(הרצאה בקונגרס הציוני השמונה-עשר, תרצ"ג)

זכינו, אם כי בעמל רב, שתעלה שוב על במת הקונגרס שאלת התרבות והחינוך העברי בגולה. ראויה שאלה זו, הנדחקת בכל קונגרס לקרן זוית, ושמטפלים בה בשעה שלא יום ולא לילה באולם ריק למחצה, שנתייחס אליה בכבוד הראוי ושנעמידה על הפרק בכל היקפה וחריפותה. שאלה זו איננה חדשה. זה 36 שנים שאיננה יורדת מעל במת הקונגרסים הציוניים, אבל בכל פעם קוברים אותה בתכריך נייר של החלטות יפות, שאינן מוצאות אל הפועל. שאלת התרבות בגולה הולכת ומיטלטלת בכף הקלע של הקונגרסים כדבר שאין חפץ בו, בחינת אסופי, יליד-חוץ שהוכנס אל המשפחה הציונית בחסד הצירים הרחמנים. קשה למצוא בדברי ימי הציונות דוגמה ליחס שמייחסים הקונגרסים לשאלה זו, שהיא אחת השאלות המרכזיות של קיומנו בגולה.

שלוש תקופות עברו על התנועה העברית בתחום הקונגרסים הציוניים. התקופה הראשונה היתה תקופת “הקולטורקאמף”, תקופת המלחמה האי-דיאלוגית בין מצדדי התרבות ובין מתנגדיה, שהתחילה בקונגרס הציוני, הגיעה למרום פסגתה בקונגרס הרביעי ונגמרה בנצחון בקונגרס החמישי. מאז הפכה שאלת התרבות לאחת המוסכמות של המחשבה הציונית, שאינו צריך ראיה ואינו טעון ויכוח. הריני מזכיר את הפרק הזה לא לשם מחקר היסטורי, אלא כדי להדגיש, שבזמן האחרון באה לידי גילוי בתוך הקונגרסים הציוניים התנגדות עצומה לשאלת התרבות וכאן שורש הרע ומקור הזלזול לתרבות העברית. אבל לדעתנו, הויכוח הציוני בשאלה זו בקונגרס ציוני נגמר לעולם ועד, פתרונה נחתם בטבעת ההיסטוריה, וכל הכופר בו עתיד ליתן את הדין לפני כס המשפט של האומה המשתחררת.

התקופה השניה היתה תקופת התגבשות ההכרה, שאין ההנהלה הציונית יכולה להעמיס על שכמה את מלוא כובד התפקיד של השלטת הלשון העברית, הקמת הספרות וייסוד מוסדות חינוך עבריים בגולה, כלומר אינה יכולה למלא את התכנית המלאה והרחבה של התנועה העברית בגולה, וכי לשם זה יש ליצור הסתדרות מיוחדת לתרבות ולשון עברית. במקום “הועדה התרבותית המפורסמת” של הקונגרסים הראשונה שהיתה מין “כל בו”, מין אכסניה רוחנית שטיפלה בענייני ספרות ומדע ומחקר ולשון וסטטיסטיקה וחינוך וסוציולוגיה, ולא הוציאה אף דבר אחד אל הפועל, נוצרה בקונגרס השמיני “ההסתדרות ללשון ותרבות”, שאמנם לא האריכה ימים ונפחה את נשמתה בראשית ימי מלחמת העולם הראשונה. אבל רעיון ההסתדרות לא מת, הוא חי חיים פנימיים מסותרים במחשבה ובעסקנות העברית ודרך גלגולים שונים בכנסיות האג, ברלין, וינה, והמועצה הברלינאית האחרונה מלפני שנתיים, לבש צורה מוחשית בדמות “הברית העברית הלאומית” שהולכת ומתארגנת עכשיו. “הברית העברית העולמית” שואפת לחדש ולחזק את רוח האומה על-ידי החייאת הלשון העברית, התרבות העברית והחינוך העברי, ועל-ידי אירגון כל הכוחות הציבוריים הרואים את עצמם כחלק של התנועה העברית. וכאן אנו נכנסים אל התקופה השלישית, שאנו עומדים בה עכשיו: התקופה הסינתיטית של המעשה וההגשמה העברית, שצריכה להביא לידי שיתוף פעולה בין ההסתדרות הציונית והתנועה העברית.

את היחס בין העבריות והציונות בתקופת הזמן מאחרית ימי ההשכלה עד ימינו עתה אפשר בקווים כלליים להגדיר באופן כזה: התקופה הראשונה היתה עבריות בלי ציונות, עבריות סתמית, עבריות של השכלה, עבריות בלי אידיאל לאומי-מדיני, עבריות זו הביאה לידי יאוש ואכזבה, לקינת משורר ההשכלה “למי אני עמל”, היא הביאה לידי התבוללות של האינטיליגנציה היהודית, ואפילו לידי שמד. התקופה השניה היתה ציונות בלי עבריות. בתקופה זו מופיעה אמנם העבריות בצד הציונות, אפילו לא נזדווגה בה לחטיבה אורגנית בלתי-נפרדת, אלא נגררה אחריה כצל בכוח ההתמדה, בכוח החיבה לקדושת השפה ובכוח הדיאלקטיקה הציונית אל התחיה המשולשת. לדאבוננו, התקופה הזאת לא עברה עדיין. היחס אל העבריות הוא לכל היותר יחס של חיבה ואהדה, יחס של הפגנה והצהרה מן השפה ולחוץ. הבשר החי של העבריות נחתך לגזרים ולגזרי גזרים לפי אידיאולוגיות מפלגתיות שונות, לפי ארצות היהודים בגולה, לפי מעמדם הסוציאלי והרכבם האתני. העבריות חייה לא בכוחותיה העצמיים, אלא בכוח של טיפול וטיפוח מלאכותי. העבריות איננה יסוד, איננה עיקר, אלא תוספת לאומית לחיי הרוח הלועזי של האומה. לא המזון הרוחני, אלא הפלפל, התבלין שבו מתבלים את המזון. בניגוד לציונות, שהיא באה כמהפכה, כשלילה גמורה ומוחלטת של התלישות הגלותית, של הכיעור והשפלות של החיים הגלותיים, זוחלת העבריות בדרכים עקלקלות של הסתגלות, של התפשרות בנוסח האוטרקוויסטים למיניהם, הכורכים את העברית עם כל מיני לשונות ותרבותיות לחטיבה אידיאולוגית אחת.

בתקופה השלישית, שאנו עומדים בה, הננו שואפים לציונות שהיא עברית ולעבריות שהיא ציונית. העבריות והציונות הן שתי צורות של מטבע אחד, של תחייתנו הלאומית. האחת בלי האחרת היא פגומה ולקויה, מחוסרת שלימות פנימית. ואחרת גם לא ייתכן. אי-אפשר בבת אחת למרוד ולכרוע. אי-אפשר בנשימה אחת להיות מהפכני בענייני חומר ותגרן בענייני רוח. ממשלת הרוח היא לא רק אבטונומית, היא סוברנית, היא משתמשת רק בכתר אחד של לשון אחת ושל תרבות אחת. העבריות שלנו היא תריס בפני ריבוי הלשונות של העם העברי, המחליש את כוח הפריה והגידול ואת איכות התנובה של הכוחות הרוחניים של האומה. בזה אין כוונתי לשלול את ערך לשונות הגולה והתרבויות שנוצרו בהן, וביחוד את האידיש. לא לשלול אני בא, אלא לחייב. אני רוצה רק להדגיש ביתר עוז את החיוב הגדול והמכריע של הלשון והתרבות העברית דווקא בגולה, שבה נכסי הרוח שלנו הם הסימנים היחידים של הוויתנו הלאומית. בנידון זה אין מקום לפשרות וויתורים. ומכאן שאיפתנו לעבריותה של הגולה, להשלטת הלשון, החינוך והתרבות העברית בגולה עד קצה גבול האפשרות.

היש לנו אפשרות להשלטת עברית כזו? אעמוד כאן רק על שתי עובדות שיש בהן משום חידוש פני חיינו התרבותיים בגולה, שתיהן מעידות על המהפכה הכבירה, שהתחוללה בחיינו בעשרים השנים האחרונות. העובדה הראשונה היא, החינוך הלאומי העברי שלנו. החינוך הזה, שתחילתו נעוצה בשנים הראשונות מלפני מלחמת העולם, והיא יסוד “החדרים המתוקנים”, אשר מטעמים שונים לא נקלטו בחיים ולא החזיקו מעמד, החינוך הזה שגשג ופרח דווקא אחרי מלחמת העמים והגיע במשך זמן קצר להתפתחות רחבה ומפליאה. אין ברשותנו מספרים סטטיסטיים מדויקים, אבל מספיקים מספרים אחדים כדי לקבל מושג על מידת התפשטותה של העברית בגולה. בשנת 1929 הגיע מספר המוסדות החינוכיים בשבע ארצות אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, רומניה, בולגריה וצ’כוסלובקיה ל-149 גני-ילדים, 313 בתי-ספר עממיים, 56 גימנסיות ו-7 סמינריונים למורים. מספר התלמידים הגיע ל-40 אלף בערך. בשנת 1933 הגיע בפולין בלבד מספר המוסדות ל-315 והמורים ל-1236, ומספר הילדים ל-37,500. לא נגזים אם נאמר, שבבתי-הספר העבריים האירופה מיסודה של “תרבות” בלבד לומדים עתה עד 70,000 ילד. אם נוסיף עליהם גם את ילדי ישראל, הלומדים עברית בבתי-הספר האוטרקוויסטיים ובמוסדות החינוך מיסודה של “יבנה”, “שול-קולט” ואחרים, יגיע מספר הילדים המתלמדים, המבינים ומדברים עברית עד כדי מאה אלף. עליהם יש להוסיף רבבות צעירים, חברי מפלגות והסתדרויות חלוציות, שרכשו את ידיעת השפה בבתי-הספר, בקורסים עבריים ובהסתדרויותיהם, שגם מספרם איננו פחות ממאה אלף איש. יש לציין פה דרך אגב עובדה מעניינת, שבשעת המפקד הרשמי הממשלתי שנערך בפולין בשנת 1930, רשמו רבע מיליון יהודים את הלשון העברית כלשונם הלאומית, אף שההסתדרות הציונית התירה לציונים לרשום במקום העברית את השפה היהודית כלשונם הלאומית.

העובדה של התפתחות החינוך הלאומי בגולה, יחד עם התפתחות מאומצת של תנועת נוער לאומית חלוצית הולידו עובדה שניה: החייאת הדיבור העברי בגולה. אמנם התפתחות הדיבור העברי עומדת עדיין בתחילתה, הדיבור העברי רחוק עדיין מלהיות תופעה כללית ומתמידה; אבל עובדה היא שאין להכחישה, שבעשרים השנים אחרי המלחמה שונו פני הדור והנוער הציוני החלוצי הפך נושא הדגל של הלשון העברית החיה.

שתי העובדות הללו מעידות עדות מספיקה הן על הכיבושים והן על אפשרויות העבודה הכבירות בשדה התרבות והחינוך בגולה.

אבל אפשרויות אלו הולכות ומשתמטות מתחת ידינו לרגל תנאי-הקיום שאנו נתונים בהם בגולה, אבל במידה רבה גם באשמתנו, באשמת התנועה הציונית. אחרי שנות השובע, שנות הגאות לעבודתנו התרבותית בגולה, הגיעו שנות רזון, שנות שפל וירידה איומה החותרים תחת קיומו של כל מפעלנו בגולה. המצב הכלכלי הקשה והנורא, שבו נתון עמנו בגולה, ההתרוששות המבהילה של המוני עמנו מעמידים את בתי-ספרנו בסכנה של סגירה. כאילוסטרציה ראוי להזכיר את העובדה שבליטא, הארץ של אוטונומיה תרבותית, הארץ ששם מקבלים המורים בבתי-הספר העממיים את משכורתם מקופת הממלכה, בארץ זו נסגרו בשלוש השנים האחרונות 22 גני-ילדים מתוך 31. בתי-הספר בארצות השונות נחנקים תחת עול הגרעונות הקשים. העניות המרודה של הורי התלמידים גורמת, שרבים מהם אינם יכולים לעמוד בפני ההתחרות של בתי-הספר הממשלתיים, ששם מלמדים חינם, והם שולחים את ילדיהם לבתי-הספר הממשלתיים. המצב הכלכלי גרם גם כן, שההסתדרויות הארציות לתרבות אין ידן משגת לכלכל את הסמינריונים למורים שהוקמו בעמל על-אנושי. בכל שנה ושנה מתרבות הבקשות והדרישות הבאות מערים ועיירות בפולין על פתיחת בתי-ספר חדשים. הדרישה למורים עבריים היא גדולה, אבל אין אנחנו יכולים למלא אחריה, ובמקום לפתוח סמינריונים חדשים, הננו עומדים בפני ההכרח הטראגי של סגירת המוסדות הקיימים. הסמינריונים הוילנאי והגרודנאי, פאר מוסדותינו הפדגוגיים באירופה, נאבקים עם מר-המוות ועומדים על מפתן הסגירה מאפס אמצעים להחזיקם ולקיימם.

אבל לא רק החינוך עומד לפני גזירת הכליה. על כל ענפי התרבות והיצירה הונף הגרזן. בכל עולמנו התרבותי – שכול ואלמון, שדפון ובצורת. היצירה הספרותית העברית הולכת ומצטמקת מדי יום ביום, לולא שארית פליטת הסופרים שנשארו עוד בגולה, לא נשאר לה שריד. אין במה עברית יומית בגולה ולא נותרו לנו אלא שבועונים מספר והספרות המפלגתית, שעל-אף חשיבותה החינוכית הגדולה, איננה יכולה עדיין לרשת את מקום הספרות העברית הכללית. הספר העברי אינו נקנה ואינו נפוץ, חסר מרכז מארגן שיטפל בהפצת הספר העברי, וגם הנסיונות הבלתי-מוצלחים שנעשו בכיוון זה גרמו, שאין גואל ואין דורש לספר העברי. המו“לות העברית ירדה פלאים ומלבד ספרי רומ”ל וספרים בודדים אין ספר חדש נדפס. גם האמנות העברית עומדת לפני ליקוידציה של אותם הנסיונות המוצלחים, שנעשו על-ידי חלוצי האמנות הצעירה. בפולין קיימת היום סטודיה אמנותית בוילנה בהנהלת במאים פולנים מובהקים, הסטודיה העברית הרשמית של התיאטרון הפולני האמנותי “רעדוטה”, וגם סטודיה אחת בלודז, אבל שתי הלהקות עומדות להתפזר מחוסר סיוע חמרי מצד התנועה הציונית העברית. אפילו עבודת התרבות למען ארץ-ישראל איננה נעשית בהיקף הדרוש. אני מתכוון לחברת דורשי האוניברסיטה, שמטרתה לקבץ ספרים וגם אמצעים כספיים בשביל המכללה העברית בירושלים. לא טוב הוא המצב גם בארצות הברית. “הדואר” מפרפר בין החיים והמוות. מוסדות החינוך עזובים לנפשם. גידולי הספרות ם מועטים ודלים. היש צורך להדגיש בקונגרס ציוני את הסכנה הצפויה לציונות ולכל היהדות מחורבן התנועה העברית? היש צורך להדגיש בקונגרס הציוני את האמת האלמנטרית, שמאמר אחד של אחד-העם ושיר של ביאליק כוחם יפה פי אלף מכל חוברות התעמולה הציונית בשפות זרות? הצריך להראות פה על חלק גדול של הנוער הישראלי, התועה בדרכים נלוזות של מהפכנות הרסנית זרה, המתנכר לעמו, המתכחש לצור מחצבתו? היש להראות פה על הבורות ועל העם-ארצות המבהילה המשתוללת ברחוב היהודי, המתקשטת בנוצות של אידיאולוגיות אנטי-לאומיות? הצריך פה לדבר על נגע ההתבוללות, התבוללות למעשה, המחריבה את נשמתנו, המלעיזה את חיינו המשפחתיים הציבוריים והחברתיים במבול של לשונות זרות ותרבותיות נכר, הלוחצות עלינו בכל כובד משאן?

סוף דבר: בשדה ספרותנו ותרבותנו שדפון, בחינוך אימת התפוררות וחורבן צחוסר אמצעים, בקרב הנוער שלטון הפראזה והמליצה הריקה וברחוב היהודי תוהו ובוהו, הפקרות ציבורית, שפלות ובערות. מה עשינו כדי לפחת נשמת חיים בגוף המרוסק של עמנו? התיתכן שיבה אל המולדת בלי שיבה קודמת אל העם, שהופקר לכל רוחות הקטב של הגלות הממאירה? האפשר להקים את חרבות המולדת מבלי להקים את חרבות הרוח של עמנו? קבוצה קטנה של עסקנים וסופרים, הכואבים את כאב החורבן הרוחני של האומה, נתכנסה לפני שנתיים והניחה את היסוד להקמת “הברית העברית העולמית”. הברית העברית אינה בריאה חדשה, אלא – כפי שכבר הזכרתי – גלגול חדש של אותה ההסתדרות העברית שבהקמתה אנו מטפלים קרוב ל-20 שנה, ושלא קמה עד כה על רגליה באשמת ההסתדרות הציונית אשר סילקה ממנה את ידיה. הקונגרס ה-17 קידם בברכה את דבר ייסוד הברית ואישר את החלטת הקונגרס ה-16 בדבר ייסוד מחלקה לתרבות וחינוך בגולה. אבל איפה היא המחלקה הזאת? מדוע לא נוסדה במשך 4 שנים? מי הוא חבר ההנהלה העומד בראשה? הקונגרס קבע בדיוק את תפקידי המחלקה, אבל הנתמלא אף תפקיד אחד? הנוצרו קשרים עם הסתדרויות החינוך העברי בגולה? הדאג מי שהוא להתפתחות הפנימית של בתי-הספר העבריים לזרמיהם? הדאג מי שהוא להפצת הספרות והשפה העברית בין הנוער והבוגרים בגולה? הנעשה איזה דבר לשם פעולת בירור ותעמולה ביחס לשפה ולתרבות העברית? ההושם לב להכשרת מורים לבתי-הספר העבריים? אף אחד מחמשת הסעיפים האלה שנתקבלו בקונגרס ה-16 לא הוצא לפועל. כן לא הוגשמה אף אחת מהחלטות הקונגרס ה-17. שמענו בקונגרס מפי חבר ההנהלה שהמחלקה לא הוקמה מפני חוסר תקציב. אבל מדוע אינם ניתנים פירורי-תקציב גם לתרבות, שבקיומה תלוי גם קיום הציונות בגולה? ברגש של התמרמרות ומחאה נגד המצב השורר אצלנו עלינו לציין, שלא היתה עד כה תנועת שיחרור בעולם, אשר לא דאגה בראש לנשמת האומה, אשר לא חרדה לגורל הדור הצעיר. הנה שמענו מפי אנשי הארץ על הסכנה הגדולה הצפויה לעברית בארץ; הננו עדים לבלבול הלשונות הבא עם זרם העליה לארץ. הכיבוש היחידי שעליו היתה גאוותנו הולך ומתערער. נחלש הכוח המלאים של הלשון העברית בארץ. גולה בלתי עברית, עליה של המונים החלוצים שאינם קשורים בעברית לא תבנה ציון, היא תבנה בבל חדשה, וגלות בבל זו תהי הנוראה בכל הגלויות, כי היא תבנה את בבל בארץ-ישראל.

וגדול החטא, אין לו כפרה. אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור. התנועה הציונית באה להיישיר את גבנו, להזקיף את קומתנו, לנטוע את הרגשת הכבוד העצמי בקרבנו. אבל חוש הכבוד הזה נלקח וניטמטם אצלנו לגמרי ביחס לשפתנו. האינטליגנציה של כל העמים, האינטליגנציה הצ’כית, הפולנית, הליטאית, הלטית, האסטית, האירית, שנתחנכה במשך דורות על ברכי תרבויות זרות והשתמשה בלשונות לועזיות, התחילה את בנין חייה החדשים מחידוש לשונה הלאומית, והיא מדברת בה בקנאות נפרזת וטבעית, ואילו האינטליגנציה היהודית שלנו, המדברת ויוצרת בכשרון רב בכל הלשונות שבעולם, לא הספיקה עדיין להקנות לעצמה את ידיעת הלשון העברית. הננו מוחים ומתריעים בכל כוחנו נגד חטא לאומי זה. אין לך פרלמנט בעולם שלא ידברו בו בלשון הלאומית, ואצלנו מדברים ב-70 לשון והופכים קונגרס לאומי לקונגרס בין-לאומי. ולא די שמשפילים בזה את כבוד הקונגרס, נמצאים ותיקים, שרואים בדיבור העברי משום הכשלת הקונגרסים. הדבר לא נכון בהחלט. הסטטיסטיקה של הקונגרסים העידה, שיותר מ-70 אחוזים של הצירים מדברים ומבינים עברית, ו-30 האחוזים הנשארים אל יבואו לקונגרסים ציונים עבריים בלי ידיעת הלשון העברית. אם התנועה הציונית תבין את האמת הפשוטה הזאת, אז יבינו גם הממשלות, גם המערכות, גם ההסתדרויות והמפלגות, שלקונגרס ציוני צריך לשלוח בא-כוח המבין עברית.

ואין אנו יכולים לעבור בשתיקה על מסורת מעליבה, שנשתרשה ונתקדשה בהסתדרות הציונית. קצר רוחה של העברית בפני הלשונות הגרמנית והאנגלית שנשתרשו במוסדות ההנהלה. חליפת-המכתבים בין ההנהלה וההסתדרויות הארציות לא תמיד היא בעברית. 17 פרוטוקולים של כל הקונגרסים הציוניים הוציאה ההנהלה, וכולם בגרמנית. מדריך רשמי הוציאה ההנהלה הציונית בשביל הצירים והאורחים של הקונגרס ה-18, אבל לשוא תבקשו בו ביאורים והסברות בעברית. הקונגרס לא ימלא את חובתו לעברית, כל זמן שלא יגיב על הדבר ולא ישים קץ למסורת מעליבה זו.

בעשרות השנים האחרונות, מימי הכנסיה העברית בברלין בשנת 1913, לא פסק רעיון הקונגרס העברי מנסר בעולמנו העברי. בכל הועידות והכינוסים עמד כינוס הקונגרס במרכז הבירורים והויכוחים, שהיו מסתיימים כולם בקבלת החלטות שבלוניות על כינוס הקונגרס. באי-התכנסותו של הקונגרס העברי ראה המחנה העברי לארצותיו את מקור האנרכיה האירגונית וחוסר המשמעת, השולטות בתנועה העברית. לכל תנועה ציבורית יש התחלה, יש הכרזה על אירגון עצמי, יש מעמד ציבורי חגיגי, המשמש מקור של חוקיות, של משטר הסתדרותי, של זכויות וחובות בתנועה. כזה הוא הקונגרס הבזילאי לציונים או ועידת צ’רנוביץ לאידישאים. הקונגרס המייסד הראשון של התנועה, ערכו לא רק בהכרזה, בייסוד, בקבלת החוקה, בקביעת העיקרים האירגוניים של התנועה, אלא גם בגילויים הרומנטיים והאמוציונליים המלווים את הולדתו של כל רעיון ציבורי חדש. סמלים אירציונליים כמו דגל, שבועה או הימנון חשובים בחיי התנועה לא פחות מתכנית-הפעולה וההנהלה ותשלום התרומות, כי דווקא הם מהווים את היסוד הנצחי הבלתי-נפסד של התנועה ורק הם עשויים להקיף בסמליותם את שאיפת העם בכל היקפה האין-סופי.

במשך יובל שנים בערך התחבט המחנה העברי ברעיון כינוס הקונגרס ולא השכיל לבצעו. הדינר של הקונגרס נתפרט לפרוטות של כל מיני כינוסי הכנה ומועצות וועדות וכדומה. הרעיון הגדול התקין עצמו במשך שנים בתוך מבוך של פרוזדורים עד שנסתבך בו ואל הטרקלין לא בא. אחת הסיבות הראשיות היא טמטום החוש האירגוני-הסתדרותי של העסקנים העבריים גופם. כבר אחד-העם ראה באספקלריה המאירה שלו את הצורך החיוני ליצור הסתדרות מיוחדת ללשון ולתרבות העברית. את הצורך הזה ביסס על הבדל הסמכויות ותכניות-הפעולה של ההסתדרות הציונית והעברית, שאינן ניתנות להתמזג במסגרת הסתדרותית אחת. הרעיון הגדול הזה בפשטותו לא נקלט על-ידי הדור. עדיין זכורים לנו המאמרים הפובליציסטיים, שנדפסו לפני המלחמה כנגד הסתדרות עצמית לענייני התנועה העברית. בעלי המאמרים הטביעו את הקוראים בים של נימוקים וראיות שהוכיחו “בעליל”, שאין תקנה לתנועה העברית אלא במסגרת התנועה הציונית. ולמה נרמה את עצמנו? השקפה זו ניצחה. כל הרפתקאות התנועה העברית בקונגרסים הציוניים מעידות על האמונה התמימה של העסקנים העבריים ברצון התנועה הציונית וביכלתה לטפל בבעיות התרבות והחינוך העברי בגולה. אמנם גדולה עד בלי ערוך חטאן של ההנהלות הציוניות, שבמשך עשרות בשנים לא נקפו אצבע לטובת תרבותנו. אבל נחטא לאמת, אם נתלה את הקולר רק ביחס ההנהלות אל ענייני התרבות העברית. אם 12 מתוך 18 קונגרסים ציוניים קיבלו החלטות על התרבות העברית בגולה, ואף אחת מהן לא נתקיימה עד היום הזה, יש לבקש את סיבת הדבר לא רק באנשים, אלא גם בעצם הענין.

סמוך לקונגרס ה-18 ובקונגרס זה גופו באה ההתפכחות הטרגית. נוכחנו, שאחרי 18 קונגרסים ציוניים אנו עומדים דלים וריקים, מחוסרי מרכז ואמצעים, ללא אירגון ומשמעת. המחנה העברי הוא אמנם כוח פוטנציאלי כביר, אותו דבר גם מחוץ לקונגרסים. אין קשר בין מנהלי התנועה בארץ ובגולה. אין שיתוף פעולה והבנה הדדית בין המרכז והתפוצות.

