היה לילה גשמומי אחרי ימים נוראים, ליל־סתיו אפל, שאין כמותו אלא בעיירות פולין הקטנות, כשהחשכות צבורה לפני עיניך, משל השמים המטירו דיו שחורה.
בלילה כזה התהפך שמחה “רחב־הגרם”, בעל־עגלה, על משכבו ולא יכול להרדם. בחדר הגדול, בקיטון ובמטבח עמדה חשכה. החדר הריח ריחות־כל־טוב. האויר החם, הסמיך, היה מלא ריחות. ריחות של קפה טחון, שזיפים מצומקים, שקדים ותמרים. מן הקיטון נישאה נחרה. שם ישנים היו שני בניו של שמחה – וולף ופישל.
זה מקרוב נסתיים בנין־קו־הרכבת ווארשה־ברלין: ובווֹלקאַ, מהלך שתי פרסאות ממלאווה, היה הגבול הגרמני־רוסי. עם הרכבת באה לה למלאווה תקומה. בעלי־עגלה הובילו סחורות מפרגוד־העיר. האמיד שבהם היה שמחה “רחב־הגרם”. הוא ושני בניו, וצוֹערם, וולוול, ששירת אצלם, היו נוסעים ארבעתם בעגלות־סימוכין, טענו קרונות סחורה. מאותה סחורה היה שמחה, ויותר משמחה בניו, נוטלים “מעשר”. ואת “המעשר” – שק שקדים, שק קפה, שק שזיפים, – היו מניחים בביתו של שמחה. ורכושו של שמחה גדל. הוא בנה לו בית ואסם וּאורווה, שבה עמדו ששה סוסים, כאריות. ובני שמחה, שהיו רועדים מפניהם ליד הפרגוד, לא הניחו לרקוק לתוך תבשילם.
ובעצם־פרק־הזהב, כשהעיר היתה מתקנאת בו בשמחה, נפל הטוב שבסוסיו, הצחור לבן־הכתמים, והצחור נפל לא בשעת עבודה, אלא באורווה, משל שוֹנא סימְמוֹ. ועד ששמחה סיים מיקוחו בקנין סוס אחר, נפל הבולאן בן שלוש השנים, ובאורווה גם הוא.
עכשיו היה מחוור לו לשמחה, כי סיממוּ את שני סוסיו, כי כמספר בעלי־העגלה על יד הפרגוד, מספר שונאיו. והכל בשל בניו, בשל החובלנים. וכשעמדו האָב ובניו והצוער מעל הסוס הנפול, פלט ואמר:
“שמעו, חברה, אם יסַממו לנו שבוע־שבוע סוס, לא ישתיירו לנו אלא השוֹטים בלבד. כל־זמן שלא תפסתי מישהו בידו, חייבני בשתיקה. אולם מעתה צריך לתת עין על הסוסים על יד הפרגוד, ואתה, וולוול, תלון מהיום באורווה, אצל הסוסים.”
משנפלו שני סוסיו, התחיל שמחה לשנות דרכו. הוא היה מכלל הבריות, שנוח להם להשבר מלהכפף. ושמחה לא נכפף. נהג כמנהגו קודם, עמד לקנות שני סוסי־משא, ומשובחים.
אולם על משכבו בלילה, כשהתהפך מצד אל צד, היתה בו טינה עזה, שהוא יתברך נטפל דווקא אליו. על שום מה? אמת, שמחה היה חי־וקיים פשוט. ידע בדוחק להתפלל, וגם זאת יותר בעל־פה, מאשר מתוך הסידור. אבל מי מנדר ביד רחבה כל־כך כשמחה? אין לך שבת, שלא יִסב אל שולחנו אורח, או שניים. ובבוא הרב בענין־נדבה, הרי רובל כסף קטוֹן־המטבעות.
ואם כן, על מה ייסרני יה?
כבר היה לאחר חצות־לילה, ושמחה לא יכול להתנמנם. צפה בחשכה, שבה עמדה נחירה, משל מנסרים קרשים. אילו שמחה היה בקי ב“נקודות השחורות”, היה יורד עתה מעל משכבו, היה מעלה נר ומעיין בספר.
נאנח ובחשכה התחיל מתלבש, וכשנכנס לתוך מגפיו, גנחה הרצפה תחתיו.
