. אספנו מכל אחד ואחד מאנשי חדרנו תרוּמה ושלחנו את הכסף בידי אחד מאתנו, מתנה לקצין. האורחה עברה ואנחנו הצלחנו להישאר בכפר ביום ההוא. למחרת היום לא נמצאו בכפר די אנשים לצרף אורחה, וחיכינו לבאים חדשים ממוהילוב.

בבוקר היום השלישי לשבתנו באזארינץ, נכנסו החיילים והוציאונו החוּצה, והפּעם לא הצליח איש להיחבא. עמדנו בשוּרה ללכת לוינדיצ’ני, עיירה במרחק עשרה קילומטר מאזארינץ, הפּעם לא יכולנו להשיג אפילו עגלה אחת. אבל הרבה בחורים מיהודי המקום הציעו לנו לשאת את מטעננו, כדי להרוויח משהו. גם אנחנו שכרנו בחוֹּר לשאת לנו את המזוודה הגדולה. ושוּב התחלנו ללכת על פּני השדות.

הפּעם שׂיחק לנו המזל והגשם פּסק מרדת. גם הדרך היתה יותר טובה, כלומר, הבוץ היה אותו בוץ, אבל מזג־האויר השתפּר בהרבה והלכנו ביתר קלוּת. המשמר החדש שליווה אותנו מאזארינץ, הלך אף הוּא ברגל, ופעמים ישבוּ לנוּח, וּבזכוּתם נחנוּ גם אָנוּ בדרך.

כשהגענו לוינדיצ’ני התחיל היום לערוב. הפּעם לא נתנו לנו להיכנס העירה, אלא הובילוּנוּ לקולחוז שמחוּץ לעיירה והכניסונו ל“קוניושנה”³. מי שהצליח להיכנס תחילה, תפס לו מקום בתוך האבוסים, והשאר השתטחו על האדמה הקרה והלחה.

הלילה היה ליל־חורף קשה וקר: כּכל שהתקדם הלילה, התחיל גם הקור מציק יותר ויותר; רגלינו קפאו. היינו כעמוּדי־קרח ולא יכולנו לזוּז. איש לא עצם את עינו כל הלילה. לפנות בוקר הוציאונו החיילים שוּב ואנחנו, יגעים ועייפים, הודינו לאל שנתחיל שוּב ללכת ונצא סוף סוף מה“קוניושנה” הארוּרה הזאת. אולם היום ההוא עלוּל היה להיות הקשה מכל שלושת ימי נדודינו.

כל הלילה ירד הגשם. והבוץ נעשה עמוק יותר והטיט דביק יותר. והגשם לא פסק כל היום, ונוסף על כך לא היה לנו הפּעם כל סבּל, ומוּכרחים היינו לשאת גם את המזוודה הגדולה. בגדינו נרטבו והמים נזלו מראשינו ומבגדינו. החבילות אשר על כתפינו נתמלאו מים ונעשו כבדות פּי שבעה, הטיט הכבד נדבק לנעלינו, – אך אנחנו צועדים הלאה, הלאה…

אמא נתעייפה כל־כך, עד שנאלצנו להסיר משכמה את חבילתה. גם אחותי הגדולה, חנה, שזה לא מכבר עבר עליה ניתוּח במעי־העיוור והרמת כל משקל היתה אסורה עליה, סחבה אף היא את מזוודתה, עד שכרעה תחתיה. וכדי שלא להשאיר שם את שארית רכושנו, לקח אבא שתי חבילות, קשורות זו בזו, אחת על שכמו ואחת על חזהו; ואף אנכי, החלש והרזה מעודי, נעשיתי פּתאום לגבור שבחבוּרה ולקחתי עלי שתי חבילות; את המזוודה הגדולה סחבנו שנינו, אבא ואני – וּביד השנייה, הפּנוּייה, תמכנו אני באמא ואבא בחנה. וכך צעדנו קדימה, קדימה…

*

רבים היו החללים ביום ההוא; זקנים וזקנות שנפלו לתוך הבוץ ולא הוסיפוּ קוּם, בעוד שבניהם וּבנותיהם הצעירים משאירים את הוריהם באמצע השדה, טובעים בבוץ, ועוברים הלאה, בלי להביט לאחוריהם. הגיעו הדברים עד כדי כך, שאיש לא רצה לדעת את רעהוּ ואפילוּ בנים לאבות ואבות לבנים התחילו להתנכּר! כבר אז התחילה הטרגדיה הגדולה של האֶגואיזם הארור, אשר את תוצאותיו הנוראות נראה הלאה!…

הוספנו להתקדם, צעד צעד, עד שהתחיל היום לערוב. ואז הגענו ל“סטאֶרטה” של קש ונפלנו לרגליה כמתים. רק שני קילומטרים נשארו לפנינו עד לוצ’ינץ אך חשנוּ שלא נוּכל לעבור עוד את שני הקילומטרים הללו. כשעה ישבנו תחתינו, לרגלי ה“סטאֶרטה”, בלי נוע. רוב האנשים כבר עברו לפנינו וגם החיילים עזבוּנוּ לנפשנו, בדעתם כי שתי דרכים לפנינוּ: להיכנס העירה או לגווע בשדה. ואנו גם אנו ידענו זאת. כּכל שהחשיך, נוכחנו שנאבד באמצע השדה, אם לא נקום וניכנס העירה. ואז התעודדנו בשארית כוחותינו והתחלנו שוּב ללכת.

כשהגענו סוף סוף ללוצ’ינץ היה חושך ואפלה והגשם טרם פסק מרדת. דלתות כל הבתים היו סגוּרות ומסוגרות, כי מלאה היתה העיירה פּליטים ולא רצו עוד להכניס אחרים. ניגשנו לבית הראשון והנחנו את מטעננו לפני פתחו. בראותו אותנו בעל־הבית מבעד לחלון, רטוּבים ושבוּרים, פּתח את הדלת ונתן לנו להיכנס ולנוח אצלו שעה קלה. הבית היה מלא פליטים עד אפס מקום. ישבנו על הספּה לנוּח. מיד ניגשה אשה אחת מבית הפּליטים, גוּצה וֹּשמנה, והתחילה פּושטת מעלינו את בגדינו הנוזלים מים. ובעשותה את מלאכתה, מדברת היא אלינו וּמנחמת אותנו בדברים טובים:

“וּבפרט שלא תצאו מכאן” – אומרת היא; “בעל הבית, חנא הנפּח שמו, איש טוב הנהו, הטוב מכל יהודי־המקום. וגם אשתו מלכּה לא רעה היא. הלא עיניכם רואות את ביתם והנהו מלא אנשים זרים ואף פּרוּטה לא יקחו מהם. כארבעים איש גרים כאן בכל חדר, אלה יוצאים ואלה באים, פּשוט כבבית־מלון. הם הפכוּ את הבית על פּניו, ובכל זאת לא יגרשו את האנשים, כדרך שעושים שאר יהודי־המקום, אלא, להיפך, עוד מגישים להם “סמוֹבאר” לחממם. וגם אתכם לא יגרשוּ, רק עליכם לסרב בתוקף לצאת.”

וּכך הוא. נשארנו ללוּן שם, בחדר הגדול. היינו כארבעים איש בחדר זה; השתטחנו כולנו על הרצפה, אבל המקום לא הספּיק ושכבנו אחד על רעהוּ, רגלי כולם מעורבות. ומדי פעם, במשך הלילה, בצאת מישהוּ החוֹּצה, היה דורך עלינו, וכל הלילה שמענו רק צעקות ויללות וּמריבות.

*

למחרת היום התחילו שוּב מלאכי־החבלה להתפּרץ לתוך הבתים כדי להקים אורחה ללכת הלאה. שוּב שלחנו מתנת־יד לקצין ונשארנו. יום־יום היו מביאים אורחות חדשות ממוהילוב וּמוציאים אורחות אחרות ללכת הלאה. בבוקר השני לשבתנו בלוצ’ינץ, עלינו לעלייה להתחבא, הסרנו את הסוּלם וחיכינו למתרחש.

החיילים נכנסו, הוציאו כל איש החוּצה, ואחר כך רצו לעלות אל העלייה, כי חשדו שמתחבאים שם. אנחנו עמדנו שם כנידונים למות ושמענו את כל המתרחש למטה. אם ירצו לעלות ולא ימצאו את הסולם, הרינו אבודים, כי הלא יבינו את הדבר; אולם לאָשרנו הצליח חנא הנפּח להרחיקם, בהישבעו להם שאין איש בעלייה. כך ניצלנו גם הפּעם. אולם נוכחנו לדעת שאין העלייה מקום מחבוא הגוּן, ומהיום ההוא והלאה היינו יוצאים את הבית כעלות השחר, עולים על ההרים שמסביב ללוצ’ינץ, מתחבאים בנקיקי־הסלעים ושבים אחר הצהריים, כשידענו שהאורחה כבר יצאה את העיר. כך היינו נוהגים יום יום, במשך חודש ימים, עד שהפסיקו להביא אורחות ממוהילוב, ונשארו רק כמה מאות אנשים בלוצ’ינץ, שיכלו כבר לגוּר בעיירה זו, מבלי לחשוש לעת עתה שמא יגרשום הלאה. וכך נשארנו גרים בלוצ’ינץ.

*

עתה, כשנשארנו רק מעט אנשים בעיר, התחיל כל אחד ואחד לחפּש לו מקום־מגוּרים בבתי היהודים המקומיים. אנחנו נשארנו בבית חנא הנפּח ושילמנוּ לו חליפת בגדים בשכר החודש הראשון. בחדר הקטן שליד המטבח גרנו יחד עם עוד שתי משפּחות. הבית היה מסוּדר כך: היו נכנסים למבוא, ששימש עתה חדר לשלוש משפּחות; אחרי המבוא היה חדרנו, אחריו מטבח צר מאוד, עשוּי ככל המטבחים הפּרימיטיביים באוקראינה, עם תנור ו“פּריפּיטשיק”, ואחר המטבח – החדר הגדול שבּו לָנוּ בלילה הראשון. כל הבית היה מלא מגורשים, ששילמו בעד מקומותיהם בחליפות, במעילים, בנעלים או במזוּמנים. בעלי־הבית, כלומר, חנא הנפּח, אשתו מלכּה וּבנם אברהם, גרו בחדר האוכל הגדול, יחד עם יתר האנשים.

הרובע היהוּדי אשר בלוצ’יניץ היה מצוּמצם מאוד; מספּר בתים, מסוּדרים כעין עגול, ובאמצע ה“בּזר” – כלומר, השוק האוּקראיני. מזמן שבאו המגורשים היה ה“בּזר” מפותח מאוד: יום יום היו באים איכרים לקנות מן היהוּדים את בגדיהם וכל מה שהללו יכלו להציל מרכוּשם וּלהביא לשם. והיהוּדים התפּרנסו ממה שמכרו. גם אנחנו מכרנו את שארית חפצינו והתקיימנו במשך זמן מה.

חלק מן היהודים שכשרון המסחר היה מפוּתח אצלם, וּבייחוּד יהוּדי בוּרדוז’אֶני, עסקו במסחר: היו קונים את בגדיהם של אחרים וּמוכרים אותם בריווח. כעבור זמן מה התחילו אפילו לעשות עסקים יותר גדולים: היו עוברים בעגלות למוהילוב, קונים שם, במחנה, בגדים בזיל הזול, מביאים אותם ללוצ’יניץ ומוכרים אותם. היה זה כרוך בסכנת מות, כי חוק חמוּר יצא לבל יעזו היהודים לצאת מכפר לכפר; ומי שיימצא מחוץ לכפרו, הרשוּת לחייל לירות בו במקום. אולם הרבה אנשים שמוּ נפשם בכפּם והיו עוברים ושבים למוהילוב וּמביאים סחורות. בייחוּד עשו מסחר טוב בכל מיני תרוּפות ובסחורות, כגון שמרים, סודה, גפרוּרים, סיגריות, שלא היו בנמצא בכפר והאיכרים היו משלמים יפה בעדם.

אבא היה שייך לאינטליגנציה וחוּש־המסחר לא היה מפוּתח בו. לא אחת פּרצוּ מריבות בינו לבין אמא בגלל זה.

“כל היהודים סוחרים וּמרוויחים את לחמם, רק אתה יושב בחיבוק־ידיים ואוכל את שארית רכושנו, מוכר ואוכל, מוכר ואוכל!”

לשוא רצה אבא להסביר לה שאין לו חוּש מסחרי כל עיקר, שאיננו מסוּגל לספסרוּת, ואמא היתה טוענת את שלה. כך נמשך הדבר כחודש ימים. בינתיים הגיע החורף, את כל שארית רכושנו מכרנו ואכלנו ושוּב לא היה לנו במה להתקיים.

“אין ברירה,” אמר אבא. “ננסה את מזלנוּ במסחר!”

ובשארית הפּרוּטות קנה חבילת־שמרים ושנינו סובבנו בבתי־האיכרים שמחוּץ לעיירה. והעסק עלה יפה: פּלוני נתן קצת קמח, אלמוני – קצת פּולים ופלמוני כמה תפּוּחי־אדמה. בשוּבנוּ הביתה היינו מוכרים את רוב הפּרודוּקטים, כדי לקנות סחורה חדשה, ובמעט הנשאר התקיימנו. באותו זמן החליפו, מטעם הממשלה, את הרוּבלים במַרקים גרמנים ורבים מעשירי היהודים הגיעו עד משבר, כי החליפו שלושים רוּבל במרק אחד, אשר ערכו היה כערך הרוּבל.

*

כל מיני אנשים גרו אתנו יחד בביתו של חנא הנפּח. במבוא גר הסנדלר הטשרנוביצי, פ‘, איש גס־רוּח ואַכזר. כל היום נזף וגידף ונעשה לנגע לכל. אתם גרה גם “מַדם” פ’, – האשה הטובה שקידמה את פּנינו בבואנו ללוצ’ינץ – ובעלה, האדון פ‘, איש חלש וחולה, שהיה מרבה שיחה כאשה ונתפּרסם בבדיחותיו ובסיפוּריו על חלומות ואוצרות. אנחנו גרנו ביחד עם שתי משפּחות – האחת מדורנה והשניה מטשרנוביץ. בחדר הגדול גר בן־עיירתנוּ, רופא־השיניים מ’ וּמשפּחתו, משפּחת ר‘, גם הם מקומפולונג. על ידם גרה משפּחת ק’ מראדאוץ, עשירים ויחסנים, שנחשבו לאריסטוקרטיה.

אמנם כולנו חיינו בידידות, אולם אהדה והבנה לא היתה כאן, ואיש לא עזר לרעהו, אפילו במקרים יוצאים מן הכלל. לא פעם קרה שהגברת ק' היתה אוכלת בשר לעיני השאר שהיוּ רעבים ללחם, והדבר לא נגע ללבה כלל. ולא רק היא: לכל הדור ההוא אבד כל רגש אנושי, כל רגש של מוּסר ויושר; כולו נעשה אֶגואיסטי, אכזרי ודומה לחיה.

“אין דבר,” היה אומר מר פ' ההוזה. “נשוּב הביתה והכל ישוּב למקומו. האמינו לי, יהודים, שנשוב הביתה ובמהרה. שמעו נא לחלום אשר ראיתי הלילה: והנה…”

“שוב אתה וחלומותיך! הלא רק כזבים תדבר וחלומותיך שקר המה!”

ואוּלם מר פ' לא חדל מלחלום על שוֹּבנוּ הביתה והיה מאמין בכך באמוּנה שלמה.

*

חנא הנפּח היה מרבה לדבר בשבח הכפר נמרשטי, שנמצא במרחק שמונה קילומטרים מלוצ’ינץ, בזמן המשטר הסוביטי היה עובד שם, ב“סֶלֶקסטנציה” המפורסמה, כנפּח. ואף עתה היה מרבה לשבחה. ולא רק את יפי הכפר ונופיו הילל, אלא גם את דיירי־הכפר, את האיכרים האוקראינים, היה מרבה לשבח. הלא רוב איכרי־אוקראינה אנטישמיים הם ורשעים, אולם איכרי נמרשטי הם יוצאים מן הכלל.

דבריו נכנסו ללבו של אבא והוּא החליט לבוא במגע עם האיכרים הללוּ. מסחרו הזעיר בשמרים, גפרוּרים וכו', לא עלה יפה. כי רבים היוּ הסוחרים החוזרים על פּתחי לוצ’ינץ ומציעים את סחורתם לאיכרים. לכן החלטנו לנסות את מזלנו בנמרשטי, הכפר שלא דרכה בו עדיין רגל יהודית. אמנם כרוּך היה הדבר בסכנת־מוות, כי הרי אסוּר ליהוּדי לעזוב את כפרו ולסוּר לכפר אחר. ולא אחת קרה שנרצחו יהוּדים בדרכם למוהילוב לרגל־עסקיהם. אולם הרעב לא יתן זמן לחשוב, ובמקום למות ברעב, טוב שבעתיים למות מכדוּר־הרובה. ובכן, החליט אבא ללכת אתי בבוקר יום אחד לנמרשטי. לקחנו אתנו איש חבילתו על שכמו, ונשׂים את פּנינו להתם.

הימים היו ימי חורף קשה. שלג רב כיסה את פּני הארץ. באותו בוקר היה קור כה גדול עד שהידים קפאו בתוך הכיסים. נעלים לא היו לנו זה כבר, כי נתנו אותן בשכר־דירה, ולכן עטפנו את רגלינו בסמרטוּטי־שׂקים, קשרנוּם בחבלים, וגם ידינוּ עטפנוּ סמרטוּטים לבל תקפאנה, וכך התחלנו ללכת. הפּחד שעבר עלינו כל הדרך לא יתואר; מדי פעם בפעם, בראותנו בן־אדם הולך ומתקרב, חשבנוּהוּ לחייל – ואם פרש נראה לנו, רוכב על סוס, חשבנוהו לקצין, ולבנוּ נמוג בקרבנו. אך אלו לא היו אלא איכרים פשוּטים, שהלכו לתומם ללוצ’ינץ. אחרי שעתיים של הליכה, הגענו לקצה הכפר. שם עמד הקולחוז ונעבור בשלום הלאה.

נכנסנו לבית הראשון. האיכרת, שישבה על ה“פיטש” החם, ירדה לקראתנו וקיבלתנו בסבר פנים יפות. אף הגישה לנו “בּורשט” חם כדי שנתחמם. מפּיה נודע לנו שאין יהודים בכפר ושנוכל למכור את סחורותינו יפה, כי בכל הכפר אין דברים כאלה בנמצא ואיש לא הביא עדיין סחורה כזו למכירה. אלא שהזהירה אותנו מפּני ה“מיליציונרים”, השוטרים האוקראינים אשר בשירות הצבא הנאצי.

התחלנו לשוטט על פּני חוּצות־הכפר ועשינו עסק טוב. תמוּרת הסחורות קיבלנו קמח, פולים, עדשים, בצלים ותפּוּחי־אדמה, ובערב חזרנו שבעי־רצון. הדרך אמנם היתה קשה. קפוּאים כקרח היינו, אוּלם הבאנו הביתה מאכל לשני ימים! וזה היה מעשה רב. מן היום ההוּא והלאה התחלנו ללכת לנמרשטי פעמיים בשבוע. היו לנו מכרים בין האיכרים, שאליהם סרנו לנוּח ולהתחמם, וגם את קונינו הכרנו. אולם להישאר אצלם ללון היה בלתי אפשרי, כי פּקוּדה ניתנה מטעם הצבא לבל יתנו ליהודים להיכנס אל הכפר; ובלילות היו עורכים חיפוּשים בבתי־האיכרים, ולכן פּחדו הללוּ להלין אצלם יהודי.

החורף הלך וגבר, ואף העוני והלחץ כן. ילדים ערומים כמעט, רועדים מקור, רגליהם עטוּפות סמרטוטים וראשיהם מכוּסים שׂקים, התחילו משוטטים בעיר, מחזרים על הפּתחים וּמבקשים פּרוסת־לחם. היו אלה יתומים, בעלי־מוּם, שגרו לפנים בבית־היתומים אשר בטשרנוביץ וגורשו ממנו. ועתה מתגוללים הם במחנה מזוהם, רוחש כנים וספוג מחלות. יום יום היו באים גם אלינו, עומדים ליד הדלת, חיוורים ורועדים. יום יום נעשוּ חיוורים יותר ויותר, נפוֹּחים מרעב יותר ויותר, רועדים יותר ויותר – גם מקור וגם מחוּלשה. הנה הם הולכים על שני מקלות, כי רגליהם לא תשאנה אותם עוד. הנה הם זוחלים על ידיהם, נשענים בכל משען ומסמך, ניצבים על פּתחי־הדלתות – והאנשים מגרשים אותם, כי הם מלאים כנים, וגופם מעלה סרחון! ולאט לאט הלכו והתמעטו הילדים. היום נעדר אחד ולמחרת שני – עד שלבסוף התפּטרו מהם. כולם הלכו לעולם אחר, עולם שכוּלו טוב…

*

אבל גם בגרשם את הילדים העניים, המלאים כנים, לא עלה ביד הציבור להישמר מנגע־הכינים. חוסר המים ואמצעי־הרחיצה והשכיבה על הרצפה גרמוּ לכך שלאט לאט נתמלאוּ כולם כנים, אפילוּ המפוּנקים ביותר והמדקדקים בנקיון. ובכל מקום היו רואים את האנשים כשידיהם ממשמשות מתחת לבגדיהם, וכל היום היו ממעכים את היצורים הרומשׂים בין צפּרני־אצבעותיהם. כל מיני כנים היוּ כאן: שמנות וגדולות ומלאות דם, וגם קטנטנות ולבנות, הניראות בקושי לעין; עגולות ונפוחות, ארוכות וצרות… והיו ליצנים שנעשו מוּּמחים להבחין בין סוג לסוג והיו מתפּארים ואומרים בהלצה שיכולים לפתוח “גן חיות” מיוּחד לכנים והכנים הללוּ – עדיין לא ידענוּ מה הן עלוּלות להביא עלינו…

וּככל שגדלו הצרות והדאגות, כן נעשו בני־האדם עצבניים יותר ועל לא דבר פּרצו מריבות וקטטות בין המשפּחות. מריבות שנגמרו תמיד בכל רע. העצבנוּת הנוראה הזאת התפשטה כמחלה מידבקת בכל מזקן ועד טף. כעין צורך פּנימי היה לריב, רק לריב…

“אינני יודעת, מַדם קופשטין, מה זה קרה לבעלי,” – היתה אומרת מרת ק' לאמא. “הלא בבית, שם, הייתי בשבילו עקרת־בית מצוּיינת, רעיה טובה, וכל מוצא פּי היה חוק לו, – ועתה, כאילו נכנסה בו רוּח רעה: כל מה שאני עושה אינו מוצא חן בעיניו, וכל היום הריהו מתקוטט וּמתקוטט!…”

ולא רק במשפּחה זו הוּפרה ההרמוניה בין בני־הבית אלא שעל כל המשפּחות שבכל המקומות עברה כוס זו.

היה זה ראשון בינואר, ראש־השנה לנוצרים, ואנחנו עוברים בכפר, והנה באמצע הרחוב עומד אוּקראיני אחד ליד ביתו; בעל קומה זקוּפה היה ופניו אדומים מיין. היה זה ה“סטארוסטה”, ראש־הכפר. תמיד פּחדנו ממנוּ ונזהרנו שלא לפגשו, והנה הוא ניצב לקראתנו.

“הי ז’ידיורה, מנין?” קרא.

“מלוצ’ינץ,” ענה אבא ברטט.

“תעודותיכם!” פּקד עלינו.

“תסלח לנו, הוד־מעלתך, אין לנו תעודות. יהוּדים עניים אנו וּבאנו לחפּשׂ עבודה.”

“חכו, אני אתן לכם עבודה!” קרא ה“סטארוסטה”.

מיהר אבא והוציא קופסת סיגריות ויכבד אותו. ה“סטארוסטה” השיכּור לקח את הקופסה בשמחה רבה.

“אם כן,” אמר, “אורחי אתם.”

מיד הכניסנו לביתו ויצו לאשתו להביא “וירילקה” ואנחנו שתינו לכבודו. אחר כך פּתח את הפּטיפון והשמיע לנו תקליטים רוסיים. ומתוך שיכּרון התחיל לשוחח בפוליטיקה, מדבר בשבח הבולשביקים ושואל גם לדעתנו. נזהרנו מאוד לדבר מטוב ועד רע, וכעבור חצי שעה יצאנו מביתו, מתוך הבטחה להביא לאשתו מתנה: מגפיים יפים.

מאושרים היינו שיצאנו ממאוּרת־האריה, חיים וּשלמים…

*

הסנדלר פ', שכננוּ, היה מרויח יפה בתיקוּן ערדליים וּמגפיים בשביל האיכרים. היו באים אליו מכל הכפרים הסמוּכים. וגם מנמרשטי. אבא ידע מנעוריו לתקן ערדליים, ועתה עלה בלבו הרעיון להתחיל במקצוע זה. הלך וקנה שפופרת של דבק, הדרוש לשם כך. אמא כעסה מאוד על אבא שהוציא את הפּרוטות האחרונות לדבר בלתי מועיל. אולם אבא ידע היטב מה הוא עושה.

לא ארכו הימים ואנחנו שוּב בנמרשטי לרגל עסקנו. אבא הציע לי שנישאר בכפר ימים מספּר ונתחיל בתיקוּן־ערדליים. מצאנו מקום ללוּן, בבית איכרת אחת אלמנה, הַנה יאקובץ שמה. הודענו לכל שכניה שאָנוּ מתקנים ערדליים. שנינוּ ישבנוּ ועבדנוּ שלושה ימים, עד שאָזל הדבק ולא יכולנו להמשיך. האיכרים שילמו לנו בקמח, פולים ושאר ירקות. חזרנו הביתה ומכרנו את הכל, כדי לקנות דבק חדש. הדבק הזה היה יקר מאוד, כי הביאו אותו ממוהילוב ולשם מרומניה, בדרך קונטרבּנדה, ועד שהגיע לידנו, עלה מחירו פּי מאה מערכו האמיתי, ובכל זאת קנינוֹּ קצת דבק, כי ראינו שזה ישמש לנו מקור־קיוּם חדש.

הקיום שלנו בימים ההם היה עדיין טוב – טוב לעומת מה שעתיד היה לבוא. היינו אוכלים אז מרק אך העיניים יצאו מחוריהן עד שזה נתבשל. בעצם, מקום לבשל לא היה לנו; אל ה“טאיניטשקה” של מלכה, בעלת־הבית, לא יכולנו אפילו להגיע. לכן מוּכרחים היינו להיות תלוּיים בחסדו של פ' הסנדלר, שקנה לו תנוּר קטן של פּח וּבישל עליו כל היום כולו, כדי להכעיס את האחרים. וכשנאות לבסוף להרשות גם לנו לבשל משהו, בא הקושי השני: לא היו עצים להסקה, כי את העצים מכרו. במחיר “פּוד” עצים לקחו חמישה־עשר מרק; ומי היה יכול להרשות מותרות כאלו? לכן היינו גונבים חתיכות־עץ מן הגדרות והיינו כורתים את ענפי העצים היחידים שבעיירה, בחשאי, כמובן, וכשהיינו מביאים הביתה אי־אלו ענפים לחים, התקשינו בהבערתם וכאן היתה מתחילה פּרשת־הנפיחה: כל אחד היה עובר לפני התנור לנפח באש, וכמעט שהיינו נופחים את נשמתנו עד שהיינו זוכים לראות קצת מרק. לא ידענו אז שימים יבואו ונרצה לנפח כל היום כדי לאכול קצת מרק – וגם זה לא יהיה…

והחורף הלך וחזק. מחוסר הסקה התחילו קירות־חדרנו להתלחלח לאט לאט. בחדר היה הקור גדול מאשר בחוץ, נעלים לא היו לרגלינו, אלא ערדליים בלבד, ואלה עוד הגדילו את הקור – אי־אפשר היה לעמוד על הרצפה מבלי לקפוא וכל היום היינו מעמלים את רגלינו, כדי לחממן, אולם ללא הועיל. ואני חשתי יום־יום את אצבעות רגלי הולכות וקופאות.

בבוקר אחד, אחרי עבודה של שלושה ימים בנמרשטי, יצאנו את הכפר ונשׂים פּנינוּ הביתה. השדות היו מכוסים שלג עמוק, ואנחנו צעדנו וצעדנו, כשעה וחצי. למעלה ממחצית הדרך היתה כבר מאחורינו. והנה פּתאום נראה לנו מרחוק המון עם הולך ומתקרב. בן רגע הבינונו שעשו “ציד” בלוצ’ינץ והקימו שיירה להגלותם למקום אחר. נפעמנו ולא ידענו מה לעשות. הנמשיך ללכת? אם נעשה כן יראונו ויסחבו גם אותנו אתם; והלא משפּחתנו נשארה שם, בלוצ’ינץ, ולא תדע מה היה לנו. ואולם אם נחזור או נתחבא, נוכל לשוב ללוצ’ינץ, אבל מי יודע אם לא תפסו גם את בני־משפּחתנו ואם אין הם נמצאים אף הם בין הגולים!

מצב־רוחנו היה קשה, אבל פּנאי לחשוב לא נשאר לנו, ונחליט להתחבא; ואם לא נמצא את משפּחתנו בבית, נוכל לחקור ולדרוש אנה הלכו הגולים ונוכל למצוא אותם. לחזור לנמרשטי לא יכולנו, כי פחדנו שמא יראונו; ומקום להתחבא לא היה כאן, באמצע השדות, הרחק ממושב־אדם.

פּתאום נראה לנו במרחק רב, ימינה בין השדות, “סטרטה” של קש. התחלנו זוחלים לשם, כדי שלא יראונו החיילים שהובילו את הגולים. מדי פעם בפעם הבטנו אחורנית, לראות אם אין רודפים אחרינו. סוף סוף הגענו ל“סטרטה” והשתטחנו מאחוריה, על השלג. כן שכבנו על השלג הקר, בלי נוע, שעות רבות, עד שעברה התהלוכה ונעלמה מעינינו. אז יצאנו ממחבואנו ונתחיל שוב ללכת. עבר זמן רב עד שחזרנו לכביש ויכולנו להמשיך בדרכנו הביתה. היה כבר חושך כשהגענו. לאָשרנו הרב מצאנו את משפּחתנו ונודע לנו, שהצליחו להתחבא בשעת ה“ציד” ולהישאר בעיר.

ויהי היום ואנחנו מסתובבים בנמרשטי עם סחורותינו ואין קונים. עלה רעיון בלבנו לעבור לוינוז‘, כפר קטן במרחק שני קילומטרים מנמרשטי. הגענו לאותו כפר והנה איכריה עניים ודלים אין להם במה לקנות דבר. לשווא הסתובבנו כל היום וגם לחזור הביתה לא הספּקנו. והיכן נלוּן בכפר נכרי? לפתע נזכרנו שלוינוז’ גרשו את השיירה שפּגשנו לפני זמן מה. בדרך גרוּ כוּלם במחנה, שהוּקם בבנין ה“קלוּבּ” לשעבר. נכנסנו לשם וּביקשנו מקום; אפילו לשבת על הרצפה לא הספּיק להם המקום.

בין דרי־הקלוב מצאנו גם את שרה, בת דודתה של אמא. אותה הביאו לשם מכפר סטופנקה, לא רחוק מלוצ’ינץ. מצאנו אותה גוססת, נלחמת עם המוות. גם בשאר אנשי־המחנה ניכר היה שלא זמן רב יתהלכו עוד עלי אדמות.

כל הלילה ישבנו על חבילותינו בפתח־הבית וכמעט קפאנו מקור. הלילה ההוא היה אחד הלילות הנוראים ביותר שעברו עלינו עד אז. כל הלילה ירד שלג, וּבבוקר השכם, כשיצאנו לדרך, היה השלג גבוה מקומת־אָדם. טרם נעשוּ בו שבילים על ידי האיכרים, ובאין כלי בידינו, התחלנו לפזר את השלג בידינו וברגלינו ובעמל רב יכולנו להתקדם צעד צעד. כעבור זמן מה, התחילו האיכרים לפזר את השלג שלפני ביתם באתים ואז יכולנו להתקדם.

יצאנו את וינוז', עברנו את נמרשטי והגענו לדרך המובילה ללוצ’ינץ. והנה לקראתנו יהודי, עטוף כפתן ארוך, זקנו האדום ושׂפמו לבנים משלג קפוּא והוא מתנהל בכבדוּת בתוך השלג העמוק.

“הלא זה משולם!” קרא אבא.

השתוממתי: הזה משולם, בנה של שרה, שאליו התגעגעה הזקנה כל הזמן, ולא ידעה היכן הוא?

מפּיו נודע לנו שעד כה הצליח להישאר במוהילוב וּבמקרה נודע לו שאמו נמצאת בוינוז', ויצא לקחתה אתו למוהילוב. את בגדו האחרון ימכור, ישׂכּור עגלה ויוביל אותה למוהילוב. המסכן! לא רצינו להדאיב את לבו ונחריש ולא הגדנו לו דבר על אודות אמו הגוססת. והלא בקרוב יוודע לו!…

וכעבור יומיים בשבתנו בלוצ’ינץ, נכנס אלינו משולם, אך לא משולם הגבר, כי אם בן־אדם שבור בנפשו וברוחו. בזרועותיו נפחה שרה אמו את נשמתה; היא הספּיקה עוד להכירו לרגע קט. עתה ימכור את בגדו האחרון וישׂכור עגלה להוביל למוהילוב את גוּפת אמו. הוא לא יתן חלילה לקבור את אמו ב“ספינטר”, בבית־העלמין של נוצרים. למוהילוב יביאנה, לקברה במקום קדוש ליהודים, כדת וכדין!

מפּיו שמענו על הנוראות במוהילוב. רשיונות להישאר שם, בגיטו, אין ניתנים אלא לעשירים, ולאביונים אסורה הישיבה בעיר זו. קהילה יהוּדית הקים המאיור שם, וּבראשה עוכר־ישראל אחד מוסר וּמלשין. משטרה יהוּדית הקים לו, שוטרים יהודים, מלאכי־חבלה המשוטטים כל הימים ככלבי־צייד בחוּצות־העיר ושוטים בידיהם וחוטפים זקנים ונערים, נשים וטף, עניים, חלשים, חולים ובעלי־מוּם, מקימים אורחות בנות מאות ואלפים ומגרשים אותם למחנה־הריכוז הנורא, אשר בסקַדינץ. ארבעת אלפים איש כבר גורשו מן העיר ועוד שישה־עשר אלף נתוּנים יומם ולילה בסכנת־גירוּש. ונוסף לכל פּשטה בעיר מחלת־הטיפוּס העושה שמות באוכלוסיה. באין תרוּפות ואמצעי־רפואה מתים האנשים לאלפים ואין בית במוהילוב אשר אין שם מת. יום יום עוברת עגלת־המוות ליד הבתים והקוברים ישאלו: “האין כאן מתים?” הם משליכים אותם לתוך העגלה, גוף על גבי גוף, וכשהעגלה מלאה, היא עולה על “ההר השֶרנורודי”, הוא שדה־הקברות של מוהילוב. שם חופרים בורות גדולים וּמשליכים את הגוּפות לתוכם – שכבת־גוּפות ושכבת־סיד עד שהבור מתמלא, ואחר כך יעברו לבור אחר.

היה זה סופו של ינואר. לא היה לנו עוד במה לשלם שכר דירתנו: נתַנוּ כבר את שארית בגדינו ומנעלינו ומאום לא נשאר לנו עוד. בעלי־הבית התחילוּ להציק לנוּ, וּבייחוּד מלכה, שלא היתה דומה לבעלה הרך והביישן, אמרה לנו בפירוש שעלינו לצאת מחדרה. לא ראינו לפנינו כל אפשרות להישאר עוד בלוצ’ינץ, והחלטנו לעבור לנמרשטי.

בזמן ההוא כבר גרו בנמרשטי שלוש מאות איש, מאורגנים בקבוצה אחת, ונשיא להם, הוּא הד“ר ב', איש־בּסרבּיה. כשמוע האנשים הללוּ את שמע הכפר נמרשטי, נתנו הון רב למאיור, מפקד מוהילוב, וקיבלו רשיון לגוּר שם. וכדי שרק הם ייהנוּ מן המצב הטוב של אותו כפר – שהיה יוצא מן הכלל, לעומת כל יתר הכפרים אשר עינוּ, הרגוּ וגרשוּ את יהוּדיהם – שיחדוּ את ה”סטארוסטה" לבל יתן זכוּת לשוּם יהוּדי אחר, לא רק לגוּר שם, אלא אפילו להביא את סחורותיו ולהוציא את טוב הכפר מחוּץ לגבוּלותיו.

כזה היה המצב, כשהחלטנו לעזוב את לוצ’ינץ ולעבור לשם. ראשית עברו אבא וחנה, אחותי הגדולה, כדי למצוא בשבילנו דירה. שלושה ימים התמהמהו שם ואנחנו היינו נתוּנים בדאגות, שמא קרה להם אסון. אולם ביום השלישי שב אבא בבשׂורה, שמצא חדר קטן, בו נגור יחד עם איכרת אחת וילדיה הקטנים. שכר דירה – חמישה־עשר מרק – בזיל־הזול לעומת מה שמשלמים כעת. מניין נקח את המרקים הללו, לא חשבנו אף רגע.

משום שהדרך היתה בחזקת סכנה, בייחוד לקבוצת אנשים, עברתי קודם אני עם אבא. כשהגענו לנמרשטי כבר החשיך הערב ובקושי רב מצא אבא את הדרך לדירתנו החדשה. כי הבית ההוּא נמצא בקצהו השני של הכפר, בדרך המובילה לוינוז’י מול בית־העלמין הנוצרי. הבית נמצא באמצע שדה רחב־ידיים. מן המבוא הצר והאפל נכנסנו לחדר היחיד של הבית ההוא. חדר – לא של ד' אמות, ואפילו לא של שתים! התנור בלבד תפס כשליש החדר. מאחורי התנור, בינו לבין הקיר, עמד מצע פּרימיטיבי, עשוּי שלושה קרשים, וזה היה חלקנו בחדר: על מצע זה היה עלינו להסתדר. הוא היה קצר ביותר, כי לרגליו עמד ה“פיטש”, שעליו השתעשעו כל היום שני הילדים הקטנטנים של בעלת־הבית: פאטיקה, בן חמש, וליונקה, בן שנה. מעל למצע התנדנדה כל היום וכל הלילה נדנדה, קשוּרה בחבל לתקרה, ועשויה ממשארת. ליונקה הקטן היה ישן בה ועושה בה את צרכיו (לעתים גם עלינו, הישנים על המצע, מתחתיו) – ופעם בשבוע היתה אמו מורידה אותה מעל התקרה ולשה בה את בצקה, להכין לחם לכל השבוע.

אני וחנה אחותי נשארנו שם, ואבא הלך להביא גם את אמא וּדבורה. הוּא יצא בבוקר השכם ואמר לחזור באותו ערב. אולם חלף היום וּבא הלילה והם טרם הגיעו. אנחנו כבר לא ידענו מה לחשוב, והנה נכנסה שכנה, מאריה איבאנובנה, וסיפרה לה שראתה במו עיניה כשאסרו את אבא, ליד הקולחוז. לא יכולנו להאמין, כי הרי ידענו שאבא שיחד לא פעם את ה“סטארוסטה” ושהלז לא יאסור אותו. חנה אחותי רצה תיכף וּמיד אל הד"ר ב', נשיא היהוּדים בכפר, ותתחנן לפניו שיוציא את אבא. הלז לא רצה לשמוע ואף גער בה:

“מי אמר לכם לבוא הנה? לעזאזל תלכו וממני הרפו!”

חנה המסכנה שבה אלי בוכה ומיללת וסיפרה לי את המעשה. אך תוך כדי דברה, נפתחה הדלת ואבא התייצב בפתח. נפלנו על צואריו בשמחה. הוּא סיפר לנו איך נזדמנה לו עגלה, שהובילה שק קמח ליהודי אחד מלוצ’ינץ, במחיר אדרת־חורף שמכר; וגם אותו, את אבא, קיבלו לתוך העגלה. אולם בעברם ליד הקולחוז, ניגש ראש־הקולחוז עם מפקד המיליציה ואסרו את כולם ואת הקמח החרימו! כל היום וכל הלילה ישב במאסר, עד שנכנס במקרה ה“סטארוסטה”, ושיחרר אותו. המקרה הזה לימד אותנו לקח, שנחוץ יהיה “לקנות” גם את ראש המיליציה, אם נרצה לשבת בשלום.

למחרת הביא אבא גם את אמא ואת דבורה למקום מגורינו החדש. בו ביום הרגשתי פּתאום את עצמי חולה, והמדחום שלנו (שהצלנו אותו מכל רכושנו ולא מכרנוהו אפילו בימי־הרעב הנוראים ביותר), הראה ארבעים. חשבנו שפּשוּט הצטננתי. אולם בערב נכנסו שכנינו היהודים, שגרו בבית מאריה איבנובנה, וסיפרו שגם בנם חלה פּתאום במחלה מוזרה מאד: ראשו כואב עליו מאד, הוא אינו שומע ואינו רואה, מוחו מבולבל ועל עורו הופיעו כתמים. האיכרים בכפר קוראים לזה מחלת־הרעב, אולם החובש האוּקראיני יקרא לה “טיף”. אכן, הצדק היה אתו: זו היתה מחלת־הטיפוּס.

כעבור יומיים נלוותה אלי גם אמא, ושנינו שכבנו על המצע הצר והקשה במשך שבועיים ימים, בלי לאכול ובלי לשתות, בלי רופא ובלי תרופות. בייחוד היתה קשה מחלת־אמא: לא שמעה גם כשצעקו אליה ונדמה לה כל הזמן כאילו היא נמצאת בעולם אחר. אף אנכי, בקומי ממחלתי, כעבור שבועיים, לא ידעתי היכן אני נמצא והרגשה היתה לי כאילו באתי מעולם אחר. שנינו קמנו ממחלתנו חלשים ורזים יותר משהיינו, והבית ריק, אין לחם ואין דבר אחר לאכילה. זמן רב אחר כך – כשהיינו שומעים את האחרים מספּרים על מחלת־הטיפוּס, על רופאים ותרוּפות, על חמאה, ביצים, חלב וכל מיני מטעמים שנתנו למבריאים, כדי שיוכלו לקום ולעמוד על רגליהם – היינו משתוממים איככה יכולנו אנו לקוּם ממחלתנו בלי רופאים וּבלי תרוּפות, וגם “שׂבעי רעב” לאחר שקמנוּ…

*

במשך חודש הימים שגרנו בבית מאריה בוהמינה, עבדנו הרבה אצל האיכרים בתיקוּן ערדליים והתפּרנסנו בדוחק רב. שנינו, אבא ואנכי, היינו אוכלים בבתי האיכרים שבהם עבדנו ולפעמים היו נותנים לנו גם משהו הביתה: פּולים או עדשים לבשל מרק. אז היו יוצאות חנה וּדבורה ליער, שמסביב לכפר, מקוששות ענפים ועלים יבשים וּמביאות לאמא, והיא היתה מבשלת מרק מתחת ל“טריניטשקה”, אך זה קרה רק לעתים רחוקות ולכן היינו מביאים להן קצת אוכל מסעודותינו אצל האיכרים: מרק, תפּוֹּחי־אדמה ולפעמים פּרוסת־לחם.

בימים ההם נזדמנתי לעבוד בביתו של מיליו מֶלניק, הוּא מחסנאי הקולחוז. יושב אני בחדרם ועובד וּפַרסקה מלניק, בעלת־הבית, מביטה אלי ומביטה ואינה גורעת עין ממני. לבסוף לא יכלה להתאפּק וקראה:

“הלא זהו פֶּטיקה שלי! בדיוק פּטיקה! בדמוּתו ובצלמו! אותו קלסתר פּנים, אותו חוטם, אותו פּה, רק משקפיים לא היוּ לו לפטיקה שלי!”

נודע לי שפּטיקה הוא בנה הצעיר שנמצא עתה אי־שם בחזית, בצבא הרוסי – “אם בכלל הוא עוד נמצא בין החיים” הוסיפה בדמע. מהיום ההוּא נעשיתי לאהוב נפשה של פרסקה מלניק ולבן־בית אצלם. כל משפּחת מלניק היתה שופעת חיבה, אהבה וטוב לב. והרבה אני חייב להם, על העזרה הנדיבה שהגישו לי, ולא אחת הצילו את כולנו מרעב. הם היו מאותם האוּקראינים המעטים שנשארו נאמנים בכל לבם למשטר הסוביטי. דלתם היתה פּתוּחה תמיד לאביונים, וכל עניי־היהודים דיים שנכנסו לביתם ושוב לא יצאו ריקם. בביתם הייתי מעז לשוחח גם בפוליטיקה. וכך נודעו לי פרטים רבים על הלך־רוחם של האיכרים האוקראינים. בזמן שהסוביטים לקחו את אדמתם וספחום לקולחוזים, לא השלימו האיכרים עם הדבר. ועתה, כשנכנסו הכובשים, קיבלו אותם האוקראינים כמשיחים וגואלים, והאמן האמינו להבטחותיהם. אמנם הכובש השאיר את הסדר הישן, ורק חלק מהקרקעות חולק בין האיכרים. אבל גם על זה ישמחו האיכרים, ישאו ברכה לכובשים ואָלָה לבולשביקים ולסטלין, אשר בזמנו – לא די שאדמתם נלקחה, אלא אפילוּ ה“איקונין” מעל הקיר סולק, ואת מקומו לקח הוא, סטלין, בכבודו ובעצמו. רק מעטים היו אלה שהבינו שלא מגרמניה תבוא הישועה. ובין המעטים הללו היתה גם משפּחת מלניק אשר ייחלה בכליון־עיניים לשיבת הצבא האדום.

*

כעבור החודש, שילחה אותנו בעלת־הבית מביתה, בראותה שאין לנו במה לשלם לה (גם את חמישה־עשר המרק לא שילמנו לה במזומנים, אלא תיקַנוּ לה את כל ערדליה ומגפיה שמצאה בבית ובעלייה). מצאנו דירה על יד ה“סֶלֶקסטנציה”: חדר ענקי, ריק וקר, בעד שלושים מרק לחודש ימים, עד חג־הפּסח. כשבוּעיים לפני פסח חלה אבא במחלת הטיפוּס ושכב שבועיים. כל הזמן היתה דעתו מבוֹּלבלת עליו ומתוך החום היה מדבר נוראות: הוא ראה את מלאך המוות מתייצב לפניו ומודיע לו שהרעילו את גוּפו ושאין לו יותר משעתיים לחיות. לא יתוארו הפּחד והיאוּש שתקפוּנוּ, בשמענו אותו מדבר כדברים האלה; לבנוּ נמוג בקרבנוּ בחשבנוֹּ כי אבא שלנוּ עלוּל, חלילה, לעזוב אותנו! כעבור עשרים יום למחלתו שבה אליו דעתו, אוּלם גוּפו היה קר כקרח ואת רגליו לא יכול אפילו להוריד על הרצפה. ניסינו לחממו, בשכבנו אתו, ליד גוּפו ובחבקנו אותו. אוּלם אי־אפשר היה לשכב לידו, כי גוּפו היה כקרח ממש. השתדלתי להורידו מעל מיטתו ולהתהלך אתו בחדר אנה ואנה. בעמל רב עלה הדבר, אך הנסיון הצליח וסוף סוף יכול היה אבא לילך כמה רגעים בחדר, כשתמכו בו בשתי זרועותיו.

*

אור לחמישי של פסח, יצאה פקוּדה מאת האינז’ינר דימיטריו – ראש ה“סֶלֶקציה” לעניני חקלאוּת ומפקד־הכפר למעשה – לגרש את כל היהוּדים לקרסנה, מקום שנמצא במרחק של מאה וששים קילומטר מנמרשטי. קשה לתאר את הפּאניקה שפּקוּדה זו גרמה. הד"ר ב', ידיד האינז’ינר, ניסה להמליץ בעדנוּ ואמנם נאות האינז’ינר לטלפן למוהילוב, למאיור מפקד־המחוז, ולהדגיש שיהודי נמרשטי ישרים הם וטובים ושגרוש לקרסנה, בבוץ כזה ובגשמים אלו, פּירושו מוות בטוח בשבילם. והתשובה ממוהילוב לא אחרה לבוא: היהודים גורשו מרומניה לטרנסדניסטריה – למות ולא לחיות…

הימים היו ימי־גשמים, גשמי־אביב, והבוץ דומה לזה שבימי הגירוש והאורחות הנוראות בסתיו 1941. יאוש אין־קץ תקף אותנו. ידענו שלא נגיע אפילו ללוצ’ינץ. דאגנו לאבא החולה, שלא יכול אפילו לעמוד על רגליו ואבא היה מתייפּח כתינוק ומילל: “לא אזוז מכאן! יירו בי ויבוא קץ לדבר!”…

הפּקוּדה היתה להתאסף בבוקר שביעי של פסח ליד הקולחוז. עזבנו את ביתנו ונתחיל להוליך את אבא משני עבריו. ואבא, שלא יכול להתהלך אפילו בחדר, זחל בבוץ העמוק מתוך יאוש ופחד. בקושי רב התקדם קמעה קמעה. עברנו ליד ביתם של המלניקים, והללו ספקו כף, בראותם את אבא האומלל וגם את אמא החלשה, וינוּדוּ ראש לאמור: לא, הללו לא יגיעו… וודאי לא יגיעו. פרסקה מלניק הביאה כיכר־לחם מביתה ותשׂם תחת זרועי, כּשהיא בוכיה בקול, למראה המזעזע והקורע לב, אשר לנגד עיניה…

בקושי רב הגענו אל הקולחוז ושם נפל אבא לתוך הבוץ, בוכה כתינוק. רק אנשים מעטים עמדו שם והחיילים טרם הגיעו. לקחנו חיש את אבא ונכניס אותו לבית איכרת אחת, מכרתנו, שגרה מול הקולחוז; גם היא פּרצה בבכי למראה עיניה, ותשׂם מרק חם לפנינו. לחממנו. בינתיים נתפּרסמה הידיעה, שהגירוש נדחה למחרת בבוקר. לא יכולנו להישאר בבית ההוא, באשר נכדה של האיכרת היה “מיליציונר”; עברנו לבית אחר, באותו הרחוב, לאליושה – איכר זקן, ירא־שמים וטוב־לב, אשר הסכים להחביא את אבא עד יעבור זעם. החלטנו שחנה תישאר עם אבא ואנחנו הנותרים נעזוב את הכפר בחשאי כעלות השחר ונמלט את נפשנו ללוצ’ינץ. וכך הוא.