הקונגרס העברי נעשה איפוא צורך חיוני לקיום התנועה העברית. מעל תפקידיו הדימונסטרטיביים כלפי חוץ מתבלט ועולה תפקידו היסודי, המכוון בראש ובראשונה כלפי פנים: לאחד את כל חלקי התנועה לחטיבה אורגנית, לאחות את קרעיה הפנימיים ולהגביר כוחה על-ידי הנהלה מרכזית ועל-ידי שיתוף הדאגה לגורל התנועה בארץ ובכל תפוצות הגולה.

אבל קשה להחניק בלב את ההיסוסים והספקות המתעוררים בקשר לכינוס הקונגרס העברי. הימלא הקונגרס העברי הראשון את תעודתו באמונה? הישמש בבואה נאמנה של התנועה? הידע להתגבר על הקשיים העומדים בדרכו? עיצור כוח להוציא את התנועה העברית מהמיצר לקראת עתיד של יצירה והגשמה? השאלות המטרידות האלו נובעות ממקור ההכרה הקשה, שהקונגרס העברי הראשון יהיה גם האחרון בתולדות ישראל, אם גם הפעם לא יצליח.

והלואי שיתבדו חששותינו – לבנו חרד לגורל הקונגרס. חוששנו שמא יהיה טבוע בחותם של פלסטינוצנטריות, שתשקיע את הגולה בצל ותאפיל על צרכיה ודרישותיה. “מרכזיות” זו אולי היא חזיון טבעי כשהיא לעצמה, ומכל-שכן בארץ שטרם יצאה מגדר הסכנה של בלבול לשונות, אבל יחד עם זה יש בה משום המעטת-דמות מסוכנת של התנועה העברית בגולה. על התעלמות זו מהגולה מעידות כמה עובדות מוזרות ומדאיגות.

השתתפותה של הגולה בקונגרס העברי אינה ענין של פורמליות גרידא. לא אחת התרענו על סכנת החורבן הצפוי לתרבות העברית בגולה. במועצה העברית בפראג ובקונגרס הציוני האחרון ניתן ביטוי נואש לשקיעת התרבות העברית בגולה. ועידת “תרבות” בפולין ציינה את שיתוק היצירה העברית במדינה. ועידת הציונים הכלליים בליטא הדגישה את הירידה המדורגת של החינוך העביר במדינה זו. ברומניה עומדים רוב בתי-הספר העממיים לפני סגירה. התרוששותם של המוני ישראל בגולה ההולכת ומתגברת בעקבי התהליך המבהיל של קיפוח פרנסתם ונישולם מרוב העמדות הכלכליות החלישה את כוח התנגדותם של ההורים לבית-הספר הממשלתי ועתידה לקרב את קצו של החינוך העברי בגולה. מאידך גיסא אנו עומדים לפני תהליך חדש של התרוקנות בית-הספר העברי בגולה ממיטב כוחותיו הפדגוגיים. מלאה הסאה גם של סבלות המורה העברי, שהתחיל מבקש באופן טבעי את תיקון נפשו בעליה. המורה העברי מקבל אפשרות להסתדר על נקלה בארץ במקצועו, כח הסמינריונים בארץ אינם יכולים לספק את הדרישה במורים לרגל העליה הגדולה הזורמת לארץ. עליית מורים זו, שתקבע בלי ספק ברכה מרובה לארץ, תביא גם היא בהכרח להנמכת שיעור קומתו של בית-הספר העביר בגולה, להפחתת ערכו החינוכי וממילא גם להחלשת כוחו במלחמת קיומו. היצירה העברית והחינוך העברי, שטופחו בגולה מתוך אהבה ומסירות במשך אלפים שנים, הולכים ויורדים מעל במת חיינו. מי איש בארץ הרים – אחרי מותו של משוררנו – קול זעקה נוראה על האסון הלאומי הזה? איפה הם המאמרים בספרות או בעתונות הישראלית המוקדשים לבעיית תרבותנו בגולה?

בתוך ערפילי היאוש שהכבידו עלינו כהריי אלף, נצנץ פתאום ברק אור – קרן ביאליק. בקרן זו ראינו קופה של כסף; היא היתה בשבילנו קרן של בנין, קרן של הגשמה ויצירה. קרן-יסוד-קיימת, שמטרתה היא – גם לבסס את קרקענו הרוחני, גם להקים ולשכלל עליו את בנין תרבותנו.

כל הגולה קיבלה בשמחה את בשורת הקרן. ולא משום שקיוותה להיבנות ממנה ולקומם את חרבותיה בפרוטות הדלות של הקרן, אלא מפני שראתה בה ביטוי לאומי לאירגון-הגורל. כך גואל העם את אדמתו. כך בונה העם את מולדתו וכך – מחדש העם את תרבותו גם בארץ וגם בגולה.

ההנהלה הציונית דחתה מטעמים שונים את הקרן והציעה במקומה את “מוסד ביאליק”. ההצעה נתקבלה כמעט מתוך הסכמה דוממת. אמנם מישהו מחה, מישהו התנגד, אבל המציאות הארץ-ישראלית הספיקה לעכל את העובדה ולהשלים עמה. נמצאו גם אנשי-רוח שהסבירו פנים למוסד. חמשת אלפים לירות! אכן, מוסד-ביאליק ראוי לפנים מסבירות, הוצאת ספרים, תמיכה ללשון העברית וכדומה – מי יתנגד לכל אלה? אבל חמשת אלפים הלירות יכלו מן המוסד – ותרבותנו זו, הרוצה לחיות וליצור ולא הספיקה עדיין לעלות לארץ? מי יחוש לרווחתה בשעה זו של ירידה וכשלון? מי?

ומשום כך יחרד לב הגולה לקונגרס העברי. בו שארית תקוותה ומבטחה. ואוי ואבוי לנו, אם שוב יתבדה רעיון הקונגרס, אם יהפך לפיקציה חדשה, אם יהיה קונגרס ארץ-ישראלי בלבד. קונגרס כזה יהיה באמת האחרון לקונגרסים העבריים העולמיים.

תרצ"ה

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הננו לא רק ממשיכי עבודתו של יעקב זנדבנק ז"ל, הננו גם רואים את עצמנו כממשיכים את עיקרי מחשבותיו. ולא רק מחשבותיו, אלא גם היסוסיו וספקותיו. משום כך, בבעיות התרבות – אין אנחנו קובעים עיקריים ופוסקים הלכות, אלא מוסרים בפומבי את הרהורינו וספקותינו לדיון משותף. אנחנו עומדים בשעה הרת-עולם. כל האנושות המתקדמת, הדמוקרטית צופה בחרדה לסופה של היאבקות זאת, הנושאה בחובה את גורל עתידה של התרבות האנושית – מי יודע לכמה זמן. כי המלחמה הזאת הנה, סוף-כל-סוף, בסיכומה ההיסטורי – מלחמה אידיאולוגית, אולי המלחמה האידיאולוגית היחידה בעולם. נכון הדבר, שהמלחמה הזאת גם היא, ככל המלחמות

הקודמות, מלחמה אימפריאליסטית, למרות ההבדל העמוק שבין האימפריאליזם האנגלי ובין הגרמני. אבל, בסיכום ההתפתחותי ובסיכוי לעתיד – זוהי מלחמה בין שני כוחות בעולם, שני כוחות הנאבקים על השלטון בעולם, על עיצוב דמות האנושות, על קביעת דרכי התרבות בעתיד; מלחמה שהפרידה את האנושות בקווים כלליים לשני מחנות נגדיים. את הקו המבדיל הזה, את החלוקה ההיסטורית-תרבותית הזאת – אין לטשטש בשום שיקולי-דעת פוליטיים או מפלגתיים. החלוקה הזאת, למשל, לא היתה קיימת במלחמה הקודמת, שבה עמד הצאר לימין הדמוקרטיות. את החלוקה הזאת אינו יכול לטשטש גם הדיסוננס הרוסי, שאין כיום לפסוק עליו הלכות, כל עוד לא נפתרה בפני כל העולם הבעיה הרוסית.

ובכן, המלחמה נתגבשה למלחמת שתי תרבויות-עולם. מצד אחד – המסורות הנעלות של הקונסטיטוציונליזם האנגלי, המהפכה הצרפתית והדמוקרטיה האמריקנית הגדולה, ומן הצד השני – גרמניה הגזעית האלילית והטוטאליטרית, אשר – כאבותיה הטוטונים במאה הראשונה, כההונים במאה החמישית – פלשה לארצות אירופה, כבשה את עמיה באכזריות-דמים והביאה לידי חורבן אנושי ולידי ליקוי-מאורות תרבותי.

בקווים כלליים היסטוריים גדולים נלחמות איפוא שתי תרבויות נגדיות: מצד אחד – תרבות חופש האדם, חופש המחשבה, היצירה והמצפון האנושי; ומן הצד השני – תרבות “הערן-פאלק”, מין תרבות של “אתה בחרתנו” גזעי, השואף להצמית עמים, להכחיד תרבויות ולהפוך את העמים הנכבשים לעבדי-עולם של “העם הנבחר” הגרמני.

הטרגדיה של היאבקות זאת היא המשבר העמוק של התרבות האנושית. הסכנה היא לא רק בחורבן שבא מבחוץ, מצד אויב מנצח. הסכנה היא בחורבן, שיכול לבוא מבפנים, אצל העמים הנכבשים עצמם, תחת לחץ הפאשיזציה הרוחנית. את הסימנים המחרידים של הסכנה הזאת הלא ראינו בימינו: עוד אתמול-שלשום ראינו את צרפת זקופת-הראש, את צרפת הגאה, את צרפת שקבעה הלכות לדורות בשטח חרות-האדם, את צרפת שהכריזה על מלך בלגיה כעל בוגד.. והיום ראינו את הזעזוע המוסרי העמוק של האומה הזאת. אפשר בקלות להכריז את קויסלינג או את המלךליאופולד או את המרשל פטן לבוגדים, אבל אין זה בגד במובן המקובל. אין זה חוסר פטריוטיות לאומית. זוהי כניעת תרבות בפני הטאנק; זהו רצון להציל מיליונים של בנים במחיר התרבות הדמוקרטית. זוהי הטרגדיה בלי כחל ושרק, בכל עירומה הנורא.

אבל לכל העמים יש נחמה, נחמה היסטורית. אין כוח בעולם, שיכול להשמיד תרבות מקורית ועצמאית המעורה במולדתה, בארצה. פאריס תעמוד על תלה, פראג תהיה צ’כית וורשה תהיה פולנית פחות או יותר. אבל העם היהודי נתרסק ונחרב בן-לילה. הטרגדיה היא – שאפילו תותחים לא היו נחוצים… זהו חורבן שבא במשיכת קולמוס. לא גנרלים החריבו את היהדות, אלא הימלר. אנחנו שילמנו את הקונטריבוציה הגדולה ביותר במלחמה הזאת, ועוד היד נטויה. המלחמה לא נגמרה. המלחמה הזאת – אומרים – היא מלחמה שלנו, מלחמת רומא וירושלים, מלחמת הצדק והרשע. אבל שמנו – הס מלהזכיר! חורבננו לא יזכר ולא יפקד היום, משום שזהו חורבן לא פופולארי, משום שאין לעשות ממנו דיסקונטה פוליטית…

וכך אנחנו עומדים על משואות האנושות דלים וריקים, בלי עזר וסעד מידידים, מקרובים. גם במלחמה הקודמת לא שפר חלקנו. גם אז היה רע לנו ומר. אבל אז היה לנו כוח, אז היתה לנו אגדה מופלאה, ובזכותה לא רק חיינו אלא גם הגברנו חיילים. זוהי האגדה על הכוח היהודי בעולם, על כוחנו הפוליטי, הפיננסי, העתונאי. וככל אגדה – הפכה אז גם היא למציאות והביאה לסן-רימו והשפיעה בורסאל. עתה נגזלה מאתנו אגדה זאת. וכאן מקור בדידותנו הבלתי-מזהירה! לא נשאר לנו אלא שיור זה – האמונה בנצחון בני-הברית, בנצחון התרבות, בתקומת האנושות הדמוקרטית והסוציאליסטית, שהיא מחסנו ומגיננו היחיד, עוגן-הצלתנו היחיד בנחשול זה של רשע וזדון העומד להציף אותנו. ומשום כך אנחנו מפנים את עינינו למכשירנו היעיל ביותר – למכשיר ההגנה ההיסטורית של העם היהודי.

הרבה מכשירים שלנו – מכשירי הגנה – נחרבו, ואין אנו יודעים את כוחם נגד לחץ של מאורעות. אחזנו במכשיר המנוסה והבדוק – התגוננותנו הלאומית. בזמנים של דכדוך-נפש רגילים להאחז בפסוקים, ויש פסוק אחד מקובל מאוד במחננו. מדברים על יבנה. אין אנחנו גורסים: יבנה. אנחנו אומרים: התגוננות לאומית בכל החזיתות! אבל נכון הוא הדבר, שחזית מצטלבת ומשתלבת בכל שאר החזיתות, והופכת על-ידי כך לחזית היעילה ביותר, הרגישה ביותר של התגוננות לאומית.

אפשר לתת הרבה והרבה הגדרות לתרבות. יש ספרות עצומה על התרבות, כמו על הלאומיות והסוציאליזם וכד'. אבל מכל ההגדרות הייתי בוחר בהגדרה אחת, הגדרה פשוטה כמשמעה: הקמת גדרים, התווית תחומים, גבולות לתרבות שלנו, לא רק מהי התרבות, אלא מה איננה התרבות שלנו. אין אנחנו גורסים את תרבותנו כתרבות של מעמד במובן ה“פרולטקולט”, כ“קולטור-קאמף” מעמדי, השולל תרבות לאומית והרואה צורך ואפשרות ביצירת תרבות מעמדית טהורה. כי אין אנו רואים את התרבות כעשיה מכנית ויצירת-החיים בלבד, אלא כסכום ערכים של כל הדורות, החיים והמתים גם יחד. גם רוסיה בתקופת התהוותה, בימי ההריסה המהפכנית שלה, התחילה בזה שדנה לגניזה את התרבות הבורגנית. אבל, לאט-לאט, עם התגבשות משטרה, החזירה את עטרת התרבות הבורגנית לישנה. היו מספיקות 3–2 שורות מהפכניות של פושקין או של לרמונטוב כדי לסלוח אלפי שורות, שנכתבו התוך כניעה בפני רוסיה של ה“פומישצ’יקים” (בעלי-אחוזות) ובפני רוסיה של הצארים…

כי מהי, בעצם, תרבותנו אנו? – אם נוציא מכלל התרבות שלנו 3–2 רבדים תרבותיים, כמו, למשל, הפרשנות, ההלכה והפילוסופיה הדתית, - הרי כל הספרות שלנו איננה ביסודה אלא ספרות של חזון נבואי, של מוסר סוציאלי, של כיסופי גאולה, של פולקלור, של אגדות, של סיפורי חסידים, וספרות על חיי הגולה – על התרבות של כיסופים ועבודה, של יסורים ותלאות. אם יש חלקים הראויים לגניזה בתרבותנו – ואני סובר שישנם חלקים כאלה – הרי על כל פנים לא מבחינה מעמדית. אבל לא נקבע בדיוק את התוכן הכללי של תרבותנו, אם לא נסתייג גם מהצד השני, מהצד של השמרנות התרבותית. עם מלוא הכרתנו באחדות התרבותית אין אנחנו גורסים את התרבות הלאומית שלנו כתרבות כמו שהיא, אין אנחנו גורסים “לא תוסיף ולא תגרע”, אלא אומרים: גרע את הישן והנושן והוסף את החדש ואת המתחדש!

אנחנו רואים בתרבותנו שני יסודות: את היסוד הסטאטי ואת היסוד הדינאמי. היסוד הסטאטי – אלה הם חלקי התרבות הקיימים, המונחלים מדור לדור: מקורות, יסודות, עיקרי תרבות; החלק הדינאמי – הוא אותו החלק הגדל וצומח על-יסוד התרבות הסטאטית ולפעמים גם על חורבן התרבות הסטאטית.

אנחנו מקבלים לא את כל התרבות כמו שהיא, אלא אותם הנכסים, שיש להם ערך קיים לדורות, רק אותם האלמנטים הסטאטיים שיש להם כוח דינאמי, שיש להם היכולת לעמוד בפני הזמן, להלחם בבחינת “שרית ותוכל”. הדברים האלה יש שמתפרשים כהתנגדות אל התרבות היסודית, העתיקה. והרי אנחנו בענין זה רק ממשיכים דרך, אשר הותותה ע“י אדם שניגש גישה רליגיוזית ומסורתית אל התרבות שלנו, ח.נ. ביאליק. בשעה שהוא הכריז על רעיון הכינוס נתכוון לשני דברים: לחתימה ולגניזה. אנחנו רגילים בגילוי הרוחני המענין הזה של הכינוס התרבותי לראות רק את החתימה ומתעלמים מהגניזה. והרי אלה הם דבריו על הגניזה, הראויים להישמע: “החתימה מוסרת לרשות העם לדורות הבאים את המרגליות של תרבותנו, והגניזה פורקת מעל לב העם משא כבד של אחריות מוסרית, המוטלת עליו כשומר-חינם של נכסים מתים ומשחררת אותו משמירה בטלה של הררי-חול בשביל המרגליות שבתוכם”. וכאילו מתוך חשש, שהדברים האלה יסולפו ושיכניסו כוונות זרות לרעיון הגניזה, חזר עליו כמה פעמים, ובועידה אחת בלונדון הסביר אותו ביתר עוז. הוא אומר: “יש וצריך להרוס בית-כנסת, כדי לבנות על מקומו בית-כנסת חדש. לב העם, מצפון אומה, אינו יודע מנוחה, אינו פנוי ליצירה חדשה כל עוד הוא מרגיש בקרבו את האחריות לשמירת כל נכסיו החיים והמתים. יש גבול לזכרון העם”. ועוד אחת אמר: “גניזה חשובה לא רק בשביל העם, אלא בשביל התרבות עצמה. הגניזה – זה כעין זמירת עץ, שע”י כך הגזע מוסיף כוח, מרבה עלים ושרשים”.

בתרבות העבר שלנו אנחנו רואים את שני היסודות גם יחד: גם פריקה וגם טעינה, גם חתימה וגם גניזה. אנחנו מקיימים את דבריו ואת מעשהו של רבי מאיר: אנחנו אוכלים ומאכילים את התוך וזורקים את הקליפה. תרבות שהיא כולה גניזה, תרבות שהיא כולה פריקה – איננה תרבות. זהו מקור של בורות ועם-ארצות.

במקרים של זעזועים קשים שבים אל הקלאסיות, אל הרומנטיקה הלאומית. ואם פנינו היום אל התרבות ההיסטורית שלנו – עשינו זאת משום שחשבנו, שהתרבות הזאת היא באמת מכשיר של עידוד ושל התרוממות-רוח ושל התגוננות לאומית. עלינו לגול ולפתוח לפני ציבורנו את ההיסטוריה האנושית ואת ההיסטוריה הישראלית. עלינו לפרוש בפני הציבור את היריעה של המרטירולוגיה היהודית; עלינו לגלות לפניו את התהומות של יסורי היהדות; עלינו לדלות מתוך התהומות האלו את הכוח היהודי המופלא, את הכוח היהודי העילאי, אשר שמו “קידוש-השם” – קידוש שם המולדת. קידוש שם העם.

עלינו לגול בפני הדור שלנו מחדש את ספר הציונות. עלינו להתחיל שוב בחינוך הציוני! וחינוך ציוני – פירוקו: להתחיל לא מ-1897, לא מחיבת-ציון. עלינו להתחיל מעלית החסידים, מהתנועה המשיחית, מתכניות המדינה העברית של אומות-העולם; עלינו להראות את הציונות על כל מאורותיה וצלליה; להראות את “הציונות של העז”, את הציונות של “הבוכים” בקונגרס הששי, את הציונות של “הפתקה האדומה”. אין לזלזל בהסברה האי-רציונלית של התנועה הציונית. אינני מחסידי המטפיסיקה וההסברה האי-רציונלית בתנועות סוציאליות ולאומיות. אבל אני סבור שהאי-רציונליות היא יסוד חשוב בחיינו. הדפים הנעלים והנשגבים ביותר בתולדות חיינו היו ספוגים רוח אי-רציונלית. האי-רציונליות הביאה את העם לקידוש-השם; לא השכל, לא הפיקחות שלנו אלא האי-רציונליות נתנו לנו יציבות של אופי ועקשנות. השכל היהודי הסתגל תמיד לסביבה. הוא ביקש תמיד מקלט לעצמו ברעיון התעודה, בהתבוללות, בשמד, בריפורמה דתית וכו'.

את הציונות הזאת עלינו לגול בפני הדור על רקע קיבוץ הגלויות בארץ.

אבל גם על רקע היהדות והגולה. מצד אחד עלינו להראות לו את בית-הקברות הגדול של האידיאולוגיות השונות שביקשו “להציל את היהדות”. מתוך כבוד גם לשונאי-ציון, נחשוף את פרשת החיפושים של אישים ותנועות, שביקשו לפתור את שאלת היהדות ומצאו את מנוחתם עדן בבית-העולם הגדול של המציאות היהודית. אבל, יחד עם זה, אל נידה אבן בגולה. גולה שבורה ורצוצה לא תבנה את א“י. אין לשכוח, שהתרבות הא”ית, רובה של התרבות הזאת – הוא המשך ארצישראלי של התרבות הגלותית, ומה שנולד פה – אותה התרבות המקורית, שהורתה ולידתה בא"י – איננה נותנת עדיין רשות לזלזל בגולה. ומשום כך – טיפוח יחסים וקשרים עם הגולה הזאת.

עוד ספר אחד עלינו לגול – את ספר הסוציאליזם. אין מן הצורך לדבר על המבוכה הרבה והכפירה העמוקה, שחדרה לשורות החברים. המחשבה היא פרימיטיבית עד למאוד: “הסוציאליזם חטאו, הסוציאליסטים נכשלו, - משמע: אין סוציאליזם, משמע: חטא הסוציאליזם”. עלינו להתחיל מא"ב בחינוך ובהשכלה הסוציאליסטית. דוקא עם כשלון הדמוקרטיה הפוליטית – במובן המצומצם של המלה – מתבהרת האלטרנטיבה: “או – או”, או נסיגה לימי-הביניים, שקיעת רוח וחדלון תרבותי, או סוציאליזם. אבל סוציאליזם איננו היגררות אחרי החיים והסתפקות בשיגרה ובנוסחה מילולית; סוציאליזם איננו טירור ואיננו כניעת המחשבה והמצפון לשום קו גנרלי; והסוציאליזם איננו גם “דיקטטורה של הפרולטריון”. הסוציאליזם – זהו שלטון העובד על-יסוד החופש, חופש האדם וחופש המחשבה וחופש המצפון. גם בסוציאליזם, כמו בלאומיות, יש לנו קריטריון אחד עליון, והקריטריון הזה הוא קיום האומה. וכל מה שהוא רע בשביל האומה, כל מה שמביא לטשטוש פרצופה הרוחני והתרבותי – כל זה אנחנו דוחים בשתי הידים. סוציאליזם – זה חופש: חופש הכלל וחופש הפרט, חופש האדם, חופש רבי חנינא. “כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל חנינא בני”. ורבי חנינא איננו בורג, רק בורג. רבי חנינא איננו רק מכשיר להגשמת שליחויות לאומית וסוציאלית. רבי חנינא – הוא עולם ומלואו! רבי חנינא זה, אשר “מתפרנס בקב חרובים מערב שבת לערב שבת”, דורש את שחרורו האישי, דורש את הגדרתו האישית. ואם ננהל אלף אלפי פעמים פעולת תרבות המונית, תרבות של עם, ונשכח את רבי חנינא – יעזוב הוא אותנו, יעזוב אותנו כל הציבור…

אנחנו זקוקים כיום, יותר מבכל תקופה אחרת, לתרבות שתקדים את יום-המחר, תרבות מעודדת ומרוממת, מרגיעה ומנחמת. אנחנו זקוקים לתרבות, אשר תתן לציבורנו ארבעה דברים: יציבות נפשית; הכרת האזרחות הציונית; יכולת ההגשמה; מסירות הסתדרותית. אנחנו זקוקים לאמונה ולגבורה, ואותן נשאב משני מקורות הנצח של ההוויה שלנו, ממקור אסוננו הלאומי הגדול, שאין לו גבול, וממקור אמונתנו באנושות המחודשת ובמחר שלה – אשר בוא יבוא אף כי יתמהמה!

ת"ש

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לו נתבקשתי – כחבקוק בשעתו – להעמיד את כל הפרובלמטיקה התרבותית שלנו על פסוק אחד, הייתי אומר: הכר את העולם ודע את עצמך. הכר את העולם, כי פניו שונו עד לבלי הכירו. העולם נזדעזע זעזועי-תהום, ופרצים עמוקים נבעו בחייו, במחשבתו, ביצירתו ובמוסרו. העולם הישן נהרס, הוכה לרסיסים על חרבותיו לא הוקם עדיין העולם החדש. וגדולים חבלי-הלידה של העולם החדש, אולי לא פחות מחבלי-המוות של העולם הישן. שליטי-העולם ניצחו את הפשיזם, אולם אינם יכולים לכבוש את יצרם הרע בחלוקת-השלל. במקום השלום המקווה, הנכסף, באה השתוללות היצר האימפריאליסטי, מחול-שדים מסביב לנפט ולפצצת-האטום, שפעת שקר וצביעות פוליטית משוחים בשמן-זית של אהבה ואחווה ושלום. במקום המסורת הנעלה של הסוציאליזם האנגלי, שהבינה תמיד לרוחנו ועודדה את מעשינו, באה המדיניות של מושלי-אנגליה הנוכחיים, הרוצים להחזיק אותנו בזרועות אימפריאליזם סוציאליסטי, לגזול את כבשת-הרש האחרונה של אומה דוויה וכושלת ולהסגיר את ישובנו לים של שנאה וזדון.

