לו נתבקשתי – כחבקוק בשעתו – להעמיד את כל הפרובלמטיקה התרבותית שלנו על פסוק אחד, הייתי אומר: הכר את העולם ודע את עצמך. הכר את העולם, כי פניו שונו עד לבלי הכירו. העולם נזדעזע זעזועי-תהום, ופרצים עמוקים נבעו בחייו, במחשבתו, ביצירתו ובמוסרו. העולם הישן נהרס, הוכה לרסיסים על חרבותיו לא הוקם עדיין העולם החדש. וגדולים חבלי-הלידה של העולם החדש, אולי לא פחות מחבלי-המוות של העולם הישן. שליטי-העולם ניצחו את הפשיזם, אולם אינם יכולים לכבוש את יצרם הרע בחלוקת-השלל. במקום השלום המקווה, הנכסף, באה השתוללות היצר האימפריאליסטי, מחול-שדים מסביב לנפט ולפצצת-האטום, שפעת שקר וצביעות פוליטית משוחים בשמן-זית של אהבה ואחווה ושלום. במקום המסורת הנעלה של הסוציאליזם האנגלי, שהבינה תמיד לרוחנו ועודדה את מעשינו, באה המדיניות של מושלי-אנגליה הנוכחיים, הרוצים להחזיק אותנו בזרועות אימפריאליזם סוציאליסטי, לגזול את כבשת-הרש האחרונה של אומה דוויה וכושלת ולהסגיר את ישובנו לים של שנאה וזדון.
ואף-על-פי-כן לא נוותר על העולם הגדול. לא נשכון לבדד. לא נסתגר בד' אמותינו כפרושי-עולם. נדליק כדיוגנס בשעתו את הפנס ונצא אל רחבי-עולם לחפש את האדם. נקרע חלונות אל שרידי-היופי ושיירי-המוסר של התרבות האנושית, כי סוציאליסטים אנו, כי חולי-אהבה אנחנו. כי עדת-מאמינים אנחנו, המאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח של האנושות, שיביא סוף-סוף גאולה לאנושות האומללה. נצא אל רחבי עולם, נשוטט בחוצותיו ונאסוף כל לב רגש, כל רוח נאמנה, כי מעטים ידידינו בעולם. נצא אל פועלי-העולם, נדפוק על דלתי משכנות-העוני, על דלתי-לבו של הפרולטריון העולמי, כי דל ועזוב מחננו העובד בארץ. נלך אל תרבויות העמים, נקטוף בזהירות את פרחי-הבושם הצומחים בגניהם, נתבשם מריחם וניטע את הטובים בהם על אדמת-מולדתנו. לא נתבדל מהעולם. לא נעקור מלבנו את האמונה במשיח העברי, האוניברסלי. לא נוותר על תרבות-העולם. לא נתחנך ולא נחנך את דורנו להתבדלות, להסתלקות משיתוף-גורל עם כל ענווי-עולם, עם כל קרבנות הדיכוי והרשע האנושי. לא נעזוב את חזית המלחמה עם כוחות-השחור, שגחו כבר היום מחוריהם ומתכוננים במסתרים ליום נקם ושילם בכוחות הקידמה.
