לר' עוזר זלמן גלאנץ ז"ל
היום כבר התחיל מפציע ועולה, כשיוסילי בן־החמש הקיץ משנתו. כדי רגע שיפשף את עיניו. אחר־מכן ישב והקשיב לאביו שמעבר לקיר, המעביר את הסידרה ברוב־מתיקות. לתוך ניגונו של אביו פלש, מדי פעם בפעם, תיקתוק שעון־הקיר ומשקלותיו. הרי הניגון כהרי תקתוק השעון, הבליטו ביותר את דממת בָקרוֹ של שבת, שהיתה שורה בבית, גיפפה את עפעפי־העיניים, וליחשה, כי היום, שבת־נחמו, נעשה יוסילי בחור־חומש. במוחו יותר משהתפתלה פרשת־ויקרא, שכמעט וידעה בעל פיו, התפתלה דרשת־החומש, שעמד לדרוש.
יוסילי ננער ממיטתו, נטל צפרניו והתחיל אומר: מודה אני. אחר־כך לבש כתונת ממועגלה זה־מקרוב, טלית־קטן חדשה וזוג מגפונים הנותנים קול בנעימה, ושהסנדלר הביאם לו ביום ששי. ומשלבש יוסילי את הקאַפוטית החדשה, הביט בביטול על מצנפתו הישנה, שמצחייתה ממועכת. ידע, כי ב“חדר” ממתינה לו מצנפת־קטיפה חדשה. המלמד, ר' פסח, כתב עוד אתמול, בכתב־סופר, על גבי לוח לבן, מבהיק: “כתר תורה” ותפר את הלוח לתיתורת. ומצנפת־הקטיפה, לרבות, “כתר תורה”, ילבש הוא, יוסילי, היום לדרשתו.
ב“שבת שלום טאטעשי (אבא)” רחב נכנס יוסילי לחדר־האוכל, שבו ישב אביו אל חלון פתוח והעביר את הסידרה.
“שבת שלום, בני” – חבק האָב הצעיר את בנו־יחידו – “במוקדם כל־כך אל החדר? ואכילה?”
“הרבי, אבא, צריך לחזור עמי על הפרשה ועל הדרשה” – ויוסילי הרים מטפחת, שבה היו מונחות שתי פרוסות חלה בשומן וכנף תרנגולת, חתיכת־דובשן, דובדבניות – “זאת הכינה לי אמא.”
“ראה, יוסילי” – משך אליו האָב את בנו בן־החמש, נשקוֹ ולא כילה דברו.
ברחוב התעורר יוסילי על־כך, כי מה שאביו לא כילה, משמעו: “ראה, יוסילי, שלא תביישני”. לא, יוסילי, לא יבייש אבא־ואמא. הוא רץ מרחוב ריק לחברו, ומאליה נתדובבה מקרבו הפרשה, באפס־מלים. והדרשה? לא בלבד הפה, אלא הידיים, הרגליים, העיניים, כל אבר ואבר ידע את הדרשה, כל אבר ואבר נמלא חדווה וזימרה:
יוסילי ליפסקיס נעשה היום בחור־חומש.
ובית ליפסקיס התקינו עצמם לשמחה. חטיבות־הרהיטים הכבדות הוצאו מן האולם. כסאות, חמישה חמישה במערכה, הוצבו חברי־החדר של יוסילי. בראש – שני כסאות. מימין – בשביל יוסילי; משמאל – בשביל הנער המקשן. בצד עמד השולחן המרובע פתוח־האגפים, מכוסה מפה כלוֹבן־הברק. על השולחן כד יין אדום, דובשן מחותך, טרית מחותכת, אגוזים, תמרים, תפוחים ודובדבנים.
אבא־אמא, סבא־סבתה, דודים ודודות – כולם עמדו בחלונות הפתוחים, הצופים פני הרחוב, וחיכו בקוצר רוח לבוֹא־הפעוטות. ופתאום צעקה:
“הם הולכים!”
בראש – הרישדוכן, דק וגבוה, כקילון של באֵר. אחריו – יוסילי והמקשן. אחריהם – כעשרים נערים, שניים־שניים בשורה. אחרי הילדים – המלמד, ר' פסח, מחייך לתוך זקנו הארוך, כביכול אומר: “אין לי ליבוֹש לחלוטין בתלמידי.”
מצנפת־הקטיפה של יוסילי, לרבות “כתר תורה” בכתב סופר, שנזקרה לעיני הכל, הגביהתו. חלונות ודלתות נפתחו. חדווה בעינים, בפנים:
“הנה יוסילי ליפסקיס!”
“כשזוכים לכך, אשרי האֵם, אשרי האָב. בלי עין הרע בחוּרון! עיניים – קטיפה לשחור.” ליד בית־החומה משולש־הקומות של ליפסקיס נעצרה התהלוכה. הרישדוכן נטל ידו של יוסילי:
“בוא!”
הוא נשא את יוסילי לקומה הראשונה, פתח את הדלת, העמידו כמין חפץ וקרא:
“ברוכים הבאים!”
עד־מהרה נשתפכו לתוך הבית הילדים. הרישדוכן העמידם בחמש שורות, ארבעה־ארבעה ילדים בשורה; את יוסילי העמיד על כסא אחד, ואת המקשן על כסא אחר.