ואף-על-פי-כן לא נוותר על העולם הגדול. לא נשכון לבדד. לא נסתגר בד' אמותינו כפרושי-עולם. נדליק כדיוגנס בשעתו את הפנס ונצא אל רחבי-עולם לחפש את האדם. נקרע חלונות אל שרידי-היופי ושיירי-המוסר של התרבות האנושית, כי סוציאליסטים אנו, כי חולי-אהבה אנחנו. כי עדת-מאמינים אנחנו, המאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח של האנושות, שיביא סוף-סוף גאולה לאנושות האומללה. נצא אל רחבי עולם, נשוטט בחוצותיו ונאסוף כל לב רגש, כל רוח נאמנה, כי מעטים ידידינו בעולם. נצא אל פועלי-העולם, נדפוק על דלתי משכנות-העוני, על דלתי-לבו של הפרולטריון העולמי, כי דל ועזוב מחננו העובד בארץ. נלך אל תרבויות העמים, נקטוף בזהירות את פרחי-הבושם הצומחים בגניהם, נתבשם מריחם וניטע את הטובים בהם על אדמת-מולדתנו. לא נתבדל מהעולם. לא נעקור מלבנו את האמונה במשיח העברי, האוניברסלי. לא נוותר על תרבות-העולם. לא נתחנך ולא נחנך את דורנו להתבדלות, להסתלקות משיתוף-גורל עם כל ענווי-עולם, עם כל קרבנות הדיכוי והרשע האנושי. לא נעזוב את חזית המלחמה עם כוחות-השחור, שגחו כבר היום מחוריהם ומתכוננים במסתרים ליום נקם ושילם בכוחות הקידמה.

לא נוותר על האנושיות החפשית ועל תרבותה. ואולם אל נעשה שקר בנפשנו. נחדל לכרוע בעיניים עצומות לפני אלילים ונתפכח מהפסיכוזה של סיסמאות מקסימות ומלים מפוצצות. את אויבינו אנו מכירים למדי. נישמר וניזהר מפני ידידינו. נכבדם ונחשדם, כי הם רימו אותנו לא אחת. נכבדם לפי מעשיהם ולא לפי דבריהם. שום אשראי לא ניתן מראש, כי עד היום לא שולם לנו אף שטר אחד, לא יורידי ולא מוסרי. חורבן היהדות באירופה הוא פרי בגידה טוטלית של העולם השמרני והסוציאליסטי, אולם הוא גם פרי הרכרוכיות שלנו, חוסר האופי שלנו, התמימות האכזרית שלנו שלא לקחה מוסר מההיסטוריה. הרי כל ההיסטוריה הישראלית לא היתה אלא שלשלת אזהרות ואתראות מפני הקטסטרופה. על כל חומות חיינו בגולה הכריזה פיסת-יד נעלמה על סופנו המר. וכיצד הקשיח עמנו את לבו וכיצד אטם את אזניו מלשמוע את כל האזהרות האלו. לא הועילו שום יריקות וכלימות, שום שחיתות ופוגרומים. לא מלאה עדיין, כדברי הרצל, סאת-היאוש שלנו. בעקשנות אין קץ הרדמנו עצמנו בלהטי אשליות שונות, קישטנו בפרחי-חלומות מציאות רקובה וארסית. פעם בלבוש אמנציפציה וריפורמה, פעם בלבוש התבוללות, פעם בלבוש השכלה, פעם בלבוש סוציאליזם פרימיטיבי – כל פעם בצורת-תרבות אחרת ביקשנו לשכוח את עצמנו, להידמות לגויים. לדאבוננו, לא השתחררנו עד היום משיירי-הפסיכוזה הזאת גם בגולה גם בארץ.

תרבותנו היא תרבות-העבודה, תרבות המוסר האנושי, תרבות השוויון והחופש. אולם אינה מספיקה תרבות של שוויון וחופש בלבד. נחוץ גם חופש של תרבות, חופש של מצפון, חופש-הדרך התרבותית. הרבה דרכים מוליכות אליה הוא נתיב-היסורים של העם העברי. תרבותנו היא האור העליון המאיר את הנתיב הזה, הכוח העילאי ההופך יסורים ויאוש למנוף של מאבק ויצירה, גאולה והצלה.

ובגאולה והצלה אין שוויון אלא פרופורציה. תשעה קבים של צער עולם וקב אחד של צרת ישראל – אינם תרבות, לא מוסרית ולא אסתיטית. כי כלל גדול בידינו: עניי עמך קודמים. קודמים האחרונים לצדק ולרחמים, אחרוני-האחרונים למצפון אנושי.

דע את העולם, אולם לא נדעהו לעולם, אם לא נדע תחילה את עמנו. נחקור את עברנו, נלמד את ההיסטוריה שלנו, נשוב אל המקורות. אל המבוע. אמנם אין כיום בתוכנו אנשים, הכופרים להלכה בערך המקורות ההיסטוריים של התרבות הלאומית, אולם למעשה אין המקורות תופסים שום מקום במול“ות שלנו, בהשכלת-הבוגרים, בחינוך הנוער, בסמינריון, בחוג הספרותי. ההשכלה הרציונליסטית בלעה עד בלי שיור אותו היחס הנפשי לתרבות-העבר, שאנו קוראים לו בשם רומנטיקה לאומית. רגילים אצלנו בחוגים מסוימים לדבר על רומנטיקה זו באירוניה על-אף היותה הגילוי האנושי הטבע ביותר. אם היחידה הקבועה א המסמנת את ההכרה הלאומית היא סכום של יסודות רציונליסטיים ב ויסודות אמוציונליים ג, הרי במידה שנחשלת ב (לרגל אסונות לאומיים, אכזבות פוליטיות וכו'), יש להגביר מן ההכרח את ג לשם שמירה על המשוואה הרוחנית הלאומית. עמים גדולים וחזקים אינם נזקקים לאמוציות היסטוריות אלא במקרים נדירים. לא כן עם ישראל, שאינו מוצא מוחם ועידוד בהווה. ניתן לדורנו תרבות היסטורית. נגביר בנפשנו את הלאומיות האינסטינקטיבית. נדע קודם כל את עצמנו. נעמיק להכיר את היש שלנו, וגם את האין הגדול, שמחובתנו להפכו ליש. ששה מיליונים הושמדו – לא נחיה אותם עוד. נחיה לפחות את הוד-תפארתם, את יסוריהם, את עברם, נחיה את העיירה היהודית, התמימה, המאמינה, הבוטחת, שנרצחה בחטא אמונתה ובטחונה. נראה לדורנו את גנילופיאטובקה של פרוג, את כסלון של מנדלי, את יהופץ וכתרילבקה של שלום-עליכם, את ה”שטעטל" (עיירה) של שלום-אש וויסנברג. הן העיירה בספרותנו היתה לא רק מושג גיאוגרפי-כלכלי, אלא קטיגוריה תרבותית-היסטורית. ועיירה זו כבר לא תקום לתחיה לא בגולה ולא בארץ. המושבה הגדולה שלנו איננה עיירה. זוהי עיירה עם ספר-יוחסין כפרי, או יותר נכון, כפר עם יצר-הרע עירוני.

נראה לדורנו את היופי, הגנוז בכיעור, את יענקל שבשוביץ מרחוב קרוכמלנה, את מוטקה גנב, את נוח פנדרה הגס והמגושם שהתעלה לגובה מוסרי. כי דורנו הצעיר אינו מכיר את עם-ישראל. ישראל הוא בשבילו שם מופשט. הוא אינו מכיר את הגיטו על כל הגיגיו וכיסופיו, את איטשה-מאיר המופלא, הגאה בשפלותו, עליז-החיים בדלותו המרודה, היחיד ששמר אמונים לעמו, לעצמו ולאלוהיו. דורנו הצעיר, דור שכח-אב, נטול שרשי-עבר. דור אמיץ, דור נועז, דור חפשי, דור אוהב מולדתו ומוכן לכל קרבן, אולם אומלל ביתמותו. נחזיר לדורנו את האבהות הגדולה של ההיסטוריה, של הספרות, של האמנות הישראלית. נחזיר לו את רום-היחש של התרבות ההיסטורית העברית. נלמדו לקום מפני שיבת התרבות העברית. כי תרבות היא שיבה, זמן, המשכות ורציפות היסטורית, ההיפך הגמור של ציויליזציה. התרבות היא כבדת-צעד, עמוסת-מסורת, בת-נצח, והציוליזציה היא בת-הרגע. דמה נפט, נשימתה חשמל, רוחה אנרגיה אטומית. המקלט של היום מדויק יותר מהמקלט של אתמול. המכונה של מחר תהיה מושלמת יותר מזו של היום. החידושים והאמצאות הציויליזטוריים חייהם קצרים כחיי פרפר. הציויליזציה תועלתית, גשמית, פלביית. האידיאל שלה רווח: להרויח זמן, שטח, כסף. לפי מהותה היא עומדת מחוץ למוסר. היא מנוף של הקידמה האנושית וגם כלי-השרת של חורבן הקידמה. אותה הסדנה מייצרת ערכים להאריך את החיים וגם את כלי-המשחית לקצרם. הציויליזציה בונה ומחריבה כאחד את הקידמה האנושית. הרגולטור העליון של הציויליזציה הוא התרבות. הקיימת פרופורציה נכונה בקליטת ערכיהן? האנושות ערה וקשובה לתביעות הציויליזציה יותר מאשר לצרכי התרבות. אפילו הכפר שלנו רכש יותר את ערכי-הציויליזציה של העיר, מאשר רכשה העיר את ערכי-המוסר של הכפר. ואף בכפר עצמו ניכרים סימנים מדאיגים של אורבניזציה מהירה למדי. בעיית-התרבות היא איפוא בעיית-יסוד חמורה וכאובה. עלינו לחדש ולהגדיל את כלי-התרבות, להרחיב את יכולת הקליטה התרבותית, לקדם את התפתחותה. אין תרבות מתקדמת מעצמה. עלינו לקדמה בתוכן ובצורה מודרניים. אולם התרבות לא תתקדם בלי שנמשח את גלגליה בשמן-העבר. יסוד-מוסד של תרבותנו – הספרות. אנו מטפלים לא מעט בענף-זה. ואף-על-פי-כן טעון שדה החינוך של הדור הרחבת גבולין. כי ספרותנו היא ספרות האומה היהודית ולא ספרות של שבט ישראלי. אל נמעיט את דמותה, אל נצמצם ממדיה. יאה צניעות בהערכת ספרותנו.

אכן, יש לנו טרילוגיות גדולות של קבק, של בורלא. יש לנו הזז ועגנון.

יש לנו התחלות של פרוזה כפרית. קמה לנו משמרת צעירה של מספרים חדי-הסתכלות ודקי-ניב. ואף-על-פי-כן זהו רק הדור הראשון של הפרוזה הארצישראלית. פרץ עודנו אקטואלי מאד. ופרישמן יפה-הרוח עוד לא נתיישן. וברדיצ’בסקי הלוחם מבטא גם היום את סערת-לבנו. וברנר הכואב מלווה תמיד את צעדינו.

יש פרק כאוב יותר – השירה. ארץ-ישראל היתה תמיד, מימי התנ"ך ועד דורנו, ארץ החזון. וממקורה ינקה גם שירת הגולה. אם האידית, שפת ההמונים, היתה קולעת יותר בפרוזה שלה, הרי העברית עלתה עליה בשירתה. מלבד השירה הקלסית של ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב כהן ופיכמן, שמעונוביץ ושניאור, מלבד דור-הממשיכים גדושי-הכשרון למדן, גרינברג, שלונסקי, המאירי ועוד, - קמה לנו שירה כפרית עשירה השופעת עלומים, יופי, מרדנות, ברכת-האדמה. למי שמור כל העושר הזה? האם לשוא חזו משוררינו? האם שפכו ים-רגשות של צחיח-סלע?

כי לחברינו אין אוזן קשובה לשירה. הנוער שלנו אינו אוהב שירה. איני מקבל זאת כגזירה. זהו פרי באושים של חינוך לקוי. אנחנו לא קורצנו מחומר אחר מאשר אבותינו. דור סבים וסבתות נתחנך בגולה על וולוויל זברז’ר ועל אליקים צונזר. דור חיבת ציון נתחנך על שירתו של פרוג. דור משכילינו נתחנך על מיכה לבנזון, על מאנה, על יהודה לייב גורדון. לא היה מרתף ולא היתה עליית-גג שלא שרו את השירה הפרולטרית של וינטשבסקי ומוריס רוזנפלד ורייזין. אצלנו דחתה הזמרה את השירה. הדור חתם את השירה בשירי ביאליק וטשרניחובסקי ומסר את הנבואה השירית לילדים ושוטים, לילדי בתי-ספר וליפי-רוח תמהוניים. אין לנו אוזן לרחשי-הפרט, להגיגי היחיד, כי אנו נתונים ראשנו ורובנו בענייני הכלל. אין לנו פינת-שבת. כולנו חולין. וכי נשלים עם זה? נתקן את המעוות. נשוב אל שבת-השירה שלנו. נקצה בלבנו מקום לתרבות-הרגש, לתרבות-הלב. כר' שלמה של פרץ ב“שרשרת הזהב” “נתהלך כיהודי שבת ויום-טוב על חורבות העולם”…נתעלה, נתרומם בתוך הפרוזה הקשה של חיינו…

אנו עסוקים בתרבות-הלב, כי יותר מדי נפצע לבנו בתקופת-דמים זו. אנו זקוקים לתרבות מעודדת, מרעננת, מבריאה. אנו רוצים לפקחו עיניים למראות חדשים, לצבעים ולגוונים חדשים, לכרות אזניים לצלילים וצלילי-צלילים חדשים, להשריש את האדם בעולם היצירה העילאית, ופנינו אל האמנות. יצירתנו האמנותית אינה יצירת יפי-רוח ואיסטניסים, המסתגרים בד' אמות של יצירה אינדיוידואלית. זוהי תרבות עממית, תרבות קולקטיבית, כתריס בפני הזדקנות ודקדאנס בורגני, בפני עייפות ושובע תרבותי. כזו היא תרבות המקהלות, התזמורות, החוגים הדרמטיים, ההופעות העממיות הגדולות בחגים, תערוכות הציירים והפסלים, להקות-הריקוד וכו', שעיקר ערכם הוא, הן בצמיחתם האורגנית מן העבודה ומן השדה והן בכוחם המלכד. רצוננו להרוס את המחיצה בין הסופרים והעובדים. יחד עם זה לא נטלנו מאמנינו גם את הזכות של יצירה אינדיוידואלית. כי חפשי הוא רוחו של האדם העובד וחפשית היא יצירתו: היא כפופה רק לדבר אחד – לביקורת האמנותית. לביקורת ולא לצנזורה, כי ברפובליקה העובדת שלנו אין משטרה לרוח, אין כבלים על חופש המצפון. אמנותנו אינה כפותה בכבלי דוגמות פוליטיות והיא קובעת לעצמה את גבולות האיסור וההיתר ביצירה.

ברם על תרבות-הלב בלבד לא יחיה האדם. מלבד חובות-הלבבות נחוצה גם “היד החזקה” של ההלכה שלנו. לנו נחוצה השכלה. השכלה לא לשם דעת. בחינת “יגדיל תורה ויאדיר”, אלא לשם חיים. לנו נחוצה השכלה הומניסטית וריאלית, כדי לתת לדור יכולת רוחנית לעצב דמות של עולם חדש ולמצוא את מקומו במציאות הטרופה והמסובכת שנוצרה בעולם, כוח להשתלט על גורלו, כשרון להצטיין במקצועו, יכולת להבהיר לעצמו את מעמדו הלאומי, הסוציאלי והפוליטי, וכדי להכשירו לאזרחות כפולה של כל אדם מישראל: לאזרחות-עולם ואזרחות בארצו. ההשכלה תסייע לכל אחד מאתנו להגדיר את עצמו הגדרה רעיונית ולהגיע לאידיאולוגיה מבוססת ומגובשת, להשקפת עולם אנושית וציונית שלא תיתכן בלי השכלה יסודית. אנו מתנגדים להשקפות המבוססות על אינטואיציה, על אמונה עיוורת, על סיסמאות רחוב, על אינטרסים רגעיים או על צוויים מפלגתיים המתקבלים ללא ביקורת. מתוך השקפות כאלו מגיעים לעדריות, למבוכה החסרה עקביות מחשבתית ויציבות נפשית. מכאן הצורך להרבות בהרצאות, בחוגים ללימודי התנ"ך, ידיעת-המולדת, הציונות, תנועת העבודה ומדעי החברה, בשבתות למוד, בימי-עיון, בקורסים אוניברסיטאיים וכו'. אנו שואפים למחשבה מדעית, המבוססת על נסיון, על תבונה ועל חזון: על נסיון העבר, על תבונת-יום יום ועל חזון-העתיד.

וחזון-העתיד פירושו אמונה. האמונה בציונות ובסוציאליזם נתרופפה, נתערערה, נבעו בה פרצים. רבים התועים והנבוכים בדורנו. את האמונה הזאת עלינו לחזק בדור. לחזק את האמונה באדם, בקיומנו הלאומי, בציונות, בסוציאליזם, באנושות המתקדמת. חיזוק האמונה בכל הערכים הרציונליים והבלתי-רציונליים. לא נוותר על אידיאות גדולות שנתבדו היום. לא נעמיד את גאולתנו על קוצה של יוד אידיאולוגית מסוימת, לא נצמצם את התרבות על-ידי דפוס היסטוריוסופי מסוים, על ידי אטיקט מתקדם מסוים. אנו לא כת, אלא תנועה, עם. כל יצירה מקורית של הרוח האנושית העברית המזינה את רוחנו, המחסנת את אפינו, המקדמת את התפתחותנו – היא חלק של תרבותנו. לחדש אמונה אפשר רק באמונה.

נחזיר לישנה את עטרת תרבותנו, המבוססת על שלטון הרוח והשכל, על תרבות ישראל והשלום והנבואה, תרבות של אחות-עובדי-העולם ואהבת ישראל.

תש"ז

א

בעיית התרבות העברית במדינה היא אחת הבעיות המרכזיות של קיבוץ הגלויות. ועניינה – ליצור את מכשירי-החינוך וכלי-היצירה המדינתיים היעילים ביותר לשם קליטה ציבורית, רוחנית ונפשית של המוני העולים, לשם מיזוג גמור של שבטי ישראל, לשם ביטול מכסימלי של הבדלים אתניים, שבטיים וגזעיים ביניהם ולשם האחדת השבטים לאזרחות ולחיי המדינה. הפינומן המיוחד במינו של התחסלות הגלויות המתרחשת לעינינו והכרוכה בעליית ההמונים לארץ, העליה עולה בממדיה על כל העליות שידעה ארצנו עד הלום, התהליך הסטיכי הזה של שינוי-גורל-חיים אישי ועדתי בלי כל הכשרה חינוכית וחלוצית, התהליך הכאוב והחמור מאוד של עזיבת לשונות-אם ומולדת ועקירת מסורות מקודשות והרגלי-דורות – מחייבים אותנו להסתלק מכל הדרכים הכבושות השיגרתיות, שהלכנו בהן עד כה ולבקש פתרונות מותאמים לממדי הבעיה ולאותם התפקידים הלאומיים, שמטילה עלינו המדינה בתקופת התגבשותה וצמיחתה. הבעיה תחמיר שבעתיים, במידת הלגליזציה המתחדשת ומתגברת של האנטישמיות הכבולה עדיין בחופש פעולה, במידה שיגדל הפחד היהודי מפני סגירת ארצות אירופה המזרחית בפני יציאה יהודית, ובמידה שיגדל כוח המשיכה של המדינה העברית בעקבות ביסוסה והתבצרותה הכלכלית. בעיית קיבוץ הגלויות חורגת איפוא מהגבולות המצומצמים של זמננו, כי גם היום יש לה משמעות גורלית של הצלת העם היהודי בארצו מפני חרב השמד והכליה, המתהפכת בחלל העולם על ראש האומה.

התכונות היסודיות של העליות בזמננו מקשות על קליטתן הרוחנית במדינה. התכונה הראשונה של העליות היא כוחן המספרי ואופיין ההמוני, שאליהם ציפינו. ברם ההמוניות של העליה פועלת לשלילה בכוח המספרים הגדולים וצופנת בתוכה נטיה לשמירה על עצמאות לשונית ועדתית, ולהתנגדות רוחנית לציבור הקולט והממזג. נטיה זו להסתגרות, להתבדלות מכלל האומה הוא כוח שמרני חזק, היונק ממקורות נפשיים, אירציונליים של זכרונות עבר, נימוסים והרגלי-דורות, רגשי-ליכוד של חיי גולה משותפים. המוניות זו מקבלת חיזוק נוסף בתכונה שניה של העליות והיא אופן התיישבותן בארץ. בו בזמן שהעליות הקודמות התרכזו ברובן בערים מועטות ומושבות אחדות ונמצאו ממילא בתוך מרכזי תרבות עברית, כמיעוטים בתוך סביבות רוב, הרי בריכוזי העולים החדשים המוקמים בארץ בתוך ערים ערביות לשעבר וכפרים נטושים ושיכונים נבדלים כמובלעות עדתיות או מעורבות, כגושים לשוניים ותרבותיים רצופים, המנותקים ממרכזי התרבות העברית, באה ההמוניות לידי תחושת כוח תרבותי עצמי, שכבר קיבל את ביטויו בשיבה להווי וצורות חיים ישנות, בהחייאת ה“עיירה” על כל ליקויי הגיטו הכלכליים, התרבותיים והאסתיטיים.

בתנאים אלה הכרזה סתם על מיזוג שבטים מבחינה תרבותית אינה אלא צליל ריק בלי תוכן ממשי ובלי תקוה להגשימה בזמן מן הזמנים. מראשית ימי הציונות היה קיבוץ-הגלויות יסוד לתחייתנו, כמו עבודה, כמו גאולת הקרקע, ולא חדלנו לדגול בסיסמת קיבוץ-הגלויות ומיזוג השבטים, ואף לזהות את שני המושגים האלה על-אף הניגוד הפנימי שביניהם. כי קיבוץ-גלויות הוא מושג סוציולוגי מוגדר בזמן, ריכוז גלויות במדינה, שכבר התחיל, בעוד שמיזוג השבטים הוא מושג תרבותי-רוחני דינאמי, היתוך גלויות לעם, שעדיין רחוק מהגשמה ניכרת. אמנם הדור הצעיר של העולים, הרוכש על נקלה את ידיעת העברית וקל להשתרש בחיי הארץ, הוא גורם מסייע טבעי למיזוג השבטים וביטול המחיצות העדתיות. אולם כל שאיפתנו למזג את השבטים מבחינת מדינתית-לאומית ולעשותם לעם מלוכד, לאומה עברית ומודרנית אחידה עדיין לא יצאה מתחומי המשאלה הלאומית. איש לא יעז, למשל, לחשוב, שהישוב הגיע לידי התמזגות ציבורית, חברתית ומשפחתית שלמה עם עדת התימנים, אף שהם יודעי עברית ומעורים בתרבות ישראל ובאקלימה הפיסי של הארץ ועל-אף המאמצים שנעשו ונעשים בכיוון זה על-ידי ההסתדרות. ובמידה לא קטנה קיימים בישוב הבדלים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים בין אשכנזים וספרדים ואנטגוניזמים נפשיים בין יוצאי רוסיה ופולין, בין יהודי אירופה ויוצאי ארצות ערביות וכו‘. ביחוד בולטת הדיפרנציאציה בין העדות של העליות האחרונות עצמן: בצד קיבוצים של אנשי-עמל מבולגריה, צ’כיה, וכו’, שהביאו ברכה לארץ בעבודתם, בתרבותם וברוחם הציונית, עלו לארץ ציבורים רדופי-שואה וזעומי-גורל, קיבוצים כבדי-קליטה, מעטי-רוח חלוצית, שרבים מהם עלו לא בכוח המושך של הארץ, אלא בכוח הדוחה של הגולה. ודאי צופנות העליות האלו כוחות עמל ותרבות גנוזים, שיהיו מקור ברכה לארץ והתפתחותה. אולם יש לקבוע עובדה כללית, כי מבחינה ציונית, מבחינת הכשרה חלוצית ומבחינת תרבות עברית-לאומית – הרמה הרוחנית הבינונית של העליות מקשה שבעתיים על השתרשותן בארץ.

ב

כל מוסד או אירגון ציבורי המטפל בבעיות תרבות במדינה, מעמיד בראש דיוניו ומעשיו את בעית הקניית העברית לעולים בורי-לשון. הדבר הזה הוא טבעי ואינו צריך הנמקה. כך נוהגות ממשלות ורשויות מוניציפליות בכל מדינה, ובארץ של עליה ואימיגרציה כארצנו לא כל שכן. הקניית העברית לבורי-הלשון היתה ועוד שנים רבות תהיה מצות-עשה, עיקר גדול בבעיית התרבות בארצנו, אולם לא נושא לדיון ולהתנצחות רעיונית, בחינת דרוש וקבל שכר. בזמן האחרון החמירה בפובליציסטיקה העתונאית הדרשנות על הכרח הקניית העברית ונעשתה לעתים היסטרית, מתוך שאיפת יחידים להחיות ריב-לשון ישן-נושן, שאין לו כל הגיון ואחיזה בחיים. כל הדרשנים האלה הרואים בקוצה של יוד של איזו מודעה אידית או בולגרית, ב“איגרת לעולה” או בשידור יהודי לגולה סימנים מובהקים של חורבן בית שלישי, לא יבואו על שכר מצוה ועשיה. מרוב אזהרות נגד סכנות מדומות ומתוך ראייתן בשפורפרת של העברית בלבד, הולכת ומתכווצת ומצטמקת בעיית-התרבות כולה, בכל עמקה ורוחב-היקפה. כי בעיית התרבות מבחינת מיזוג השבטים אינה רק בעיית שיעורי-ערב או שיחון בלבד, אלא גם בעיית תוכן התרבות, השרשת הדור בערכים הבלתי-נפסדים של אנושות ויהדות, ערכי קידמה אנושית ולאומיות אמוציונלית, תת-הכרתית, תרבות של הקניית יסודות, של יניקה ממקורות וחינוך אופי קולקטיבי לאזרחות, למשמעת לאומית ולסולידריות המעמד. ולשם כך בלשון בלבד לא סגי. באותה הלשון העברית שבה ניתנו עשרת הדיברות, נתחנך נוער גם לבריונות, לפריקת-עול ולבעיטה בקדשי-האומה. הקניית העברית טעונה איפוא רוויזיה מבחינת תוכן החומר הנלמד בה.

