א 🔗
בעיית התרבות העברית במדינה היא אחת הבעיות המרכזיות של קיבוץ הגלויות. ועניינה – ליצור את מכשירי-החינוך וכלי-היצירה המדינתיים היעילים ביותר לשם קליטה ציבורית, רוחנית ונפשית של המוני העולים, לשם מיזוג גמור של שבטי ישראל, לשם ביטול מכסימלי של הבדלים אתניים, שבטיים וגזעיים ביניהם ולשם האחדת השבטים לאזרחות ולחיי המדינה. הפינומן המיוחד במינו של התחסלות הגלויות המתרחשת לעינינו והכרוכה בעליית ההמונים לארץ, העליה עולה בממדיה על כל העליות שידעה ארצנו עד הלום, התהליך הסטיכי הזה של שינוי-גורל-חיים אישי ועדתי בלי כל הכשרה חינוכית וחלוצית, התהליך הכאוב והחמור מאוד של עזיבת לשונות-אם ומולדת ועקירת מסורות מקודשות והרגלי-דורות – מחייבים אותנו להסתלק מכל הדרכים הכבושות השיגרתיות, שהלכנו בהן עד כה ולבקש פתרונות מותאמים לממדי הבעיה ולאותם התפקידים הלאומיים, שמטילה עלינו המדינה בתקופת התגבשותה וצמיחתה. הבעיה תחמיר שבעתיים, במידת הלגליזציה המתחדשת ומתגברת של האנטישמיות הכבולה עדיין בחופש פעולה, במידה שיגדל הפחד היהודי מפני סגירת ארצות אירופה המזרחית בפני יציאה יהודית, ובמידה שיגדל כוח המשיכה של המדינה העברית בעקבות ביסוסה והתבצרותה הכלכלית. בעיית קיבוץ הגלויות חורגת איפוא מהגבולות המצומצמים של זמננו, כי גם היום יש לה משמעות גורלית של הצלת העם היהודי בארצו מפני חרב השמד והכליה, המתהפכת בחלל העולם על ראש האומה.
התכונות היסודיות של העליות בזמננו מקשות על קליטתן הרוחנית במדינה. התכונה הראשונה של העליות היא כוחן המספרי ואופיין ההמוני, שאליהם ציפינו. ברם ההמוניות של העליה פועלת לשלילה בכוח המספרים הגדולים וצופנת בתוכה נטיה לשמירה על עצמאות לשונית ועדתית, ולהתנגדות רוחנית לציבור הקולט והממזג. נטיה זו להסתגרות, להתבדלות מכלל האומה הוא כוח שמרני חזק, היונק ממקורות נפשיים, אירציונליים של זכרונות עבר, נימוסים והרגלי-דורות, רגשי-ליכוד של חיי גולה משותפים. המוניות זו מקבלת חיזוק נוסף בתכונה שניה של העליות והיא אופן התיישבותן בארץ. בו בזמן שהעליות הקודמות התרכזו ברובן בערים מועטות ומושבות אחדות ונמצאו ממילא בתוך מרכזי תרבות עברית, כמיעוטים בתוך סביבות רוב, הרי בריכוזי העולים החדשים המוקמים בארץ בתוך ערים ערביות לשעבר וכפרים נטושים ושיכונים נבדלים כמובלעות עדתיות או מעורבות, כגושים לשוניים ותרבותיים רצופים, המנותקים ממרכזי התרבות העברית, באה ההמוניות לידי תחושת כוח תרבותי עצמי, שכבר קיבל את ביטויו בשיבה להווי וצורות חיים ישנות, בהחייאת ה“עיירה” על כל ליקויי הגיטו הכלכליים, התרבותיים והאסתיטיים.