ובבוקר השכם, טרם האיר השחר, יצאנו את הבית ונתחיל ללכת בשדות. פּחדנו ללכת בשביל, המוליך בין השדות, שמא נפגוש במישהו; ונלך באמצע השדות, בתוך הטיט שנדבק לחותלות־רגלינו. נפלנו וקמנו ושוּב נפלנו, ושוב קמנו והוספנו ללכת. הגענו לתחנת־הרכבת, שני קילומטרים מחוץ לנמרשטי. התחנה היתה מלאה חיילים אך דרך אחרת לא היתה לפנינו ומוּכרחים היינו לעבור שם. מרחוק ראינו בן־אדם עומד באמצע הדרך, על מסילת־הברזל, וּכאילו מחכה לנו שנתקרב. ואנחנו, ברירה לא היתה לנו: לחזור לנמרשטי, – זאת אומרת: להשליך את עצמנו לתוך לוע־הארי. אם כן הלכנו הלאה, מוכנים לכל. אותו בן־אדם לא חייל היה, כי אם איכר, שומר־התחנה. הוא רצה לאסור אותנו ולהחזיקנו בתחנה עד שיבואו שאר המגורשים, אולם אנחנו לא נבהלנו ונעמיד פּנים תמימים ומתוך כובד־ראש הגדנו לו שדבורה הקטנה, זו הילדה העומדת לפניו, חולה היא, וגם אני חולה אנוש הנני, ופקוּדה היא מלפני האינז’ינר להעבירנו לבית־החולים אשר בלוצ’ינץ. אמא רק מלווה אותנו; אין לנו שום חלק ונחלה עם היהוּדים ההם, שמגרשים מנמרשטי. האיכר האמין לדברינו ונתן לנו לעבור. בשמחה עברנו מהר הלאה והגענו בשלום ללוצ’ינץ. נכנסנו לביתו של חנא הנפּח ושהינו שם שבוע ימים. ימי־רעב נוראים היו אלה לנו. במשך ימים רצופים לא בא אוכל אל פּינו. זכורני שעמדתי פּעם על יד פ' הסנדלר ואראה את אשתו מבררת פולים למרק ואת הרקובים והשחורים שמה הצידה, כדי להשליכם החוצה. שמתי עיני בהם וּברגע שאיש לא הביט, חטפתי אגרוף מלא מהפולים הרקובים הללו ואבלע אותם. בזה השקטתי את רעבוני.

מפּי האיכרים שבאו מנמרשטי ללוצ’ינץ ל“בּזר” נודע לנו שעשירי־היהודים בכפר קנו את לב האינז’ינר דימיטריו במתנות ונשארו. אולם העניים גורשוֹּ משם. כוּלם, גם יהוּדי כפרים אחרים, רוּכזוּ בתחנת נמרשטי, ועדיין הם נמצאים שם. כשנודע לנו, בסוף השבוע, שעזבו כבר את התחנה, שבנו לנמרשטי ונמצא את אבא ואת חנה מסתתרים בביתו של אותו זקן, כי פחדו לצאת, פּן ימצאום וישלחוּם אחרי האורחה. וצו יצא מלפני ה“סטארוסטה” לכל היהודים הנשארים בכפר, להירשם מחדש ולקבל כל אחד ואחד רשיונות לגוּר בכפר. למזלנו הרב נמצא אחד העשירים וידיד־ה“סטארוסטה”, שחמל על אבא החולה והמליץ עליו בפני ה“סטארוסטה” וכן קיבלנו גם אנו רשיון־ישיבה בכפר.

הגיעו סוף סוף ימי־האביב, זה שכל כך צפינו לו, שלו חכינו בכליון־עיניים. באביב, חשבנו, אפשר לגוּר מתחת לכיפּת־השמיים. באביב אולי נמצא גם עבודה בשדות האיכרים. כל מיני תכניות עשינו: חנה ואני נעבוד יום יום בשדות־האיכרים, נאכל אצלם ונביא מזון גם לשאר בני הבית. אפילו אמא הודיעה, כי היא מסוגלה לעבוד במעדר. כשהתחלנו לעבוד, חשנו מה עוללו לנו הרעב והיסוּרים. לעמוד בשדה מחמש בבוקר עד שבע בערב, תחת השמש הלוהטת, ולעדור את האדמה, היה למעלה מכוחותינו. אך למרות הכל, המשכנו לעבוד ימים רצופים. שלוש פּעמים ביום היינו מקבלים אוכל בבית־האיכרים וגם הביתה היינו מביאים משהו. אך עד מהרה נגמרה עבודה זו ושוּב ידענו רעב ומחסור.

באחד הימים פורסמה הודעה מאת האינז’ינר דימיטריו, שהוּא מוּכן לקבל יהוּדים לעבודת השדה ב“סֶלֶקסטנציה”. מוּבן שכוּלנוּ רצנוּ לעבודה זו, שנחשבה כהצלה בעינינוּ. תחילה עבדנוּ חנה ואנכי וכעבור ימים מספּר הצטרפו אלינו גם אמא ודבורה. אבא היה עוד חולה ואי־אפשר היה לו לעבוד. היינו קמים בחמש בבוקר, עומדים בתור לפתח מזנון ה“סלקסטנציה” וכלים בידינו ומחכים לקבל מנת המרק. היו מבשלים מרק פולים רקוּבים, את הפּולים נתנו לפועלים האוקראינים ואת המים – לנו. ועוד טרם יקבלו כל היהודים את מנותיהם בא הצלצוֹּל לעבודה; ובאין זמן, לוגמים מי־פולים אלו תוך כדי ריצה למקום־העבודה.

מקום העבודה הוא שדה, במרחק ארבעה קילומטרים מהמזנון; במשך רבע שעה מוּכרחים הכל להיות שם; בריצה מטורפת מגיעים בעוד מועד למקום־העבודה; שם מחלקים את הפּועלים היהודים לבריגדות וּבראש כל אחת עומד “בריגדיר” וּמפקד על העבודה. בשתים־עשרה בצהרים – צלצול לארוחה, ושוּב ריצה של ארבעה קילומטרים למזנון, וגם הפּעם, על אף ההפסקה, רצים הכל כמטורפים; כי מי שלא יגיע למזנון בעוד מועד, לא ימצא מה לאכול. ולכשמגיעים – תוהו ובוהו. ערבוּביה נוראה. שוּב עומדים בתור. נדחקים אחד על השני, קופצים על החלון הפּתוּח, שמשם מחלקים את המנות. ובראות המחלק את הרעש וההמוּלה, הריהוּ סוגר את החלון ומחכה שישׂתרר השקט. רק אז הוא מתחיל שוב ושוּב מתחילים הכל להסתער ולקפוץ על החלון. והמחלק יש לו זמן וסבלנוּת, ושוּב יסגור את החלון ויחכה. והמשחק חוזר כמה פעמים. אך כשזוכים לקבל את האוכל – מי־פולים וחתיכת־לחם במשקל של שמונים גרם, עשוֹּי קמח־תירס – מיד נשמע הצלצוּל, המבשׂר את סוף הפסקת־הצהריים. טרם יספּיקו לבלוע את האוכל, רצים שוּב למקום־העבודה, עובדים עד שמונה בערב. ושוב מתחילים לרוץ, כדי שלא לאחר את ארוחת־הערב. ולמחרת יתחיל שוב יום־עבודה. כן עבדנו כל הקיץ עד התחלת־הסתיו ומאושרים היינו שנתקבלנו לעבודה זו, שהצילה אותנו מרעב ממש. רוב העובדים היהוֹּדים היו מחוּסרי־דירות, ולכן ביקשנו להרשות לנוּ לעבור לקוקבקה לחלוּטין, לכל עונת־העבודה. הדבר הוּרשה לנו. עברנו לאותו משק וגרנו ב“קורוברניה”, רפת ארוכה מאוד, ליד המשק. וכך נפתרה גם בעיית־הדירה.

ויהי היום ואנו עובדים בשדה, הרחק הרחק מאוד מן המשק, ליד מסילת־הברזל, והנה עברה רכבת ארוכה מאוד, מלאה יהוּדים. לרגע קט נעצרה הרכבת ונרוץ לראות מי ומי הנוסעים. והנה לתמהוננו הרב נודע לנו שאלה הם יהודי טשרנוביץ שנשארו שם בשנה שעברה, בזמן הגירוּש הגדול, ברשיונות מיוּחדים. והנה גם עליהם עברה הכוס. אכן, שמנים וּבריאים ניראים הם עדיין, לבוּשים בגדים חמים ויפים וכל הונם ורכוּשם אתם, כי הוּרשה להם לקחת את הכל, אפילו את תכשיטיהם. ואמנם התקנאו בהם היהודים שלנו. איש מאתנו לא חשב ולא פילל אז כלל, כי על בני־מזל אלה תעבורנה צרות ותלאות נוראות פי כמה ממה שעבר עלינו…

*

אוקטובר, 1942.

חלפה עונת גשמי־הסתיו והשלג התחיל לרדת. ילדים יחפים ועטופי־שׂקים מסתובבים בחוּצות־הכפר, חוזרים על הפּתחים לבקש לחם.

“האזיאיקה, דאבאיטי קוסוטשוק חליבה!”⁴

“האזיאיאן, לושק בורטשו!”⁵

יש שאיזו בַּבּוּשקה ריחמה על תינוק והושיטה לו פרוסת־לחם, אבל רוּבם היוּ משסים את כלביהם בפעוטות!

ואנחנו, המגורשים, חוּשינוּ קהוּ. לא איכפּת היה לנו דבר. מה לנו ולמפּלות־גרמניה, מה לנו ולנצחונות־הברית? אם גם יפּלו הנאצים, אנחנו אבדנו גם אבדנו. אין דבר שיוּכל להצילנו. כי נסיגת־האויב הוֹּא מוות בשבילנו. אין עוד כל רגש בקרבנו. אדישים אנחנו, לא איכפּת לנו דבר. לבהמות דמינו.

נעשית פּעולה בנמרשטי: כל גבר מבן שש־עשרה ומעלה, נלקח לעבודת־פּרך, ליערות ז’מרינקה. אנו עומדים בשורה מוקפים חיילים. עוד מעט ונלך למוות בטוח. אני עומד יחף בשלג. איכרת זורקת לי זוּג נעלים קטנות וקרוּעות. הן קטנות ממידת־רגלי, אבל אני נועל אותן, כי אצבעות־רגלי קפוּאות. מתחילים להעיף שוטים עלינו והשיירה זזה. אנחנו הולכים! לאָן? הנוסיף עוד ראות את משפּחותינו?! כל הנשארים בכפר, נשים וטף, יעבדו יומם ולילה על הכביש בסלילת־הדרך.

עייפים אנחנו, יגעים עד מוות. מישהו נופל לתוך השלג. מתחילים להצליף עליו בשוטים, לדרוך עליו במגפים. הוא אינו קם. מלאי קצף דוהרים עלינוּ החיילים בסוּסיהם. ואנחנוּ רצים… רצים… רגלי כואבות, נעלי הצרות גורמות לפצעים עמוקים. אני רוצה לחלצן, אבל אין לי פנאי, אני רץ…

עשינו שבעים קילומטר. בז’מרינקה אנחנו. ליל־אפילה. מכניסים אותנו לחדר צר, כמאתיים איש. עומדים אנו דבקים זה לזה, כדגים מלוּחים בקוּפסה. הדלתות מסוגרות, חלונות אין. האנשים עושים צרכיהם תחתיהם. איום ונורא היה ליל זה. בבוקר באו שליחי הקהילה היהודית מז’מרינקה להעביר אותנו לתוך הגיטו. הגיטו בז’מרינקה הוא גדול; גרים בו הרבה יהוּדים מגורשים ושׂרידי יהודי המקום. ד“ר ה' הוּא נשיא־הקהילה. לשירוּתו עומדת מיליציה יהוּדית, בחוּרים אכזרים ושוטים בידיהם, והם משליטי הסדר בגיטו. האוכלוסיה היהודית מפחדת מפני ד”ר ה' כמפני קצין גרמני. כשהוא נראה ברחוב, ושוטו בידו, נעלמים הכל לתוך בתיהם. כל רכוש־הגיטו הוא קנין־הקהילה, והכל קונים את לחמם מהקהילה. יום יום מספּק הד"ר ה' את מכסת העובדים הנדרשת ממנו לעבודת־כפייה. העובדים הללו מקבלים ממנו אוכל במטבח הציבורי.

שבוע ימים ישבנו בגיטו באולם גדול של הקהילה. סגורים וּמסוּגרים, אין יוצא ואין בא. והמיליציה היהוּדית שומרת על כל הפּתחים, אולם אוכל נתנו לנו וגם דאגו להעברתנו למקומות העבודה ביערים. שם התקרבתי ליַשה בן־בסרביה. ממנו נודעה לי על פרשת־היסוּרים של היהוּדים במחנות־העבודה של הגרמנים, על שפת הבּוג. גם על ישה זה עברה כוס. הוּא היה בין אלף היהודים שהובאוּ לכפר מוסטובוי להריגה. הובילו אותם אל מחוּץ לכפר, על פּני השדה. לפי הגורל נבחרו עשרה בחוּרים ועמדו בשורה לחפּור בור אחד עמוק וארוך. מעבר האחד של הבור עמדה תזמורת ובעבר השני – מכונות־ירייה. הגרמנים פּשטו מעליהם את בגדיהם, הוציאו את הבחוּרות היפות ועשו בהן מעשה־תועבה לעיני הקהל. אחר כך העמידו את כולם שוּרות שוּרות, וירוּם לתוך הבורות! ויריות־המכונות התערבו עם שירת־התזמורת וזמר־החיילים…

ישה נפצע קשה, אך לא מת מפּצעיו. ובלילה הצליח לצאת מהבור ולהתחבא בבית איכר אחד במוסטובוי. אחרי תלאות רבות הגיע לסובאיה באלקה ועבד שם בסובחוז. אך כעבור זמן מה הוציאוּ שוּב את כל היהוּדים והובילוּם לוארבארובקה, על שפת הבּוג. שם היה מחנה גדול, שמור על ידי הקוזקים. כשהביאו אותם למחנה, ציווּ עליהם הקוזקים לרוץ במורד ההר, עד לנהר, להתרחץ ולעלות שוב בריצה. והכל במשך חמישה רגעים. ומי שלא הגיע בזמנו, נפל בדרך מכדורי־הקוזקים.

הם גרו שם במיני צריפים עשויים מתחת לאדמה, על שפת הבּוג. מדי יום ביומו, מבוקר השכם עד מאוחר בערב, עבדו בהקמת הגשר על הנהר. הם נמצאו תחת פּקוּד חברת טודט המפורסמת. על כל קבוצה של יהודים היה ממוּנה חייל גרמני ומסביב לכולם עמדו קוזקים. לא יתואר כל מה שהמציאו הגרמנים, כדי לענותם. קצין אחד היה יוצא לעבודה עם כלב ציד גדול, ומדי פעם בפעם היה משסה אותו ביהודים. הכלב היה מתנפּל וקורע חתיכות בשר מגוּפות־העובדים ואיש לא העז אפילו לנגוע בו ברגל, כי הקצין עמד מרחוק ובידו אקדח, וירה בכל מיני המצאות שׂטניות נגד היהודים. פּעם פּיזר הקצין פתותי־קש בתוך החול ופקד לבור אותו במשך עשרה רגעים. פּעם אחרת ציווה על כוּלם לצאת מהצריפים ולשכב על האדמה, להיכנס איש איש למקומו, שוב לצאת ולשכב על האדמה ושוּב להיכנס – עד שיצאה נשמתם.

החולים האנושים היו נשארים בתוך הצריפים בשעת העבודה. לכן התחילו הרבה אנשים לבקש תחבולות, כדי להישאר בין החולים. היו כאלה שהכניסו את ידיהם או אצבעותיהם לתוך המכונות כדי לקצץ אותן ונשארו מרצונם הם בעלי־מוּם, כדי שלא לעבוד. מספּר החולים הלך הלוך ורב. וכשבא פּעם קצין הס"ס לביקוֹּר וראה את החולים, הוציא את כולם החוּצה, ציווה על עשרה מהם להכין עמודים וחבלים לעצמם ותלה אותם לעיני יתר החולים. שני חולים אחרים נצטווּ לחפּור בור בשבילם ועל גוּפותיהם של התלוּיים השליכו גם את שני החופרים כשהם חיים. כל יתר החולים כיסוּ באדמה את המתים ואת החיים גם יחד.

“אני מקוה ששוּב לא אמצא פה חולים,” צחק הקצין והלך לו.

על כל המחנה היה ממוּנה יהודי אחד, ידיד־הגרמנים. הוא הרבה להציק לאֶחיו ולהלשין עליהם באזני הקצינים. פּעם אחת, כאשר איים עליו אחד העובדים שיתנקם בו, לכשיבואו הרוסים, הלשין זה לפני הקצין והלה אסף את כל היהודים לשדה, והתחיל לירות בהם. הרבה מאוד נפלוּ ביום ההוא. אחר כך הוציאו את היהודי המורד ותלוּ אותו קבל עם.

אכן פּרשה נאה עברה עליו, על ישה זה. הוא הצליח לברוח גם משם מכפר לכפר, בבגדי אוקראיני, עד שהגיע לצפון הארץ, לקופיגורוד. ועתה הביאוהו לז’מרינקה, בין יתר היהודים, לעבוד ביערים…

לשלוש קבוֹּצות חילקו אותנו: האחת נשארה בעיר ז’מרינקה, השניה נשלחה כעשרים קילומטרים הלאה מן העיר, לחטוב עצים, והשלישית צריכה היתה לחזור בדרך שבאה, כעשרים קילומטר, לעבור ב“קושיגורודסקי ליס” – יערות בין קושיגורוד ושארוגראד. גורלי היה עם האחרונים. עזבנו את הגיטו של ז’מרינקה בבוקר השכם, אחרי שהייה של שבוע ימים. באותו יום הגענו ליערות קושיגורוד. במקום בית לגוּר והנהלה – כמו שהבטיחו לנו – מצאנו כעין אוּרווה קטנה עם עלייה מלמעלה; שממה נוראה, אין מנהל ואין מקום ללוּן וגם אוכל אין. ה“לסניק” שהביאנו לשם נסע העירה להביא את מנהל־העבודה, ויעזוב אותנו בינתיים לנפשנו. מצאנו לנו מקום ללון, מי באוּרווה ומי בעלייה. הקור היה גדול. התחלתי להרגיש כאבים נוראים ברגליים: הנעליים הצרות גרמו לפצעים עמוקים, מלאים מוּגלה, והקור מבחוץ עוד הגדיל את הכאבים. לא היה לאל ידי לעשות דבר כדי לעצור בכאבים. נעלי נקרעו כליל ושוב הייתי יחף. למחרת היום החלטנו לברוח.

קבוצה ראשונה יצאה בצהריים, קבוּצה שנייה יצאה אחרי־הצהריים, והשלישית – ובה גם אני – לפנות ערב. אנחנו החלטנו ללכת דרך השדות, עד לוצ’ינץ, כי ידענו שבדרך זו אין כפרים. היינו למעלה משלושים איש, ואני הצעיר ביניהם. מפי איכר אחד נודע לנו שלוצ’ינץ נמצאת במרחק חמש שעות הליכה.

היום נטה לערוב, כשיצאנו את העיר. כשלוש שעות בערך הלכנו. הלילה ירד והנה לקראתנו קבוצת־אנשים! בחשיכה לא יכולנו לדעת מי הם ובטוּחים היינו שהפּעם נפלנו בפח. עמדנו תחתינו לראות מה יקרה. והנה פלא: גם הללו עמדו תחתיהם, כאילו רצו להתחמק מפּנינו. נתברר שהללו איכרים פּשוּטים, עובדי־הקולחוז, שהצפינו במשך היום אי־אלו שקי־תבואה בשדות, ושבוּ עתה, בלילה, לקחתם. כך היו נוהגים האיכרים זה כבר, כדי שתימצא להם פּת־לחם, כי את כל התבואה היו לוקחים הגרמנים בשביל הצבא.

המשכנו בדרכנו, הלכנו כשלוש שעות, ורק שדות ושדות לפנינו. אף מרחוק לא נראה אור כלשהו. זמן רב הלכנו כך, ועיר אין. הפּחד היה גדול: כל צל נראה לך כחייל וכל עלה נדף כירייה!… ובכל זאת מוּכרחים היינו ללכת, להמשיך, כי הקור היה גדול ובאפס תנועה אפשר היה לקפוא. עברנו על יד “סטרטה” של קש ואחדים מאתנו הציעו לשכב כאן ולחכות לאור־הבוקר. ישבנו על יד ה“סטרטה” והעיניים נעצמו־נעצמו מאליהן. אך סכנה! מי שיירדם כאן – לעולם יירדם, כי למחרת יהיה גוף קרח… אין לנו אלא ללכת הלאה, ללכת. הלכנו כבהמות הללו, מבלי לדעת אנה אנו באים. והנה פּתאום עמוּד ושלט עליו: סטופנקה. שבנוּ לתחיה! הלא סטופנקה נמצאת רק במרחק שמונה קילומטרים מלוצ’ינץ! ובכן, לא תעינו, בדרך הנכונה הלכנו! מרצנוּ שב והתעורר והתחלנו צועדים מהר בדרך ללוצ’ינץ. היטב ידענו שרק עתה יתחיל הקושי: לעבור את לוצ’ינץ. כי היהודים גרו שם רק בגיטו ועלינו היה לעבור מחוּץ לגיטו. גם קצין־המחוז וחייליו נמצאים בעיר זו. ואנחנו – קבוצה שלימה של יהודים, באמצע הלילה, ובלי תעודות…

קילומטר אחד לפני העיר עמד “סטורוז'”, שומר־השדות, (זה היה מיליציונר אוּקראיני) ורובה על שכמו. הערמנוּ עליו וניגשנו ישר אליו. העמדנוּ פּנים כאילוּ נשלחנוּ מקושיגורוד לקצין לוצ’ינץ בדבר חשוב מאוד. נודע לנו מפּי ה“סטורוז'” שהקצין נמצא לא רחוק משם, בטחנה על שפת היאור, מעבר מזה של העיר. ובכן, יש להיזהר מטחנה זו!

גמרנו בינינו לעבור אחד אחד, על בהונות רגלינו, את הגשר שלפני הטחנה, מבלי להקים רעש כלשהו. גם חשכת־הלילה עזרה לנו והצלחנו לעבור בשלום. נכנסנו לתוך העיר. עתה היינו מחוץ לגיטו, ברחוב צר של בתים אוּקראיניים. כאן אין סכנה – חשבנו. אך פּתאום הרגישו בנו הכלבים, וכוּלם כאחד התחילו נובחים לתוך חשכת־הלילה. רגעים איוּמים עברו עלינו.

נכנסנו כולנו לתוך העיר. ועתה התחילה פּרשה שנייה: לעבור את הכפר. כמעט שיצאנוּ את הכפר והנה, ליד הקולחוז, יוצאים לקראתנוּ ארבעה מיליציונרים אוקראיניים. תיכף הבינו שבורחים אנחנו ורצו להביאנו לפני הקצין. ידענו שזה יהיה הסוף. לאָשרנו נמצאו בינינו חמישה אנשים, שעוד נמצאו בכיסיהם כמה פּרוטות. בקושי רב הצלחנו לפתות את המיליציונרים לקחת את המתנה הקטנה ההיא. ניצלנו גם הפּעם. ועתה – לנמרשטי. כאן הכרנו את כל השבילים וידענו איך להגיע הביתה. מבלי שירגישוּ בנוּ. כשנכנסנוּ לנמרשטי, כבר היה בוקר.

למחרת, נודע לנו שכל שלוש הקבוּצות הגיעו בשלום. הודיעו לד“ר ב', נשיא הקהילה, על דבר בריחתנו. אנחנו הסתתרנו כשבוע ימים עד שהד”ר סידר את הענין עם קצין לוצ’ינץ – כמובן בעד סכוּם הגוּן.

חורף שנת 1942 היה הקשה ביותר לנו. אבא – שעוד בסוף הקיץ הלך בחשאי למוהילוב, כדי למצוא איזו אפשרוּת להעבירנו מן הגיהינום הזה להתם, “לגור ולסבול יחד עם עוד אלפי יהודים” – לא נודעו עקבותיו. ואשאר אני הגבר היחידי במשפּחה. החורף היה קשה מאוד. עטפתי את רגלי בסמרטוּטים ואלך לחפּש עבודה, בבתי־האיכרים. ימים רבים הסתובבתי, בלי למצוא עבודה. בינתיים גברו כאבי־הפּצעים. כשהסרתי את הסמרטוּטים המלוּכלכים, ראיתי ארבע גומות עמוּקות עד העצם, והבשר מסביב התחיל להרקב! אז התחילה תקוּפה של עינוּיים נוראים בשבילי: סבלתי כאבים נוראים כאלה, שיומם ולילה הייתי צורח בלי הרף. לא יכולתי לעמוד או לשבת. ולא מצאתי לי מקום־מנוחה. והרי ידעתי שאם לא אביא משהוּ לאכול נגווע כוּלנוּ ברעב, אם לא נקפא מקור לפני כן. אמא ושתי אחיותי שכבו זה כבר בלי נוע, וּמשעה לשעה ראיתי אותן הולכות וניספות. ואני לא יכולתי לעמוד על רגלי. שוב עטפתי את פּצעי בסמרטוטים והלכתי (לא, כי זחלתי) לבקש לעבודה, ואמנם הפּעם מצאתי תיקוּן ערדליים בבית אחד ויכולתי להביא משהוּ הביתה.

והנה בא אביב 1943. בא היום בו נודע לנו שאבא אף הוא נפל קרבן על אדמת טרנסדניסטריה, גלמוד, בעיר נכרייה, בין אנשים נכרים. באותו יום ארור תקף אותנו היאוּש ופסה כל תקוה מקרב לבנוּ. נוסף לכל עברה עלינוּ אז תקוּפה נוראה, שלא בא אל פּינוּ אוכל כלשהוּ במשך ימים רצוּפים. מחזרים היינוּ עתה על פּתחי־האיכרים, לבקש – לא חתיכת־לחם או כף־“בּורשטש”, כי אם קליפות תפּוחי־אדמה, כדי לבשלן במים. וגם את זה לא נתנו לנו האיכרים, כי מצבם עתה נשתנה אף הוא לרע, ובאין ברירה מוּכרחים היו להאכיל את בהמותיהם רק קליפות. ואם שיחק לנו המזל להשיג קצת קליפות, היינו מבשלים אותן במים, בלי מלח (כי זה היה יקר ביותר) ואוכלים אותן. יום יום היינו מחפּשים ביער שבלוּלים ואוכלים אותם. וּמי שמצא עוז בלבו, היה מחרף את נפשו וגונב תפּוחי־אדמה בשדות.

באחד הימים החלטנו לעזוב את הכפר נמרשטי ונשׂם פּנינו למוהילוב. ידענוּ היטב את סכנת הדרך בזמן ההוּא, וכי כל חייל אלמוני הרשוּת בידו להרגנו. אך טוב למות מכדור־רובה מאשר מרעב; כי הכדור ימית בן רגע, ואולם הרעב יענה זמן רב, טרם יכלה את קרבנו לעולמים…

שבנוּ למוהילוב באותה דרך בה גירשו אותנו לפני שנה וחצי ללוצ’ינץ. בשלום עברנו את עיר הסכנה וינדיטשני והגענו בערב לאזרינץ. בקושי רב מצאנו מקום ללון, בבית אלמנה אחת, מיהודי־המקום. למחרת המשכנו את דרכנו, בלי להיפגש בשום מכשול. חשבנו שהגורל התחיל להטות לנו חסדו. אולם אך הגענו להר השארגורודי, יצאו לקראתנו איכרים אחדים, והזהירונו. טוב כי נשוב בדרך שבאנו, כי בעיר מתחוללת סערה: עושים פּעולה וחוטפים אנשים בכל הרחובות על מנת לשלוח אותם למחנות העבודה בלוטשין. ענינו: “אין לנוּ לאָן לשוב.” והמשכנוּ בדרכנוּ.

בראש ההר יצא לקראתנו חייל וּביקש לירות בנוּ. אך בראותו את פּרצופינו, שדמוּ יותר למתים מאשר לחיים, חזר בו, כי מה בצע בדמנו? ובכמה דחיפות שלח אותנו לעזאזל, הלאה. ירדנו את ההר והגענו לפרברי הגיטו. היהודים הזהירונו שלא להיכנס העירה, חלילה, פּן יחטפונו לעבודה. בייחוד אסרו עלי לעבור את הרחוב, באשר גבר אנכי ורק גברים מחפּשים עתה. בדעתו היה לגשת לדירת הדודה דבורה, ברחוב בַּזַרנה. לשם כך היה עלינו לעבור את הרחוב פושקינסקיה. אך גם הפּעם שיחק לנוּ המזל ונעבור בשלום את הרחוב. בבית הדודה הלבישוני בגדי אשה, כדי שלא יתפשוני לעבודה, כשיבואו לחפּש גברים בתוך הבית.

בימים ההם התקיימו במוהילוב שלושה בתי יתומים ובאחד מהם – בית־היתומים מספּר שלוש – שימש מיכאל, בנה של הדודה דבורה, כמנהל־חשבונות וּמזכיר. הודות למאמציו נתקבלנו שלשתנו – כלומר שתי אחיותי ואני – כילדים בבית־היתומים. שני יתרונות היו בדבר: ראשית היה לנו מקום לגור וקצת אוכל, ושנית היתה לנו חסוּת בפני הפּעולות ועבודות־הפּרך. אמא נשארה יחד עם אחותה, הדודה דבורה, שגרה עם עוד ארבע משפּחות בחדר אחד קר ואפל, שמתוך תקרתו השבורה דלף הגשם. עם כל זאת היה חדר זה גן־עדן ממש לעומת מקומות־מגוּרינו עד כה. הדודה דבורה, שגם אישה מת עליה מטיפוּס, התקיימה עם בתה מן האוכל שמיכאל בנה היה מביא מבית־היתומים, כי פּקידי הקהילה במוהילוב לא קיבלו משכורת, מלבד את האוכל בשבילם וּבשביל משפּחתם. אך גם זה היה דבר גדול. וחשוּב מזה היה הבטחון שלא יקחוּם לעבודת־כפייה, כי פּקידי־הקהילה נחשבו ל“מגוייסים במקום” ולא חטפום לעבודת־פּרך.

שמונה חדשים היינו בבית־היתומים. יתומים מכל קצווי טרנסדניסטריה, שמזלם הביאם למוהילוב, נקבצו לכאן. פּה שמעתי הרבה שירים מן ההווי הטרנסדניסטרי, שנתחברו על ידי משוררים אלמונים. בין השירים הללו שמעתי גם את השיר “האם”.

שקוע בית קט בתוך השלג,

שומעים מתוך הבית קול צווחה!

מקוננות מספּר נשים לפני הבית

וגם גברים שניים או שלושה:

אשה עניה זה עתה כאן מתה,

מעיר מבוקובינה היא היתה.

חדשים סבלה קור ורעב פה,

גלמוד עתה נשאר בנה יחידה!

הה, אמא, הוי אמי היקרה!

לא אוכל הבין את זאת

שלא לראותך עוד

ולהשאר גלמוד!

אצעק מרה,

עלי לבי דוי,

כסנורים עיני!

עונות רק הרוחות:

את בנה לא תוסיף ראות…

כשק הושלך המת עלי האדמה!

ובני אדם עומדים בסקרנות;

“אל מלא” קריר אומר שם גבר,

מתפּרץ בכי הנשים במרירות!

על שכם את המת עתה ירימו.

את אמא כבר כסו בשמיכתה;

שחור המת, שחורים גם המלוים!

לאן זה מובילים את אמא שלי?!…

הה, אמא, הוי, אמי היקרה!

לא אוכל הבין את זאת…

הלויה כבר לעלות התחילה;

חשוכים הולכים המה, כפופים.

רוצה הבן לרוץ אחרי אמא,

אך הוא נשאר קפוא תוך השלגים;

רגליו קפואות מקור החורף

אינן נותנות לרוץ אחר האם;

הוא צועד צעד, ונופל לתוך השלג,

ושם הוא מתפּרץ בבכי איום:

הה, אמא, הוי, אמי היקרה!

לא אוכל להבין את זאת…

והרי עוד שיר: “מעבר לבוּג”.

זה לא כבר זה היה –

אותו יום נורא;

שם, מעבר לבוּג,

שם הדבר קרה;

מבכות האמהות,

גדולה הצרה:

ילדים יהודים

נדונו למיתה!

"אלהים משמים,

חושה לעזרתם!

אַל תתן לילדינו

למות לפני זמנם!

במה הוא אשם

התינוק הקטנטן;

הן זך הוא כמלאך

וכפרח בגן.

במה הוא אשם

שאני ילדתיו,

ילדי, מתנתי?

רחם נא, אלהים!"

אלהים בשמים

הזעקה לא ישמע,

ואבי ישראל

הושיעם בל ידע…

בין אלפי שדים נמצא מלאך אחד: פריץ, חייל גרמני משלזיה, מפקד קבוצת־פּועלים. הוא חירף נפשו, גנב תינוק בן שלוש, מבין הפּצועים, כיסה אותו בכתנתו והעביר אותו בחשאי לגיטו טולטשין.

“חרפּת עולם היא לעמנו”, אמר בקהילה היהודית, כשמסר את הילד. “בושה וכלימה תכסה פּני בזכרי שהרוצחים האלה אחי הם!”

אותו פריץ עצמו הציל ממוות גם את חברי שרוּליוּ. באחד הימים לפני הפעולה החדשה, סיפר לשרוּליוּ על הסער המתחולל ובא ועזר לו להתחבא בבית איכר אחד נאמן. משם עבר שרוּליוּ על פּני ערים וּכפרים, עד שהגיע למוהילוב…

רע ומר היה גורלם של היתומים גם בבתי־היתומים במוהילוב. הכסף שהגיע מאמריקה לתמיכתם ירד ברובו לכיסיהם של נשיא העדה, אדוני ה“קואורדונארה”, ידידי־הקצינים. היתומים הסתובבו בבלויי־סחבות, קיבלו לחם צר ומים לחץ, וכדי להשתיק את רעבם היו מחזרים על הפּתחים לבקש פּת־לחם. אך הדבר הזה לא נעם להם, לאדוני־הקהילה, שאכלו את כספּם של היתומים הללו – וּמדי פעם בפעם, כשנודע למנהל בית־היתומים על יציאת תינוק לבקש נדבות, היה נוהג בו הלה כאכזר, ובלי כל רגש אנושי היה מכה את האומלל, עד זוב דם ממש. אבל זה היה ללא הועיל; כי הרעב שוב דחף את היתום העלוב לצאת לבקש פּּת־לחם…

בהתגבר עליהם הרעב, היו היתומים מתקבצים בחדר אחד ושרים יחד:

אני יתום קטן,

יתום מאוקראינה;

עוד נהיה חפשים כולנו,

נסע לפלשתינה.

שם בפלשתינה

תפּוזים נאכלה,

נעבד בקבוצים

והורה גם נרקדה.

שם בפלשתינה

אבנים נשברה,

כמו שבגלות,

שוברים את עצמותינו.

הוֹ, גלוּת מרה –

גם היא תחדל אי פעם

ואנשים חפשים

נהיה אַז בארצנו.

ולמרות הכל עשו בתי־היתומים מעשה רב, שכן הם הם שהצילו את שארית הפּליטה של הנוער, בהם נמצא להם אש"ל והם שימשו גם מקלט מפּני כל, ואילמלא הם לא היה נשאר מהם שריד ופליט. גם מורים ניתנו להם, ליתומים הללו, מורים שעשו מלאכתם על מנת לקבל סיר מרק וחתיכת “מאלאי”; אלה השתדלו להרים את מוסר הנוער הזה ולתת לו תקווה לימים יבואו. ובמקצת הצליחו בתפקידם החשוב הזה.

במוהילוב נשארו כששת אלפים יהודים. רוּבם עניים ומקצתם עשירים מופלגים. כמו בכל מלחמה, נמצאו גם עתה כמה אנשים שהצליחו לצבור הון, על חשבון העניים, בני־עמם. כל מיני סוגים של עשירים היו: יש שהתעשרו מקונטרבּנדה, בהעברה חשאית של סחורות אסוּרות דרך הדניסטר – מרומניה לטרנסדניסטריה; מספּקוּלציה, בהבוּרסה השחורה כהחלפת כל מיני וואלוּטות, – ביחוד ליים למרקים וּמרקים לליים; ואף ממלשינוּת. בייחוּד הכניסה המלשינוּת הרבה, ונהוּגה היתה בין ה“גארדה היהודית” בעיקר: בבוא פּקוּדות־גירוש היו נכנסים לבתי־העשירים וסוחטים מהם כסף רב, כדי להשאיר אותם במקום; וּבמקומם היו חוטפים בחוּצות־העיר עניים, חולים, חלשים וגם ילדים – וּבלבד למלא את המכסה. העשירים היו נותנים את מיטב כספּם למלשינים ולחיילים, אך בהיכנס יתום לבקש פּת־לחם, היו מגרשים אותו בחרפּה.

והנה בא היום והרוּסים הולכים וּמתקרבים הלוך והתקרב, הגרמנים הלוך והסוג, ובכל קצווי אוקראינה מתחילות פּעולות הפּרטיזאנים. מספּרים עליהם נפלאות. אז נולדה בקרבנו תקוה חדשה: יודעים אנו על תכניות הגרמנים להפציץ את גיטו מוהילוב, אם לא יספּיקו להשמיד את היהודים בנסיגתם. אולם אנו מצפּים לנס: אולי… אולי לא יספּיק להם הזמן.

והנה באות שמוּעות על פּעולות הצלב האדום לטובתנו; על משא־ומתן עם הממשלה הרומנית לתת “אַמנסטיה” כללית לכל מגורשי טרנסדניסטריה. חלומות! מי יאמין לדבר כזה…

ולפתע פּתאום הגיע בא־כוח הקהילה מבוּקרשט, שַרגה, למוהילוב, יחד עם באי־כוח הצלב האדום! מעשיות פנטסטיות הולכות ומתפּשטות בעיר: מדברים על יציאת מצרים. בינתיים עורכים באי־כוח הצלב האדום ביקור בבתי־היתומים. נעשות הכנות לקבל את פּניהם בכבוד. האמת מבתי־היתומים איננה צריכה לצאת החוצה; הרושם מוּכרח להיות טוב! הלא שולחים מיליונים בשביל היתומים ואסור לאיש לדעת את הנעשה כאן באמת… באי־כוח הצלב האדום נותנים לנו תקוות: בבוּקרשט מטפּלים בהוצאת היתומים מטרנסדניסטריה ובהעברתם לארץ־ישראל. צהלה ושמחה!… מתברר ששרגה בא להוציא רק את יהודי דורוהוי (עיר שיהודיה גורשו “בטעות” לטרנסדניסטריה). הוא מבטיח לבוא בקרוב ולהוציא את כולנו. ואנחנו מאמינים.

הרעש של נסיעת יהודי דורוהוי נגמר ושוֹּב משתלטת דממה. חלפה שנת 1943 והתחילה השנה החדשה. ושרגה איננו.

ובינתיים עורכים מטעם הקהילה ספירות כל היהודים שנותרו בחיים, איש איש למשפּחתו ולמקום־מוצאו. מתחילה התחרות בין הערים: כל עיר מביאה זכוּת־אבות וטוענת כי לה הבכורה, והיא תיגאל תחילה. קמות שתי מפלגות – צפון־בוקובינה ודרום־בוקובינה: הראשונים, שהיו תחת כיבוּש הסוביטים, והאחרונים שנשארו “פּטריוטים” רומנים. הללוּ חושבים שלהם משפּט־הבכורה והללו סבורים שנהפוך הוא…

והנה בבוקר השכם של יום חמישי אחד נתפּשטה השמועה: שרגה בא! הפּעם לא האמינו האנשים, עד שראוהו במו עיניהם. ואמנם זה היה באמת שרגה, אלא שהוא הודיע כי רק היתומים, עד גיל חמש־עשרה, נוסעים לרומניה, והשאר – – –

בהתרגשות רבה נערכו הרשימות של ששת אלפים יתומים, שהוּבאוּ מכל קצווי טרנסדניסטריה למוהילוב. אולם שרגה הביא אישור לאלף וחמש מאות בלבד, ורק עד גיל חמש־עשרה!

*

על ידי התחנה עמדה רכבת ארוכה, בת שלושים ושלושה קרונות, ועל ידה באי־כוח שש ערי־רומניה, אשר לשם עמדו להביא אותנו. אחד אחד עברנו לפני המאיור, שערך בקורת נמרצה על שמו וגילו של כל אחד ואחד. ורבים היו אלה ששולחו בחזרה מתחנת־הרכבת…

---

ערב שבת היה זה, 4 במרץ 1944 – יום היסטורי לנו! יום שחרוּרם של אלף וחמש מאות יתומי טרנס. בתוך דומית־מוות יצאה הרכבת הארוכה מתחנת־מוהילוב; עברה את גשר הברזל מעל הדניסטר, אותו גשר ארור, שנבנה בקרבנות יהודי־מוהילוב – ופתאום התפּרץ מפּי מאות השיר הידוע, בשנוי נוסחא:

רצות, טסות המכונות

ושורקת הרכבת,

אותנו היתומים,

הביתה היא סוחבת…

במהירות בזק טסה הרכבת על פני שדות־בסרביה, ומלאי בטחון ותקווה נסעו היתומים לקראת גורלם החדש.

17.5.41

כשאני נוטל בידי זו את העט ומנסה להעלות זכרונות מעולם הנשיה הקרוב, מנקרים במוחי בד בבד עם זאת ספקות – ספקות נער צעיר, אשר לא נוסה בעט־סופרים, המפקפק אם יוכל למסור את הגיגיו ועברו באמצעות אותיות… בלא מלים – כך יפה; אולם באותיות?

ואף על פי כן! מנסה אני ושפתי רוחשות תקוה, “עוד תהי מחברת צנומה זו ראי משקף – אספּקלריה לנוער בכלל ובפרט לארצישראלי…”

7.6.41

המצב־רע־רע. אנו מוקפים כבצבת. אחרי יוגוסלביה, יון וכרתים, עומדת סוריה על הפרק. עמדותינו הישוביות על הגבול פוזרו ועוד יש נוער ההולך בטל ואינו מתגייס… שמעתי השבוע את שיחתו של משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות… שמעתי – והחשיתי…

23.6.41

מלחמה מכאן ושלום מכאן… בעוד שכוחות־ההרס נלחמים להשמיד את התרבות – אנו מקיימים ובונים… עדוד רב היה בשמיעת צ’רצ’יל אמש. הקשבתי לנאומו (הבנתי את כולו אם כי דיבר אנגלית), ולקול־דבריו, בלא רעם מחיאות־כפיים כשל היטלר, ראיתי את הרוח – רוח־התקווה, כמה עזוז, כמה גבורה יש בדבריו… ואנו… עובדים – השכבה המתבגרת החליטה לצאת לעבודה; חוסר ידים עובדות מורגש במשק העברי והנוער החליט בהמוניו לצאת לעזרת המשק… הנעמוד מנגד לנוכח הקשיים בהם מתחבט המשק? לא! כולנו יצאים לעבודה… הידים מיובלות, אנו בזיעה – כך כובשים מולדת… כך כורתים עמה ברית… בדם – אותו הדם הנשפך כרגע בערבות רוסיה; בזיעה – אותה הזיעה הנוטפת בין סלעי הגליל והעמק בשנים אלו. כן רוכש אדם את ארצו, את מולדתו, את חייו…

30.7.41

אני עובד! חוויה זו ממלאת את כל ליבי – אני עובד וחי חיי־עבודה – חיים ללא מחשבה, ללא “השתפכות”, חיים קשים, חיי־מציאות חדלתי לחשוב ולהזות – חדלתי להשתפּך, ההשפּעת היבלות היא זו? אני עובד – מה טוב לעבוד – אני משקה את העצים – רגלי משתכשכות במים וכה נעים וטוב… אני שכחתי את העורף, – – – ואת השטויות… אני צועד הלאה…

אפיקים מלאה צבא. אוסטרלים באו לשכון כאן והם שוכנים כשבוע – רוקדים ומשחקים עם הנוער. השבוע היתה כאן חגיגה לכבוד חיילים דרום־אפריקאים יהודים. שחקנו ושמחנו, שוחחנו על מפעלנו הציוני והם התרשמו מאוד מן הארץ והעבודה. – – – אחד החיילים ששמע את גילי שאל את חברו מה עשה הוא בגיל זה – גיל שש־עשרה. ולתשובתו הסתמית אמר: ראה, הנה אדם לפניך! A Man.

“…מדליות אתם צריכים לקבל”, אמר לי חייל אחד. “אבל הרי אינכם זקוקים לכך!…” הם לחצו את ידינו בלי אומר…

אני מפסיק! העבודה דוחקת – שלום.

8.8.41

היום יום־עבודתי האחרון. יצאתי, כרגיל, לעבודתי בעוד השמש מנצנצת מבין הרי־הגולן הקרובים… עבדתי עבודה מגוונת, וראה זה פלא: העבודות כללו את כל סוגי־העבודה שעבדתי בהם עד עתה… היום היה בשבילי שמח, העבודה נעימה – – –.

הנה עומד אני להיפרד מהקיבוץ, מן הילדים הקטנים המטיילים חצי־ערומים, מעל הנוהגים בטרקטור בפרדות ובסוסים, מעל החברים העובדים בגרג' ובמשק, ומעל הזקנים העובדים כמחלקי־מכתבים, ספרים וכו'. שלום להם..

שלום לכם, חברי בנוער ובבחרות.

יום רביעי, 4.9.41

הייתי אתמול בצריפין במסדר של היחידות הא“י. המשתתפים, רובם ככולם יהודים, השתתפו בתרגילי־סדר, “התקפות” עם רובים מכודנים, התעמלות, נגינות בחמת־חלילים! כוח צבאי עברי מאורגן כזה לא ראו פני־הארץ זה זמן רב – צבא יהודי – עברי ורוח עברית. אנו מצפים ליום שבו נסיים את מסדרנו ב”התקוה" יחד עם “אל, מלך נצור”. “V הנצחון” הוקם על ידי המשתתפים לבושי הלבן ובעוד שחיילים מחומשים “הגנו” על זה הונף הדגל הבריטי.

9.10.41

מעיין הייתי היום ביומני וראיתי בו את מראה הפרט – זכרונות מאורעות פרטיים – ואילו הרקע הלאומי ההיסטורי כמעט מוסתר לגמרי! והיכן רקע זה? – הן שקוע הוא בלבי – ואיו? מדוע אינו מורגש במחברת זו?… הנני ואתקן את המעוות ואכתוב על גיוס ועל משתמטים; על מות אוסישקין ועל מות ברנדייס; על מלחמות רוסיה… מדוע לא אכתוב על אלה ביומן? הן עובדות אלו היסטוריות הן ואזכרן תמיד ואילו פרטי־הפרט תועים ואובדים בעולם הנשיה, תועים ונעלמים…

24.10.41

הימים עוברים וחולפים. הנה היום תמלאנה לי שש־עשרה – פרק זמן הראוי לשמו בחיי – אולם בחיי האנושות והעולם?!… שוב – ובפעם השש־עשרה – חוגג אני את יום הולדתי וסוקר על סביבותי, צופה ומביט על ההווה. לקראתי מרצדים זכרונות־העבר והתקוות־לעתיד משתלבות אף הן… פרק זמן ראוי לשמו – ואמנם כן הוא! – אוצר רוחני, נסיוני ומעשי, לא קטן צבורים בט"ז שנים אלו. אני תקוה שאוצרי זה לא יהיה נכס שלי בלבד אלא שאוכל לחלקו חלק כחלק עם חברי… היום, לקראת חגיגתי, חשבתי רבות על גיוס, ואצדק אם אומר שאין אלו מליצות נבובות סתם כשאני חושב על הגיוס אלא החלטה ברורה ומוצדקת… כן, זוהי החלטת צעיר היודע דרכו בחיים…

2.11.41

היום שניים בנובמבר – יום הצהרת בלפור… היום יום השלושים למות אוסישקין… בגמנסיה התקיימה אזכרה שלא תישכח לעולם מזכרוני כאחד הרגעים המזעזעים ביותר: מלים מעטות של חבר… כבוד לדגל־הגמנסיה: לקול תרועת־חצוצרה ורעם־תופים הופיע הדגל והוד השיבה החופף אותנו… הנפת הדגל הלאומי… נאום מנהלנוּ… הורדת הדגל לחצי התורן… ענידת אות־אבל לדגל־המוסד… ו“התקוה”… רגעים שלא יישכחו… רגעים בהם מוכנה הנשמה להקריב עצמה ללאום – ולמות בנשיקה…

11.11.41

היום י"א בנובמבר – יום שביתת־הנשק: ביום זה נהגו להניח זר־פרחים על קברות הגבורים עלומי־שם… ועתה – שלום ומלחמה… אנו עונדים את הפרג האדום… אנו חושבים על השלום בעתיד ועל עתידנו־אנו ורעם התותחים משתיק את דברינו… ויללת־הסירנות ואנחות־הפצועים ונחלי־הדם ולהבות־האש זורמים ומכסים אותנו, את הפרט הקטן, בקרב־המיליונים – זוהי מלחמה! האין זה פּשע? בגלל שלטון, בגלל ממשלה, בגלל שאיפות־יחיד, לשפוך דם!… האומנם לא טוב היה להשאיר את היטלר לנפשו ולמנוע “נזק” מן העולם…

מלחמה היא!… היטלר נלחם לא באדם אלא ברוחו – בחופש־המחשבה, בעקרונות־השויון־והאחוה, בתרבות ובציויליזציה, בכל החשוּב והיקר לנוּ, בכל מה שרכשנוּ במשך אלפי שנים – והוּא רוצה להרוס כל זאת…

מיליונים נהרגים! אך מהו הפּרט? מה הם בני אדם?… עפר ואפר… המתים נשכחים, אך רוחם וחזונם נשארים לעולם… אָנוּ נלחמים לרוח־האדם… אנו נעצור את מכונת־ההרס בדמנו, בגויותינו. אנו נלחם לרוח!… נלחם וננצח… י"א בנובמבר… שוב זכרון חיל ורעדה למיליוני האחים בחזית, בטבח ובמחנות־ריכוז, ברוסיה, באנגליה, בטובּרוק ובאשר הם שם – חיילים אלמונים – חיילי האנושות. חזקו!…

18.11.41

– – – –.

כיתתי… מה רבה יראת־הכבוד לה. הוד־השׂיבה החופף עליה, על ספסליה החזקים אשר נשחקו מאלפי תלמידים, על קירותיה ומוריה השׂבים עם הצעירים… מעולם לא הרגשתי רגש כבוד כזה… מעולם לא ישבתי במחלקה כה בשקט כאשר אני יושב בכתתי היום. הן על ספסל זה ישבו עשרות שנים לפני ועוד עשרות שנים ישבו תלמידים, והכל יחזור חלילה והספסלים והקירות עדים לכל החיים, לכל י"ב שנות־הזיו של האדם הנכנס למחלקה בעודו תינוק ויוצא בעלומיו… כיתתי… מה רבות רוחש לי שם זה… מורי… מחנכי ומחנכי־המוסד… הדרת־קודש… הרכנת־הראש והקדשת־לב… אתם הקימותם את החינוך העברי, אתם גיבורינו!… לא גבורי־הכוח־והחרב אלא גבורי־הרוח־והעט… חזקו!…

12.12.41

– – – –.

דם ואש… האניות הבריטיות – – טוּבעוּ, גרמניה ואיטליה נכנסו למלחמה נגד אמריקה. רק מרוסיה ומלוב זרחו קרני נצחונותיהן של בנות־הברית… מערכה חדשה מתחוללת בתבל ועוד מיליונים נכנסים למערבולת־האימים…

ולפני, מבעד לחלון, מזדקר הנוף השקט – שדות ופרדסים, הרי־יהודה מכחילים באופק… איזה שקט, איזו שלוה נצחית וּמעמיקה… כמה שקט הוא הלב פּה… ושם – שם רעש־התותחים וזמזום־האוירונים פּולחים את לבותיהם של בני־אדם… צעקת התאוה לדם ולרצח מפלחת את השמים האפורים… זוהי מלחמה! כן! מלחמה לצדק, לתרבות וציויליזציה!… בני אדם ימותו, אולם נכסי־רוח אלה ישארו לעולם – ולמענם אנו נלחמים, לא למען התינוקות הנרצחים והזקנים המתבוססים בדמם הזועק על העוול, אלא למען הנצח נילחם! אני מתפלל לזכות להילחם ולהכות באויב. אולם זה יהיה רק בעוד שנתיים, והכדאי, למען רצוני, שמיליונים ייהרגוּ בינתיים?… המוּתר יהיה לי לדרוש כזאת?… אולם אם תימשך המלחמה והחלטתי מוּצקה – אתגייס!…

14.12.41

נרות־חנוכה דולקים ומהבהבים… שני נרות מגבירים את השלהבת… רבות ראוּ נרות אלה: מלחמות ושלום, אהבה ושנאה.. מבחוּץ ילל־הסופה ורעם תותחים נוהם במרחק, אש־זוועות מתלקחת בתבל – וכאן מהבהבים הנרות, נרות־החנוּכה… הבהבוּ, נרות! הגבירוּ האש! תתלקח אש־האהבה, אש האחוה והצדק! יתלקחו אשים אלו ויכסו באורם הזהוב את עשן השנאה, את עשן־הדמים… ועל חרבותיה של שריפת־אש זו יקום עולמנו החדש – עולם אמיתי, עולם טהור, עולם בו נתפוס אנו חלק חשוב!