אף מבחינת הזמן המוקדש להוראת העברית בתנאי העליה הנוכחים אין מקום לשיעורי-ערב ממצים. שום תקציב ממשלתי והסתדרותי גם יחד אין בו כדי להקיף את כל בורי-הלשון ולמצות את הבעיה באופן יסודי. שיעורי-הערב צריכים איפוא להיות מקוצרים, מרוכזים, בחינת עזרה מהירה בשטח הלשון. בתנאים הכלכליים והסוציאליים, שבו נמצא רוב ציבור העולים במחנות עולים, במעונות ובשיכוני עולים ובכפרים נטושים, אין לקוות שיתמיד בשיעורי-ערב במשך שנה או חצי שנה, וכל העמל מושקע איפוא לריק, ליחידים על חשבון רבבות עולים.

מובן, ששיעורי-הערב אינם המכשיר היחידי – אם גם מכריע – להקלטת הלשון. ישוב העולים במידה שהוא יותר אחיד בהרכבו העדתי ובמידה שהוא מרוחק יותר מהערים ומרכזי-התרבות, הוא איטי יותר מבחינת ההיקלטות הלשונית. את השלטת העברית יש לגוון איפוא באמצעים מודרניים חדשים. יותר ויותר מתגבש הצורך להוציא עתון יומי בעברית קלה ומוסברת, עם הוספות בכמה לשונות לועזיות.

בהדגשה מיוחדת יש להעמיד את בעיית ספרי-לימוד לעולים, יש להוציא ספרי-לימוד על יסוד חקירה מדעית של העולים, אלפונים ושיחונים וכו' מותאמים לסוגי העולים השונים. ביחוד מורגש צורך בחריסטומטיה, כעין “מסילה” מודרנית לעולים, שתפתח לפניהם את המדינה העברית ותקרבם אל עולם ההסתדרות. בין שאר האמצעים להקניית הלשון יש להרים על נס את מאמציו של המדור ללמוד עברית גם באמצעות הסרט. בה במידה שהלשון תונחל יותר בהיסח דעת, מתוך השתתפות עצמית בחיי הרוח של העדה ופחות מתוך ספרים – מובטחת יותר ההשתרשות המהירה בלשון ובתרבות העברית.

ג

תנאי ראשון למיזוג השבטים הוא דאגה להשכלה אלמנטרית ולחינוך אנושי כללי. בקיבוץ הגלויות היושבות זו בצד זו על אדמת המולדת, אנו רואים בעין את מארת פיזורנו בגולה, את קללת שבטיותנו. כל המתבונן למשל בכפרים הנטושים בהווי ובאורח-החיים של עדות שונות, רואה שאנו עומדים עדיין בשלבים הראשונים של גיבוש עם אחד ואחיד. ההבדלים האתניים, הציבוריים והנפשיים הם כל כך עמוקים ומנוגדים, שהם מתנודדים בגבולות בין בורות ופרימיטיביות גמורה לבין שלבי תרבות שונים. הניגודים מחמירים ומתעמקים על-ידי תנאי-חיים ציויליזטוריים יסודיים, כמו העדר מים, חוסר חשמל, רדיו, תחבורה מתוקנת וכו'. יש עדות בעלות ערך התיישבותי גדול, עמוסות סבל של חיי-גיטאות מזרחיים ואדישות גמורה לערכי הציויליזציה. בני עדות כאלו אינם יודעים מה ערך הכסא, המיטה, את דרישות ההגיינה, והם יושבים כרגיל על גבי הרצפה. אצל הרבה עדות רגש הסולידריות החברתית פגום לגמרי, ולמשל, העזרה ההדדית אינה באה אצלן לידי גילוי. בעדות אחרות המריבות בין הקיבוצים השונים, הסכסוכים בין אדם לחברו הם חזון נפרץ.

ודאי יש להימנע מהכללה מבוהלת. קיימים הבדלים בין עולי מארוקו ותוניס, ובין עולי תורכיה וחסידי חב"ד. כל קיבוץ – אף הרחוק ביותר מהשקפותינו המודרניות על ליכוד חברתי וסולידריות – נושא בלבו גרעיני שותפות לאומית או סוציאלית, היונקת ממקורות היסטוריים של עבר וסביבה. בפעולה הציבורית החינוכית יש להביא בחשבון את השותפות הזאת. אף אותו בן העדה הפרועה, האימפולסיבית, האץ להאחז בסכינו, יודע להתגאות ברגש ה- " patrina “; הוא אינו דתי, אולם בית-הכנסת יקר לו. מובן שאף הרגש הדתי שונה בשרשיו ועמקותו, ואין להשוות למשל את הדתיות של המושב הצפון-אפריקאי “רינתיה” לזו של חסידי חב”ד בשפריר. יש עדות המגלות באופן מובהק את רגש שייכותם לעדה, אולם יחד עם זה אינם מצטיינים בליכוד חברתי ובעזרה הדדית.

מרכז הפעולה התרבותית במקום הוא בית-ההסתדרות. זהו כור-ההיתוך התרבותי והמרכז הרוחני של המקום. בהרבה ישובים הפכו הבתים האלה גם למרכזי הפעולה האירגונית והמקצועית של ההסתדרות. הבתים האלה שהיו במצב של עזובה וחורבן, שופצו, רוהטו והוכשרו לשימוש. בכל בית הוקצו חדרים לאסיפות, לשיעורי-ערב, לקריאה, להצגות-סרטים, לספריות, לנוער, ל“הפועל”, לאירגוני אמהות עובדות וכדומה. בית התרבות הוא מקום הפעולה המרכזי, אולם לא היחיד. יש ישובים, שבהם מתרכזת פעולה תרבותית גם בבנייני מועצות הפועלים, בבתי-ספר, במעונות עולים ובתי חלוצות. אין לזלזל באי-אלו מקומות גם בבתי-הכנסת, במידה שיש להם כוח מושך לכינוס עולים. הפעולה בכל הבתים האלה מנוהלת במסגרת הסתדרותית. אכן, גם המפלגות מנהלות ברוחן ובתחומן פעולה תרבותית מקבילה, אולם רק אותן פעולות, השייכות לתחום העשיה החפשית של המפלגות. שיעורי-ערב, למשל, שייכים לסמכות מועצת הפועלים, ולא ייתכן איפוא, שהפעולה תנוהל בדירות מפלגתיות ותגרום לידי התחרות פנימית והתפוררות.

העשיה התרבותית בישובי העולים כוללת את שני השטחים היסודיים של פועלותנו: השכלה והסברה. יותר מכל ישוב רגיל בארצנו זקוקים ישובי-העולים לתרבות אמוציונלית, תרבות של מקורות, שהיא בשבילם כספר החתום. התורה מקודשת בעיני רבים, שאינם מבינים את לשונה ואינם יודעים את תכנה. הציבור זקוק לכעין “מקרא מפורש”, שיסביר את התנ"ך כספר-הספרים, כאוסף תעודות-היסטריות הקדום ביותר של האומה, כראשית הספרות והמדע הישראלי. מכשיר חינוכי יסודי הוא גם ידיעת-המולדת. ענף-מדע זה המוקנה לעולה על רקע הסברה היסטורית וביקור אישי במקומות, מעמיק ומחזק את קשר-העולים למולדת, שאת רוב שטחי שיכונם לא הכירו תמול-שלשום גם ותיקי הישוב. מבחר פרקים של תולדות ישראל, קטעים ממקורות הציונות ומלחמות ישראל לעצמאותם המדינית, קטעים מספרותנו, ערוכים בלשון קלה ומוסברת עשויים לתת מזון רוחני ואמוציונלי רב לציבור העולים ולמלא את חלל השכלתם הלקויה. תפקיד חשוב בתחום ידיעת-המולדת עתיד למלא ענף התיור והטיול, שהוא עדיין בראשית אירגונו ועוד לא הגיע לכלל ביסוס. בזמן האחרון הרה-הגה המרכז לתרבות רעיון של ייצור סרטים קצרים מתחום ידיעת-הארץ, מלווים במוסיקה מקורית, הקשורה בנפות שונות של הארץ.

ביחוד יש לטפח בריכוזי העולים אותם ענפים של פעולות התרבות, המשמשים גורם חינוכי ומלכד. הכוונה לחינוך אמנותי עממי. יש לשאוף לעודד בקרב העולים, וביחוד בתוך הנוער, את הפעולה העצמית בשטח המוסיקה (מקהלות, תזמורת ושירה בציבור) וריקודי עם. הצלחה רבה צפויה גם לחינוך הפיסי והספורט. הופעות של התחרות אצילה בכל השטחים האלה מהדקות קשרים תנועתיים וחברתיים בין קיבוצי העולים עצמם. הסיסמה צריכה להיות: אמנות של עולים, ולא בשביל עולים. יש לשאוף לארגן את הכוחות האמנותיים הגנוזים בקרב העולים ולאפשר להם יצירה עצמית.

בפעולה זו יש לשאוף במיוחד למיזוג גלויות שונות, ולמנוע אותן מלעשות שבת כל אחת לעצמה. הקשר ההדדי של כל אנשי המקום בשבת ובמועד, שבת-אחים גם יחד במסיבות ושיתוף כללי בשירת הציבור הוא הדבר החברתי ליצירת העדה, עדת-ישראל מתחדשת בכל ישוב-עולים, מתוך שברי העדות אשר הגיעו מכל הגלויות אל הארץ.

שדה-פעולה נרחב בשטח ההשכלה האירציונלית וחיזוק שרשי-הלאומיות התת-הכרתיים נפתח בתחום חגים ומועדים בשטח מנהגים, אורח-חיים ופולקלור של שבטי-ישראל. מצד אחד יוצרים החגים בישוב העובד סביבה מיוחדת להשראה רוחנית ולהתעלות חגיגית. מצד שני, אין לגרוס את מיזוג השבטים ברוח פשטנית של טשטוש ההבדלים האתניים הין השבטים. הניגון החסידי של יוצאי-פולין, הזמרה המזרחית של עולי פרס או בבל, הריקוד של עולי תימן חשובים שבעתיים מהיבוא האמנותי הבלתי-מקורי של רוב קיבוצי-אירופה. כשם שהצלנו מכליה את העדות, מצווים אנו להציל משיכחה גם את הווי-העדות, את מנגינותיהן, ריקודיהן ונימוסיהן, שעשויים בבחירה מסוימת להתגבש כערכים אמנותיים.

מתוך רוב ההסתייגויות הנזכרות יש לעשות גם את פעולת ההסברה בישובי העולים. אחד הערכים הנפשיים היקרים ביותר הוא זוהר המדינה, הקוסם לכולם, ואת הזוהר הזה יש לשמור בלבם מכל משמר. ודאי רשאי וחייב כל זרם רעיוני לעשות פעולת הסברה ולבקר את הטעון ביקורת. אכן, גם בקרב העולים יש מקום להרצאה הפוליטית והפולמוסית; אולם בתנאי רמתם התרבותית של העולים, עשויה ההרצאה הפוליטית לעשות פירות-באושים. הבעיה היא הסתדרותית, כל-מפלגתית. וראויה היא לשיקול-דעת מצפוני מבחינת החינוך האזרחי של העולים. לעומת זאת יש לדאוג להכשרת חבר מרצים, שירצו על יסודות המדינה, על משמעת לאומית, על בעיות הגנה ובטחון בלשון פופולרית ואינפורמטיבית.

והוא הדין ההסברה ההסתדרותית. אף כאן יש להיזהר ולהימנע מההרצאה היבשה, המופשטת, שהגיעה לידי משבר בעיר ובמושבה, אפילו בישובי עובדים ותיקים. את מקום האסיפה צריכה לרשת המסיבה, הכוללת חלק אמנותי ניכר. השיחות על ההסתדרות צריכות להישען על יסוד ויזואלי, על ביקורים במוסדות ההסתדרות, בבתי-חרושת, בקיבוצים וכו‘. המסיבה צריכה להתלוות באמנות עממית אמוציונלית. חגיגות וימי-זכרון, כמו יום העצמאות, חג ההסתדרות, האחד במאי, כ’ תמוז, יום א. ד. גורדון, יום ברל, יום קבוץ הגלויות וכו' – צריכים להיות בשביל העולים ימים גדולים של חשבון-נפש לאומי ומפקד הסתדרותי.

עיקר קשיה של הבעיה הוא בעצם לא בתכנה, אלא בחבר של קולטי-עליות, מדריכים, מורים ועסקנים פעילי-תרבות. ציבור העובדים עומד לפני עובדה עגומה של חוסר מדריכים. ודאי רצויים ביותר למטרה זו הכוחות האינטלקטואליים של העולים עצמם. מדריך-עולה מכיר ומבין יותר את דרכי בני-עדתו ואת מסתרי נשמתם. מאידך גיסא, העדה עצמה מתייחסת אל קולט-העליה ביתר אמון, אם הוא אחד “משלה”. אולם דא עקא, שעד כה לא הוציאו העליות מתוכן את מספר המדריכים הדרוש. רצוי איפוא להרבות בסמינרים לקולטי-עליה.

שונים הם סוגי המדריכים, אולם חשוב הוא טיפוס אחד, שאינו שייך לענין ההדרכה, ושהוא אולי הדרוש ביותר. זהו טיפוס “המשוחח”, שכדאי לייחד עליו את הדיבור. “המשוחח” אינו מדריך מקצועי, לא מרצה ולא בן-מרצה, אלא איש-העם. הוא לא בא ולא נשלח מן החוץ, הוא חי בכפר וקשור ברוב עדתו, עם כל בעיותיה וחומרותיה המשקיות. הוא מצטרף בבית-הכנסת לקוראי-משניות, במועדון – לותיקי הישוב, בשעורי-הערב – ללומדי עברית. הוא מספר, משוחח, מתרץ, מסביר. הוא הראשון שסביבו מתקבצים יהודים. דאגה מיוחדת צריכה להינתן לשם גיוס כוחות כאלה.

התקלה השניה היא: חוסר המורים. אין מורים בארץ שיתנדבו ויתגייסו לפעולה זו. יתר על כן: יש מורים מחוסרי-עבודה, שאינם רוצים ללכת לישובי העולים. המדינה אינה פטורה כאן בהחלט מחובת-הדאגה לספק כוחות-הוראה במידה מספקת. מחמירה והולכת שאלת סמינרים למורים. יש לקדם בברכה את יזמת האוניברסיטה הברית, שפתחה השנה קורס שנתי מיוחד להכשרת מורים עממיים בכוחות ההוראה שלה. המרכז לתרבות, המשתף פעולה עם האוניברסיטה בשטח זה, רוצה לצפות לפתרון חלקי של בעיית המורים הכאובה.

ודרך שלישית: גיוס נוער לצורך הוראה, אחרי ברירה קודמת. הכשרת-הנוער למטרה זו אפשרית בשתי דרכים: הכשרת נוער מקרב העולים בסמינרים; ושליחת הנוער הארצי אל ריכוזי העולים. שתי הדרכים גם יחד עשויות להקל על המצוקה של חוסר כוחות הוראה.

תש"י

א. המוּשג תרבוּת

למילה התנ"כית “תרבוּת” בהוֹראתה המוֹדרנית יש שלוֹשה מוּשׂגי-יסוֹד: מוּשׂג מהוּתי, כלומר המוּשׂג הסטאטי של תוֹכן התרבוּת וצוּרתה, מוּשׂג איכוּתי, כלומר המוּשׂג הדינאמי של גידוּל וּצמיחה ומוּשׂג כמוּתי, כלומר היחס בין התרבוּת והכלכלה מצד אחד וּבין חלקי התרבוּת השוֹנים וּלבין עצמם מצד שני. שלוֹשה המוּשגים האלה קשוּרים וּדבוּקים זה בזה.

תרבוּתנוּ היא תרבוּת-העבודה במלוא תכנה הלאוּמי והסוציאליסטי: תרבוּת של הגשמה ויצירה, של עצמאוּת, של חופש ושוויון. של אהבת-הזוּלת וּמלחמת-קוֹדש בכוֹחוֹת-השחוֹר. תרבוּת אנוֹשית-עברית סינתטית, שנוֹפה מתנשׂא אל שמש כל-חי וּשלוּחוֹתיה פרוּשׂוֹת לכל רוּחוֹת העוֹלם, ואוּלם שרשיה נעוּצים בקרקע שלנוּ, בקרקע נשמתנוּ.

היסוֹד הלאוּמי של התרבוּת

היסוֹד הלאוּמי של התרבוּת מהוּ? כל אידיאוֹלוֹגיה פּוֹליטית, כל זרם מפלגתי – יש להם הגדרוֹת-תרבוּת משלהם. אך במוּשג הכוֹלל של תרבוּת יש לפי כל הדעות מינימום של יסודות, שאין איש מהרהר אחריהם. כזו היא – השפעת המסורת וערכי-העבר ההיסטוֹרי על התרבוּת החדשה. אף המרכּסיסטים הותיקים ביוֹתר אינם כוֹפרים בערכה החיוּבי של מיטב ירוּשת העבר בבנית התרבוּת הסוֹציאליסטית. ההבדל הוּא רק באבחנת טיבם וחיוּניוּתם של ערכי-העבר, שיש להנחילם לדוֹרוֹת הבאים, ודוקא אבחנה זו היא המכריעה. יש סבוּרים, כי התרבוּת החיה היא רק חלק מזה שנוֹצר על-ידי האוּמה, רק תמצית של תרבוּת העבר שנשארה לפליטה מהרס הזמן, רק מה שעשׂוּי לשמש את הדוֹר וּלהוֹעיל ובמלחמת-חייו והיאבקוּתוֹ על עתידוֹ. השאר – טעוּן גניזה. ויש הסבוּרים, שלא רק מה שעוֹבר דרך המסננת הקפדנית של הזמן קרוּי תרבוּת, כי ערכים אלה הם בכלל מוּעטים ואף גוֹרלם ביוֹם המחר מוּטל בספק. בין ערכי התרבוּת הטעוּנים שמירה וּזכירה אין לפסוֹל אוֹתם הערכים, שהיפרוּ בתקוּפוֹת-היסטוֹריה מסוּיימוֹת את מחשבתנוּ, שהעשירוּ את אוֹצר תרבוּתנוּ וקידמוּ את התפתחוּתנוּ; כי את התרבוּת מהווים לא רק אנשים חיים, אלא גם מתים, הנפטרים הגדוֹלים, שבירוּשתם או בפרורי-ירוּשתם אנוּ ניזוֹנים היוֹם.

התרבוּת היא קשר חוּליות הסטוריות, מה שז’יטלוֹבסקי קרא בשם השתרשוּת רעיוֹנית. מתוֹך עיוּן בפילוֹסוֹפיה של התרבוּת אנוּ מגלים בנקל את המלט המקשר את האידיאוֹת בהיסטוֹריה, את הדרך שהוֹבילה, למשל, מר' חסדאי קרשקש לשפּינוֹזה והשפעתוֹ של שפּינוֹזה על מנדלסוֹן, והקשר שבּין מנדלסון ויל“ג והדרך מההשׂכּלה עד אחד-העם והשפּעתו של זה על א.ד.גוֹרדוֹן והשפעתו של גוֹרדוֹן עלינוּ. ודאי אינה דוֹמה השפּעתו של מנדלסוֹן על יל”ג להשפּעת אחד-העם על א.ד. גוֹרדוֹן. אוּלם כל ההשפּעוֹת האלוּ, החיוּביוֹת והשליליוֹת – יסוֹדן בתהליך אחד של השתלשלוּת האידיאוֹת, שניזוֹנוּ זוֹ מזוֹ. בזה – ערך הזמן בתרבוּת. ערכי התרבוּת הם אמת יחסית. אין אמת מוּחלטת בהיסטוֹריה ואיננה גם בתרבוּת. אם אידאה מסוּיימת היתה אמת אוֹ הפכה אמת בפרק מסוּיים של ההיסטוֹריה והשפּיעה על התרבוּת וקידמה אוֹתה – חלקה עם התרבוּת. משיחי-השקר – כפי שמעיד שמם – הוּכרזוּ על-ידי ההיסטוֹריה הישראלית הרשמית למאשרים תוֹעים וּמתעים, ואף-על-פי-כן פּעמה בלב רבים מהם אמת גדוֹלה, ממרידה, מסעירה, שהזינה דורות ועוררה געגוּעי-ציון, חזון-גאוּלה. מתוך הערכתנו היום היה זה תרבוּת בשעתו, ומשוּם כך הקצינוּ לה מקום בתולדות הרעיון הלאוּמי.

אף תנוּעת ההשׂכּלה ברוּסיה, שנתבססה על אמוּנה תמימה באמֶנסיפּציה אינה “אמת”; לפי הרקע הסוֹציאלי שלה היתה ריאקציוֹנית בהחלט. אבל היא בית אמת גדוֹלה בשעתה ולוּלא חוּליַת-ההשׂכּלה זו לא היינוּ מגיעים לתנוּעה הלאוּמית. תרבוּת היא איפוֹא יוֹתר מהמוּשׂג היחסי המשתנה של “אמת”. היא – הזמן על גילוּייו ואמיתוֹתיו היחסיוֹת. וּמשום כך מתיחסת האנוֹשוּת בכבוֹד וּבהערצה לזמן. יסוֹדוֹת התרבוּת האנוֹשית היוּ הוֹוים ויהיוּ התרבוּיוֹת ההיסטוֹריוֹת, תרבוּיוֹת בבל, מצרים, כנען, יהוּדה, יון ורוֹמי, התרבוּיוֹת שנתגברוּ על כל תקוּפוֹת-הקיוּם התרבוּת האנוֹשית. גאותנוּ אנוּ על נצח-ישראל אינה איפוֹא סתם התפּארוּת באריכוּת-ימים, אלא תחוּשת זכוּת והוֹד קיוּמנוּ בהיאבקוּת עם הזמן, שהשמיד את כל עמי הקדם. זהו – יסוֹד ההיסטוֹריזם בחיינוּ ובתרבוּתנוּ.

יסוֹד ההיסטוֹריזם בתרבוּתנוּ

ההיסטוֹריזם הוּא הוּא נשמת התרבוּת, המוּסר, ההווי. אנוּ באנוּ לארץ כדי ליצוֹר חיים חדשים, לתקן את החיים משרשם, מיסוֹדם. היה לנוּ כוֹח היסטוֹרי אדיר שמילא את חלל עוֹלמנוּ בגיטוֹ במשך כל דוֹרוֹת קיוּמנוֹ, כוֹח מבוֹדד וּמשַמר – הדת. אנוּ התחלנוּ את מלאכת התחיה שלנוּ בתקוּפה של שקיעת הדת בחיינוּ; את מקום הדת ירשה האידיאה הלאוּמית. אוּלם הרעיון הלאוּמי – עם כל תנוּפתה הנועזת של הלאוּמיוּת בחיינוּ – אין לו אותו כוח אֶכּסקלוּזיבי, קנאי-קיצוֹ­­ני, מכניע וּמכריע, כוֹלל וּמקיף את הכל, כפי שהיה לדת. אין זה אוֹמר, שהכוֹח הלאוּמי לא יוּכל להגיע בזמן מן הזמנים לאוֹתה מתיחוּת-נפשית של הדת עד תקוּפת האֶמנציפּציה, אוּלם היוֹם חסר לוֹ הכוֹח הזה. כיום אין אנו מחוּסנים לגמרי בפני רצידיב של קוֹסמוֹפּוליטיוּת, של התבוֹללוּת ושל אנרכיזם מחשבתי, בפני זרמים בלתי-לאוּמיים ואנטי-לאוּמיים, שאת כוחם ההרסני אנוּ מרגישים גם היום על גבּנוּ. חסר לנוּ איזוּן היסטוֹרי-תרבוּתי. מה שהפסדנוּ אתמוֹל אינוֹ מתאזן עם מה שרכשנוּ היוֹם. הכוֹח שהפסדנוּ היה גדוֹל מהכוֹח שרכשנוּ היוֹם. וּכשאין איזוּן – מתהווה מין חלל ריק בין מה שהיה וּבין מה שמתהווה ועוֹמד לבוֹא. כמוֹ בטבע, יש גם בתרבוּת פּחד מפּני הריקנוּת, מפּני החלל, מפני ניתוּק החוּט ההיסטוֹרי. מתוֹך הרגשת הריקנוּת הזאת התחלנוּ ליצוֹר תרבוּת, התחלנוּ מחדש את ההווי; חידשנוּהוּ בכל ישוּב לפי השראתוֹ, לפי השקפתוֹ הלאוּמית אוֹ המעמדית, כתחליף להווי השוֹקע. ודאי, ההווי הזה טרם נתגבּש וחסר ברוּבּוֹ צוּרה ותוֹכן אחידים, שיחייבוּ את כל התנוּעה. אוּלם דבר אחד ברי: תרבוּתנוּ החדשה והוויינוּ החדש ישתרשוּ בחיים במידה שישתרשוּ בהווי הקודם, ההיסטוֹרי, במידה שיצטרפוּ ויזדככוּ בכוּר המסוֹרת ההיסטוֹרית, וימזגוּ בפּרוֹפּוֹרציה הנכוֹנה את האֶלמנטים המוֹדרניים עם האֶלמנטים ההיסטוריים. כי לחידוּש תרבוּת ולחידוּש הווי יש גבוּל, והגבוּל הוּא: הדֵהיסטוֹריזציה.

ההיסטוֹריה חוֹזרת

גילוּיי היסטוֹריזציה ראינוּ גם אצל עמים אחרים. כך נהגוּ הצרפתים בימי המהפּכה הצרפתית. כך נהגוּ גם ראשי האוּמה הסוֹבייטית, שבתקוּפת-הסער של מהפּכת-אוֹקטוֹבר ביטלוּ הרבּה הישׂגים גדוֹלים של תרבוּת-העבר הרוּסית, שנראוּ כשקר בעיניהם. והנה בא הזמן והעמידם על האמת והאוּמה הסוֹבייטית החזירה ליוֹשנם הרבה ערכים היסטוֹריים, שעוֹד תמוֹל-שלשוֹם היוּ שׂיא-הריאקציה: את אלכּסנדר נייבסקי, את קוטוזוב, את דוסטוייבסקי, את חוֹפש הדת, את ההימנוֹן הלאוּמי וכו'.