לא נוותר על האנושיות החפשית ועל תרבותה. ואולם אל נעשה שקר בנפשנו. נחדל לכרוע בעיניים עצומות לפני אלילים ונתפכח מהפסיכוזה של סיסמאות מקסימות ומלים מפוצצות. את אויבינו אנו מכירים למדי. נישמר וניזהר מפני ידידינו. נכבדם ונחשדם, כי הם רימו אותנו לא אחת. נכבדם לפי מעשיהם ולא לפי דבריהם. שום אשראי לא ניתן מראש, כי עד היום לא שולם לנו אף שטר אחד, לא יורידי ולא מוסרי. חורבן היהדות באירופה הוא פרי בגידה טוטלית של העולם השמרני והסוציאליסטי, אולם הוא גם פרי הרכרוכיות שלנו, חוסר האופי שלנו, התמימות האכזרית שלנו שלא לקחה מוסר מההיסטוריה. הרי כל ההיסטוריה הישראלית לא היתה אלא שלשלת אזהרות ואתראות מפני הקטסטרופה. על כל חומות חיינו בגולה הכריזה פיסת-יד נעלמה על סופנו המר. וכיצד הקשיח עמנו את לבו וכיצד אטם את אזניו מלשמוע את כל האזהרות האלו. לא הועילו שום יריקות וכלימות, שום שחיתות ופוגרומים. לא מלאה עדיין, כדברי הרצל, סאת-היאוש שלנו. בעקשנות אין קץ הרדמנו עצמנו בלהטי אשליות שונות, קישטנו בפרחי-חלומות מציאות רקובה וארסית. פעם בלבוש אמנציפציה וריפורמה, פעם בלבוש התבוללות, פעם בלבוש השכלה, פעם בלבוש סוציאליזם פרימיטיבי – כל פעם בצורת-תרבות אחרת ביקשנו לשכוח את עצמנו, להידמות לגויים. לדאבוננו, לא השתחררנו עד היום משיירי-הפסיכוזה הזאת גם בגולה גם בארץ.
תרבותנו היא תרבות-העבודה, תרבות המוסר האנושי, תרבות השוויון והחופש. אולם אינה מספיקה תרבות של שוויון וחופש בלבד. נחוץ גם חופש של תרבות, חופש של מצפון, חופש-הדרך התרבותית. הרבה דרכים מוליכות אליה הוא נתיב-היסורים של העם העברי. תרבותנו היא האור העליון המאיר את הנתיב הזה, הכוח העילאי ההופך יסורים ויאוש למנוף של מאבק ויצירה, גאולה והצלה.
ובגאולה והצלה אין שוויון אלא פרופורציה. תשעה קבים של צער עולם וקב אחד של צרת ישראל – אינם תרבות, לא מוסרית ולא אסתיטית. כי כלל גדול בידינו: עניי עמך קודמים. קודמים האחרונים לצדק ולרחמים, אחרוני-האחרונים למצפון אנושי.
דע את העולם, אולם לא נדעהו לעולם, אם לא נדע תחילה את עמנו. נחקור את עברנו, נלמד את ההיסטוריה שלנו, נשוב אל המקורות. אל המבוע. אמנם אין כיום בתוכנו אנשים, הכופרים להלכה בערך המקורות ההיסטוריים של התרבות הלאומית, אולם למעשה אין המקורות תופסים שום מקום במול“ות שלנו, בהשכלת-הבוגרים, בחינוך הנוער, בסמינריון, בחוג הספרותי. ההשכלה הרציונליסטית בלעה עד בלי שיור אותו היחס הנפשי לתרבות-העבר, שאנו קוראים לו בשם רומנטיקה לאומית. רגילים אצלנו בחוגים מסוימים לדבר על רומנטיקה זו באירוניה על-אף היותה הגילוי האנושי הטבע ביותר. אם היחידה הקבועה א המסמנת את ההכרה הלאומית היא סכום של יסודות רציונליסטיים ב ויסודות אמוציונליים ג, הרי במידה שנחשלת ב (לרגל אסונות לאומיים, אכזבות פוליטיות וכו'), יש להגביר מן ההכרח את ג לשם שמירה על המשוואה הרוחנית הלאומית. עמים גדולים וחזקים אינם נזקקים לאמוציות היסטוריות אלא במקרים נדירים. לא כן עם ישראל, שאינו מוצא מוחם ועידוד בהווה. ניתן לדורנו תרבות היסטורית. נגביר בנפשנו את הלאומיות האינסטינקטיבית. נדע קודם כל את עצמנו. נעמיק להכיר את היש שלנו, וגם את האין הגדול, שמחובתנו להפכו ליש. ששה מיליונים הושמדו – לא נחיה אותם עוד. נחיה לפחות את הוד-תפארתם, את יסוריהם, את עברם, נחיה את העיירה היהודית, התמימה, המאמינה, הבוטחת, שנרצחה בחטא אמונתה ובטחונה. נראה לדורנו את גנילופיאטובקה של פרוג, את כסלון של מנדלי, את יהופץ וכתרילבקה של שלום-עליכם, את ה”שטעטל" (עיירה) של שלום-אש וויסנברג. הן העיירה בספרותנו היתה לא רק מושג גיאוגרפי-כלכלי, אלא קטיגוריה תרבותית-היסטורית. ועיירה זו כבר לא תקום לתחיה לא בגולה ולא בארץ. המושבה הגדולה שלנו איננה עיירה. זוהי עיירה עם ספר-יוחסין כפרי, או יותר נכון, כפר עם יצר-הרע עירוני.
