שער חמישי    🔗

אתן כל הון יקר ונעים    🔗

         אות הסמך

סָֽכְלוּ אישים בימי נֹעַר    מֵאֵין מַשָׂא עָתָק שָחוּ

כי מֵי זֹקֶן מֵי אַפְסַיִם    ובְבֹא מָֽצְאוּ מֵימֵי שָחוּ

הראשון לשון שיח ודבור, והשני לשון כי גאו המים מי שחו נחל אשר לא יעבר (יחזקאל מ"ז ה'). האנשים בימי נעוריהם בזמן שאין עליהם משא, הם סכלים, והם מדברים עתק ואומרים כי מי הזקנה הם מי אפסים, שאינם מגיעים אלא עד פס הרגל, כלומר שהזקנה דבר קל; אך בבואה הם רואים שהיא מי שחו שאי שפשר לעבור בהם.

דִמָה לבבי כי בְהָמִיר אֵת    שָחוֹר בְלָבָן יִהְיֶה סוחֵר

אך נֹגְשִים הֵמָה מְאִיצִים בי    עד יתנוני אל שְאוֹל סוחֵר

הראשון לשון סחורה וריוח, והשני לשון סחרו אל ארץ ולא ידעו (ירמיה י“ד י”ח). סבור הייתי כי בהחליפי השער השחור בלבן הייתי מרויח, אך הנני רואה כי השער הלבן הוא כמו נוגשים הלוחצים אותי למהר לרדת שאולה.

         אות העין

עֲלֵי מה זה, צְבִיָה, שָׂב    בכל־לב תִּשְנְאִי? עַל־מָה?

השיבתני: ואיך מִכֹּל    זְקֵנה תאהב עַלְמָה?

אמרתי לאילת אהבים למה זה תשנאי אותי להיותי זקן? ותענני הנערה ותאמר: ואתה למה תאהב אותי שאני עלמה, ולא בחרת לך אחת מהזקנות?

יְנַחְמוּני בְאָמְרָם לי    בְשֵיבה תָאֳרָךְ עָדָה

והיא דָֽמְתָה לְגוּר דִמָה    טְרוֹף אותי בְיוֹם עָדָה

הראשון מן וככלה תעדה כליה (ישעיה ס"א י'), והשני מן לא עדה עליו שחל (איוב כ"ח ח'), והוא תרגום של עָבַר. בני אדם אומרים לי דרך תנחומין: שיבה זרקה בך, והיא לך לִפְאֵר וָעָדִי; ואני רואה כי באמת אין דמיונה רק כאריה יכסוף לטרוף אותי.

         אות הפא

שוא דִבְרוּ האומרים שֵיבה תְכַ – – – בֵד את פְנֵי עֶלֶם וְלֶחְיוֹ פֵאֲרָה

כי אַחֲרֵי בֹצֶר בְחֹרַי עולְלָה    גִילִי, ואת פֹארוֹת מְשוֹשִי פֵאֲרָה

הראשון לשון תפארת, והשני מן לא תפאר אחריך (דברים כ"ד כ') האומרים כי השער הלבן הוא פאר וכבוד גם לבחורים ומוסיף להם הדרת פנים, כזב ידברו; כי היא הכריתה בחורותי כאיש בוצר ענבים, ולא השאירה ממשושי וגילי אפילו העוללות.

הַבֵט שִיבוֹת יום זָֽרְקוּ בָךְ    כי הֵמה לך צִנים פַחִים

ורְאֵה פִימוֹת הַגוּף שָבוּ    מֵחֹלש רִקוּעֵי פַחִים

הראשון לשון פח ומוקש, והשני ענין טס (במדבר י"ז ג'). ביום אשר זרקה בך שיבה, התבונן כי היא לך כקוצים ומוקשים; גם הסתכל וראה כי מחמת חולשת הזקנה משמן בשרך ירזה, וגופך נעשה דק כמו רקועי פחים.