היחס הזה אל העבר נוֹבע מתוֹך שיקוּל רציוֹנליסטי מאוֹד. תרבוּת-העבר היא עוֹשר השמוּר לבעליו לימי רעתוֹ וטובתוֹ גם יחד. לא רק בימי בצוֹרת-רוּחנית, אלא גם בשנוֹת שׂוֹבע הוּא מתפּרנס בתרבוּת-רכוּשוֹ ההיסטוֹרי. אם הציביליזציה מתקדמת בכוחות עצמה, הרי התרבוּת וּביחוּד האמנוּת – התקדמוּתן קשה בלי משיחת גלגליהן בשמן-העבר. כך עשוּ המוֹדרניסטים בציוּר שחזרוּ לפּרימיטיביים של ימוֹת-בינים. ענף-אמנוּת יהוּדי שלם, כמוֹ המיטלוֹפּלסטיקה (ריקוּע פּחים) האמנוּתית – כל מקוֹריוּתה בשיבתה למקוֹרה הישן, כל ערכה האֶסתטי בהחיאת האמנוּת של הצוֹרפים היהוּדים במאה הט"ז. במוּסיקה החיה דביוּסי, מיסד האימפּרסיוֹניזם, את הסוּלמוֹת העתיקים ועוֹרר ענין כלפי המוּסיקה של השבטים הפּרימיטיביים. ברטוֹק ההוּנגרי והינדמיט הגרמני חזרוּ לצוּרוֹת ישנוֹת (קנוֹנים, ריקוּדים עממיים) וּלמוֹטיבים של המוּסיקה הכנסיתית העתיקה. אצלנוּ מצטיינים בזה בוֹסקוֹביץ, סטרוֹמינסקי ואחרים. והוא הדין בספרוּת. שלמה לוינזוֹן, משוֹרר ההשׂכּלה, שב לתחיה מוֹדרנית דוקא בימנוּ, והאפופיאה של “תמוֹל-שלשוֹם” שלנוּ קיבלה תיקוּנה בשׂפת החסידים והמקוּבלים של עגנוֹן. פּנינוּ לגוֹלדפדן אגב חיפּוּשׂים של דרך-חדש לתיאטרון העתיד. לא נוֹציא פסק דין מבוֹהל על העבר, כי לא בידנוּ מפתחוֹת-הזמן.

הרוֹמנטיקה הלאוּמית

ההיסטוֹריים כרוּך ביחס נפשי מסוּיים לתרבוּת-העבר, שנקראה בשם רוֹמנטיקה לאוּמית. לאמיתוֹ של דבר אין רוֹמנטיקה זוֹ המצאה של בעלי-השקפה אידיאליסטית, אלא היא צפוּנה כגילוּי אנוֹשי בכל האידיאוֹלוֹגיוֹת החמרניוֹת והאידיאליסטיוֹת, ואין ביניהן אלא שינוּי צוּרה וצביוֹן בלבד. תרבוּתנוּ בכל הזמנים וּבכל המקוֹמוֹת לא חדלה אף רגע-קט מלינוֹק ממסתרי-העבר וּמלהתעטף ברבבוֹת טליתוֹתיו הרוֹמנטיקה עברה כחוּט השני בספרוּתנוּ משירת הזהב של ספרד ועד הקלסיציזם הלשוני-תנ“כי של בעלי ה”מאספים“. מאהבת ציוֹן של מאפּוּ ועד אבוֹת הספרוּת העברית והיהוּדית החדשה. ממקוֹר רוֹמנטיקה נוֹבעת האינפלאציה של נוֹשאים משיחיים בספרוּת היהוּדית הרדיקלית למדי (פּינסקי, לייוויק, ליילס, אהרוֹן צייטלין ואחרים), ודוקא בצוּרתה הדרמטוּרגית, הדינאמית ביותר; הד רוֹמנטי עוֹלה מיצירת הסוֹפרים הסוֹבייטים קולבק, בעל “משיח בן אפריים” וה”זלמנאים", הלקין (“בר כוכבא”) ונסתר, בעל “משפּחת משבר” (דוקא משבר!). המציאוּת הארצישראלית החיה, המוּחשית, האדמתית לא החלישה את הכמיהה הרוֹמנטית בספרוּת העברית (קבק, עגנוֹן, הזז, בוּרלא) ואפילוּ במשמרת-הסוֹפרים הצעירה נראים סימניה. ולאו דוקא בשטח הלאוּמיוּת. הרי היוֹם אנוּ עוֹמדים גם בסימן של רוֹמנטיקה סוֹציאליסטית. הרי כל דיבוּרינוּ כיום על סוציאליזם-מתגשם, למעשה אינם אלא שינוי-צורה של געגועים סוציאליסטיים, של רומנטיקה סוציאליסטית. געגועים אלה אינם מקסם-שוא, אלא משען נפשי ומוּסרי כביר במלחמתנו על הסוציאליזם של יום מחרת. הגעגועים האלה אומרים לנו: מה שהיה הוא שיהיה, מן הכרח שיהיה. נכשלו סוציאליסטים, אך לא הסוציאליזם. החומר מתחלף, האידיאה היא נצחית.

יסוד האירציונלי בלאומיות

אנו שואפים לסינתזה לאומית-סוציאלית. אנו שואפים למזיגת החומר והרוּח. לפי א. ד. גורדון: אטום של רוּח כנגד אטום של חומר. זה היה יכול להיות בסיס ההסכם בין שתי ההשקפות: החמרנית והאידיאליסטית.

ברם, שתיהן טרגיות. הן טרגיות בשל היהירות והקנאות שלהן. בשל החתירה לשלטון אכסקלוסיבי. הן טרגיות משום ששתיהן חסרות אונים בפני החידות הנצחיות, בפני כס השכל העליון, שתיהן רוצות לפתור את הבלתי-נפתר. אולם בחיים הסתירה היא פחות טראגית מאשר בפילוסופיה. בחיים אפשרית פשרה בין נאמני התנ"ך ודרוין. חלק אחד של אנשים – אומר ליב שאסטוב – מסיקים את מוצאם מאדם הראשון, מרגישים בדמם את חטא האדם הראשון, מתענים כל חייהם ושואפים לגן-העדן האבוד, וחלק אחר מהם רואים את אבי אביהם הקדמון בקוף תמים שלא חטא, ומצפונם נקי ואינם שוגים בחלומות-שוא ודמיונות-הבל. שינם – מציאות ריאלית. שניהם שותפים היום לתרבוּת אנושית אחת ואין לפלג ביניהם: אדם הראשון הקדמון אינו יותר ריאלי מהקוף המצוי על אדמות והקוף אינו פרוגרסיבי יותר מאדם ראשון החולם על גן-עדנו האבוד.

אין ליישב את הסתירה התהומית בין האידיאולוגיות המנוגדות ואין גם צורך בכך. לא מעט דם נשפך בעולם בשל הרצון ליישב באונס את הסתירה הזאת. אך במידת-מה יכולנו בחיינו אנו לשכך את ריב-הגבולות בין האידיאולוגיות הצוררות ע“י קביעת תחום נייטרלי, מין שטח-על רציונלי, שאין בו לא מן הדטרמיניזם של תפיסת- העולם הרציונליסטית ולא מין הרליגיוזיות המטפיסית של תפיסת-העולם האי-רציונליסטית. מין היפותיזה היסטוריוסופית דואליסטית להסברת חידותינו הלאומיות הנצחיות. כי ברציונליות בלבד לא נסביר את חידת קידוש השם של שלמה מולכו, את עליית החסידים, את התגוננות בטולצ’ין, את מור הגיטו, את ה”אף-על-פי-כן"… ולבסוף – את הקמת המדינה ופלא עמידתנו במלחמת מעטים נגד רבים וחזקים. את כל זה לא נסביר בשום אופן. וכאן לא פעלו שום “חוקי ברזל”. בארץ אחת, בזמן אחד, בשעה אחת – ר' עקיבה נלחם ובר-קסמא נכנע, עמדנים כפרו ואייבשיצים האמינו, טולצ’ינאים התגוננו ונמיר וביים פשטו צוארם לטבח.

ההיסטוריה הכוללת של עם-ישראל מבחינה חמרנית טרם נכתבה, וחבל. אך היא לא תיכתב מתוך פסיחה על אותם גילויי-נפש העל-אנושיים בחיי האומה העברית, שבלעדיהם ההיסטוריה הישראלית היא תפלה ובנלית חסרת טעם וזוהר.

יגון הדורות

באינונטר התרבוּתי שלנו כלול גם נאד-הדמעות: יגון-הדורות של האומה, המרטירולוגיה היהודית בגולה, אשר בדורנו העמיק עד תהום מושג המרטירולוגיה ההיסטורית היהודית ונתקפל במילה אחד: השואה.

היש צורך בהשוואות ודוגמאות היסטוריות להבלטת הקטסטרופה הלאומית שלנו? מה הן “שבט יהודה” ו“עמר הבכא” ו“יון מצולה”, מה הן כל הפורענויות והגזירות וההשמדות של אלפיים שנה לעומת השמדת מיטב עמנו בעולם? מה הם מכשירי העינויים של דורות הצלבנים, ה“דבר השחור” והאינקויזיציה לעומת תאי-הגזים וכבשני-האש של מאת-העשרים הנאצית?

ואף-על-פי-כן – אין להבדיל את השואה מכלל המרטירולוגיה היהודית בגולה. בידול כזה רק מסלף ומזייף את דמותה. השואה אינה רק המשך הטרגדיה היהודית, אלא גם סיכומה ההיסטורי, סיכום של חתימת-גולה, של שינוי-גורל סופי ובדק יסודי של ההיסטוריה הישראלית. יחד עם כל כלי קיומנו בגולה טעון בדיקה גם נאד-הדמעות.

תרבוּת של בכי ויגון, קינות ותעניות-ציבור, מחזות מרירות וזעם – כל התרבוּת המחרידה-המרוממת הזאת אין בה כדי לבטא כיום את הצער האמיתי של האומה. להיפך: תרבוּת-הבכי הקולקטיבית מתוך שיגרת-אין-אונים, מתוך מרירות אין-תועלת עולבת, פוגעת, מעמיקה את הכאב. אין חילול קודש גדול משפיכת דמעות בדור, שהתיר את דמנו בכל רחבי-עולם.

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…

בליל זה יבכיון בני…

תם ונשלם ספר-הדמעות.

לא נבכה איפוא על השואה. נלמד לכבד את יסורי ישראל. אל נזעק באזני חרשים ומתחרשים, אל נחשוף פצעים בפני שמחים לאיד. נקרע את מסוה הצביעות מעל פני עולם הרשע, נוקיע לעיני השמש את תועבת ידידינו הכוזבים, את שבעים ושבע חטאותיהם כלפי העם היהודי.

ובין חטאות אלה נזכיר בכנות אכזרית גם את חטאנו הגדול, חטא אמונתנו התמימה והעיוורת בתרבוּת האנושית ללא כל הבחנה בין אמת ומליצה בפרוגרס, בין משיח האמת והשקר של הדמוקרטיה. כל ההיסטוריה הישראלית מימי קדם ועד היום לא היתה אלא שלשלת אזהרות ואתראות מפני חורבן בית ישראל בגולה. על כל חומותיה הכריזה פיסת-יד נעלמה על הקטסטרופה העתידה לבוא. אך עמנו הסיח את ליבו ועצם עיניו מראות את כל האזהרות האלו. בעקשנות אין-קץ הרדמנו עצמנו בגולה באשליות נרקוטיות שונות. מציאות רקובה וארסית קישטנו בפרחי הזיות וחלומות-שוא: פעם בלבוש אמנציפציה וריפורמה דתית, פעם בלבוש בינלאומיות קוסמופוליטית – כל פעם בצורת תרבוּת אחרת ביקשנו לשכוח את עצמנו, לקנות חיי-שעה במחיר חיי-עולם על-ידי פסיכוזה של התכחשות, שלא נשתחררנו ממנה גם היום.

אין אנו פוסלים את נאד-הדמעות. גם היום – מדעת ושלא מדעת – ובצדק אנו מחבבים את יסורי ישראל. הן אנו מתבוססים וחיים בדמינו. ביסורים סוגה דרך יעודנו. קידוש השם היה ויהיה שיא-השיאים של גבורת ישראל. אך נשמור על צער ישראל מחללו. אל נבזבזו בקרבנות-שוא, בגבורת-ללא-הועיל. נקדש את הצער היוצר והבונה, נרתום גם את היאוש היוצר לרכב גאולתנו. אל נתעלם גם מצער העולם. אולם בדרך אליו מובילה קודם כל – בנתיב-היסורים של עמנו.

התרבוּת העברית היא האור העליון המאיר נתיב-יסורים זה, היא הכוח הקיבוצי ההופך יסורים ויאוש למנוף של מאבק ויצירה, הגנה והצלה.

תרבוּת וציביליזציה

מטרתנו: תרבוּת וציביליזציה. תרבוּת שלמה וציביליזציה שלמה. בעוונות הגולה הרבים היתה תרבוּתנו חד צדדית, כמעט שם נרדף לספרות. באמנות הבניה, למשל, לא גילינו – מטעמים היסטוריים מובנים – שום עצמאות לאומית. מורינו באמנות זו היו הכנענים, המצרים, האשורים-הבבלים. בתקופת הורדוס הושפענו על-ידי היוונים, בימי הביניים חיקינו באדריכלות את כל סגנונות-העמים; הרומני, הגוטי, המאורטיני. אף בתי-התפילה של יהודי פולין במאה הי"ז והי "ח לקו בחיקוי. בשאר ענפי-האמנות – המוסיקה, הציור, הגרפיקה הדקורטיבית – ייהדנו לכל היותר יסודות זרים. ויש להודות: סבל-ירושה זה מעיק עלינו גם היו. לא נשתחררנו עדיין מכבלי-השעבוד הזה. עדיין רבים חבלי היצירה שלנו במוסיקה (בעית המוסיקה המזרחית), בציור (השפעת האסכולות האירופיות), בריקוד וכו'. עדיין רבים וקשים חיפושי דרכנו אל עצמאותנו הלאומית, אל יצירתנו המקורית.

אם בשדה-התרבוּת אנו ממשיכים ומחדשים, הרי אנו מניחי-יסוד ומתחילים בשדה הציביליזציה העברית. בה במידה שהתרבוּת היא יסוד-התמצית של הוויתנו, היתה הציביליזציה זרה לרוּחנו. הפסיביות היהודית הגמורה בשטח זה הולידה אידיאולוגיה אנטי-ציביליזטורית. מצד אחד התרבוּת רמת-היחש, עמוסת-המסורת הכבדה וספוגת המוּסר ומצד שני הציביליזציה מהירת-הצעד, האנטי-מסורתית, הקשובה וערה רק לדרישת השעה. מצד אחד התרבוּת המוּסרית ביעודה, השואפת לאידיאלים עליונים של תיקון האדם והחברה ומצד שני – הציביליזציה התוקפנית, הכובשנית, העובדת את אלוהים והשטן גם יחד. הרצל היה הראשון שבחזונות תפסה הטכניקה המודרנית מקום בראש, אולם בתקופת הציונות הרומנטית לא הטרידה הטכניקה ביותר את מחשבתנו הלאומית. קרובים היו למחשבתנו הפועלים האידאלים של רוסו וטולסוי, שהיו קורנים אור רומנטי מקסים. השאיפה לחידוש האדם ותיקון החברה על-ידי שיבה לחיק הטבע, על-ידי העבודה בשדה האפילה לגמרי על המכונה, על הקידמה הטכנית של האנושות.

כיום לא יעלה על דעתו של איש להתיחס בביטול לציביליזציה. כיום יודעים כולנו, כי בלעדיה לא תיכון ארצנו השוכנת לבדד בתוך עולם זר ועוין. הכל יודעים להעריך את הישגנו הציביליזיטוריים הראשונים בתעשיה, בחקלאות, בימאות, בטיס וכו'. הכל מתברכים בכיבושיה הראשונים של הציביליזציה הצעירה שלנו בכפר העברי. פנינו מופנים אל הייצור התרבוּתי והציביליזטורי.

תרבוּת יוצרת

לא נגזים אם נאמר, שתרבוּתנו – מלבד ענף הספרות – היתה טבועה כל השנים בחותם הצרכנות. יצאנו ידי חובת התרבוּת בקליטת ערכים, בהנאה רוּחנית בלבד. והמסיבות הנערכות במקום. הזהו קנה-מידה של התרבוּת? עם בעל-תרבוּת-גבוהה ניכר לא בתצרוכות של סבון, חלב ושירים, אלא בעיקר – בייצורם, וזוהי נקודת הכובד וגם מקום-התורפה של תרבוּתנו, עד לתקופתנו.

כשאנו משווים גם היום את המפעל הכלכלי ההסתדרותי בארץ אל מפעלנו התרבוּתי, הרי עיקר ההבדל ביניהם הוא בזה, שמפעלנו הכלכלי הוא כוח יצרני, המשפיע על כל מערכת הגורמים הכלכליים בארץ, כוח שנתן לישוב – ובעיקר בשטח החקלאי – גם דפוסי-מופת, ולעומת זאת בשטח התרבוּת היינו עד הזמן האחרון צרכני-תרבוּת בלבד. אם בשטח הכלכלה הקימונו מכשירי-ייצור גדולים, מוסדות כלכליים מרכזיים על כל תאיהם האירגוניים, הרי בשטח התרבוּת חסרו לנו כלי-העשיה האלמנטריים. העדר מכשירי-תרבוּת מצד אחד וחוסר ייצור תרבוּתי מצד שני הנמיכו את קומת תרבוּתנו לדרגת תרבוּת פרובינציאלית, שנגררה בכבדות בזנב הכלכלה.

המצב הזה של תרבוּתנו לא היה ביסודו אלא סבל ירושה גלותית. בארצות הגולה היינו בשטח התרבוּת האנושית הכללית (מלבד הספרות הישראלית) – כבשטח הכלכלה – בעיקר תווכנים. סוכנים, מארגנים, לא יוצרים אלא מבצעים. כל עיקרה של מהפכתנו הלאומית והסוציאלית היה – בכיבוש העבודה, בכיבוש מקורות הבראשית של הייצור, בהתעצמות הכלכלית.

מגמתנו התרבוּתית בארץ צריכה ללכת בדרך השאיפה אל היצרנות התרבוּתית, אל היצירה בספרות ובאמנות. ספרות-העבודה, “אוהל” אורטוריה ומקהלות, קונסרבטוריות עממיות, אולפני ציור ופיסול, הצגות-המונים, להקות-ריקוד, גיבוש ההווי של חגים ומועדים, מו"ליות עבודה – יחד עם יצירת מכשירי-תרבוּת עצמיים – כזו היא הדרך, דרך היצרנות הקולקטיבית אשר בסופו של דבר תגבש כוחות יצירה עממיים ותאדיר אותם כדי יכולת להגיע ליצירות תרבוּת גדולות.

לא תרבוּת-סתם, תרבוּת ממילא הנעשית דרך אגב, אלא תרבוּת מתוכננת, מכוונת לאינטרסים הרוּחניים הכלליים של הציבור העובד ולצרכיו החיוניים היום-יומיים. תרבוּת שהיא כולה יצירה במהותה האורגנית, כצמיחתה מבפנים, מקרקע גידולה הטבעי, במקוריותה, בהבדלותה מהשפעות –חוץ ומחיקויים לזרים, במידה שינם הכרחיים הם נובעים מפסיכוזה של התבטלות.

לא תרבוּת עם כינויים ותארים, עם הוויות ואיצטלות כיתתיות, לא תרבוּת נתונה בסד של סיסמאות פוליטיות, חברתיות או אמנותיות סיעתיות, אלא תרבוּת-עבודה הגונזת בתוכה את כוח-היצירה של האומה. דבריו של ב.כצנלסון על ההסתדרות ניתנים להאמר ללא-שינוי-אות על תרבוּתה:

“סולם מוצב ארצה, וראשו… עוד אנו חייבים בחיזוק שלבים ראשוניים, אך כבר אנו יכולים לשאת עין אל ראשו של הסולם. בתוך מפעלו החלוצי של כלל-העובדים על יום-יומיותו, על מעמדיותו מקופלת הצמיחה הלאומית על נופה וצמרתה”.

תרבוּתנו – היא תרבוּת הצמיחה הלאומית, תרבוּת יוצרת.

רשות היחיד ורשות הרבים בתרבוּת

התרבוּת היוצרת חדורה אידאלים לאומיים וסוציאליים של הכלל, היא מבטאה את דעותיו, רגשותיו וחוויותיו של הכלל. בין היוצר והציבור נרקם יחס-השראה הדדי: במידה שמתרחב עולמו של הכלל ביצירת-היחיד, היא נהפכה יותר ויותר לנחלת הכלל.

לשותפות-גורל גמורה בין הסופרים והעובדים עדיין לא הגענו. רבים היוצרים המתכנסים בד' אמות של חופש-יצירה מדומה; רבים המגינים על טהרת-מצפונם האמנותי מפני המגמתיות של הזמנה סוציאלית. לא מעטים גם היוצרים הרגישים לגבי הסתירה שבין הרוּח הקולקטיבית של הציבור העובד ובין יצירתם האינדיבידואלית-הטהורה. עדיין קיימת מחיצה של ריחוק-לבבות בין רבים מהסופרים והעובדים. רבים מסופרינו ואמנינו יונקים פחות מדי מהמציאות הפועלית והחקלאית ובוטחים יותר מדי באינטואיציה שלהם. עד היום, למשל, הופיעו בספרותינו היפה יצירות מעטות המתארות חיי-הפועלים הווי בתי חרושת, משכנות העוני של הפלורטריון העירוני. דל וזעום האלמנט הסוציאלי במוסיקה, בציור.

הגיעה השעה להרוס את המחיצה בין החיים והאמנות. שום קרטריון אמנותי, שום נימוק אינדיבידואלי אינו מחייב ואינו מצדיק את התבדלותם של סופרינו ואמנינו ממחנה-העבודה המגשים. על יושבי האוֹלימפּ לרדת אל העמקים, עמקי הוויתנו המתחדשת. במידה שהם מודים בערכה המוּסרי ובכוחה הגואל של העבודה, אין להם לחשוש למצפונם האמנותי. היצירה השיתופית אינה פוסלת את חופש היצירה האינדיבידואלית. חופש זה אינו עומד בסתירה גם להזמנה הלאומית והסוציאלית, ההכרחית והחיונית כל כך בחיינו. הזמנה זו המעוררת משום-מה בלב האסטניסים רגש של אי-רצון, עודדה אמנים-גאונים ליצירת-אמת והולידה יצירות-עולם מפוארות. רוב הסימפוניות של היידן ושל מוצרט וביחוד יצירותיו של יוהן סבסטיאן בך נוצרו לפי הזמנות. “הסעודה הקדושה” של מיכאל אנגלו הוזמנה על-ידי מנזר. מזמינים לא רק יחידים ומוסדות: מזמין הזמן, התקופה, האידיאל הציבורי או הסוציאלי.

ברם, יש סייגים לחופש הרעיוני של האמן. האמנות אינה רק נכס תרבוּתי כשלעצמו ולמען עצמו, נכס בעל ערך אובייקטיבי מוחלט. הקרטריון העליון שלה הוא לא רק בערכה האמנותי, אלא גם בערך המתקדם של היצירה היוצר גם יחד. בין היצירה ויוצר יש כעין שיתוף של אחריות הדדית. כשם שאנו פוסלים יצירה לקויה של אמן, כך רשאים אנו לפסול יצירה טובה של אמן, נחות-ערך מוּסרי, כי היצירה משפיעה לא בערכיה האמנותיים האובייקטיביים, אלא במשקלו המוּסרי של היוצר, באמת הנפשית שלו. בהבחנת האמת הזאת מכריעים שיקולים נפשיים יותר מנימוקים הגיוניים.

קנוט המסון הוא מגדולי הרומניסטים בעולם, אולם מטעמים מוּסריים, אנושיים ולאומיים, הוצאנו אותו מתחום עולמנו התרבוּתי. כזה יחסנו גם לגדול הקומפוזיטורים הגרמנים ריכרד שטראוס, למנצח המפורסם פורטוונגלר ואחרים. האמנות הנעלה ביותר אין בה כדי לטהר אמנים שנטמאו מזוהמת הנאציזם.

מאידך גיסא – גם האידיאולוגיה המהפכנית אינה נותנת הכשר ליצירות ארעיות, חסרות ערך אמנותי. בימי מלחמת העולם הראשונה קם בספרותנו היהודית זרם מהפכני “חליאסטרה”, שמרד באסתטיזם האמנותי של י.ל.פרץ ותלמידיו, אולם זרם זה עבר ללא השפעה חיובית בספרותנו. ברגש בחילה קראנו בתקופת מלחמת העולם השניייה את חרוזי-ההאלהה השפלפלים והבלתי אסתטיים של משוררי-חצר שונים. ברוסיה המועצתית קמה התנגדות לספרות מגמתית-המהפכנית כביכול שפרתה ורבתה בימי המלחמה.

נזהר מפני תרבוּת פסבדו-פרוגרסיבית, ננהוג גם זהירות בקביעת תחומי הפרוגרס והריאקציה בתרבוּת ובאמנות. ודאי עדיפה מכל הבחינות האמנות הריאליסטית המכוונת לחידוש החיים, לקידום האדם, האומה, האנושות. אולם אין לפסול גם ביטויי-נפש ולבטי-חיפוש אינדיבידואליים של האמן; אין לפסול שירה רליגיוזית, שירת בדידות, שירים רוויי-עצבות או אכזבה, שירה אפוליטית, אם כי אינם שייכים לסוג הספרות המהפכנית. אין אנו מוותרים על שירת-הנכאים של אלישע רודין, או על הפיוט הדתי של י.צ.רמון, על-אף החותם האישי המובהק של יצירתם. יעקב שטיינברג הוא מטובי יוצקי השירה והפרוזה הלירית המודרנית. אם כי התבודד כל ימיו וברח מהמציאות הפוליטית. האמנות-לשמה הנובעת מתוך חיפושי אסתטיקה חדשה, אמנות פורמליסטית המרוכזת בבעיות הצורה, אינה פחות חוקית מהאמנות הריאלסטית, עד כמה שהפורמליזם הוא מודרני ורדיקלי באמצעות-ביטויו.