נראה לדורנו את היופי, הגנוז בכיעור, את יענקל שבשוביץ מרחוב קרוכמלנה, את מוטקה גנב, את נוח פנדרה הגס והמגושם שהתעלה לגובה מוסרי. כי דורנו הצעיר אינו מכיר את עם-ישראל. ישראל הוא בשבילו שם מופשט. הוא אינו מכיר את הגיטו על כל הגיגיו וכיסופיו, את איטשה-מאיר המופלא, הגאה בשפלותו, עליז-החיים בדלותו המרודה, היחיד ששמר אמונים לעמו, לעצמו ולאלוהיו. דורנו הצעיר, דור שכח-אב, נטול שרשי-עבר. דור אמיץ, דור נועז, דור חפשי, דור אוהב מולדתו ומוכן לכל קרבן, אולם אומלל ביתמותו. נחזיר לדורנו את האבהות הגדולה של ההיסטוריה, של הספרות, של האמנות הישראלית. נחזיר לו את רום-היחש של התרבות ההיסטורית העברית. נלמדו לקום מפני שיבת התרבות העברית. כי תרבות היא שיבה, זמן, המשכות ורציפות היסטורית, ההיפך הגמור של ציויליזציה. התרבות היא כבדת-צעד, עמוסת-מסורת, בת-נצח, והציוליזציה היא בת-הרגע. דמה נפט, נשימתה חשמל, רוחה אנרגיה אטומית. המקלט של היום מדויק יותר מהמקלט של אתמול. המכונה של מחר תהיה מושלמת יותר מזו של היום. החידושים והאמצאות הציויליזטוריים חייהם קצרים כחיי פרפר. הציויליזציה תועלתית, גשמית, פלביית. האידיאל שלה רווח: להרויח זמן, שטח, כסף. לפי מהותה היא עומדת מחוץ למוסר. היא מנוף של הקידמה האנושית וגם כלי-השרת של חורבן הקידמה. אותה הסדנה מייצרת ערכים להאריך את החיים וגם את כלי-המשחית לקצרם. הציויליזציה בונה ומחריבה כאחד את הקידמה האנושית. הרגולטור העליון של הציויליזציה הוא התרבות. הקיימת פרופורציה נכונה בקליטת ערכיהן? האנושות ערה וקשובה לתביעות הציויליזציה יותר מאשר לצרכי התרבות. אפילו הכפר שלנו רכש יותר את ערכי-הציויליזציה של העיר, מאשר רכשה העיר את ערכי-המוסר של הכפר. ואף בכפר עצמו ניכרים סימנים מדאיגים של אורבניזציה מהירה למדי. בעיית-התרבות היא איפוא בעיית-יסוד חמורה וכאובה. עלינו לחדש ולהגדיל את כלי-התרבות, להרחיב את יכולת הקליטה התרבותית, לקדם את התפתחותה. אין תרבות מתקדמת מעצמה. עלינו לקדמה בתוכן ובצורה מודרניים. אולם התרבות לא תתקדם בלי שנמשח את גלגליה בשמן-העבר. יסוד-מוסד של תרבותנו – הספרות. אנו מטפלים לא מעט בענף-זה. ואף-על-פי-כן טעון שדה החינוך של הדור הרחבת גבולין. כי ספרותנו היא ספרות האומה היהודית ולא ספרות של שבט ישראלי. אל נמעיט את דמותה, אל נצמצם ממדיה. יאה צניעות בהערכת ספרותנו.