בתנאים אלה הכרזה סתם על מיזוג שבטים מבחינה תרבותית אינה אלא צליל ריק בלי תוכן ממשי ובלי תקוה להגשימה בזמן מן הזמנים. מראשית ימי הציונות היה קיבוץ-הגלויות יסוד לתחייתנו, כמו עבודה, כמו גאולת הקרקע, ולא חדלנו לדגול בסיסמת קיבוץ-הגלויות ומיזוג השבטים, ואף לזהות את שני המושגים האלה על-אף הניגוד הפנימי שביניהם. כי קיבוץ-גלויות הוא מושג סוציולוגי מוגדר בזמן, ריכוז גלויות במדינה, שכבר התחיל, בעוד שמיזוג השבטים הוא מושג תרבותי-רוחני דינאמי, היתוך גלויות לעם, שעדיין רחוק מהגשמה ניכרת. אמנם הדור הצעיר של העולים, הרוכש על נקלה את ידיעת העברית וקל להשתרש בחיי הארץ, הוא גורם מסייע טבעי למיזוג השבטים וביטול המחיצות העדתיות. אולם כל שאיפתנו למזג את השבטים מבחינת מדינתית-לאומית ולעשותם לעם מלוכד, לאומה עברית ומודרנית אחידה עדיין לא יצאה מתחומי המשאלה הלאומית. איש לא יעז, למשל, לחשוב, שהישוב הגיע לידי התמזגות ציבורית, חברתית ומשפחתית שלמה עם עדת התימנים, אף שהם יודעי עברית ומעורים בתרבות ישראל ובאקלימה הפיסי של הארץ ועל-אף המאמצים שנעשו ונעשים בכיוון זה על-ידי ההסתדרות. ובמידה לא קטנה קיימים בישוב הבדלים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים בין אשכנזים וספרדים ואנטגוניזמים נפשיים בין יוצאי רוסיה ופולין, בין יהודי אירופה ויוצאי ארצות ערביות וכו‘. ביחוד בולטת הדיפרנציאציה בין העדות של העליות האחרונות עצמן: בצד קיבוצים של אנשי-עמל מבולגריה, צ’כיה, וכו’, שהביאו ברכה לארץ בעבודתם, בתרבותם וברוחם הציונית, עלו לארץ ציבורים רדופי-שואה וזעומי-גורל, קיבוצים כבדי-קליטה, מעטי-רוח חלוצית, שרבים מהם עלו לא בכוח המושך של הארץ, אלא בכוח הדוחה של הגולה. ודאי צופנות העליות האלו כוחות עמל ותרבות גנוזים, שיהיו מקור ברכה לארץ והתפתחותה. אולם יש לקבוע עובדה כללית, כי מבחינה ציונית, מבחינת הכשרה חלוצית ומבחינת תרבות עברית-לאומית – הרמה הרוחנית הבינונית של העליות מקשה שבעתיים על השתרשותן בארץ.
ב 🔗
כל מוסד או אירגון ציבורי המטפל בבעיות תרבות במדינה, מעמיד בראש דיוניו ומעשיו את בעית הקניית העברית לעולים בורי-לשון. הדבר הזה הוא טבעי ואינו צריך הנמקה. כך נוהגות ממשלות ורשויות מוניציפליות בכל מדינה, ובארץ של עליה ואימיגרציה כארצנו לא כל שכן. הקניית העברית לבורי-הלשון היתה ועוד שנים רבות תהיה מצות-עשה, עיקר גדול בבעיית התרבות בארצנו, אולם לא נושא לדיון ולהתנצחות רעיונית, בחינת דרוש וקבל שכר. בזמן האחרון החמירה בפובליציסטיקה העתונאית הדרשנות על הכרח הקניית העברית ונעשתה לעתים היסטרית, מתוך שאיפת יחידים להחיות ריב-לשון ישן-נושן, שאין לו כל הגיון ואחיזה בחיים. כל הדרשנים האלה הרואים בקוצה של יוד של איזו מודעה אידית או בולגרית, ב“איגרת לעולה” או בשידור יהודי לגולה סימנים מובהקים של חורבן בית שלישי, לא יבואו על שכר מצוה ועשיה. מרוב אזהרות נגד סכנות מדומות ומתוך ראייתן בשפורפרת של העברית בלבד, הולכת ומתכווצת ומצטמקת בעיית-התרבות כולה, בכל עמקה ורוחב-היקפה. כי בעיית התרבות מבחינת מיזוג השבטים אינה רק בעיית שיעורי-ערב או שיחון בלבד, אלא גם בעיית תוכן התרבות, השרשת הדור בערכים הבלתי-נפסדים של אנושות ויהדות, ערכי קידמה אנושית ולאומיות אמוציונלית, תת-הכרתית, תרבות של הקניית יסודות, של יניקה ממקורות וחינוך אופי קולקטיבי לאזרחות, למשמעת לאומית ולסולידריות המעמד. ולשם כך בלשון בלבד לא סגי. באותה הלשון העברית שבה ניתנו עשרת הדיברות, נתחנך נוער גם לבריונות, לפריקת-עול ולבעיטה בקדשי-האומה. הקניית העברית טעונה איפוא רוויזיה מבחינת תוכן החומר הנלמד בה.