אש! אש־מלחמה מאפילה אורות־תבל… אש! אש־אימים מתחוללת… ראיתי ביומני־הקולנוע את חזית רוּסיה ואת אניותיה. ראיתי עתה בדמיוני את מיליוני האחים הלוחמים בחזית, בשלג, בקור, ביַמים ובאויר… בבתיהם דולקים הנרות, בבתיהם האח מבוערת – והם נושאים את דגל־האנושוּת בגבוּרה… הם הגבורים… צאצאי־המכבים קמוּ לתחיה…

23.1.42

התענינותי בתנועה הולכת וגוברת. הפּעולות בקבוּצות מעניינות ונפלאות. קראתי היום מכתב משש חברות־התנועה בבית־הספר החקלאי בנהלל. קראתי על הרגשותיהן ואת דעתן על התנועה וההגשמה. וחשבתי ברגע זה על חבר־התנועה האלמוני המתלבט כמוני אי שם! חבר אחים – לזה הגענו בתנועה. השבוע היתה כאן מועצת־נוער לגיוס ודיברתי שם על התופעות הללו, קראתי לנוער להתרומם מעל הקטנוניות וחילוקי־הדעות היומיומיים ולצאת שלובי־זרוע לקראת מטרת־הלאום! אנו מתכוננים לפגישה מחוזית בקשר להגשמה. כתבתי היום בקשר לזה לחברי בגליל ובחיפה: על מטרת־התנועה ועל צורת־ההגשמה. היום יהיה לנו “ערב־סניף” ורצוני לדבר שם על החברתיוּת בתנועה ועל הצורך בחברה מסוּדרת ואמיתית. ואנו יכולים ליצור חברה כזאת משוּם שהרקע לכך נמצא. כל בעיות־התנועה החברתיות וכו' סוּכמוּ במכתבי החברות מנהלל ורבות שמחתי על כך. הערצתין ברגעים ההם, הערצתין מאוד.

25.2.42

את אשר יגורתי בא… היום הודיעו מסגרות שחורות בעתונוּת על טביעת האניה “סטרומה” על שבע מאות מעפיליה, אשר לא הורשו להיכנס לארץ על־ידי הממשלה המתיימרת להיות נושאת הצדק, הדימוקרטיה וחופש האדם ורוחו – ממשלת בריטניה! הצנזוּרה אסרה על ידיעות בנידון זה, כי גם מבעד ללב־האבן של רוצחים אלה עוד נצנצה קצת רוח אדם ומצפונם הכאיבם והציקם… הלב סוער, השניים חורקות על הנבלה, על העדר המצפון!… ידענו, אין זה רצון העם הבריטי, אך הוא אחראי לדם זה! ידענו, אך אין ברירה… ושבע מאות מעפילי “סטרומה” השוכנים כרגע שם עמוק במצולות־הים יצטרפו לקריאה של עם השואף לחירות ולגאולה…

הלב סוער וזועק לנקמה. חזרתי היום מהגימנסיה לאחר אזכרה, לאחר דבריו הסוערים של המנהל, ד"ר בוגרשוב, שאמר: “כל העומד נגד אחינו ורוצחם דינוֹ כדין שונאנו היטלר!” יש לי חשק ורצון לנקום בכל שוטר בריטי… כשראיתי טֶנדֶר מלא שוטרים בריטים, עם קובעי פּלדה ואַלות, שיצאוּ בשמחה ובחיוּך על שפתיהם ליום־הדמים, חשבתי כי הם הרי יוכלו לרצוח אנשים המפגינים את זכוּת האדם שבהם. רציתי להטיל פצצה לטנדר ולנקום!… אך היה זה ברגעי התפּרצוּת־הרוח. נרגעתי, התיחדתי עם עצמי, לא הלכתי לשום איש, למדתי, כתבתי במחברת, אך רוח העם והמעפילים חפפה עלי בהכנת השיעורים שלי ובכל מעשי התלבט הרצון להמשיך ולבנות ולהקים, להשתרש בקרקע־המולדת ולנקום במעשים… לא זו הדרך לעם, לא זו הדרך לעם בן עבר היסטורי־רוחני לנקום בצורה כה פּשוּטה ואכזרית, בצורה כה מזעזעת…

עתה עטפו צללים את המושבה הממשיכה לשתוק זה שש שעות… ואני מסיים בגלל הדמדומים… יד מוצקה ובטוחה בפעולה לאומית, אם בקרקע ואם בחינוך־הדור, אם בעבודה תנועתית רגילה ואם בהכנת ערב לי"א באדר – מעשים ולא דברים… זהו הצו, זו התשובה: גיוס מוגבר, היחלצוּת לעזרת העם ביתר שאת. זו החובה. מאמין אני שחובה זו תיכנס ללבות־חברי. מאמין אני כי מחר, ביום הגבורה של תל־חי, נעלה את זכר מאורע זה…

21.4.42

רק שלושה ימים אנו כאן ובכל זאת ניראות המושבה והעיר כה רחוקות ממני. כבערפל נשארו חוויות־המושבה־והתנועה אף הדרך המקסימה – הר תבור, גבעת־המורה, הירדן, וַדי בירה וכוכב־אל־האוא לוטים אי־שם. אני כאילו התחלתי בחיים חדשים קשים ומאכזבים ברגע הראשון, אך ממלאי סיפוק אחר כך.

23.4.42

מה יפה היציאה לעבודה! עם שחר אתה נעור, עובר בשׂדרת־הברושים… הכנרת מתבלטת לפתע לפניך, קרני־השמש הראשונות מרצדות על פני הגלים השוקטים ואתה עובר בין המטעים, בין שדות שבלי־הזהב (זהב אמיתי – שבלים בלונדיניות!), הכל כה טבעי ורומנטי…

29.4.42

כשאָנוּ חוזרים מהשדה והכנרת מכחילה בתכלת כה עמוּקה, מתבלט באופק החרמון הסב עם שלגיו המזהירים לנוכח השמש השוקעת… מראה זה נהדר – התכלת העמוּקה והשלג הטהור והמרחבים הירוקים והזהובים יוצרים תמונה אדירה. היום ראיתי מעל פּסגת אחד ההרים את צפת וחלק גדול מהגליל העליון וכן את שפך הירדן לכנרת, שנראה כערוץ גדול בשלשלאות־הרים. תמהתי ושמחתי על כך מאוד כמוצא שלל רב.

10.5.42

שוּב הזמנים חולפים… שלשום היתה כאן מסיבה נאה לכניסת חברים חדשים לקבוּצה. הפּעם היו אלה הבנים של החברים הותיקים והיה נעים לראות שבת בני־דגניה, נערים שנולדו בדגניה, בהתקבלם לקבוצה בה נולדו וחיו… היו אלה בחוּרים נפלאים, אנשי־עבודה כהוריהם, אשר ספגו את כל הטוב והיקר בחיים, את כל האמיתי שבהם… בדברים פשוּטים ענו הבנים על מסורת התורה, העבודה והחברה של הקבוצה ולאחר “לקיקה” פּשוּטה החלו הריקודים שנמשכוּ זמן רב… התכנית היתה די מוּצלחת וכשנכנסתי למיטתי ראיתי בדמיוני את כפר המכבי לעתיד שיהיה למופת לבנינו… אכן, רבות יש לומר על החברה העובדת. למדתי כאן להעריכה ולהיות רציני יותר.

אני קורא כרגע את השאלה הלאומית של באוּאֶר. זוהי עבודה עמוקה וּמעניינת…

אתמול עם שחר יצאנו בסירה לעין־גב – כשבעים תלמידים ממשקי עמק־הירדן… הכנרת היתה חלקה כראי ומנצנצת לנוכח השמש העולה. הנסיעה היתה נעימה וכשהתקרבנוּ לעין־גב החל הים להכות גלים. בקושי ירדנו למזח. – הסתובבנו בעין־ גב והחילונו לעלות לסוסיתא, זה המבצר העתיק על ההר העצום. עלינו אליו במשך שעתיים והגענו לשׂיאו, ראינו את שׂרידי־המבצר – עמודי־שיש־וגרנית, כותרות־מקדשים, דלתות וכו': העבר משתרע בכל עבר, הקנאים, בעלי־המבצר, ורוחם חפפה את הנקוּדה ואותנו – רוח לאוּמית ואוירה יהודית שפכו את רוחם עלינו.

– – – –.

נסענו לאורך הכנרת בדרך־לא־דרך. באוטו רקדנו ושמחנו ושבנוּ לדגניה בשעה מאוּחרת. – – –. היה זה כאילוּ שבנוּ הביתה. ריח־הבית עלה באַפּנוּ – חציר, שחת, בהמות – הכל שלנוּ… הכל שלנוּ…

24.5.42

– – – –.

נמצאתי שוּב במחלקה והרצון ללימודים ממני והלאה: לא ידעתי פּשר הדבר אם זו עייפותי ואם נטייתי לעבודה – אך בכל אופן נמשכתי לירדן ולכנרת, לעבודה הקשה. מוּזר, בשעות־העבודה היו רגעים שרציתי שכל זה יעבור, שהסבל יחלוף, כי אחיה שוּב חיים קלים בלי עמל: אכילה ושתייה בלא מאמצים. ועתה, כשהגעתי לכך, אני מואס בזה. אני מבין עתה מה זה “אדם לעמל יולד”. עתה אני מבין מה זאת עבודה, יגיע־כפיים…

ישבתי משמים וקודר. לפתע בצבצה קרן־אור לפני. היא חדרה דרך החלון הפתוּח עם ציוּץ־הצפּרים. נזכרתי שהקיץ, והאָביב שניהם רוחשים בחוּץ. לעיני נגלה עתיד קשה אך יפה: אהיה חקלאי, ואוּלי נוטר, ואוּלי חייל – הן זהו צו־השעה… האור התגבר… אני אלמד עוד זמן מה, אגמור את בית־הספר ואז אוּכל להקדיש את עצמי לכל, – ללאום, לתנוּעה וכו’…

4.6.42

– – – –.

חברים שלי יוצאים כרגע לפלמ“ח ובזה הם מוותרים על עבודה כרגע ועומדים לשירוּת־הארגוּן. התנאים כאן טובים מאוד: כלכלה וּמשכורת ושירות תחת חסוּת־הצבא. החבר בפלמ”ח אמנם עומד לשירוּת וצריך לוותר על הכל, אך חייו רומנטיים. לוּ רק היו מרשים לי להפסיק את לימוּדי הייתי מצטרף לכך, אך אני צריך ללמוד וּמצד שני קשה לי לעזוב את עבודת־התנועה. אני אגמור את הלימודים בעוד שנה ואלך לנוטרות ואז אוכל גם להקדיש עצמי לתנועה.

7.7.42

– – – –.

מצבנו בא“י אינו בטוח עדיין. יש לחשוב, כי התקפת־לוב אינה אלא מסוה לפלישה למזרח התיכון שתיערך בקרוב. במקרה כזה יהיה מצבנו טרגי, כי הערבים מתכוננים רבות לקראת הצבא הנאצי. הערבים צוברים נשק רב ומתכוננים, והחיילים הערבים בורחים על נשקם מהצבא ומחסנים צבאיים נשדדים לעתים תכופות. כתבתי זה לא כבר כי ירדוּ צנחנים בא”י; עתה נתברר כי אלה ירדוּ בהמלצת הסוכנות ולמעשה היו חיילים אנגלים שהתחפשו לגרמנים. הדבר בא כדי להוכיח לממשלה הבריטית עד כמה יש לה לסמוך על הערבים כאן. מובן שהצנחנים נתקבלו בסבר פּנים יפות, הראו להם נשק ואמרו להם שהאומה הערבית מוכנה לקבל פּניהם. מצבנו, איפוא, אינו מזהיר. המשטרה בא“י הפכה כרגע לגוּף צבאי העומד לרשות־הצבא. הפּלמ”ח, הנתמך על־ידי הצבא והממשלה בלונדון, שהראה יכלתו בימי המאורעות כשהוא משוטט בכפרים הערבים וּמראה את מציאות הכוח העברי, התרחב כרגע. אנו כולנו כרגע מגוּייסים ועומדים הכן…

16.10.42

שלשום נכנסתי לשנה השמונה־עשרה של חיי. היה זה ערב רגיל כמעט ואני בגרתי בעוד שנה. אמא שבה מן השוק והחנות וּבפיה בשורות על צמצום מנות־הלחם, על קצוצים במזונות והיא מקוננת על מצבה של עקרת־הבית המחפּשת מקור להזנת־משפּחתה. אני הכנתי שיעורים עד שעה מאוחרת וכשסיימתי אכלתי אכילה חטופה ביחידוּת והלכתי לפעוּלה בארגוּן. את חגי הקדשתי לעבודה הקדושה, ואם כי מפּני כן לא יכולתי לערוך ארוחה חגיגית של המשפּחה כשם שישבנו יחד בשנים הקודמות, שוחחנו בינינו על העבר והעתיד ועל כוסית יין, קוינוּ לרבות… אך למרות זאת סיפּוּק ממלא את לבי: אני עושה משהו… אני עושה את החובה הלאומית לא רק בדברים אלא גם במעשים.

22.10.42

ליד הרשימה השחורה נאסף קהל רב, מתקלסים ולועגים למשתמטים ממרוּת לאומית, לאלה הנחבאים בבתיהם מתוך אמונה כי הסער יעבור מעל לראשם ולא יפגע בהם. והנה עבר שם אדם אחד צולע. הוא השהה מבטו ברשימה – ונדם. פּניו הביעו מין עצבות ועוז־רוּח גם יחד. הוא כאילו נד בראשו: הנה קיימים בנוּ בני־אדם שלמים בגוּפם והם משתמטים… ואילו הוּא, הוא הצולע, מה שאף ללחום, לשאת נשק ביד – והוּא אינו יכול! עד כמה אין הגורל צודק בחלוקת הכוח והיתרון הפיסי בהתאם לרגש־הלב ראיתי בפעם זו לראשונה…

20.11.42

– – – –.

השבועות האחרונים הביאו חדשות־אימים. ההרג השיטתי ושחיטות־קלגסיו של היטלר ביהודים מרתיחים את דמי. על רצח ואכזריות כאלה טרם שמע העולם; קבוּרות־חיים, שעבוּד ובזיון טרם ראתה אירופּה. מקצת מהזוועות נזדקרו לפני בחוברת על י"ב הפּליטים, שיצאה זה עתה בעברית. בגרמניה הֶרֶג; הפּולנים משסים את הגרמנים להתעלל ביהוּדים שבשבי־גרמניה; הרוסים משעבדים ורודפים את הפּליטים היהודים שאינם קומוניסטים; הקומוּניסטים שבהם מתנתקים מן היהדוּת. במפעל־העזרה הפּולני לפליטים והעברתם לארץ מַפלים לרעה ביהוּדים למרות זה שרוב הכסף בא מיהוּדים, וממשלת פּולין מצהירה רשמית על זכוּיות היהודים בפולניה! והאנגלים סוגרים את העליה. אנו יכולים לבטוח רק בעצמנו. אנו נעשינו אדישים מעט לטרגדיה של עמנו. אולי קפא לבבנו והתאבן מרוב הצרות, אך נדמה לי כי על אסון הצי הצרפתי כאב לב־רבים מאתנוּ יותר מאשר על כאב מיליוני־האחים. מגילות־האימים, שאך מקצתן הוּבאוּ בספר הנזכר ואך מעט מהן רשמתי, הן איומות במציאותן המרה. אמרתי לקבוצתי שהתנהגה למופת באבלה על אסון פּולין – אבל שהוכיח לי כי לב יש לנו עדיין; אמרתי להם כי רצוני הוא שספורי־מוות אלה יישארו חקוקים על לבם ולא יעזבוהו לרגע גם ברגעים העליזים, כי כל מי שלב בקרבו ידע ספורים אלה, וידע כיצד לנצל ולהפעיל את רגשותיו ולבבו בהתאם לעוּבדות. אין זאת אומרת כי חוּש ההוּמור והחיים צריך לקפוא, אך רצינוּת צריכה לאפוף אותנו. רצינוּת של צער וכאב הוא דבר שכל ציבור צריך לו בעת מסויימת. עלינו להמשיך לבנות מיקלט לעמנו כאן, משמעת של עמידה איתנה מאחורי מוסדותינו. משמעת וציוּת ללא ערעור יביאונו למטרת החופש וההשלמה הלאומית.

20.12.42

סוף סוף נשמעה השבוע מחאת בעלות־הברית על רצח היהודים ואיומן על הרוצחים בנקם; סוף סוף נשמע שמץ מצפונו של העולם. אך למרות כל זאת קיימת עוד הסתייגוּת מהצלת־הפּליטה מיד. שערי הארץ עודם נעולים – ואנו מתכוננים. אנו יודעים, כי מלחמה צפוּיה לנוּ ויש להתכונן לכך… הכנה נפשית והכנה לעתיד – זהוּ הצו לעצמנוּ.

9.5.43

– – – –.

על שורת ההפליות ומעשי־החרפה של ממשלת המנדט נוסף מעשה חדש. אחרי אשר לפני שלושה חדשים, בצאת חוק־ההגנה שאסר על ענידת סמל־הגיוס וכו', הודיעה הסוכנות לממשלה, כי קיים רושם שהממשלה אינה מעוניינת בגיוס, לא היתה תשובה. התשובה הברוּרה המאַשרת זאת היתה לפני שבוע, כששוטרים בריטים התפּרצו ללשכת־הגיוס המרכזית בתל־אביב, ניתקו את הטלפון והקשר החיצוני וערכו חיפוּש והחרימו חומר, עיכבו עובדים, תפסו את החיילים העוסקים בגיוס והכריחוּם על־ידי מכות להודות שמעשי־כפייה־ואלימוּת נעשו בהוראת הסוכנוּת. מעשה־חרפּה זה המתנגד לחוק המנדט בדבר חפוּשים בסוכנות עורר זעם־המונים. הפגנות עצומות נערכו נגד הממשלה ומק־מייכל הנציב הנבל. לבסוף הודיעה הסוכנוּת על הפסקת הגיוס לצבא. הממשלה והצבא ישתדלו עתה לגייס בלבד וחודש מאי הוכרז כחודש מוּגבר של גיוס, אך נקוה שהרוח הלאומית תוכיח שבלי הניצוץ¹ הלאומי של הסוכנוּת אין אף אחד מוּכן לשרת את ממשלת הצדק המדוּמה. הממשלה חושבת שאחרי שהישוב נתן עשרים ושניים אלף חיילים אפשר “לצפצף עליו”, אבל אנו נראה כי רוח לאומית מתגברת על הכל. איני חושש לכלום אפילו אם תפול לידיהם תעודתי המאַשרת את תפקידי בארגוּן. אין דבר העומד בפני עוז הנעורים של לאום.

ושוב תוספת למעשי־הממשלה. ממשלת הספר הלבן אשר שם א“י בל ייזכר וייפקד בספריה, אשר עוררה ומעוררת את טינת הערבים עלינו, וגזרה על העלייה בגלל כעס הערבים ובסיס אבסוּרדי שהארץ אינה יכולה לקלוט יותר תושבים, – ממשלה זו פתחה בשורת פעולות להגשמת הספר הלבן. פּליטים מעל הסיפון אינם רשאים לבוא בה, כי החוק יקר מהלב והמצפון. וועידת ברמודה שוב אישרה עד כמה הצדק הבריטי הוא דבר רלאטיבי – כלומר: מה שהוא לתועלתנו – צודק, ומה שאינו מוצא חן בעינינו אינו צודק. לפי חוק־הקרקעות שוּב נתקלת ההתיישבוּת בהתנגדוּת. לאחר הקמת עשר נקוּדות בדרום נאסרה על היהוּדים בכלל הכניסה לאזורי באר־שבע ועזה. תכנית הריקונסטרוּקציה לאחר המלחמה פּירושה ניצול היהודים כמקור כספי לשם העלאת רמת החיים הערביים עלינו. הערבים נעשו “תומכים נלהבים” של ממשלת בריטניה ויוצאים חוצץ נגד ויצמן המעז להעליל שוא על הבריטים. יש חשש שאף יחס אמריקה ישתנה כלפּינו, כי רצונה לשפּר את עמדתה במזרח דורש אוריינטציה ערבית. על כל זאת השיבו (נוסף על נאומי בן־גוריון על הריקונסטרוּקציה) וייצמן וסילבר באמריקה, שפּנו באופן חריף לממשלות הנ”ל. דבריו המנחמים של וילקי נשמעים כקול בודד במדבר. האומנם ישְכְחו צ’רצ’יל ורוזבלט את עמדתם הקודמת וימכרונו בגלל ויתור על קרב פּוליטי עבורנו. והעובדות שונות לגמרי.

הארץ סובלת יותר מכל מחוסר אנשים. עַם הבא עם חזון לאומי, ולא כמו האדמיניסטרציה הבריטית, יכול להפוך את אדמות הטרשים, הסלעים, הביצות ומדבר־הנגב למקור מחייה לאלפים ורבבות. יש עוד כחמישה־עשר מיליון דונם בלתי־ מעובדים בארץ, אשר לאחר סידורי השקאה, ייבוש, סיקול ונטיעת־יערות אפשר יהיה להפוך למקור־עושר על־ידי בניין, חקלאות מסודרת ותעשייה. הנסיון היהודי בחקלאות ותעשייה מוכיח זאת. בידי היהודים יש כוחות־אדם נפלאים. יש צורך בעוד כוחות שיבואו מן הגולה. הארץ היא המיקלט היחידי ליהודים שיבואו אליה גם מול הרובים הבריטים, כי אין דבר שיפחידם לאחר התופת הנאצי. המדינות הערביות זקוּקות לערבים (עירק הצהירה זאת רבות) ואנוּ נאַפשר העברת כל ערבי לעירק ברצונו הטוב ובתנאים מצוּיינים שירימו את רמת־חייו. מוסדות החינוך שלנו הנם למופת, וצרוּת־העין של הממשלה לא תכריח ולא תגרום להורדת רמתם. השירותים הסוציאליים ימשיכו לעבוד ולהתפּתח ואנו ננצח – כי זהו יעודנו.

14.11.43

השבועיים החולפים היו אצלי מסוּג הימים שבהם אין הלב נוטה לכתוב, אם כי העין חודרת ומגלה רבות וצפוּנות… קשה להסביר את סיבת אותה דחייה מסוּיימת לכתוב, אם כי אפשר אולי לתרצה בלימוּדים וחוסר זמן וכו'. במרץ רב אני מכין את עצמי לבחינות הלונדוניות, וכך שוב יושב אני על מדוכת הלימודים – לימודים המוּכרים לי יפה אלא שעלי לשננם באנגלית – הרגשה מוּזרה במקצת! נדמה לי ששאלת מקצועי בעתיד גם היא הולכת ובשלה. רוצה אני להכין את עצמי לכניסה ללימודים באוניברסיטת לונדון באופן אכּסטרני ולסיים בשנתיים־לימוד שם. נוטה אני לכלכּלה וּמשפּטים, – בייחוּד לכלכּלה, משום שבה רואה אני את תכוּנות המקצוע הלאומי – מקצוע אשר היקפו הוא כללי יותר ותועלתו היא כלל־ישראלית… תעשייה וחקלאות הם הכלוּלים בשטח מקצוע זה ומכאן רבה הטובה לארץ וכן טובתי אני. בעוד שמקצוע כגון משפּטים יש לו יותר אופי אנוכיי, אופי של עסק פּרטי, אשר ההכנסה הפּרטית מסנוורת את העיניים – וסכוּם־הכסף קונה את חידוד־מוחו־ולשונו של הפּרקליט… מובן שלמראה עתיד זה, שהוּא כרגע התכניתי ביותר אצלי, אין באים בחשבון שטחי־פעולה־ומחשבה שעליהם אני מרבה לחלום ולחשוב ושאותם אני מעריך ואוהב: צבאיוּת, ספרוּת, או הנהגה פוליטית… מעניין, שבשטחים אלה רבה ידיעתי יותר מבשטח המשפּט והכלכלה, ואף שאיפתי הנוכחית לדעתם גדולה יותר…

3.12.43

זמן רב חלף ללא כתיבה, אם כי חומר לא מועט הצטבר. הרהוּרים רבים עלו בקרבנו במאורע רמת־הכובש. נדמה לי שמעולם לא היה יישוּב כה אחיד, כה משותף ברגשות ופעוּלה כבפעם זאת. החיפוּש האכזרי שם באמצעים נאציים, עם גדרות־תייל ומשמרות של מכונות־ירייה, שנסתיים במות אחד המתגוננים ומאסר רבים, החריד את כולנו. העתונוּת שהודיעה דבר זה למרות הצנזוּרה נסגרה ולוּותה אהדת כל היישוּב שבמעשים טובים או מעשי תוקפנוּת לחץ את לחצו. העתונים לא הופיעו משוּם שלא רצו להפר את אחדוּתם כשהממשלה התנכּלה להטיל פירוד ביניהם והיישוּב, החל מהילדים שהפגינו בתל־אביב, ועד גדולי מנהיגיו: אחיד ברוחו דחה את עתונוּת־הממשלה החותרת והסתייג מההודעה המתחמקת והמסולפת למאורע “האידילי” שברמה. היו רגעי התרוממוּת־רוח בתסבוכת זו – כיצד עם מתרומם וקם שכם אחד לשמירת ערכי־קיומו – הגנה… ההיסטוריה של רמת־הכובש על הרוגיה וחלליה במאורעות הנֶהָ ניגוּד עצום להשקפת הממשלה על פּירוק היישוב. כי פירוק נשקנוּ פירושו חולשה וזו פירושה כליון ואבדון. רק ברוּח איתנה **וכוננות נפשית ומעשית נוכל להחזיק מעמד. **

בשטח ההתכוננוּת עשיתי רבות. נוסף על ההשתלמות של יומיים בגבעת־מיכאל, הרי אצעד צעד קדימה בעשרת הימים בצפון ובלימוד הנשק האוטומטי. אף כאן מוּזרת התקדמוּתי והצטיינותי לאחר רפיון מסוּיים בהתחלה… ואכן אני מצטיין… את “מקוה” סיימתי כמדריך ומפקד ובציוּן “טוב מאוד” ואף כאן אסיים בצוּרה מצטיינת…

17.2.44

– – – –.

מעשי החבלה האחרונים מעוררים הרהורים קשים בכל אדם אחראי, היודע מהי ציונוּת ומהוּ רעיון ציוני. הרהורים על הדור המנותק בנפשו מהציונוּת והקשוּר אליה רק כרובּוט במעשים שלא בהם ניוָשע… אין כאן הבנה מסולפת של הציונות, אלא חינוך מסוּלף לקראת בוּרוּת ציונית!… בתנועה אני מרבה לעמוד על דברים אלה…בקבוצתי חוזר אני השכם והערב על דברים אלה… אני שׂבע־רצון ממנה, מכל האוירה וההבנה. רואה אני כי בהתמדת־מה של מדריך וברצון טוב גם הנוער המרוחק ביותר מכל רעיון ומחשבה עובר בכוּר־ההיתוך ויוצא צרוּף ומזוקק.

26.3.44

– – – –.

קבלתי את תעודת־הבגרוּת. היא טובה למדי: “מצוּיין, אחד, חמשה – “טוב מאד”. ששה – “טוב” ושניים – “כמעט טוב”. זוהי תעודה שקשה למצוא דוגמתה! אין ציוּן פחות מכ”ט והרמה גבוהה… לא קיבלתי את התעודה בטכס; נזדמן לי חלף, ידידי מספסל־הגימנסיה, ושנינו ניגשנו לגימנסיה לקחת את התעודה. נתקבלנו יפה. שמעתי שרבע מחברינו השתמטו אף קיבלו תעודות. אין הדבר משמח בכלל, אך שנינו שמחנו כי על אף האוירה הקשה והמעייפת של נוטרות אנו עושים משהו, ומשהו זה הוא רב למדי. שבוע לפני זה נפגשתי עם חבר אחר שישבתי גם עמו שנה שלמה, זה מלאכי; אף הוא לא עשה מאומה… בזתי לו; לא רציתי לשוחח עמו רבות, אך לא כעסתי עליו. לא קנאתי בחייו הקלים, ב“שחרורו” מן השירות. רק שוב נקשר מקרה זה לאותה שלשלת של נוער הזקוּק לגאולה…

6.5.44

עודני עומד תחת רושם כיבוּשה של רומא אתמול וכבר נתבשרנו על תחילת הפּלישה לאירופּה.

לפני שלושה שבועות החלה האופנסיבה באיטליה, שכתוצאה ממנה נוצר מגע בין ראש הקשר באנציו לבין הצבא שכבש את קסינו. לא שערתי שהם כה מהר יכבשו את רומא. ועתה החלה הפלישה…

– – – –.

עתה, כשרומא נכבשה, ובין כובשיה – אחינו החיילים, הגיע תורה של יהודה להגאל! הנזכה לכך במהרה? עניינינו יגעים מאוד בינתיים…

---

אני מועמד למחנה של שלושה חדשים בערך – מתחילה יוּלי, אך ייתכן שהעניינים יתנהלו קצת אחרת. מההנהלה הציונית מציעים לי לצאת להדרכה באחת מארצות המזרח התיכון וייתכן שאצא לבירוּת וגם אנצל את הזמן ללמוד באוּניברסיטה בבירוּת. אמנם טרם קבעתי את מטרתי שאני מתחבט בה רבות, אך חושבני להתחיל בשנה אוּניברסיטאית ומקוה אני במשך הזמן למצוא את דרכי. בזמן האחרון מרבה אני לכתוב. כתבתי את המאמר שלי על ברנדייס – כמו כן כתבתי עוד כמה רשימות קצרות.

בייחוד מרבה אני לעבוד בחוברת המשותפת של אבא ושלי על הרצל. אני מאמין שתצא מתחת ידינו עבודה מתוקנת, כהלכה.

18.5.44

בפגישתי היום עם ד"ר ב' מהמחלקה לעניני הנוער של ההנהלה הציונית הציע לי זה לצאת לשליחוּת לסוּריה. נתבררו התנאים השונים לאחר שעניתי על מכתבו מלפני כמה שבוּעות בחיוב. המטרה היא לארגן את הנוער היהודי שם מסביב למפעל הציוני והתנועה החלוצית ולהקים גרעינים שיעלו לארץ. הרעיון מתקבל על דעתי. יתר על כן: ראיתי לי לזכות את דבר היותי השליח הראשון מבין מסיימי הסמינריון שהתקיים החורף. עומדת אמנם שאלת שחרורי מן הנוטרוּת והשירוּתים המקוּבלים, אך הוּבטח לי שזה יסוּדר. הבטחתי להשיב סופית במשך שבוע.

29.5.44

הרהורים קשים חלפו במוחי טרם הכרעתי לקבל את השליחוּת. לא היו אלה הרהורי ספקות לגבי יכלתי כמדריך־נוער, או חששות מפּני העול המוּטל עלי, קודם כל היו כאן שיקוּלים על הניתוק מן הארץ. קשרתי את גורלי בארץ הזאת, אהבתי את מרחביה והמחשבה על פּרידה ממנה מעלה בקרבי פקפוּקים… עתה, כשהעתיד כה לוט בערפל, האפשר להפקיר את המשמרת? והיה אם יפרצו מחר־מחרתיים מאורעות בארץ – האוכל לשבת שם בשלוה, להדריך ולחנך ולארגן, ואני כה שרוּי בעבודתי כאן, וכה מחשיב אותה?!…

ומאידך גיסא, הידיעה הברורה וההכרה שכיום כל אדם מישראל יקר הוא, ושבעתיים חשוּב הוא קיבוץ יהודי בגולה, עתה עת מרכזי־ישראל הולכים ונכחדים… זכרתי את אמונתי בנוער היהודי באשר הוא וּביכולת חינוּכו והרגשתי מתחת לסף־הכרתי כי אני נדרש לשם, לצפון… ומוּזר, כשהייתי קורא בספרים שונים על מאבק נפשי מעין זה ועל שיקוּלים כאלה, היה נדמה לי, כי יד הסופר המפריז היא המגישה את הלבטים באור זה. הייתי לועג לנסיון להפוך בני־אדם לקדושים המקריבים עצמם למען משהו. עתה חשתי ממש אותם הדברים בנפשי, וידעתי, כי אלה חזקים הם מנטיות אנוכיות של שאיפה לתוּר ארצות… ראיתי בכך סימן טוב לי ולמפעל אשר נטלתי על עצמי…

תשובתי למוסדות היתה קצרה: “כן!”

4.9.44

– – – –. אתמול מלאו חמש שנים למלחמה. כבר חמש שנים, ואתה עומד ומהרהר… אמש כששמעתי את סקירת חמש השנים נזכרתי בכל הצער והשמחה – בצער הפּלישות והכניעות ובשמחת הנצחונות. כאילו קרה הדבר אתמול: זכרתי את היום בו היתה הפּלישה לפולין, את היום בו נכבשה פּריז וצרפת נכנעה… זכרתי הכל…

פּרשת הימים האחרונים על נצחונותיה היתה נעימה. פּריז נפלה במשך זמן קצר. כמעט כל צרפת נכבשה והצבאות זורמים לבלגיה וגרמניה. זה עתה נתקבלה הידיעה על כיבוש בירת בלגיה, בריסל. רוּמניה ובוּלגריה נכנעו לרוסים. הצבאות הרוסים אינם רק בפתח וַרשה אלא גם בגבול יוּגוסלביה והוּנגריה. פינלנד אף היא נכנעה ופעמי־הנצחון נשמעים מכל עבר. היבוא גם נצחוננו? הבאמת נהיה “המנצחים היחידים שיהיו מנוצחים” לא רק בלא עם בגולה, לא רק ללא המיליונים של האחים שנשחטו אלא גם ללא מולדת? מחר־מחרתיים יבוא נציב חדש לארץ. היהיה זה האחרון או שהוּא ישמש חוליה חדשה בשלטון הקולוניאלי בארצנו?

בימים אלה סיימתי את שירותי בחיל־הנוטרים. למרות כל דברי הלגלוּג על הנוטרים עברה עלי השנה בנעימים וכמעט שהייתי מוכן לשרת בה שנה שנייה. אין כוָנתי רק לאפשרויות העצומות לבחור חפשי כמוני ללמוד, לצאת לקוּרסים במידה שאין דוּגמתה, לטייל טיולים ולשרת שירוּתים פּנימיים חשוּבים. עלי לומר שהשנה מצאה חן בעיני, כי בה יצרתי קשרים חברתיים עם הרבה חברים, קשרים המהווים חוליה בקשרים עם חוּגים חדשים ומעניינים. נעימים היו לא רק האבטיחים והענבים והשׂחייה בבריכה בסיורים, לא רק הישיבה עם השומרים בשדות אלא גם השיחות עם הנוטרים, השיחה בסיור, השיחה לפני השינה בחדר המשותף. – – – –.

נפרדתי מהנוטרים מתוך הרגשה שאני קשור להם, קשור מאוד־מאוד בכל נימי־נפשי, מפני שהם עומדים במערכה קשה, לא רק מערכת־הפּעוּלות המעשית בבטחון, אלא במערכת הזלזול של הצבור… ובשתי מערכות כאלה גם יחד יש צורך באורך־רוח וכוח־רצון גדולים, בייחוד כשהמערכה הכלכלית לקיומם ניצבת לפניהם בממדים הרבה יותר גדולים… – – – –.

לפני שבוע היתה מסיבת־פרידה במועדון מטעם התנועה. היתה זו מסיבה לכבודי ולכבוד אר’קה היוצא לשנת שירות בגרעין התנועתי שיהיה השנה ברמת־דויד. היתה זו מסיבה נאה בה העריכו לא רק את יציאתנו, אלא את עבודתנו בסניף בשלוש השנים האחרונות. קיבלנו מתנות – סמל מכבי מזהב מאגודת “מכבי”, ותיק־עור לכתיבה מהמפקדה. את התשורה של המפקדה הגישו לנו חניכינו; אלדד מסר את השי בשם חברי קבוצת “ברוש” בצירוף ברכה. היתה אוירה כה חברתית וחמימה עד כי דמעות חנקו בגרוני כשהייתי צריך להשיב והרגשתי כעין רטיבות בעיניים. אמרתי שרגיל אני לדבר ממקום זה אבל מעולם לא הייתי נרגש כמו במקרה זה. הזכרתי כי אין ספק שאתגעגע לבית זה והעליתי זכרונות מהיום בו הכניסני אבא ל“מכבי”, על ה“מכבי” בפרדס, על פּעולות הרעים והגורים בהיותי בן עשר, על הפּעוּלות בזמנים האחרונים, על הפעוּלות עם קבוּצת “ברוש” ועל ערבי ה“מכבי”.

למחרת נסעתי בבוקר לבקר את דויד בבית־הסוהר המרכזי בירושלים. דויד התחבא בעמק אחר החיפוּש בקיבוץ ו' ולבסוף הסגיר את עצמו למשטרה שחיפּשה אותו לפי המלצת מחלקת הבטחון של הסוכנוּת. בפעם הראשונה ביקרתי בבית־סוהר ולמרות מראהו הנאה במדים נהדרים (הוּא עדין לפני המשפּט ודינו כדין אסירים בעל יחס מיוחד) ולמרות צורתו הנעימה (הם אוכלים וזוללים) התעצבתי לראותו מאחורי תייל וסוגר, וּבייחוּד נגעה אל לבי הפּרידה כתום רבע־שעה הניתן לפגישה. הוא נמצא ביחד עם יתר אסירי־ההגנה ומשפטי־הנשק, ואם כי הוא נחשב כגבור ומקבל אוכל ומתנות הריהו מיואש במקצת וחושש שמא יועמד למשפּט צבאי. הרצח של וולקונס בירושלים וההתנפּלוּיות של האצ"ל על המשטרות – מחוץ לכל הנזק שהן גורמות לציבור העברי ולמפעל הציוני שצריך להיבנות על הסכם עם בריטניה (כי מפעלנו הוא בינלאומי וללא תמיכה בינלאומית לא יוּגשם), הרי הם מסכנים את עתידו של דויד ואת תוצאות משפּטו. אני אהיה בנכר כשהוא יישפט, אך לבבי יהיה עמו כמו שלבות כל חבריו בראשון וכל פעילי משמר־היישוּב בארץ.

בימים האחרונים הנני מטפּל שוב בשאלות הסניף. – – –. אני שוב מטפל בשאלות חנוּכיות ומעבּד תכניות לארץ ולבירות.

חדשה מרעישה לפני כשבועיים היתה הקמת הבריגדה היהודית על מפקדיה וסמליה היהודיים. הידיעה באה במאוחר, אך הנה זה פיצוּי קטן לדרישת היהוּדים להיות מוּכרים כצד לוחם. מיד כשנתקבלה הידיעה רציתי ללכת לבריגדה, אך בגלל התקשרותי לענין סוריה נדחה הדבר. בינתיים אין עוד כל חדש על הבריגדה.

יום שלישי, 24.10.44

אני כבר ממש תושב בירוּת. – – – –. ואני נכנס לבעיות־הנוער כאן ולסבך שהוא מצוּי בו, ומקוה לעשות כמיטב־יכלתי להקמת נוער לאומי במקום וציבור ציוני מתקדם.

1.11.44

– – – –. ב“מכבי” כבר אירגנתי מסיבה כללית במוצאי־שבת. טיפלתי בתכנית לשיחה על הצהרת־בלפור מחר. הסדרתי את ההרכב בשכבות של הסניף ואני מתכונן לפעוּלה הראשונה במסגרת שכבות ביום ראשון. בכלל כוונתי להניף מחדש פעוּלות ומפעלים.

11.1.44

– – – –. מתכונן לנשף “חנוכה”. עיבדתי מחזה ארצישראלי “איש הפרדות” של ש' שלום, בליווּי שירים ומנגינות. הוא יעשה רושם רציני…

הענינים ב“מכבי” בכלל יגעים במקצת. אין סדר, אין מעשה וּמפעל, ואני כבר חודש כאן וכמעט שלא נעשה מאומה…

23.11.44

בעבודתי אני מתקדם. המקהלה לחנוכה, שאני מטפּל בה, מניבה את פּריה – שירים והופעות. אני מטפּל בחוּג דרמתי ובכל עבודתנו בסניף.

סבוראי – – הופיע. הביא עמו ספרים ומשחקים לנוער לרוב; גם פּנס קסם נמצא ברשותו והריני מתכונן להוסיף מראות ותמוּנות להסברות.

24.11.44 – 11.30 בלילה.

הייתי טוב־לב, ולפתע כשהאזנתי לחדשות שמעתי כי בבית־הדין הצבאי בירושלים החל להתברר היום דינם של דויד דודי מקיבוץ ו' ושל דויד אפּשטיין… לבי נצבט בקרבי… הם הסגירו עצמם לשלטונות משום שהיו אנשי־הגנה, משוּם שנשקם היה טהור, והם שמעו למסקנות אנשים אחראים כי בהסגירם עצמם לשלטונות יקל משפּטם. אין ספק כי לשנוּי מזלם גרמו לא מעט מעשי־הטרור האחרונים. אני עוקב אחר משפּטם בתשומת־לב מיוחדת…

ברכת עדוּד ממני לא תגיע אליהם, אבל אני מאמין בנצחונם – נצחוננו.

יום שלישי, 28.11.44 – 11.15 בלילה.

היום רק קראתי כי דויד ודויד קיבלו כל אחד שבע שנות־מאסר… אני רותח מכעס וכאב… שניהם היו חפשיים והסגירו את עצמם ועתה נגזר עליהם לתת שבע שנים מחייהם, והם עודם כה צעירים! דויד שלנו כיום בן כ“ד וכשיצא יהיה קרוב לשלושים ועדיין לא נשוי, ובודאי יהיה שבור ורצוץ. ודויד השני, רק לפני כמה שבוּעות נולדה בתו והיא נקראה דרורה… היא לא תזכה ללטופי־אב עד היותה בת חמש לערך… ואת אביה תראה לראשונה מבעד לסוגר ובריח… כשאני מעלה כל אלה לפרטי־פרטים ואני נזכר בשניהם, הצוחקים והעליזים, ודויד שלנו ודויד א' – איך דויד א' היה עמנו ב”מקוה", וישַנוּ יחד באוהל, ויחד שמחנו והתעצבנו, והתוכחנו ורבנו גם כן לפעמים – עובר בי רעד… הם היו אנשי המרחב והשדה הפתוח… דויד “הפלח” – כך קראו לדויד שלנו, והשני נהג היה שגמא מרחבי כבישים… היש עונש גדול מזה?

אני רותח מכעס… תקותי היחידה היא שמפקד־הצבא ימתיק את פּסק־דינם ושבמהרה תהיה חנינה של כוּלם… תקותי היחידה…

3.1.45

אחר הבילוּי הנעים בערב ראש־השנה האזרחית שוב חזרנו לעבודה והעבודה התקדמה. במשך השבועיים האחרונים הועתק מרכז־הכובד יותר ויותר לעבודה הציונית והלאומית. אם לפני כן היו האנשים רחוקים גם מהאוירה התרבותית של ארץ־ישראל וציון, הנה הולך עתה המצב ומשתנה במהירוּת. הקבוּצות והשכבות נקראות בשמות עברים: מסדה, משואות, בני־המכבים, חניתה, גלבוע, ירדן וכו'.

בקבוּצות אחדות התחלתי במחזור שיחות על הציונות, וההרצאות מושכות את הלב והאוזן. הגישה לריקוד הארצישראלי הוּטבה. ישנה דחיפה כלפּי הריקוּד הסַלוני אך רבים הם המבכרים את הריקוּד הארצישראלי.

אני מנצל את חילוּפי הזרם הזה לפעולות לקראת הגשמה ציונית.

יום שישי, 13.4.45

– – – –.

דרכי בתנועה היא דרך עולה, דרך של הצלחות, של בנין והקמה. תמיד תהיתי, תמיד הרהרתי וחשבתי. בשנתיים האחרונות החילותי בוחן הכל שנית. עתה הייתי שונה מאותו משה של פּעם, עתה צחקתי למליצות הרמות על מהוּת־תנועתנו, מליצות, אשר דוּגמתן כתבתי על תנועתנו לפני שלוש־ארבע שנים ובשעתן האמנתי, כי אני חש את אשר אני כותב. ראיתי כי אנו חיים בתרדמה, תרדמת אופּיוּם משכּר, כי אכן מוּצקים אנו בשטח האידיאולוגי כי הננו כלליים וּבלתי־מפלגתיים לאוּמיים וכיוצא באלה. במלים מעטות – בססמאות סנוורנוּ את עצמנו, חיינו בשקר. ואם קיימים עוד כיום בקרבנו הטוענים כי “סוד המעשה האידיאולוגי” שלנו ברור כל צרכו, הרי שאנו חיים גם ברקבון תנועתי. אין כלליות במסקנות עולם־הרוח. כללית היא רק האמת המדעית המדוייקת. כלליות של תנועת־נוער איננה בלימוד ציונות היוּלית סתמית אלא בחופש הברור העצמי, בחופש ובכלליוּת של המחשבה המחפּשת את דרכה.

כי מהי תנועת נוער אם לא חבר צעירים המחפּשים דרכם במשותף, הרוצים פּתרון לדרך־עולמם בכל החופף והסובב אותם ושואפים להנחיל פּתרונם לבאים אחריהם, התוהים תמיד, התוססים תמיד, אשר החיפוּש המתמיד מציינם? כי מהי תנועת־נוער אם לא השתחררוּת מקיום של אובּייקט לחינוך זרים, חינוך סתמי פילנטרופּי או תכססני מכוון לקראת מפלגה, תועלת אישית וכו'?

איככה נבנה אותה?

כל דור ודור כמסגרת יתחנך על היסודות הלאומיים הלימודיים, אך בבוא שעתו יברר את דרכו בשטח־הלאום. אסור לנוער עברי להשתעשע, לעסוק באמנות ולהתפּעל. מילדותו מוּטל עליו עומס הגורל הציוני. נוער זה יחפּש דרכו להגשמה בשטחי חיים ליצירה ופעולות. שנת־שירות בשבילו איננה מבחן אלא סיכום, נקודת־גיבוּש. החברים החיים יחדו יסכמו במשותף את החלטותיהם לעתיד, ועל־ידי השכנוּע ההדדי והיסוד המתנדב שבקרבם ימנעו תמיד חילוקי־דעות. מחזור של שנת־שירות קובע, איפוא, את עתידו כקולקטיב או כחבר־אישים פּרטי להקים מפעל תנועתי; חלק ממנו מחליט על הגשמה אישית.

בשטח ההגשמה האישית חייב להיות הֶסדר ממלכתי ותנועתי. בבירוּת באתי במגע עם חלק לא קטן של רופאים, אנשי־כלכלה ונושאי ענפי־חיים חשוּבים במדינתנו בעתיד. ומה פרצוּפם? קרייריסטים, אשר, ככל אדם מודרני קופא, עבדים הם לכסף ושוקלים הכל במצלצלים ורק למעטים מהם יש גם קריטריון מוסרי של תחושה לאומית חברתית. הנניח לכך שהנוער המאורגן יקים רק מפעליו ויוותר על סקטור־חיים חשוב כזה? לכן חייבים צעירינו לתפוס עמדות בשטח ההגשמה הפּרטית והאישית, אך לא רק בהתאם לשיקוּליהם. נוסף על נטיותיהם וכשרונותיהם יכוּונו הם במידה רבה על־ידי הועדה המייעצת והמתכננת את שטח־הגשמה זה. ועדה כזו תצטרך להיות מצוּייה בשאלות חינוך, בהשתלמוּת מקצועית ובראש וראשונה בכלכלה הנוכחית והעתידה של ארצנו. מוסד או משטר ההגשמה האישית הוא אחד מתפקידינו הגדולים. בוגרים אלה יהווּ גם להבא חוּג בוגרים שמרכז התענינותו – התנועה: הדרכתה, עזרתה המוסרית, עצה ועזר בהתלבטויות הנפש וכו'.

לכן צריך חינוכנו לשאוף לאדם מתקדם, ציוני, לאומי, חלוץ. כדי לחנך אדם כזה יש צורך קודם כל במטרה בידיעתו של הטיפוּס הזה ואחר כך בעיבוד התכנית החינוּכית.

יום שני, 7.5.45

היום אשר ציפינו לו הגיע. היום נכנעו שׂרידי הצבא הגרמני בכל מקום ללא תנאי לפני אנגליה וארצות־הברית ורוסיה. “הנצחון והשלום” – כמה תקוות וסיכוּיים לאלפים כלוּלים במלים אלה. ו“מלחמה” – איזה צער וסבל, זוועה ופחד טמונים במלה זו! ואני הייתי עד לאותה תהפוּכת־עולם. דור־המלחמה הנני. המלחמה היתה המסגרת להתגבשותי הרוחנית. בתחומה הבינותי מהי מהוּת החיים והחברה. ראיתי איך עמים נכנעים, בוגדים ומחליפים צורה שנית, ואיך עמים נלחמים ואינם מרפּים עד נפול האחרון. ראיתי בהתנגשויות של השקפות־עולם, וראיתי איך משליטי־עולם הפכו למנוּצחי־העולם.

2.9.45

חלפו ימים, פּרשות חיים וחוויות מאז יצא משהו מתחת לעטי. מחברתי הקודמת מסתיימת ברשימה קצרה מליל ה־8.8, הוא הערב האחרון להיותי בבירוּת. וּבה כתוּב, אם זכרוני אינו מטעני, “השעה מאוחרת. זה עתה חזרתי ממסיבת־הפּרידה שנערכה לכבודי על־ידי התנועה. אני עוזב את בירוּת מתוך הכרה שהנטעים אשר שתלתים כאן יכוּ שורש ויסתעפו לפארות, מתוך הכרה שהיה זה מפעל חלוּצי ראשוני, גדול וחשוּב”.

את הסיכוּם לתקופת החיים והעבודה – חיי החזון שם בגולה – חשבתי לגולל בארץ בשבתי שקט בביתי. אך אינה המקרה ומחברתי נלקחה ממני. בגבול כבר חשתי איך שועבדה ארצנו לזרים. כשעברתי את בדיקת המכס והתכוננתי לקבל את הפּספּורט נקראתי על־ידי הבלשים האנגלים שבדקוני מכף רגל ועד ראש, בדקו את כל חבילותי וחפצי שנית והשאירו אצלם לבדיקה את כל מחברותי, פּנקסי ומרבית ספרי. הרגשה זו של יחס מחפּיר זה כאל פּושע (ויש להודות שהם התייחסו כלפּי בכל הנימוס והתנהגו באדיבות יוצאת מן הכלל) לא נתנה לי מנוח. ידעתי היטב כמה הסתעפה עניבת־החנק הבריטית גם במזרח. שמעתי על מאסר בחוּרים ובני נוער, מהם על לא עוול בכפּם, אלא בגלל חנכם נוער עברי בעל הכרה ורצון, נוער שאינו כופף ראשו לתליין. אך לא שיערתי שככה ינהגו כלפּי. הרגשת המתיחות פּגה עד מהרה למרות הכל והארץ כבשה אותי כליל עד מהרה על חידושיה, על התוסס, החי והלוהט שבה, על אוירת החינוך והרצון. התמכרתי מתוך צמאון לקליטת חדשותיה והוייתה החדשה. אך ענן־צל עוד אפף אותי והוּא – “הקשרים” עם המשטרה. עד היום טרם קיבלתי את חפצי, בהם אלבּום־התמוּנות שלי, אוסף תמוּנות מן הלבנון, יומני וכיוצא באלה. לא פשעתי כל פּשע והרעיון שמא עלוּל אני להתגלגל ללטרון על לא עוול בכפּי – הטרידני. לא פחדתי, כי מהרגע הראשון למחשבתי העצמאית ידעתי מה צפוּי לבחוּר כמוני והייתי מוּכן לכל הכנה נפשית, אבל היתה זו הרגשה לא נעימה שסרה עד מהרה על־ידי שכנוּע עצמי.