אכן, יש לנו טרילוגיות גדולות של קבק, של בורלא. יש לנו הזז ועגנון.
יש לנו התחלות של פרוזה כפרית. קמה לנו משמרת צעירה של מספרים חדי-הסתכלות ודקי-ניב. ואף-על-פי-כן זהו רק הדור הראשון של הפרוזה הארצישראלית. פרץ עודנו אקטואלי מאד. ופרישמן יפה-הרוח עוד לא נתיישן. וברדיצ’בסקי הלוחם מבטא גם היום את סערת-לבנו. וברנר הכואב מלווה תמיד את צעדינו.
יש פרק כאוב יותר – השירה. ארץ-ישראל היתה תמיד, מימי התנ"ך ועד דורנו, ארץ החזון. וממקורה ינקה גם שירת הגולה. אם האידית, שפת ההמונים, היתה קולעת יותר בפרוזה שלה, הרי העברית עלתה עליה בשירתה. מלבד השירה הקלסית של ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב כהן ופיכמן, שמעונוביץ ושניאור, מלבד דור-הממשיכים גדושי-הכשרון למדן, גרינברג, שלונסקי, המאירי ועוד, - קמה לנו שירה כפרית עשירה השופעת עלומים, יופי, מרדנות, ברכת-האדמה. למי שמור כל העושר הזה? האם לשוא חזו משוררינו? האם שפכו ים-רגשות של צחיח-סלע?
כי לחברינו אין אוזן קשובה לשירה. הנוער שלנו אינו אוהב שירה. איני מקבל זאת כגזירה. זהו פרי באושים של חינוך לקוי. אנחנו לא קורצנו מחומר אחר מאשר אבותינו. דור סבים וסבתות נתחנך בגולה על וולוויל זברז’ר ועל אליקים צונזר. דור חיבת ציון נתחנך על שירתו של פרוג. דור משכילינו נתחנך על מיכה לבנזון, על מאנה, על יהודה לייב גורדון. לא היה מרתף ולא היתה עליית-גג שלא שרו את השירה הפרולטרית של וינטשבסקי ומוריס רוזנפלד ורייזין. אצלנו דחתה הזמרה את השירה. הדור חתם את השירה בשירי ביאליק וטשרניחובסקי ומסר את הנבואה השירית לילדים ושוטים, לילדי בתי-ספר וליפי-רוח תמהוניים. אין לנו אוזן לרחשי-הפרט, להגיגי היחיד, כי אנו נתונים ראשנו ורובנו בענייני הכלל. אין לנו פינת-שבת. כולנו חולין. וכי נשלים עם זה? נתקן את המעוות. נשוב אל שבת-השירה שלנו. נקצה בלבנו מקום לתרבות-הרגש, לתרבות-הלב. כר' שלמה של פרץ ב“שרשרת הזהב” “נתהלך כיהודי שבת ויום-טוב על חורבות העולם”…נתעלה, נתרומם בתוך הפרוזה הקשה של חיינו…
אנו עסוקים בתרבות-הלב, כי יותר מדי נפצע לבנו בתקופת-דמים זו. אנו זקוקים לתרבות מעודדת, מרעננת, מבריאה. אנו רוצים לפקחו עיניים למראות חדשים, לצבעים ולגוונים חדשים, לכרות אזניים לצלילים וצלילי-צלילים חדשים, להשריש את האדם בעולם היצירה העילאית, ופנינו אל האמנות. יצירתנו האמנותית אינה יצירת יפי-רוח ואיסטניסים, המסתגרים בד' אמות של יצירה אינדיוידואלית. זוהי תרבות עממית, תרבות קולקטיבית, כתריס בפני הזדקנות ודקדאנס בורגני, בפני עייפות ושובע תרבותי. כזו היא תרבות המקהלות, התזמורות, החוגים הדרמטיים, ההופעות העממיות הגדולות בחגים, תערוכות הציירים והפסלים, להקות-הריקוד וכו', שעיקר ערכם הוא, הן בצמיחתם האורגנית מן העבודה ומן השדה והן בכוחם המלכד. רצוננו להרוס את המחיצה בין הסופרים והעובדים. יחד עם זה לא נטלנו מאמנינו גם את הזכות של יצירה אינדיוידואלית. כי חפשי הוא רוחו של האדם העובד וחפשית היא יצירתו: היא כפופה רק לדבר אחד – לביקורת האמנותית. לביקורת ולא לצנזורה, כי ברפובליקה העובדת שלנו אין משטרה לרוח, אין כבלים על חופש המצפון. אמנותנו אינה כפותה בכבלי דוגמות פוליטיות והיא קובעת לעצמה את גבולות האיסור וההיתר ביצירה.
