(בשנת 1534)
היתה שבת אחרי הצהרים.
היה קיץ.
בחדר־האוכל נשאר שולחן ערוך בלבד. ליד השולחן – ארגז־ספרים, חבית וחישוקיה ברזל. בחבית היתה צידה לדרך – צנימי מאפה, מיני בשר מעושן. ניכר היה, כי מתכוננים לנסיעה רחוקה.
והתכוננו.
ר' מאיר מטאַנהוֹייזן, למדן ומקובל, מכלל “גדולי חכמי אשכנז”, שהשכינה נגלתה לו – “שמע קול שכינה” – והודיעתו, כי שלמה מולכו, משיחנו, יביא את הגאולה, ר' מאיר זה כבר מכר את הכל בטאַנהוֹיזן – את הבית, את הרהיטים, את החצר על אילני־הפרי. הוא ומשפחתו היו מוכנים לדרך – דרך פוזנא לצפת, שממנה עתידה הגאולה לבוא. מעם השולחן נישא ניגון נלבב, נוגה. זה למד ר' מאיר עם לייבלה שלו, בן השתים עשרה, את “כף הקטורת”, פירוש לספר תהילים של המקובל ר' גרשון הלוי, המוכיח, כי כל פסוק בתהילים מודיענו, שהגאולה קרובה. מאה וחמישים מזמורי תהילים – זו שירת מלחמה אחת על ה“קץ”. ובכוח, החבוי במלות־התהילים, יכול כל יהודי חסיד וירא להשמיד ולכלות את כל שונאי־ישראל.
אמרו, כי האב לומד עם הבן. ובאמת היה הבחור, שהיה בן שתים־עשרה בקי בש"ס ופוסקים, מפריך ומוסיף ומפריך את אביו. היקשה:
“אין אני מבין, אבא. אם חבלי־הגאולה התחילו בשנת “ברן” בשנת רנ”ב, ככתוב באיוב: ברן יחד כוכבי בוקר, וסיומם בשנת רצ“א (1531), והרי היום כבר רצ”ד (1534)? פורענויות, גירושים ויסורים כבר היו לנו כנפשנו־שבענו, והגאולה איננה. היכן הגאולה, אבא? מתי כבר תבוא?"
“בטחון, בני, בטחון”, עשה האב העוויה, כאילו ביקש לגעור בו בלייבלה ואמר חרש:
“אם יתמהמה, חכה לו.”
“אין עוד כוח לחכות”, נענתה חנה’לה אשת ר' מאיר, “לייבלה שלנו הדין עמו.”
ר' מאיר לא ענה. התרומם מעם השולחן, התחיל מהלך בחדר רצוא ושוב, שוטט לקצב ניגון חנוק, שנדחק מבין שפתיו המהודקות. הניגון היה ככלי בידו, שלא לבוא לכלל כעס. משבא אדם לכלל כעס, מידת ההשתוות שבו מתקפחת. ועל לייבלה ודאי שלא רצה לכעוס. וכאן גם חנה’לה השתערה עליו. באמצע־הילוכו נעצר, כאילו נזכר מה, ואמר לאשתו:
“אם אבד ממך הבטחון, חנה’לה, מה תסכון נסיעה כזאת?”
“אילולא דפק בנו הגרמני לגרשנו, הייתי נשארת כאן”, ישבה חנה’לה, עם תינוק בוכה אל החלון הפתוח, שעל ידו נישא והלך נהר־מים, טעון זהב, כסף.
“ואני לא”, אחז ר' מאיר את ידית־הדלת והודיע: “עת תפילת מנחה”.
יצא מן הבית.