אף מבחינת הזמן המוקדש להוראת העברית בתנאי העליה הנוכחים אין מקום לשיעורי-ערב ממצים. שום תקציב ממשלתי והסתדרותי גם יחד אין בו כדי להקיף את כל בורי-הלשון ולמצות את הבעיה באופן יסודי. שיעורי-הערב צריכים איפוא להיות מקוצרים, מרוכזים, בחינת עזרה מהירה בשטח הלשון. בתנאים הכלכליים והסוציאליים, שבו נמצא רוב ציבור העולים במחנות עולים, במעונות ובשיכוני עולים ובכפרים נטושים, אין לקוות שיתמיד בשיעורי-ערב במשך שנה או חצי שנה, וכל העמל מושקע איפוא לריק, ליחידים על חשבון רבבות עולים.
מובן, ששיעורי-הערב אינם המכשיר היחידי – אם גם מכריע – להקלטת הלשון. ישוב העולים במידה שהוא יותר אחיד בהרכבו העדתי ובמידה שהוא מרוחק יותר מהערים ומרכזי-התרבות, הוא איטי יותר מבחינת ההיקלטות הלשונית. את השלטת העברית יש לגוון איפוא באמצעים מודרניים חדשים. יותר ויותר מתגבש הצורך להוציא עתון יומי בעברית קלה ומוסברת, עם הוספות בכמה לשונות לועזיות.
בהדגשה מיוחדת יש להעמיד את בעיית ספרי-לימוד לעולים, יש להוציא ספרי-לימוד על יסוד חקירה מדעית של העולים, אלפונים ושיחונים וכו' מותאמים לסוגי העולים השונים. ביחוד מורגש צורך בחריסטומטיה, כעין “מסילה” מודרנית לעולים, שתפתח לפניהם את המדינה העברית ותקרבם אל עולם ההסתדרות. בין שאר האמצעים להקניית הלשון יש להרים על נס את מאמציו של המדור ללמוד עברית גם באמצעות הסרט. בה במידה שהלשון תונחל יותר בהיסח דעת, מתוך השתתפות עצמית בחיי הרוח של העדה ופחות מתוך ספרים – מובטחת יותר ההשתרשות המהירה בלשון ובתרבות העברית.
ג 🔗
תנאי ראשון למיזוג השבטים הוא דאגה להשכלה אלמנטרית ולחינוך אנושי כללי. בקיבוץ הגלויות היושבות זו בצד זו על אדמת המולדת, אנו רואים בעין את מארת פיזורנו בגולה, את קללת שבטיותנו. כל המתבונן למשל בכפרים הנטושים בהווי ובאורח-החיים של עדות שונות, רואה שאנו עומדים עדיין בשלבים הראשונים של גיבוש עם אחד ואחיד. ההבדלים האתניים, הציבוריים והנפשיים הם כל כך עמוקים ומנוגדים, שהם מתנודדים בגבולות בין בורות ופרימיטיביות גמורה לבין שלבי תרבות שונים. הניגודים מחמירים ומתעמקים על-ידי תנאי-חיים ציויליזטוריים יסודיים, כמו העדר מים, חוסר חשמל, רדיו, תחבורה מתוקנת וכו'. יש עדות בעלות ערך התיישבותי גדול, עמוסות סבל של חיי-גיטאות מזרחיים ואדישות גמורה לערכי הציויליזציה. בני עדות כאלו אינם יודעים מה ערך הכסא, המיטה, את דרישות ההגיינה, והם יושבים כרגיל על גבי הרצפה. אצל הרבה עדות רגש הסולידריות החברתית פגום לגמרי, ולמשל, העזרה ההדדית אינה באה אצלן לידי גילוי. בעדות אחרות המריבות בין הקיבוצים השונים, הסכסוכים בין אדם לחברו הם חזון נפרץ.