תרבוּתנו היא תרבוּת הסוציאליזם החפשי, שאינה כפותה בכבלי דוגמאות של דיסציפלינה מדעית מסויימת, של אסכולה אמנותית מסויימת, של קו פוליטי מסויים. יסוד תמציתה: שיחרור האדם העובד וקידמת האנושות. התרבוּת כפופה לביקורת ולא לצנזורה, לויכוח רעיוני חפשי ולא לפיקוח פוליטי.

חופש בלי תרבוּת – היא אנרכיה. תרבוּת בלי חופש – היא דיקטטורה. חופש-היצירה אינו רשות, אלא חובה, והעדרו פוסל את האמן ופוסליו. אין יצירה בלי חופש מצפון, בתנאי היחיד: שהאמן ייצור מתוך אהבה ואמונה, מתוך הזדהות עם העם העובד. “וטהר ליבנו” – כתוב.

זהו הטיהור היחידי שנצטוינו עליו מפי הגבורה.

ב. הלשון העברית

יסוד-מוסד של פעולתנו ההשכלתית הוא – הקניית הלשון העברית לבורי הלשון היא שפת חייו היחידה של העם העברי והעובד העברי השוכן בציון. הקניית הלשון היא תנאי ראשון לא רק להאחדת דמותו החיצונית של הישוב, אלא גם ובעיקר – להגדלת כוחו הפוליטי ולהגברת משקלו התרבוּתי וצרכנותו הרוּחנית. על-אף ההגמוניה של הלשון העברית בכל ענפי החיים והיצירה בישוב, הרי עם ריבויה עליה יש חשש לפיצול יתר בשפות, ותהליך ההאחדה בשפה ובתרבוּת אחת בהכרח שיפגר אחרי הפיצול הזה. העובדה של קיבוץ גלויות, עם כל המרומם המלווה תופעה זו של גאולת עם מגלויותיו השונות – היא המצווה עלינו גם את הערות המתמדת לבצר את עמדות התרבוּת העברית שנרכשו ולהוסיף עליהן. ריבוי העדות בעליה הזאת, בידולן הטבעי והשמירה על הלשונות והדיאלקטים השונים; הרוּח המרקנטילית הקוסמופוליטית של עולם התעשיה והמסחר, השמרנות הלשונית של אנשי הדור הישן, המטפחים בקנאות את לשונות הגולה, היחס האדיש וליברלי-סלחני של אנשי הציבור ללועזיות, קיום עתונות לועזית בכל הלשונות האלה ובאחוזים כה גבוהים וכו' – כל אלה מכשירים את הקרקע לפריחת לעז פרוע בעיר ובמושבה. אמנם מזמן לזמן נעשים נסיונות לעמוד בפרץ בפני נחשול הלועזיות, אולם כל הלחץ המוּסרי הזה לא יועיל כל עוד קיימת הרגשת-רבים, כי אפשר ל“התחיות” בארץ בלי ידיעת העברית. לא קטן גם חלקנו בלועזיות זו, אם כי הוא נובע מתוך רצון הומני להקל על העולה-העובד את התערותו בארץ. אין זה סוד, כי במועצות הפועלים ובאגודותיהן המקצועיות מרבים לדבר עם העולים בלשונותיהם, בולט הלעז גם בקואופרטיבי העובדים, בקרב נהגים, פקידי-צרכניות וכו'. יחס ליברלי כזה הוא מוטעה ומזיק, כי הוא נותן חיזוק מוּסרי לפורצי גדר ומרגיע את מצפונם.

ההסתדרות היא נושא אקטיבי של הפצת העברית בישוב – בעיר, במושבה, בישובי העולים ובהתישבות העובדת. ערכם של הקורסים האלה הוא לא רק בהקניית הלשון, אלא גם בהשלטתה. השלטה זו מושגת על-ידי כך, שלימוד הלשון אינו שינון-מילים ופסוקים מיכני התלוש מהחיים, אלא משתלב הערכי-החומר-והרוּח של ההסתדרות בחיים ובאינטרסים של העובד בתוך סביבה סוציאלית אחידה של מורים ותלמידים.

ואף-על-פי-כן רחוקים אנו ממטרתנו הנכספת בשדה הפצת הלשון. כל זרם של עלייה חדשה מביא עמו רבבות חדשות הדורשות את לימוד השפה. יש שאין אנו יכולים להשיג את הדרישה ללימוד השפה – מחוסר מורים. דרושים גם אמצעים גדולים להחזקת השעורים, ובשטח זה נחוץ שיתוף פעולה של כל הגורמים: המדינה, הרשיות המוניציפליות, ההסתדרות ואירגונים חברתיים אחרים.

ועם זאת יש לטפח את הקורסים האינטנסיביים ואת האולפנים לזירוז הלימוד המכוונים בעיקר לשכבות האינטליגנציה, המסוגלת לקנות את השפה ע"י לימוד מקוצר ואינטנסיבי. יש לעודד גם תנועה של תלמידים מהמחלקות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים, שילכו את מחנות העולים ולימדום את השפה. כי זאת יש לדעת: בלי שפה לאומית אחת לא נוכל להוות אומה אחת מכל פיזורי הגלויות הבאים לארצנו.

תרבוּת הלשון

אולם הפצת הלשון בלבד לא סגי. אם עד זמן היה לבנו נתון בעיקר לטיפוח כמותי של הלשון, כלומר, להגדלת מספרם של יודעי עברי ודוברי עברית, הרי צו התרבוּת לדייק במחשבה ולשפר צורתה מחייב אותנו לטיפוח האיכותי של הלשון, לתרבוּת הלשון.

תרבוּת לשון זו יש לטפח בשני שטחים: שטח הדיבור ושטח ההיגוי. שבטח הדיבור הננו עדים לשירות ופריצת-גדרים, המשחיתות את לשנונו ומחללות את יפיה. נואמים ידועי-שם, מרצי רדיו, שחקני-תיאטרונים, קריינים וקרייניות, המצווים בתוקף מקצועם לדבר עברית כהלכה, ועל אחת כמה וכמה – בפני הציבור, משבשים ומכערים את הלשון על-ידי שגיאות דקדוקיות, זלזול בניקוד ובנגינה, סירוסי קצב ואינטונציה, אי-דיוק בשימוש מונחים, תרגומים מילוליים ברוּח השפות הזרות וכו'. הלשון העברית שמרה לנו אמונים במשך אלפי שנים, כשפת יסורי האומה; הגיעה השעה, שנחזיר לה שלמי-תודה ונדאג ליסוריה היא. יש להניע את כל גורמי הישוב לפעולה שיטתית בשדה שיפור-הלשון. יש לערוך בעיר ובכפר קורסים מיוחדים לשיפור הלשון למשתלמים.

שיכלול הלשון דורש – מלבד תיקון הדיבור – גם הקפדה על ההיגוי, על ביטוי האותיות. ההיגוי הוא שדה-בור בחיינו, שלא נחרש ולא נעבד לגמרי ע"י פעולת תרבוּת. אם בשטח הדיבור ישנה לפחות הרגשת-חטא ויראת-חטא, הרי בשטח ההיגוי טרם עמד עוד הציבור על עצם התקלה – מהי. בשפת-הדיבור העברית משמשים בערבוביה הבלעת אותיות והחלפתן, גרגור, זלזול בתנועות ובניקוד, בהיגוי גרמני, רוסי, פולני וכו'. רבים מהליקויים האלה הפכו מכת מדינה. אולם כאן יש להזהר מחומרות מופרזות, שאין הציבור יכול לעמוד בהן. ננחיל להמונים את השפה העברית ונשליטה בכל רחבי הישוב. נשפר את הלשון בדיבור ונדייק בשימושה ובהיגוייה, נקל על הישוב את חבלי קליטת-הלשון, אולם נשחרר אותו גם מכבלי הלשון, כבלי פורמליזם חסר-נשמה ודקדוק-עניות.

ההשכלה

התרבוּת – בה מתגלית באמצעי-היצירה הנעלים והעדינים ביותר מהות האומה ועצומתה – היא לא רק מטרה, היא גם אמצעי, כלי-זין בדוק המלחמת קיומנו להמשכת טיפוסנו הלאומי-רוּחני. תרבוּת לשם תרבוּת, אמנות לשם אמנות היא שריד תקופות שבעות ומנוונות.

בהיררכיה הציבורית של העם בדורות העבר תפס ה“תלמיד חכם” מקום בראש, בניגוד ל“עם הארץ”. בתרבוּת ראו את הנשק העיקרי, אם לא היחידי במלחמת קיום של העם. הדורות האחרונים שיבשו את המושג “תלמיד-חכם”. הם שכחו, כי הלל הזקן היה חוטב-עצים, ר' יוחנן – סנדלר ור' יצחק – נפח. מושג היחוס נזדייף עד לידי כך, שבסולם הציבורי תפס הועבד את השלב התחתון של נחות-דרגא. באה תנועת-העבודה הציונית והחזירה את עטרת-העבודה ליושנה והעמידה בראש היררכיה הציבורית שלנו את הועבד. אבל עליית העובד אינה שם-נרדף לירידת ה“תלמיד-חכם”, או כהגדרתו של ביאליק: הלל הזקן היה אמנם חוטב-עצים, אולם חוטב-העצים אינו הלל הזקן.

אנו דורשים השכלה לעובד; אולם אין מספיק להכריז על סיסמא שיגרתית זו. עלינו לאפשר לפועלים לקנות את ההשכלה ע“י חלוקת-זמן השכלתית ולהתאימה לכל הסוגים השונים של מעוטי-ההשכלה בקרב הנוער והבוגרים ע”י בתי ספר ערב ושעורי-ערב, חוגים לכל ענפי-התרבוּת, ימי-עיון ושבתות-ימוד. עלינו גם לשים עין לסוג מיוחד של עם הארצות עברית, המתבטאת בדיספרופורציה בין השכלה כללית גבוהה והשכלה עברית ירודה, המצויה בחוג מסויים של הציבור העובד.

מהי מטרת השכלתנו? אם בימי הביניים, כשההשכלה היתה נתונה בידי הכנסיה, שמשלה בכיפה ושלטה על כל הרוּחות והנשמות מטרתה היתה – הדת; אם בימי ההשכלה ההומניסטית, מטרתה היתה – הדעת, הרי מטרת ההשכלה בזמננו היא – **החיים. ** שורש הבעיה של ההשכלה העממית בדורנו הוא לא כמותי, במובן הרביית ההשכלה, אלא איכותי. המטרה היא: לחנך לא לתרבוּת סתם, בחינת “יגדיל תורה ויאדיר”, אלא לחנך לחיים במובנם הלאומי הסוציאלי העמוק. המטרה היא: לתת לעובד דמות עולם חדשה, כללית ועברית, יכולת רוּחנית להשתתף בעיצוב הדמות הזאת, יכולת למצוא את מקומו במציאות הטרופה והמסובכת שנוצרה בעולם, כוח להשתלט על גורלו, להבהיר לעצמו את מעמדו הלאומי, הסוציאלי והפוליטי ולהכשירו לאזרחות הכפולה של כל אדם מישראל: לאזרחות-עולם, ולאזרחות ארצו, לבינלאומיות ולאומיות. והעיקר: השכלה זו צריכה להיות טבועה בחותם האינטרס שלו והאינטרס הסוציאלי שלו ולא להיות חיקוי לדוגמאות זרות, שהן אמנם טובות בארצות אחרות, אולם אין אקלימה הפוליטי, החמרי והרוּחני דל ארצנו יפה להן.

בקביעת תכנית פעולתנו ההשכלתית יש ואנו נתקלים בשאלה: איזו השכלה עלינו להעדיף – הומניסטית או ריאלית? האם להעדיף מדי-הטבע, המקנים לאדם את הבנת החוקיות בחיי הטבע, המבוססת על הסתכלות ונסיון או מדעי-רוּח, המלמדים אותו להבין את חוקי ההתפתחות של האנושות, את הפילוסופיה של החברה, תרבוּתה וכו'? הצגת השאלה הצורה אלטרנטיבית – אין לה כל ערך מעשי. אכן רבים הנוטים להקדים טבע לחברה, הבנת חוקים פיסיים וביולוגיים לחוקים סוציולוגיים, אולם למעשה יש להתנות את כיוון ההשכלה באותן המטרות הריאליות, שלהגשמתן שואף היחיד או הכלל. נסיון החיים הורנו, שההרצאות והקורסים האוניברסיטאיים, הנערכים מטעם האוניברסיטה העברית והמרכז לתרבוּת במשקי-העבודה, מתחלקים כמעט במידה שווה בין מדעי הרוּח ומדעי הטבע. השאיפה הטבעית והחיונית של ציבור העובדים לשלמות ולשווי-משקל רוּחני היא הקובעת את צרכי-ההשכלה ואת הפרופורציה הנכונה של ההומניסטיקה וההשכלה הריאלית. השקפה זו שימשה לנו יסוד גם בקביעת התכנית של בתי-ספר-הערב בשביל פועלי-הערים: מתוך התחשבות בצרכים המקצועיים של פועלי הערים הנחנו ביסוד התכנית את המקצועות הריאליים (חשבון, אלגברה, גיאומטריה, שרטוט, פיסיקה, חימיה, גיאוגרפיה), אולם הכנסנו בהם כלימוד חובה גם תנ"ך, לשון וספות, היסטוריה, ידיעת הארץ.

ההשכלה לא לדעת וחכמה לשמה, אלא לחיים. אולם גם הגדרה זו עלולה להטעות. כשם שאיון אנו מתכוונים להשכלה טרקלינית, ספרותית-אסתטית, לתרבוּת “האני” חמרי, כי ביסוד שניהם מונח האגואיזם האנושי. אנו שואפים להשכלה, שמפירותיה נהנה לא רק היחיד, אלא גם הכלל, הציבור, העם. ההשכלה שלנו, החינוך שלנו – צריכים להיות מכוונים לשירות-העם, לשירות בנין ארצנו. יש לנו צורך חיוני בעיצוב האופי הקיבוצי של הציבור העובד, המתבטא בהכרת שותפות הדרך, התעודה והגורל, בשיעבוד האינטרס הכיתתי והסיעתי לאינטרס המעמד כולו, בחיסול הכוחות הצנטריפוגליים שבתוכנו, כוחות הפירוד והפלגנות, שהם סימן-הדלות המחריד ביותר בתקופה גורלית זו. מובן מעצמו: ההשכלה ההסתדרותית אינה צריכה ואינה רשאית להטביע גושפנקה של אידיאולוגיה מסויימת אחת, תהא אידיאליסטית או חמרנית. יש מקום בקרקפתה של ההסתדרות (וגם של כל מפלגה) להניח שתי תפילין, ובלבד שתצטרפנה לתפילה אחת, תפילת העם העובד.

השכלה וחינוך

עם כל החשיבות הכבירה של ההשכלה הכללית, העברית והמקצועית אין להגזים בערכה. בנידון זה למדנו משהו מפי ההיסטוריה. תנועת-ההשכלה באירופה המערבית והמזרחית נשאה בחובה אידאל חי וחיובי: להרוס את חומות הגיטו ע“י קשירת קשרים חברתיים ותרבוּתיים עם העולם הנאור. על אף התבססותה של הלשון העברית והרומנטיקה ההיסטורית – לא השיגה את מבוקשה. להיפך, על-ידי תנועת האמנציפציה שימשה מנוף להתבוללות. תחת השפעת האמנציפציה ותרבויות הנכר נתרוקנה היהדות המערבית מתכנה; תחת השפעת הלשון והתרבוּת הרוסית דהתה גם היהדות הרוסית. לא לשוא קונן משורר ההשכלה יל”ג את קינתו הידועה “למי אני עמל”; לולא חשה לעזרת ההשכלה תנועת “חיבת ציון” היה יל"ג האחרון למשוררי ציון וכל עמלו היה לשוא. ולהיפך, היהדות הפולנית שעקב סיבות היסטוריות היתה מוגנה מהשפעת תרבוּת חיצונית, שמרה על מקוריותה, עצמיותה ועסיסיותה היהודית. ודאי אין להשוות את תנועת ההשכלה בגולה להשכלה העממית-פועלית במולדת. ואולם יש ויש להסתייג מההשקפה, שההשכלה כשהיא לעצמה ואפילו על אדמת המולדת – היא גורם מספיק לחישול לאומי. המציאות הארצישראלית הנוכחית, שהכוחות הלאומיים איתנים בה, מבליטה כבר עתה תופעות מסוכנות. כל צופה בלתי-משוחד יודה, שבארץ קיימת התבוללות משפחתית, טרקלינית-חברתית ופוליטית. בישוב קיימת ליבנטיניות, יש חיקוי לאפנה אמריקנית מנופחת בתרבוּת כמו בנוסח חיים, קיימת אסימילציה “מזרחית” קומוניסטית, שכבר נתנה פרי-באושים. בפעולתנו אין איפוא להסתפק בפעולת ההכלה בלבד, אלא יש להגביר בה את יסוד החינוך. עלינו לשאוף לא רק לפיתוח האינטלקט, אלא לעצב את האופי של היחיד והכלל, לחנך את הנוער, את הדור הצעיר לציונות אינסטינקטיבית, לסוציאליזם שבלב.

עם הקמת המדינה נדרשת מאיתנו במיוחד עיצוב דמות תרבוּתית עצמאית, תרבוּת שיש לה חוט-שדרה שלמה, שבכוחה לקיים את הדוף והנשמה של העברי החדש לקראת תקופה היסטורית רבת-מעללים.

כל ימי קיומה של התנועה הציונית לא היו בתנועת העבודה ניגודים כה עמוקים בתפיסת המדיניות הציונית, כמו דוקא בתקופת-ההכרעות הגדולות בבנין המדינה והקמת הריסות האומה ע"י קיבוץ גלויותיו. ההיסטוריה שלנו חזרה אל האכסניה שלה מלפני אלפיים שנה. למדנו מעט ושכחנו הרבה מתקופת-החורבן של הבית הראשון והשני. אסון-אסונות אשר באנו לא העלה מתהומות-הוויתנו בארץ את הכוח המהפכני-ההירואי, שיאחד את העם העובד במאמץ רעיוני משותף לסלול את הדרך לבאות.

עלינו לפרוש מחדש בתנופה אדירה את דגלה המקופל של תרבוּת התנועה המגשימה. עלינו לנטוע בלב הדור את העיקרים האלמנטריים של הציונות הסוציאליסטית. עלינו לחשוף לפניו את זוהר הקלסיציזם ואת תורת מבשרי הציונות הסוציאליסטית בלי כחל ושרק של פרשנות כיתתית. עלינו לחדש ולחזור ולחדש ללא ליאות ובלי הפוגות את צו הדורות ואת תביעת השעה לאיחוד כל הכוחות הקונסרבטיביים של תנועת העבודה המגשימה, ליצירת חזית מאוחדת, מבוססת על רשות המחשבה וחובת המעשה הממושמע. עלינו להניף לעיני כל העולם את דגל תרבוּתנו, תרבוּת החופש והקוממיות, תרבוּת השלום והאחווה, תרבוּת המוּסר העברי, הנבואי, הסוציאליסטי.

השכלה חברתית ופוליטית

אחד מענפי ההשכלה היסודיים וההכרחיים בחינוכו של העובד העברי – הוא ההשכלה החברתית והפוליטית. ההתמוטטות הכבירה שבאה בעקבות מלחמת העולם ביחסים הבינלאומיים, במושגי המדינות והחברה, בכל ענפי המחשבה והיצירה האנושית; מאמצי-השוא של מדינאים ומלומדים להשכין שלום של קיימא בעולם ולמצוא פתרון צודק לניגודי העמים ולתביעותיהם – מחייבים השכלה מדינית רחבה, במקום רפרוף שטחי בשאלות אלה הקשורות במדיניותנו אנו בישראל והבנת מעמדנו בתוך העולם המסוער והמסוכסך. מכאן הצורך לצייד כל חבר בהסתדרות בהשכלה חברתית ופוליטית יסודית.

עם הקמת המדינה צמחו ועלו בעיות מדיניות גדולות, של הכרנון עד כה, הן בשטח החברה הישראלית המתגבשת, בשטח התחוקתי-אזרחי והן בתפקידים מדינייים, כלכליים-התישבותיים ותרבוּתיים בהיקף ממלכתי. העובד העברי נושא באחריות הכללית של המדינה – בהתיישבות, בקיבוץ הגלויות, בכלכלה, בחינוך ובהוראה, בבטחון והגנה, בענפים רבים ושונים של השירות האזרחי במדינה. אחריות זו תגדל ותלך עם גידול הישוב, עם היותנו עם של מיליונים היושב בארצו ומגבש את כוחו המדיני. גיבוש זה לא יתכן אלא על בסיס של הבהרת היסודות המדיניים, עליהם מושתת פעולתנו המדינית, וחינוך מדיני יסודי בכל שדרת העמלים.

שייכות העובד לתנועה ולמפלגה, פעילותו בחיי הציבור, מלחמתו הפוליטית הערה מחייבת הגדרה-עצמית רעיונית, אידיאולוגיה מבוססת ומגובשת, השקפת-עולם אנושית וציונית, שלא תיתכן בלי השכלה חברתית יסודית.

והשכלה החברתית יסודית – פירושה: מדע.

אין אנו מבטלים את האמונה. להיפך היא אחת מאבני-היסוד בהשקפת עולנו. אולם אמונה יש לבסס, להצדיק, להוכיח את מצעה הריאלי. אנו פונים גם לרגש. אין אנו מוותרים על חושי האדם, אולם לזרא לנו הדמגוגיה, הפניה לאינסטינקטים. אנו שואפים למחשבה שיסודותיה בהכרת העבר, בחדירה למעשה של ההווה ובראיית העתיד. ההשכלה הפוליטית והחברתית צריכה לתת לנו מחשבה, מחשבה חפשית, ביקורתית, אובייקטיבית-מדעית.

השכלה זו צריכה לתת לפרט ולכלל ביסוס היסטורי-סוציאלי להשקפת-עולם שלמה ויציבה; היא צריכה לתת ידיעות-יסוד במדעי פסיכולוגיה (אינדיוידואלית סוציאלית והמונית), תורת המדינה, כלכלה פוליטית, אדמיניסטרציה, פיננסים וכו', להקנות ידיעות על הגורמים הסיבתיים בהתפתחות הכלכלה והתרבוּת האנושית, על התפתחות מעמדות ושכבות, תנועות-שחרור לאומיות ותנועות פועלים; על תולדות ההתיישבות בעולם, על התפתחות האימפריאליזם, וביחוד – את תולדות המעצמות האנגלו-סכסיות, רוסיה המועצתית והעולם המערבי. כל הידיעות האלו צריכות לקבל הארתן מנקודה מרכזית של תחית ישראל בארצנו.

במערכת ענפי-היהדות צריכה לתפוס מקום בראש ההיסטוריה הישראלית מנקודת-תפיסה ציונית, לימוד מקיף של תורת הציונות הסוציאליסטית, תולדות ההתיישבות בארץ, תנועת הפועלים היהודית והישראלית, הערכים החברתיים והמוּסריים של תנועת העבודה בישראל; ההסתדרות ומוסדותיה, דרכה בהתיישבות, בחינוך וכו'.

על אף העובדה, כי בשטח המדיני קיימות בהסתדרות מפלגות שונות, אשר לכל אחת מהן השקפת-עולם מיוחדת בענינים אלה, אך כגוף חברתי המגיף את רוב רובם של העובדים בישראל, על כל עניניהם המקצועיים, הכלכליים, החברתיים, התרבוּתיים וההתיישבותיים – היא נושאת בתוכה רעיונות חברתיים המחיים את פעולתה היום-יומית, ואת הרעיונות האלה שהם יסוד קיומה, היא חייבת להביא לפני חבריה ע"י הבהרה, הסברה ולימוד.

הסברת ההסתדרות

אם ההשכלה היא צורה אחת של המטבע התרבוּתית בהסתדרות, הרי צורתה האחרת היא – הסברה הסתדרותית. מחוק צד זה של המטבע, הרי היא אסימון ואין לה מהלכים בתנועתנו. ההסברה ההסתדרותית שהגיעה כיום למדרגה של תורה רבת-בעיות, של מדע מסועף, שוב אינה נקנית – כבשנים הראשונות לייסודה – על רגל אחת, אלא מחייבת השכלה, הכשרה רוּחנית להבנת בעיותיה. מבנה ההסתדרות, הפועל בעיר ובמושבה, בעיות ההתיישבות העובדת, האיגוד המקצועי, חברת העובדים, בעיות התחבורה, השיכון, האשראי והביטוח, הימאות והתעופה, המגן והבטחון, תנועת הפועלות ותנועת הנוער, האירגון המשותף, אירגון החלוץ ועליה, הקשרים הבינלאומיים – כל אלה הם תורה הצריכה לימוד והכשרה. אולם בה במידה יש ערך וממשות לפעולת תרבוּת, אם היא מוארה באור ההכרה ההסתדרותית ומכווונת לאידיאלים הפוליטיים, הסוציאליים והלאומיים של תנועתנו. שנות קיומה של ההסתדרות הספיקו לנטוע ולהשריש בלב ציבורנו את ההכרה ההסתדרותית ולעשותה מנוף לעבודת בנין והגשמה בקנה-מידה ממלכתי.

רב למדי הוא חלקה של ההסברה בהעמקת ההכרה הציונית והמעמדית של הפועלים וחיזוק זיקתם להסתדרות. באמצעות סמינריונים וימי-עיון, הרצאות פוליטיות ותנועתיות בפני המונים ובמקומות-עבודה, חגיגות עממיות אדירות באחד במאי ובחג-ההסתדרות, ביקורים במוסדות ובמפעלים הסתדרותיים, פלקטים אמנותיים, עתוני-קיר, שירות הרדיו, קונטרסים המכילים חומר פופולרי על המעשה ההסתדרותי, על אישי-התנועה ומוסדותיה ועל הבעיות המדיניות, הכלכליות והתרבוּתיות של תנועת העבודה הבינלאומית והעברית, והמופצים ברבבות טפסים – בכל אלה מובא דבר-ההסתדרות לרחבי התנועה וביחוד לרבבות הפועלים השכירים, שהם רוב מנינו של ציבור הפועלים בארץ.