– – – –.

וּמה העתיד? רבות הרהרתי בשאלה זו. יש ונדמה לי שהכל קבוּע וּברוּר ויום שני זורח ועמי חלומות חדשים, תכניות חדשות.

התכוננתי לטכניון. שאפתי לראשונה להיות מהנדס־מים, כי ראיתי בזה תפקיד לאומי חיוני. חשבתי לראות בעצמי את אחד ממבצעי תכנית לאודרמילק. במשך הזמן חשתי וידעתי כי אין המתימטיקה והפיסיקה ממקצועותי הברורים והידועים ביותר. לעומת זאת חשתי שעלי ללמוד עוד ועוד. חסר אני עוד רבות וכמו כן ניעורה בי תשוקה לעסקנות פּוליטית ציבורית. כששבתי הביתה התחלתי להרהר על כניסה לאוּניברסיטה העברית בירושלים…

– – – –.

בהשקפותי המפלגתיות חלו שינויים עצומים, כשאני מחפּש את סיבתם איני יכול למצוא אותם אלא במהלך־החיים הסובב אותי. מאז צאתי למחנה־העבודה הראשון וּבבואי במגע עם הציבור העובד ניעור משהו בלבי והחילותי להעריך אחרת את מפעלם. ומאז – צעד צעד. לראשונה קשה היה להסתגל. במאמץ נפשי גדול החלטתי להיכנס ל“הסתדרות” ועתה אני חבר בה בלב ונפש. השקפתי נשתנתה, אך למרות הכל משהו מחלחל בקרבי כששרים את האינטרנציונל ומניפים דגל אדום. אני תומך בלבי בסוציאליזם העולה בכל הארץ, אבל עדיין סולד במקצת מרעיון הבינלאוּמיוּת של מעמד־הפּועלים. אני אמנם מזדהה עם מעמד־הפּועלים בכל ארץ ושמח בשמחתו, אך איני מסכים לרעיון שקרוב אני לפועל הערבי יותר מאשר לרכושני היהודי. בכלל לוקח אני כדוגמה מדינה סוציאליסטית כניוּ־זילנד ולא קומוּניסטית כרוסיה עם הדיקטטוּרה הפּרולטרית שבה.

11.9.45

רק אתמול קיבלתי את המחברת שנלקחה ממני לבדיקה בגבול ביום בואי לארץ. לא יכולתי אם כך לסכם את שנת השליחות בלעדיה, והיום קראתי את שתי המחברות שרשמתי בבירות ורק עתה נפנה אני לרשימותי. עתה ראיתי עד כמה נכס עצום היא מחברת־רשימות. הכל צף ועלה במוחי מחדש, ודמוּת רעי שׂוּרטטה שנית בכל הודה. אין ספק כי היומן הוא רק ביטוּי מזער ואינו מגולל דמוּת שלמה. כך, למשל, על עבודת השליחוּת נכתב רק מעט; ניסיתי לחשב: מדוע זה? ויש להסביר את הדבר, כנראה, בכך, שהיתה זו העבודה היומיומית ולכן לא הוּסבה לה תשומת־לב מרובה. השליחוּת כבשה את לבבי. המפעל העצום הזה לקח את לבי. עתה, כשאני רואה את חניכי כאן והנה הם בני־אדם חושבים ופוריים, כשאני נזכר במסיבת־הפּרידה כמה הודוּ המדריכים והחניכים על הרוח החדשה הארצישראלית, על השיחות וההרצאות – הריני מעריך שבעתיים את עבודתי.

הרי אני הבאתי לנוער זה את השיר והריקוּד הארצישראליים שנתגבשוּ אחר כך במסיבות הנהדרות שהיו ארצישראליות לכל פרטיהן ועשו רושם כל כך גדול בקרב הארצישראליים והחיילים שהיו נמצאים בבירוּת. עשרים וחמש הרצאות בחוּג הידידים, אם כי נערכו בצרפתית, הוּכנו כמעט כוּלם בעזרתי או על ידי בלבד. ודרך צינור זה השפענו באופן עצוּם על הציבור שכה היה רחוק מן הארץ וּמן המציאוּת הציונית. עשרות השיחות, הקבוּצות, הטיולים שבהם שרנוּ וחיינו את חיי־הארץ, החגיגות וחידוּש החגים הלאומיים – כל זה היה מפעל עצום.

הסיכום הוא בערך כזה: 7 קבוצות ללימוּד עברית; 14 קבוּצות חינוכיות.

סדר־היום שלי היה כזה לערך: עד 4 –5 הנני עסוק בעבודת הכנת פעולות, תרגוּמים, סידור הספריה, קישוט המועדון וכו‘. מ־4 – פּגישות של ועדות מפקדה, מזכירות וכו’, החלפת ספרים ופעוּלות שונות עד 9 לערך. חייתי אז חיי־תנוּעה ציוניים וזה היה כל תוכן חיי.

הספּקתי ללמוד, להתבגר ברוחי. באָפיי, לטייל ולהכיר את הארץ הנפלאה ההיא, לבלות קצת ולמלא חלק מן החובות המוּטלות עלי, שלקראתן הכנתי עצמי תמיד – הגשמה ציונית חלוּצית.

כשאני נזכר בקבלת הפּנים ערב ערב ברחוב היהודי, עת היהודי הפּשוּט ראה בי כעין שליחו של המשיח, רטט עובר בי. בכל עשרות המשפּחות הבורגניות המתבוללות מצאתי גם נשמות בודדות והן ריכזו סביבן נוער ער – לעשרות! – המוכן לעלות, הרוקם את חזון שיבת־ציון.

9.10.45

אתמול נתקיים יום שבתון – מחאה ואתראה אחרונה לממשלת־בריטניה בטרם תחליט על צעדה לגבי ארץ־ישראל. זה כחודש חיים אנו באוירה של מתיחוּת שלשׂיאה הגענו בשבוע האחרון. עם עליית ממשלת הפועלים האמַנוּ כי יקיימו את הבטחותיהם שכה הרבוּ להודיע עליהן פוּמבית. בינתיים באו הידיעות על שׂרידי אחינו במחנות־ההסגר באירופּה המשוחררת והבהירו את הצורך בפתרון דחוף עבורם. כל השערים ננעלו; אין ארץ הרוצה לקבלם; אף בארצות מגוּריהם נתחדשה שנאת־היהודים; בפולין פּוגרומים והרג ברחובות; בפרג הדימוקרטית איבדו עצמם לדעת אלפים לנוכח האדישוּת וההפליה לגביהם. והם כולם, היושבים מאחורי התייל האמריקני ולעיניהם חלה ההתידדוּת בין גרמניה “הדימוקרטית” וחיילי בנות־הברית, נדונים לרעב ולמיתה בעירום ובחוסר כל. אך לכולם מטרה אחת – ארץ־ישראל.

רק מעטים בין אומות־העולם חשו את הטרגדיה הזאת, ורק יחידים שקלו ומצאו כי אין ארץ אחרת עבורם.

אבל העולם אינו נמדד בערכים אנושיים – צדק למעוּנים, זכוּת־חיים לעם – ומה אלה לנוכח מעיינות־הנפט והאוצרות המדבריות עירק וערב. ואותם חנפי ערב – הסירו מלבוּשיהם, ממש כשם שצהלו לקראת הגרמנים כן יודעים הם לספּר על המאמץ המלחמתי שלהם. אין ספק שאף זה בא בעטייה של הפּוליטיקה האנגלית, אשר במקום להצליף במדינות מתכחשות אלה, ידעה לעודדן ולדרבּנן.

לנו ברור: העלייה תימשך בכל הדרכים…

ואכן האינצידנט הראשון חל השבוע בצפון. חשבוננו עם חיל־הספר הוא ארוך. הימים בהם ישבתי בבירוּת צופה בחרדה לידיעה אם עברו ילדינו את הגבול או לא, קרובים הם מדי לשכוח. לא יישכחו גם פּרשות המאסרים של אנשינו שעבדו עמנו שכם אחד, היתה זו הוויה בשבילי של יותר מעשרים שעות ביממה. אך תמיד שמחנו – יש עוד גבול פּתוח… קשים היו המעשים בתחוּם גבול זה, אך חיילינו, ללא המדים, עבדו ללא חת, נאסרו – אך המשיכו. ביום ששי התחמקה חבורת שבעים עולים מידי קציני חיל־הספר וחדרה לכפר־גלעדי. הקיבוץ נדרש להסגירם והוּקף על־ידי חיל־הספר הערבי. מובן שהציבור העברי בצפון חש לעזרת כפר־גלעדי. החיילים בני־המדבר, אשר אינם יודעים קרוא וכתוב ואך יצר־השנאה־והחשד מפכפך בלבם, פּתחו באש ופצעו שבעה. אך היריות פּגעו בכל היישוב שכאיש אחד הגיב על מאורעות אלה בדרישת פּינויו של צבא זה.

אך לשמירת הסדר הוּבאוֹ חיילים מרוּבים. הדיויזיה המוּטסת של צבא־הפּלישה הוּבאה הנה. עתונות־העולם שלחה את טובי סופריה הנה והרדיו ביחד עם העתונים אינם פוסקים מכתוב, אלה לזכותנו ואלה לחובתנו.

הצבא מתקבל בפנים זעומות. הם עצמם מתפלאים מדוע שונה היחס כאן מאשר באירופּה. מוּזר. כלוּם אין הם יודעים שבה בשעה שבאירוֹפּה הם באו לשחרר את העם שרצה בהם כמשחררים וגואלים, הרי כאן הם באים אך ורק על מנת לפגוע בנו ובמפעלנו, למנוע את העליה ולהצר את כוחו?

המפגן אתמול היה אתראה. אך קשה להרהר מה יהא עתידנו, מה תהא הצעת בריטניה, ובאיזו מידה יעמוד הנשיא טרומן בדרישותיו לסרטיפיקטים למעננו. ואם נרצה להעלות עולים בכל הדרכים – הנוּכל לעמוד בפני דיויזיות אלה שניצחו את קלגסיו של היטלר?… אמנם אנו מוכנים, אך הנוּכל? הרהורים קשים עוברים במוחי ומטרידים אותי, אך נראה איך תהיה התפּתחוּת הענינים.

13.10.45

שלשום מלאו לי עשרים שנה. מוּזר, אם כי זהו תאריך מציין וגורלי: סיוּם שתי עשרות שנים! בכל אופן לא התרגשתי לקראת מאורע זה. המעטתי לחשוב עליו, הטכס המשפּחתי היה צנוע לגמרי, ומכיון שלא נשתוקקתי לאיזו מתנה מיוחדת, לא התפּעלתי אף מן המתנות שקיבלתי מאמא, אבא ודיצה: תיק עור יפה וארנק. מוּזרת מאוד העובדה כי לסיכוּם של “השׂבע רצון מעצמי?” הגעתי רק לאחר סחיטה עצמית ממוּשכת.

– – – –.

מה דעתי על עצמי?… ואמנם בגיל עשרים כבר אפשר לערוך מאזן כל־שהוא. אדם נבחן קודם כל בתכוּנות־נפשו, באוצר־ידיעותיו ובפעילות האקטיבית שלו. עבורי משמש קודם כל מודד הפּלוּס האקטיבי של האדם, או, במלים אחרות, מעשיו ומפעליו ללאום. אני קובע ברורות שבעיית הלאום ידועה לי יפה, – שאלות הבטחון, משק כלכלי על בסיס לאומי, חינוּך הדור – וּברוב המקרים אני פועל בהתאם לצרכי־הלאום. – –. עבודת־החינוך הוּגשמה הרבה שנים בתנועה, והחיים והפּעולות בה קרובים לי, ואני מקדיש להם זמן כה רב שאין לי מה לבוא בבקורת על עצמי. ייתכן שעלי לטעון שאני פועל יתר על המידה. פּרשת השליחות אף היא היתה תרוּמה בשטח זה. מה שמצערני הוא הניגוד בין ההכרה והמעשה לגבי הגשמה חקלאית. אני מבין ויודע שזהו היסוד הלאומי ואף הצורך התנועתי, אך אינני נוטה לכך מבחינה נפשית. ודבר זה הוא הפגם הגדול ביותר שלי בשטח זה. אני מוכן להקדיש את עצמי לגמרי לשירות הבטחון ואילו בשטח החקלאות אני מהסס כה רבות. מדוע? התשובה עוד איננה עמי. בשטח פּעולתי אני מציין עוד את הפעילות הרוחנית – כתיבה ויצירה. התחלתי עתה כותב כמה רשימות על פּעולות וּמקרים בלבנון. אבל הישגי הגדולים היו באיסוף החומר ללימוּד הציונוּת. אני בקי עתה בציונוּת באופן יוצא מן הכלל. וכן מכיל יומן־ההרצאות תמצית להמון שיחות. כולן בנות משקל וענין. על גבול מהוּתי כאדם ופעולותי אני מציין את המחשבה הרעיונית הבלתי פוסקת. נדמה לי לפעמים שאני מרבה לחשוב, להסיק מסקנות ולקרוא יותר מכל אחד מבני־גילי שפּגשתי עד עתה. ייתכן שהשקפה זו מוגזמת, אבל זוהי הרגשתי. טרם הרגשתי עצמי נחות בשטח המחשבה והידיעה כלפּי מישהו בן גילי או בן דורי. אוצר ידיעותי בשטח הקרוי מדע־החיים, מדיניוּת, היסטוריה ומדעי־החברה הוא גדול. אך יש עוד הרבה ללמוד, ולכך אני מתכונן בשנה הבאה לאוּניברסיטה. – – –. מכיר אני את הארץ ואם כי חושבים אותי לסייר מצוּיין, טרם ראיתי הרבה, אך תכוּנות סיירות ושוטטות מצוּיות בי. אני שר יפה, מחבב מוּסיקה, יודע משהוּ על מוסיקאים ומכיר יצירות מרוּבות; מתעניין במקצת בציור. תכוּנות נפשי: אני בעל מרץ ורצון ברור, לפעמים אוהב לשכב, להזות ולא לעבוד, אך בדרך כלל חרוץ, מסודר, מנומס למדי ותקיף בשעת הצורך. נדמה שאני טוב־לב ומשתדל להבין ללב אחרים.

נתקיים בי המאמר – יודע משהו על הכל. עתה עלי להשלים את הכל על משהו. וזה לא למדתי עדיין לגמרי. טרם יכולתי לקבוע את ה“משהו” הזה שעליו יש ללמוד הכל.

26.11.45

בני־אדם הם יצורים – – –!… כל זמן שהצרה אינה נוגעת בהם או במכריהם הקרובים, כמעט ואין הם מתרשמים לגמרי. המעטתי להגיב בנפשי על הרג הששה בתל־אביב, אך הערב נזדעזעתי כולי כשקראתי שבין ההרוּגים היום נמצא גם אליהו חינסקי מפּתח־תקוה – חבר הגרעין. שלשום, כשנתפסה ספינת המעפילים עם עשרת הנותרים מכלל העולים – מאתיים איש שהצליחו להתחמק, חשתי שהמצב יחריף בכמה שעות. כתגוּבה על הענין פּוצצוּ שתי תחנות של משמר־החוף ליד חדרה וסידנא עלי שבהן היו, כנראה, מכשירי ראַדאַר המגלים ספינות מתקרבות. הצבא הקיף מאז הבוקר את שפיים, רשפון וגבעת־חיים, גדרן בתייל ורצה לחפּש ולגלות שם משהו… מובן שנקהלו מכל עברי הסביבה לעזרה, ואליהו שהיה בפתח־תקוה בחופשה מן הגרעין או שכבר היה ברעננה (שם צריך היה לכונן באלה הימים את פּלוגת העבודה של גרעין־התנועה) חש לעזרה. וכך מצא את מותו. גם חברי הגרעין ג' בגבעת־חיים חשים בודאי את יד גורלנו הקשה. הרהורים קשים עולים במוחך, וקודם כל אי־שקט נפשי קורא לעשות משהו, לנקום! ואחר כך הרגשת אפסות־כוח בפני הקמים מולנו. חמשה־עשר אלף חיילים מן המאומנים שבצבא הבריטי – הנוכל להם בצאתם לקראתנו? מוּל 15 אלף אלה יצאו בשפיים וגבעת־חיים במקלות. הפּקוּדה היתה לא לפתוח באש – האפשר להמשיך בשיטה זו?…

– – – –.

עתה נתעורר זעמי. הבעייה נתגלתה לפני באור אחר. אמש עוד חייכתי ונהניתי מההעלאה הבלתי ליגלית ופיצוץ הראדאר, ועתה אין הלב פּנוי להערכות. ישבתי ארוכות והרהרתי… העליתי זכרונות וניסיתי להסיק קצת מסקנות… נעורותי הרגע מקפאוני… ומה?…

17.1.46

אדם אדם וכוכבו… לכל אדם שמיו כדי לחפּשֹ את האמת בהם ולמצאה… דברים אלה של מדם קירי כאילו הבהירוּ לי מקצת מהערפל שעטף את הוייתי. כוחו המשכר של המדע גדול הוא גם באכזבה ובדכדוּך. ככל שאני חודר ומעמיק גדֵלה המבוּכה, מרוּבה חוסר הביסוּס, מיטשטשת ההשקפה. והרגשה זו של חדלון, של אפסוּת האונים של האדם לנוכח ההוייה העצומה הבלתי־מובנת מעוררת הרהוּרים רבים. ויש ואני מקנא בבני־אדם פשוּטים המסתפּקים במועט, ויש ואני מקנא באלה המאמינים במציאות כוח עליון דתי־אלהי ודבקים בו בכל מאודם. וחיפּוּש האמת הזאת הוא שמטריד את מוחי ללא הרף, לא רק במדע המפשט אלא גם בחיי־יום, בתחום הפּעילוּת הפּוליטית. בתנועה פיתחתי מאוד את תורת החינוך העצמי, את ההשקפה על המאבק הנפשי של הנוער לחפוּש אמתוּתו, על אכזבות היאבקותו של כל דור על חייו הוא, ואכן המסגרת נאה ואולם מהי דרכי אני עתה כתום המאבק? כל עולמי, שהיה כה מוצק, נראה עתה כאפוף תמיהה ותהיה! בתחום חיינו המדיניים רבה המבוכה. חיכינו לעזרת גדולים, לפתרון במוסדות, ולבסוף נתגלתה אזלת ידם של הגדולים להתוות משהו ממשי, ושוב הסתפּקוּת במליצות, ומאידך גיסא – הטרור חסר־התועלת אשר נראה בעיני כפתרון קלוש… ובתוך המערבולת הזאת זקוק האדם לכוח רב. מוזר, החיים נמשכים כרגיל על סיפוּקם היומיומי בלימוד ובענין, במגע עם אנשים. תסכיתי נתקבל ברדיו, הצלחתי בשיחתי (ונהניתי ממנה מאוד ביום־העמק ברחובות), נבחרתי לאחת מוועדות אגודת־הסטודנטים, וכל אלה הדברים מעודדים ומחזקים, אך התהיה כה איומה. יש ואני מתחיל להבין מדוע היו בני־אדם צעירים שהתאבדוּ; ככל שתמהתי קודם על תופעה זו, אני רואה את מהוּתה כיום. לא עלתה על דעתי מחשבה על מעשה כזה, אך עצם העוּבדה שענין כזה צף ועלה במוחי בסתמיותו מראה על הריקנוּת הנוראה, יש ונדמה שכל זה יעבור כשמשהו יהיה בזרועותיך: חברה נאמנה, אהבה… ואולם הלב הקשיח כאילו מסרב לאהוב; הוא כה צונן… – –. ואשר לפעילותי הפּוליטית. יש ונדמה לי שגם כאן תהום. איני משתייך ל“תנועה לאחדות העבודה”, אך למעשה כאילו אני מקבל את הגוּשפּנקא שלה רק למען סיפוק יצר העליונות והכבוד – מלוּי תפקיד כל־שהוא. ואולם יודע אני שסירבתי לקבל מינוי כל שהוא ובכל אופן דרכי לתנועה מוזרה, מקרית ורבים המקרים שבהם איני מזדהה עמה. מלחמתי הפּנימית ברצון ההתבלטות היא מוזרה. כלום פּעיל אני ומרצה או כותב רק משום שאני רוצה להתבלט? לא! בעצם הפּעולה המביאה להתבלטות אני מוצא סיפוק עצום. בכתיבת התסכיתים חשתי הרגשה עילאית של סיפוּק עצמי.

וכאן הוברר לי דברי הסוציולוגיה על המשבר הנפשי וחוסר שווי־המשקל של האדם בעולמנוּ בין דחפיו היסודיים וסיפוקם, בין רצון הביטוי של כל אדם והגבלותיו במסגרת־החברה, אשר מכאן נובעים היסודות ההמוניים המוצאים ביטויים בקהל הנהנה מן ה“מיקי מאוז” ונוהר לרקוד הג’ז… מדוע אין אני מתפּעל מן הג’ז? משום שאני מוצא ביטוי מה לאישיותי בכתיבה, שיחה – אולי לא ביטוי לכל מהותה – אך מבחינה זו איני מזדקק לקצב ההמוני… ומכאן חלפו מחשבותי על הפּרסום, כיצד יכול אדם להיות איש בעל־שם, העושה תרומה לאנושות? האם זה בכוחנו? האם הכל תלוי בידיעה בלבד?.. נדמה לפעמים שאין ביכלתך לתרום מאומה. ואני יודעני שבתחום הרכוש הרוחני שואף אדם להקנות מידיעותיו לאחרים. ושוב בעיות… ושוב התהדרות…

30.6.46

חיים חרודי הוא אחד ההרוגים במאורעות יום אתמול. לא יכלו לו לחיים לא חיילי חיל־הספר הערבים, לא המשטרה הסורית, לא בתי־הכלא של דמשק על הרעב והענויים שבהם; לא היה כוח שמנע ממנו את מלוּי חובתו – העלאת אחים, עמידה על משמרת־ההגנה. אך יכלו לו סוף־סוף ה“טומים” הבריטים; הם יכלוּ למקל שלו… קשה לאבד את היקרים לך אחד אחד! הסיפוק היחידי הוא במה שניתן לך לעשות בעבר ומה שייעשה בעתיד… אני לומד היום על מנת לגמור את בחינותי, אך קימת הרגשה בקרבי כאילו זוהי השנה האחרונה. אסיים אותה ואז יהא סופי ככל אדם הנופל במערכה… אין לי אף פּחד קטן שבקטנים מן הדבר, ואני חושב על כך בשלות־נפש מוזרה, מוזרה עד כדי תשומת־לב מיוחדת. זוכרני: פּעם אמרתי לבחור שאמר לי כי אינו מפחד מן המות – “שקרן הנך!” את המות אתה מפחד, יש לפחד מפּני הדבר הזה. עלינו לאהוב את החיים, אבל אסור שפּחד־המות הזה יהפכך למוג־לב הנסתר ונרתע אחור! ייתכן שהרגשותי היום היו במקצת הרגשות־יאוש – אולי היה זה כך מתחת לסף־הכרתי. אך אני אינני מיואש, אמונתי ובטחוני אינם מתערערים בי ובכל זאת – הרגשתי היא כן! אהיה כאותו הקפּיטן של וולט והיטמן אשר את ספינתו הביא לחוף והוא מת! – – – –

היה זה אחר המצור על תל־אביב ופיצוץ מלון “המלך דויד” בו נהרגו כמאה אנשים. היום נתבשרנו על קמפּניה ממשלתית נגד המעפילים – והחזרת חלק מהם למעצר בקפריסין. בחיפה ניסוּ למנוע את הדבר ונהרגו שלשה בחורים. מי הם – מי יודע?

בפריס מתייעצת ההנהלה שלנו – אך מה יהיה מחר? רבה המבוכה במחנה – מה דרך נבור לנו בין גלי־השנאה – כוח עצום עומד מולנו המונע מאתנו כל אפשרות־מאבק ומאידך גיסא – שתיקתנו פּירושה כלייה אטית. משחקים ומספסרים בנפשות ומכריזים כי העלאת פּליטים מחוסרי־מולדת הוא מעשה של “מחוסרי־מצפון”. מה יביא יום המחר? היקום שוב חוזה גדול אשר יקרא להולכים בחושך לצאת לקראת **האור? **

26.9.46, ערב ראש השנה, תש"ז.

שוב שנה חדשה ומאזנה – מאזן הפּרט ומאזן כלל האומה, מאזן הציבור והעולם הפוסח בין שתי הסעיפים.

ובארץ מאבק קשה של עלייה, על זכוּיות מדיניות וזכוּיות־אזרח אלמנטריות – אניות־מעפילים, החל ב“ברל כצנלסון” וכלה ב“פלמ”ח“, על ההרוג שבה ושש מאות הפליטים המועברים לקפריסין למעצר; טרור ופעולות, החל במפעל שחרור מעפילי־עתלית עד לפיצוץ ה”אמפּייר הַיווד"; הרוגים – אליהו, חיים חרודי, יחיעם; מאסרים – לטרון, רפיח, חברי־הגרעין, הנהגת־הישוב, מאבק מדיני בלתי פוסק…

זהו בארץ. ובעולם מתיחות בלתי פוסקת בין רוסיה ובין הגוש המערבי. ועידת־שלום ללא גבול וקץ, מועצת־בטחון על לבטים, ויכוחים וּויטו, מועצות מיניסטרים ללא תוצאה, פּצצה אטומית!!!

בקיצור: שנת אכזבה – שנה ששׂמה לאַל תקוות אשר נרקמוּ במשך שנות מלחמה, חורבן ומאבק! הנה זהו הרקע לחייו של עלם עברי הגומר את העשור השני שבחייו… היכולים אלה לעבור מבלי להתרשם, מבלי שיקלטו את שואת־הימים?

ובאותו עולם קטן חלו רבות:

שנת העשרים! סיוּם פרשת סוּריה עם הקוּרס ב“מקוה”, כניסה לאוניברסיטה, עבודה ופרנסה עצמאיות לגמרי, הצלחה ברדיו בשידור תסכיתים, הצלחה בבחינות ובלימודי־האוניברסיטה, הנהגה בקרב הסטודנטים, הדרכה בקורסים הארציים במקצועות רוח ציוניות ומעשה, סכוּיים בבחינות, הצלחה – אביבה, בתיה, שושנה, שולה!!!

וּמה תביא השנה הבאה? עוצר, חיפוּשים, מעצרים, מאבק, מרי? ואולי הנהגה חדשה, ברורת־עין וצלולת־מוח המתווה דרך ויוצקת דפוּס לרצונו הרופס של הנער?

אכן, מה תביא שנה זו?

תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה.

18.2.48

עוד כמה שעות נכּנס ליום השלשים של המערכה הנוכחית. דומה, כי חדשים חלפו מאז נורו היריות ליד לוד ובמרכז המסחרי. כל התקופה שלפני אותו לילה שכור־נצחון נראית לי כמטושטשת בערפלי־העבר. לפעמים נדמה לי כי כל חלוקת השנים ועונות־הטבע כאילו נסתיימה ונתחדשה באותם הימים. סקירה קלה לעבר וכאילו מתיצבות על פּני הבד דמויות מוּכרות, מאורעות חולפים… אותו יום שטוף שמש במורד הנסיכה מרי… סנהדריה… פעולה ראשונה בשטח חלת א־טיחה… הפלוגה… “מעלה”… שיך ג’ראח… הר־טוב… וחוזר חלילה. הנה מזדקרים ציורי־פניהם של החברים הנופלים יצחק פוחס, דני מס, שאול פנואלי, יונה לוין, יעקב כהן, הרשקו, יענק’לה ישראלית, צ’צ’ו… חיילי לפלוּגה – יעקב שמואלי, בן, יהודה כשיוף… כל חלל ועמו המהלומה לנשארים.

כן, זוהי מלחמה! שנאתי את המונח “מאורעות” הנשמע עוד לעתים נדירות, רוחי הצבּרית נוקעת ממלה זו אשר רוח של עדת־חסוּת־ומיעוטים נודף ממנה. מלחמה – וספק אם רבות המלחמות דוגמתה. זוהי מלחמת־העצמאוּת… ספר אם אנוּ, שגודלנוּ ב“הגנה” והעצמאים ברוּחנו, אם אנוּ, בני הדור אשר לו מובנת כל כך הפרשה הזו, אם אנו יכולים לחוש כיצד תיראה תקוּפה זו בעיני הדורות הבאים. לפיכך מצאתי לנחוץ לחזור ולהעלות את חוייתי על הניר. יומני שבק חיים לפני למעלה משנתיים. עתה נגזר עליו להתחדש. ייתכן וחוש טמיר דחפני למעשה זה. ייתכן ועתה שונה הדבר מרצון התרברבוּת כלפּי חוּץ – עתה, לפחות, בעתיד… ואולי אין זה אלא ביטוי לרצון ההתיחדות שגבר שבעתיים בשמונים יום אלה עת כמעט ולא ניתן לך לקרוא בשקט, להאזין למוסיקה אהובה, להתייחד בחברה, לכתוב מכתב, לחוש את “האח הבוערת”, אותה אח סימלית של שלוה ובטחון… אני מקוה להעלות על דפּים אלה את מיטב הרגשתו של איש־המערכה, האדם הלוחם והמקיים את הצבא העצמאי. לחימה ובנית־צבא, צבא עצמאי: שתי פּעולות אלה משתזרות זו בזו בעבר הקצר.

ועתה חזרה למעגל־המאורעות.

ב־30.11.47 – אני צועד לתיבת הרדיו. אך, אינני מצליח לקלוט את לייק סקסס. בלילה הקודם האזנתי עד חצות ובלב נפעם שמעתי את ההודעה על דחיית־ההצבעה. בלילות ראשונים הייתי עד־שמיעה לכל רחש וחדוש שם באו"ם. הלילה נואשתי. הלכתי לישון בלב כבד. בשעה 02.00 (זהו כבר הרגל צבאי!) נתעוררתי לקול קריאות־השכנים: “המדינה ניתנה. העמים הכירו בזכוּתנוּ!” ומיד – לרחובות ההומים. אי־שם נורות יריות־שמחה. היריות מתלכדות. אחרון הבילוּיים, ר' מנשה מאירוביץ, לוחש בקולו הזקן מלות פּרידה למצטופפים על יד ביתו. דמעות מחניקות את גרונך… אני חוזר שכור־שמחה…

בבוקר – חזרה לירושלים. שם צוהלים הפּנים מכל עבר. מעיקה הבשורה מלוד על ארבעה הרוגים מיריות על אוטובוס מחיפה הרחובות הומים מאדם. מתכוננים לתהלוכה.

במוסד הכל שמחים. אנשים שונים מאחלים לנו הצלחה בתפקידינו הדיפּלומאטיים החדשים. לפני ארוחת־הצהרים מגיעה אלי הוראה להתייצב במקום מסויים. בזה למעשה מתחילה בשבילי פּרשת הגיוס. אך עד היריות הראשונות בשבילי עוד עתידים לחלוף יומיים.

אחר־הצהריים – תהלוכת חוגגים. עלי מוטל לשוטט באופנוע בפינות שונות על מנת לראות מה המצב. משמרות קטנות שלנו משוטטים ליד קולנוע ציון. בערב סובבים זוגות מזוּיינים ליד בתי הקולנוע למנוע התנקשויות. עם ערב אני נשלח מהר לבדוק את סדורי־השמירה במושב־זקנים. הכל עדיין פּרימיטיבי ביותר. האנשים מחכים בבית ההסתדרות עד 11 בלילה ומתפּזרים. למחר שוב משוטטים זוּגות. אנוּ יוצרים תכנית לארגוּן של כוח מצוּמצם, שהרי בינתיים הכל שקט. ביום השלישי בבוקר השכם אני נקבע לקצין הפּלוגתי התורני. עם בוקר אני משלח חמשה זוגות לסביבות שונות ושמח וטוב־לב אני נכנס לחדר על מנת לכתוב ולקרוא. לפתע – טלפון מתריע: הפגזה ערבית ליד קולנוע “רכּס”.

אני אוסף כמה אנשים, תופס את המ"פּ צבי ולאחר שהייה של שתי דקות בערך עד שהוצאו האקדחים המסכנים ממחבואם באחד מבתי המלון (נאלצנו להתפּזר משום שבעקבותינו הלכו עשרה יהודים סקרנים), ירדנו ברחוב הנסיכה מרי. הגענו עד פּינת רחוב זה ורחוב יוליאן כשההפגנה הערבית הופיעה. מלכתחילה חסמו משורייני המשטרה את הדרך וההמון החל יורד לרח' ממילא אך לפתע החלו המשוריינים נסוגים ואתם – ההמון. שלושה מפקדים נשארנו אז. מלפנינו מתקרב ההמון והמשטרה כבר מאחורינו.

די! מכאן לא נזוז – אני אומר לצבי המהסס, שולף את אקדחי ומנסה לירות. אך לשוא. בינתיים יורה חיים מן הצד השני. צבי ואני עונים אחריו. ההמון מתעכב. אני קופץ לאחור, תופס מחסה מאחורי עמוד־הכניסה של קולנוע “רכּס” ויורה שנית לעבר הקהל המתפּרע. בין רגע מזדקרים לשמאלי שני שוטרים עם “טומים”. מתחילה ההדיפה, למטה לעבר הקופה, איגוף קל לעבר הבנינים– והתבצרוּת. השניים עדיין רודפים. לפתע הבחנתי בדלת אחורית של חנות. נכנסתי פּנימה ויצאתי שוב ברח' מרי למעלה. אנשי־החנות שמחו לקראתי. פּרקתי את האקדח ושוב אנו מתלקטים למטה. ההמון נסוג לעבר מרכז מסחרי. אנו תפסנו בנין ליד קולנוע “רכּס”. הנשק ברשותנו כמעט אפסי. כעבור מחצית השעה מתברר לי, כי יהודים גרים בבנין שבפינת רח' הנסיכה מרי וס"ט יוליאן. אנו יורדים לשם. אחד אחד מתכנסים האנשים. לרשותי עומדת כתה בת שנים־עשר איש. אירגנו את ההגנה ושניים ירדנו לפקח על התנועה. כל ערבי וזר גורשו ללא רחם.

עשן עלה ממרכז מסחרי. תגובה נמרצת בקרב היהודים שבמעלה הרחוב. הם מנסים להתפּרץ מטה, אך המשטרה חוסמת בעדם. מתגודדים ליד קולנוע “רכּס”. הנה מן הגג אני רואה מישהו זוחל על גג הקולנוע ולפתע מתלקחת הלהבה. שוב מתלקטים ערבים. ממש למטה מן הבנין שלנו הם נעצרים על ידי שרשרת־צבא. אני מצביע על קו דמיוני בכביש ומודיע כי אם הערבים ינסו לעבור קו זה נטיל עליהם רימונים ונפתח באש.

לא, הערבים אינם רבים. הצבא אינו נותן להם לעבור וחבל עדיין לבזבז את הנשק על מספּר מצומצם. ההרגשה שלנו היא זו של שלשה ערבים קודם לכן. אין כל חשש לחיפוּש או למאסר. הרי לנו המדינה!

לפתע – אש חזקה מצפון. היריות הן מצד הדואר. אני צועק לנשארים על הגג התחתון לעקוב ולראות מי היורים. “תהא זו מעשייה יפה לעתונים”, מהרהר אני בראותי נוטרים ערבים ומשטרה יורים עלינו. האש חזקה. אני צועק לסגני לבדוק את הכניסות ולעקוב אחר היורים. אש… שקט קל… חריקת הסולם… אני פונה לעברו, מופיע סרג’נט אנגלי לבוּש כחולים. Get up, boys – הוא צועק ופונה לעבר זה שמשמאלי. אני מניח את האקדח בין הטנקים של המים אשר על הגג. כשאני נזכר במחסנית הרזרבית אני נשען ליד המעקה וזורק הכל למטה, יורד בסולם ונוטל את המעיל. עוד אנגלים מופיעים. לא; אין הם באים מחדר־המדרגות אלא מבית סמוך ושם פּרצו דלת בקיר המשותף. עתה מובן מדוע לא הוזהרנו קודם לכן. על המדרגות עוצר אותנו איש־הבולשת ומשוחח אתנו קצרות. לפתע מופיע שוטר מלמעלה וטוען שאת הרימון שבידו תפס ליד יוסף. אחר משא ומתן קצר נלקח יוסף. הלה בטפשותו לא הכחיש שנשא רימון אלא החל להתווכח ולהוכיח שבאמונים כאלה מוּתר לשאת נשק. צעקתי לו להפסיק להודות בנשיאת נשק, אך הוא נלקח. השוטר חוזר למעלה. אני נשאר יחידי בחדר־המדרגות. דלת נפתחת ממול נועם ומכניסים אותי פּנימה. אנו סגורים ארבעה בדירה. למעלה עוד מספּר ניכר מבלי שנדע דבר עליהם. כעבור חצי שעה מובל יוסף למטה בלווי משמר, אחר כך עוד ארבעה. ומה על הנשק? מנקרת שאלה במוחי.

אני בודק את המעיל שהיה תלוי על הסולם והנה הוא נקוב כדורים כולו. – חבל על המעיל היפה והחדש! שעתיים חלפו. מופיע שכן צעיר ומביא שלשה אקדחים שנשארו בחדרו. מתברר שרק שני אקדחים נלקחו, שלשה אקדחים נשארו על הגג העליון ושבעה אקדחים הוחזרו. אנו מוקפים עדיין משטרה. בטלפון אָנו מוסרים ד"ש לכל המכרים. מכונית עוברת ומודיעה על עוצר. אני מתלבט: להסתכן ולצאת. יוצאים בחור ובחורה. הם עוברים. נועם ואני יוצאים אחרונים. גם אָנו מגיעים לבסיס כשהכל חושבים שאנו אסורים.

עד שעה מאוחרת יושבים אנו בגימנסיה ומספּרים וחוזרים ומספרים מה אירע במשך היום. בשעה מאוחרת משתחררים אנו על מנת להיפגש למחרת בבוקר במועדון.

28.2.48

פעולת “כרמל” כבר מאחורינו. אבדותינו – שני הרוגים ושני פצועים בהכנות לפעולה – השיירה לבסיס־היציאה – ושבעה פּצועים בפעולה עצמה. אבדות האויב כשלשים וחמשה, הרוגים, חמשה בתים הרוּסים. ניצחוננוּ הפּסיכולוגי – חדרנוּ לשכוּנה ערבית מבוּצרת ויצאנו ללא אבדות.

פּעולת “כרמל” שבוצעה נגד שכ' ואדי ג’וס הגדול וּואדי ג’וס הקטן היתה אופיינית לתנאי־העבודה שלנו. היה צורך קודם כל לרכז כוח ועצמת־נשק מתאימים. הכוח הרגלי נאסף מהפּלוּגה ג' שסיימה זה עתה תקוּפת־אמוּנים ממושכת. הכוח המקצועי נאסף מפּלוּגתי – חבלנים, חובשים, רגמים ומכונאים. כדי לאפשר ריכוז של פּלוגה ג' נשלחו מפּלוגה ה' אנשים לנוה־יעקב ועטרות, וממני כיתה לעטרות. במשך כל היום השלישי נסעו המשוריינים שלנו והובילו את האנשים לבסיס באוניברסיטה. רוכזו חגוֹר ומזון ומשוריין מיוחד עמד לרשות הנַשקים שאספו את הנשק בבסיסים השונים על מנת להעבירו אלינו. משוריין זה יצא בשעה שהחלה החשכה, הותקף בשיך ג’ראח ונחסם בדרכו על ידי מכונית־משא ערבית. הבחורים שם לחמו כשעה וחצי ורק אז בא לשם משוּריין שלנו ועליו שני בחוּרים. אחר כך ירד משוריין שני שלנו ובנסעו להעביר את הפּצוע נאסרו אנשיו. מצב־רוחי למעלה היה אז איום: במכונית, שנאמר עליה כי נשרפה, היתה מכונת־יריה כבדה; היו שם כמה מקלעי־בּרן וכן רובים וסטנים. אחד־עשר בחורים מזוּיינים נאסרו. אכן אחר כרבע שעה שוחררו כולם ואף הנשק שבמכונית הוּחזר להם חוץ מכמה סטנים וּברן. מובן שבערב לא התקיימה הפעולה בגלל העובדה שלא כל הנשק רוכז ושהאלחוּטאים טרם הועברו. אלה הגיעו רק למחרת (שניים מהם נפצעו קשה מכדור שחדר שריון). הנה כך נסתיימו ההכנות ליציאה רק מאוחר בערב, כי כמה מאנשינו שירדו העירה על מנת להביא עוד נשק היוּ נאלצים לחזור ברגל דרך סנהדריה והגיעוּ מאוּחר למדי.

רק בשעה 12.00 יכלוּ המחלקות להתקדם. היה מראה נהדר לראות את כולם חבושי קובעי־פלדה, חגורים ומזוּיינים. התכנית היתה לצאת בשעה 02.00. שתי מחלקות היו צריכות לפרוץ לשכונה הערבית: זו של נועם בעורף וזו שלי בחזית. מחלקה אחת היתה צריכה לכבוש את ואדי ג’וס הקטן ומחלקת נשק כבד הרעישה את השטח מלמעלה. לשרות כל מחלקה היו שני חבלנים, שני חובשים ושני אלחוטאים.

עם יציאתנו נפגע חבלן אחד מכדור עצמו. אור־הירח היה מלא ואנו התגלינו עוד ממרחק רב. כשנפתחה עלי אש רצינית לא יכולתי לעשות את האיגוף שמאלה בגלל המאסף של מחלקה מס' 2. פּרצתי את המחלקה וירדתי בקפיצות למטה אך זה היה מדרון תלול ביותר. האש היתה רצינית והחלטתי להתארגן במקום על מנת לרתק את האויב ולסייע לנועם בהתפּרצוּתו. נועם, שהספּיק בינתיים לעשות את האיגוף, הצליח לחדור פּנימה ופוצץ כמה בתים. אצלי החל מספר־הנפגעים לגדול. – – בטור זה פּעלו כשמונה רובאים ומקלע, אולם כארבע מאות מ' בעורף הכפר פעלה מכונת־יריה כבדה והיא עשתה שמות בי ובאנשי. מספּר־הפּצוּעים הגיע אחר כך לשבעה. מ"כ אחד נפצע בידו מיד בהתחלה. אחד נפצע והחובש מסר לי כי הוא ימות. שלחתי אותם באלונקה ופתחתי באש־מקלעים כדי שיגיע למעלה. עקבתי במתיחות אחר שני נושאי־האלונקה שצעדו לאטם במדרון התלוּל. הם נראוּ כסילואטות של בובות המופקרות לכל.

בעצם, שכיבה זו תחת האש רק הגבירה את הרגשת ה“לא איכפּת” שלי. ראיתי מסביבי נפגעים דוקא מבין אלה שחששו לנוע ושכבו יפה ואילו אני התרוצצתי לכל עבר. החובשים רצו מבלי לחשוש והגישו עזרה. החבלן שלמה היה אמיץ ונועז כתמיד. כשבקבוּק מולוטוב אחד נפגע מכדור והתלקח ניסה לכבותו באלונקה, אך מיד נסוג.

בינתיים פוצץ נועם כמה בתים. השפּנדאו עבד והשחר החל לעלות. האלחוּט שלי קולקל וכשלא הצלחתי להתקשר בקולות עם נועם התחלתי בנסיגה הקשה כשהמכונה של האויב רודפת אחרינו. קרה שעברנו בשטח סידי ולאור השחר העולה כמעט והיינו גלויים לגמרי. הפּצוּעים, רובם נפגעים בידיים וברגליים, התקדמוּ אתנוּ. וכך הגענוּ לחורשה שליד ג’וס הקטנה. עם שובנו לאוניברסיטה החלו בצליפות אלינו וּמוּבן שאנו ענינו באש.

שארית היום הוקדשה לעזרה לאוניברסיטה, לביקורים בבית־החולים אצל הפּצועים שלנו. ובערב בביקור אצל בת־שבע בבית־הספר בהר.

אתמול בצהרים הגיעוּ סוף סוף שלשת המשוּריינים. ירדנוּ והתחלנו בהורדת הנשק. אחר כך חזרנו שנית והעברנו את שאר החבריה. בשיך ג’ראח היתה נגדנו אש רצינית. כדור אחד כמעט ועבר את השריון על ידי וכוּלם אמרו לי שנצלתי בנס. בדרך כלל היתה זו פּעולה לא רעה לגבי ההתחלה. נראה לי שהאויב פּחות מאורגן מכפי שחשבנו ויש אפשרות להכות בו היטב.

6.3.48, השעה – 15.10

לאחר שישנתי הלילה כהלכה כמעט ואינני יכול להרדם בשעה אפלולית וסגרירית זו של אחר־הצהרים. העבודה במשך השבוע, שאינה מתירה לך אף שעה קלה לקריאת עתון, אינה מצוּייה ביום חופש ואז אתה מהרהר רבות ומעלה זכרונות.

כל השבוע אין לך אף דקה להתפּנות לעניני נשים ואהבים. למעשה את כל האנרגיה אני מוציא וממצה בענין זה ששמו מלחמה והקמת־צבא. – – –. הרהרתי רבות על אהבה ונשואין בזמנים כאלה. יש ונראה לי שלהינשא בתקופה זו הרי זו שטות שאין דוגמתה, ואילו יש ונראה לי כי אין פילוסופית־חיים אחרת מאשר אכול וּשתה… וכאן בא אותו פסוּק טורדני “כי מחר נמוּת”… האומנם מחר נמות? בי קיים איזה בטחון תמידי, כי גם כאן יש צורך באיזו אוטוסוּגסטיה. אסור בשום אופן להשלים עם הדעה שניהרג, כי כאן הפתח לטריז התבוסני. אסור לכתוב צוואה, כי עם כתיבתה אתה משלים, כביכול, עם המות. ולא כן יש להיאבק עם סיוט־המות, גם אם אין הוא כלל סיוט עבורי גם אם מצטייר הוא תכופות בעיני כמות־גבורים. נראה לי, כי כאן שורש הרע: למדנו למות מות־גבורים. היש צורך בכך?… כשירדנו לואדי ג’וס חזר והדהד באזני פּסוּק שירו של רופּרט ברוק:“If I should die, think only this of me.”. תוך ניהול־האש חזרתי והטפתי לעצמי מוסר כשם שלמדני אבא: “שטויות! לא תמות. אתה לא נוצרת כדי למות צעיר.” ובכוח זה התרוצצתי בין הכדורים להפתעת כולם ולהערצתם. כן סח לי גם נועם כששבנו אז: “ראיתי, כי אין טעם לפחוד. נפצעים דוקא השוכבים. בבוא האש – רוץ ללא מורא. פעל כאילו אינך נמצא מול מטר־כדורים. בצע את המשימה ללא תשומת־לב לאש שמסביבך. ואז תצליח!” כן. ואז הצליח נועם…

מיום ליום גדל בטחוני. אני “מצפצף” על הכל, על הסכנות ואי־הנעימות. כשאני ישן במיטתי יש ואני מרגיש אי־נעימות סמוייה כלפּי חיילי השוכבים על מיטות ברזנט ללא שמיכות כמעט. אך על המות משתדל אני שלא לחשוב, שלא להרהר, שלא להעלות בדעתי כי דבר זה הוא אפשרי. אותו בטחון עצמי סמוי שעמד לי בשלבים ראשונים של הצלחתי בגימנסיה, באוניברסיטה, במוסד ובארגון קיים לי גם כאן…

בעיית הלבוש כמה צדדים לה. יש לה צד חמרי – אכר ללא בגדים, פּועל בחורף, בקור ובגשם, תובע ממפקדיו בגדים. ואני עומד נכלם ובוש שעלי להשיב תשובה שלילית לכל אלה, שהרי יודע אני כי המחסן ריק. עתה צצה ועולה בעיית שמירת התלבושת. ארץ־ישראל רכשה לה נוהג־חיים מיוחד לגבי תלבושת: גנדרנות המתבטאת ברשלנות. בקיץ – חולצה בחוץ, פּתיחת כפתורים מחשׂיפת־חזה. בחורף – אותו כובע־צעיף משונה (זה הצעיף אשר לצואר), הכל באיזו רשלנוּת מושכת. עתה, כנראה, יבוא הקץ לכך. שוב יוקפד על תלבושת קרבית רכוסה וסגורה ושוטרים צבאיים יקפּידוּ על כך. ויש אנשים המצירים על כך.

בכלל מהול צער רב בעצם תהליך הפיכתו של הארגוּן לצבא. איזו רוּח חדשה באה יחד עם הקמת המטות והמכוניות למפקדי הפּלוּגות ותוספת השכר וכניסת הטירונים, תוצרת הגיוס החדש. שוב חלפה רוח המסורת הישנה, וניכר ההבדל בין איש הארגון הותיק, ולוּ גם הפּרוּע בשעתו, ובין המגוּיס החדש. איזה מתח אחר של הכרה ורצון!

לאנשים סנטימנטליים כמוני יש בזה מן המדכא…

14.4 הר־הצופים – “הדסה”.

נתקעתי לכאן אתמול במקרה. יצאתי מן המוסד בבוקר בלבוש הדור מתוך בטחה שאחר העבודה הקשה של הימים שחלפו נכון לי יום־מנוחה. אמנם כמה מאנשי היוּ צריכים לצאת עם פַטי לפוצץ בית הקאדי שבשיך ג’ראח, אך אני ציפיתי, כי לי נכון יהיה יום־חופש. התכוננתי לשחק טניס. סקרתי את המגרש, הלכתי לסדר סידורים למטות ולפתע שמעתי קול מוקש ולאחריו יריות. הדרך לשיך ג’ראח… שיירה מותקפת – צף ועלה הדבר כהרף־עין במוחי. פּקדתי מיד על האנשים להיות במצב הכן בטרם תבוא הפּקודה.

היינו מוכנים בזמן עם שני משוריינים. נסעו מהר לעיגול הדרכים בשיך ג’ראח. שם ראיתי משמאל את האמבולנס הלבן תקוע בתעלה. באמצע הדרך נסע האוטובוס במהירות תחת אש רצינית. כעבור ארבעים מטר ראיתי תעלה עמוקה חוצה את הכביש ולידה המשוריין שנוקש. רגע הרהרתי: הנה המלכודת! בכל אופן פּקדתי על הנהג לעבור מימין על הטֶרסָה שהכביש בנוי עליה. חששתי שמא נתהפך שם; בכל אופן הצלחתי לעבור. היו לי שני פצוּעים. החלטתי להורידם ורק אחר כך לחזור שנית. ב"ה, מתברר שיש לנוּ שלשה פּנצ’רים ומשאבת־המעצורים מתקלקלת. מיד התחלנו בעבודה מאומצת ורק לאחר כשעתיים תוקן הדבר. המכונה השנייה שלנו חזרה העירה. בינתיים חיכינו לתגבורת שתצא מן העיר. כדי לחפות על הוצאת הפּצוּעים ירדנוּ עד הואדי למטה. התבוננוּ והתחלנוּ עולים לכווּן בתי־המופתי בנסיעה לאחור. היתה זו נסיעה אטית, כי הנהג כוּון על ידי אחד החברה. הגענו למקום שבין בית אנטוניוס התפוס על ידי הצבא ובין בית־המופתי. הערבים הסתתרו מאחורי עמדתם. רק הכּפיות שלהם בצבצו. האשנבים היו ערוכים במכונות לתצפּית והבטחה היקפית. ניסיתי להתקשר עם הקצין שלהם והוא סרב לבוא. יכולתי לראות את המצב יפה. שתי מכוניות תקוּעות מאחור ולפניהן, במרחק ששים מטר, תעלה גדולה, בה היה תקוּע משוריין אחד וכן משוריין שני – כנראה, של התגבורת, שלפי הטלפון נסע בה צבי סיני.

