(1820)
רבה של לייפניק, ר' ברוך פראנקל־תאומים, שהיה הרב העשרים וארבעה במשפחת תאומים, רב אחר רב בלא הפסק, רבה של לייפניק הלך עם שמשו לאסיפת־הפרנסים, שהיתה מתכנסת, אחת בשנה, אחרי החגים.
שלהי־חשוון. גשם צונן, זערער ניתזתז, ירד על השוליים הרחבים של המגבעת הרבנית, ירד על אדרת האריג המחוספס, המרופרפת, רחבת השרוולים, שחשניהם המקופלים היו מעשה־קטיפה שחורה. הסימטאות המרוצפות, שהוליכו מבית־המדרש לגן־השעשועים, היו עתה, אחרי מעריב, כמעט ריקות, הערב־היום נמלא רשרוש עלי־שלכת, נתזי־גשם.
רבה של לייפניק פסיעותיו כמעט שלא נשמעו. הצניע את ידיו בשרוולי האדרת הרווחים, הרכין בהכנעה את ראשו. וכך נגרר לאורך־הבתים לגן־השעשועים. אחריו שוטט שמשו, יהודי מגודל־במופלג במגפיים כבדים. כל פסיעה ופסיעה שלו נתהדדה בבין־השמשות. השמש נשא אחרי הרב את המקל הרבני עם גולתו־כסף ואת הליולקי־ציביק (מקטורת־הקנה) הקלוע.
הרב הלך עתה אל הרמאַן דאַנציגר, בנקאי־העיר. אחת בשנה היו הבעל־בתים העשירים מתכנסים בביתו של הבנקאי, ובו היו דנים וקוצבים, כמה ממון צריך לבית־החולים היהודי, כמה לבית־ספר למלאכה, כמה לתלמוד־תורה וכמה לישיבה, שהרב היה ראשה.
האסיפה לא היתה נוחה לו לרב. גבירי־לייפניק, בעלי־המאה ובעלי־הדעה, לא דיברו יהודית, כי אם אשכנזית. כסבורים היו, הממון, שהעיר מוציאתו בשביל הישיבה, הוצאת־שוא היא, כי ארבעים בחורי־הישיבה אוכלי־חינם הם, ותחת אשר יבלו שנותיהם על גבי גמרות, מוטב שילָמדום מלאכה. אולם לא יכלו להעיז פנים כנגד הרב ובאסיפת־השנה קצבו גם מעות לקיים את הישיבה. אילולא הישיבה לא היה לו לרבה של לייפניק, ר' ברוך פראנקל־תאומים כל מגע־משא עם האשכנזים.
הרב הצטער, כי בשל הישיבה התעלם מדברים הרבה, התעלם ממה שהבנקאי הוא גלוח, התעלם ממה שהדוֹקטוֹר אינו בא לבית־הכנסת אלא בימים הנוראים בלבד. ואין הם היחידים. יתר־על־כן, לא היתה רוח רבה של לייפניק טובה עליו מאז הבוקר. משפתח בבוקר את השיעור באזני־בחורי הישיבה שלו, נכנסה אשתו בתחנון, כאילו לא דיברה לבעלה, אלא לרבה של העיר:
“כך וכך, רבה של לייפניק… בקרון הדוֹאַר באה תמר’ל העשירה מווארשה… היא מבקשת לדון בענין־מה ולשאול עצה…”
הרב המשיך באמירת־השיעור, כאילו לא שמע, מה אשתו מדברת אליו. הרבנית חיכתה רגע, וכשהרב לא הציץ בה, חזרה וגחנה עליו:
“כך וכך רבה של לייפניק… תמר’ל העשירה מווארשה מבקשת לדון בענין־מה… אין לה אלא רגעים ספורים, מפני שקרון־הדואר צריך להמשיך דרכו…”
הפעם הראה הרב בידו על הגמרות הפתוחות, על בחורי הישיבה, כאילו לא היה רשאי להפסיק והמשיך לומר שיעורו באָזני־הבחורים.
רק בשעת־הצהריים, כשהרבנית נכנסה לחדר־בית־דין, הביאה אוכל לבעלה, התיפחה:
“מותר היה לך להפסיק, מותר… תמר’ל נתנה לי עשרים וחמישה רובל, כי אפעל מלפניך, שתקבל אותה. רצתה לטכס עמך עצה… אחרי חתונתה של רחל אנו משוקעים בחובות למעלה ראש… בעשרים וחמשת הרובל היינו יכולים לחַלץ את ידינו… עקשן אתה, ברוך, כצעיר־חתניך, כחיימ’ל. את הכסף החזרתי לתמר’ל. לא יכולתי לפעול לפניך, איני רשאית ליטול כספה… ואני אומרת לך, ברוך, כי מותר היה לך להפסיק, מותר… לא לבזבז עשרים וחמישה רובל…”
רבה של לייפניק סילק מעמו את האוכל וגער:
“ואם תתן לי תמר’ל מאה אלף רובל, לא היתה פועלת מלפני, שאפסיק בעד ממון את השיעור.”