בבת אחת עמדה דממה באולם. הילדים הביטו אל השולחן, שעמדו עליו מטעמים מרובים כל כך. אבא־אמא, סבא־סבתא, כל הקרובים, אכלו בעיניים שׂשׂות את יוסילי. ומשפתח יוסילי בקולקולו הדק, משל פעמון, לדרוש דרשתו, שוטטה אמו, רחל היפה, מרוב־שמחה, בדמעות. אמר יוסילי:
“אני בר חכּים אפתח פי לאמור דברי חכּימין, שחכמה מחכימה את האדם הלומד אותה, כדבר־ הכתוב: ‘כי היא חכמתכם ובינתכם בין העמים’. אַי, תקשו עלי, מהיכן אני, נער קטון, בא לדרוש לפני עדה קדושה כזאת? הרי התירוץ, שלמדתי מן המאמר: ‘החכם – החכם אומר – אשרי הדור שהגדולים שומעים מן הקטנים’ – אשרי הדור, שגדולים וחשובים שומעים דבריהם החכמים של תינוקות קטנים. ואני ודאי שאני ילד קטון, שעל־כן אני מבקשכם לשמוע דברי־תורה.”
הקהל, שנהנו מיוסילי, התחילו מוחים כפיים. פנחס מלמד הרים את זקנו, ומשפתיו המעוקמות נישא כּה־כּה ממושך… ומשעמדה דממה, גחן המקשן, נער אדום, שעיניו פיקחות, ירקרקות, על יוסילי בחוצפה:
“בוא נא הנה, נערוֹן.”
“שוב אינני נערוֹן.”
“ומה אתה?”
“אני כבר בחוּרוֹן חשוב.”
“במה אתה בחורון חשוב?”
“כבר התחלתי, למזל, חומש.”
“כך, כבר התחלת, למזל, חומש? נו, מה פירוש תיבת חומש?”
“חומש פירושו חמישית.”
“חמישית ממה?”
“חמישית מחמשת ספרי־התורה הקדושים.”
“מנה־לי את חמשת ספרי־התורה הקדושים באצבעותיך.”
“בראשית – אחד, שמות – שניים, ויקרא – שלושה, במדבר – ארבעה, דברים – חמישה.”
“ומה חומש אתה לומד?”
יוסילי מראה לו האצבע השלישית.
“מה, אצבע אתה לומד?”
הילדים בכסאות פרצו בצחוק, הביטו מה יוסילי יענה. יוסילי הזיז מעל מצחו את מצנפת “כתר תורה” וענה בביטחה:
“לא אצבע אני לומד. אני לומד את החומש השלישי.”
“מה שם החומש השלישי?”
“ויקרא.”
“מה פירוש ויקרא?”
“פירוש ויקרא: הוא קרא.”
“מי קרא?”
“אלהים קרא למשה רבנו ולמד עמו דיני־הקרבנות.”
“נו, בחור, אמור חומש” – זקף המקשן ידו כנגד הרישדוכן, שכבר הגיש לו ליוסילי חומש פתוח.
יוסילי כמעט שלא הביט בחומש, ובקולקולו הדק זימר ופירש את פרשת ויקרא, וכשהגיע לתיבת ולנתחיה – לנתחים שלה – הוסיף: “אבא ואמא ינתחו נתחי־דובשן גדולים.”
הפעוטות נספחו לו:
“נתחי דובשן גדולים!”
אבא־אמא הילכו ובידם המגשים, חילקו דובשן, חילקו טְרית. ובעוד הקהל משמח את עצמו, מחה הרישדוכן כף אל כף:
“הס, הס! בחור החומש צריך לסיים את דרשתו.”
בחור בן־החומש, משולהב, עמד על הכסא, הזיז את מצנפתו כלפי מעלה וכלפי מטה; חיכה כי יושלך הס. ובבוא הדממה פתח לאמור:
“אני מזרע יוסף קאתינא – אני מיוצאי־חלציו של יוסף הצדיק. כשם שיעקב בירך את בנו יוסף הצדיק, שלא תשלוט בו עין־הרע, כך אל תתנו בי גם אתם עין־הרע. תחת אשר תתנו בי עין־הרע, מוטב שאבא ואמא יתנו לרבי ולרישדוכן הרבה מתנת־דרשה.”
לשמע המלים האלה גחן המקשן על יוסילי ואמר בביטול:
“ודאי לא יתנו הרבה דמי־דרשה.”
“בודאי כן יתנו הרבה דמי־דרשה.”
כן־לא, כן־לא, התחילו שני הנערים מדיינים ביקוד כל־כך, שהמקשן נכנס כביכול לתוך כעס וסטר סטירה קלה את יוסילי. יוסילי נעשה ברוגז. צידד והרכין ראשו ושירבב שפתו:
“על שום מה ביישתני בפני עדה קדושה כזאת?”
“חברי־אהובי, אם כן ביישתיך, הטה ראשך ואברכך.”
יוסילי השח ראשו. הנער האדום הניח ידיו על ראשו של יוסילי לאמור:
“יתן לך השם יתברך, שתחיה שנות מתושלח, ויהיו לך חן יוסף הצדיק, גבורת שמשון הגיבור, חכמת שלמה המלך, עשרות ר' אליעזר בן חרטום. ואתם, כל הילדים, אמרו אמן!”
“אמן ואמן!” – פרצו גדול וקטן בשמחה כל־כך, ששמשות־החלונות נרטטו – “היכן הוא, בחור החומש, היכן הוא? הבה ואנשקנו עד תום!”
הסעודה התחילה.
[1930]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.