         אות הצדי

הִתְקַבְצוּ שִדוֹת תְּמוֹהַּ על    שֵעָר אשר שָנָה וגם צִפוּ.

וָאְנַחֲמָה אותָן בְאָמְרִי כי    יָמִים בְכֶסֶף שַעֲרִי צִפוּ

הראשון ענין הבטה בחוזק, והשני לשון וצפית אותם זהב. נשים יפות נקבצו והיו מביטות בי, ומתמיהות על שערי אשר נהפך ללבן; ואמרתי להן לנחם אותן: אין רע בזה, אך הזמן צִפָה שערי בכסף.

         אות הקוף

בַחְלֵב שיבה מִשְחַר שַעַר    נֹעַר כַּיוֹם זֹקֶן קִדֵש

מה־טוֹב פֹעַל פָעַל! לוּלֵי    כי לַמָוֶת אותי קִדֵש

הראשון ענין קדושה וטהרה, והשני ענין הזמנה. הנה עתה הַזִקְנה טיהרה וקִדְשה בְחָלָב לבן אשר לה את שְעַר נעורי שהיה שחור; ומה טובה פעולתה זאת, לולא כי על ידי כן הזמינה אותי למיתה.

         אות הריש

שֵיבוֹת בְפָנַי שָחֲקוּ    ופְנֵי עֲלָמוֹת רָעֲמוּ

לבי עֲלֵי זאת יֶהֱמֶה,    אַחַי! ומֵעַי רָעֲמוּ

הראשון מן רעמו פנים (יחזקאל כ“ז ל”ה) ענין פנים זועפים, והשני מן ירעם הים ומלואו. השיבה משחקת בפני, והנערות זועפות בראותן שאני מזקין; ועל זאת מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי.

         אות השין

שַשְתִי בְיום בי זָֽרְקה שיבה    כי טוב במפעלִי אני שוֹעֵר

מוּסר מאד לבה בה, וּמִבוֹא אֶל – –  לֵב תַאֲוַת נֹעַר כְמו שוֹעֵר

הראשון מן כמו שער בנפשו (משלי כ"ג ז'), והשני כמשמעו, שומר הפתח. שמח לבי בראותי כי שיבה זרקה בי, כי אחשוב כי מעתה יהיו מעשי טובים מאשר היו עד כה, כי היא תהיה לי למוסר ותוכחת חיים, והיא (כמו השוער העומד על סף השער) תמנע תאוות הנעורים מבוא בחדרי לב.

יֳמִים הָֽפְכוּ שֵעָר לָבָן    אָכֵן לבי להם שָחַֽר

מַה־יָפוּ לי לֵילוֹת שַעְרִי    טֶרֶם נבקע בהם שַֽחַר!

אך רֵע מִכֹל מָוֶת יִפְרוֹש  כַּפוֹ כַּאְְשֶר יִפְרוֹש שַֽחַר.

הראשון לשון שחרות, והוא פעל עבר; השני לשון אז יבקע כשחר אורך, והשלישי ענין חֹשך, והוא שם דבר, מן כשחר פרוש על ההרים (יואל ב' ב'), שענינו כחֹשך פרוש על ההרים, כי כן מצאנו לשון חשך נאמר בארבה, ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, כך מפורש בפירוש הערבי אשר לפני, ואעפ“י שלא מצאתי מי שיפרש כן מלת שחר שביואל, נראה כי כן היתה דעת המשורר ר' משה אבן עזרא. וכוונת המאמר: הימים הפכו שערי ללבן, אך לבי לא יאיר פניו אליהם, אך פניו זועפים כנגדם, על הדבר הזה אשר עשו לו; כי יותר טוב היה לי כשהיה שערי דומה ללילה, בטרם יאיר בו השחר הזה; ומה שהוא רע יותר מכל, הוא כי מעט מעט המות יפרוש כפו ללכדני, כמו שהחשך לעת ערב פורש עצמו מעט על הארץ. כן נ”ל.