ודאי יש להימנע מהכללה מבוהלת. קיימים הבדלים בין עולי מארוקו ותוניס, ובין עולי תורכיה וחסידי חב"ד. כל קיבוץ – אף הרחוק ביותר מהשקפותינו המודרניות על ליכוד חברתי וסולידריות – נושא בלבו גרעיני שותפות לאומית או סוציאלית, היונקת ממקורות היסטוריים של עבר וסביבה. בפעולה הציבורית החינוכית יש להביא בחשבון את השותפות הזאת. אף אותו בן העדה הפרועה, האימפולסיבית, האץ להאחז בסכינו, יודע להתגאות ברגש ה- " patrina “; הוא אינו דתי, אולם בית-הכנסת יקר לו. מובן שאף הרגש הדתי שונה בשרשיו ועמקותו, ואין להשוות למשל את הדתיות של המושב הצפון-אפריקאי “רינתיה” לזו של חסידי חב”ד בשפריר. יש עדות המגלות באופן מובהק את רגש שייכותם לעדה, אולם יחד עם זה אינם מצטיינים בליכוד חברתי ובעזרה הדדית.
מרכז הפעולה התרבותית במקום הוא בית-ההסתדרות. זהו כור-ההיתוך התרבותי והמרכז הרוחני של המקום. בהרבה ישובים הפכו הבתים האלה גם למרכזי הפעולה האירגונית והמקצועית של ההסתדרות. הבתים האלה שהיו במצב של עזובה וחורבן, שופצו, רוהטו והוכשרו לשימוש. בכל בית הוקצו חדרים לאסיפות, לשיעורי-ערב, לקריאה, להצגות-סרטים, לספריות, לנוער, ל“הפועל”, לאירגוני אמהות עובדות וכדומה. בית התרבות הוא מקום הפעולה המרכזי, אולם לא היחיד. יש ישובים, שבהם מתרכזת פעולה תרבותית גם בבנייני מועצות הפועלים, בבתי-ספר, במעונות עולים ובתי חלוצות. אין לזלזל באי-אלו מקומות גם בבתי-הכנסת, במידה שיש להם כוח מושך לכינוס עולים. הפעולה בכל הבתים האלה מנוהלת במסגרת הסתדרותית. אכן, גם המפלגות מנהלות ברוחן ובתחומן פעולה תרבותית מקבילה, אולם רק אותן פעולות, השייכות לתחום העשיה החפשית של המפלגות. שיעורי-ערב, למשל, שייכים לסמכות מועצת הפועלים, ולא ייתכן איפוא, שהפעולה תנוהל בדירות מפלגתיות ותגרום לידי התחרות פנימית והתפוררות.