מכונת־שריון בריטית חסמה בעדנו את הדרך מעבור את בית־אנטוניוס. חזרתי להר והתקשרתי שוב בטלפון ושוב נסעתי לבית־אנטוניוס. התגבורת ממולנו לא הופיעה. נסוגותי ובדרך נתברר לי שפּצוע אחד נמצא בשדה שלמטה מגן בית־הקברות. הצבתי חיפוּי ושלחתי שני בחורים להוציאו. אחר מאמצים הוציא אותו יוסף, זה שלפני כשבוּע נאסר בעוון אשמות שונות – – –. בשעה מאוּחרת התחיל הצבא מביא פצועים. נתברר כי נהרגו כשלשים וחמשה. הדבר השרה מצב־רוּח רע. הסברתי כי חוסר רכב־זחל מכשיל כל עבודה בתחום זה. ציינתי, כי בשעה שבנות־הברית כבר פּלשו לגרמניה סבלה עדיין לונדון מפצצות הרקטה והרעשות־אוירונים ונהרגו אלפים. ולפיכך כשם שהם ידעו להחזיק מעמד כך ייתכן שאנו נכבוש את הקסטל אך לעומת זאת נסבול הרבה בשיך ג’ראח כל עוד הצבא מונע מאתנו את כיבוש המקום. (אני הפסקתי לכתוב כי במוחי נרקמה תכנית לכיבושו של המקום, בייחוד מצדו המזרחי).

בלילה ישַנוּ יפה. מובן שאת מרבית הערב ביליתי עם בת־שבע. היא עמדה בודדה ומשמימה כל היום, בזמן שדאגתי לאנשים היוצאים. בודאי גם נפגעה קצת. בכל אופן בערב בילינו יפה למדי.

מוזר, כמה חוש החובה והתפקיד שלי שלט בחיי יותר מרגש הרצון הפּרטי. כל ערב ניסיתי לשכנע את מטה־הגדוּד שכדאי לחזור כל עוד הצבא שם. היום בבוקר ניסיתי לשכנע אותו לאפשר לי לנסוע עם שתי המכוניות המשוריינות עד לואדי, משם בדרך־העפר עד לבית־הספר לשוטרים, ומשם בדרך רמאללה־ירושלים לעיר. ברור לי ששם אין מוקשים משום שאין מצפּים לנו בדרך זו. מיריות אין לחשוש. השריון שלנו טוב וכוח־האש רב. ואם גם נעלה על מוקש יש שם אפשרות סיבוב וחזרה עם אחד המשוריינים ושיבה בשדה היא תמיד בעייה הרבה יותר קלה.

*

אתמול גיליתי שוב את הפּנקס שלי. חוויות הימים בשבוע שעבר הועלו כבר על דפּים אחרים. נדמה לי שהפסקתי אז בספור פּרשת יום ששי החולף. אז החשנו בבוקר עזרה לאצ“ל; הם קיבלו מאנשינו תחמושת וחיפוּי מן הפלמ”ח, וכשבאנו כבר לא נזקקו לנו. אחר כך נתברר שהאוטובוסים הללוּ לקחוּ שבויים והעלו אותם במכוניות בשוק מחנה־יהודה, וכי טבחו בכפר למעלה ממאתיים וחמשים איש. עלי להודות שלבי ורגשותי בשטח זה ממש נתאבנו ואני לא התרשמתי מן הדבר. בת־שבע הזכירה לי אמש, כי הדבר דומה ללידיציה. אכן נכון. עלי לעמוד על משמר־רגשותי למען אדע להגיב כהלכה – אולם מאידך גיסא אני חייב לשריין עצמי בפני רגשות מופרזים, כי תוך סערת־מלחמה זו, עת נופלים עשרות, אינך יכול שלא ליהפך לקר־מזג! רק בשבוע האחרון נפלו שלמה צדוק, מאיר אריאלי, שלא הכרתי מעולם, ובכל זאת נגעה אל לבי נפילתו. היום ישבתי ארוכות אצל הפּצועים שלנו ושמעתי את טענותיהם ותלונותיהם. אך על זאת – בפעם אחרת. בערב יצאנו לחיפוּש הדרך שאינה קיימת ושבנוּ. למחרת הכנתי פּעולת מיקוּש בדרך עין־כרם – מלחה. בעמדנו במחצבה ראיתי פגזים שמיד זהיתים כתותחים מתפוצצים בין בית־הכרם וגבעת־שאול. ההרעשה באה בכווּן בית־איכסה. הסברה היתה שזהו הגייס של קאוקג’י. לפיכך חנינו בערב בבית־הכרם במקרה התקפה מן המערב. בלילה שבין ששי לשבת תפס הפלמ"ח שוב את הקסטל. ביום הראשון יצאנו אם כי באיחור ־מה לדרך עין־כרם – מלחה עם שני מוקשים. היו קשיים מרובים בקשר ליציאת־האנשים. מאז נפלו נועם וחבריו ומאז מקרה השיירה לעטרות חדר מעין מורך ללבות־האנשים. שוב אין אותו ששון־קרב וחדות־היציאה. הפחד החל לחדור ללבבות. היו קשיים, אנשים ניסו להשתמט, אך בסופו של דבר יצאנו במאוחר מה. ליד הדרך נתקלנו בזקיף ערבי. חוששני שסטינו יותר מדי שמאלה והתקרבנו יתר על המדה למלחה. הקפּדתי שהנסיגה תהיה מסודרת, ובכל זאת נתברר לי בבסיס כי אחד הטוראים השאיר מוקש בדרך. שלחתי אותו מיד חזרה ומאחר שראיתי כי חשש לצאת תחת צליפות (בינתיים האיר היום), הרבצתי כמה כדורים באויר כדי לדרבּנוֹ. בינתיים ראינו מן הבסיס אוטו מעין־כרם למלחה. פּתחנו עליו באש, אך הוא חמק ועבר. נראתה יחידה ליד מלחה ושוב פּתחנו עליה באש.

חזרנו לבסיס. בלילה שלמחרת נשלחה חוליה למצוא את המוקש. דבר לא נמצא. יום שני היה יום חפשי. בערב קיימתי שיחה עם כל המ“כ ו”הרבצתי" בהם מוּסר. אני מקוה, כי גם עתה, בהעדרי, הענינים כשורה. נדמה לי שבשנֶלֶר הענינים מתחילים “לדפוק”. אך אני מוציא את כל כוחי בענין זה ששמו יצוב צבא עברי. ההתעכבות כאן בהר היא הפוגת־מה בשבילי.

גדעון ביקש שחרור. בתור בן יחיד הוא זכאי לעבור לח“מ וקשה לו לראות את החבריה יוצאים כל יום לעבודה ולשטחים והוּא נשאר במקום. אכן לוכּסוּס זה של שחרוּר בנים יחידים מפּעוּלות קרביות בח”מ הוא דבר שרק עמים רבי־חיילים וצבא יכולים להרשות לעצמם. טרם נכנסנו למשטר טוטַלי של לחימה אם מרשים אנוּ דברים כאלה.

רציתי עוד לכתוב על הפצוּעים, על פלוגת נועם, על בתיה שאני מהרהר עליה גם כיום – אך בחוץ נשמעות יריות מרובות; כנראה, נסיון התקפה; ויש לצאת. בבוקר נראו כמה מכוניות בגיא, פּתחו עליהם באש והן נעלמו. מי יודע מה בחוץ. כאן בספריה הסגורה שקט, אך יש לצאת לראות מה קרה.

15.4

יום אתמול עבר בשקט. אישוּר לנסוע בדרך־העפר לא נתנוּ לי. שלחתי את אחד מאנשי לעשות כרטיס טוָחים של עמדה אחת. כמו כן עסקנו קצת בצליפות מבנין רטנוף. ראובן הצלף פּגע בשני ערבים ממחלקה עיראקית שצעדה במרחק קילומטר. פּגענו באוטובוּס פתוּח שנסע לא־טור ובערבים על יד בית־אנטוניוס. ביקרתי באוניברסיטה בלוית ישעיהו, מי שלמד עמי בגימנסיה. מוזר כיום לפגשו והוא מציית לי בכל ומסתכל בי כבמושיע. במשך סיורי אתמול עם יואל, המפקד החדש של המקום, מצאתי כמה ענינים להתבדר בהם. ענין בדיקת ידיעות. סכום ידיעות ש"י. בערב שוב ביליתי בחברת בת־שבע.

– – – –.

הפּצועים הם פּרשה מיוחדת. מפלוגתי יש כאן למעלה מתריסר פצועים נוסף למספּר גדול של פּצועים שבעיר. נהגתי עד כה לבקר אצלם לפחות אחת בשבוע וידוע לי כי קניתי בזה את עולמי בעיניהם. הדבר היה עולה לי במאמץ קל ומביא להם קורת־רוח מיוחדת. בת־שבע סיפּרה לי איך חזרו בחוּרים אלה והתפּעלו מן העובדה שביקרתים. “את יודעת מי ביקר אותי היום? מוסה!” הדבר היה אצלי יותר מצעד טקטי של כל אדם השואף לפּופּולריות וזכאי לכך. אני באמת חש חיבה למעשה זה של ביקור. בכלל כל אותו ענין של “הקרבה” למען הציבור, של עסקנות ציבורית, טבוע בדמי עד שאני חש חיבה למעשה זה של ביקור. בכלל כל אותו ענין של “הקרבה” למען הציבור, של עסקנות ציבורית, טבוע בדמי עד שאני חש בזה הנאה פּרטית שבה יש תמיד האֶלמנט של בקשת פּופּולריות והערכה מן הזולת והציבור. מובן שאני נהנה מהעובדה שהחברה שׂבעי רצון ממש כשם שאני נהנה לשמוע איך אנשים שונים בבית החולים הזה מתלחשים ומספּרים איך הייתי היחיד שפּרץ ועבר את “גיא־המות” שבכביש.

– – – –.

שוב לפרשת הפצועים: עולם מיוחד. כולו טרוניה כלפּי הפּיקוד שטעה וגרם לכך שנפצעו, הפּיקוד שזנח אותם כאן בבית־החולים בלי מבקר, בלי אספּקה וסידור. אני מנסה להרגיעם ולהתווכח עמם. רבים מהם יכולים לחזור ולספּר על פרשת היפצעם וקרבותיהם. אך רובם חביבים ואני פשוט נהנה.

צבי עדיין שוכב ללא יכולת לדבר. מראה־פּניו יותר טוב היום כנראה, שתבוא לכאן היום שיירה צבאית. לא ברור אם אחזור אתה או לא.

19.4

אתמול ירדנו למטה. ירדנו ברגל בסך הכל – שלשה־עשר חברים. היה עלינו לסחוב את הרובים של הפּצועים ושל הנהגים. הדרך היתה קלה עד לכביש למרות החשש המרובה שליוה אותנו. מעבר לכביש פחת החשש אך הדרך היתה כבר מלאה חתחתים. יצאנו בשעה 02.30 ולאחר ששקע הירח הגענו לסנהדריה ב־04.10. לפני כן כיסינו את הפּנים בקפה יבש למען לא נתבלט ואנשים שמוּ גרבים גדולות על נעליהם. בדרך כלל היה מבצע לא רע. אנשי פלוגת נועם שיצאו עמנו הלכו אחרינו בעיניים עצומות, כי נתרשמו ביותר מאתנו. עוד למעלה, עם הצליפות, מצאנו חן בעיניהם. הם בחורים טובים וממושמעים אך אינם מאומנים ביותר.

בעיר נסחפתי מיד לעבודה.

בליל ששי ובמוצאי־שבת היו מסיבות באוניברסיטה. רקדתי וּביליתי שוב בחברתה של בת־שבע. עם יואל נתידדתי לגמרי. הוּא מצא חן בעיני והיינו מהר מאד גלויי־לב כידידים ותיקים.

מוצאי־שבת, 1 באפּריל 1944; תש"ד.

מעשי האיוולת והטירוּף של בריוני־ישראל יביאוּ עלינו כלייה אם לא ייפסקו מיד. אותה הקבוצה החושבת כי על ידי רצח שוטרים וּקצינים בריטיים תבוא הגאולה לארץ עושים את הפּעולה המזיקה ביותר לציונות מאז קיומה. לא על ידי דם וטירור תקוּם מלכוּת־ישראל! המטורפים השׂמים את הכל על כף־היד, אינם נרתעים ואינם נפחדים מכל דבר. לא יאזינו לקול־הקורא: שוּבוּ מדרכיכם הרעה. השלטונות כבר אחזו באמצעים חמורים לאחר רצח ששה קצינים ושוטרים בריטיים בירושלים, תל־אביב וחיפה. העוצר שהוּטל על ערים אלה מביא נזק עצוּם לתושביהן. מחמש שובתת העיר ואוי למי שמעז לצאת לאחר שעה זו החוצה. הבריטים בוודאי מרוגזים מאוד, יש מהם כאלה המסתכלים על כל היישוּב כאחראי למעשי־הזדון. העתונוּת הערבית בארץ מיהרה לפרסם את שותפות המוסדות והיישוב במעשי־הבריונים. כך הושגה המטרה הראשונה שהציבו לנו אויבינו! בבריטניה עשה מעשה הרצח רושם עגום למדי. כנראה שאין ברירה אלא בהשמדת המזיקים בקרבנו. על מוסדותינו ועל היישוב כולו יוטל הדבר אם ההריגות תשנינה.

יום שני, 26 ביוני, 1944; תש"ד.

שנתיים! קשה לי לאמור: החלפו כה מהר? אלה היו שנתיים יסודיות ואף מכריעות, שנתיים של שרוּת למען המולדת. עם כל הצללים, הרי המטרה הסופית עומדת תמיד לנגד עינינו – ולמענה ניתן לא רק שנתיים, אלא את כל חיינו!

עולה על זכרוני אותו יום לפני שנתיים ימים כאשר הופעתי עם חפצי בגבעת־חיים כילד תמים בלי דעת דבר. הייתי כוּלי שופע רצון ומרץ. וכולי דרוך לעבודה, אך עדיין מאוד בלתי מנוסה בהוי חיי־מחנה וכפר. עתה, כעבור שנתיים, כאשר פעמון־השחרור עומד להשמיע קולו, שואל אני את עצמי: הכדאי היה הדבר? הלמדתי משהו? ותשובה אחת בפי: כן וכן!

יום שני, 31 ביוּלי, 1944; תש"ד.

תשעה באב, הצום הלאומי, תמיד יקר בעיני; אין הוא מסמל את חורבן בית־המקדש בלבד, הוא יום אבלנו על השמדת אחינו בגולת־אירופּה. יום צום זה הוּא יום תפילה לה' להצלת שארית בני־ישראל ולגאולה ופדות לעמנו במהרה בארצנו. חייבים אנו לענות נפשותינו, עלינו להראות כי מוכנים אנו לכל. וכל קורבן לא יהיה כבד מדי להצלת אחינו ולביסוסם בארצנו.

– – – –.

מחר הבחירות לאספת הנבחרים. נמצאו רשימות (הרויזיוניסטים, ברית הציונים הכלליים, האיכרים והספרדים) שהחרימוּ את הבחירות, אולם רוב הישוּב הולך לקלפי. כמעט ברור שמפּא"י תזכה אף ביותר מחמישים אחוז של כל הקולות. בעצם אין הדבר חשוב כלל מי ואיך יזכו. העיקר הוא שיש להבטיח שאותן הרשימות האופּוזיציוניות – הן חזית השמאל, הן התנועה לאחדוּת עבודה ואף עלייה חדשה ודומיהן – השמות מכשול בדרך ההגשמה הציונית המדינית, ידן לא תהיה על העליונה. עלינו להופיע מאוחדים בדרישתנו הצודקת למדינה עברית בארץ־ישראל. הדרישה הזאת צריכה לעמוד מעל לכל ניגוּדי מפלגות. לפני שנצטרך להופיע לפני הגויים, עלינו להיות מאוחדים.L’union fait la force

יום שני, 11 בדצמבר, 1944; א' דחנוכה, תש"ה.

זה לי ארבעים יום מאז נטלתי על עצמי את התפקיד להיות מדריך בישראל. מתחילה לא היה בי כל ספק שאדע לעמוד בנסיוני החדש הזה. אחזיק מעמד ואף במקרים קשים. אולם עתה, לאחר חודש־הנסיון, לאחר שבחנתי ונבחנתי, התגבר בי הבטחון, כי התאמתי את עצמי לעבוד ורכשתי את אמונם של ילדי המוסד ומנהליו.

במקרה שהיה לי עסק עם ילדים נורמליים בהחלט היתה הצלחתי, כנראה, מוחלטת ולא הייתי עומד בפני הקשיים האינדיבידוּאליים היומיומיים. אולם עצם הדבר שהילדים לקויים מבחינה נפשית עושה את העבודה למעניינת ולמושכת. נתקל אני בשאלות ובעיות חשובות הנותנות אפשרות למחשבה. אני מכניס את עצמי באופן טבעי לעולם הפּסיכואנליזה. והנסיון שאני רוכש על ידי כך הוא עצום.

ברצון רב קיבלתי את הצעתו של א' דוקס לבקר בהרצאות על פּסיכואנליזה של ד"ר הירש. אם פּוגע הדבר בשיעור הפּסיכולוגיה היחידי שאני יכול לבקר באוניברסיטה, ואם גם אני הנני הגבר היחידי בין הגננות והמורות השומעות את ההרצאות, ולמרות מה שההרצאות הנן פּשוּטות ואינן מעמיקות ועוסקות בעיקר בילד הרך, בכל זאת החלטתי להמשיך לבקר אותן, כדי שאוכל לפחות לקבל תמונה שלמה על המדע החשוב הזה, שעל פּיו אפשר להבין למצב־רוחם של ילדי.

שנים־עשר עומדים לרשותי, שלושה מהם ארץ־ישראליים, אחד רומני והשאר טהרנים (כלומר ילדי־טהרן). הטיפוּסים שונים, כל אחד מעניין בפני עצמו. המחלות אף הן שונות: יש ילדים שרוב הזמן אין להכיר כלל שיש להם איזה לקוּי שהוא. ילדים דֶביליים כמעט שאינם בנמצא.

באופן כללי אפשר לומר עליהם בפשטוּת שהם ילדים טובים; אולם רק באופן כללי. כאשר נכנסים לפרטים רואים על פי רוב את ההיפך. הילדים אינם יודעים כיצד להתנהג בכיתה; היחס למורה אינו הוגן, אמנם בפני המנהל הם יראים מאוד. הילדים אינם יודעים לשבת ליד שולחן בשעת־האוכל. כן יש להם יחס של זלזול בעת התפילה, והתנהגוּתם בבית־הכנסת היא מתחת לכל בקורת. ועל זה יש להצטער מאוד, בעיקר בגלל כך שהמוסד עומד על עקרון דתי, ודוקא זה מה שמרחיק אותם יותר מהאמונה שבלב.

כן אין הילדים יודעים נימוס ודרך־ארץ. אמנם כמעט כל הנוער הארץ־ישראלי פּגום מבחינה זאת אך אין ענין זה עומד להם לזכות.

תפקידי העיקרי הוּא, אם כן, להרגיל את הילדים במשך הזמן לאותן התכוּנות הטובות שהם לוקים בהם, חוץ מההקפּדה היומיומית על סדר ונקיון, על רחיצה ושטיפה, שגם כאן יש להם נטייה גדולה לרשלנוּת.

אמשיך בפעם אחרת על תפקידי השונים בתור מדריך.

יום שני, 9 ביולי, 1945; תש"ה.

יגונו של ויקטור עולה על כל המשוער. כאן מתגלית הטרגדיה של בן אוהב אמו אהבה עזה. רק הערב באתי לידי כך לשאת את רגלי אליו, לשמוע דברים מפּיו ולהשמיע לו ניחוּמים. חודש ימים מאז האסון ודמותה של אשה זו, אמו, הועלתה באור בהיר בפי הבן האוהב, אשר הבטיח לשמור את אשר ציוותה לו. מדרכו לא יסוג, קדימה ילך לדרכו.

חזק ואמץ, ויקטור!

ושוב אמא, אמא שלי! נסעתי אליה ליום־הולדתה. מה נעים להיות בקרבתה. אמנם דואג אני למצב בריאותו של אבא. חופשתו התבלבלה בגלל מחלה חוזרת, כן לא יכלה אמא להיות בנהריה – וחבל מאוד. אבא עובד קשה, למעלה מכוחותיו, והענין מעורר בי מחשבות על אבא: עליו לנוח ולהשיב את נפשו. אך החופשה המוגדלת לא תחזירנו עדיין למוטב. אקווה כי הכל יעבור בשלום. אוּלם שאלת העתיד במקומה עומדת.

– – – –.

יום רביעי, 14 בנובמבר, 1945; תש"ו.

אוכזבנו קשות – נפל הפּוּר! מבעד למלים היפות, לדברי ההשתתפות־בצער במותם ובסבלם של יהודי־הגלות, מתגלה המחנק אשר ממשלת המנדט שמה לנו. בגד בגדה בנו ממשלת בריטניה, בגידה שפלה מאוד. הופקרו רבבות השועים לגאולה – הספר הלבן נשאר בתקפו על כל חומרותיו ועל וועדת־חקירה שתבוא לקבוע את המשך הקו המדיני של ממשלת־המנדט.

בצפייה וברעדה שמענוּ אמש את הכרזת באֶווין דרך הרדיו, זו ההכרזה שלה ציפינו, אשר נדחתה מדי פעם בפעם ואשר צריכה היתה להושיענו ממועקת הספר הלבן. אך את אשר יראוּ הפּסימיסטים שבתוכנו בא לנו. לא ניתן לנו דבר וחצי־דבר, אף לא שמץ מנהו בעד המאמץ המלחמתי הכביר של היישוב היהודי בארץ־ישראל, ולפחות בעד המיליונים שנפלו קרבנות לחיה הנאצית, – ומר בווין מתעצב כל כך על גורלם של השרידים!

אחרי שמיעת ההכרזה היתה דומיה. ואחריה עצב ודכאון. גם חלומות אפפוני אותו לילה על אותו נושא. לא יכולתי להשתחרר מעצם המכה שניתכה על היישוב ועל היהדות כולה. התחילה להתעורר שאלת ההגבה – והשאלה בעינה עומדת: איך עלינו להגיב?

יום שני, 29 בנובמבר, 1945; תש"ו.

דבר אחד ברוּר: מצבנוּ כאן בארץ ילך ויחמיר. ברוּר הדבר לכל אחד מאתנו, כי העולים יעלו, ואני נעשה את הכל שבאפשרותנו, אף אם הדבר יעלה בנפשנו, כדי שפליטי־החרב ימצאו את ארץ־מבטחם בארץ־ישראל. אף אם הבריטים יביאוּ חמישה־עשר אלף חיילים עם טנקים לשפיים ורשפון וגבעת־חיים ולכל מקום אחר – לא נירתע, ולא ניכנע. קרבנות־היישובים הם הקרבנות שאנו מקדישים למען ארץ־ישראל העצמאית, למען גאולת אחים.

ואַת, אנגליה, דעי מה יהיה צפוּן באחריתך! אם לא תפסיקי את מעשי ההתעללות והפּרובוקציה נגדנו, יקום בך אלקים כאשר נקם בגרמנים. יש צדק בעולם, לא הפּצצה האַטומית ולא הדיויזיות המוּטסות ירגיעונו. אנו יודעים לאָן אנו הולכים והצדק עמנו. יבוא יום, אם תרצו ואם לא תרצו, ותסתלקו מהארץ הזאת. ארץ לא לכם היא! לא הפּחד בפני רוסיה, ולא הצורך בנפט – לא הם יעזרוכם להחזיק כאן מעמד בארצנוּ האהובה. לפניכם היוּ כאן עמים אחרים – היוונים, הרומאים, ועוד – אך כולם היו ואינם. וגם אתם תסולקו.

האינטרסים הכלכליים שלכם אינם נוגעים לנו. נלחמתם נגד הנאַצים והראיתם, כי ידה של התוקפנות והכנעת־עמים היא על התחתונה. דעוּ, כי אם תשתמשו בעצמכם בשיטות שבהן נלחמתם תהיה גם ידכם על התחתונה.

26 במרץ, 1946; תש"ו.

הגורל האכזר אינו יודע רחם. יום יבוא ונפשות יקרות לך, או אשר היו יקרות לך, יילקחו ממך לתמיד ולא יימצאו יותר בין החיים. אולם על מיתה רגילה לא מדובר כאן, לא על איש זקן ושׂבע־ימים, שראה נחת בחייו הארוכים, שנפטר על ערשֹ דוי. נפלה בחוּרה צעירה, נערה שמסרה את חייה ונהרגה מפּגיעת־כדורים, ושם הנערה בבס!

כל המקרה של ליל אמש טרגי ביותר. מעפילי “וינגייט” נתפסוּ ויד המחפּים על העלייה כשלה מהשיג מטרתם. אנו חיים בתקופה של “בלית־ברירה”. בחורים ובחוּרות נזעקים לקול הצו וממלאים את התפקידים המוּטלים עליהם – והתפקידים אינם שלוים, אינם שקטים כלל וּכלל. לא מרצונם־הם הם נאחזים בנשק דוקא, ושוב אין איש מכריח אותם לכך. כל אחד כטוב בעיניו יעשה. גם אני הייתי יכול להזעק. וכנראה, שגם יומי יבוא, ולא יהיה בדעתי להרהר אף רגע קט, את המוּטל יש למלא.

יש כאן שאלה אחרת – האם נחוּץ הדבר? אך אם גם נענה בשלילה לא לנו לקבוע זאת ואַל יימצאו בנו כושלים.

אוי לאלה החושבים, כי מוכנים להם חיים קלים בארץ זאת. קשה ניאבק כאן על קיומנו. “ובחרת בחיים” (כתב בן דודי משה שנפלד ככותרת למאמרו); נכון, רוצים אנו בחיים של האומה, בחיים ממש, ואלה הנופלים אינם נופלים היות "וטוב למות בעד ארצנו". אלא כדי שהעם יחיה, ויחיה חיים בטוחים. אין להימנע מקרבנות. כולנו רוצים לחיות, אין אנחנו רוצים לרקוד לפני הפּריץ. אלה אינם חיים – ובעד “החיים” נתן את כל אשר לנו – ואלה אשר אינם נותנים הם הפּסולת של המחנה, והנותנים – הם חיל־החלוץ של המחנה.

בבס היתה בקרב חיל־החלוץ, היא נתנה הכול, אפילוּ את חייה. איזו הרגשה אופפת אותי כשאני כותב בזמן עבר. כהיסטוריון הנני בקי בכך. אני לומד וכותב על העבר ויודע כמו כן, מה מהירים הם בני־אדם בשכחה. שוכחים הם את העבר ורואים אך ורק את ההוה.

בבס היתה בשבילי מציאות, היא היתה בנמצא, והיום שוב איננה במציאות –איננה!

כאשר שמעתי הבוקר, בהיותי במרפאה, על מה שקרה, רציתי לדעת אם יש גם פּצועים, רציתי לראות לפני רשימת־אנשים, אך בעיתון־הבוקר לא נמצא דבר, ורווח לי בראשונה, אך בערב התגלה, כי נפלה בחורה אחת, והיתה זאת דוקא ברכה פולד, היא בבס.

בבס היתה בשבילי פּרשה מיוחדת במינה וּמעניינת ביותר. ימים ולילות הגיתי אך בה. היא נתגלתה בפני כדמוּת אידיאלית שיש להעריץ ולאהוב אותה. היא היתה אהבתי הראשונה. היתה זו אהבה ילדוּתית ביותר, אך לי נתן הדבר עדוּד רב. אמנם כן, אני הייתי בעיני בבס כמעט ולא כלום והיא היתה בעיני כמעט הכול. אך אדם זקוק לפעמים לאהבה חד־צדדית מעין זו והרבה חדשים עברו עד אשר יכולתי בכלל להשתחרר מהרגשה זו.

האם עלי לעמוד על אָפיה של בבס? הדבר נראה לי כמיוּתר. ידוֹע ידעתי על האַמביציה החזקה השליטה בה; ידעתי על הכשרון וכוח ההתמדה שלה; ידעתי גם על העצבנוּת ושאר המגרעות הנפשיים שלה – היא תמיד היתה נאמנה לאידיאל שלה, לו הקדישה את כל מרצה – למענו הזניחה את כל השאר. אך אותי משך משהו אחר, והוא יפי־פניה – היה זה בעיני יופי מקורי שלא מצאתיו קודם לכן – ובערב הראשון שראיתיה נפלתי לו קרבן.

זוכר אני יפה את הערב הזה כאשר עמדתי נבוך בפני שישים צעירים וצעירות, בערך, מתנועת־הבונים – כולם פּנים בלתי־מוּכּרים לי, והרצאתי את הרצאתי. והנה נתקל מבטי בעיניה, ולא סר מהן אף כי ניסיתי להתחמק ולמצוא מחסה בעינים אחרות. לאחר ההרצאה היתה היא שמשכה אותי לתוך ההורה. נראה היה כי המשיכה היתה הדדית.

גיליתי את בבס גם בגימנסיה, בשעת ההפסקות, בשעת ההתחרוּת הספּורטיבית, בזמן הטיול לירושלים (שהיה מיועד לה). התנועה המשותפת בעצם לא איחדה אותנו, אך לא מעט נשארתי נאמן לתנועה בגללה. הפּגישות המעטות בינינו היו כבדות ובלתי־טבעיות, אך היא החלה למלא אצלי תפקיד אחר. נפרדנו, יצאתי למלא את חובתי ושם, בקיבוצים הקרובים והרחוקים, היתה היא הרוח המעודדת, שנתנה בי כוח ואומץ להתגבר על הרבה מכשולים. כאשר הייתי בא לחופש לתל־אביב הייתי שׂשׂ לראות פּניה ולוּ גם למחצית הדקה בלבד. אמנם אוכזבתי לא פעם אך בבס נשארה אצלי הדמוּת המאוהבת.

והשנים חלפוּ. הרבה השתנה בינתיים; התפּרדה החבילה, אך רגשות מסויימים לא נשתכחו כליל. עכשיו היתה בבס המגוייסת ועונג רב קיבלתי מכל פּגישה מקרית אתה.

הפּגישה המקרית האחרונה – והאחרונה לתמיד (זאת איני תופס עדיין כהלכה) היתה בחופשתי השנתית ברחוב אליעזר בן־יהוּדה בתל־אביב. היא היתה זו שקידמה את פני והתאוננה על אשר כמעט לא הכרתיה. עליזה היתה ונחמדה. לא ידעתי, כי שוב לא אראה אותה!

יהי זכרה של בבס ברוך. ידוֹע אדע לזכור אותה והיא תמצא שלוה ונחת בעולם־האמת והאידיאל הגדול שלה יקום ויהיה – אמן ואמן.

מוצאי־שבת, 29 ביוּני, 1946; תש"ו.

– – – –.

הנה החליטו השלטונות הבריטיים לצאת עלינו למלחמה. עכשיו נראה וניווכח מי המעונין בשקט ובשלוה בארצנו. השלטונות, אשר עד כה לא חשׂכוּ עמל כדי להביא לידי סכסוך יהודי–ערבי על מנת להוכיח את צדקת נוכחותם בארץ־ישראל כשופטים מתווכים, פּוגעים עתה ביישוּב בצורה כזאת, כדי להעמידו בפני חוסר־אונים ולהביאו על כרחו למעשי־התנגדות ממושכים אשר אין תועלת בהם. האם שלום דרכם של הבריטים? האם על ידי מאסר המנהיגים הציוניים והעמדת משמר וחיפוּשים ביישוּבים הקיבוציים יעקרו את “האֶלמנטים הקיצוניים הטרוריסטיים” המסכנים את השלום? נראה, שלא כן. פּיקחותם הדיפּלומטית ידועה זה מכבר, תחת מסוה של שלום, חופש ויושר נעשים מעשי־אלימות־ודיכוי. היכן הצ’רטר האַטלנטי עם ארבע החרוּיות שהובטח באופן חגיגי על ידי צ’רצ’יל בשעתו? לשמור על החוק דורשים מאתנו השלטונות – בעוד שהם עצמם מפירים את החוק. אנחנוּ נתייחס ביושר עם אנשים ישרים; לאנשי מרמה אין לנוּ כל יחס של כבוד. בכל נראה עתה שיטה חדשה מצד השלטונות. הבריטים רוצים להראות לנו כי אין הם, חס וחלילה, חלשים, עוד כוחות להם, והם יוכלו להראות לנו את אגרופם; אולם אין הדבר חדש בעינינו, אנו לא נירתע גם ממעשים תוקפניים. לא הכוח יכריע כאן. הזכוּת המוסרית שיש לנו, לעם ישראל, על ארץ־ישראל, היא שתעמוד לנו בפני כל צר. בכל מקום נגן על זכוּיותינו; אם תפורק הסוכנוּת היהוּדית נקים לנו ארגוּן חדש חזק מן הראשון; אם תפורק ההגנה נקים כוח חדש יעיל מן הראשון. היישוב העברי לא ייכנע היות ואינו יכול להיכנע. אין לנו יותר לאָן להמלט, זו היא ארץ־המפלט האחרונה. כאן נישאר וכאן נעמוד עד האיש האחרון. הרוח האמיצה של בנינו לא תאכזבנו בעת צרתנו. והאל, יבורך הודו, יעזרנו וישמרנו.

יום חמישי, 23 באוקטובר 1947; תש"ח.

בבקוּרי בעמק שנמשך שבוע ימים מלאתי את תפקידי באמונה. אולי עוד יותר משאני חושב בעצמי. על חלום־דפנה היה עלי לוותר בגלל “מצב־הבטחון” בצפון ורק הסתפּקתי בטיול המקוצר. ולטיול היו שלוש מטרות: ראשית, לבקר את חניכי לשעבר, שהתאקלמו במקומות שונים בארץ; שנית, לראות מוסדות־ילדים ולהכירם מקרוב; ושלישית, לבוא במגע עם הכפר, ובעיקר עם הקיבוץ, כדי לנשום מחדש את האוירה האהובה עלי. המטרות שלשתן הושגו, ומשום כך היה ל“מסע” הצלחה מלאה.

ואתחיל מן האחרונה. כאשר עברתי את שורת הקיבוּצים ניתנה לי שעה קלה בתל־יוסף לחשוב על עצמי, וראיתי לפני את הדרך בה אלך בשנים הקרובות. פּקחתי את עיני היטב על מנת לראות, לראות את המציאות ולמצוא את התכלית בחיים, את מטרת־קיומנו בארץ, לחטט אחרי האמת והיושר, והגעתי לידי המסקנה היחידה, ההגיונית והנכונה. אין עתיד לעם אלא כשהוא מושרש בקרקע. עבודת־האדמה היא יסוד־קיומנו כאומה והקיבוץ הוא אבן הבוחן לחיים סוציאליים תקינים יותר.

מה טעם אם אבוא אני ואדבר בפני אחרים על בנין־הארץ, מבלי שאני עצמי נוקף באצבע בבנין הזה? איך אעמוד בפני חניכים ותלמידים, אם איני שותף למפעל הקיבוצי, שהוא היחידי המוצא תמורה למשטר הבורגני, להבדלי המעמדות וּלהשתלטות המסחר ויחסים רציונליים בחי יום־יום?

במוקדם או במאוחר אצטרף לחבורת הבונים והבונות המהווים את היישוב החקלאי הקיבוצי שלנו. והנה העתיד לנגד עיני. שנתיים בירושלים עד סיום חק־לימודי באוניברסיטה, שנה שלישית של לימוד וביקוּר בחוץ־לארץ ואחרי־כן – אל הכפר, אל הפּינה החמודה האהובה עלי, אל החרמון והדן – לחיים חברתיים קיבוּציים. אלקים הוא היודע אם יעלה בידי להשיג את מבוקשי, ולפני שאתיישב אחת ולתמיד הרי ארצה בוודאי להינשא, – אם השם יזמן לי את היעודה לי!

ובכן הסירותי מעלי את הלוט. עכשיו אדע לאָן פני מועדות. האצליח? האעמוד בפני המכשולים הרבים שיעמדו בדרכי? לעתיד פתרונות…

– – – –.

כל הטיול עמד בסימן “הכּון” בגלל מצב הבטחון בצפון הארץ בגלל איומי־סוריה הפּוליטיים. כל הארץ עוקבת ברעדה אחרי כל רשרוש הבא מליק סכּסס. יש ימים טובים לענין שלנו, ויש רעים יותר. החלוקה היא הפּתרון היהודי המכּסימלי ביותר שהוּצא לטובתנו ולעומתו עומדת לדיוּן גם תכנית מדינה ערבית על כל ארץ־ישראל. תמיכת רוּסיה וארצות־הברית בחלוקה לא הביאה לתוצאות המקוּות, ושני השלישים הדרושים באסיפה הכללית מעורפלים ביותר.

יום חמישי, 27 בנובמבר, 1947; תש"ח.

ימי מבחן מלאי מתיחות לגורלנו, עם בוא הזמן להצבעת האסיפה הכללית של או"ם על הענין היקר לנו. עוד קווינו שההצבעה תהיה אתמול לאחר שוועדת “אד הוֹק” סיימה את פּעולתה. כמעט ולא היתה הצבעה גורלית שכזאת וודאי גורלית לעמנו, שתהיה כל כך בלתי בטוּחה ותעמוד תלוּייה ועומדת בקול אחד או שניים במדינה זו או אחרת, שאין יודעים התצביע “בעד” או תימנע מהצבעה, או שתצביע “נגד”. כשהתכוונוּ למדינה יהודית, הרי היתה כל ארץ־ישראל לנגד עינינו, ולא חתך ממנה ועוד קטועה לשלושה חלקים וירושלים תהיה נתונה למשטר בין־לאוּמי. אולם על כל הצרות שעברוּ על עם ישראל בגולה, נוסף על המרירות שנצטברה בארץ, בגלל הפוליטיקה האנטי־ציונית העקבית של המשטר הבריטי, הגענו לידי אידיאיזציה של החלוקה. ומדינה קטנה זו משלנו – היא כל תקותנו ומאודנו, ועליה אנו נלחמים באסיפת האומות, ואף היא עוד איננה בטוחה בגלל קול אחד או שניים! הצפייה לתוצאה הסופית תימשך כל יום מחר – ואז תבוא ההצבעה המכרעת. אם יושגו שני־שלישים לחלוקה, רק אז תתחיל עבודתנו הקשה והבעיות רק תתחלנה אז, אך אם לא יושג הרוב הדרוש הרי חוסר ההחלטה יביא רק לידי תוהו־ובוהו וחוסר האמון והבטחון עוד יגבר עם כוונתם של הבריטים לצאת את הארץ עד אוגוּסט בשנה הבאה. נותר עוד היום האחד, שבו נתחשל ונקווה, כי התוצאה תהיה הרצוּייה ועמנו יזכה סוף־סוף למדינה משלו, ומקום יקבע לו בחברת־העמים, בעזרת הבורא יתברך.

ההצבעות באו"ם בפי כל, ובדיחות על מדינתנו העתידה לבוא, בעזרת השם, מתהלכות ברחוב ובאוטובוּסים ואין פוסקים מלהתלוצץ, אם כי אין למה לצחוק, כי ימים קשים עומדים בפנינו, ויהיה איזה פסק־דין שיינתן.

יום ראשון, 30 בנובמבר, 1947; תש"ח.

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! ברכת מזל־טוב ליישוב היהודי ולכל יהודי תפוּצות־הגולה עם הכרזת האוּמות על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל! כמעט וקשה להאמין! האוזן עוד טרם קולטת, הלב עוד אינו מאמין, והנה באמת הוּכרזה המדינה היהודית באסיפת האוּמות ושלושים ושלוש מדינות אישרו את קיומה. עתה, בעוד הבשׂורה חדשה, שוב אין מקום למחשבות נוגות ולטרדות־השעה; עכשיו רק השמחה משתלטת – מדינה עברית! היאָמן כי יסוּפר? הנבקע האור בסופו של דבר? ההכיר העולם בזכוּתו של עם ישראל, במדינה משלו, כחבר במשפּחת העמים הגדולים והקטנים? המתיחות והעצבנות בצפייה לתוצאות ההצבעה, שבה היה תלוי גורלנו, נמשכו זמן רב למדי, הקשיים ניראו גדולים, לא חסרו נסיונות לעכב, לדחות, לסתור.

ליל־שבת היה ליל־השימוּרים הראשון. ההצבעה צריכה היתה להיות באותו לילה, ואני דרוכים לקול הרדיו. שעה עברה אחרי שעה ובחצות שמענו על דחייה לעשרים וארבע שעות. שוב אכזבה ומתיחוּת. וחזרה התופעה למחרת הלילה, אך הסבלנות פּקעה, ורב היה הרצון לנמנם, מבלי שתהיה היכולת לכך, אך בחוצות־העיר יצאו כבר לשמוח מבלי לדעת על כך. בשלוש בלילה, הודות לצלצולו של א' דוקס, הפתיעתני המדינה היהוּדית. ומכאן בוודאי שאי אפשר היה לישון. היום היה קודש לרגשי־השמחה, לחדוַת עם השׂשׂ לקראת חרוּת ועצמאות!

וירושלים – מה נאה היתה! שוּב נקבצו כל אזרחיה כבימי־הנצחון על גרמניה ברחובותיה, זקן וצעיר רקדו, שרו, שתו, מי ברגל ומי ברכב, והרעישו בהמוניהם כל היום. נשכחו חילוקי־הדעות והתאזרו כל חוּגי היישוּב הירוּשלמי ביחד, שכחו את שטנת החייל והשוטר הבריטי ושמחו ביחד אתו, מאחר ששיתף עצמו בשמחתנו.

כן, יום גדול הוא זה! והלב דופק בעצמה, וחבל־חבל שגם בן־דודך, שכנך מן המדינה הערבית, אינו שמח בחלקך, בחלקו רק בגלל קיצוניוּתם של מנהיגיו. הילכוּ שולל, הישביתו את השלום, היוציאוּ המדינות הערביות את איומיהם לפועל? היום עוד אין מקום למחשבות אלה, היום אך שמחתי, לא היה ביקוּר באוניברסיטה, ולא בבית־הספר; התרוצצתי ברחובות המרכזיים בעיר, רקדתי, ניגשתי לסוכנוּת, באתי במגע עם אנשי־המוסד ואנשי־שלומנוּ ושמחתי עד עומק־הנשמה.

אמנם עוד רבים הקשיים; עוד סכנות רבות אורבות; אך כשם שהתגברנו עד כה כן נמשיך לצאת מכל תסבוכת, בעזרת השם יתברך ויתהדר. וכשם שמובטחת העצמאות כן תושג שׂגשׂוּגה וכן נשיג את השלום והבטחון, השלוה והצדק, וכולנו ניגאל! אמן ואמן!

יום שלישי, 2 בדצמבר, 1947; תש"ח.

שמחים אנחנו, ויש טעם לשמחתנו, ועל כן לא ישביתו המאורעות האחרונים את השמחה, ושום דבר אחר. ידענו כי עלולים להיות מצבים בלתי־נוחים, ועוד מוכנים אנו לזמנים חמוּרים יותר, ועל כן לא נירתע מכל סכנה ותבוא מאיזה צד שהוא. היום היה לירושלים מראה שונה לגמרי מאשר ביום ראשון, אך זה מציין בדיוק באיזו תקופה אנו חיים, וכי הדרך לעצמאות זרועה תוגה וששון חליפות. ועל כן ניכון לבאות בבטחון ובאמונה בצדקת מפעלנו ותנועתנו הנעלה.

7 בדצמבר, 1947

– – – –.

לספר על ירושלים של השבוע האחרון, הרי לא יספּיקו העמודים המעטים. ביום הראשון עוד היתה העיר צוהלת וצוחקת, דגלים התנופפו, נואמים נאמו והעם יצא לרקוד – וביום השלישי נהרגו יהודים, הוצתו חנויות, נרגמו מכוניות ואוירת קרב עדתי השׂתרר בין שכוּנות־העיר. העיר עמדה בכל זאת, מאז ההכרזה, על רגליה והמתיחות הורגשה בכל משפחה ובכל בית.

מעניין היה לראות איך השתנוּ פּני האנשים במשך זמן כה קצר. אנשים שלוים יושבי־בטח הפכו בן רגע לאנשי־מעשה, היו גם רבים שקפצו בראש ולא חסרו גם מקרים מצערים, אך בדרך כלל ידע היישוב, והיישוב הירוּשלמי בכלל זה, לעמוד במבחן יפה ולתת את חלקו במאמץ המשותף לבטחון־העם.

הושגה אחדוּת הכוחות הישוביים, שהוא ההישׂג החשוב ביותר, ויש לקוות שכל מפלגות היישוב יעמדו כאיש אחד מאחורי־המוסדות. הובטח במידה לא מעטה אי־התערבותו של השלטון – דבר חשוב למדי לאחר השנים שבהן עמד השלטון הבריטי בראש־מתנגדינוּ, ועל כן איני יכול לקבול, כפי שאחרים מניחים, על חד־צדדיוּתם של הבריטים. נדמה, כי במקרים מסוּיימים דוקא ההיפך הוא הנכון. ואם נדע להתנהג comme il faut נוכל להבטיח את השלום בארץ גם עם הערבים למרות כל אלה הרוצים כאן ריב ומדנים.

ואני היושב פּה, נקראתי לשרוּת, על מנת לתת את חלקי־אני למאמץ העם לבטחונו. איני עוד יודע מה עומד בפני, אך כל קרבן שאתן לא יהיה גדול מדי, כי תפקיד נעלה הוא עד מאוד: להסיר כל מכשול שיעמוד בפני העצמאות העברית!

ירושלים, יום רביעי, 17 בדצמבר, 1947.

קשה היה לעמוד בפני המציאות החדשה שבפניה העמדתי, וכנראה שאינני היחידי שהמציאות טפחה על פניו. העם נאבק עתה על בטחונו ומלחמת־הבטחון היא בפי כל. על כל אחד ביישוב למלא את חלקו להשגת־הבטחון ואי אפשר לסבול עתה, כבכל שעת־חירום אחרת, כל משתמט בקרבנו. יש, כנראה, ואין ספק בכך, עבודות חיוניות שאין לוותר עליהן גם בשעת חירום ועל האיש הפּשוט למלא אותן באותה אמונה ומסירות שמילא אותן בזמנים כתיקוּנם. אם שחררוני לעת עתה, בגלל תפקידי החינוכיים, הרי קיבלתי את הדבר כגזירה מן השמים, ולא עמדתי להתווכח, ולשנות דעתם של אחרים ובעיקר של הממוּנים עלי אם כי הייתי בוחר להמשיך בחיי הצבאיים שנמשכו עשרה ימים רצופים. – – –. היו אלה ימים מלאי־סיפוק, מלאי־מאורעות־וסכנות – ימים בהם העמדתי את נפשי מנגד, והייתי מוכן לכל פּעולה לו גם תהיה קשה ומסוכנת. אמנם לא חסרו ימים בטלים מלאי־צפייה, אך כאן התהווה ההווי הישן הידוע, הווי של חיי־המחנות, במובנם האפייני ביותר. ולא חשוב היה מה היו התנאים, זה היה יכול להיות בבסיס הבטוח והנוח במעלה, מקום משכנם של מבריאים בימות־הקיץ, וזה היה יכול להיות בנוה־אילן, הקבוצה הצעירה על ראש־פּסגות, שלחבריה נעשינו קשורים ביותר, וכמובן ש“החיים” לא פסחו על ההרים, על היערות שהשתלטנוּ עליהם, על הואדיות שהתהלכנו בהם, ועל הכפר הערבי (דיר איוב) שכבשנו אותו. בכל מקום היינו בבית והרגשנו בטוחים ושלוים, ידענו כי חיל־החלוץ אנו, כוח המגן על היישוב ובתור שכזה כל יֶגע לא היה גדול יותר. רק הצטערנו שאין הכול הולך כשורה, שלא הרבה הוצאנו לפועל, וכי הביצוע לא תמיד עלה יפה, אך התנחמנו מהר – והיה במה להתנחם, כי אשרי העם שבנים כאלה לו, בנים למופת, וגאה הייתי כי הנני אחד מהם.

ואמנם הרבה דם יהודי נשפך בארץ. הערבים לא הפסיקו מעשיהם הפּורעים ויהודים נרצחו במקומות שונים בארץ, בערים ובדרכים, ופעולות תגובה לא אחרוּ לבוא, ואנו, הרזרבה הירוּשלמית (או יותר נכון פלג ממנו) היינו מוּכנים לכל. לא בכינו על הקרבנות, כי ידענו שאין עם רוכש את העצמאות שלו בלא קרבנות, כי הרי מוכנים היינו לכל קרבן שיידרש מאתנו.

– – – –.

אך עתה אין לדעת איך יפּול דבר, ומה תהיינה דרישות ההתגייסות. הרבה תלוי בהחלטתם של הערבים, או יותר נכון, בהחלטת החבר הערבי, ובמיוחד הועד הערבי העליון, ומובן מאליו שכל דבר שיידרש ממני, אתן אותו בשמחה שלמה ובלב טוב.

– – – –.

העתיד כה בלתי ברור, ותקותי, מראשית שנת־הלימודים, כי שנה זו תהיה שנת לימודים שקטה ויסודית, נמוגה כחלום יפה, והיום אינני יכול לראות ולדעת אילו סיכויים עתידים לי בשטח זה. יתכן מאוד, כי אצטרך להפסיד את כל השנה, אם יהיה צורך בכך. מי יודע?

ואין עולם כמנהגו נוהג, הכל השתנה מאז התחלת־החודש, ועל כל אדם להסתגל לתנאים החדשים ומוּבטח לו כי, בעזרת השם, יעברו ימי המשבר והכול יחזור לתיקונו.

מעלה החמישה, יום ראשון, 28 בדצמבר, 1947; תש"ח.

– – – –.