         אות התו

לְמַטָרה הֱקִימַנִי זְמַנִי    וְהוֹרַנִי בְחִצֵי תַעֲלולים

וְהִזְקַנְתי בְלא עִתִּי, וְצָרוּ    צְעָדַי וַאֲנִי מִתַעֲלולים

הראשון מן גם אני אבחר בתעלוליהם, והשני מן ותעלולים ימשלו בם, ענינו נערים.

בִֽינָה אשר יִקְרֶה בְעֵת זֹקֶן    לָאִיש בטרם סוּר אֱלֵי דומָה

אותם אֱחוֹז כי בָם לְךָ מוסֶר    וּסְפוֹר חֲרוּזיהם כְּאַחְלָמָה

כלומר כי חרוזי השער הזה הם פ"ד, כחשבון אחלמה.

 

השער הששי    🔗

על בגידת האוהבים.    🔗

         אות האלף

כל־איש אשר בָגַד בְלִי חֵטְא כי    את אַחֲוָתו אֶתְּנָה אַחְרַי

כי איך אֱהִי משכיל, ואיש סָכָל    אָרִיב, ואֹוכִיחַ אֱנוֹש אַחְרַי?

הראשון היו"ד בו לכנוי, כמו אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, והשני שם התאר, כמו מוכיח אדם אחרי (משלי כ“ח כ”ג) שפירש בו ר' יוסף קמחי אדם שהוא נסוג אחור.

עַל מִפְקַד כָל־נֶאֱמָן עַל־סוֹד    אֶקְרָא: נפשי! תמיד לָךְ אִי

יַאשִי לעד מִשוּר אותו    כי לא נמצא על־תֵבֵל אִי

הראשון ענין אוי, כמו אי לך ארץ (קהלת י' י"ו), והשני ענין איש, כמו ימלט אי נקי (איוב כ"ב ל') שפירש ר' יונה כמו איש נקי. על העדר איש נאמן רוח מכסה דבר אֹמַר לנפשי אוי לך תמיד; הִתְיַאשי לעד לראות איש כזה, כי איננו נמצא על פני תבל.

אָחִי! הִתְרַע על דֹב שַכּוּל    או גוּר בִמְקוֹם אַחַר אָמְנָה

וּרְחַק מִכֹּל יַלְדֵי אדם    כי לא נמצא בָהֶם אָמְנָה

הראשון מן וגם אמנה אחותי בת אבי היא, והשני מלשון בנים לא אמון בם, ואיש אמונות רב ברכות. כך מצאתי בפירוש הערבי אשר לפני, ואני ישבתי מן הבקר ועד הערב מעיין ומבקש הבנה למליצת בִמְקוֹם אַחַר אָמְנָה ולא מצאתי. ולבסוף נפקחו עיני וראיתי שהניקוד מוטעה, ושראוי לקרוא אֲמָנָה, הראשון מן תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים (שיר השירים ד' ח'), והשני מן ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה (נחמיה י' א'). והנה אֲמָנָה בשיר השירים נראה שהוא הר, וממקום אחר (מלכים ב' ה' י"ב) נראה שהוא נהר, ויש אומרים שנקרא הנהר על שם ההר אשר הוא יורד ממנו, ויש אומרים (וכן דעת געזעניוס) בהפך, כי ההר נקרא כן על שם הנהר, וכן נראה דעת המשורר ולפיכך אמר במקום אַחַר אֲמָנָה, כלומר בהר אשר הוא אחרי הנהר הנקרא אמנה, והוא מקום חיות רעות ומעון אריות ונמרים.

         אות הבית

זְנַח דודים עֲלֵי אֹכֶל    אֲהֵבוּךָ, ועל בֶגֶד

וְעֵת קָמוּ בְךָ יָמִים    לְהָרַע, בָֽגְדוּ בֶגֶד

הראשון ענין מלבוש, והשני ענין בגידה. התרחק מאוהבים שאינם אוהבים אותך אלא מפני מאכל ומלבוש שאתה נותן להם, ובהתהפך מזלך והזמן קם להרע לך, אז יבגדו בך.