העשיה התרבותית בישובי העולים כוללת את שני השטחים היסודיים של פועלותנו: השכלה והסברה. יותר מכל ישוב רגיל בארצנו זקוקים ישובי-העולים לתרבות אמוציונלית, תרבות של מקורות, שהיא בשבילם כספר החתום. התורה מקודשת בעיני רבים, שאינם מבינים את לשונה ואינם יודעים את תכנה. הציבור זקוק לכעין “מקרא מפורש”, שיסביר את התנ"ך כספר-הספרים, כאוסף תעודות-היסטריות הקדום ביותר של האומה, כראשית הספרות והמדע הישראלי. מכשיר חינוכי יסודי הוא גם ידיעת-המולדת. ענף-מדע זה המוקנה לעולה על רקע הסברה היסטורית וביקור אישי במקומות, מעמיק ומחזק את קשר-העולים למולדת, שאת רוב שטחי שיכונם לא הכירו תמול-שלשום גם ותיקי הישוב. מבחר פרקים של תולדות ישראל, קטעים ממקורות הציונות ומלחמות ישראל לעצמאותם המדינית, קטעים מספרותנו, ערוכים בלשון קלה ומוסברת עשויים לתת מזון רוחני ואמוציונלי רב לציבור העולים ולמלא את חלל השכלתם הלקויה. תפקיד חשוב בתחום ידיעת-המולדת עתיד למלא ענף התיור והטיול, שהוא עדיין בראשית אירגונו ועוד לא הגיע לכלל ביסוס. בזמן האחרון הרה-הגה המרכז לתרבות רעיון של ייצור סרטים קצרים מתחום ידיעת-הארץ, מלווים במוסיקה מקורית, הקשורה בנפות שונות של הארץ.
ביחוד יש לטפח בריכוזי העולים אותם ענפים של פעולות התרבות, המשמשים גורם חינוכי ומלכד. הכוונה לחינוך אמנותי עממי. יש לשאוף לעודד בקרב העולים, וביחוד בתוך הנוער, את הפעולה העצמית בשטח המוסיקה (מקהלות, תזמורת ושירה בציבור) וריקודי עם. הצלחה רבה צפויה גם לחינוך הפיסי והספורט. הופעות של התחרות אצילה בכל השטחים האלה מהדקות קשרים תנועתיים וחברתיים בין קיבוצי העולים עצמם. הסיסמה צריכה להיות: אמנות של עולים, ולא בשביל עולים. יש לשאוף לארגן את הכוחות האמנותיים הגנוזים בקרב העולים ולאפשר להם יצירה עצמית.
בפעולה זו יש לשאוף במיוחד למיזוג גלויות שונות, ולמנוע אותן מלעשות שבת כל אחת לעצמה. הקשר ההדדי של כל אנשי המקום בשבת ובמועד, שבת-אחים גם יחד במסיבות ושיתוף כללי בשירת הציבור הוא הדבר החברתי ליצירת העדה, עדת-ישראל מתחדשת בכל ישוב-עולים, מתוך שברי העדות אשר הגיעו מכל הגלויות אל הארץ.
שדה-פעולה נרחב בשטח ההשכלה האירציונלית וחיזוק שרשי-הלאומיות התת-הכרתיים נפתח בתחום חגים ומועדים בשטח מנהגים, אורח-חיים ופולקלור של שבטי-ישראל. מצד אחד יוצרים החגים בישוב העובד סביבה מיוחדת להשראה רוחנית ולהתעלות חגיגית. מצד שני, אין לגרוס את מיזוג השבטים ברוח פשטנית של טשטוש ההבדלים האתניים הין השבטים. הניגון החסידי של יוצאי-פולין, הזמרה המזרחית של עולי פרס או בבל, הריקוד של עולי תימן חשובים שבעתיים מהיבוא האמנותי הבלתי-מקורי של רוב קיבוצי-אירופה. כשם שהצלנו מכליה את העדות, מצווים אנו להציל משיכחה גם את הווי-העדות, את מנגינותיהן, ריקודיהן ונימוסיהן, שעשויים בבחירה מסוימת להתגבש כערכים אמנותיים.
מתוך רוב ההסתייגויות הנזכרות יש לעשות גם את פעולת ההסברה בישובי העולים. אחד הערכים הנפשיים היקרים ביותר הוא זוהר המדינה, הקוסם לכולם, ואת הזוהר הזה יש לשמור בלבם מכל משמר. ודאי רשאי וחייב כל זרם רעיוני לעשות פעולת הסברה ולבקר את הטעון ביקורת. אכן, גם בקרב העולים יש מקום להרצאה הפוליטית והפולמוסית; אולם בתנאי רמתם התרבותית של העולים, עשויה ההרצאה הפוליטית לעשות פירות-באושים. הבעיה היא הסתדרותית, כל-מפלגתית. וראויה היא לשיקול-דעת מצפוני מבחינת החינוך האזרחי של העולים. לעומת זאת יש לדאוג להכשרת חבר מרצים, שירצו על יסודות המדינה, על משמעת לאומית, על בעיות הגנה ובטחון בלשון פופולרית ואינפורמטיבית.