לא תיארתי לי, כי במשך זמן קצר כל כך, יעברו עלי מאורעות רבים, שבאחד מהם היתה הסכנה גדולה למדי בעוד שלא ראיתי בו כל תועלת. הצטרפתי לשיירות לתל־אביב ביום השישי, רק כדי להיות בבית. הרגשתי צורך דחוף לנצל את היום הפּנוּי שניתן לי, כדי להתראות עם היקרים לי בתל־אביב. ידעתי כי יש בדבר משום סיכון, ואינני אץ להסתכּן ובמיוחד כשאינני בתפקיד ואינני נדרש לכך, אולם לא רציתי להחמיץ את האפשרות שנזדמנה לי וכך נסעתי כמלווה בלתי־רשמי לשיירה הראשונה שהיתה מורכבת כמעט כולה ממכוניות־משא. מעניין היה לעמוד על טיב העבודה שעושים אנשינו ועל התחבורה של ימינו הנמשכת בין תל־אביב לירושלים (העוברת דרך לטרון, מסמיה, גדרה ורחובות), ובמשך שלוש שעות ומחצה הגעתי לתל־אביב. אך מה רבה היתה אכזבתי שלא מצאתי שוּם איש, וזמני היה קצר והעת דוחקת והיה עלי לחזור כלעומת שבאתי. אך האל זימן לי את אמא ממש ברגע האחרון. לשמחת שנינו לא היה גבול, והיתה זו התראוּת חטופה לאחר זמן רב. עשיתי רושם כאילו נפלתי מן הירח, ושמחתי מאוד, כי אמא איננה דואגת והיא עצמה אמיצה מאוד. ובצער גדול שלא יכולתי לראות את אבא, ובליוויו של יעקב בן־דודי, שנשאר תקוע בתל־אביב, צרפוני כבן־לוויה בטנדר לשיירת אוטובוסים ומכוניות קטנות. ושוּב – אותה הדרך הארוכה לירושלים. אך הפּעם לא עברה הנסיעה בשקט. תחילה ליד דיר איוב, אך בעיקר על יד הקסטל, הותקפה השיירה במטר יריות מרובים ונשק אוטומטי, משני צדי הכביש, וגם החזרת־האש מן האוטובוּסים לא יכלה למנוע שום דבר ובוודאי שלא למנוע הריגת נוסעים ופציעתם. בין ההרוגים היה הנס בּיט, ראש עליית הנוער, וקציר־הדמים נתגלה כשהתעכבה כל השיירה ליד מוצא. היה זה מחנה מעציב, אך מלמד הרבה וטוב

– – – –.

כי עברתי גם את זה!

יום חמישי, 1 בינואר, 1948; תש"ח.

לא יכולתי לסיים את הרשימה בפעם הקודמת, כי לא עצרתי כוח יותר, והיה עלי ללכת לישון, ועד כמה נחוץ הדבר תוכיח השינה של שתים־עשרה שעות רצוּפות. עתה מבולבל במקצת סדר־הימים אצלנו, בגלל היציאות שלנו, שאינן מבדילות בין יום ובין לילה, ובין יום אחד למשנהו, ומשום כך טוב כי קיים עוד דבר כזה כמו לוח, ובלוּח כתוּב, כי היום התחילה שנה אזרחית חדשה. אינני רוצה להתעכב הרבה על שנה אזרחית חדשה זו, אך אין לעבור על כך בשתיקה. לפני מאה שנה התעוררו עמי־אירופּה כדי להכות את שׂרידי הפיאודליזם ולהבטיח את קיומם של עקרונות המהפכה הצרפתית. היתה זו השנה הסוערת ביותר בכל המאה התשע־עשרה, וסבלם של האנשים באותה שנה פּינתה את הדרך לאושר היחסי של השנים הבאות.

והפּעם, מאה שנה אחרי כן, מופיעה שנת 1948, שתהיה שנת־הכרעה בשבילנו. **זו תהיה השנה שתבטיח לנו את עצמאותנו בארץ־ישראל!

---

כשם שכל דרך לעצמאות קשה, כך קשה גם דרכנו אנו אליה. כנראה שלא היו לעמנו האומלל קרבנות וסבל, יסורים ותלאות למדי, כדי שנוכל לקצור בבת אחת את פּירות־העצמאות. נישאר לנו עוד להיאבק על עצמאות זו, להבטיח לה זכות קיוּם ובתנאים קשים ומסובכים דוקא.

– – – –.

בהתקפה על בּאבּ אל ואד, שאני השתתפתי בה, היה לי הרושם של קרב ממש. וכך זכיתי גם לטעום טעם שכזה וכממלא את התפקיד, שניתן לי כראוי. אמנם אם כי ההוראה ממש לא הוצאה לפועל, בגלל כוח־התנגדות חזק מצד הערבים, בכל זאת “היינו בסדר” גמור. ה“כלי” שלי פעל כראוי והכדורים עפו במהירות מפליאה. לא קלה היתה הדרך לשם, והדרך חזרה על אחת כמה וכמה, אך עם אור היום הגענו בשלום לנוה אילן, הנוה המארח.

לא עבר היום וכבר יצאנו שנית אל משלטנו המפורסם ביער־הארנים שבקרבת בּאבּ אל ואד. היות והכל עבר בשקט, נהנינוּ – הפּעם מן הנוף הנהדר הנשקף מן המשלט, ומהרי־יהודה בכללם – דבר שגם חייל צריך להעריכו כראוי. במקרה זה קשה היתה בעיקר החזרה מהנוה ל“מעלה” – הליכה בתוך עלטה וערפל ומתוך משא כבד מנשוא – אך אין אנו מדברים על קשיים שבהליכה, כי הרי זו המומחיות שלנו. בשתי הפּעמים האחרונות התאמנו גם בהליכה לאור הירח וכן בהליכה לאור־היום ובשעת־ערפל, ומה רב ההבדל!

וזה היום השני ששוב הננו בבסיסנו הבטוח והשלו. גשם כבד ירד עלינו, אך בדרך כלל עוד יפה להפליא, למזלם של החיילים, ולמזלם הרע של אנשי־האדמה!

5 בינואר, 1948

המצב המיוחד מחייב אותנו להגביר מאמצנו למען הענין שלנו. היות והועד הערבי העליון רוצה דוקא במלחמה, הרי נשיב לו מלחמה עד שיחזור בו. קרבנות נופלים מדי יום ואתה מזדעזע לשמוע במיוחד כאשר בין הנופלים נמצאים אנשים מוּכּרים לך או חבריך לחייל. אך בפני הגורל אין לעמוד, ואתה מתנחם וממשיך בנאמנות בשירותך.

יום ראשון, 11 בינואר, 1948; תש"ח¹

הרבה יש עתה לספר ולאמור, ואינני יודע אם אצליח לכתוב הכל. מה שברצוני לאמור, הוא, כי אנוּ חיים במתיחוּת מתמדת ובסכנות האורבות מכל צד. ולעיתים קשה לעכּל את כל הרשמים, ולהעלות אותם בכתב, ובמיוחד כאשר עוברים עליך בזמן קצר מאוד מאורעות ומשברים רבים כל כך.

ראשית, דומני שעלי לברך ברכת הגומל, על מספּר הפּעמים בהם ניצלתי וניצלנו מסכנת כלייה. אי־אפשר לדעת היכן אורב המוות, אך להסתכן אפשר בכל מקום ומשום כל זכות־קדימה לברכת הודייה לבורא על ששמר עלינו עד כה. ותפילתי כי נעמוד, ונעבור זמן־חירום זה בשלום, ושלוה תשׂרור בארץ.

– – –. האם הליכתי לצבא, היותי חייל – פּירושו – מות־גבורים? האין זו בריחה מתפקיד פּחות מסוכן אבל קשה יותר ואינו מכיר טובה? או שמא חבל עלי כעל אדם? אינני חושב! אין אדם טוב מדי למות למען המולדת. אולם, רבים אינם זכאים למוות זה. מה שלא יהיה – אם ארץ ישראל תהיה בסכנה – אני רוצה להגן עליה בחיי!

*

– – –. מה אני עושה? מדוּע נלחם אני למען אנשים, נגדם ועמם, ולמעשה אין הם חשובים לי? נניח, שבאמת ניצור פּעם חברה, אבל האם ארצה לחיות את חיי עם אנשים זרים ורחוקים לי ובמשך כל חיי להתלבט ולהילחם בבעיות פּרטיות וחברתיות? האם יישאר לי עוד כוח בשביל המשק או לתפקידים גדולים יותר? חשבתי: כל איש בעל רצון, מסוגל לחיות בכל חברה ומספר אנשים בעלי רצון טוב וחזק יכולים ליצור חברה. האם נכונה מחשבתי? ברצון טוב אפשר לחיות יחד, אולם כדי יצירת חברה נחוץ יותר.

*

– – –. חושש אני מאוד, שלעולם לא ניצור חברה עברית. אמנם למדנו את השפה בחלקה – למדנוה, כמו שלומדים צרפתית או אנגלית בבתי־ספר בחוץ־לארץ. אבל אין זכר לשינוי־ערכין, להתחיות בשפה ובאוירה עברית. השפה משפּיעה על האופי, על היחס לעבודה, לאדמה ולאדם. לא נכה שרשים, לא ניצור קשר חי ליישוב ולארץ בלי השפה העברית. על כן רואה אני את חובתי הקשה – להילחם למען השפה העברית בחברתנו ללא התחשבות בתגוּבות רגעיות; כי המטרה היא העיקר.

*

חיי העיר אינם כה טהורים, כה קלים ויפים, כה מלאים ערך לפרט, לעם ולארץ, כמו חיינו אנו! אין אנו צריכים לשאול את עצמנו: מדוע אנו חיים דוקא כך; – יש לנו מטרה, תפקיד, שאיפה ורצון, אשר לא ייכנעו בפני שום כוח שבעולם.

*

אחרי ההתקפה על עובדי־המטע

– – –. אתמול היה יום הוּלדתי הראשון שאיש לא הזכירו. זה מעיד על מקומי ועמדתי בקבוצה, – הערכה לעבודתי, הכרת כשרונותי וניצולם לטובת הקבוּצה. אך היחס אלי איננו כאל חבר: צבי הוא חבר הוועדה המשקית, מנהל־המטעים ומנהל־הגן ותו לא. צבי בתור חבר הקרוב ללבו של מישהו – צבי כזה איננו קיים. ואם יקרה לי משהו, תהיה זו אבידה למשק, אבל שום פּרט בקבוצה לא יזדעזע…

עינות, 6.10.1940

– – באמת הייתי כבר בהרבה חלקי־הארץ ואוכל כבר לדבר על ההתרשמויות הכבירות שהתרשמתי ממנה. היא קטנה מאוד אבל יפה עד אין־קץ. עוד כיום, אם אני יוצא קצת מעינות ומעיף עין על סביבתנו, היא אינה משעממת אותי, כי אם להיפך, היא משמחת אותי. וכשאני עובר ככה בחלקי־הארץ ורואה את השלוה ואת השקט השולטים בה, אזי מובן לי, שבארץ כזאת יכולים לשלוט רק חופש ושויון. אין להעלות על הדעת שתהיה ארץ של אי־שויון ואי־חופש, אלא שתהיה ארץ בה ישתחרר כל הרוצה מכבלי־הגלוּת ואי־השויון; אשר בה יוכל כל אחד לחיות חיים חדשים בכיווּן לשחרור האדם ושויון הפּרט. כאן לא תהיה העבודה לעול על צוארי־האנושות אלא לשמחה ולששון לכל פּרט ופרט; כל אחד יעבד ברצון רב את אדמת־הארץ, את אדמת ארץ־ישראל.

עינות, 3.12.1940

– – אתמול אחרי שובי מהרפת, ירדתי תיכף לזרוע תלתן יחד עם יוסיפון. היה יום גשום מאוד, יום סגריר, וכמובן, שטוב לזרוע ביום כזה תלתן־בעל. כשגמרנו את השטח למטה, היינו צריכים לזרוע עוד כשמונה ד' מעבר לכביש. ברם, החלטנו לדחות את זה עד שתים אחרי הצהרים. דוקא בזמן זה נפתחו ארובות־השמים, עננים המטירו, ברק הבריק, רעמים רעמו ורוח סוערת נשבה בעמק – אבל על אף הכל לקחנו זרעים ויצאנו לזרוע. הגשם חדל לרדת בחזקה, אולם הרוח הסוער הלך וחזק, במגפים נדבקו גושי־בוץ עד שקשה היה להרים את הרגלים.

זרענו – ופתאום נתחדש המבול, הברקים והרעמים נעשו חזקים. הרוח נשבה בלי רחמים ובכל הסביבה לא ראו איש, אלא את שנינו “הזורעים ברינה”. המגפים נתמלאו מים. אך דבר לא הפריענו, לא גשם ולא רוח, לא רעם ולא ברק: מה טוב מזרוע תלתן ביום כזה?

בכל זאת, בראותנו שאין אנו זורעים זרעי־תלתן אלא גושים של זרעים, הואיל ונדבקו זה לזה ברטיבות, עזבנו את החלקה וחשבנו לחזור הביתה. אבל הנה התפּזרו העננים ואינם! נו, בלי להרהר הרבה חזרנו והמשכנו בזריעה עד גמר החלקה.

תל־אביב, 11.12.1941

– – יש ולעתים אוחז בי פּחד איום, נוקב וחודר; שמא הכל לשוא, בלי מגמה, או אולי סתמיות? אך תמיד אמרתי: לא! לא! – יש מגמה – בלתי נראית. אבל לא על זה התכוונתי לכתוב, אלא על הפּחד שהציקני תכופות ולא הצליח להשפּיל רוחי. בכל מיני שטחים הוא מופיע כשד וחוצב בלבי. רבות ההתלבטויות שעל חבר לעבור בחיי־שיתוף, וגם עלי עברוּ לבטים רבים שהעמיקו בי את רעיונותי.

מושרשת בי האמונה באדם באשר הוא אדם, אמונה אולי עיוורת, תמימה, אך נחוצה והכרחית. נוכחתי הרבה פעמים לדעת, כי יש יסוד באמונה הזאת. אמנם גם הססתי וּפקפּקתי רבות. מאמין אני שלכל אדם יש רעיון שבעדו הוא מוכן לתת את חייו, להקריב קרבן; ואם כך – הרי עליו להראות את הרעיון הזה בכל שעה ורגע. כלומר, רק ללכת באותן הדרכים ורחובות הקרוּיים על שם הרעיון ואסור לו לסור ולסטות לסימטאות צדדיות שהן נוחות ונעימות יותר להליכה.

לצערי הגדול נפגשתי ברבים שסרו לסימטאות כאלה ואינם מרגישים בסטיה הזאת כלל וכלל, אלא מרגישים את עצמם בטוב שם. לעתים רחוקות הם חוזרים לרחוב הראשי, אך שוב צועדים זקופי־קומה לסימטא אחרת.

בראותי כדבר הזה, מתמוטטת אמונתי באדם: שמא הכל לשוא, בלי מגמה או אולי סתמיות?…

12.9.43

– – – כן, אשליות! המזיקות הן? הנחוצות הן? נדמה לי, שאדם, המאמין בדבר־מה וטרם נוכח שאמונתו אמונת־שוא, הריהו אדם המַשלה את עצמו, אשלייתו היא אמונה. אינני מתאר לי אדם מאושר חסר־אמונה. המאמין באמונה – אשלייה בדבר־מה – יוכל להילחם לשם הגשמת־חזונו. המשער שאמונתו אמונת־שוא היא – מרפה את ידיו מראש, ולא יוכל אף להיווכח אם אמונתו היא אמונת־שוא. היוּכל רפה־הידיים להיות יוצר? היכול בלתי־יוצר להיות מאוּשר? אם כן היוּכל בלתי־מאמין־מַשלה ליצור? לא ולא.

הבה אשלה את עצמי ואיצור, אאמין ואנסה!…

20.11.43

נדמה לי, שמשהו מגיבורי רולן יש גם בי: יש בי אהבת האדם והאמוּנה, כי זיק האלוהות חי בי, כלומר פּוטנציה לאנושיות ממש, לתרבוּת ממש. אולם אני מציץ ולעתים אני בסכנה להיפגע ולחדול מאמונתי. אך בסופו של דבר הריני מוסיף להאמין באפשרות הכללית: שיש בני אדם תרבותיים באמת ושאף אני אוּכל להיות כזה. במסגרת־חיי נדמה לי שאני כזה. רבים מפרשים לי את חוסר אנוכיותי, את התחשבותי בחברים, את נכונותי להתמסרות כחולשה.

האם אני מוותר מפני שאינני יכול לעמוד על שלי, על המהותי שבי? על המהותי שלי אינני מוותר והיתר נראה לי כבלתי ראוּי למלחמה עליו…

21.11.43

– – – האם יש לי דעה טובה מדי על עצמי? שאלה זו ניצבת לפני לעתים קרובות. אני חושב שאני אדם “טוב”. ואתמול כתבתי שאני אדם בעל תרבות אנושית אמיתית. האם מוגזם הדבר? ברור שיש גם לי שגיאות (ואין זה אמור רק לשם יפי־המליצה!), אולם נדמה לי, שהן בעיקר מתנגשות בי. אין זה טוב. אולם נראה לי שביחסי לאחרים מעטות שגיאותי מבחינה כללית, באשר התחשבותי והבנתי רבות, למרות שנסיוני קטן, וכתוצאה מזה אני לעתים דורש מעצמי ומהאחרים דברים הנראים לי הכרחיים ולמעשה עוברים עליהם החיים עם התפּתחוּתנוּ. אולם איננו מוּכרחים לקבל את הכל כמו הוא, אלא שיש שטחים אשר בהם עלינו לעשות ולדרוש שינוי־ערכין פּנימי וחיצוני. אמיתי: מבחינה כללית. הרי זה מתבטא בכך שאני נמצא ביחסי־חברוּת כמעט עם הכל (לדעתי, אין זה נובע מוותרנותי היתירה)…

3.1.44

– – – גישתי לאדם – ומה אני בגישתי לאדם? ראשית, אני מאמין באדם, אני מאמין שהאדם טוב הוא, או, יותר נכון, הוא יכול להיות טוב. אלא שיש לדעת להוציא ממנוּ את הטוב ולהעלותו אל פּני־השטח. ומה נקרא היות אדם טוב? הוי אומר: חיים עם הזולת מתוך הערכתו וכיבודו. אין זאת אומרת שעלי לוותר על כבוד עצמי, לוותר לאחרים לרעת עצמי, אבל – וזה החשוב – לא להשיג את הדרוש לרעת אחרים, כלומר: לקחת ולתת לשויון הכל ולטובת הכל; לעמוד על הצדק, האמת והאובייקטיביות עד כמה שזה אפשרי לאדם בכלל. קשה הדבר ולעתים קרובות אף בלתי־אפשרי. ראשית, לדעתי, על האדם להיות טוב, – לפי תפישׂתי – לגבי הקרובים לו ביותר, וכל המצליח להרחיב את החוג גם מחוצה לקרוביו, הרי זה משובח ואשרו גדֵל. נדמה לי שעל יסוד זה אפשר לבנות את הכל. יאמרו: זהו אידיאליזם בלתי מציאוּתי! אשיב: לאו! ואפילוּ אם העולם אינו נוהג כך, אני אשתדל לנהוג כך. יאמרו: לא תשנה סדרי־עולם; אשיב: על אחרים לא אוכל לכפות זאת. אני כך ארצה וכל הרוצה כמוני בין קרובי ייחשב. יאמרו: אוהב שלום אתה! אשיב: כן, אוהב־שלום לקרובי. מלחמה לטובתם־לטובתי במתנקשים במפעלנו לרעה. יאמרו: רק החלש מטיף לטוב ולשלום, כי בלעדיהם לא יתקיים. אשיב: אמנם כן, אם ידחה מלחמה בכלל, אך לא אם ירצה למנעה במקום שאין צורך בה לקיומו הוא, ואף לא לקיום “האויב”. יש צורך בה רק אם צרכי־הקיום של שני הצדדים מתנגדים זה לזה.

ומה אני? האם חלש אני? האם רודף־שלום אני בכל מחיר? האם אין דברים אשר עליהם אני נלחם, נלחם ואף מתנקש? ובכלל: האין דברים שכדאי יותר להקדיש להם את המרץ מאשר למלחמת־סרק? את מלחמת־קיומי אני נלחם למען יצירה תמידית מַקדמת. אולם לא ארצה להילחם מלחמת־סרק בצד איזה שהוא שהאינטרסים שלו אינם מנוגדים לשלי. כדאית היא מלחמה על ערכים מבחוּץ ומבפנים, ואף הכרחית – ואני נלחם אותה. אני נלחם על השקפתי זו. אינני משלים עם ההשקפה: החזק שולט, המתקיף צודק, והחצוף זכאי לזכות. בדעות אלו אין צדק. אין חלוקה צודקת אף בין קרובים. אינני מכיר ב“אדונים” או ב“זכות חזקים”. בזכות־הקיום רק לחזקים אודה בעולם הרחב, העוין. אולם לגבי חברים לחברה אחת, קרובים לצורת־חיים אחת אין היא נכונה, כי היא מפצלת את כוח היצירה המשותפת להם.

6.1.44

– – – ציניוּת. אמרו לי שאינני ציני די הצורך, וכי יש להצטער על כך. זה כבר טענתי שהציניוּת מופיעה לאחר יאוש וכל עוד אינני לאחר־יאוש אינני ציני.

מהי ציניוּת? אמרתי יאוש, יאוש כתוצאת אכזבה. מי מתאכזב? מי אשר מקווה לדבר־מה גם מעצמו וגם מאחרים, או מהעולם בכלל. מי אשר התאכזב מהעולם בכלל יכול להתאבד (אלא שהוא לא יעשה זאת!), או שיוכל לוותר על העולם הרחב, להתייחס אליו בציניוּת, בלעגנוּת מרה לאחר אכזבה ויאוש, ואז יצמצם את חייו בחוג מצוּמצם של אנשים ואינטרסים ומחשבות, ולפי נטיותיו ירגיש את עצמו חלש בעולם הגדול (נדמה לי, שזהוּ המקרה הנדיר יותר) או שיחשוב את עצמו לטוב מכל העולם, לפּרודוּקטיבי מאוד ולבונה יותר מכל העולם, לנעלה יותר (זהו בלי ספק הרוב, כי הרגשת־כוח נעימה מהרגשת חולשה). ואדם זה מתבדל מן העולם ואיננו יוצר בו יותר, באשר לא כדאי הדבר לכאורה. נראה לי שהציניות משמשת מגן נגד אותה הרגשת החולשה. –

“יאוּש מאחרים” – הכוונה לחוג מצוּמצם יותר; בחיינו הרי זה הקיבוץ וחבריו. המתייאש מאחרים, נדמה לי, מעביר את יאושו מעצמו ומכוחו הבונה והמתקן – לאחרים, וכדי להצדיק את חולשתו, והוא מאשים אחרים. תחילה הוא דורש מאחרים, אחרי כן מתאכזב, שכן תמיד נשגבות הדרישות מן המקויים, וכאשר הוא עצמו אינו מטה שכם, או כאשר הטיית־שכמו אינה מספיקה, הוא מתיאש, חדל מהטות שכם, דורש רק מאחרים. ואם אלה לא ימלאוּ את דרישותיו, הריהוּ מתייאש אף מהם. אולם, באשר הוציא את עצמו מכלל היוצרים, יראה רק את כשלונות האחרים, את שגיאותיהם, את חולשותיהם, וישכח כי הוא חלש מהם, באשר אינו מעיז להיכשל בהימנעו מפּעולה. אולם לו לעצמו הוקל, כי הוא איננו בנכשלים והוּא צוחק להם, ושוב זהו צחוק מר לאחר יאוש. הוא נעשה ציני. מאבד את אמונו באחרים, לא בעצמו (הרי זו אותה הגנה על עצמו וצידוק־חולשתו), ומעלה את עצמו על האחרים: שוב לא כדאי לו, לכאורה, להטות שכם – והוּא מתבדל, מה בצע לו באלה? לא כלום. בדידות היא התוצאה, ואולי ידידוּת עם “מתעלים” כמותו, בלתי־פרודוּקטיביים כמותו – כי בלי אמונה הלא אין אפשרות להיות יוצר.

אולם מה יעשה המתייאש־מעצמו ומכוחותיו־הוּא ויכיר ויודה בכך? איפה ימצא את המגן ואת הצידוק הדרושים לו? מה יבנה לעצמו המתייחס אל עצמו בציניוּת, בצחוק מר ולעגני לעצמו? מה יעשה החדל מאמונה בעצמו?

אני רואה כי הציניוּת טובה רק להגנה עצמית בפני היאוש החודר לנפש האדם עצמו. אולם היא מרפה, ואם כך, הרי אין היא טובה גם לאדם עצמו. היא ממרמרת את נפשו. ומה באה היא להוסיף אם האדם מתייחס לעצמו ולסיכוייו מתוך ציניות? אם לא יחדל ממנה, הרי לא יחזיק מעמד. ציניוּת היא חוסר־אמונה, ובלי אמוּנה לא יוּכל אדם לחיות.

ואם כן, לא צר לי שאינני ציני. אמנם אינני מוּגן בפני אפשרות להיות נפגע מכל כשלון, שלי ושל אחרים, ואכאב על כל שגיאה, אולם אמונה בי שיש תקוה לתקן כל דבר. ולכן אני מטה שכם ועוזר לבנות. הריני פּרודוּקטיבי והציניוּת אינה ממרמרת את חיי, חוץ ממקרים שהיא תוקפת אותי למרות רצוני. אולם אמונתי מנצחת תמיד ורע יהיה אם היא תיכנע. טוב לי שאינני ציני, על המגן שבה אני מוותר ברצון…

קרנבורן (רודזיה), יום א', 9.1.44

סוף סוף אני ניגש לעשות משהו, שתמיד פּקפּקתי אם אוציאו לפועל או לא: כתיבת יומן. משום מה נראה לי תמיד דבר זה כענין ל“ילדות” או לאנשים רכרוּכים ומתרגשים יתר על המידה, ולא לטיפוס הגברי ששויתיו לנגדי כאידיאל. אך בזמן האחרון באתי לידי מסקנה שזוהי השקפה ילדותית מאוד. דוקא לאחד כמוני, הסגור בעולמו הפּנימי והמוצא סיפוּק בבדידוּת, יביא יומן כזה תועלת רבה. חוץ מזה, הרי עומד אני – אני מקווה – בפני חיי־פעילוּת חדשים והרפּתקאות כטייס, ומתכונן לראות את העולם הגדול, ומעניין יהיה לקרוא פּעם מה שחשבתי, דימיתי והרגשתי בזמנים, במצבים ובמקומות שונים – – – –

5.3.44

מסתבר, שאני ממהר לכתוב על ה“נצחונות” שלי ואיני שׂשׂ ביותר לעשות כך גם בקשר לכשלונות. מה שהביא אותי לידי כתיבה זו היא העובדה, שקיבלתי ציוּן טוב מאוד בטיסה נמוכה והצלחתי במבחן טיסת־לילה. הלואי שתהיה לי הזדמנות להשתתף בפעולה ממשית! בעוד שעה קלה אצא עם קֶלי לטיסת־מרחק בגובה נמוך. הזדמנות מצוּיינת היא לראות את פני הארץ כראוי. מקווה אני לראות כמה “חיות־בר בנאות מגוריהן”¹

יום א, 6.8.44

– – – שוב ושוב מתברר לי שאיני “איש־חברה”. ישבתי עם הגב' X בגן, וכשלא פּתחה בשיחה על איזה נושא – לא עשיתי זאת אני. האם הייתי רוצה להיות אחר משהנני? האם בוחר הייתי להיות מוכשר לשוחח בשטף על דברים שאיני מוצא בהם כל ענין? וזה הרי פּירושו של “איש־חברה” כאן ברודזיה. הרכילות האחרונה, ניחושים על גמר־המלחמה והבעת דעות על דברים שאין לאומר כל ידיעה בהם, ושוב רכילוּת – לא! מוטב שאהיה מה שהנני, אף כי הדבר גורם לי “נזק”.

קרנבורן, יום ג', 14.10.44

הפסקה ארוכה מעת שכתבתי לאחרונה. אני נמצא כבר ב־S..T.A ונהנה מהתעופה לאין־שיעור. תרגילי ההפצצה הראשונה עברו בהצלחה.

מחרתיים – היום הגדול, יום בחינות “הכנפיים”. בוודאי אעבור אותן. אני מוכרח לעבור אותן.

אני עייף מאוד ובעוד כמה שעות אצטרך להמריא לטיסת־לילה ארוּכה. דומני שזו הפּעם הראשונה מאז החילותי לטוס, שאיני נלהב מהסיכוי לטוס בקרוב, וברצון הייתי מוותר על הטיסה הלילה.

יום ו', 9.3.45²

היום אחה“צ טעמתי טעמו של קרב אוירי “כמעט” ממשי. ג’וני (הקנדי) ואני טיפסנו לגובה של 10.0000 רגל ובילינו שעה תמימה ב”רדיפת־זנב" וב“השמדה” הדדית. אימון כזה מוסיף הרבה לבטחון העצמי. דומני שאיני רע כלל בסוג זה של פּעולה. אך מי יודע אם תינתן לי הזדמנות לעסוק בזה גם עם אויב ממשי. החדשות מאירופה היום בוודאי אינן מצדיקות “תקוות” כאלו. הרוסים עברו את האודר ומתקרבים לברלין, ובחזית המערבית נכבשה אתמול קולוניה…

אתמול התרוממתי פּעמים לגובה המצריך שימוש בחמצן – עד 31.000 רגל. מראה נהדר נגלה לעיני בגובה עצום זה: כמעט כל הים האדום, חלק רב מים התיכון וגם הנילוס ממרחק הגון דרומה מקהיר. אני שולט ב“ספיט” (“ספיטפייר”) כהלכה. לוּ רק אצליח להגיע לפעולות באירופה!

יום ה', 10.5.45 ליד סלרנו.

סביבה נהדרת: ים, שדות־תבואה מוריקים, כרמי גפן וזית לרגלי ההרים הגבוהים למרחוק.

יומיים אחרי יום־הנצחון. לכל הרוחות! האם ההרגשה היחידה שמפעמת אותי בזמן כזה, היא האכזבה שלא השתתפתי בקרב?!

ביום השלישי – יום הנצחון – שתינו כהוגן בפונדק היפה שֶבְנֶטונוֹ שמפּן לרוב, והיינו די מבוסמים³ בחזרנוּ. דומני שחברת האוסטרלים והרודזים היא הטובה ביותר שהיתה לי מאז הכנסי לרא"ף. יש בין חמשתנו (סנובי, ברני, צ’ס פרנק ואנוכי) רוּח חברוּת אמיתית⁴.

וּמה עתה? מקוה אני להישלח למזרח. אולי אצליח לראות שם פּעוּלה. מובן שלא יהיה טעמה כזו שציפיתי לה באירופּה. סוף סוף אין בלבי כיהודי טינה מיוחדת ליפּאנים. אך מסע זה ירווה במידה רבה את צמאוני לארצות חדשות ולמאורעות – – –

לוָריאנוֹ, יום ה', 26.7.45 – עם סקדרון 112

הבוקר הייתי קרוב לסוף, יותר מאיזו פּעם אחרת. המראנו שבעה מוסטנגים לשם טיסת־סיור עד אגם־קומו (באַלפּים) ואני הששי בטור. כדי להימנע מטיסה בעננים הכניס אותנו מנהיג־הלהקה (קפּיטן אדוארדס) לתוך עמק צר, בהיותו סבור, כנראה, שיש בו מעבר ברכס־ההרים. כשנכנסנו לתוכו, התברר לנו מיד שלא נוכל לצאת ממנו אם לא נטפס מעל להרים המקיפים אותנו. כשראיתי את רֵיי טמפלר (נער מצוין, עדין־נפש וחביב) שטס לפני, מתנפּץ אל ההר, החילותי מיד “לטפּס”. הצלחתי לעבור את ההרים כשגובה של עשר רגליים מבדיל ביני ובין פסגתם. מהשבעה חזרנו רק שניים. אף כי שנינו ראינו רק אוירון אחד עולה בלהבות על צלע־ההר, קרוב לוודאי שלשאר הארבעה קרה אותו דבר בתוך הערפל. כשקראנו להם מיד אחרי המקרה לא נענינו כלל.

יום א' 9.9.45

אתמול חזרתי מהחופש היפה ביותר שהיה לי מעודי. בשבת הקודמת נסענו לויניציה. שם נפגשנוּ בכמה בחוּרים מהבריגדה ונודע לי שהמכונית שלהם נוסעת לבלגיה. נסעתי אתם עד אינסברוק שבטירול האוסטרית, מקום שם ביליתי את הלילה בחוות־ההכשרה של פּליטים ממחנות־הריכוז. כמה מהם סיפרו לי סיפורי־זוועה על המחנות הללו. למחרת טסתי (טרמפּ) באוירון צרפתי לפריס. שבעת הימים והלילות שביליתי בעיר חמודה זו לא אשכח לעולם! מצאתי שם חברים מא"י, מאנשי הבריגדה, שגם הם באו לסייר בפריז ושמחנו יחד. מפּריז חזרתי ברכבת דרך שוויצריה. שהיתי בעיר לוזנה היפה ואגמה. תושבי שוויץ עושים רושם נעים מאוד. ילדים הביאו לנו לרכבת תפּוחים ואגסים אך מיאנו לקבל כל דבר תמורתם.

היום ערב רה“ש ולא מצאתי בעיר זו (אורינה) ארץ־ישראליים או סתם יהודים לחוג אתם (החפשתי היטב?). אני צריך לצאת הערב ל”פריאולי" עם החברה. אך אם אמצא את מישהו שיראה לי היכן אוכל להיות במסיבת־יהודים הערב – אוותר על חברת הסקדרון ואלך לשם.

10.9.49

אתמול הודיע לי המפקד שאני מועבר לסקדרון 213 המפליג לארץ! – – – להיות עם טייסת משלי בארץ! לטוס מעליה ב“סטנג”! נודע לי היום שסקדרון 213 יחנה ברמת־דוד. אקנה לי אופנוע שאוכל להגיע בו לתל־אביב בכל עת.

יום א', 16.9.45

נדמה לי שסוף סוף מצאתי את הדרך עלי ללכת בה בהגיעי לארץ ואת אשר אעשה כשאשתחרר מהרא"ף.

בימי הבטלה האחרונים הרהרתי הרבה בעתידי. ברור לי, שלא אהיה מאושר אם לא אעסוק בעבודה לפי רוחי. מחניתה נוּתקתי כבר ולא אחזור אליה עוד. ובכן, עלי להתקשר עם הטכניון בחיפה מיד בהגיעי לארץ ולהשתדל להתקבל בו כסטודנט עוד לפני השחרור ולהתחיל ללמוד ארכיטקטורה. אוכל לבוא להרצאות אפילו מרמת־דוד באופנוע. על ידי כך ארויח שנה או מחציתה עד השחרור

---

אבּו־קיר (מצריים). 29.9.45

הגעתי לכאן ביום ד' באניה “מטרוא” מטַרַנטו. שטנו בים חלק כראי שלושה ימים ושלושה לילות. באניה נוסעים אתנו כשלוש מאות שוטרים בריטיים ובטליון של הקלעים האיריים המלכותיים – תגבורת למשטרה ולצבא בארץ. פירוש הדבר ברור. מחכים למהוּמות בעתיד הקרוב. לכל הרוחות! התאכזב גם ממשלת הפועלים?

מסעדת הסרג’נטים מלאה יוונים צעקניים. אני סמל־תורן היום ואיני יכול לצאת לאלכסנדריה, וחבל מאוד: הערב שמחת־תורה וגם קבלת־שבת בקלוב היהודי בעיר.

יום ב', 1.10.45

מתי נעזוב סוף־סוף את המקום הזה? אני מודאג מאוד ביחס למצב בארץ. מה יהא תפקידי במאורעות הבאים? מקוה אני שאוכל לעשות משהו יעיל יותר משעשיתי במאורעות 36’–39'.

יום ו', 5.10.45

אנו עדיין באבוּ־קיר. – – –. היינו צריכים לזוז סוף־סוף היום, והנה ברגע האחרון נתבטלה הנסיעה. מדוע? אין איש יודע. מקווה אני שאין זה בקשר עם המצב בארץ.

גדודי־צבא מוסיפים לזרום לארץ. היום מודיע העתון על בואה של דיויזייה שלמה מבלגיה. האם יהא עלינו להתנגש בכוחות אלה? וּמה יהא חלקי בכל מה שעומד לפרוץ בארץ? הדבר יתברר לי, בלי ספק, בהגיעי שמה.

גבת (רמת־דוד), יום ה', 1.11.45

מחר אני מוחזר למצריים. אחרי שהייה כה קצרה בארץ מצאו לנכון לשלוח אותי מכאן (בלי ספק מסיבת המתיחוּת ההולכת וגוברת בארץ). פשוט חזירוּת! ואני רק הצגתי רגלי בארץ, החילותי לקשר ולחדש קשרים… כמה יפגע הדבר באמא; כה צר לי עליה!

הייתי יכול בוודאי להביא תועלת רבה לוּ נשארתי כאן בסקדרון.

הסתו מורגש כבר באויר והכל יהיה עוד מעט ירוק ורענן. ואני – לעזאזל! – למצריים העלובה.

יום ג', 13.11.45

זה עתה הודיעו לי שאני עובר שוב לאיטליה! לא ציפיתי לזאת כלל. אני מקבל את החדשה ברגשות מעורבים. צר לי להתרחק שוב מהארץ. חבל מאוד.

רומא, יום ד', 26.11.45

אנו שהינו כאן במסעדת סרג’נטים ופרחי־קצינים. חיים נהדרים! הספקתי לראות כמעט כל מה שכדאי לראות כאן עד… שער־טיטוס.

מורטליאנו, יום ו', 30.11.45

הגעתי לכאן אתמול בבוקר. אחרי נסיעה מעיפת של שלושים ושש שעות – מרומא ברכבת. הרושם הראשון של האנשים – טוב מאוד. הסתדרתי בחדר, בבית משפחה איטלקית. הזדמנות מצוינת ללמוד איטלקית.

בארץ – מהומות, בינינו לבין הצבא והמשטרה. מאוד לא נעים ליהנות מתענוגות המקום, כאן במרחקים, בשעה שבמולדת נהרגים ונאסרים בחורינו. כאן – ריקודים, רכיבת סוסים, שחייה וכו', ושם נפצעות גם נשים בהתנגשויות עם הצבא.

ראשון של חנוּכה. כמה אני משתוקק להימצא עתה בתוך חברה ארצישראלית!

קיאסוטיס, יום א', 23.12.45

אני נמצא כאן עם סקדרון 112 זה כשבועיים.

קיבלתי היום כמה עתונים מהבית. אחרי קראי את אשר קרה בשפיים, רשפון וגבעת־חיים לפני זמן קצר, נראית לי שהוּתי ביחידה אנגלית כבתוך כלא. מקומי שם, בארץ, בין אלה שהתנגדו לפולשים מהצבא הבריטי. והעובדה שאני משתעשע אתם יחד, שוחה אתם, עוזר בקישוט־המסעדה לכבוד חג־המולד, אינה יכולה שלא לגרום לי הרגשת “יוצא דופן” ומוסר־כליות – – –.

טוב שאני יכול לשלוט בעצמי ולא להיסחף בזרם השתיה הפרועה, שסחף את כולם כאן בקשר עם חג־המולד.

אומרים שבסביבה הזאת נמצא מחנה־פּליטים. השבוע אני מוכרח לגשת אל המחנה (היכן?!)

יום ד', 16.1.46

אני בן כ"ה היום! כמה מיהרו השנים האחרונות לחלוף. מבלי שהרגשתי כמעט הפכתי מילד לאדם מבוגר. אמנם, נדמה לי – בעצם, אני בטוח – שבתוכי נשארתי ילד בהרבה מובנים.

בעוד שבוע אני טס קהירה לקוּרס מנועי־אויר. אולי אצליח לגשת גם הביתה?

טריפּולי, יום ג', 12.3.46

קפיצת־הדרך של מאות מילין ממקומי באיטליה עד צפון אפריקה. דרוש היה להטיס כמה מוסטנגים מאיטליה למצריים וקראו למתנדבים לטיסה זו. ומכיון שזהו דבר לפי רוחי – שעות טיסה רבות, ראיית מקומות חדשים ועוד – קפצתי על המציאה והתנדבתי לעבודה זו.

זה ארבעה ימים שאני שוהה כאן בטריפּולי, כיון שנפל קלקול במכונה וגם סערות־החול מונעות את הטיסה. חניתי בדרכי זו בנאפּולי, בסיציליה, במלטה. מחר בבוקר, תודה לאל, אני ממריא ואקווה לעבור את מחצית רחבה של יבשת־אפריקה ולהגיע קהירה לפנות ערב.

פורטיצ’י, 27.4.46

הפעם בוודאי ביקורי האחרון כאן – אני נוסע לשחרור!

הצלחתי שלשום לבקר סוף־סוף בקפרי. ואף כי הנסיעה אל האי עלתה לי במחיר דחיית הנסיעה מצרימה לכמה ימים (הפסדתי את המקום באנייה בגלל העדרי מכאן בשבת) – איני מצטער על כך כלל. “המערה הכחולה!” האם ישנם מקומות רבים בעולם שיכולים להתחרות אתה ביופי? ראיתי גם את ביתו של בעל “סן־מיכּלה”.

אלמזה, 31.4.46

ושוב ב־22⁵. הגעתי לכאן אחרי נסיעה נעימה מאד ב“פרנקוניה”. עוד שבוע – ואולי פחות? – ואני שוב אזרח ארץ־ישראל.

מבוא

אני יושב להעלות בכתב זכרונות־דברים, שאני עצמי הייתי קורא אותם כסיפור דמיוני – לולא חייתי אותם אני עצמי. זכרונות־מעשים, המסמרים גם כיום את שערותי בזכרי אותם. ואני מתפּלא עד היום ואיני מבין, באיזה נס יצאתי מכל הסכנות. הלא כפשע היה ביני ובין המוות. ולא רק פעם אחת בלבד. וכל אלה עברו עלי רק בשתי השנים האחרונות, שתי שנות־מלחמה. כמה גלגוּלים נתגלגלתי בהן! פּצצות. מחנות־הסגר, “גניבת גבולות” ונסיעות על פּני העולם – דברים אשר מעודי לא חזיתי אותם אף בעיני רוחי. גם עכשיו, בשעה שאני כותב, הנני בנסיעה: מיפּן אני נוסע להודו באניה היפּנית הוּשימימַרוּ. שעה זו נראית לי טובה ביותר להתחיל בכתיבה. הן נסיעה בים במשך עשרים וששה ימים מביאה לידי שעמום, בייחוד כשאין למלא את חלל־היום. על כן אני כותב – – –

---

29 במאי, 1941

בין הונקונג לסינגפּור.

יום החמישי האיום

רעד עובר בגופי בזכרי את היום הזה.

זה היה ביום החמישי, בשבעה בספּטמבר, הוא היום השביעי לפרוץ המלחמה. עוד בשכבי במיטה שמעתי הפצצה חזקה. פגיעות־הפצצות טלטלוני מן המיטה, אבל נהייתי אדיש לכל מה שיקרה. לפני צאתי טלטלוני מן המיטה, אבל נהייתי אדיש לכל מה שיקרה. לפני צאתי החוצה שלחתי, כרגיל, מבט לילקוטי המוּנח בפינה, ארוז מן הזמן שהתכוננתי לעלייתי, – ארוז וכביכול מוכן לנסיעה, כדי שאוכל לשימו על שכמי בכל רגע ולצאת לדרך. לא אחת חשבתי שאין כל טעם בדבר להחזיק את חפצי בילקוט בשעה שאני בטוח שאין אפשרות לנסוע לארץ. גם הפעם אמרתי להתיר את הילקוט ולשכוח את כל מה שעבר; אבל דחיתי את הדבר.

בחוץ אומרים שהגרמנים מתמידים בהפצצת־עירנו מפּני ששֶדליץ נמצאת בדרך הראשית של מנוסת פּליטי־וַרשה. מספרים שגם הממשלה היתה בעיר – אחרי אשר פוּנתה וַרשה – בדרכה לבריסק. הנה כי כן, שדליץ סובלת כל כך מפני שהיא נמצאת בדרך הראשית של האֶואקואציה למזרח.

השעה כעשר וחצי. הנני עומד ליד רמקול ומאזין לידיעות על מצב־המלחמה. פתאום נשמע רעש של מנועי־אוירונים וההמון נמלט מתוך בהלה. רק אחרי שכל האנשים התחבאו, מי במקלט ומי בבית, ניתן אות־האזעקה: באיחור־זמן!

אני יכולתי למצוא לי מקלט מאחורי שער־הביטון של הבית בו נמצא רמקול־הרדיו, אבל זה היה בית קטן, בן קומה אחת, ואני רציתי להסתתר בבית גדול. הבתים המעטים שנחרבו על ידי ההפצצות הקודמות בירכתי־העיר היו כולם בני קומה אחת או צריפי־עץ קטנים ונתפתיתי להאמין שבית גדול הוא מחסה טוב יותר. פּצצה כי תיפּול על בית קטן הריהו נהפך בין רגע לגל־עפר ואין פנאי להימלט; אבל פצצה הנופלת על בנין גדול – הרי יש לך שהות למלט את נפשך במדורות התחתונים, עד שהחלקים העליונים נבקעים ומתמוטטים. ומתוך חישוב זה רצתי לבית הגדול שברחוב שנקיביץ 44, ונחבאתי במסדרון. אתי יחד היו שם עוד כחמישה־עשר או עשרים איש. מהם נחרתו בזכרוני אשה צעירה ותינוקה בזרועותיה וגורף־ארובות שחור, שחבל־עבודה מלוכלך כרוך לו במתניו. גורף־הארובות – נוצרי צעיר – ידוע היה לי מביקוריו בביתנו לרגל עבודתו. הוא עמד ואני יכולתי להתבונן בתנועותיו. זוכר אני: משהגיע בריצה למסדרון, בו עמדנו כולנו, מיד נתן עיניו בתקרה והסתלק הצידה, שלא יימצא מתחת לקורת־הברזל שבתקרה. הבינותי לחששו ולמחשבתו והתבוננתי גם אני בתקרה, כמבקש מקום בטוח יותר. לבסוף ראיתי שמוטב אם אעמוד במקומי, באמצע המסדרון, במעלה הראשונה, כשידי מחזיקה במשענת. לפי חשבוני, עלי למהר ליציאה שממולי במקרה שיפּול דבר־מה על הבית. עודני¹ שקוע במחשבותי והנה ברד־פּצצות ניתך מסביב, ובטרם אתמצא במצב – טרך! – פּצצה נפלה על ביתנו. איש מאתנו לא יכול למלט את נפשו. אמנם חוּשי לא נתבלבלו, אבל לא היה לאל ידי לעשות דבר, אף לא לזוז ממקומי, כי מקץ רגע אחד התמוטט עלינו כל הבית ונשארנו בתוך חושך מחניק. לא ראיתי דבר מסביבי, רק הרגש הרגשתי אבק רב וידי ממששות שברי־לבנים וכפיסי־עץ ומיני חומר לא אדעם.

חתרתי לעבר היציאה. התאמצתי לסלק את כל החוסם את דרכי, אבל כל עמלי היה לשוא, כי חושך מסביבי, כל מה שידי נגעו בו אי־אפשר היה להזיז ממקומו. הייתי במצב של התעלפות ורק לאחר זמן־מה הגיעוּ לאזני קולות חנוּקים. מי שהוּא צעק: “הצילוּ!” קול אחר צעק: “שמע, ישראל!” אשה התייפחה והרעישה עולמות: “ילדי!” וקול שני של גוי נשמע: Jezus, dla Boga“…²”. תינוק בכה מפּחד. קול צרוּד חזר על שם של קרוב או של ילד. ובתוך הקבר החי נתערבבו הקולות והגיעו כאילו מעבר לקיר. הבנתי שכל האנשים שהיו במסדרון מכוסים מפּולת כמוני. מה לעשות? תקפני יאוש. הכל מסביב לחץ עלי ולא היה מקום פּנוּי להזיז ביד וברגל. ואז כל חיי עברו לפני עיני העיוורות. ושאלתי את עצמי: האם זהוּ באמת סוף־חיי? האם כדי לגווע בקבר חי נפרדתי מידידי וקרובי לפני העלייה? האם לתכלית זו קיבלתי מקבוצתי אישור לעלייה? לא הבנתי דבר, ויחד עם המקהלה הכללית של צעקות־לעזרה לחשתי גם אני כמה מלים שהביעו את מר־רגשותי אותה שעה.

כשם שלא במתכוון באתי אל האנשים, שכיסתה עליהם המפּולת ברחוב שנקיביץ 44, כן באה גאולתי משם שלא במתכוון: במקרה זז משהו מעל לראשי ולפתע נפתח בקרבתי פּרץ קטן, בו זכיתי לראות שוב את אור־היום. הרגשתי עצמי כעיוור שנפקחו עיניו פתאום. מישהו, שהיה לפני, זז וטיפס וזחל לצד שממנו בא האור. היה זה מקום־החלון במסדרון שליד המדרגות, המובילות מחדר השוער לקומה הראשונה. דרך חלון זה, כנראה, הציל מישהו את עצמו, וכשיצא נפתח גם לנו פּתח־ההצלה. עזרתי למי שהיה לפני שסתם את הדרך, לטפס ולהגיח, ואחרי שפינה לי את המקום זזתי גם אני. עליתי על חפצים שלא ידעתי מה הם: ערבוב של שברי לבנים ועץ, מיני דברים רכים (אולי אברי מתים או פצועים?),ראשי נתקל במשהו, כובעי נשמט – אבל לחפשו לא חשבתי, מחשש שמא אגרור משהו שיכסה אותי שוב. נמשכתי אל הפּרצה, ממנה בא האור. עוד גיחה אחת – ונחלצתי. לא ידוע לי כמה זמן הייתי תחת המפּולת; אני משער כי עשרה רגעים, שכן יותר מזה לא הייתי יכול לחיות בלי אויר. כשיצאתי חי לא ידעתי מה עלי לעשות. קודם כל רצתי בכל מאמצי כוחי כדי להתרחק, ככל האפשר, ממקום־החורבן. עברתי את חצר־המעבר של רחוב שנקיביץ, 44, לרחוב פינקנה, ומשם חציתי את הסימטה שפּיטלנה, ורק עכשיו תפשתי, שההפצצה עודה נמשכת ובכל הסביבה בקרבתי מתפּוצצות פצצות ומתמוטטים בתים. לא ידעתי מה טוב לי יותר, אם לרוץ הלאה או להתחבא שוב בצל “חומת־מגן” כמו קודם. ראיתי אנשים רצים כחיות־יער ועיניהם בולטות ופניהם משונות וכל מראיהם כפראי־אדם משום שכבת החומר שעליהם ועל בגדיהם. פתאום נשמעה התפוצצות מרחוב בית־החולים. אני רואה: כמה אנשים משתרעים על אדמת־החול שברחוב (היה זה זמן של תיקון הכבישים); השתרעתי גם אני ופני למטה, שלא לראות בנפול עלי הפצצה, אלא למות מיד. מן השער קוראים לנו ודורשים שניכנס ולא נשכב תחת כיפּת־השמים. איזה איש־צבא גבוה, שהיה חבוּי באותו שער, צועק אלינו בקולי־קולות, בלשון פּולין ה“אמיתית”, בחירופים לאין שיעור, שנתחבא בכניסת השער. קמתי ויצאתי לתוך השער, ומשם לחצר, החוצה. כי חושש הייתי ל“מחסה”, שהבית יתן לי באם תיפול עליו פצצה. ושוב לא נתנוני לעמוד בחוץ. סיפרתי להם מה קרה אותי, והנה אני רואה בחצר עוד כמה אנשים שפּניהם שחורים ואיומים כפני; כנראה נמלטו גם הם מאיזו חורבה שכיסתה עליהם. יהודים מביאים לי מים מביתם. אני שוטף בהם את האבק שמעל ראשי ורוחץ את הפּצע הקל ברגלי הימנית. אני שותה מן המים המהולים באבק שבפי – הצמא והחנק בגרון גרמו לי צריבה לבלתי־נשוא. בשער נשמעות יללות אנשים שנמלטו לכאן. אשה פּולנית נופלת אל תוך זרועות־הקצין ומיבבת בהיסטריה: “איה בעלי? הנמלט מן הטכסי? איהוּ?” מספרים לי שהקצין, האשה ובעלה עמדוּ כאן בנסיעתם מוַרשה; הטכסי שלהם היה בסמוך לעיריה; נפלה פּצצה והטכסי נהפך לקופסה שבורה ואין יודעים לאָן נעלמו הנוסעים. פּצוּע מספּר איך ובאיזה בית נפצע. אני רואה בחור נוצרי שפּניו פני שד ממש: עיניו בולטות־מתפּרצות ושער ראשו הפּרוע מלא צרורות חומר ואבק. כך, בלי ספק, היה גם מראי־אני לפני שרחצתי את פּני במים שהביא לי יהודי מביתו. בינתיים חלה הפסקה בהפצצה ואני יוצא מן החצר ופני למקומות מגוּריהם של קרובי וחברי. אי־אפשר ללכת במדרכות, כי הרגל נתקלת בתלי לבנים ועפר. מתוך הבתים שנתפוררו עולות קריאות לעזרה, קורעות־לב. אין מי שיציל אותם כי כל איש רץ כמטורף לבני משפּחתו ולקרוביו. הכל משתוקקים לראות אח ורע וזה נותן כוח לרוץ ולבוא בתוך הריסות־בית, על אף הסכנה שמא יתמוטטו גם יתר חלקי הקירות, שנפגעו בהתפּוצצוּת. אנשים שניצלו מתנפּלים זה על צוארי רעהו מתוך התפּרצות של בכי וצעקות עד לב־השמים. אין מאמינים עוד, כי אכן זה חי! הגענו לבית ברחוב ס‘, בו גרים בני משפחת ג’, חברה ל“קן” שלנו, ור', חברת־הקבוצה. מצד הרחוב לא היה ניכר שהבית נהרס, ואולם בכניסה לחצר נראה מיד החורבן שנגרם לבית על ידי פצצה שנפלה עליו. זה היה בית בן שתי קומות ועתה נהפך למפולת. גגו נשמט־צנח למטה והתערב בלבנים, בקרשים ובשברי רהיטים ומטלטלי־בית בכלל. מתוך ערבוביה זו, שהיתה פּעם בית, נראה ראש יהודי זקן, עטור זקן לבן, כולו שותת דם. מקום־מגוריו היה למעלה, בקומה השנייה, ובטרם הספּיק הזקן לרדת ונתרסק יחד עם כל הבית. בצד נראו אברים מדולדלים, מרוסקים, מאדמים.