ואולם במקום הגילה שם גם הרעדה. האורות המרנינים משרים גם צללים מדאיגים. העליה החדשה עדיין אינה מעורה מבחינה נפשית בהסתדרות. רב מספר הפועלים הבלתי-מאורגנים מבני גילם הצעירים. הפעולה הענפה הנעשית ע“י המוסדות ההסתדרותיים, מוסדות האיגוד המקצועי והעזרה ההדדית, אינה מזדהה בקשר הרוּחני בין הפועל וההסתדרות. גידולה של ההסתדרות הוא גם מקור לכוחות-פירוד, המסכנים את כושר פעולתה. פעולת התרבוּת, אף שהיא נעשית בשפע, אינה נקלטת אלא ע”י חלק מן הפועלים והעולים. לעומת זאת יש כוח-משיכה ע"י הבעל-ביתיות המפתה, בעיקר את שכבות הביניים וקוראה לדיפרוליטריזציה; ויש אורות-מתעים של הפאשיזם היהודי הקלוקל. מכל אלה אפשר להסיק שין מספיקה ההכרה ההסתדרותית בלבד. אנו זקוקים להגברת המצפון ההסתדרותי, האינסטינקט ההסתדרותי ותחושת המוּסר ההסתדרותי.

עוד לא היתה לישראל תקופה, שבה תידרש פעולת-תרבוּת כה יסודית כבתקופתנו. כי חוץ מהמון תפקידיה יש לה תפקיד אקטואלי מיוחד, תפקיד בוער וכאוב: להלחם נגד מבוכה נפשית, נגד אכזבה ויאוש, שתקפו יחידים וגם ציבורים. השמדת שליש היהדות – בתוכם מליון ילדים! – נוכח אלם פלילי של העולם הדמוקרטי, השתוללות היצר האימפריאליסטי של כל אדירי-העולם, הריקוד מסביב לנפט ולפצצת האטום, כמו מסביב לאליל, ההכנות הבלתי-פוסקות למלחמת-עולם שלישית, שפעת השדר והצביעות הפוליטית המשוחים בשמן-זית של שלום ואחווה וגאולת-העולם – כל אלה מביא חוגים מסויימים לידי עקירת אמונה באדם ובאנושות. הציבור כיחיד, אם אינו מוצא אחיזה והצדקה לאידיאלים המוטפין בחיים, מחפש לו מוצא ופרקן בהיפוכם, בכפירה וביאוש. שני כוחות איתנים רודים בעולם: האהבה והרעב. האהבה הולידה את המשפחה הפרטית והקיבוצית, הלאומית. הרעב הוליד את הסוציאליזם. אך מה שהולידו האהבה והרעב – משמיד היאוש. רבים ושונים גילוייו וגלגוליו של היאוש. יש יאוש אינדיוידואלי, מוצנע, מסותר, המתבטא בעיפות ואדישות לצרכי-הציבור, בבריחה לעצמו, בפרישה מחיי הכלל, ביפי-רוּח של המתבודדים, בסנוביות ואגואיזם. ויש יאוש קנאי, קיצוני, תוקפני ונקמני, שאינו בודק באמצעים, המוציא את כל כוחו להריסה, יאוש מופקר וביטול-משמעת לאומית – ושניהם צומחים משורש פסימי אחד של חוסר-אמונה.

לכן כה דרוש בתקופתנו החיסון הפנימי, הנפשי והשכלי, שיוכל לעמוד נגד כל התקפה של מחלת התקופה – היאוש והניהיליזם הכופר בכל, ומתוך כך – הפקרות והתפרקות, – בה בשעה שאנו זקוקים דוקא להעמסה של חובות ציבור ואישיות גדולות, למען נוכל לבנות את עתידנו, המחייב מאמצי-נפש של הפרט והכלל.

התנ"ך

אחד מערכי היסוד של פעולתנו ההשכלתית הראוי להדגשה מיוחדת – הוא לימוד התנ“ך. לנו התנ”ך הוא ספר הספרים של העם העברי, בעל ערך נצחי. הוא יקר לנו כאוסף התעודות ההיסטוריות העתיקות ביותר של ישראל ועמי-הקדם, כמקור התרבוּת העברית, הכוללת ערכי משפט, מוּסר והווי לאומי, כאוצר ספרות מקובצת, בה נתגלתה רוּח האומה בסיפור ובפיוט, במשל ובמליצה, בחזון נבואי, מחשבה ועיון וכיסוד-מוסד של השפה העברית. יחסנו לתנ“ך שנתקדש ע”י העם היהודי וכל האנושות כולה, יותר משהוא פרי הערצה אמוציונלית סובייקטיבית הוא פרי הערכה אובייקטיבית של ספר זה על כל ערכיו. הערכה זו היא שמביאה אותנו להכרת הבכורה של יצירה זו בספרותנו. אין אדם מישראל קרוי איש-תרבוּת, אם אין לו ידיעה הגונה בתנ“ך, כי התנ”ך הוא יסוד לתרבוּת הכללית, או – לפי הגדרתו החריפה של ביאליק: יודי אם גם שבעים לשונות ושבעים חכמות ואינו יודע את החומש – עם הארץ הוא. לפיכך לא נחתמה השפעת התנ“ך בחיינו. הוא מוסיף להשפיע על עיצוב דמותנו השפעה מתמדת. כוחו ההיסטורי-תרבוּתי מתחדש יום-יום בכל שטחי חיינו ויצירתנו. עלילות-הגבורה התנ”כיות משמשות חומר שערכו אינו מתמעט במשך הדורות ליצירותינו המוסיקליות, למחזותינו הדרמטיים, לחגיגות-עממיות בעיר ובכפר; ממקור פולחניו וטכסיו שואבים אנו תוכן וצורה לעיצוב דמות חגינו ומועדינו; בשמות אישיו נכנה לדורנו הצעיר; בשמות נקודותינו החדשות ננציח ונמשיך את קיומם של המקומות הקדמונים; פסוקי-החזון של נביאינו מלווים את מפעל-התיישבותנו את מאבקנו הפוליטי, כל מאמץ-הישוב בבנין, בהעפלה, בהגנה ובמפעל הגאולה הגדול של קימום מדינתנו וקיבוץ פזורי עמנו.

מכשירים הכרחיים לרכישת ידיעת התנ“ך הם: סמינריון להכשרת מדריכים וחוגים ללימוד התנ”ך. שני המכשירים האלה, כל אחד במסגרת תכניתו, צריכים להקנות לציבורנו באופן שיטתי לא רק את ידיעת החלקים ההיסטוריים של התנ“ך את השירה והפולקלור התנ”כי, ואת האלמנטים הסוציאליים הכלולים בחומש ובפרקי הנבואה אלא גם את המדע התנ“כי, כמו גיאוגרפיה וארכיאולוגיה תנ”כית, וביקורת המקרא בהתאם לתגליות החדשות ולמדע התנ“ך בימנו, חקר האמנות של ימי קדם, וכן ניתוח הנושא התנ”כי, בספרות, במוסיקה ובציור המודרני.

מקום מיוחד יש להקצות לתנ“ך בהווי שלנו. אבותינו מרוב חרדה, לבל תשכח תורה מישראל, הכניסוהו לפולחן הדתי, התקינו “שנים מקרא ואחד תרגום”, ודאגו שהמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא. במשך הדורות קבעו עתים לתורה, בחינת “והגית בו יומם ולילה”. בחיינו מגביה המרצה והמסביר את קולו יותר מן הקורא במקור. יש לשוב גם לקריאה שיטתית במקור. במספר משקים נתקבל המנהג של קריאת-התנ”ך בליל שבת לפני הסעודה. ראוי מנהג זה שיעשה קבע בישובינו. על-ידי קבע והתמדה אולי יזכה גם ליהפך להווי.

ידיעת הארץ

מכשיר ראשון וראשוני להגברת חיבת הארץ ולהעמקת ידיעותינו עליה – הוא ידיעת הארץ. עם ישראל אהב וקידש את ארצו, שהיתה ספוגה בדמו, בנפשו. בימי שמחה ובימי אבל, בימי-חג ובחיי-חול, בארצו ובתפוצות – תמיד העלה ישראל את זכר-ציון בתפילה ובשירה, בדברי חזון ומוּסר, במנהגים והווי. בכל הדורות פעמה בלב העם צורות שונות השאיפה הלוהטת לרצות את עפר-הארץ ולחונן אבניה, לשוטט – כדבר המשורר – במקומות, אשר “נגלו אלוהים לחוזיך וציריך”. חיבת ציון זו שימשה ומשמשת עד ימינו יסוד-מוסד תת-הכרתי בתפיסתנו האמוציונלית הלאומית. יחד עם זה לא חדל העם בכל הדורות להגות ולהתחקות על טיבה ומהותה של הארץ בספרות-דרוש, בפילוסופיה דתית, במחקרים וספרי-מסע. נמשיך מסורת זו בשני גילוייה: הרצאות שיטתיות וסמינריונים לידיעת המולדת מכאן, וסיורים וטיולים בארץ – מכאן.

ידיעת-המולדת היא כיום תורה המצריכה לימוד; זוהי דיסציפלינה מדעת מסועפת, הכוללת ענפי מדע שונים, כידיעת התנ“ך, גיאוגרפיה, גיאולוגיה, מטיאורולוגיה, ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה ועוד. כאמור נקנית ידיעה רחבה זו ע”י עיון שיטתי בספרות המחקר העשירה על הארץ ובסיורים וטיולים, כתוספת הכרחית לעיון המופשט. “התמחות בידיעת הארץ – אמר י.ברסלבסקי בכינוס פעילי התרבוּת בדצמבר 1945 – כרוכה בפיזור כוחות על פני שטחים רבים. לאיש העוסק בה אורבת השטחיות המונעת ממנו את הבקיאות המדעית בכל ענף וענף. רק שקידה מרובה, אהבה למקצוע ולימוד הנושאים מתוך הסתכלות בלתי-אמצעית, יש בה לכפר על הפיזור ולעשות את האיש ראוי לתפקידו המדעי-הפופולרי המגוון”.

ג. ההווי שלנו

ההווי שלנו הוא נוהג קיבוצי מסויים שבו מסומלות אידאות לאומיות וסוציאליות. גם המחוקק וגם חכמינו ז"ל התקינו מצוות מעשיות, כדי לאפשר לדורות לקיים את הרעיונות המופשטים הן בתכננן ובצורתן סמלים, המסמלים אמונות ודעות, השקפות וחוויות של העם. אף ננווי המחודש שלנו הוא ביסודו פרי סלקציה ומיזוג של סמלים עתיקים, ישנים וחדשים, בהתאם לתביעותיו הרוּחניות והנפשיות של הדור בתקופת תחיתו. התפתחות ההווי וחידושו מתבססים על הנחות-היסוד דלקמן:

1) יותר מבכל גילוי התרבוּת פועל בהווי חוק הרציפות ההיסטורית. ביציבות הגדולה ביותר מצטיינים דווקא החגים והמועדים, שהחומר הסמלי שלהם שאוב ממקורות העתיקים ביותר. ההווי הלאומי החדש עשוי להקלט בנשמת הקיבוץ או העדה רק במידה שתהא לו אסמכתה תרבוּתית-היסטורית, רק במידה שנדע למזג את יסודות-הווי המודרניים בעתיקים. אם עלה בידינו לשוות במידה רבה דמות לחג הפסח בחיינו, הרי רק משום שידענו לכרוך את הצורה המודרנית בגרעין מסורתי. אם חג-הסוכות או יום-הכיפורים עדיין לאט נתערו בחיינו, הרי זה משום שהישובים החדשים לא מצאו עד כה את האסמכתה ההיסטורית שתאפשר להם מיזוג ישן וחדש. אם אנו עומדים אובדי-עצות בפני החג הסוציאלי כאחד במאי, יום ההסתדרות, הרי זה משום שבתנועה הסוציאלית הצעירה אסמכתה כזאת אינה קיימת בכלל ועלינו לגבש גם את הגרעין ההיסטורי וגם את לבושו הסמלי.

2) הנוהגים הסמליים כפופים פחות מהאידאות המסומלות בהם לביקורת התבונה. והם ממשיכים להתקיים אף לאחר שהאידאות נשתנו בתכנם. בכינוס לתרבוּת העברית שנתכנס לפני מלחמת העולם הראשונה, קבל דוד פרישמן על תרבוּתנו הספוגה יותר מדי חכמת ישראל ותבע זכות-מה לסכלות ישראל, זכות להתפרקות מהשכלתנו המוחית, היבשה והמיבשת. לסוג “סכלות” זו שייך גם הווי. בהווי אין לחפש את ה“אמת” החיה. הווי מצחיק ומוזר לרוב באנכרוניזם שלו. אם נחפש בנרות לא נמצא הכרח לאומי או סוציאלי בפאה הנכרית הלבנה של הלורד מרים או השופטים האנגלים או בשמלות של החיילים הסקוטיים. ברוסיה המועצתית חודש המנהג של האשוח בחג הניטל, לרבות האגדה על ניקולו הקדוש, אף-על-פי שמנהג זה עומד כיום בסתירה גמורה להכרה התרבוּתית הסובייטית. אנו מחייבים – מתוך שינוי צורות הטכס והפולחן, במידה שזה דרוש – את המנהגים ההיסטוריים של תקופוס קדומות ומאוחרות (טכס-החתונה, בר-מצווה, ברכת נרות, משלוח מנות, דגלי שמחת-תורה, רעשני-פורים וסביבוני-חנוכה לילדים, הכנת מאכלים מסויימים לחגים וכו'), שאינם עומדים בשום סתירה להרגשת-עולמנו המתקדמת ויחד עם זה מקשרים את הווי שלנו את הווי הכל-ישובי, להווי לאומי. הרבה מנהגים מיושנים למראית-עין (פדיון הבן, טבעת קידושין וכו') עשויים לקבל דמות מחודשת וחיזוק ע"י הקרן-הקיימת, בתוצרת האמנות הכפרית ועוד. אנו שוללים הווי דתי קיצוני, הווי עדתי לוקלי, הווי הנוסע מאמונות תפלות.

3) התאמת הווי לחיינו החדשים, במידה שהוא צומח מתוכם, מהשיבה אל הטבע ואל העבודה, מחזון הגאולה – אינה זקוקה לשום היתר. היא נהנית מאותו ההיתר ההיסטורי שבכוחו שינו חגי ישראל ומנהגיו את דמותם ואפילו את תכנם במשך כל דורות קיומו.

4) פיזור ישראל בדולה, פילוגו לעדות, לקהילות, לסיעות, לזרמים – יצרו הוויים שונים הרחוקים זה מזה בצורתם ובסגנונם. קיבוץ-הגלויות בארץ לא הביא בשטח זה לידי שינוי ניכר. בפעולת התרבוּת יש להקיף את כל גילויי האנומליה הרוּחנית של הישוב. מלבד הקניית לשון וערכי תרבוּת יש לשאוף להאחדת הווי מכסימלית של הישוב, כי על כן ריבויי הוויים מעכב את גיבושו של הווי הלאומי.

5) הווי-העבודה בארץ נמצא עדיין בעצם התהוותו. הוא כולו פרי כיסופים וחיפושי-ביטוי. טבעי איפוא ריבוי-הצורות וחוסר האחידות של ההווי המתחדש (למשל ריבוי הצורות של החגים החקלאיים, שוני ההגדות במשקים וכו'). ברם יש לזכור: יצירת ההווי היא יצירה אורגנית ולא מיכנית הנעשית לפי החלטה או הזמנה. ההווי החדש טעון קליטה נפשית ודורש זמן מסויים של הכשרה וגיבוש. ריבוי הצורות והנוסחאות בתקופת הגיבוש הוא בלתי-נמנע כשלב מעבר לקראת יצירת הווי משותף אחיד.

השבת

עיקר דאגתנו בשדה ההווי שלנו הוא – מתן דמות ותוכן לחגים ומעדים. בראש החגים אנו מעמידים את השבת, שאף היא חג, חג העובד העברי. השבת איננה חג טבע, האשר היא מקיפה את גל השנה; היא איננה גם חג לאומי במובן המקובל, באשר איננה קשורה בשום מאורע לאומי ובשום אישיות היסטורית. בשבת מקופלים שלושה יסודות: לאומי, סוציאלי ואוניברסלי. היסוד הלאומי כלול בברית הלאומית בין ישראל ואלוהיו: “בינו ובין בני ישראל אות היא לעולם”; היסוד הסוציאלי – בשבתון, במנוחה: “לא תעשה כל מלאכה”; היסוד האוניברסלי – בחובת השבת לכל ברואי-עולם, אף אלה שלא נבראו בצלם: “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, למען ינוח שורך וחמורך”. כזה הוא הדפוס ההיסטורי של השבת העברית.

שום חג בישראל לא זכה להערצה כזו וליחוד כזה כמו השבת. “שקולה שבת כנגד כל המצוות” וביחוד מענינת המימרא: כנסת ישראל היא בן-זוגה של השבת“. מרעידה את הלב הפרסוניפיקציה של שבת מלכתא, שקיבלה בפיוטי האר”י, ובהמנון הדתי-לאומי של ר' שלמה אלקבץ ביטוי מיוחד של מין ארוטיקה דתית: “לכה דודי לקראת כלה”. משה הס, בעל המוח היהודי המקורי, המבשר הראשון של הציונות והסוציאליזם דורש באחד ממכתביו ב“רומא וירושלים” מהעם היהודי להתקין את עצמו לקראת השבת, השבת ההיסטורית. זהו הגרעין האוניברסלי של השבת שלנו. הגאון מוילנה גורס עונג שבת לא כענגו של ישראל, אלא כעונג הנגרם לשבת: “וקראת לשבת עונג”, “מענגיה כבוד ינחלו”. זוהי התפיסה ההיסטורית המיוחדת של השבת בישראל, שקיבלה את ביטויה ב“קבלת שבת”. “קבלת שבת” הוא המינימום ההכרחי שנתקבל כמנהג-קבע בכל ישוב וישוב. בתכנה יש הרבה מן המוסכם והמשותף בישובים: בגדי שבת, מפות לבנות, נרות שבת, מאכלות מיוחדים המוסיפים לוית-חן מסורתית לשבת ולמקדשיה במשקים.

בניגוד ללי שבת אנו מוצאים פחות אחידות ביחס ליום השבת. עדיין מתחבטים בישובים השונים בקביעת דמותו ותכנו של יום השבת, או יותר נכון – של השבתות. כי לא כל השבתות שוות ודומות זו לזו. המסורת היהודית יודעת להבחין בין שבת הגדול, שחלה לפני חג הפסח, “שבת שובה” שבה נקראת ההפטרה“שובה ישראל”, “שבת חזון” והיא שבת שלפני תשעה באב, שבה נקראת ההפטרה “חזון ישעיהו”, “שבת שירה”, שבה קורין את שירת הים (לפני ט"ו בשבט), “שבת נחמו” ו“שבת כלה”, השבת לפני שבועות. מהשבתות המסורתיות אקטואליות שתים: שבת חזון הקשורה בחורבן הבית ושבת נחמו, שבת הגאולה. ר' שמעון בר יוחאי היה אומר: “אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים”. הצדיק ר' מנחם-מנדל מויטבסק פירש את דבריו: שתי שבתות אלו הן שבת-חזון ושבת-נחמו. מספיק לגאולתנו, אם הדור ידע לזכור שני דברים: את אסון הגולה ואת חזון הגאולה.

ועוד דבר קשור בשבת: חיי היחיד, מנוחת הפרט. כל המצוות ניתנו בפרהסיה, ורק השבת ניתנה בצנעה. השבת האוניברסלית היא גם שבת אינדיוידואלית. ר' עקיבא היה יושב ובוכה בשבת: וכששאלו אותו תלמידיו: – למדתנו רבינו “וקראת לשבת עונג”. – אמר להם: – זהו עונג שלי. בשבת יש לשמור גם על זכות זו, זכות היחיד לשבתו.

הישוב – כל הישוב על מקדשי-השבת ושומרי-השבת הרשמיים שבו – מצווה על שמירת-שבת. כי קדושתה של שבת אינה בשבת עצמה; שבת מתקיימת בזכות ששת ימי עבודה וקדושתה מותנית בקדושת העבודה בימי החול. “ששת ימים תעבוד”. עם ישראל וכל אדם מישראל נצטוה על ששת ימי עבודה, ובאין ששת ימי עבודה אין טעם לשבת ואין לה זכות קיום. חילול-השבת הגדול ביותר בישוב הוא – המלחמה לשמירת-שבת בלי הכרה בזכות העבודה ובלי יחס כבוד לעבודה.

אך אנו עדיין לא השלמנו את מתן-הדמות לשבת. לשבת שלנו בישוב החדש חסרה עדיין הדמות הקוסמת של שבת-מלכתא; אין לנו עדיין מהרגשת המסתורין שהרגיש היהודי מקבלת-שבת עד מלווה-מלכה. כי השבת אינה רק מושג שלילי של ביטול מעבודה או מנוחה, אלא גם מושג חיובי של נשמה יתרה, במובן הסתלקות מחולין של חיים והתעלות נפשית. ר' לוי יצחק מברדיצ’ב דרש על הפסוק: “וביום השביעי יהיה לכם קודש” – שה“לכם” שלכם צריך להיות קודש. לא כל דבר דוחה שבת. אסיפות חברים לסידור ענייני משק, בחירות חברים לועדות – ודאי שיש בהם משום צורך ולעתים משום הכרח, אולם אינם קודש, אינם דוחים את השבת. ואם יום השבת, יום המנוחה הזה עוד מופרע ע“י כל מני עבודות, המוצדקות ומטוהרות בק”ן טעמים של רציונליזם משקי – הרי זה דוגמה קלסית של דהיסטוריזציה גמורה של השבת. אם כך נגרוס יצא שאין הכרח לקשור את המנוחה דוקא ביום זה ולא ביום אחר בשבוע, והשבת תיבטל. לכן תנאי ראשון לקידוש יום השבת – היא המנוחה הכללית, הציבורית ביום זה.

חגים ומועדים

מכל החגים זה אצלנו חג הפסח ליתר גיבוש וחגיגיות. אפשר לומר, שמעשרת קבים של חגיגיות שירדו לעולמנו, תשעה נטל חג-הפסח. הקדמה טבעית והיסטורית לחג משמש הטכס החגיגי וההמוני של קציר השעורים והבאת העומר המוקדש לקרן-הקיימת. חגיגת הבאת העומר שזכתה אצלנו לטכס מתוכנן ואחיד משתלבת שילוב אורגני בחגנו הכפול, חג האביב וחג החרות של האומה. ואף-על-פי-כן לא מיצינו את כל האפשרויות להגדיל ולהאדיר את החג הזה. אפשר להוסיף כהנה וכהנה גם מההווי העתיק, גם משפע המנהגים של בית-אבא, שאפשר לפצל מהם גרעינים חיוניים, גם מהווי זמננו, זמן מלחמת חרותנו.

במרכז החג עומד אצלנו ליל הסדר. החוש ההיסטורי הניענו בצדק לרכז את תכונתנו וחגיגיותנו הקולקטיבית בהגדה ומסביב לה. אולם עצם ניסוח ההגדה צריך עיון ומידה רבה של זהירות. דרושה פרופורציה בין שלושת מדורי-היסוד של ההגדה, המדור המוקדש לחג-האביב, האגדתי-מסורתי. כשם שאין צודקים מחברי ההגדות, הגורסים את המסורת באופן שטחי למדי ומעתיקים את ההגדה המסורתית כמעט ללא שינוי, כך טועים ומטעים גם אלה הפוסלים כמעט את כל החלק המסורתי בשל לבושו הדתי ומשאירים רק קטעים אחדים מסוגו של “שפוך חמתך”. קביעת החלק המסורתי טעונה שיקול ואבחנה היסטורית. אף לפי דעת חוקרים שמרניים מכילה ההגדה קטעים, שהקשר שלהם למרד בר-כוכבא הוא מחוץ לכל ספק. לאלה שייכים לא רק מעשה בר' אליעזר ור' יהושע וכו'. אלא גם הקטעים “הרי אני כבן שבעים שנה”, “צא ולמד מה ביקש לבן הארמי” הברכה “אשר גאלנו וגאל את אבותינו” (הותקנה ע"י ר' עקיבא) ועוד. אין שום הצדקה לשמיט פרקים היסטוריים, ודוקא את המהפכניים שבהם.

אף הצד חיצוני של ההגדות, הצד הציורי, הגרפי, העיטורי – היא בקעה רחבה להתגדר בה. רבים ממחברי ההגדות הכניסו תוכן תרבוּתי-היסטורי גם בצורת ההגדה ונאחזו במסורת הנעלה של הגדות סארייבו ודארמשטדט. ואולם זהו רק פרק אחד של בעית שילוב מתוכן של כל האמנויות בחגינו לשם הרמת קרנן והגברת האוירה החגיגית.

חגיגת חג-הפסח מצטמצמת אצלנו בעיקר בראשון של פסח. אולם יש גם “שביעי של פסח” הראוי להבלטה מיוחדת, ושאים לפטרו בהרצאה או בדברי-אמנות בלבד. כאסמכתה היסטורית מציע נ.בנארי את “קריעת ים סוף” המתקשר ביום זה והמקבל בדורנו ערך סמלי-לאומי מיוחד. יום זה שביעי של פסח, ראוי להיות מוקדש לדור “יציאת הגולה”, לשירת-הים של ימינו, לספינות-העולים וגבורת המעפילים, לנס קריעת-הים וכיבוש-הים על-ידי בוני-המולדת.

ככל חגינו הגדולים כולל גם חג הסוכות יסוד חקלאי – חג האסיף, ויסוד לאומי – זמן שמחתנו. אבותינו ידעו לגוונו וליחד תוכן מיוחד לימי החג: שמחת בית השואבה, הושענה-רבה, שמיני-עצרת, שמחת-תורה. שמחת בית-השואבה היתה ידועה בחגיגותיה העממיות, עד שבעל התלמוד פסק: “מי שלא ראה” וכו'. במסכת “סוכה” אנו מוצאים תיאורים מלבבים של ריקודי חסידים ואנשי-מעשה ונגינת הלויים בחג זה ואפילו סיפורים על התנהגותם המופלאה של תנאים-יחידים בשעת חדות-החג. מן המיותר לספר על שמחת-תורה וגילוייה בגולה, על סדר-ההקפות, על ריקודי החסידים ב“שטיבלך” וברחובות העיירה, על השמחה העממית של החג הזה, הפופולרי ביותר בגיטו.