והוא הדין ההסברה ההסתדרותית. אף כאן יש להיזהר ולהימנע מההרצאה היבשה, המופשטת, שהגיעה לידי משבר בעיר ובמושבה, אפילו בישובי עובדים ותיקים. את מקום האסיפה צריכה לרשת המסיבה, הכוללת חלק אמנותי ניכר. השיחות על ההסתדרות צריכות להישען על יסוד ויזואלי, על ביקורים במוסדות ההסתדרות, בבתי-חרושת, בקיבוצים וכו‘. המסיבה צריכה להתלוות באמנות עממית אמוציונלית. חגיגות וימי-זכרון, כמו יום העצמאות, חג ההסתדרות, האחד במאי, כ’ תמוז, יום א. ד. גורדון, יום ברל, יום קבוץ הגלויות וכו' – צריכים להיות בשביל העולים ימים גדולים של חשבון-נפש לאומי ומפקד הסתדרותי.
עיקר קשיה של הבעיה הוא בעצם לא בתכנה, אלא בחבר של קולטי-עליות, מדריכים, מורים ועסקנים פעילי-תרבות. ציבור העובדים עומד לפני עובדה עגומה של חוסר מדריכים. ודאי רצויים ביותר למטרה זו הכוחות האינטלקטואליים של העולים עצמם. מדריך-עולה מכיר ומבין יותר את דרכי בני-עדתו ואת מסתרי נשמתם. מאידך גיסא, העדה עצמה מתייחסת אל קולט-העליה ביתר אמון, אם הוא אחד “משלה”. אולם דא עקא, שעד כה לא הוציאו העליות מתוכן את מספר המדריכים הדרוש. רצוי איפוא להרבות בסמינרים לקולטי-עליה.
שונים הם סוגי המדריכים, אולם חשוב הוא טיפוס אחד, שאינו שייך לענין ההדרכה, ושהוא אולי הדרוש ביותר. זהו טיפוס “המשוחח”, שכדאי לייחד עליו את הדיבור. “המשוחח” אינו מדריך מקצועי, לא מרצה ולא בן-מרצה, אלא איש-העם. הוא לא בא ולא נשלח מן החוץ, הוא חי בכפר וקשור ברוב עדתו, עם כל בעיותיה וחומרותיה המשקיות. הוא מצטרף בבית-הכנסת לקוראי-משניות, במועדון – לותיקי הישוב, בשעורי-הערב – ללומדי עברית. הוא מספר, משוחח, מתרץ, מסביר. הוא הראשון שסביבו מתקבצים יהודים. דאגה מיוחדת צריכה להינתן לשם גיוס כוחות כאלה.
התקלה השניה היא: חוסר המורים. אין מורים בארץ שיתנדבו ויתגייסו לפעולה זו. יתר על כן: יש מורים מחוסרי-עבודה, שאינם רוצים ללכת לישובי העולים. המדינה אינה פטורה כאן בהחלט מחובת-הדאגה לספק כוחות-הוראה במידה מספקת. מחמירה והולכת שאלת סמינרים למורים. יש לקדם בברכה את יזמת האוניברסיטה הברית, שפתחה השנה קורס שנתי מיוחד להכשרת מורים עממיים בכוחות ההוראה שלה. המרכז לתרבות, המשתף פעולה עם האוניברסיטה בשטח זה, רוצה לצפות לפתרון חלקי של בעיית המורים הכאובה.
ודרך שלישית: גיוס נוער לצורך הוראה, אחרי ברירה קודמת. הכשרת-הנוער למטרה זו אפשרית בשתי דרכים: הכשרת נוער מקרב העולים בסמינרים; ושליחת הנוער הארצי אל ריכוזי העולים. שתי הדרכים גם יחד עשויות להקל על המצוקה של חוסר כוחות הוראה.
תש"י
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.