כל תל המפּולת נערם בחלק הקדמי, בכניסה של המסדרון. החלק האחורי של הבית וחדרי משפּחת ג' לא נפגעו. רק קורות־התקרה נעקרו בקניהן בצד אחד והיו תלויות באויר ומאיימות בסכנת התמוטטות אף של חלק זה. לא שעיתי לסכנה ונכנסתי דרך החלון לחדר שנחרב למחצה. מתוך בור־מרתף הגיעו קולות־אדם חנוקים־רפויים, ממין הקולות שכבר היו ידועים לי. בשארית־כוחותיהן חיננו נשים בקול צרוד להצלה. לידי עמדו שני גברים שחיפּשו את קרוביהם וּמיד התחלנו בעבודת ההצלה. כל נגיעה שנגענו עלוּלה היתה לסכן את חיינו־אנו ואת חיי הנמצאים בתוך המפּולת. ומבין ההריסות צעקו אנשים שנקברו חיים.

אשה אחת מבקשת להגיש מעט מים לתוך הבור כדי להציל את ילדה הפּעוט המתעלף על ידיה; אחרת, שעלה בידינו להוציאה החוּצה, היתה כל כך עייפה וחלושה מצעקות ומפחד־מוות, עד כי אבד לה כוח־הדיבר ורק שפתיה נעוּ בעוית: מים ביקשה; אשה אחת לא יכולנו לחלץ בשום אופן: ראשה ומרבית גופה כבר היו בחוץ, אבל אחת מרגליה היתה תקועה ולחוצה וכל המאמצים לחלץ אותה היו לשוא.

ראיתי את חברי א'. הוא בכה על שסבתו וילדיה כוּסוּ שם במפּולת. על חברי לא ידע דבר.

מפי האנשים שהוצאנו אי אפשר היה להציל דבר. הם טרם התאוששו ולא ידעוּ את הנעשה והנשמע סביבם. בשארית כוחותי עזרתי למשוך ולהציל עוד אנשים, וכל אותה שעה ריחפה עלינו סכנת ההתמוטטוּת של החלק השני בבית. לבסוף נודע לי מפּי הצעיר ג' שאחיו ואחיותיו ויתר חברי שבבית הזה נמצאים בחיים. הם היו הראשונים שניצלו כאן. הוא הראה לי את המקום, בגן שממולנו; שם הם יושבים.

הרגשתי את עצמי כמי שנולד מחדש. לשמחתנו לא היה גבול. ההשגחה מינתה לנו גורל אחד וכפשׂע היה בינינו ובין המוות. עלוּלים היינו למות תחת החרבות, בלי שידע איש על גורל משנהו.

ישבנוּ תחת העץ וסיפרנו איש לרעהוּ את אשר עבר עלינו. וכששקטו השמים (כי שוב נשמע רעש אוירונים) אזרתי את שארית־כוחותי ורצתי הביתה, לראות אם היה חורבן גם שם. בדרך פּגשתי בחברי י' עם אמו ועם אחותו הקטנה ונשמתי לרווחה בראותי אותו חי. בכלל, כשהיו נפגשים מכירים, היו רואים זה את זה כשבים מעולם אחר.

בכל מקום במרכז־העיר ניראו תמונות־זוועה של חורבן. חצי שעה קודם לכן התנוססו כאן בתים גדולים ויפים, ועכשיו צועקים מתוך חרבותיהם אנשים־מתים למחצה. אגב סיפר לי יוסף, כי דירתו, שהיתה בקומה העליונה, מתחת לגג, נהרסה ו“עפה” למטה מחמת הדף־אויר חזק שנגרם על ידי פצצה שנפלה על בית סמוך. לאָשרם לא היה איש בדירה וכל המשפחה ניצלה ממות, אבל דירה לגור בה אין להם. עכשיו הם רצים אל מחוץ לעיר, לאיזה גן, לחכות שם עד סוף ההפצצות, הבלתי־פוסקות.

המשכתי דרכי לביתי. על יד שער־המעבר ברחוב פינקנה שאלתי כמה ממכירי על הנעשה אצלנו בבית. ענו לי שבחלק זה של העיר בוערת אש, וכנראה שגם ביתנוּ אחוז־להבות. רצתי מהר, והנה האש לנגד עיני ואני איני יכול לגשת. אנוס אני לעקוף ולגשת לבית מצד אחר. כל הגדרות הרוסות. והנה אני ליד הבית. להיכנס אליו בדלת אי אפשר מפּני האש החזקה הבוערת בבית־העץ שממול. דרך איזה חלון בקרבת־מקום חדרתי לדירתנו, אך היא ריקה למחצה; אין נפש חיה בה. חלק מכלי־המיטות ומן המלבושים הוּצאוּ מכאן. בעד החלון הפּתוח נושב ובא חומה של אש האוכלת את הבית ממול. במסדרון – שלולית גדולה של דם־אדם, אבל צורת אדם אין. שכן מציל ומוציא את המיטלטלין שלו מן הבית. אני שואל אותו, איה בני ביתי, איה סבתא, בתה וכל המשפּחה. העודם בחיים? השכן מרגיע אותי ואומר: חיים, חיים הם; שום רע לא אירע להם; כל דאגתם לי. אך איה מקומם עכשיו – אין הוא יודע.

*

ושוב אני ממהר אל החלון ובא אל החדר ואיני יודע מה לעשות. כולי מרוט־עצבים. מה אעשה? האציל את פּליטת חפצי וגם את שאר החפצים שבחדר? ושמא טוב לצקת כאן מים, שלא תוכל האש שמנגד לאחוז בביתנוּ־אנוּ? ואולי ארוץ שוב – אף על פי שרגלי כבדות – עד שאמצא איש מבני־משפחתי? כמבולבל אני עומד. אבל למראה שכני המוציא חפצים מדירתו־הוא – אני מתחיל לעשות כמוהו. אני מציל את התפילין שלי, אני סוחב החוצה את ילקוט־הגב שלי, שעוד בבוקר רציתי להתירו. עודני מוציא כמה חפצי־בית, והנה קורא אלי שכן אחר בקול, שמוטב לי להביא מים ולעזור לאנשים המרטיבים את חלק־הבית הקרוב לאש. אם כך אעשה לא אצטרך להוציא חפצים מן הבית. שמעתי בקולו ונשאתי מים מן הבאר לבית. שכנים מבתים מרוּחקים עזרו לנו בכך. בעד החלון הכנסתי מים ובצאתי לקחתי אתי כמה דברים מן הבית. אותו שכן צועק, שמוטב לי למהר להביא מים ולא להוציא חפצים אל החוץ. אבל אני לא ידעתי נפשי. לא ידעתי מה חשוב יותר. אף ישבתי על חלון הקומה הראשונה ועזרתי לצקת מים על מחסני־העץ הקטנים, שעמדו להיות למאכולת־האש. אך לבסוף עזבנו את המקום מתוך יאוש, כי כבר אחזה האש באותם מחסני־העץ ובלול האווזים והתרנגולות. אחר כך, כשהבית כבר נהפך לגל־אפר, התבוננתי וראיתי, כי לא היטבנו לעשות. ראשית, יכולתי להציל יותר חפצים מן הבית. שנית, צריכים היינו לקרוא לעזרתם של עוד כמה אנשים לשם פירוק מחסני־העץ והגדר שנמשכה ממקום השריפה עד לביתנו. על ידי כך אפשר היה לשמור על הבית מפני האש המתקרב. ואולם כל מחשבה טובה מאחרת לבוא, ולא עלה הדבר על לבי־אני אף לא על לב שאר האנשים שבאו להציל את הבית.

נודע לי שסבתי הזקנה ובני־משפּחתה הם בחצר שמנגד ותיכף רצתי לשם. את כולם מצאתי חיים. הם הרבו לדאוג לי ולא קיווּ לראות אותי חי. עכשיו לא נתנו לי ללכת אל הבית, אל מקום־השריפה. אבל בכל זאת הלכתי שמה להעביר את החפצים הנה. אחר כך נתתי עין ב“דירתי” החדשה.

המון רב של נשרפים יושבים כאן, מי על כלי־המיטה שהציל, ומי סתם על הקרקע, נשען על עץ, וכל איש נאנח בתתו לעצמו דין־וחשבון על מה שאבד לו ואת מי הביא קרבן לאלהי־האבדון. אנשים מדברים על מי שהם מקווים לראות אלא שאין הם יודעים את מקום הימצאָם. האחד מתאבל על בן שנהרג בפצצה, ואחד צר לו על מנורות־הכסף או כיוצא בהן שהשאיר בבית־השריפה. בתוך הנשרפים והאומללים יושבים גם אנשים, שעד עכשיו לא אירע להם כל רע. הם הספיקו להוציא את מעט המטלטלין שלהם לכאן, האש רחוקה עוד מביתם, אבל הם בוכים על שביתם צפוי לשריפה. אשה זקנה חולנית שכבה על אלונקה ונאנחה. קודם היה לה בית וּבו יכלה לשכב חולה ועכשיו שהוציאוּה משם, עליה לפחת את נשמתה תחת כיפת־השמים. דירתה כבר אחוזת־אש. נשמע געגוע של אווזים שניצלו מן הלול ואחרי זה נביחת כלב רע שלא נתן לאיש להתקרב למקום שבו הוא קשור. כל זה ואנקות האומללים, הנשרפים ונפגעי־הפּצצות הצטרף לקול המולה אחת מזעזעת. הכל היו אומללים, אפילו מי שביתו עוד היה עומד וקיים. הגיעה ובאָה חבורת מכבי־האש. את שריפת ביתנוּ הקטן עוד אפשר היה לכבות בנקל. אבל הם לא שעוּ אליה, כי הבית היה פּנימי והם רצו להציל דווקא את הבתים הגדולים, הקדמיים, אף על פי שלא היתה כבר תקוה להציל אותם. בכל החלונות כבר נראתה אש ולמלט משהו לא היתה כל אפשרות. אלא שבעלי־הבתים האלה (וביחוּד הרצל הלברשטדט) הבטיחוּ למפקד־הכבאים שכר גדול חלף הצלת רכוּשם מידי האש, וזה, כנראה, השפּיע.

הזקנה עוד שכבה על האלונקה ונאנחה. לא היה מי שיטפּל בהּ ויגיש לה משהו, כי כל איש היה נתון לצרותיו־הוא, עד שבא חתנה. כשראה שתפח כאן את נשמתה ולא יוכל להביאה לקבר־ישראל (כי בעיר התגוללו מתים בלי מספּר – קרבנות־ההפצצות של היום – ואין יודע איך ייקברו, כי כל חברי “הצלב האדום” ו“חסד ואמת” עמוסים עבודה למעלה ראש וגם מי שאינו חבר עוזר על ידם), החליט להעביר אותה לבית־החולים ושם יהיה מה שיהיה. בבית־החולים יטפּלו בה הן בחייה והן במותה. הוא הציע לי תשלום תמורת עזרה להעביר אותה לבית־החולים בסטַרוֹויטש. הלכתי ונשאתי עמו את הזקנה לבית־החולים. בדרך היתה שוב התקפה מן האויר. אנשים נסו כעכברים מחוריהם. אני לא רצתי, כי כבר ידעתי שאחת היא, אם איחבא בבית או במקלט, או אעמוד עם הזקנה ברחוב, היינו הך! הפצצות פּוגעות בכל מקום ומי שדינו ליהרג או להיפצע לא יועילו לו שוּם מקלטים שבעולם.

לי לא חשוב מה נעשה בעולמו של הקב“ה, חדלתי מהרבות מחשבות. הכל עשיתי כאבטומַט. אחרי שנחתי מעט נשאתי את האשה שוב, אף על פּי שזה היה בשעת ההתקפה. שוב לא היתה חובה להתגונן מפני התקפות. מי שרצה להתחבא – נחבא, ומי שרצה – שהה ברחוב, כי רוב “מפירי המשמעת” היו מבין האנשים שסבלו כבר מן ההפצצות: זה שכל בן וזה קרוב אחר; זה – נחרב בית־מגוריו, וזה כל רכושו נשרף; וכו' וכו'. גם לי לא אמר לבי להישמר מפּני צפרי־הפּלדה שעפו מעל לראש, ולכן המשכתי ללכת עם הזקנה. ברגע שבאנו אל בית־החולים הגיעה שמה מכונית צבאית ומתוכה הוּצא איש פּצוּע לבוש בגדים אזרחיים. כנראה, מן המגוייסים החדשים היה, שטרם הספיק לקבל את מדי־הצבא. טרם אחז ברובה פּקד אותו פּגז ועשהו למה שהוא עכשיו: פּצוע, בעל־מום, וייתכן שימות מאבדן־דם. לא הרביתי לחשוב עליו ומיהרתי – הקדמתי להיכנס עם הזקנה לתוך חצר בית־החולים. מיד זכיתי לנזיפה הגונה מפּי נושאי הפּצוע הצבאי: “האינך יודע – קראו בקול – שלחיילים זכוּת־קדימה לגבי עזרה ואותם מכניסים קודם לכל?”. הצטדקתי שלא ידעתי את הדבר ואמנם לא ידעתי. הכנסנו את הזקנה לאולם־המתנה רחב־ידיים ומלא אלונקות של פּצוּעים. היוּ שם אלונקות מכוסות ולא ידעתי, אם מושכבים בהן מתים או פצועים הנהנים מ”שינה מתוקה“. שוב ראיתי שם אנשים, שהיו לי ספק מציאות וספק תמונה של בית־חולים לניתוחים לפי תיאורי רימַרק. נדמה לי, שראיתי בין השאר פּנים מוּכרות של יהודי בעל־זקן והוא חבוּש תחבושת במקום שצריכה להיות יד. יראתי להתבונן לנעשה באולם־ההמתנה והתחמקתי מהר. בחוץ נתתי עיני בזהוב שקבלתי מידי חתן־הזקנה בשכר טרחתי. נאבקתי עם עצמי והתרעמתי על עצמי שקיבלתי שכר־טרחה בהעברת חולה לבית־חולים, שלא תוציא את נשמתה בחוץ. האם מוּתר לכרוך יחד מטבע בזויה של זהוב אחד עם הצלת נפש חיה? היתה בי הרגשת־גועל לגבי כסף זה, אבל לא השלכתיו, בזכרי שאין לי בית ללוּן בו. אף פּרוטה אין לי כדי לקנות בו את ככרות־הלחם הראשונות לקיום חיי העלובים בימים הראשונים של חוסר הדירה. מתוך מחשבות אלה הגעתי ל”דירתי החדשה" בין הנשרפים בבוסתן שברחוב שנקיביץ, 29/31. לא היתה בי רוח לשבת שם זמן רב וכשראיתי שהשמים שקטו מאוירונים כוננתי צעדי לרחל’ה. ל“בית החדש” שלה בגן שממול, מקום שם “גרו” ניצולי הבית ההוא. שכני אותו בית התעתדו ללכת למַקַבַדה או לכפרים אחרים באותה סביבה כדי להיות שם עד יעבור זמן־ההפצצות בעיר. כאן לא היה להם מה להפסיד אחרי שביתם נחרב וכמה מבני המשפחה נפלו קרבנות. כל נפש רצתה להימלט ממקום־האסון ביום המר והנמהר הזה.

רחל’ה ואמה התכוננו גם הן לדרך. נפרדתי ממנה מתוך הרגשה שלא בקרוב אתראה עמה. בדרך ממנה נפגשתי עם חברי דנציגר, חבר קיבוץ חלוּצי בלודז. כארבע־חמש שנים היה בקיבוץ. גם הוא כמוני אוּשר לעלייה והתכונן לנסיעה בלתי־ליגלית. אני עמדתי לצאת לדרך לפניו ועכשיו הננו שנינו במצב אחד. ביתו התפּורר – נחרב על ידי פצצה – על כן החליט בנפשו לצאת לפינסק ברגל. שם נמצאת הבחוּרה שלו ובביתה יוכל לגוּר. הוא מבקש לו חברים להליכה, ואם רצוני בכך יכול גם אני להילוות אליו. אמרתי לו שאיני יודע מה אעשה ואינני יכול להבטיח לו את הצטרפוּתי. בלכתי ממנוּ השיבותי אל לבי, שאולי כדאי לי ללכת. לא היתה לי תכנית ברוּרה לאָן ולשם מה ללכת, אלא שרציתי מאוד לברוח ממקום־החורבן.

סיפרתי על כך לבני־משפחתי ומיד דנוני בצוננים: “אתה רוצה ללכת מכאן” – אמרה סבתי – “ולא חשוב לך מה יהיה בסופי? אנה אבוא עם בתי ועם ילדה הפּעוט?” נסתתמו טענותי. אף כי ידעתי שגם כאן לא אוכל לעזור להם. להוכיח לה את טעותה לא יכולתי, כי גם אני לא ידעתי, מה אועיל בנדידתי ועד אנה אגיע באין לי כסף למחייתי.

זה כבר חשתי רעב אחרי יום תמים ללא אכילה ואחרי חוויות שהתישוּ את כוחותי. במשך כל היום לא חשבתי על אוכל. בשעה שהוצאתי מדירתנו את החפצים ראיתי שם לחם ולא עלה כלל על דעתי לקחתו אתי, כי מיוּתר היה בעיני. סיבת־הדבר הזה אינה ברורה לי עד עתה.

אגב הוברר לי ענין שלולית־הדם בביתנו. בבוקר, לפני צאתי מן הבית, ביקשני שכני, הנגר ז’לַזני, לעזור לו בחפירת המקלט אצל קוקבה בגן שממול לחלוננו. הוא, הממוּנה על ההתגוננוּת מפני התקפות מן האויר בכמה בתים, היה אחראי לעבודה זו באותה חצר. אמרתי לו שלדעתי מיוּתרת העבודה, כי אין שם די מקום מקלט. אם תיפּול שם פצצה יפלו כל גדרות־העץ וכל בתי־העץ אשר מסביב למקלט ויכסוּ במפּלתם את כל האנשים שיבקשו להם מחסה בו. לא נתתי את ידי לחפירת המקלט והלכתי לשלי. לאחר חמישה־עשר רגעים, כשבאה ההתנפּלות המחרדת מן האויר, פגעו רסיסי־פצצות בחופרי־המקלט; הפּצועים הוכנסו למסדרון ואחד מהם שתת דם לרוב: מכאן שלולית־הדם שראיתי.

מחנה־ריכּוּז

מתחילה לא יכולתי להבין היכן אני נמצא. אך לאט־לאט הוברר לי שזהו מין המשך למגרש־האספורט בשדליץ: מחנה־ריכוז של חיילים ולא־חיילים שבוּיים. במגרש הגדול ביותר של העיירה וינגרוב – שם היה לפנים, כמדומה לי, בית־ספר עממי – רוכזו עכשיו המוני־שבויים. אנשים שכבו על האדמה הלחה בצפיפות גדולה. הבטחתי לעצמי מקום־לינה בין מכירי ויצאתי לטיול קצר לשם התבוננות בסביבתי החדשה. מצאתי חיילים ותושבים פשוּטים השוהים כאן זה ימים אחדים. אלה שהיו כאן קודם לכן נשלחו לאוסטרוב־מֶזובַייצק. גם הם סחבו רגליהם כמוני היום. סיפרו לנו שגם היום נשלחה מכאן קבוצה של ארבעת אלפים חיילים. הנה כי כן לשמנו ולכבודנו פּינוּ את המגרש. החיילים מרגישים את עצמם כאן בני־חורין לגמרי. הם “סוחבים” קרשים מצריפים הרוסים שבמגרש, שוברים אותם לגזרים קטנים ועושים להם מדורה כדי לחמם בה את גופם. אני ממלא את חובתי ומביא גם אני את חלקי בקרשים ויושב ליד אחת החבוּרות האלה. עכשיו היא שעת־כושר להוציא את תפּוּחי־האדמה המעיקים על כיסי. אני מוציא ונותן אותם באש לשם צלייה והחיילים שמחים שזכוּ לבחוּר שכזה! הדבר עולה לי בתפּוּח־אדמה לכל איש ובדוחק נשארים כמה תפּוּחי־אדמה לי עצמי ולידידי שהלכו עמי בשורתי.

אני מוסיף לחפּש ומגלה באר שמסביב לה הומים כדבורים חיילים ותושבים שבאו לרוות את צמאונם. אשרי מי שיש לו חבל וספל־חיילים, כי בנקל יוכל לשאוב לו מעט מים מזוהמים. רע מזה הוא מצבו של זה אשר בקבוק סתם לו או קופסה, ובכל רע הוא מי שגם אלה אין לו. שני חיילים נכבדים כבר מצאו כאן מקום לעשות עסקים. ביקשו ומצאו כד שבור של חלב, קשרו אותו לחגורות־מכנסיים חייליות והרי הם עמלים בשקידה ליד הבאר. מילויו של בקבוק־מים – עולה עשרים פרוטות; לא פחות! אפס מי שאין לו כל כלי לקבל מים תקוה לו לזכות בלגימה אחת חינם, אם ירבה תחנונים לפניהם.

אני רעב מאוד ועל דעתי עולה מחשבה נפלאה: עסק עם ידידי. להם תפּוּחי־אדמה, אבל אין הם יודעים כיצד משיגים עצים לעשות אש. אני יוצא לדרך ומביא כמה קרשים. האש מתלקחת ומחממה את אברינו ואנו עושים לנו סעודה משותפת של תפּוּחי־אדמה צלויים. כפעם בפעם נשמעות יריות מצדדים שונים. אנשים מנסים לברוח והמשמר הגרמני שמעבר לגדר יורה בהם. אומרים, שמספר בורחים מוּטלים כבר מתים שם.

לבסוף השתרעתי, עייף ורצוץ, על האדמה הלחה ונרדמתי. רוח קרירה נשבה על פּני.

חיפשתי מקום פּנוי לעשות צרכי. בכל עבר מסתובבים והומים אנשים כדבורים. אני פונה לקצה־המחנה, ליד הגדר, והנה כאן גדולה הצפיפוּת מאשר באמצע המחנה. המוני חיילים דבקים בגדר, ניצבים על הקרשים וקוראים בצעקות החוצה. מהם נדחקים וצובאים על הסדקים שבין הקרשים. עתים מביאה ההצטופפות לידי מכות ומהלומות בשל תפיסת־עמדה ליד הגדר. מספר הניצבים שם גדול כל כך, עד שאין לי כל אפשרות לגשת ולבוא עד עצם הגדר. שבוי יהודי מספר לי שבכל יום כך. מעבר לגדר מתאספים נשים וילדים יהודיים מבני העיירה ובידיהם פרוסות־לחם ושיירי־אוכל. והשבויים מתנפּלים על זה כחיות רעבות. לאחר שהן גומרות לחלק כל אשר להן ממשיכות הנשים לעמוד ומוכנות לעזור לנו במשהו. ועבודתן מרובה: אחד צועק שיש לו דוד בעיירה והוא קורא בשמו – והיהודייה רצה תיכף לחפּש את הקרוב הזה. אחד זורק מטבעות ונערה ממהרת אל העיירה ומביאה משם תפּוּחים או לחם. אני תמה שבעיירה כה קטנה עוד אפשר לקנות משהו בכסף. ולעתים קרובות אין נותן־הכסף נהנה מן הטוב המוּבא, כי אם אחר זוכה בו: הנערה חוזרת כעבור חצי שעה והתפוחים בידיה; היא אמנם מחפשת את המזמין אבל איננה יכולה למצוא אותו, כי רבים הם שהזמינו, והכל פּושטים ידיהם דרך החורים שבגדר ומבקשים ומתחננים: “תני לי! תני לי!” ואז היא נותנתם למי שהגישה אליו קלה ביותר, והמקבל לועס בכל שניו את המתנה שנפלה לו בהיסח־הדעת.

המלחמה כבר הפכה אותנו לחיות. החזק אוכל את החלש ממנו, אבל לעתים אתה נתקל באנשים מסוג אחר לגמרי, בחינת מלאכים שירדו מן השמיים. בחור יהודי, בלתי ידוע לי, ניגש אלי, מוציא מתחת מעילו פּת לחם לבן ונותנה לי. אינני יודע מי הוא ומה טעם בחר בי דוקא. אני רוצה לשאול אותו משהו, אבל הנה כבר נעלם והתערב בתוך ההמון. ושוב לא ראיתיו. עיניו התמות ופניו המחייכות חרותות עמוק בזכרוני. אנשים התאוננו שאינם יכולים לגשת לגדר לבקש לחם או משהו אחר כדי להשיב נפשם משום שחיילים צובאים על הגדר והם חזקים יותר. אבל אחר כך הוּטב המצב, כי כל החיילים הועברו לאוסטרוב. משם – אומרים – ישלחו את כל השבויים, צבאיים ובלתי־צבאיים, לפרוסיה המזרחית. בכל יום מוּצאים כמה אלפים.

מצאתי קופסה ריקה של סַרדינים והריני שומר עליה כעל אוצר רב. מעתה יהיה במה לשאוב מים לשתייה.

אומרים שהגרמנים הטילו קנס על יהודי וינגרוב: בכל יום עליהם לספּק כמה אלפים ככרות־לחם למחנה־השבויים. יהודי־וינגרוב העניים ממלאים אחרי הפּקוּדה בשלמוּת, כי בכפרי־הסביבה יש שיפון לרוב והוא נמכר בזול. אבל כל זה הריהו כטיפה מן הים לגבי אלפי הרעבים שבמחנה. לעתים מקבלות שמונה נפשות קילו אחד לחם. והנה קרבה שעת־הצהריים ואין רואים גם מנה זעומה זו!

החיילים הפּולנים כבר הוּצאוּ כולם לאוסטרוב, ואף על פי כן רבה מאוד הצפיפוּת והזמזוּם חזק כשהיה. במחנה אין מרגישים כלל בחסרון אלפי החיילים שהלכו, ואולם ליד הגדר מרגישים ומרגישים בכך במידה מרובה. כבשתי לי גם אני עמדה ליד הגדר, במקום שהיה חור משום בדל־קרש שנעקר. מעבר לגדר מסתובבים חיילים גרמנים מזוּיינים, המגרשים את הנשים הבאות לכאן. יש חיילים שאינם נותנים לנו לעמוד ליד הגדר וכשהם מרגישים ביד מושטה או בראש מוצא החוצה, הם מכבדים את היד או את הראש בחבטת־מקל או במכת־כידון. אוי ואבוי לאיש שאינו מספיק לקפוץ מן הגדר ברגע הנכון; סמוך ובטוח שהוא ישיב את ידו נפוחה או ראשו יהיה שותת דם.

ואולם החיילים ברובם אינם מחמירים כל כך עכשיו. הם יודעים שהיום עוד לא בא אוכל אל פּינוּ. הם מתקרבים רק כדי להפחידנו ולסלקנו מן הגדר – בנפנוף־הרובה בלבד. עֶמדתי טובה מאוד. אני עומד על הקרקע ויכול להציץ החוצה ולהושיט את קופסתי הריקה והיא חוזרת אלי מלאה מרק חם של תפּוּחי־אדמה. אחרי בלעי מן החם החם הזה הריני אדם אחר לגמרי. שכחתי כבר מתי טעמתי תבשיל. אשה יהודית מטיילת ארוכות וקצרות לאורך הגדר מבחוץ ובידה דלי מעלה הבל חם. היא איננה חסה על מים, גם מעט תפּוּחי־אדמה היו לה והיא בישלה דלי מלא כדי להחיות את נפשותינו. בצדה מהלכת ילדה קטנה, שאיננה גורעת עין מן החייל הגרמני וכשזה מסתובב היא אָצה אל הגדר, מקום שם רבות הידיים המוּשטות, והיא חוטפת קופסה ומחזירה אותה מלאה מרק.

ולידי עומד נוצרי; אדם משכיל כנראה. הוא שותק ומציץ החוּצה. אני לוקח עוד קופסת־מרק, מגיש לו וגם הוא מחייה את נפשו בה. הוא מורדה לי ואומר שהוא מקנא בנוּ, היהוּדים, שבעת־צרה אנו חשים לעזרת אחינו ביתר חמימוּת מאשר הנוצרים, ואין מלים בפיו לגמור את ההלל על מסירות־נפשן של הנשים היהודיות בוינגרוב. לעתים נראית גם אשה נוצרית, איכרה, ודלי־מרק בידה. “החברה ההגונה” של הנשים הנוצריות העירוניות, המהוּדרות והמעונגות, נשי הפּקידים וכיוצא בהן, אינן נראות כלל. ייתכן כי לא נאה להן לשאת דלי תבשיל חם, כמו לבהמות, ועל כן אין הן מופיעות.

הנה ניגשת אשה יהודית ובידה סל מלא תפוּחים למכירה. הגרמני מעכב בעדה מהתקרב לגדר. אבל היהודית מוצאת לה דרך. היא בוררת כמה תפּוּחים גדולים ויפים ותוחבת אותם לידי החייל. מעכשיו מוּתרת לה הגישה לגדר. לאחר שעה קלה היא הולכת העירה וסלה ריק. בקרבתי עומד נוצרי, עיניו יוצאות מזעם וּפיו שופך רעל על היהודיות הללוּ, העושות עסקים עם שבויים, ועל היהודים האלה הצובאים על כל הגדר ואינם נותנים לו, לפולני, לגשת. אני משמיע לו כמה דברים עוקצניים ודוקרניים, היורדים חדרי־בטן. אני אומר לו שאין כאן אוּניברסיטה או גן עירוני, שמגרשים מהם את היהודים. ואם רע הדבר בעיניו הרשוּת בידו להעמיד שומר שכיר על יד התגרניות היהודיות, המוכרות לחם ותפּוּחים לשבויים. אַל לו לשכוח שגם מנת־הלחם, שתינתן לו עוד מעט על ידי הגרמנים, לקוחה מאת היהודים. הסובבים אותי, היהודים וגם הפּולנים, מסכימים לי, והפּולני פורש אבל ועגום, כי לא מצא כאן אנשים כרוחו.

פולני אחר מבקש ממני לקנות לו תפּוּחים ואשמש לו “פּרוטקציה” בפני היהוּדיות הממהרות להיענות לקריאות־היהודים. אני עושה את בקשתו וּמיד סובבים אותי הרבה פּולנים ומבקשים אותה בקשה. ויש שמנסים לקרוא ביהודית רצוצה: “תני לי תפּוּחים, תני לי לחם, יהודי אני”.

משמר חדש בא. גרמנים אלה מראים שהזרוע הגרמנית הקשה עודנה שלטת. הם מגרשים את היהודיות מעם הגדר, וחבריהם נכנסים לתוך המחנה פּנימה ומגרשים גם אותנו מן הגדר. עכשיו שומרים עלינו שמירה כפוּלה, מבית ומבחוץ. אני ניגש לגדר אחרת. שם אפשר עוד לקבל משהו, כי השמירה אינה חמוּרה. ידי משגת קופסת־מרק. מזדמנים לי דודי ומכירי משורתי. אני לוקח בשבילם קופסות־מרק, אך תוך כדי כך רואות עיני בקרבתי פּרצה בין שני קרשים מוזזים זה מזה. בחורים אחדים כבר חמקו־ברחו. אני מוותר על המרק שאקבל מידי־הנערה. ואינני זז מן המקום הזה. כששה אנשים עומדים שם ונדחקים לגיח מן הפּרצה.

אני מחליט לברוח. אני מדבר גם על לב דודי שיציל את נפשו, וכן על לב מורי למלאכה ואחיו. הם מהססים. מורי נרשם לבדיקת־הרופא; אולי ישחררוהו. ואני אומר לו ששעת־כושר כזו לא תשוב ואין להחמיץ אותה.

השומר הגרמני מתקרב ועד מהרה נסתמת הפּרצה בקרשים. הוא הולך הלאה ועומד במרחק של עשרים צעדים מכאן. הקרשים שוב מוזזים. את דודי ומכירי כבר דחקתי החוצה, ועכשיו בא תורי. אני מוציא ראשי ורואה את הגרמני כשגבו אלינו. אולי – אני אומר לעצמי – הוא יודע שבורחים ועושה עצמו כלא רואה? שתי נערות יהודיות עומדות ממולי ואומרות לי: “הצל את נפשך! ברח מהר! תתחבא באיזה בית”.

וכעבור רגעי מספּר אני בחוץ. חפשי אני! ממולי חצר ואני רץ אליה. אני נחפּז, חותר אל הבית הקרוב. כל הבתים בתי יהודים הם. בפתח בית אחד עומדים גברים אחדים ואינם נותנים לי להיכנס. הדירה כולה כבר מלאה בורחים; אין מקום. רוץ הלאה! אני רץ הלאה. אני עובר גדרות וחצרות. והנה אני מוצא את עצמי בתוך חצר מוקפת גדר, שבעל־הבית פּתח בה פּשפּש ברגע זה. בעל הבית יועץ לי לעבור אל מעבר לגדר; משם אבוא לסימטה. לבסוף נפלתי לתוך הבית הראשון בסימטה; דירה של יהודים היא; אני מבקש מהם להרשות לי ללון בביתם הלילה, ומוּטב שיכניסוני לדיר־העצים ויסגרוני בו על מסגר. אין הם תופסים מה טעם אני רוצה בדיר־העצים דוקא ואומרים לי שאני יכול להיות אתם בחדרם. הנה עוד מעט שעת ארוחת־הצהרים ואני מוזמן לאכול אתם. הנערה המכינה את האוכל במטבח מתאדמת ומביטה בי מן הצד. אולי דופק בה לבה וסבורה שחתן בא אליה בהיסח־הדעת? שואלים אותי מאין אני בא ולכמה זמן ניתנה לי רשות על ידי הגרמנים לעזוב את מחנה־הריכוז לשם ביקור בעיר. אני נמצא במבוכה גדולה ובודה כל מיני תירוצים כדי ליישר את הענין. ברור שאינם מבינים מה מצבי ואיך הגעתי אליהם, ואין אני רוצה להפחידם. אבל אחד השכנים ראה אותי בהיכנסי והבין שברחתי מן המחנה. הוא מסתובב במסדרון וזורק בי מבטים. לבסוף הוא קורא לאשה ומתלחש אתה. האשה חוזרת והריהי כולה רועדת מפּחד ואינה יכולה להוציא הגה מפּיה.

“אתה ברחת מן המחנה?” אומרת היא אלי. “מהר, צא מביתי. הגרמנים באים לכל בית וּמחפשים את הבורחים המתחבאים שם. שכני אומר, שכמה גרמנים באו זה עתה לסימטתנו ובודקים בדירות. הם אינם רחוקים מכאן, התחמק מהר, וָלא תמיד שואָה על ביתנו”.

היא התחננה אלי.

“לאן ארוץ עכשיו להתחבא?” שואל אני אותה. “אם ימצאוני ברחוב יהיה רע. בכל בורח יורים מיד. הצילוני והכניסוני לדיר־העצים.”

אבל היא לא רצתה לשמוע. כל יושבי־הדירה והשכנים התחננו שלא אביא אסון עליהם ואלך למקום אחר. יכול אני ללכת לבית־המדרש – גם שם מתחבאים בורחים. אני טוען כנגדם, שאם בדירות מחפּשים, הרי בבית־המדרש בוודאי וּבוודאי שיחפּשו. מוטב איפוא, שיאמרו לגרמנים, אם יבואו, שאני בן־משפּחתם, כי בתושבי־וינגרוב אין נוגעים.

אבל כל דברי הם ללא הועיל. הם מבוהלים ויראים הם לתת לי מחסה בביתם. אני מוכרח לצאת. ואני יוצא למקום שרגלי נושאות אותי, דרך חצרות וגדרות. אני שוכב מעט על פּני האדמה, כדי לנוח ולבסוף מחליט לעזוב את העיירה ולהרחיק נדוד ממנה. לרוץ אסור לי כי השדה, שדרכו אני הולך עכשיו, פּתוח ונראה לרחוב ואין אני רוצה שירגישו בי.

“עמוד!” נשמעת פקוּדה כפעם בפעם ויריות מהדהדות באויר. כנראה, שהרבה אנשים ברחו אותו יום והגרמנים עמדו על כך והרי הם עורכים עכשיו צייד בעיירה ובדרכים כדי לתפוס את הנמלטים. אם יתפסוני – אחת דתי לירייה. ואני חושב לי: איה חברי שהצילו נפשם כמוני? האם נתפסו או שמצבם כמצבי?

הנה הולך שם אדם. מאוד אינני רוצה להיפגש עמו, שמא גרמני הוא. אבל מאוחר מדי. הוא הרגיש בי. רציתי לשאול אותו משהו, ואף הוא רוצה לאמור לי משהו, ושנינו עומדים ומביטים זה בזה. מיד הוברר לנו, כי שנינו הננו בורחי־מחנה והושטנו יד איש לאיש.

חברי, צעיר נוצרי כבן כ"א, שאלני לבסוף, אם יודע אני את הדרך לוַרשה או ללודז. הוא הנהו בן עיירה סמוכה ללודז ועבד בבית־חרושת בוַרשה. מזוודה מלאה לבנים היתה לו, אך הוא עזב אותה במחנה. “תלך לה המזוודה לעזאזל ובלבד שתמלט את נפשך!” אני אמנם רוצה לחזור לשדליץ. אבל נעימה לי חברתו של הצעיר ואני מחליט ללכת עמו לקצוי־ארץ, אף על פי שדרכו לא דרך שדליץ. והנה אָנו הולכים יחד, בלי לדעת לאָן.

באנו לכפר. ומרחוק – ציבור אנשים. הלב דופק, שמא גרמנים הם. לא, אלה הם איכרים. הם שואלים אותנו מאין באנו והפּולני מספּר להם שברחנו מן הגרמנים. אנו מבקשים מהם שיתנו לנו מרק ומקום־לינה, והם, האיכרים, מייעצים לנו להמשיך לפנים־הכפר. הנשים תקיימנה בנו מצות הכנסת־אורחים. אנו הולכים ואני מעיר לחברי שלא נהג זהירוּת וכך אסור לעשות. בקרב איכרים יכול להיות מרגל גרמני שימסור אותנו. הפּולני מסכים לדעתי ואנו נחפּזים להתרחק מן הכפר, בלי ליהנות מ“הכנסת־האורחים” שלו. ולהבא נדע לנהוג בזהירות.

הרחק מן הכפר אנו מוצאים בית־איכר. האיכר יוצא לקראתנו ושואל מאַין אָנוּ באים. אנו עונים לו, שפליטים נודדים אָנו ומבקשים אוכל ומקום־לינה.

“כבר אחרי הצהריים,” אומר האיכר, “אבל אשתי עוד תמצא משהו בשבילכם; גם מקום ללוּן יימצא. אך למה תרמוּ אותי, ילדים? הרי אתם בורחים ממחנה־השבויים! אני יודע זאת. בכל יום עוברים פּה אנשים כמותכם.”

ואָנוּ איננוּ מודים על האמת. לפני הכניסה לבית אנו חוקרים ושואלים, איך מגיעים לשדליץ ובאיזו דרך ללודז. חברי אומר שגם לוַרשה הוא מוכן ללכת.

“על וַרשה אין מה לדבר”, אומר לו האיכר. “בורשה נמצא עדיין הצבא הפּולני והגרמנים צרים על העיר. אין יוצא ואין בא. אם ללודז, הרי כך וכך הדרך.” ולי הוא אומר:

“לך דרך קרובה לשדליץ. היא קצרה מדרך סוקולוב, שבה הובילו אתכם הגרמנים. מוּטב שתלך בשדות ודרך כפרים. הן אל וינגרוב העיר אין אתה רוצה לבוא, כי אין ברצונך ליפּול שוב בידי הגרמנים. לך, איפוא, ימינה, בשדות, שם יש לפניך כביש לוַרשה. שם גם נהר. בכביש בנוּי גשר מעל למים, אבל אתה בשדות לך, וחפּש לך מקום שהמים בו אינם עמוקים ועבור בו. ראה, היזהר שלא תבוא במקום עמוק שמא תטבע.”

האיכר מנה לי את הכפרים שבדרך־השדות עד מקבדה.

“אם תיטיב ללכת, יכול אתה עד חצות הלילה לבוא לשדליץ.”

ויתרתי על המרק. ולבית־האיכר לא נכנסתי. נפרדתי ממנו ומחברי־לדרך ויצאתי לדרכי־אני. בקרבת הנהר מצאתי איכר ושאלתי אותו למקום שאוּכל לעבור בו את המים. יעץ לי הלה לפנות לרועה זקן בקירבת־מקום. עשיתי כן, אסף הרועה את בהמותיו, הוליכן אל המים ואמר לי שאלך אחריו.

“הנה אתמול,” אמר הרועה, “העברתי את הבהמות במקום הזה. שם עמוק קצת, אבל אַל תפחד ולך באשר אראה לך ולא תטבע. עיני הרואות, שממחנה ברחת. עוד אדם צעיר אתה ורבות תראינה עיניך בחייך. אם ידעת לברוח מכף הגרמנים – מוצא חן אתה בעיני. יהודי טוב אתה. מאנשי שלומי. אל תראני שרועה זקן אני. רבות־רבות עברו עלי בחיי. כשהייתי צעיר כמוך, או אולי קצת גדול ממך, כבר ידעתי סבל בסיביריה. ברחתי משם ואנשים טובים עזרו לי והראו לי את הדרך אלך בה. זכור תזכור את דברי הרועה הזקן, שהרבה יסורים נפלו בחלקו, אל תירא מפּני דבר; היה אמיץ־רוח ולעולם אַל תתיאש מתקות־ההצלה גם אם יידמה לך שאין מוצא.”

“הי!” קרא לפרה שנטתה מן הדרך. “לאָן?”

ואלי אמר:

“פה, במקום הזה, היכנס! אין אני מרמה אותך. גם אותי לא רימה איש, בשעה שהצלתי נפשי.”

ממהר אני לפשוט את בגדי, לוקח אותם בידי, נכנס לתוך המים, והולך לפי מה שהרועה מראה לי.

“ישר לֵך!” הוא קורא אלי. “ועתה פּנה שמאלה. ושוב ישר. אַל תירא, המים מגיעים כאן עד החזה, והלאה קצת הם עמוקים מעט יותר, אבל אם תלך כל הזמן לפי הוראותי לא תטבע. ועתה פּנה ימינה! היזהר, שם יש אבנים על פני הקרקע. ומכאן ישר־ישר עד החוף – המים כבר מתמעטים.”

עברתי את הנהר, לא חיכיתי עד שייבש גופי ולבשתי מיד את בגדי, הודיתי לרועה הזקן והלכתי הלאה.

מצד העיר הגיעו מפּרק לפרק קריאות: “עמוד!” גם יריות נשמעו. והנה לפני גבעה בשדה. זחלתי וטיפסתי על ארבע.

“עמוד!” – נשמע מרחוק, ומיד – ירייה. בקרבתי פלחו כדורים את האויר. לא ידעתי, אם הם שלוחים אלי דוקא. נפלתי על הקרקע, הסתרתי ראשי בעשב ושכבתי זמן מה. אחרי כן זחלתי על בטני הלאה עד מעבר לגבעה.

בחוץ החשיך והחשיכה הקלה על מצבי.

“עמוד, יהודי!” שמעתי שוב.

רצתי אל מול בית בודד בסביבה. נבהלתי. דמי כיסה פּני. נתברר שזה היה קול נערה, בת־איכרים, שלמדה לחקות את קריאות־הגרמנים ואמרה להפחידני. בדרך הרחקתי מן הבתים שמא איקרה בחושך לבית שבו נמצאים גרמנים. ומה בכלל היה טעם ריצה בחושך? למה אתעה בחשכת־הלילה, יחידי בשדות? מצאתי שיחים אחדים – סימן לדרכי מחר בבוקר, שכבתי וראשי לצד־ההליכה ועד מהרה נרדמתי על האדמה הלחה מטל: אדם עיף, אבל שוב אדם חפשי בעולם־יה.

בריחתי

הימים ימי שלהי־מאי. יום אחד נקראנו למפקדה לשם חקירה. היו כנראה, בידיהם מסמכי הגיסטאפּו ותעוּדותיה הנוגעות אלינו: הנה כי כן כבר הושם אחד החברים במאסר על שום שבצאתו מגרמניה נשאר חייב שיעור אחד של תשלום בעד מכונת־כתיבה. נכנס אני לחדרו של מפקד־המחנה ומצדיע בפניו כהלכה. אף הוא נענה לי. עיניהם של שלושה קצינים גרמניים נוקבות אותי. אך לי הרגשת־בטחון: סוף־סוף אין בידיהם אלא לירות בי – ותו לא. כל אותה שעה עמדתי עמידה מתוחה.

“יש לך הורים בגרמניה?” – שאלני הקצין נמרצות.

עניתי לו בקול צלול ובדעה מיוּשבת:

“כן הוא.”

“חונכת בגימנסיה גרמנית?”

“כן הוא.”

“היודע אתה את גרמניה?”

“כן הוא”.

“ב־1938 נקראת על־ידי הקונסול בחיפה להתייצב לצבא. ולמה נלחמת כמתנדב לצבא האנגלי?”

נתתי בו מבט חודר ואמרתי:

“משום שאני שׂוטם את הגרמנים.”

הקצין קם ממקומו, קרב אלי, טפח לי על שכמי ואמר:

“טוב, טוב.”

הצדעתי בפניו ויצאתי את החדר. הייתי מוכן לשאלה זו וידעתי, כי על שאלה זו בפי קצין מוּטב ומוּתר לענות תשובת־אמת: מכבדים הם תשובת־חייל נאמנה. היה מעשה וכמה מאנשי הארץ ענו, כי בשל חוסר־עבודה נתגייסו לצבא: הללו הועפו אל מול הדלת. כמוהם כאותו קצין אנגלי שתשובתו היתה Conscription. לאמור: פקוּדה; השליכו אותו מעל המדרגות. דוקא בשעת סכנה, פּנים־אל־פּנים עם האויב, אין לך אלא לשמור על נאמנות־האופי, שאם לא כן מאבד אתה את היקר מכל – את הבטחון העצמי. כאז כן עתה, בעמדי מול הקצין הגרמני, ראיתי בעיני־רוחי אנשים מאשדות, חברים אמיצים ונערצים: אף הם היו משיבים לו לגרמני זה תשובה זו שלי!

בראשית יוני הוגלו היוגוסלבים. האיטלקים¹ עזבו כבר את המחנה, ורבים מהם אמרו לנו לפני צאתם: “אילו הובאתם לאיטליה כשבויים – כי עתה שפר עליכם חלקכם. אצלנו יש עוד מה לאכול!” רמז גלוי זה מכוּון היה כלפי הגרמנים, שהיו מחלקים כיכר־לחם אחת לחמישה חיילים; אנחנו היינו מקבלים כיכר אחת לשנים־עשר איש.

מדי יום ביומו היוּ מגלים אלף איש. הבריגדיר עוד היה סיפק בידו להגיד לנו את דברו בצורת פקוּדה חשאית לפני הישלחו. וזה תכנה בקירוב: “חיילי הצבא הבריטי, אוסטרלים וניוּזילנדים! רצון־גורלכם הוא, כי תלכו לשבי לכל ימי־המלחמה. עמדנו כאן ביוון מול אויב רב וחזק מאתנו. בעיניכם תראו את גרמניה ותכירו לדעת את עמה. דברים רבים ודאי ייראו טובים בעיניכם. שמרו נפשכם מהשפּעה: אף האימפריה שלנו תזכה להתקדמות לאחר נצחון־הדימוקרטיות. הנצחון אתנו, כי זה רצון־האל. חיו בטוב! – פעם בפעם נופלות שמועות כי צוללות הצי שלנו עתידות לבוא למפרץ קורינת ולהוליך עמהן חיילים מן החוף. סבורני, כי זה מן הנמנע. גורלנו כבר נחרץ: השבי.” –

כשעמדתי להיפרד מעל ידידי הסרג’נט ליי חזרתי באזניו על סיסמתי: “אַל תשכח להימלט!” והוספתי: “להתראות באנגליה כתום המלחמה.” שוחחתי אתו פּעמים אחדות ושידלתיו לנסות לברוח בצוותא. הוא התלבט בהכרעה, אף כוחו תש לרכז את מרצו אחרי מפחי־הנפש אשר באוּנוּ ביוון.

היה כבר תשעה ביוני. שוב תקפתני הקדחת, וחום־היום היה קשה ביותר. הובהלנו, אנשי האלף האחרון (אני נמניתי עם האלף האחרון) וכונסנו על פני הכיכר אשר עם המפקדה. בגדים ומנעלים שלנו, כל אשר עלינו, נמסרו לדיזנפקציה, וכל אחד קיבל מעין סחבה לבנה, בשיעור של מטפחת־אף או משהו למעלה מזה. לכסות את הטעון כיסוי ביותר וכך הובילונו על פּני חוצות קורינת אל הים, להתרחץ. משראו בני־העיר את הטורים הערומים צועדים בסך כשלפניהם ואחריהם, מימינם ומשמאלם – גרמנים חמוּשים ומזוּיינים במיטב־הנשק, התחילו נרתעים לעבר בתיהם כשהם מצטלבים מרוב פּחד, הצטלב וברוח והצטלב. אך הגענו לחוף פּשטנו על גינות־הירק שבסמוך. פולים ירוקים, מלפפונים – הכל אכלנו מן החי, לידע – לוּ אך פּעם – מה טעמה של קיבה מלאה! התיזו עלינו קרבול. העור נצרב עד מכאוב. ניתן לשער, שריפוי־כפייה זה לא השאיר בחיים אף ביצת־כנים אחת עלינו. ועכשיו – אל הים! הנה זו לנו פעם אחרונה בים התיכון; בפעם האחרונה שוחים אנו בו, נישאים על גליו: למחרת היום יוליכונו בשבי לגרמניה. כל אותן השעות לא פסק מלנקוב בי רעיון אחד: מחר – הכרחי כי ייעשה נסיון־הבריחה. אם “יאבד” מעיני הים התיכון, המקשר היחידי בינינו לבין הארץ, ורפתה, אם לא תאבד עולמים, תקותי להימלט…

ושוב מוליכים אותנו, טורים ערומים, חזרה אל המחנה. יחס “אנושי” זה אלינו די היה בו לגמול אותנו מכל רגש של בושה. הלילה עבר עלינו על הכיכר שבקרבת המפקדה.