בחיינו אין שום צביון לחג זה, אין לו הד וביטוי, על אף האלמנטים הרבים הגנוזים בו והאקטואליים מאוד בימינו. קודם גל – שמחת בית-השואבה. (נ. בנארי עמד בחוברתו: “שבת ומועד” – על חג-המים, על תלותנו בחסדי שמיים ועל ברכת אוצרות המים, שגילינו בארץ בכוחנו ובעמלנו). את גילוי המים אנו מעלים בצדק על ראש שמחתנו במפעלי התיישבותנו. הכמיהה למים וברכת המים נותנות תוכן חיוני לשמחת בית השואבה המחודשת.

יש לחדש בצורה נאותה שני סמלי-היסוד של החג, את הסוכה ואת ארבעת המינים. הסוכה המסמלת את הדירה הארעית של הגולה, את סוכת דוד הנופלת, מרעידה נימה נפשית בחג שמחתנו – את זכר הגולה. לסוכה אפשר לצרף בצורה מבוימת את הופעת האושפיזין, אבות האומה. להכנסת סמל זה יש ערך חינוכי רב לגבי הדור הצעיר, הבונה מרצון ובשמחה את הסוכה, אולם מתעלם מתכנה הסמלי. יסוד ארבעת המינים – הלולב, האתרוג, ההדס והערבה – עשויים להעמיק בסמליותם הדקורטיבית והעיונית את אפיו החקלאי של החג. אפשר להעלות בחג זה את בעית החיים והאדם, היאוש והאמונה על רקע מגילת קהלת.

חג השבועות, חג ביכורי קציר החיטים, זכה – אחרי חג הפסח – לחיבה יתרה בישוב העובד בשל יסוד הטבע שבו. חג זה משנה-חשיבות לו בזה, שהיסוד החקלאי ממוזג בו ביסוד סוציאלי-מוּסרי. “כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה. כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריו, לגר…” וכו'. האלמנט הטבעי-חקלאי והסוציאלי-מוּסרי משלבים אותו באופן טבעי בהווי המחודש של חברת העובדים המבוססת על עבודת-אדמה ומשטר סוציאלי צודק.

אולם בזה לא מיצינו את תכנו ההיסטורי במלואו. כי חג השבועות הוא לא רק חג ביכורי קציר-החיטים, אלא גם זמן מתן תורתנו, חג מעמד הר סיני. אסור לוותר על הסמל ההיסטורי של מעמד הר-סיני, כי “ביום זה נהיית לעם”. כי חגינו הלאומיים – חגי החירות והמרד, השמחה והיגון – חוץ מהחג הקוסמו גוני “שבת” – מקורם בבראשית זו של איחוד שבטי ישראל לאומה. מעמד-הר-סיני הוא גם ראשית יחודנו הלאומי בסביבת השנאה האנושית. ברוּח חכמינו: “מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו”. מעמד הר-סיני, שבו נהיינו לפי דברי פינסקר – לעם הנבחר של השנאה האנושית, שהתווה לעדי-עדי את דרכנו הגורלית, הבלתי-נמנעת ומחוסרת-הברירה בתוך ים נרגש של אנושות אכזרית וקטלנית ושרק בכוחו החזקנו מעמד בתוך שנאה זו – מדוע לא נורישנו לדורות? מדוע לא נמסור לילדינו את הוד התורה הזאת, את זוהר המוּסר התנ"כי בשכלולו הנבואי, שבו מקור הסוציאליזם העברי והאנושי? מדוע לא ניתן לזה ביטוי במסגרת חג-השבועות?

מתוך נימוקים אלה יש לקבל את הצעתו של ח.נ.ביאליק ז“ל, לקבוע בחג השבועות את חג התרבוּת שלנו ובמרכזו – התנ”ך. יום זה אפשר להקדיש לחקר התנ“ך ופירושו, לביקורת המקרא, לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, לאמנות עתיקה, למוסיקה של התנ”ך (טעמי מקרא), לתנ“ך בציור המודרני, לאמנות, לסידור תערוכות, להצגת אורטוריות תנ”כיות, לניתוח נושאים תנ"כיים בספרות המודרנית.

מגילת רות שקשרו אותה לחג השבועות, מוסיפה לוית-חן לחג זה – ואפשר להרחיב את המסגרת ע"י עריכת הופעה דרמטית לפי תכנה של מגילת רות.

עיון מקיף ומעמיק טעונה בעיית החגים ראש השנה ויום הכיפורים, החסרים עדיין בישובינו כל טכס, כל צורה חגיגית. חגים אלה שהוחגו בגולה באוירה של חרדת קודש, חשבון-נפש פנימי של היהודי ונתחטא ותו לפני אלוהיו – הנה עתה כאילו נתרוקנו מכל תוכן חיוני בחיינו. אכן הטעם של תופעה זו מובן. ראש-השנה הוא חג דתי טהור. “בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה, מקרא קודש, כל מלאכה לא תעשה”. בעצם היה גם ראש-השנה חג חקלאי. היו לנו ארבעה ראשי שנה: אחד בניסן- ראש השנה למלכים, אחד באלול – ראש השנה למעשר בהמות, אחד בתשרי – ראש השנה לשנים ולשמיטין, לנטיעה וירקות ואחד בשבט – ראש השנה לאילנות (לפני דברי בית שמאי). במשך הדורות פשט חג זה לגמרי את צורתו החקלאית ולבש צורה דתית ואזרחית, כראשית השנה העברית. חיי הגולה, מחוסרי הבטחון והיציבות, ספוגי הפחדים והאימים בפני השנה החדשה הפכו את החג ליום-דין, לחג של תפילה ותחנונים.

האלמנטים ההוויים-המסורתיים של ראש השנה כגון, תשליך, אמירת סליחות ואחרים, יסודם בדת, מלבד צום גדליה, שיום הריגתו חל פי ההשערה בראש השנה ואין לו קשר ישיר לחג. מטעם זה, כנראה, לא נתקשר החג בהווינו המחודש. ראויים חגים אלה שתיוחד להם מחשבתנו ושלא ייפקד מקומם במערכת חגינו. במרכז ראש השנה יש להעמיד את חשבון הנפש של הכלל (לרבות הפרט) על סף השנה החדשה. אולי רצוי להעמיד לדיון הציבור את בעיית היהדות בכל רציפותה ההיסטורית וליד זה – סיכום מעשי המשק מבחינה יהדותית. כסמל הוויתנו ההיסטורית יוכל אולי לשמש השילוש: מלכויות, זכרונות ושופרות והם: העצמאות המדינית שלנו בימי קדם, זכר המרטירולוגיה היהודית בגולה והצפיה לשופרו של משיח, לגאולה לאומית וסוציאלית בדורנו.

כן דל בתכנו בישובנו יום הכיפורים. חג זה אינו קשור בשום מאורע היסטורי, אין לו שום יסוד חקלאי, הוא כולו דתי. “בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם, וכל מלאכה לא תעשה…. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו”. חג זה, שהיה בימי קדם (לפי שרידי אגדה) חג של שמחה ועליצות (“לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים”…), הפך במרוצת הדורות ליום של צום ותפילה, של וידוי וחזרה בתשובה, של ריצוי ופיוס. זוכרים אנו מימי ילדותנו את פחד-המסתורין שתקף ביום הדין כל אדם מישראל, את חרדת-הקודש שאפפה את העדה, את בית-המדרש, את הרחוב היהודי. אפילו אפיקורסים ומומרים לא עמדו בפני הנסיון והיו באים לבית-התפילה להתיחד עם כלל ישראל.

רבים בלי קץ המנהגים הקשורים בימים הנוראים: השכמה לסליחות בעשרת ימי תשובה, שבת שובה, נר האזכרה, מנהג סיבוב כפרות, מנהג ההתפייסות, הסעודה המפסקת, הקערות של ערב יום הכיפורים, התענית, תפילת כל נדרי והתרת נדרים, מלקות, לבישת הקיטל, וידוי, הזכרת נשמות, סדר עבודה, פיוטים נעלים כמו “עשרת הרוגי מלכות”, “אלה אזכרה ואהמיה”, נעילה. חלק מן המנהגים האלה נתישנו אפילו בשביל הדור הישן, כמו סיבוב כפרות או מלקות, ואולם יש גרעיני מנהגים שראוי להנהיגם בחיינו בצורה מחודשת. אפשר שבת-שבתון זה ליחד לקריאה בציבור במיטב ספרות-המוּסר העתיקה והחדשה, החל מפרקי-אבות ובן-סירא, מליקוטי-דברים של רשב"ג בעל “תיקון מידות הנפש”, ר' יהודה החסיד, ר' יצחק אבוהב ומוּסר החסידות וגמור במוּסר הציבורי, שקיבל ביטוי בכתבי סירקין, ברנר וגורדון. על-ידי כך קל ליצור אוירה מרוממת ומזככת שיש בה משום תפילה בציבור. באוירה זו יבוא לידי ביטוי נפשי גם יסוד ישן אחר: ההתרצות וההתפייסות. במציאות המושלמת ביותר יש דיסוננסים בין כלל ופרט, בין פרט ופרט, בין כלל וכלל, יש הגות כבדה ופירוד לבבות. יום כזה עשוי להיות חג הריצוי והפיוס, חג הקירבה בין אדם לחברו.

ואולי גם אלמנט שלישי: יום הזכרת הנשמות. אין פגם בזה, אם בקיבוץ או במושב יודלק נר-אזכרה גדול במכתש עם חול או במנורה מודרנית – לזכר הקדושים, הנעדרים והנפטרים וגם תערך הזכרה-נשמות. את הטכס אפשר להרחיב גם על גדולי התנועה הנפטרים. באחד הקיבוצים נתעורר הרעיון לרכז בצורה ארכיונית חומר פרסונלי, שיכיל יצירות, מכתבים ותעודות של כל חבר וחבר, וביום הזכרון להעלות את זכר הנעדרים לפי החומר המכונס. הרעיון ראוי לעידוד.

חג החנוכה: – חג זה, חג נצחון המכבים על אנטיוכוס ועל התרבוּת ההלניסטית – ודאי שיש לפארו כחג הגבורה וההגנה. בחג זה, יותר מבשאר החגים צריכה לבוא לידי ביטוי הפעילות של הדור הצעיר, של הילדים והנוער. בחג זה צריך להינתן בצורה תכניתנית מוסמכת ביטוי להתגוננות הרוּחנית והפיסית, למרטירולוגיה היהודית, לגבורת ישראל ולא באמצעי הסברה בלבד, אלא גם ובעיקר באמצעים אמנותיים. יחד עם זה יש לתחום תחומים בין חג זה, שהוא כולו לאומי ובין חג י“א אדר, שאף הוא חג הגבורה וההגנה, ולהמנע ע”י זה, ששני חגים ישתמשו בכתר אחד.

פורים – הוא החג “הגויי” ביותר במערכת חגינו. עליו אמרו חז“ל: “חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע בין “ארור המן” ל”ברוך מרדכי”. על האופי הגויי הגשמי והמגושם של חג זה מעידה האגדה המוזרה “שרבה ור' זירא עשו בסעודת-פורים ביחד, נתבסם רבה, עמד ושחטו לר' זירא”. לא פחות ולא יותר. ודוקא חג זה מגילתו זכתה להכנס לכתבי הקודש, אותה המגילה שבה לא נזכר אף פעם שם האלוהים – וספר החשמונאים, למשל, נגנז ולא זכה לכך. ומעניין: החג הזה נשתמר במשך כל הדורות בחג קלות-הדעת, השמחה, השכרות, הליצנות, המשחק ההתחפשות במסכות ותלבושות על-אף רוּח הנזירות והרצינות של היהדות ועל-אף האיסור המפורש של “לא-יהיה כלי-גבר על-אשה” וכו'.

ומופלא הדבר: החג שהוא כולו חול, חולין שבחולין, לא זכה אצלנו לביטוי מספיק. יש להחיות את פורים כחג שמחה ובדיחות-הדעת; להחיות את הצחוק היהודי שדוכא ונחנק. תחת כובד-הסבל של מצוקת היהדות ושל תעודת-הגאולה הכבירה המכבידה עלינו שחכנו לצחוק – בצותא. לכך נמוצר פורים שימלא חסרון זה אצלנו.

לא ארבה דברים על שאר המועדים וימי הזכרון, כתשעה-באב, ל"ג בעומר, חמישה עשר בשבט וכו'. כוונתי לתת רמזי-קווים לתכנית הפעולה הכבירה העומדת בשדה בבווי, מחובתנו להרבות נסיון, לצבור חומר, לנסח ולגבש. אולם בשלב זה של חיפוש-ביטוי וכיסופי-צורה נמנע מלסכם את המותחל ולברך על המוגמר.

חגים סוציאליים

בה במידה שיש לנו הרבה חמרים לבנין חג וההווי הלאומי שלנו – אנו עומדים דומה לזה צריך להיות חג ההסתדרות. אף ביסודו יש להניח מסכת, המבליטה בתמונות, בדיאגרמות ובהמחזות את יצירת הפועל העברי בארץ מראשיתו ועד היום – בשטח החקלאות, האיגוד המקצועי, הבריאות והעזרה העצמית, התרבוּת והחינוך. בחיבור המסכת צריכים להשתתף טובי הסופרים והאמנים בארץ. חג ההסתדרות צריך להתלוות בתערוכה ארצית ותערוכות אזוריות של היצור החקלאי, החרשתי התרבוּתי והאמנותי. הועד הפועל צריך לקבוע מדי שנה בשנה מספר פרסים בעד המוצגים המשובחים ביותר בכל אחד משטחי היצירה החמרית והרוּחנית.

יש להנהיג שיטה גם בערכית ימי-זיכרון, המוקדשים לראשי-התנועה. יש ותכיפותם של ימים אלה מביאה לידי אפקט הפוך, לזלזול בזכרון הנפטרים הגדולים, הנגרם על ידי התאדשות הציבור. יש להתקין לוח הסתדרותי, שיקבע מועדים לימי-הזכרון.

ד. תרבוּת ולא תרבויות

תרבוּתנו הלאומית היא לא רק תרבוּת של מאושרי-גורל, שזכו למולדת. כל האומה הישראלית לכל ארצות פזוריה היא נושאה ונשואת הפוטנציאליים של התרבוּת העברית.

אכן, יש הבדל בין תרבוּת הארץ ותרבוּת הגולה. ודאי טובה לנו יצירה צנועה הצומחת על קרקע-גידולה הטבעי במולדת משפע יצירות תלושות בגולה. זוהי אמת אלמנטרית שאינה צריכה גילוי. ואום כיום ההבדל בין שתי התרבויות-האחיות הוא אידיאולוגי יותר ממציאותי. יש לנו תרבוּת יהודית שגדלה וינקה מקרקע הווייתנו בגולה במשך דורות רבים, והיא באה לידינו כירושה, ויש לה גם המשך בהווה, ביטוי ספרותי מודרני, בשל, מעודן במקרים רבים ועתיר ניבים. נאמץ תרבוּת זו כאחות נאמנה במשפחת תרבוּתנו. נגאל אותה מזרותה הן בשפה והן בחוסר אחיזתה בקרקע המולדת. היא תביא את נפשיותה היהודית אל ביתנו; בחינת אם יהודית, שידעה צער גידול בנים, עד שהיו לבונים של מולדת חדשה.

ברם, הבעיה היא כאובה יותר. סכנה חמורה רובצת לפתח תרבוּתנו, סכנת הסילוף של היקף תרבוּתנו וכיוונה, סכנת הסתגרות בד' אמות של תרבוּת פרובינציאלית, שבטית והינתקות משרשי היצירה הכל-ישראלית. סכנה זו נותנת אותותיה לא רק בפובליציסטיקה, אלא גם בחיים, במציאות שלנו. המו"לות הישראלית, למשל מוציאה אלפי ספרים לשוק, מאות רומנים וסיפורים, מקצתם של סופרים עבריים ורוב-רובם של סופרים לועזיים, לרבות כל מיני ספרי-סרק ורפורטז’ים סנסציונים שונים, ורק הספרות היהודית, זו המצבה היחידה לששת המיליונים שלא הובאו לקבורת ישראל, לא זכתה עד הנה מלבד מבחר כתבי שלום-עליכם, פרץ ואש, ויצירות בודדות ומקריות של סופרים מודרניים – לתרגום עברי שיטתי.

הסתייגות מעין זו אינה עשויה להביא עמה כל ברכה; לעצמיות הארצישראלית דרוש נוף רחב ושרשים עמוקים. אחרת הגזע מצטמק. ההתבדלות מסוכנת גם מטעם אחר. הנה ראינו מה הם פרי הבאושים שהצמיחה אצל חלק מן הנוער שגדל בארץ. יש מי שמכריז על יחוד “האומה העברית” בארץ בניגוד לעם היהודי בגולה. והיו גם שהתנכרו לגמרי לאומה היהודית ומודיעים שמסתלקים מהייבוא האידיאולוגי של הגולה ואינם מתחשבים אלא בצרכי המציאות של ארץ-ישראל בלבד. בטון שחצני הפכו את ה“צבריות”, כלומר יסוד ביולוגי – ל“אידיאולוגיה גזעית”, נטלו להם עוז לבטל את יהדות הגולה ואת הישוב העברי ה“מזדקן” והכריזו על עצמם במליצות ריקות ובצירופי סיסמאות שאולות כעל כוחות המחר, שיכוונו את גורל הישוב. לא חסרה גם התגובה הציבורית שכנגד, שהכריזה אותם לתלושים דלי-מחשבה וחסרי-מעש, לקרייריסטים ומחפשי-משרות, לנוער-זהב סנובי, פרי-פשיזם וכו'. יתכן שכך, ואולי לא לגמרי כך. כי עיקר הבעיה היא, לא ה“צברים” אלא ה“צבריות” כאידיאולוגיה. כאן הענין יותר כאוב מאשר – נגיד – חיפוש משרה או סנוביות של נוער בלתי-עובד בעיר. כאן מתקשרות חוליות ציבוריות שונות על-אף הריחוק התרבוּתי הרב וההבדל האטני שביניהן. הלבנטיניות, הצבריות, ה“לנדסמנשפטים” למיניהם. אם הכפר העברי, זה כור ההיתוך של עדות ושפות ומנהגים, הצליח במידה רבה לשים קץ לנגע השבטיות מפולגות לשון ותרבוּת. בעיר רבים הגורמים, המונעים את הפיכת קיבוץ-הגלויות לעם, כגילוי לבנטיניות, קנים של תרבוּת זולה, השבטיות והלועז – הכוחות הצנטריפוגליים האלה מעכבים וכובלים את תהליך האחדתו הלשונית, התרבוּתית והנפשית של הישוב. הכוחות הצנטריפוגליים האלה עשויים בעתיד לגדול ולערער את חומת-תרבוּתנו, אם לא נעמוד בפרץ על-ידי גיוס כל כוחות-היצירה המתקדמים לחזית-בניה של תרבוּת-העבודה.

אהבת-ישראל

אף הרגשה זו, שיש בה הרבה מ המלאכותיות, נחזיר לישנה המסורתי, נחזיר לה את הטוהר והכנות הנפשית, שאצלו עליה צדיקינו וחסידינו. נשחרר את אהבת-ישראל מרגשי הסנטימנטליות, שאפפונו אחרי אסון חורבננו בגולה. אהבה זו יש בה אמנם משום תגובה טבעית על שנאת-העולם, משום אינסטינקט של עידוד עצמי ביתמותנו המחרידה, אולם היא אינה משכנעת. יש בישוב הרבה מלל ולהג על אהבת-ישראל, על יסורי ישראל, על השמדת היהדות – אך לא זכינו לאהבת ישראל של ממש. במקום זה קיים פירוד לבבות, ודוקא בתקופה זו הדורשת אחווה ישראלית גדולה. במקום לדבר על אהבת-ישראל, נאהב את ישראל, נראה את גדלו, נחשוף את האור הגנוז בספרותו, באמנותו, בתרבוּתו ובמוּסרו.

מספרים שהבעש“ט רצה פעם אחת לראות את פני ר' ליבר מברדיטשב. כשבא פעם אחת אליו, מצאו לר' ליבר שעמד בשוק וסיפר עם איכר. אמר הבעש”ט לתלמידיו: – איכר זה שאתם רואים אינו איכר, אלא אליהו הנביא – אמרו התלמידים: – אשרי ר' ליבר, שזכה לגילוי אליהו. – אמר הבעש"ט: אשרי אליהו שזכה לגילוי ליבר.

אבותינו זכו לגילוי השכינה. אנו צריכים לגילוי ישראל.

חיזוק האמונה

נוכח סכנה זו האורבת לנשמת הדור, נוכח המבוכה הכבירה שהשתלטה בימינו, עיקר-מטרתה של פעולתנו התרבוּתית היא: חיזוק האמונה. חיזוק האמונה בכל הערכים הרציונליים והאי רציונליים של תרבוּתנו. מושגים אלה רציונליות ואי רציונליות – יחסיים ותלויים בזמן. מה שהיה אי-רציונלי אתמול הוא רציונלי היום ולהיפך. אלה ואלה דברי אלוהים חיים. אכן, לא בן-לילה נקים את הריסות-הרוּח. זהו טיפול חינוכי איטי וממושך. אולם כיום זהו עיקר תפקידה של פעולתנו התרבוּתית. כל מאמצינו הרוּחניים – ביחוד בקרב הנוער – יש לכוון לחיזוק האמונה.

אנו זקוקים לתרבוּת חיובית ואופטימית. אין חלקנו עם בעלי האופטימיות הרשמית, בחינת “הרבי ציווה להיות שמח”. חומת היהדות היא עכשיו במצור בכחל העולם. עלינו לשמור ולהגן על חומתנו בכל התנאים. היהדות היא לא אושר ולא אסון. היא גורל. ועל הכרת הגורל הזה עלינו לחנך את עצמנו, את הנוער, את ההמונים. עלינו לחנך את הדור לשאת בגאון ובכבוד את הגורל המר והקשה הזה. עלינו לחנך את הציבור לאמונה בכוחות עצמו. עלינו ללמד את עצמנו לכבד את האמנסיפציה ולהתיחס בזהירות ובחשד לכל אמנסיפציה; כי אף פעם לא צלצל בעוז כזה מאמר חכמינו קבוע כמוטו ליצירתו של פינסקר “אם אין אני לי – מי לי? ואם לא עכשיו – אימתי?!”

תרבוּת מוּסרית

יסור המוּסר בתרבוּת זו היה, הווה ויהיה – המוּסר העברי, התנ"כי-נבואי, סוציאליסטי. כוחה הבלתי נפסד של תרבוּתנו ההיסטורית נעוץ באותה התחושה האנושית, האוניברסלית, של השבט הקדום, שחרת על לוחותיו בין שאר-ציווי-המוּסר את הלא האדיר: "לא תרצח ".

תרבוּתנו היא תרבוּת האחווה והשלום. “לא ישא גוי אל גוי חרב”. אנו מאמינים בריבונות הרוּח האנושית, בנצחון המוּסר האנושי; אנו מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח, גואל האנושות; אנו מאמינים בתיקון האדם והחברה, בתיקון העולם השפל הזה, בתיקון החיים האכזריים האלה. מכאן – חיוב החיים הגדול, המקנן בליבנו. “וחי בהם”… חיי-עולם נטועים בתוכנו. כל ישותנו, כל הוויתנו הוא חיוב-החיים, אהבת-חיים, חדוות-חיים. דם – נצטוינו לכסות. על חלל לא ידוע נתחייבנו “עגלה ערופה”. שופך דם בישראל ויהא גם בחיר האומה (דוד המלך) פסול לבנות מקדש. שופך דם אדם – באדם דמו ישפך.

אכן איננו מתעלמים מן המציאות. גם חכמינו ידעו להבחין בין שפיכת דמים בחינת “ייהרג ואל יעבור” ובין הגנה עצמית בחינת “הבא להרגך”. הדברים יגועים ואינם טעונים בירור. כוחנו – בקדושת המטרה והאמצעים גם יחד. המטרה אינה מקדשת ולא תקדש לעולם את האמצעים. האמצעים הם חלק אורגני של מוּסר היהדות; אין להבדילה מהמטרה. המכיאביליזם, שהפך לשיטתם הפוליטית של השליטים בעולם ול“מוּסרו” של האימפיריאליזם – הוא שהביא את האנושות לחורבן נפשי, להתערטלות מכל ערכי המוּסר. המוּסר האנושי אינו ציווי מופשט, שניתן לילדים ומבלי-עולם. המוּסר הפוליטי, מוּסר ציבורי ואישי נושא בתוכו תכליתיות מעשית ושכר ממשי. המוּסר הוא כוח היסטורי ריאלי, המקיים את האנושות, המזיז את כוחותיה המתקדמים ומתווה דרכי התפתחותה. הכח הזה – הוא שהשמיד את ממלכות העולם העתיק בתקופות התנוונותן המוּסרית. הוא שאצל רוּחו על המהפכה הצרפתית, הוא שהפיל את עריצות המונרכיה הרוסית, הוא שניצח את היטלר, הוא ורק הוא נתן לישראל את קיומו הנצחי. מוּסר הזרוע – הורתו ולידתו בטוּמאת הפשיזם. לכן חינוּכנוּ צריך להיות לקדוּשת המטרה והאמצעים גם יחד.

אף פעם לא היינוּ זקוּקים – כמו עכשיו – לתרבוּת המוּסר היהדוּתי, מזוּקק מסיגי התקוּפה החולה והטרוּפה, מטוֹהר בכוּר יסוּרינוּ וּבזוֹהר גאוּלתנוּ, במצרף ניסיוננוּ ההיסטורי. בדרכי-פּלא אנוּ נישאים בדרכים שונות אל ארצנוּ ולקראת תקוּפה היסטורית חדשה, שלא היתה לנוּ כמוֹתה. האמוּנה העמוּקה בתרבוּת המוּסר שלנוּ תכשיר אותנו להיכנס לטרקלינה של תקוּפה היסטורית זו – לא דלים וריקים, כי אם ברכוּש נפשי גדול, כאשר יאה לה – לתקוּפה גדולה זו, הבאה לקראתנוּ.