הָבָה נְבַכֶה עַל זְמַן בוֹגֵד    וּבְאַחֲרִיתוֹ מֵאֱנוֹש בָאנוּ

נַאְכִיל דְבַש אַהַב לְמֵרֵעָיו    וַיֹאמְרוּ רוֹש הוא, וְלא בָֽנוּ

נִבְנֶה יְסוֹד הָאַהֲבָה גָזִית    וַיַהְרְסוּ אותו ולא בָנֽוּ

וַנַחֲשוֹב אותם כְמוֹ חִצִים    לָנוּ, וְלא הָיוּ, אֲבָל בָנוּ

הראשון לשון ביאה, השני לשון בינה, השלישי לשון בנין, והרביעי הוא אות הבית עם כנוי המדברים בעדם. כן הוא בפירוש הערבי, ונ“ל כי גם בזה נפל טעות, כי אין הבנה למלות ובאחריתו מאנוש באנו, ונ”ל לקרוא בַּנוּ, והוא ענין בינה כמו השני, אלא שהשני הוא לנסתרים, והראשון למדברים בעדם; השני משקלו קָמוּ, והראשון קַמְנוּ. נקומה נא ונבכה בחוזק על הזמן, אשר הוא בוגד, ולא הצלחנו להבין דרכיו (יותר משאר בני אדם) רק לבסוף. הנה היינו מאכילים דבש אהבתנו לרעיו, והם לא הבינו שהוא דבש, ואמרו שהוא רוש פתנים. היינו בונים יסודות האהבה באבני גזית, והם לא עזרו לבנות, אבל הרסו מה שהיינו בונים. והיינו חושבים היותם לנו כמו חצים ביד גבור, להעזר בהם, והם לא היו לנו, אך היו לצרינו להלחם בנו. וכל זה משל, והכוונה שהיינו מחבבים את הזמן (Fortuna), והיינו חושבים אותו לאוהב נאמן לנו, והוא בקרבו ישים ארבו.

אַל תַּחֲמֹד עָנָף לְבַד מֵעֵץ    עַד פַאֲתֵי רוּם נָגְעוּ בָנָיו

וּשְטֵה לְךָ מִתּוֹלדוֹת בוֹגֵד    כי עַל נְתִיבָיו יֵלְכוּ בָנָיו

הראשון ענין ענף, מן בן פורת יוסף, והשני כמשמעו. אל תקח לך ענף (לנטוע בארץ) אלא מעץ רם הקומה אשר ענפיו גבהו למעלה (כי אז תצליח בנטיעתך כי הבן הולך אחר האב), וכן התרחק מזרעו של איש בוגד, כי בניו ילכו בדרכיו.

אֶלוֹן עֲלֵי רֵעַ בְלֵב וָלֵב    הָלַךְ וְכֵן הֶרְאָה וְהִבִיעַ

יָרַד עֲלֵי שֶמֶן יְדִידוּתִי    כִזְבוּב, עֲדֵי הִבְאִיש וְהִבִיעַ

הראשון ענין דבור, והשני מן זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח (קהלת י' א') יש לי להתלונן ולהתרעם על אוהב אשר הלך בלב ולב, והכיח והראה זה במעשיו ובדבריו אשר דבר בפיו; והנה הוא השחית אהבתו אשר אהבתיו, כי היתה אהבתי כשמן רוקח, והוא היה כזבוב אשר ירד עליו והבאיש אותו.

אַל תַאֲמִינוּ בְרֵעַ    לוֹ בִין וְשֵכֶל וְזִמָה

כי מָלְאוּ כָל־בְנֵי־איש    חנף וְהֵפֶך וְזִמָה

הראשון ענין חכמה וערמה, והשני ענין בגידה ומעשים מגונים. ומלת הֵפֶך ענינה (בפי המשורר הזה) מדת ההפכפכנות.