אותו לילה אחרון בקורינת פלחו את חלל־האויר יריות תכופות. מי היו הקרבנות האחרונים? – פרשה סתומה היא ולא נדענה. הלילה נתגדש באפילה והמשמרות הוגברו. כל חולה וחלש וקשיש הובדל והוצא מקבוצתנו, ולא הוספנו לראותם עוד. ספורים היו, כי כל אחד ביקש להישאר עם הציבור, עם החברים: בצוותא יוקל משא־הגורל. איש לא עצם עין. אך לא היריות הילכו עלינו אימים, כי הטרידתנוּ המחשבה, מאין נביא מזונותינו בדרך מסענו הארוכה.

סוף־סוף, בשלוש טרם שחר, בעוד הכל שרוי באפלולית, הובהלנו וקוּבצנו יחד. הסתדרנו בשורות של שלושה. עוד קודם לכך נדברנו, אני, ש' וארבעת האחים ז' מפתח־תקוה, לעשות אגודה אחת בדרך בה אנו הולכים. היה לנו “מלאי” של שלושה צנימים ושלוש מחרוזות תאנים: זו היתה “מנת־הברזל” שלנו; מדי יום ביומו חוסך הייתי מפּי כדי להגדילה ולהאדירה. כל תכנית־הבריחה הצלחתה תלוּייה אולי בזה. ולא עוד, אלא שיש בכך משום “תגבורת” מוסרית לאדם. כן מילאתי את המימיה שלי. “העזרה הראשונה” עוד היתה שמורה עמי. הדאיגני רק דבר המחסור בחינין, ואני צפוי כל יום להתקפת קדחת. מילון יווני ופנקס־החיילים אף עליהם שמרתי עמי. בדרך מקרה הועמדנו בראש־השיירה. השחר אך הפציע בשעה שעזבנו את המחנה, כשאָנוּ צועדים בסך צעידה טובה ומסודרת: שיירה ארוכה של קרוב לאלף איש. פּנינוּ לרחובות הראשיים של העיר, צעוד ושורר: “אנו נחזור הביתה לבנות ולבלות בה”, ובתי העיר ענו לנו בהד. השירה בסך שובבה את נפשנו ועודדה אותנו. בשיר על שפתיים נלך לשבי. את קולנו ואת אמוּנתנו כי נחזור – הם לא יקפחו. “יש דרור למחשבה!” אין עינינו רואות את הפּגיונות אשר סביב שתוּ עלינו. גאים ומתרוננים – כך ראונו בני־קורינתּ לאחרונה. אף על פי שהשעה שעת־בוקר מוקדמת, עם כל זה היו בני־קורניתּ מצוּיים כבר ברחובות־העיר, ורבים מהם אותתוּ לנוּ בחשאי סימן־הנצחון במועל אגודל־ידם. אף הקצין הגרמני ההולך לפנינו נאלץ היה להתאים מצעדו לקצב־שירנו. הוא שאלנו באנגלית, מה השיר אשר בפינוּ.

“שירים עבריים נשיר,” היה המענה.

יוצאים אנו את העיר. בקרבת פסי־הרכבת – בורות ופחתים מרובים, מעשי־הפצצות. חצאי־בתים: את מחציתם השנייה קירקרה־קיעקעה פּצצה. שכונה שלימה עלתה באש. לאיטנו אנו מגיעים לגבעה מאחורי־העיר. שדות וכרמים משתרעים לפנינו.

“עוד שבועות ששה,” – אמרתי לש', – “והבשילו האשכולות הרואה אתה שם את עדר־הצאן? הן שנינו מיטיבים לדעת לחלוב. נבקיע לנו דרך.”

וּככל שאנו מפליגים והולכים בקרבת שדות וכרמים ושואפים אל קרבנו אוירם הצח בבוקר־יום זה, כן מתקשים אנו לתאר לעצמנו, היאך נוכל אנחנו לעשות ימים בשבי־האויב. עוד היום, ואולי מחר, נקרא דרור לנפשנו, ש' ואני. כקדוח אש יוקד הסוד בקרבנו, בשעה שאנו מתבוננים זה בפני זה. הרגשה מופלאת היא הרגשת־החופש. נעימה חדשה ללשוננו, לא עוד נעימת־השבי לה. אף החברים הקרובים לנו שמו אל לב, כי בי ובש' מתחוללת תמוּרה רבה.

ברוּנוֹ, אחד מארבעת האחים ז', אומר לי בחשאי:

“אנחנו ארבעתנו נסתלק בבולגריה או ברומניה; נבקיע לנו דרך לרוּסיה.”

“מיטב איחולי,” נעניתי לו; “אתם ארבעתכם חזקים וזריזים למדי; בידכם הדבר לעשותו.”

אחרי שעתיים של הליכה פּקד עלינו הגרמני הפסקה של נופש לעשר דקות. כולנו עייפים היינו ויגעים. אצבעותינו מרטיטות והברכים נוקשות. מעיף אני מבט על סביבי: שלוש אניות איטלקיות רבוצות במפרץ. תותחים אנטי־אויריים מותקנים בשדה. עוד לא הרחקנו ללכת, כנראה, מן האיסטמוס. אנו ממשיכים דרכנו. הצעידה נעשית קשה יותר ויותר. עוברים אָנו ליד חורשת־ארנים. אני צופה לימין, מביט לשמאל. ש' אומר: לאו. עיני־המשמר צופיות. לפנינו שלט: “כלי־הרכב של כוחות־הצבא היוצאים את פילופּוניס חייבים להודיע על כך לקצין־התחבורה בעיריית איסטמיה.” אחד מקור ואחד תרגום איטלקי. עוברים אנו דרך איסטמיה. כלתה רגל־תושב מן השוק. מעל לאיסטמוס מתוח גשר־פּונטום. חיילי־צי גרמנים ואיטלקים שומרים עליו. הגרמני פוקד עלינו: “הליכה חפשית” – וכך אנו עוברים את הגשר. שלט מיוחד מכריז ומודיע, כי רק מטען של עשרה טון מוּתר להעביר על פּני הגשר. על פּני הים – אניות בינוניות, מעל תרנן מתנופף דגל צלב־הקרס. מאחורי איסטמיה הגענו לתחנת־הרכבת.

אותה שעה שציפינו לבוא הרכבת, הביאו לנו בנות־יוון מים לשתייה. רצות הן וחוזרות ורצות למלא את המימיות שלנו. סוף סוף הגיע המסע. הוכנסנו חמישים־חמישים איש לתוך כל קרון (קרונות בקר היו אלה) – צר המקום, ומחצית האנשים עומדים כל הזמן. משזזה הרכבת רותקה דלת־הקרון מבחוץ אל בריח. אשנב קטן קבוע בקרון לאור ולאויר ואותו כובשים ש' ואני, מיד. מגמת־פּנינו – לאתונא. מדי פּעם נתקל מבטנו בשדה־תעופה שהקימו הגרמנים. אכן, עוד אוירונים רבים להם כאן ביוון! – זה ימים עוברת בדרך זו, בשעה קבועה, רכבת שבוּיים. אוכלוסי־יוון יודעים על כך, ובכל תחנה הם מקבלים את פני המובלים במי־שתייה. לעתים מצליחים הם להבריח גם כיכר־לחם. לתחנה אחת, העומדת מול בית־הספר, הגענו בדיוק בשעת־ההפסקה. הילדים המשחקים התרוצצו בחצר בית־הספר וקראו בקול: “קערענדא מוסוליני”² – וקרצו לנו בעיניהם הבהירות. העם היווני הוא אתנו – וזה לטובת עניננו. הרכבת הגיעה ביעף לאתוּנה, לאותה תחנה עצמה, ממנה הפלגנו אז לדרך. על האקרופוליס, סמלה הנאמן של אתונה, מתנופף כבר דגל־ענק, “דגל־הרייך”.

הבריח הוּתק מבחוץ ואנו יוצאים מן הקרון. בלווית־משמר אנו מובלים לחצר הקסרקטין הסמוּך. לאָשרנו היו שם מים בשפע לרחיצה ואף לכביסה. לאחרונה, מקץ יום וחצי מאז בא אוכל אל פּינוּ, חילקו הגרמנים לכל אחד מאתנו נתח לקרדה, גבינה ושני צנימים. סעודה זו צריכה להיות מספּקת ליומיים. אין דבר. כבר הסכּנוּ לרעב.

בחצר־הקסרקטין הושכבנו בעשרה טורים, מאה־מאה הטור, בחוץ, ברחובות – אזרחים מעטים, אך אוסטרים רבים על כלי־רכב. מכיר אני אותם לפי רגל־הארי שהם עונדים לכובעיהם.

“אכן, יש לנו צורך בבעלי־מקצוע בגרמניה” יש מהם הנכנסים אתנו בשיחה.

“רפתן אני,” סח אני להם.

“בחצרי עובדים כבר שני צרפתים ופולני אחד. יימצא מקום גם לאנגלי אחד. שמח, בחוּר: בשבילך תמה המלחמה. לא תשוב עוד לראות את החזית.” כך דיבר אלי אותו איש־אוסטריה.

אני נוטל ברכת־פרידה מחברי. מ' מבקש למסור שלום לאשתו ולילדיו. ודאי לו שאגיע! אני נרגש. אחדים אומרים עלי: “זה, אף הוא יוצא כבר מדעתו.” אך אין דבר אשר יפר את עצתי. נשבעתי לנפשי, ודבר אשר התעקשתי לו – אלך אליו, מדרכי לא אט, ואם גם יתקלסו בי הפּיקחים. האוהב את ארצו ואת חבריו וכוחו אתו ואינו מנסה להימלט – הרי זה מתחייב בנפשו.

בשעה ארבע בקירוב הבהילונו שוב. נאצי אחד, קומת־אילן קומתו, קולו מנסר מסוף החצר ועד סופה: “אַל לכם בבהילות יהודית!” הוי, מפלצת נאצית, כמה יהודים מיגרת לטבח, שאתה יודע בהילותם! נאצי גבהן זה הריצנו עד לרכבת. שוב הוכנסנו לקרונות, חמישים איש בקרון, הדלת שוב רותקה על בריח, אך נשארה פּתוחה כדי טפח. לכשיצליח המקרה אפשר בזריזות־יד להרים את הבריח מבפנים ולפתוח את הדלת, ואולי גם ניתן באין־רואים גם להחזיר את הבריח למקומו. שנינו, ש' ואני, בדעה אחת, כי המצב נוח בשבילנו. ש' כובש לו עמדה ליד הדלת, ואני נדחק אל האשנב, כדי לעקוב אחרי אנשי המשמר הגרמני. מכונות־יריה בראשון הקרונות ובאחרון. כמעט על כל קרון שני הופקד גרמני מזוּיין בתת־מקלע וב“מויזר”.

“אין טוב מלנסות את מזלנוּ במנהרה,” אומר אני לש' והרכבת זזה.

בני־אתונה הנאמנים יודעים, כנראה, כי רכבת של שבויים יוצאת. לא אנשי־הלוויה הנאצים ולא המשטרה הקויסלינגית יש בידם לעכב את ההמון. מבעד לחלונות הבתים וּמן הרחוב הם רומזים־קורצים אלינו ומברכים אותנו במועל־אגודל, וביותר רומזות אלינו נשים ונערות. קולות־ירייה בוקעים ועולים, אך אין מוראם על בני־אתונה. אנחנו מוציאים את זרועותינו מבעד לחרך שבפתח ומבעד לאשנב, הוצא ונפנף בכובעי־החקי שלנו. מרוב התלהבוּת אנו פותחים בשירה ושוכחים לגמרי רעב וצמא. אף גורלנו הוסח רגע מדעתנו. הפגנה זו היתה לנו, לשבויים, כתרופה לחולה: עתידה היא להחזיר אותנו לאיתננו. שנינו, ש' ואני, מרוּצים: הלך־רוחו של עם אתנו – והוא כרוּח במפרשׂינו.

רבה וקשה הצפיפוּת בקרון. בחנייה ראשונה, בתורת עונש על ההפגנה, סוגרים הגרמנים את הדלת לגמרי, והאויר והדוחק בקרון נעשים קשים מנשוא. אך אני על משמרתי ליד האשנב אעמודה. אני צופה בכל. כל דבר, מצער שבמצערים – חשיבוּת איסטרטגית לו בעיני. משנעצרת הרכבת מנסה אני באין־יודעים לצותת לשיחתם של אנשי המשמר הגרמני שניצבו על־יד הקרון.

שוב אנו עוברים על פּני שדות־תעופה. אותם המוסכים רחבי־הידיים – נעלמו ה“ריקנים” שלנו, ואף המטוסים היווניים גזו ואינם. אחדים עודם מוטלים חרוכי־אש בקצה שדה־התעופה. לעתים אנו מבחינים עוד בתו־ההיכר. אף מכונות גרמניות מוּטלות פּגועות־אש. מדי ראותנו טייסת “יוּנקרס”, עולה קללה על שפתותינו. שמים אנו אל לב, כי מטעינים תחמושת. אף הפצצות מסודרות תלי־תלים בקצה שדה־התעופה ומכוסות ביריעות אהלים ירוקות. משמרות על כל מאתיים מטרים. מאחרי שדה־התעופה – יער. שפעת חיל־פרשים גרמני. על הגשרים עומדים לפרקים משמרות.

“בכל זאת אין הדבר קל כפי שדימינו!”

כך אומר אלי ש'. ואני לו:

“אַל נא יפחידך מראה־עיניך. רק השטח הסמוך לפסי־הרכבת נשמר תמיד שמירה מעוּלה; אך נעבור אותו – והכל על מקומו יבוא בשלום.”

ומנהרה אינה נראית. כבר שקעה החמה. עוד מעט יעלה הירח. חשוב לקבוע היכן יפּול אור־הירח; איזה צד יואר. הירח במילואו. אני נותן דעתי לכל פּרט ופרט. חישבתי ומצאתי, כי הירח יעמוד מעל לראשנו בזוית הימנית. מוטב, איפוא, כי אזדרז ואקפוץ מיד, כי עוד מעט יאיר הירח את הצד השמאלי של הרכבת והאשנב קבוע מצד שמאל, ממקום שאני צריך לקפוץ. נדברתי עם ש' והוסכם בינינו: אני קופץ ראשון, הוא זורק לי את תרמילי וקופץ אחרי בריחוק חמישים מטר מהמסילה, עלי לגשת אל מקום־קפיצתו, וליילל שלוש יללות־תן והוא יענני באותו קול. ביקשנו להבטיח את עצמנו מכל הפתעה: אם יקרה המקרה ולא נמצא זה את זה, עלינו להיפגש למחרת היום בכפר הסמוך ליד הכנסייה. משיתקרב המסע לסיבוב ייעשה הדבר. אני נלחץ אל הקיר, מתרומם ומוציא רגלי מבעד לאשנב והרי אני בפלג־גופי ולמטה בחוץ – הנה הם יורים כבר – מן הקרון החמישי השגיחו בי, כנראה. ש' קורא לי כי אחזור. והרי אני שוב בקרון. ומה יהא עתה? – המשמר עיניו צופיות. המיואשים שבינינו פותחים בהסתה נגדי. אני מבקש אותם, כי ינסו להירדם ואַל יתנו דעתם לגורלי. בתחנה הקרובה נעצרת הרכבת. מעל קרוננו מותק הבריח. כולנו משימים עצמנו כישנים – והמשמר עובר אל הקרון הסמוך. אין לנו ברירה אלא לנסות את מזלנו בתוך מנהרה.

מן הקרון הסמוך עולים אלינו קולות צעקה והקשה בדלת: אחד, תקוף כאבי־בטן, צועק. מאז יצאנו את אתונה בשעה ארבע אחר־הצהריים לא ניתן לנו לעשות את צרכינו, והשעה – אחרי חצות. אני בריא עדיין, אך אחרים לקוּ בשלשול קשה. הם צועקים ומטיחים דברים. לאחר צעקה מרובה והקשה בדלתות נענה הנאצי בתחנה הראשונה, פתח את הדלת והתיר לאנשים לצאת אחד אחד. עומד הוא במרחק שני צעדים מדלת הקרון, כשערפּו אלינו, וצופה בכל אחד היוצא עד שובו. מששב הראשון, הוציא סיגרייה והעלה אש. מאור הגפרור הוכו עיניו קימעה בסנוורים באופל־הלילה. אותו רגע עבר הראשון על פניו ותחת להיכנס לקרון פּנימה הטיל את עצמו מתחת לרכבת בין פסיה: הרכבת תעבור והוא יקום שלם בגופו וילך לדרכו. ואכן הוא שכב בשלום ויצא בשלום. לימים פגשתיו בקרדיטסה. “צברה” היה.

לא נתתי דמי לי: הדבר יקוּם – ויהי מה! במנהרה הסמוּכה ניסיתי להגיח מן האשנב, אך אני טרם הוצאתי חצי־גופי מן הקרון – והמנהרה באה אל קיצה. באין־רואים חזרתי וכינסתי את רגלי. זה לי נסיון מספּר ב' שנכשל. בכמה עצבים עולה לי כל נסיון! אך אין הכשלון מקפּח את תקוותי. הן פעם אחת מוכרח אני להצליח. ועוד היום הזה, כי מאחרי לאריסה משתרעת ארץ־מישור והרכבת אצה־רצה במלוא המהירות – והסיכוי לבריחה שם הולך ופוחת.

אנו נמצאים, כנראה, במרומי־ההרים, כי על כן אין לראות לא עץ ולא שיח. זהירה־זהירה עוברת הרכבת על פני הגשרים שתוקנו כבר בידי האיטלקים: חיל־המהנדסים שלנו פוצצם עם הנסיגה. בשלוש לפני שחרית הגענו לתחנה גראויה. החוצה! החוצה!

לאחר שתים־עשרה שעה של צפיפות בקרון־בקר סגור – מה מופלאה ההרגשה לצעוד שוב על פּני האדמה! הורשה כל אחד למלא את מימייתו. סודרנו קבוּצות־קבוּצות, מאה איש הקבוצה, ונצטוינו לצעוד. השחר מפציע. שנינו, ש' ואני, צועדים אף הפעם בראש השיירה. מאחורי תחנת־גראויה עולה הדרך מעבר לפסים ימינה אל ההרים. עתה אנו ודאי בין הטרמוֹפּילים. בין כה וכה עלה עמוד־השחר. הדור־נאה הנוף. הררי־אל וזו תהום רבה. שם, ברצועת־ההר שמלמעלה, מקום תעמודנה עוד מעט רגלינו, נלחום נלחם ליאונידס עם מאתיים השפרטאים שלו נגד הצבא הפרסי של כורש – היה זה בשנת 480 לפני הוּלדת־הנוצרי. בשעה שחבשתי ספסל הגימנסיה הפּרוסית והלעיטוני בתאריכים מתולדות־יוון אף לא העליתי על דעתי, כי יבוא יום ואני אובל דרך הטרמופּילים בשבי־גרמניה.

ברחובות הכפר, אליו באנו לראשונה, מתגודדים איכרים מרציני־פנים. אף פּלוגות צבא גרמני חונות במקום. המשמר מאיץ ודוחק בנו. מי שמטען מיוּתר לו, פּורקוֹ וּמוסרוֹ ליוונים: בקצב זה אין לו לאיש אלא להקל מעל עצמו ככל האפשר. יש מאתנו משליכים הכל וּבלבד לא לפגר. זו אחרי זו עוברות על פּנינו שיירות צנחנים וחיל־רגלי אוירי. היום – 13 ביוני. צבא רב מוּסע ממקום למקום. הגענו לשֹיא־ההר. שלט קבוע בגרמנית: “זהירות, 18 ק”מ, מורד". נפתלת הדרך ויורדת. ברכינו רועדות. מקץ שעתיים של הליכה הוּתר לנו סוף־סוף לפוש. אני סר הצידה בתואנה של עשיית־צרכים. אמרתי להתגלגל פה בהזדמנות זו במדרון, אך פּניתי והנה משמר על ידי.

במקומות רבים היה הכביש מפוצץ בחלקו, והגרמנים עמדו ונקבו במקדחים חשמליים וסללו מסילה חדשה בתוך הסלע. הדרך נעשתה תלולה יותר ויותר. הסיבובים והפּיתולים רבוּ לאין ספור.

פּניתי לש':

“אתה לך אחרי, ואני אצעד מאחרי המשמר הראשון. באחד הסיבובים הקרובים אקפוץ לתוך אחד השיחים. המשמר הראשון לא ישגיח בנו והמשמר השני טרם יראנו. ואתה – מהר וקפוץ אחרי.”

וכך היה. כעבור עשר דקות עמדתי וקפצתי הצידה, ש' קפץ אחרי, ואז התחילה הקבוצה בקפיצה מקפצת.

המשמר שמאחורינו צרח בקול:

“כולם עצור! אדוני סגן־הקצין, נפל דבר!”

וסגן־הקצין, שצעד בראש־הטור הפך פניו ורץ אחורה כדי י"ב מטר אל המשמר השני, שהקדים וירה לתוך השיח. גילו אותנו. עלינו לחזור בהסתר אל שורתנו. בחסותו של השיח רצתי והתקדמתי אל הסיבוב שלפניו, עקפתי את המשמר וכך עלה בידי ובידי ש' – הבא אחרי – לחזור באין־רואים אל הכביש ולהיעלם בתוך הטור. והצלחנו. אך כשרבוּ הקופצים אחרינו השגיחו בהם המשמרות וירוּ לתוך השיחים, ואלה שהגיחו – הוּכוּ בקתות־הרובה. שניים נעדרו. אין זאת כי אם פּגע בהם הכדור.

שוב פּתחו החברים בהסתה חדשה נגדנו.

ש' אומר לי:

“אני נשוי. אולי אזכה עוד כתום המלחמה לשוב לראות את חברתי. לא אוכל לחזור ולנסות. עצבי ממורטים.”

אמרתי לו:

“צר לי, אעשה איפוא את דרכי לבדי. ואף אני מאותו טעם. כי נערה לי, וברצוני עוד לשוּב לראות פּני חברי. ואם גם אני כוחותי דללוּ – הכרח הוא כי יבוצע הדבר עוד היום. לא ייתכן, כי כל מאמצי יעלו בתוהו.”

הגענו למקום, שמשמרות מיוחדים מפקחים עליו. על אחד השלטים כתוב: “חניית־נופש־ושתייה לרגלים ולשבויים”. לא עצרתי כוח לשתות, אם כי צמאתי מאוד, וכרעתי לאדמה.

אחד מן המשמר, שניצב על ידי, אמר אלי:

“לא אבין להלך־רוחכם. מדוע אין אתם מקבלים באהבה את גורלכם? ניתנו הוראות חמוּרות לכל העיריות לכלוא כל שבוּי בורח שייתפס. והן צפוי להם אך רעב.”

הרהרתי בנפשי: מוטב לרעוב בחופש מאשר ללכת אתכם לגרמניה.

והגרמני המשיך:

“בעוד עשרה ימים תגיעו לגרמניה, ותחיו חיים מסוּדרים בכל.”

לקום! לדרך! כל צעד – מכשול. דומה, כי חש אני בלבי. גם גווי עלי דווי. עוברים אנחנו על פני גשרים שתוּקנוּ תיקוּן ארעי. טנקים קלים מתפלשים עדיין במהמורות־הכביש, זכר לימים שבטליון ניוּ־זילנדי עצר במכונות־ירייה את האויב מהתקדם. בנקודת־סכנה אחת מוּתקן עוד תותח קל. הדרך מימין מוליכה במישרין ללמיה. הטרמופּילים מאחורינו. קצב הצעידה הואט בהרבה. אף הגרמנים חשים ברגליהם. בקרבת למיה פּונים אנו למשעול־שדה. בכל מקום וּמקום משוטטים משמרות בודדים. נגררים אנחנו בקושי. זמן רב לא אעמוד בזה. באלם־קול אנו צועדים. אף אין דבר עליו נוכל עוד לשוחח. תמהים אנו ומשתאים מה רב כוחו של אדם לשאת ולסבול טרם יכרע ונפל. סוף־סוף באנו עד לתחנה, שם המתינה לנו רכבת.

שוב צופפו אותנו כעדר־צאן. עתה יקום הדבר! המסע זז. לאיטו נע ליד אפיק של נחל, ולאחר מכן – על פני גשר. אני מאמץ כל כוחותי ומכנסם יחד, קופץ על פני הגשר, רץ צעדים מספר עם הרכבת, ובעוד אני שומע כמה יריות של מכונת־ירייה מנסרות מעל לראשי – זורק אני את עצמי מעל לסומכת־הגשר אל תוך המים. לאשרי היו המים עמוקים. כמאליהם, ללא מחשבה רבה, באורח אינסטינקטיבי, נתרחשו הדברים – –

נדהם והמום מגיע אני אל החוף. מתמתח. כל יצורי כאובים. אשרי כי חם היום, שאם לא כן הייתי מצטנן בבגדי הרטובים. הנה כי כן מעתה לא עוד ידחקו בי: “אוצה רוצה” ולא ארגיש יותר על כתפי את טעמה של קת־הרובה הנוגשׂת. עד בוא הלילה, בעוד ארבע שעות בערך, אשאר במקום, ואתן דעתי על המעשה אשר אעשה. הרהור חולף בי: אם אצא בשלום, הרי מעתה אני אדון לנפשי. אני הצבא ואני מצביאו. – למען תכן הליכותי נכוחה, מנסה אני להעמיד את עצמי במקומו של האויב, לחשוב את מחשבתו ולנחש מעשהו. ושוב אמרתי אל נפשי: מעתה הכל מוּתר לך. גנוב וגזול ועשוק ורצוח – ובלבד שתצא בשלום! כל רגשות הצדק והיושר נדחקים מעתה לקרן־זוית. ועוד: זהירות, זהירות בכל. אדם ודבר, הכל חשוד, חשדהו. אלה הם הפּקוּדות והציווּיים שהוצאתי על עצמי, ואני גם שמור אשמור עליהם.

שקט ודמום אני רובץ במקומי, ללא קול והגה מחשש שמא ירגישו בי. ניע קל – ועלה רשרוש ערבי־הנחל שנשרו ועבר רחש בין הערבות. וניע זה עלול להסגירני. ראוי אני וכדאי עתה למחרוזת של תאנים ממנת־הברזל שלי. ואכן, היא נרטבה אך במקצת, כי היתה מעוטפת נייר־צלולויד. במחרוזת שפתחתי מצאתי פּתק ועליו שם הפירמה לתאנים בקאלאמאטא. שקוע במחשבות, לבדי, באין מפריע פרט ליתושים, גוזר אני על עצמי להסיח דעתי מכל אשר נפל שם בקאלאמאטא. מוּטב כי אשקוד ואתמכר ליום מחר כי יבוא. קרני־החמה חודרות מבין הערבות התימורות, מגיעות אלי ומחממות אותי.

באשון־הלילה מתעתד אני לדרכי, בודק לפני צאתי אם לא שכחתי דבר. בא אני מן השיח. שם, מזרחית ממני, מפליגות שיירות באור מלא. שם, איפוא, הדרך הראשית המובילה ללמיה. אם כן עלי לפנות מערבה, וכך לצאת מתחומה של למיה. אחרי כל חמש מאות מטר עושה אני הפסקה לעצמי ומצותת. איני משגיח בשום דבר חשוד. ואך הרחק מזה, במזרח, מאירים זרקורים של הגייסות הגרמנים. דרכי עוברת במשעולי־כרמים, עד שאני מגיע לבריכה של מים. שוב מתקרבים אלי הרי־הטרמופּילים ממערב. עתה פונה אני צפונה. שם, בכפרים שבהרים, מעטים הם חילות־המצב. מן ההכרח כי אשיג לי מחר בגדי־אזרח. זה חודש וחצי שהארץ בידי הגרמנים והאיטלקים, ועודי משוטט במדי־הבריטיים. כלתה פּרוטה מכיסי. אם לא אשיג לי מחר בגדי־עבודה, אפרוץ לי לעת־הצהרים, בהיות האיכרים בשדה, לכפר הקרוב ביותר, לאחד הבתים שבעיבורו, ובמשיכה אקנה לי בגדי־אזרח. את מי־הבוץ לא אשתה, מאימת הטיפוס עלי. חלילה לי מחלות. טוב מזה כי תדבק לשוני לחיך מצמא. ריח שעולה באַפּי מגלה לי: סמוך למרעה־צאן אני. אף אמנם פּרות אחדות רועות פּה. מבקש אני לחלוב אחת מהן, אך סרבניות הן, נרתעות ובורחות מפּני, ואני חלש מרדוף אחריהן. בהילוכי נתקלתי בתעלות־מים, ומשוכות־החדק שרטוני, דקרוני, פּצעוני עד זוב דם. הירח נעלם מאחורי ההרים. לפי אומדן שלי השעה שתיים עתה. אפלה בכל, אין לראות דבר, ורגלי ניגפות. מאחורי אחד השיחים אני צונח ושוכב. המוסקיטים משתערים עלי בהמון ועושים בי כאַוות־נפשם, אך העייפות חזקה גם מהם – ואני צולל מיד בשינה עמוקה.

ורק למחרת היום, – השעה היתה כנראה ארבע אחר־הצהריים – העירני רעש־מנוע ואיקץ. נמצא אני במרחק ארבע מאות מטר מכפר. אני מבחין בדיוק בטרטור מנוע של כלי־רכב העובד בחמרי־תחליף. לאמור: בכפר חונים גרמנים. רואה אני בבליטות אנשי־צבא בתוך כלי־הרכב. אוהו, מחזרים אתם, מנוולים, אחרי בורחים מן השבי – מהרהר אני לעצמי ובא במטמונים בין השיחים. תיפח רוחם! עוד אני במדים. הם ירצחוני במקום לכשאפול בידיהם! צחה־צמא אני, אך נמנע מצאת מבין השיחים לבקש מים: הם ישיגוני מיד במדי. עוד אני צופה ומביט מתוך מתיחות אל הכפר ובולש אחר הגרמנים, תקפה אותי עייפות ותרדמה חזקה נפלה עלי. הקיצותי לקול הקשה של חוטב־עצים שהתחיל עובד בסמוך לי. משהזדקפתי השגיח בי. הוא קרב אלי. המדים שעלי הביאוהו במבוכה.

אמרתי לו יוונית: “חייל בריטי אני, ומן השבי נמלטתי.”

בחוש ראיתי את התמורה באותו חוטב־עצים: הוא ניגש אלי, לחץ את ידי ונשק לי. הוא חזר בלי הפסק על מלה אחת: “פּאטריוטאס, פּאטריוטאס”, תוך שהוא משפּיע עלי רוב דברים. אותה שעת־דחק עמדו לי מלים־מספר ששיננתי לעצמי בשבי והבינותי: משיחשיך – יבוא ויוליכני עמו. הוא הפשיל את גרזינו על כתפו וחזר אל כפרו. את כד־המים השאיר לי. עוקב אני אחריו ככל האפשר. אך למען הבטחון – והבטחון הוא דיברה ראשונה שעליה נצטויתי מפּי עצמי – משנה אני את מקומי. ממקומי החדש מיטיב אני לראות את מקומי הקודם שממולי, וכן – חלקת־כביש. אני רועד מגיל: אם תזרח לי ההצלחה, יהיו בעוד שעתיים בגדי־אזרח עלי, לאמור: אעבור עוד כברת־דרך, הצו: כינוס המחשבות ואימוצן!

הלילה בא בהמון־צללים. דומה עלי: למקומי הקודם קרב אדם המחמר בחמור. אכן, הולך הוא וקרב לאותו מקום. עתה אבחין: הוא־הוא חוטב־העצים שלי. לבדו בא. אני יוצא ממחבואי, הוא מושיט לי מגבעת כפרית ואני חובשה לראשי. “אנדקי” – לוחש הוא, לאמור: הכל כשורה. הולך אני בעקבותיו. וריוח של עשרה צעדים בינינו. סחור־סחור אנו הולכים, עושים חצי־עיגול מסביב לכפר ונכנסים לתוכו מעבר מזה. בכניסתי לכפר מוריד אני מגבעתי על עיני יפה־יפה. בפישפש אחד הגנים ניצבת ילדה קטנה, הזקן נתן לי אות והמשיך בדרכו. הבינותי לפשר. הילדה אחזה בידי, הוליכתני דרך הגן והביאתני לתוך בית. כל בני־המשפחה כבר היו מכוּנסים שם – אבא ואמא וילדיהם. משתאים הביטו בי. לא יכולתי להוציא הגה מפּי, אך לבכות מרוב גיל וליפול על צוארם ולנשקם! הם בירכוני וקידמוני בלבביוּת רבה, משל בן אני להם ואח. והלא אין אני אלא חייל בריטי שנמלט מעבדות־הנאצים. בקרן־זוית דלקו נרות והגיהו את מזבח־הבית, ומעליהם התנוססה תמונת “המשפחה הקדושה”. הנרות הללו נועדים היו להאיר גם את הבית כולו.

אשת־האיכר הגישה לי כסא־עץ ישן והזמינתני לשבת. הילדים ישבו סביבי על הרצפה. בינתיים הגיע האיכר, כולו נוהר וגא. מבט־עיניו העיד בו, מה מאושר הוא כי באתי בצל־קורתו. כותונת־איכרים הביא לי – ואני מרגיש את עצמי כבביתי. על מגש הביא לי גם שתי צלחות וחביתות בהן עם בקבוק קוניאַק. הוא מוזג לי ולעצמו, אנו משיקים כוסותינו השתיים ואני מרים שלי: “לחיים, פאמילא” – וצופה במשפּחה כולה. הם מבינים לי, שותים לחיי ואני שותה לחיי־המשפחה. סוף־סוף שבה אלי נפשי ונפתחו חרצובות־לשוני. במלים מועטות שברשותי מנסה אני לצרף פּסוקים שלמים ולתאר את בריחתי. בעיני האשה ובעיני הילדים דמעות. מה גדול מרגע זה בהימצאי שוב, אחרי כל הרעות אשר באוני, במסיבה משפּחתית, מבין ומרגיש מה מופלאת עצם היותנו על פּני האדמה כאן.

תמו ההכנות לפת־ערבית. כולנו מסובים לשולחן אחד. האיכר בוצע הלחם ומחלק לכל אחד פרוסתו: אני מקבל הראשון, אחרי – האשה, ולבסוף – הילדים. אז יוגש מרק־פולים חם. מה רב חסדה של ארוחה חמה לאחר שבועות רבים. אך נגמלתי כבר מתבשיל חם, וכף־המרק הראשונה, משהגיעה לקיבה, צרבתני. עוד באותו ערב הביא לי האיכר זוג מכנסיים מרופטים ותרמיל. היין נסך עלי שכרון, ובשבתי לשולחן כמעט שנעצמוּ עיני מאליהן. על איצטבה של עץ הושכבתי למנוחת־לילה. ביקשתי את בעל־הבית שלי להעירני בשעת־בוקר מוּקדמת, “כלחוך השור”. אשת־האיכר נטלה ממני ברכת־פּרידה והוסיפה, כי הלילה לא תכבה הנרות בקרן־הבית והיו לי למגן מפני האַנטיכריסט, “הגרמנוס”. הלום־יין צנחתי על משכבי ושקעתי בשנת־ישרים עמוקה ובריאה.

היתה זו הרגשה מפתיעה כשעוררני האיכר עם בוקר ואני מצאתי את עצמי חפשי ולא מאחורי הסורג. חיש הפשלתי תרמילי על שכמי, ובחשאי, על בהונות־הרגליים, יצאתי את הכפר. מארחי ליווני עד לכביש. היו דמדומי־שחרית. משונים הם הצעדים הראשונים בבגדי־אזרח. אין זאת כי מוזרה היתה כל חזותי ומוזר היה קלסתר־פּני, כשאני חבוש מגבעת־הקש לראשי, לבוש כותונת כפרית ומכנסיים מרופּטים. אני עצמי הלעגתי עלי. מטרה ראשונה הצבתי לי: ללמוד לדעת לשון יוונית, מנהגי העם ומידותיו. מנסיוני בארץ ידעתי, כי אין הזדמנות טובה לקנות ראשית־דעת בלשון מאשר בעבודה. אבקש, איפוא, עבודה כרפתן. וכך שירכתי דרכי צפונה, כשאני עוקף את דרך־המלך של הגרמנים. מעינות רבים פּגשתי מזנקים מההרים ויכולתי לשתות כאַוות־נפשי. מהיותי יגע ורצוץ נאלץ הייתי לקבוע הפסקות בכל חמש מאות מטר כדי להשיב רוחי. מכל מעין מלאתי את מימייתי, זו בת־ליוויתי הנאמנה ממדבר לוב ועד הנה. כילד השתעשעתי במים. המון מים רבים! במדבר־לוב ובשביה חסרים היינו מים, ולפתע – שפעת שפעות של מים! לחם ואף גבינה – ולא לחם צר וגבינת־לחץ – היו עמי, מתנת־שחרית של אותו איכר. כלל נקטתי עתה בידי: הכרחי הדבר שהרגשת הרעב תגורש כליל – ואכן מדי פעם, מדי שבתי לפוש, שילשלתי פרוסת־לחם ראויה לשמה אל קרבי פּנימה.

הכביש עובר דרך כרמים. מתוך אחד הכרמים מבהיק דבר בשמש. ארד לתוכו. עיני פקוחות. אוירון גרמני הוא שהופל לתוך הכרם. מאין כל נפש חיה בסביבה הכל, כביכול, לרשותי; קרבתי אליו וחייכתי לעצמי: פּקדו אותך הניו־זילנדים בירייה של חסד, אוירוני! וסמוך לאוירון – שני קברים: מילר ושוּלטצה. ועל הצלב באותיות גוטיות: “הם נפלו בעד גרמניה רבתי”. משתרך אני הלאה ומעלה זכרונות מימים מאז, כשהיינו מרביצים לפרחחים בסנטריהם בצרחם בחוצות: “עורי, גרמניה, מותי, יהודה!”

והנה מתבלט הכפר מרחוק. בכביש אפשר עוד להבחין בעקבותיהם של צמיגי־אוטו, עקבות לא־מזמן שטרם טושטשו. מכאן אני נמצא למד, כי גרמנים חונים בכפר. נוטה אני למשעול־שדה לעבר ההרים; אם יתחקוּ על עקבותי, אימלט אל ההרים. במרחק שלוש מאות מטר מהכפר אני קובע לי מקום־מושב, תר את הארץ שלפני וכן את כל המתרחש בכפר. הכל ברור – ואני עובר בסימטה צדדית שבכפר. עם כל מה שאני לבוש בגדי בן־המקום מרגיש אני כי הכל שמים לב אלי. לכאורה יבוש חייל ללבוש בגדים של ארחי־פרחי, אך עוד הקפּיטן וינגייט סח לנו פעם, כשיצאנו לפעולה לבושים בידואית: “מצב מיוחד מצריך אמצעים מיוחדים”. זה קולע גם למעמדי עתה, ומצדיק עלי הצדקה מוסרית את תלבושת־ההלך שעלי.

אצל באר שבכפר, ששימשה גם מזבח, יושב אני וממלא את מימייתי, המוצנעת תמיד בתרמילי.

ליד המזבח כורעת אשה ומתפּללת. ככלותה את תפילתה שאלתיה:

“טי אונומה הוריאן?” (מה שם הכפר?) “גרמנוס מעססא?” (היש בו גרמנים?).

הציצה האשה לתוך עיני ושאלתני:

“סיס סטראטיאטוס?” (אתה חייל?)

“כן, אני חייל בריטי ונמלטתי מן השבי!”

היא לחצה את ידי בהתלהבות והורתה על הפסל שממולה: ישו מעונה על הצלב. בוכה היא. אישה ובנה נפלו חלל באלבניה. רציתי לנפול על צוארי־האשה ולנחמה. אף לי יש אֵם אי־שם ובכה תבכה עלי. היא הסירה את תרמילי מעל שכמי, פנתה לבית שממולי ושבה מיד: התרמיל נתמלא פרי־מגדים, ובצלחת הביאה ארבע ביצים מטוגנות וגבינה ולחם.

“אפאניסטא פארא פאלי” (תודה רבה לך) – אמרתי לה ופתחתי בפרשת־אכילה.

היא הלכה לה, וחזרה כשהיא נוהגת בחמור. אותה שעה שישבתי ואכלתי, עמדה היא וקשרה את תרמילי לחמור. משגמרתי והודיתי לה בשנייה נתנה לי אות לעלות ולשבת על גבי החמור.

ושוב נמשך מסעי.

מילאתי קיבתי בטובה לא מעטה (ימים רבים לא באו מזונות משובחים כאלה אל קרבי), רכוב אני על גבי חמור – הדור־נאה העולם! האשה מאחורי מאיצה בחמור במקל שבידה. הדרך עוברת באפרים ובשדות־טבק. איכר כי יפגוש אותנו וברכנו בברכת “יאסו”. אף אני תירגלתי לשוני לבטא “יאסו” כבני־ההרים. מדי פעם, בעברנו ליד כנסיה כפרית, נעצרת הזקנה, מצטלבת ג' פעמים ושפתיה נעות. אמרתי לה: “דיאוס” – אלהים – והצבעתי כלפּי השמים. שוב נצטלבה ונשאה עיניה למרום. בדרך מילאה לא אחת פּיה אָלה וקללה, איגרפה ידיה ואמרה: “איטלוס, איטלוס, פאקסאן, פאקסאן,” לאמור: מאכלת לצוארם של האיטלקים. – –

חמורנו נגרר אט־אט במעלה־ההרים צפונה, למטה בעמק, בלב־הכפר. מתנפנף דגל נאצי. מקץ שעתיים ירדתי מעל החמור ואמרתי לה לאותה אשה שתשב היא ואני אחמר אחריה. היא טפחה לי על כתפי ולא נחה דעתה עליה עד ששבתי ועליתי על החמור, והיא מאיצה בו ורצה אחריו. הדרך מתפּתלת בתוך יער־ארנים במעלה ההרים. לא יצאה שעה מרובה ולפני – כפר־הרים נאה וחסוד, מוצנע כולו בין כרמים ועצי־פרי. האשה הורתה על גבעה אחת, שעליה התנוסס מנזר. “מונסטיר” (מנזר) – אמרה.

מה מופלא שביל־יערות זה בצילם של ארנים. זה עידן שלא ראיתי גושי־סלע שהעלו קיסוס ואיזוב ירוק. הבה אנשום לרווחה: מה טובו הריחות בהרים! מה נעים אויר־הפסגות! –

עוד רגעים אחדים – ואנחנו בתוך כפר־ההרים איפאטי.

בכפרי מקדוניה

ושוב אני בהרים. ושוב לבדי, לבדי. לא עין צופיה בי, לא חרדה בלב, חפשי בהליכותי. מה נורא אותו אי־בטחון שהיה מלווני בעיר, אואַה הרגשה של רדוף ומורדף. כאן, בין ההרים, חוזר אני ומרגיש את עצמי בכי־טוב. הכל, כביכול, לרשותי ואני כבתוך ביתי. בעזובת כרם אחד מצאתי ענבים שנצטמקו; יפים הם היום לארוחת־עשר. מקץ שעתיים־הליכה התחילה הדרך גולשת במדרון, בעמק עובר כביש ואנוס אהיה לחצותו. עודני במורד־ההר והנה טור של רוכבי־אופנוע בא בכביש. משהגיעו לקצה הגשר המתקשת על פּני ואדי צדדי – נתעכבו ושהו. מיתנתי צעדי, אך המשכתי לרדת. והנה נשמעת מרחוק שעטת־סוסים. לאורך הכביש נהרה שיירה של חיל־רוכבים. בריחוק כמה מאות מטרים מהם – אַרטילריה עם תותחים כבדים, שסוסים אבירים מובילים אותם. סוסים אלה הובאו בלי ספק מבלגיה, שכן לא ראיתי כמותם בגרמניה. הבחורים הישוּבים על התותחים בחוּרים כהלכה הם: בני־איכרים מן הסתם. כרבע שעה התנהלה השיירה. משעברה, חציתי את הכביש כדי לטפס ולעלות במעלה ההר שמנגד. ראיתי ענין רב בקביעת העובדה, כי בראש האַרטילריה יוצאים רוכבי־אופנוע.

מדי פעם בפעם הייתי פּוגש כיתות כיתות של נשים וילדים, שבאו כנראה מסלוניקי: יצאו אל השדות הקצורים ללקט שיכחה ופאה. בעליהן שקודים בחטיבת סבכי עצים ומשוכות, בהטענת יגיעת־עמלם על חמורים ובהולכת המטען לעמק. המצוקה והרעב הביאום עד להרים. לעת־הצהרים הגעתי לחורשה עבותה ורבת־ימים. בתוכה נבוך דרכי ואבד, אך שמרתי על הכיווּן. משנחלצתי מתוכה עקפתי כפר, שהוזהרתי עליו מקודם. ממרומי־ההרים הבחנתי באופק שני אגמי לנגדה. הכפר לנגדה עצמו היה נודע לגנאי בשל המשפּחות הבולגריות שקבעו דירתן בתוכו. ראיתי בבהירות את הכביש החוצה את הכפר, נמשך לאלכסנדרופוליס ונעלם בהרים. על אחד הבתים התנופף ברוח דגל צלב־הקרס. כארבעה קילומטרים מהכפר מזרחה, לרגלי ההר שירדתי בו, עובר קו־המגן מצפון לדרום. פסי רכבת צרה, קרוניות ממולאות אדמה. אין משמר, ואין אדם עובד. הקו בוצר בודאי לשם התגוננוּת מפּני הבולגרים והתורכים. שמתי אל לב, כי מסביב לאגמי־לנגדה משתרעים שטחי־ביצות. ישבתי לנוח, נמלך בדעתי אם לעבור בגדה הצפונית או הדרומית. הכרעתי ללכת מצד צפון, שכן מדרום עובר כביש הומה מרוכבי אופנוע גרמנית וברוב היישובים שעם הכביש חונים, כפי הנראה, חיילים גרמנים; מנסיוני־שלי יודע אני, כי הגרמנים קבעו חניות שלהם רק באותם המקומות שאין מעצורים להגיע אליהם במכונית.

מזרחה, בריחוק כאַלפּיים מטר מכפר לנגדה, חציתי את כביש סלוניקי־סטאורוס. בסביבה זו רבים האפרים והביצות, ואין להתקדם אלא בצעדי צב. המשעול אשר עם הביצה עושה פיתולים מרובים. ואנוס הייתי להתפּתל בכל פיתוליו. את האפרים מבתרים תעלות־השקאה מרובות, רחבות כדי שנים־שלושה מטרים. תאמר לקפוץ מעליהן – הרי הן רחבות מדי; תאמר: תעבור בשחייה – הרי מימיהן רדודים מדי. לא היתה לי עצה אחרת אלא לעבור בהן ברגל, שוקע מדי פעם עד לברכי ברפש ובבוץ. משצמאתי מאוד גחנתי במקום אחד שבו היו המים פחות עכורים, אך טעמם היה פגוּל עד לגועל. סוף־סוף עליתי במשעול שחלצני מתחום־הביצות.

שדות־תירס וגני־ירק. כיון שהרביתי היום בהליכה ומטרת־יומי הושגה מכבר, לא ראיתי טוב לי אלא לשכב ולישון שינה שלאחר־הצהרים. אך קפץ עלי רוגזם של יתושי־הביצה. אף נחש ענק, שלא ראיתי כמותו מימי, הקימני על רגלי. השדות מסביב שייכים היו לבעל־אחוזה אחד, שלתוך חצרו נאלץ הייתי לסור כדי למלא צפחתי מים מן הבאר. איכרים היו שקודים על עבודתם: שוקלים וממלאים שקים בתבואה. לשון־דיבורם לא היתה יוונית. הם לא השגיחו בי, אך כדי שלא לאבד את כיווני נאלץ הייתי לעבור על פּניהם. בכוונת מתכוון לא בירכתים בברכה היוונית הלאומית “יאסו”, כי אם בברכה הכללית “אורה קלי” (שעה טובה) והמשכתי בדרכי.

לפני – שדות־תירס, ולפעמים גם שדות־שלחין של ירקות. במרחק כמה קילומטרים ממני מזדקרים שלושה כפרים במדרון־ההר. איכר צעיר, שומר־שדות, בא לקראתי ונכנסתי עמו בשיחה. שאלתיו: בולגרי אתה? אך הוא ענה לי מניה וביה: שם מצויים ה“ווגאַבּונדים”, והורה לי על אחד הכפרים. לפי תשובתו קבעתי מיד כי בעל־דברים דידי הוא. מתברר: לוטרה, הכפר הסמוך, נקי מבולגרים. בסטאורוס מצויים גרמנים מרובים. עוד לפני ארבעה־עשר יום היו הומים ומהמים כאן פרשים וטנקים, החרימו את כל תבואת־השדה ואת היין המשומר, ורק המשפּחות הבולגריות באו על שכרן במרקים גרמניים. צעירי־הבולגרים עובדים בעיקר אצל ה“גרמנוס”. יווני זה העשירני בידיעות ובלחם. אכן, אני עצמי איני סבור כי כל האוכלוסיה הבולגרית היא פּרו־גרמנית; סוף־סוף לא הביאה “אירופּה החדשה” שינוי של ממש במצבם הכלכלי!

והנה נראה מגדל הכנסייה של לוטרה. את מקום־לינתי אצטרך לקבוע מאחורי הכפר. משעול־שדה רחב מוליך לשם, והוא מסתחף פּעמים על־ידי שלוחות הביצות. פּתאום ראיתי לפני שלושה קרונות־איכרים, עמוסים כלי־בית, ילדים, סבים וסבתות; נשים יחפות נוהגות בשוורים. הבחנתי מיד: שרידי משפחה יוונית הם מתחום גבול טרקיה. הקרונות שקעו בבוץ. ביקשתי לעזור לסובב את הגלגלים קדימה, אך לשוא. מן הצורך לפרק מעט מן המשא. אני מעביר את הילדים. הרעב והפּחד מציצים מתוך עיניהם. משהעברתים אל השדה היבש עמדתי ובצעתי להם מלחמי, וכן חילקתי ביניהם כמה מהעגבניות שהיו שמורות עמי. שמתי עין, כי אחד השוורים אינו רתום כהלכה, ומשום כך לא יכול היה לסחוב במלוא כוחו; עמדתי ותיקנתי מיד את המעוות. אותה שעה זכרתי לטובה את האיכר הצרפתי, שעשיתי אצלו את הכשרתי ומפיו למדתי כיצד רותמין. כיליתי את מלאכתי, נפטרתי מחברה מדאבת־לב זו – וברחתי על נפשי.

ליד הבאר בלוטרה מילאתי מימייתי, ועם דמדומים התחמקתי מן הכפר, כשהכלבים נובחים אחרי. לא הרחק מן הבית האחרון הטלתי את עצמי על גבי ערימה של קש. היתושים הציקו לי כל הלילה. אל הכפר שממולי, בשרשרת־ההרים הדרומית־מזרחית, מהלך שעה וחצי מכאן, באה פעמיים במשך הלילה מכונית דולקת על כל אורותיה, שהתה שעה קצרה וחזרה. אין זאת כי חונים גרמנים שם. מכאן, שכביש טוב מוליך אליו, ואולי הוא הכביש המוליך לסטאורוס?

צמא־מנוחה־ושינה ניטלטלתי למחרת. הנה כבר אגם־לנגדה השני. אף אותו אע