עמדו ימים של זהב, ימי שמחת־תורה, כשהחמה מחממת, ואינה צורבת, ובין קורי־אלול, המפרפרים בתכלת, מתנשאים אווזי־בר, טסים בניענוע לארצות־החום.
היתה שמחת תורה.
בשטיבל דְגוּר, שבו התפלל יוסף בן־־העשר עם אביו, התכנסו חסידים, בשמחת־תורה אחרי הסעודה, חבורות־חבורות, והלכו לשמח את עצמם. החמדנים שבחסידים הלכו אל הגבירים, ושם היו מַרווים אווז וברווז צלויים ביין־חוץ־לארץ. המוחות החריפים שבחסידים הלכו לכוסית־משקה אל החסידים המכובדים, הבאים־בימים, ושם בין ניגון לחברו, בין ריקוד לחברו, אף חזרו על תורת הרבי.
אביו של יוסף בלבד, דוד, אברך מגודל־במופלג, בעיצומן של שנות העשרים, נשאר בביתו. אף כי דוד התפלל בשטיבל, לא היתה לו מְחַזְקוּת עם החסידים. ואך לא להם עמו. בחשאי היו טוענים, כי דוד הוא משכיל נסתר, ודין להשליכו מתוך השטיבל. אולם לא השליכוהו. ולא עמד לו לדוד מה שהוא למדן, מה שהוא חתיכה של מקובל וככל שמתגלגלת פרידה חמורה של חסידות, בין פשיסכאית, בין קוצקאית, – הרי על כרחם הם נזקקים לו. אבל עמד לו לדוד מה שסבו, ר' פייבוש שרגא, פירנס את ר' מנדלי טומאַשובר, מה שאביו, ר' ישראל לייזר, מותיקי קוצק ומראשוני אנשי גור, נחשב הרבה בעיני ה“שפת אמת”. מי יבוא ויבייש את ר' ישראל לייזר, ויִגרום לו עגמת־נפש ושיברת־לב.
דוד ישב אל השולחן, שהיו גבובים עליו ספרים, והוא סיים זה עתה “וזאת הברכה” ופתח ב“בראשית”, ועלה על דעתו, כי “וימות שם משה” אינו סוף, זו התחלה חדשה, זו “בראשית”.
הרעיון הזה הרימוֹ מעל הכסא. תקע אגודליו לתוך האזור, וכך שוטט אנה ואנה על פני החדר, שוטט והימהם מה, משך את הניגון של “חתן בראשית”, שלמד זה עתה עם בנו בן־העשר, יוסף. זקנקנו־בלונד היתלתל. העיניים הירקרקות, כצמחי מים, התערפלו. ובהמהומו, בשיטוטו היה עצב כל־כך, שאילו היה מתדפק מי עתה בחלונו – “דוד, מה לך יושב בשמחת־תורה בבית, בוא וצא והתהולל מעט!” – לא היה מעמעם רגע בדעתו והולך מניה וביה.
יוסף בן העשר ישב אל החלון. הנער הצטער, התיסר, שאביו חמור כל כך. בימות־החול, בעוד חשכה, אביו כבר יושב ולומד. אחרי התפילה – מסחר. שבת ויום טוב יושב אביו על גבי ספרים. אין איש מאנשי־השטיבל בא אצלו ואין הוא הולך אליהם.
יוסף הביט מבעד לשימשה. לא נראה חבר. הם הלכו עם אבותיהם. מן החצר הארוכה, שבה ישבו בעלי עגלה אצל “רחב־הגרם” מעל חבית־בירה, נישא בכל רגע ברחבות:
––– וואָס מיר טוּען טוּען מיר, אָבער יידען זיינען מיר – – – (מה שאנו עושים, אנו עושים, אבל יהודים אנחנו).
והמלים כאילו התגרו בו בנער, טענו: “אפילו בעלי־עגלה משמחים את עצמם בשמחת־תורה. הם יושבים על כוסות־בירה, על חביונות־פירות, ואביך משוטט בדד ומהמהם, משל לאו ישראל הוא.”
האב תפס את צערו של הנער ונטל סנטרו:
“מה אתה יושב, יוסף, בבית? על שום מה אינך יוצא קצת לרחוב?”
“להיכן אֵלך, להיכן?” פרץ הנער, “הכל הלכו עם אבותיהם, ואתה יושב תדיר בבית, אפילו בשמחת־תורה!”
האב חש עצמו אָשם. חייך לאמור:
“טוב, נו, טוב! רצונך לילך? בוא, נלך אי־אן!”
התרעומת, שהיתה תקועה בגרונו של יוסף, בטלה ואיננה. מרוב שמחה מישמש בכל דבר, שעמד בארון־הזגוגית הפתוח, ראה את קופסת־האתרוג, נזכר, כי היום יעלו אבוקות ויוציאו מתוך הקופסה את הפשתן.