ברם על תרבות-הלב בלבד לא יחיה האדם. מלבד חובות-הלבבות נחוצה גם “היד החזקה” של ההלכה שלנו. לנו נחוצה השכלה. השכלה לא לשם דעת. בחינת “יגדיל תורה ויאדיר”, אלא לשם חיים. לנו נחוצה השכלה הומניסטית וריאלית, כדי לתת לדור יכולת רוחנית לעצב דמות של עולם חדש ולמצוא את מקומו במציאות הטרופה והמסובכת שנוצרה בעולם, כוח להשתלט על גורלו, כשרון להצטיין במקצועו, יכולת להבהיר לעצמו את מעמדו הלאומי, הסוציאלי והפוליטי, וכדי להכשירו לאזרחות כפולה של כל אדם מישראל: לאזרחות-עולם ואזרחות בארצו. ההשכלה תסייע לכל אחד מאתנו להגדיר את עצמו הגדרה רעיונית ולהגיע לאידיאולוגיה מבוססת ומגובשת, להשקפת עולם אנושית וציונית שלא תיתכן בלי השכלה יסודית. אנו מתנגדים להשקפות המבוססות על אינטואיציה, על אמונה עיוורת, על סיסמאות רחוב, על אינטרסים רגעיים או על צוויים מפלגתיים המתקבלים ללא ביקורת. מתוך השקפות כאלו מגיעים לעדריות, למבוכה החסרה עקביות מחשבתית ויציבות נפשית. מכאן הצורך להרבות בהרצאות, בחוגים ללימודי התנ"ך, ידיעת-המולדת, הציונות, תנועת העבודה ומדעי החברה, בשבתות למוד, בימי-עיון, בקורסים אוניברסיטאיים וכו'. אנו שואפים למחשבה מדעית, המבוססת על נסיון, על תבונה ועל חזון: על נסיון העבר, על תבונת-יום יום ועל חזון-העתיד.
וחזון-העתיד פירושו אמונה. האמונה בציונות ובסוציאליזם נתרופפה, נתערערה, נבעו בה פרצים. רבים התועים והנבוכים בדורנו. את האמונה הזאת עלינו לחזק בדור. לחזק את האמונה באדם, בקיומנו הלאומי, בציונות, בסוציאליזם, באנושות המתקדמת. חיזוק האמונה בכל הערכים הרציונליים והבלתי-רציונליים. לא נוותר על אידיאות גדולות שנתבדו היום. לא נעמיד את גאולתנו על קוצה של יוד אידיאולוגית מסוימת, לא נצמצם את התרבות על-ידי דפוס היסטוריוסופי מסוים, על ידי אטיקט מתקדם מסוים. אנו לא כת, אלא תנועה, עם. כל יצירה מקורית של הרוח האנושית העברית המזינה את רוחנו, המחסנת את אפינו, המקדמת את התפתחותנו – היא חלק של תרבותנו. לחדש אמונה אפשר רק באמונה.
נחזיר לישנה את עטרת תרבותנו, המבוססת על שלטון הרוח והשכל, על תרבות ישראל והשלום והנבואה, תרבות של אחות-עובדי-העולם ואהבת ישראל.
תש"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.