מַה־לִי וְלִידִידִים יְמֵי חָרְפִי    על כל־לְזוּת פי אָֽמְרוּ: חֶסֶד!

אָכֵן בְהִתְהַפֵך זְמַן עָלַי    לִנְגִיד דְבָרַי קָרְֽאוּ חֶסֶד

הראשון מן חן וחסד, והשני מן חסד הוא (ויקרא כ' י"ז). למה לי אוהבים כאלה, אשר בימי הצלחתי, אף אם הייתי מדבר דברים מגונים ונלוזים, היו אומרים עליהם שהם דברי חן וחסד; ועתה שנהפך עלי הגלגל, אף אם נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים, יאמרו שהם דברים מגונים.

נְטוֹש רֵעַ לְשִנַיִם

 

השער השביעי    🔗

על פרידת החושקים    🔗

    תֵשֵב, וְאַתְּ הוֹלֵךְ שְבִי

דָמָה לְמִפְרַד חֲשוּקִי    רִגְעִי לְאֹרֶך שְנָתִי

מָתַי יְהִי שָב, וְיִשְבֶה    לִבִי, וְיִגְזֹל שְנָתִי

הראשון לשון שָׁנָה, והשני לשון שֵנָה.

לָמָה כְסִילִים עַל־פְנֵי    שַחַק אֳהָלִים תָֽקְעוּ?

יוֹבֵל לְהָנִיס נוּס בְנֵי    חֵשֶק בְלַיִל תָֽקְעוּ

הראשון מן תקע את אהלו בהר, והשני ענין תקיעת שופר. מלת כסילים ענינה כוכבים, מן כי כוכבי השמים וכסיליהם (ישעיה י"ג י'), ויובל ענינו שופר, והוא דבק עם תקעו שבסוף החרוז. למה ניתנו הכוכבים ברקיע? הם תוקעים בשופר בלילה, להעיר ולעורר את החושקים, לבלתי יישנו; כלומר החושק, תדד שנתו מעיניו, כאלו מן השמים תוקעים עליו בשופר להעביר תנומה מעפעפיו.

מַדוֵה נְדוּדִים בִין; וּמִי לֵילוֹ    אָרַך, וְצִיר פֵרוּד לְרֹאש יַהְלוֹם

רֶוַח בְלֵבָב יֵש בְקָרְאוֹ, כי    מִסְפַר פְקוּדֵיהֶם כְמוֹ יַהְלוֹם

הראשון מן פעל והלמה סיסרא, והשני שם אבן יקרה. התבונן בצער נדידת השינה; ומי האיש אשר הוא נודד רחוק מאוהביו, ולילו ארוך (כי לא יוכל לישון) ומכאוב הפירוד יהלום ראשו, הוא בקראו החרוזים האלה יִרְוַח לו, כי רבים הם, ומספרם כחשבון יהלום. פירשתי נדודים כמו באיוב ז' ד'; ואולי המשורר אמר נדודים מן ארחיק נדוד, וכוונתו על ריחוק האוהבים.

 

השער השמיני    🔗

על מסבות הזמן וזכרון המות    🔗

כַבֵד אֱלהֶיךָ בְעֵת תִשְכוֹן    תֵבֵל בְבֵית מֶרְחָב וְתוֹך אוּרִים

כִי עִמְךָ יהיה בְעֵת תַעְבֹר    בַיָם, וְעֵת תֵלֵךְ בְמוֹ אוּרִים

הראשון מן על כן באורים כבדו ה' (ישעיה כ״ד ט"ו), פירשו בו עמקים, והשני ענינו אש, מן אור לשבת נגדו (שם מ“ז י”ד). והכוונה על שם הכתוב כי תעבור במים אתך אני וכו' כי תלך באש לא תכוה (שם מ"ג ב').

אַל נָא יְהִי גֵאֶה אֲחִי רִמָה