אשתו הביטה אחריו באנחה. מבין קפלי־שמלתה־משי נראה שד לא־גדול, צח, שהאדימוהו מעט אצבעות התינוק. איש לא היה מאמין, כי חנה’לה בת השלושים וחמש היא כבר אֵם לתשעה בנים. בכורה, אליקום געץ, חתן לפוזנא, הוא שם, בשנת השמונה עשרה, ריש־מתיבתא. ולייבלה שלה יצא לו מוניטין בכל באוואריה. הרי חנה’לה גופה שידלה את בעלה, שימכור את הבית, שימכור את החצר על אילני־הפרי, ויצאו לדרך. כמותה כבעלה, היתה בהם תשוקה אחת – צפת. בצפת יקבילו את פני הגאולה. ופתאום – מן הסתם רצונו כביכול הוא, מן הסתם עוד נמשכים “חבלי גאולה”, מן הסתם “ישראל עודו יושב על האבניים”… שרפו את מולכו חי ועתה מגרשים את היהודים מבאוואריה. ומאיר שלה? מאיר אינו מאמין, כי מוֹלכוֹ נספה ואיננו. עודו שוקק לצפת. דבר אחד פעלה מיד בעלה – שיעשו את הנסיעה דרך פוזנא, ודאי היה לה, כי אחיה, פרנסי־פוזנא, כי בנה, אליקום געץ, יעכבו את מאיר בפוזנא, שבה מזומנת לו, אם לא כהונת־דיין, הרי כהונת־ראש־ישיבה.
חנה’לה הניקה את התינוק והתחילה לנענעו, הביטה מבעד החלון הפתוח, התבוננה איך המים בנהר־מאין מקמיטים, משטיפים, מחליקים מגדָה לגדה. המים מתנדנדים, כחיי חנה’לה פה, בטאַנהויזן, שאליה באה מפוזנא, כלה פולנית, באה לבאוואריה והיא מתגעגעת הביתה לנהר־הוואַרטאַ.
השיבה את הילד אל העריסה, רכסה את שמלתה, הרימה את התהילים שלה בכתיבת־יד, וחזרה וישבה אל החלון. לבה גאה בה, בראותה את כתפיו הצרות, כתפי־נעורים של לייבלה, את פניו הזורחים. אמרה:
“ואף־על־פי־כן, לייבלה, דין שלא תחציף כנגד אבא.”
“אינני בכלל מחציף, אמא”, לא הרים הבחורון את עיניו מעל הספר וענה בצחיקה, “את היא המחציפה כנגדו, אמא.”
“אשה רשאית ובן חייב לדעת כיבוד־אב”.
“צדקת, אמא, צדקת.”
אך עתה, כשהוכיחתו אמו, ניחַם לייבל, כי הפריך וחזר והפריך את אביו. העמיק לישב בכסא, הניף את “כף הקטורת” עלעל בכתב־יד, שדף־שערו היתה רשומה בו שנת רס"ב (1502). כתב־היד שכבר היה בן שלושים ושתים שנה, נראה חדש, כאילו זה עתה נעתק. הדפים היתה בהם רעננות וריח של קרשים שניסרום זה מקרוב. על גבי הספר כתב אביו: “קניתי בשנת שלוש למולכו”.
מה ששלמה מולכו נעשה בחייו מלך־ישראל, נעשה משיח בן דוד, הצהיל את רוחו של העילוי בן השתים־עשרה. ידע, כי אביו מכבר אינו מונה לבריאת העולם. הוא מונה לשנות התגלותו של מולכו, לשנות שלטונו של מולכו. ולא אביו בלבד. ערים, קהילות שלימות התקינו עצמן לצאת לקראת המשיח. יהודים השלימו בשמחה את המסחר, השליכו בחצי־חינם בתים, אחוזות, שוטטו, לבושם־לבשרם בלבד, לערי־נמל, שיוכלו להקדים ולתפוס אניה לארץ־ישראל. האמנם מולכו נספה ואיננו? אין הלב נוטה להאמין, אינו נוטה להאמין. והאמנם אין “תיקון”? ואולי הדין עם אבא, הטוען בביטחה כל כך, כי שלמה מולכו חי?