חברה של קטנים, ששוב לא היה לפי כבודם לשאת דגלים, התכנסו בחצר השטיבל. נער החזיק כרוב הגדוש אניצי־פשתן מקופסות־אתרוגים. שפך על הפשתן נפט והכרוב התנפנף כאבוקה. זעיר־שם זעיר־שם השתלהבו ברקים – פירחחים עמדו ובקבוקים נפט בידם, שפכו את הנפט אל פיהם, ובהתיזם סילון בנר־שעווה, הציתו ברק אחר ברק. אחרים זרו שפופרות גָפרית טחונה, הפיחו את הגפרית על נר דלוק, והגפרית ניצתה בפצפוצים כאורי־רמייה.
ההמולה בחצר גדלה. ותיקי חסידים סבבו במעגל, האזורים מעל מתניהם. הצעירים נאחזו באזורים וצעקת פרא נישַאה השמימה:
– – כאָטש, כאָטש, כאָטש – גוֹלה וסורה,
פאָרט, פאָרט, פאָרט – – –
והקולות התגלגלו בין הלהבות, הבריחו את העצבות, רקמת־הסתיו, שכפתה את עצמה על גביהם של יהודים, ובישרה, כי החורף ממשמש ובא.
יוסף נגרף כל־כך, ששכח לחלוטין את אביו, שנכנס עם קצת חסידים אל ר' בונים מוזג־היינות. ההוא היה נינו של המגיד הקוֹזשיניצאי והתעניות הכחישוהו כל־כך, שנתכּנה “עוד נשמתו בו”.
חברה חסידים נתעו מדי פעם בפעם משטיבל לשטיבל, נשארו עומדים באמצע־החצר. עד מהרה פלש לתוך הזמרה ניגון זר. אחרים נלוו לו והרגלים קלעו ריקוד:
– – – אי, אי, אי,
קדשנו במצו־ותיך – – –
אצל בוּנים עושה־היינות, שתו ואמרו תורה, ונמנו בלשון־אילמים לשכר את הברנש דוד, השתקן, ולמצוא אחת ולעולמים, אם הוא באמת אפיקורס. עם כוס מי־דבש השניה, שנתערבבו בה יין־שרוף ובירה, שוב לא יכול דוד לישב על כסאו והתמתח על גבי דרגש.
שמואל דוד שוחט, מחשובי־חסידי־גוּר, שההכנות לתפילה נתארכו לו פי שניים ושלושה מעצם התפילה, ניגש אל דוד:
“נוּ, אברך, מה תאמר, התורה היא מסיני?”
“מסיני,” תפס דוד במעורפל מה מתרחש כאן ונתנהם, “כאָטש, כאָטש, כאָטש…”
“הבחור הוא בגילופין,” נענה אחד.
“הניחו לי, הניחו לי,” חסם שמואל דוד שוחט את הדרך במרפקיו, “באמת, הכיצד? סבך זכרונו לברכה היה מקוֹרב בקוצק, אביך הוא בן־בית אצל ה”שפת אמת" – ואותך, דוד, אין רואים מעולם בגוּר?"
“כאָטש, כאָטש, כאָטש,” אמץ דוד עיניו הימהם לתוך שעוונית־הדרגש.
יוסף נכנס. משראה את אביו, שניטל מראה־פניו, נתחלחל.
“מה יש, אבא? לא טוב לך?”
“יישן ויעבור לו, לא יארע לא כלום.”
“אין דבר, הלא שמחת תורה היא!”
דוד פקח את עיניו, הביט בו ביוסף במבוכה כל־כך, כאילו התנצל: “הכל בשֶלך, בני”. ופתאום התרומם דוד מעל הדרגש. סמך את שתי ידיו על כתפי הנער הצרות וגמגם:
“שומע אתה, יוסף, הרי הם סבורים, כי אני שיכור. יודע אתה, בני, הם ביקשו להקיפני בתחבולות, בחינת נכנס יין יצא סוד, נו, מה אתה עומד, יוסף,” פתח ומחא כף אל כף, “הרי שמחת תורה היא!” סיימנו: “וימת שם משה,” וצריך לחזור ולהתחיל מהתחלה, מ“בראשית” ובכן זמר־נא, יוסף, זמר, שקץ, זַמֵרה!"
– – – און ווידער אַ מעלה,
און אָבער אַ מעלה – – –
יוסף לא יכול להביט בפני אביו, לא ידע מה התרחש כאן. אביו – שקטן כל־כך, קפדן כל־כך, אינו מתפעל מדבר, ופתאום – – – האמנם השכירוהו? הנער ביקש להשתער על החסידים מסביב, העומדים ומתלוצצים על אביו.
הערפל, שהגיח מתוך דוד, הרימוֹ, כעל קפיצים, חזר והציף את מוחו. גופוּ הארוך התנודד, וכל כולו נראה עצוב כל־כך, שהנער התיבב:
“בוא, אבא, בוא הביתה.”
יוסף בן־העשר הוליך את אביו הביתה. ובליל־שמחת־תורה הצונן, האפל, ניסר בכל רגע קול צרוד:
– – – אוּן אוֹי, ווידער אַ מעלה,
אוּן אָבּער אַ מעלה – – –
אוּן אוֹי־י – – –
[1914]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.