אולם בכייתה החרישית של אשתו לא נתנה לו מנוח. היא תבעה מעמו משהו כל היום כולו. ועתה בזליפת־הגשם הצוננת, שמע את בכיית־אשתו. ולא זה בלבד הכביד עליו, על רבה של לייפניק. משנחלק עם אשתו, נשען לתנומה מעגמת־נפש. וקודם שנתנמנם, נזכר, שהניח את המפתח תקוע בארון־הספרים, שעומדים בו ספרי־־חקירה. הארון היה סגור תמיד. הרב נעקר פתאום מעל הספה, כאילו אחזתו אש, כביכול לבו ניבא לו, שלא זו בלבד שמעיינים בספרי החקירה שלו, אלא מעלעלים גם בחיבורים והמה בכתובים ומונחים בארון.
ניבא לבו וידע מה ניבא.
חתנו של הרב, בן השש־עשרה, העילוי מטאַרניגרוד, ר' חיימ’ל האלברשטאם, עמד כפוף בארון־הספרים הפתוח, התעמק כל כך ב“מורה נבוכים” שלא שמע בבוא חותנו. ומשנטל הגאון דלייפניק את “מורה נבוכים” מחתנו, נבוך העילוי הרבה. הרים רגלו הצולעת וניצב, כעוף ירוי, ובעיניו צער כל־כך, שהרב התחיל מתחנן אליו:
“חתני זו כבר הפעם השלישית שאני מוציא מידך את ‘מורה־נבוכים’. כפי שאני רואה, אתה מתאווה הרבה ללמוד את ה’מורה'. ודע, כי ‘המורה נבוכים’ כמותו כבית־רפואות, שבו הרוקח משכיל לעשות רפואות ולהציל בני־אדם ממיתה. אולם מי שאיננו רוקח, אינו אלא הורג ברפואותיו נפשות־נקיים. מעתה אלמד עמך ‘מורה נבוכים’. אעשה אותך רוקח.”
מבטו הדווי של חיימ’ל מלווה אותו כל היום כולו, אינו מרפה ממנו. ועתה – האסיפה בבית־הבנקאי.
רבה של לייפניק בא אל לפני בית־החומה משולש־הקומות, שכל חלונותיו שפעו אור. הוא נישא מקומה לקומה. לאחריו – השמש… מעל פחית־הפליז, המבורגת לדלת, נוצץ שמו של הבנקאי – הרמאן דאַציגר. ידו של הרב, שהונפה אל המזוזה, נשארה תלויה בחלל. הפתח לא נקבעה בו מזוזה. השמש משך בפעמון הדלת. הדלת נפתחה. משרת הכריז בטרקלין, שבו היו מכונסים הבעלבתים העשירים:
“כבוד האוֹבר־ראַבינר” (הרב הראשי).
הקהל עמדו על רגליהם, בירכו את הרב, הושיבוהו בראשם. ר' איציק טויבר, סוחר דאַנציגאי ואף למדן, נצמח ליד הרב. הוא ישב ובידו סיגאר דלוק, ובדרך ארץ הגיש לו לרב סיגאר־חוץ־לארץ.
“בבקשה, רבה הכולל של מהרין.”
“הריני מעשן את הליולקי־ציביק שלי” – אמר רבה של לייפניק, והפך פניו אל השמש – “פאוויש, היטיבה עמדי ותן לי הליולקי־ציביק שלי”.
ר' איציק טויבר גחן אל הרב, ולאט לו:
“הקהל כאן מדברים אשכנזית, ובאשכנזית אומרין: פייף־ראָהר, ולא: ליולקי־ציביק.”
הרב, כאילו לא שמע, מה ר' איציק טויבר לואט לו, אמר בקול רם יותר לשמַש:
“פאוויש, הבא־לי את הליולקי־ציביק.”
ר' איציק טויבר היה ודאי, לו, כי הרב לא שמע, מה שהוא, טויבר, אומר לו, וחזר ואמר, כי האוֹבר־ראבינר ממהרין יאה לו יותר שיאמר: פייף־אָהר, ולא: ליולקי־ציביק.
כאן ניצב רבה של לייפניק ברוגזה כל־כך, שהגבירים פתחו פה ואזניים. הרב צעק:
“כפרה כל הרבנות של לייפניק, אם אהא צריך לשנות מלה אחת מלשוני, שדיברתי בזאוויכווֹסט! ואתה, פאוויש, כמה פעמים צריך לומר לך? הגש לי את הליולקי־ציביק!”
[1948]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.