מתוך העילוי בן השתים עשרה, שעילעל את “כף הקטורת”, זימר שלמה מולכו:
"כן־כן, כן־כן, אילולא קיפל רבי הקדוש את כל התורה שבעל פה בתוך המישנה, לא היתה ברייתא. אילולא האלפסי לא היתה “יד חזקה” – – – "כן־כן, כן־כן, אילולא “יד חזקה” לא היו הטורים של רבנו יעקב… "כן־כן, והוא, לייבל, לא… הוא, יהודה בן מאיר, העילוי בן השתים עשרה מאשכנז, יש בלבו חיבור לכל ארבעת הטורים. שמו כבר קבוע ועומד. שם החיבור יהיה “ויגש יהודה”, כן, “ויגש יהודה”. “כן־כן, כן־כן…”
חנה’לה שאמרה תהילים, נכנסה בניגונה הבוכה לתוך ניגונו של לייבלה, שהיה מרווח וסביר. אמרה:
" – – – אשרי האיש אשר לא הלך בדרך רשעים…" –
וערב הקיץ עשה את שלו – פיזר ברחבות כל־כך זהב וכסף, שעיני חנה’לה התחילו מתאדקות. ספר־התהילים הפתוח החליק, וכדי רגע נתקע בין קפלי־שמלתה־משי. אחר־כך החליק אל הריצפה. וכשפקחה עיניה, התחילה מחפשת סביבה את התהילים, כבר היה מונח על השולחן.
ר' מאיר בא מתפילת־מנחה, בא עם ששת נעריו, שהיו מוכנים לאכול סעודה שלישית.
האם ערכה את השולחן ובין־השמשות־דשבת היה מלא המולת שׂדות, אפרים, צלצול פעמוני כנסיות, שהשבית כל מנוחה.
ר' מאיר ישב כולו קורת־רוח. סיפר על מכתב שהגיע. במכתב יסופר, כי ראו את שלמה מולכו ברומא. פגשו בו בדרכו לצפת. עתה, בבין־השמשות, כשלא נמצא לו חולק ומפריך על דברו דיבר במרווח על לבו של לייבלה, סיפר לו על זקניו וזקני־זקניו. נישאוּ לפניהם ערים – מגנצא, וינא, פראג, פוזנא, קראקא. בכל מקום קרובים, בכל מקום פדיון־שבויים, בכל מקום המצאה וחריפות למדנית.
העילוי בן השתים עשרה ראה בעיניים עצומות את הסבים, את הדודים, הכירם, כחיים ממש, כדרך שידע בעל פה דפי־גמרא קשים. ובעצם־הקשבתו הקיף את אביו קושיות:
“משה’לה, של הדוד ישראל, הוא באמת בן־גילי? ומכנים אותו העילוי הפוֹלני? כמה רחוקה קראקא מפוזנא?”
“משה’לה איסרליש הוא גדול ממך שנתיים”, אמר האב, “בלימוד, בני, תשתווה עמו. אם הוא העילוי של פולין, אתה העילוי של אשכנז.”
“משה’לה, אתה אומר, כבר חיבר פירוש לאסתר על פי פרדס?” שיסע לייבל את דברי־אביו.
“ואתה, כותב הגהות לטור חוֹשן משפט”, הזיז האב את כסאו מעם השולחן, כאילו פתאום צר לו מקומו, “ותנני לומר נביאות: עתיד העולם לשמוע על שניכם, עתיד הוא לשמוע על ר' משה איסרליש ועל ר' לייב חנליש.”
חנה’לה האירה מנחת, שבעלה, מאיר שלה, חולק לה כבוד, קורא את בנם: ר' לייב חנליש. וכשקראו הילדים: כבר מותר להעלות אור, כבר מאיר כוכב – עוד נשארו הכל יושבים אל החלון הפתוח, נשארו יושבים עם חדות האם, כאילו ביקשו לעכב את ה“שבוע טוב” לרבות דאגותיו.
(1930)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.