מעם האפרים באו הבהמות בצלצולי־צלצולים, נעצרו לפני רפת ישנה, מעוקמת, פשקו רגליהן האחוריות, כחָלים מלאים נוקשים התחננו: חילבוּנוּ.
פּרה שירבבה ראשה מעל כלונסות־הגדר, זיעזעה את דממת־הערב־יום בגעייתה, ועיניה הגדולות, המטומטמות הביטו בצער.
הפּר בן שלוש שנים, שכבר פיזז השד בין קרניו, נגרר בין הפרות וזנבו זקור וחד, מדי פעם בפעם הטיל ראשו אל בין רגליו הקדומניות, הקפיץ רגליו האחוריות בגבורה כל כך, עד שאבנים, גושי־קרקע מאוזבים, סבבו באויר, שנמלא געיית־אימים.
הפּרות התגרדו אל הרפת, אל הגדר, מתחו צוואריהן הארוכים, זקפו חרטומיהן והתגעגעו בכיסופים.
הפאַרמר, בחור קשיש, גדול־קומה, ישב בין הפרות, חלב סילוני־חלב מקציף לכדי־פח, ושרירי־ידיו החשופות, הגמישות, שריגיהן עלו וירדו.
אפס־השלוה, שאחז עם ערב את הבהמות, נתפס לו גם בעל־הבית. ככל שמבטו נפל על עינו הזועפת והשטופה־דם של הפר הצעיר, הגיחה גבורתו שלו, של הפאַרמר עצמו, שהיתה מנמנמת מתחת לשריגי הבשר. נטל אבן או צרור אדמה והטילו בפר.
“דייקא! אותך לא אחלוב!”
הפר הצעיר רץ כמה פסיעות, העמיד מעשה־משובה את קרניו כנגד הכלב האדום, שרדף אחריו וחיכה לפרות.
עם ערב באה גם העגמה. היא נישאה מעם האפרים האפורים, מעם שבילי־החול הצדדיים, שאדם היה נוסע בהם לעתים רחוקות, מעם תיבת־המכתבים הישנה, שעמדה על התלולית כצלב נפול.
פּשטה אפלה.
בבית הלבן, שבו שכרו שש נשים חדרים קטנים לימות־החמה, בא עם ערב לילה.
האמהות השכיבו את הפעוטות, לעתים רחוקות העלו מנורת־נפט, ובעצמן התכנסו במרפסת. האמהות הצעירות, הנינוחות, שנגררו כל היום כולו יחפות, בשמלות תחתוניות, התקשטו עם ערב.
החוה העזובה, הישיבה בלא־גברים, החשכה שבאה כהרף־עין, נישאה מעם האפרים, מעם ההרים. הכל פירקו את אברים המרוגעים, הנהנתניים, ומעיניהן הציץ המלאך, שהוא שליטו־של־לילה.
“פינה נידחת כזאת טובה לזקנים!” – ניצבה אשה עד שהמרפסת נזדעזעה תחת רגליה.
“האברים נוקשים מרוב ישיבה!” – נטפלה לה אחרת.
“תרוצי מעט?”
“טוב!”
במשובת־נערות ירדו שתי הנשים שלובות־זרוע מעל המרפסת, ראשיהן כפופים מלפניהם, נישאו כטווסים.
השלהבת הקטנה, שהתנענעה באפלה, סיפרה, כי בממגורה מהלך גבר, לא הניחה להן לנשים לישב תחתיהן. זוגות־זוגות פרצו לחצר, נישאו אל השלהבת הקטנה, כפרפרי־לילה.
צחוק־הלצון התגלגל מעל האפרים, הקליש, ובהמולת־הלילה המרדימה, זעק צבי זעקת ערגה – אוּ־אוּ!
ליד הממגורה הפתוחה שכב הפאַרמר, השלהבת הקטנה הדחיסה את האפלה, ואילולא מקטרתו, שניצתה עם כל מציצה עזה, לא היה נראה.
“מיסטר בּוֹירג, בגפך?” – ניגש זוג.
“לא בגפי” – הראה הפאַרמר על הכלב האדום חד־החרטום, שהיה מוטל למרגלותיו.
הכלב קפץ מרבצו, חש על גבו ידו של בעל־הבית, ונהפכה נביחתו לרטינה, שנישאה מבעד שיניו הלטושות. ניסוט הצידה, התמתח כאל קפיצה, ארב רגע וחזר ונתנמנם.
הנשים ישבו מסביב לפאַרמר, שהסב וחזר והסב את פניו, שתהיינה מכוונות לכל אחת ואחת, וישב כעל גבי סיכות.
“אתה שוכח לחלוטין את הליידיס, מיסטר בּוֹירג!” – שירבבה האחת את פיה.
“מיסטר בוּירג אינו מחבב ליידיס!”
“בדיתן עלי עלילת דברים” – נבוך בוֹירג, לא ידע כיצד ינהג בנשים.
“אילו היית מחבב ליידיס –”
“אָז מה היה?” – לא הניח בוֹירג לסיים.
הנשים צחקו, לא ישבו במנוחה, משובתן גדלה, הקיפו את הפאַרמר בקושיות.
“על שום מה אין אתה מתחתן? מיסטר בּוֹירג.”
“מעולם לא היתה שעת־כושר?”
“באמת אין אתה אוהב נשים?”
“לשבת בחורף בפינה נידחת כזאת, ודאי אימה היא!”
“תתחתן, מיסטר בוֹירג!”
“נשים, הבה נחתן אותו!”
“טוב!”
,מי תהיה הכלה?"
“מיסיס סמיט!”
“לא, לא אני; מיסטר בוֹירג חייב בעצמו לבחור לו כלה!”
סיעת־נשים ניצבו לפני מיסטר בּוֹירג.
“במי אתה רוצה, מיסטר בוֹירג?”
“אתן מתלוצצות!”
“הגד, מיסטר בוֹירג!”
“תהי מיסיס סמיט!”
“מזל טוב! מזל טוב!”
קצת נשים הושיבו את הכלה, קצתן טיפלו בחתן, ומשנמאס להן המשחק, הקיפו את בוֹירג ופתחו בזמר.
בשער מאוחרת בלילה נגררו הנשים הביתה, נעו מתחת אבריהן שאמרו שחוק.
“איני מחבבת לישון בדד” – העירה האחת.
“תישני עמי.”
“והילד?”
“הילד גם הוא יכול לישון אצלי.”
“טוב!”
זוגות־זוגות הלכו הנשים לישון, הרבו להג, ומשירדה השינה על עפעפיהן שיככה את זעקת־הכיסופים, התחילה כל אחת אורגת את חלומה.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.