“אנה תלך, שמחה?” שאלתו אשתו, שישנה במיטה לעומתו.
“הריני נעקר ממשכבי, חנה,” ענה שמחה, “אני הולך להטיל מבט בסוסים.”
“וכסבור אתה, עצמתי עין?”
שמחה לא ענה. הידק יותר את החגורה למכנסיו, נטל את השוט ויצא לחצר. גַשמוֹן צונן זירזף. השמים – חושך. שמחה נכנס לאורוות־הסוסים, שבה פייח פנס־נפט. הסוסים הרבוצים זקפו קרקפותיהם, הביטו בבעל־הבית. שמחה גיפף סוס אחד, אחר, שלישי. וולוול התהפך על ערימת השחת:
“מי שם?”
“אני, וולוול. אני. תישן. תישן!”
שמחה יצא מן האורווה. מנה בשוטו את עגלות־הסמוכין – אחת, שתים, שלוש. לרתום יוכל שתי עגלות בלבד. מרוב־תרעומת רקק, נפנף שוטו ויצא לרחוב. החשכה, והיא לחה, הטילה עצמה על יד שמחה, כמו קיר. ניצב כך כדי רגע ועיניו עצומות, הקשיב לגשם היורד בעימעום, ודומה היה עליו, כי הוא שומע בכייה חנוקה. יצא מרחוב־הקדרים והפליג, דרך הרחוב הפלוצקאי, אל השוק. הבכייה נתפרשה והולכה. שלהבת קטנה חתכה את החשכה. היכן האור? אפשר בבית הרב?
שמחה עמד על יד הבית, שבו ישב הרב. מחדר־בית־דין, שבו התנודדה שלהבת קטנה בחלון, נישאה בכייה חרישית. מי בוכה? הרבנית? אפשר ותינוק חולה? אפשר זקוקים למַה? שמחה, שוֹטוֹ בידו, נישא על המדרגות האפלות. רק עתה, כשעמד מאחורי דלת חדר־בית־דין, הבחין, כי הרב בוכה. צמרמורת עברה בשרו – הרב בוכה. והרב, ר' וולף ליפשיץ, תהילתו בחצי־פולין. מילתא זוטרתא – וולף הוורשאי. האח הגדול, ר' משה’לי, רב בלוֹדז; הצעיר, ר' וולף, רב במלאווה, והאחות, פּריווא, הרבנית בקוטנא.
שמחה פתח את חדר־בית־דין ואימה אחזתו. רבה של מלאווה ישב על הריצפה. בידו אחת נר; בידו אחרת ספר קטן ואמירתו בניגון של בכייה.
“מה יש, רבה של מלאווה” – הרים בעל־העגלה את שוטו – “הרב רבה של מלאווה יושב שבעה? אחרי מי?”
“לא, שמחה, – הרגיע הרב את בעל־העגלה – הריני עורך חצות, הריני עורך תיקון־חצות.”
“מאי חצות?” – פרס שמחה את ידיו.
“בית־המקדש נחרב, השכינה בגלות” – אמר הרב באותו ניגון של בכייה – “צריכים ישראל לומר קינות, צריכים לבכות ולצעוק.”
“אַללי, אללי לי” – תפס שמחה ראשו בידיו – “בית המקדש נחרב! אַללי לי!”
בעל־העגלה זעק כל־כך, כאילו נודע לו עתה ממש, כי בית־המקדש נחרב. התחיל הולם אגרופיו בראשו. אם רבה של מלאווה בוכה, מה יחריש שמחה בעל־עגלה? והוא לא החריש, התחיל חובט ראשו בקיר, חובט כל־כך, שמצחו שתת, פה ושם, דם. הרב קפץ נפחד. חבק את בעל־העגלה, התחיל מרגיעו:
“שמחה, הלא תעשה לך מעשה! הרי פצעת את עצמך כולך פצעי־דמים! נוֹ, נו, שב, שב.”
הרב הושיבו, התחיל מוחה במטפחתו את מצחו השותת דם ושאל וחזר ושאל:
“שמא רצונך במעט מים?”
“לא, רבה של מלאווה” – חש עצמו בעל־העגלה שלא בנוח, על שהרב מתעסק בו – “אי אפשי במים. מה שהייתי כן עושה, היא לגימת־יין־שרוף. לגימת־יין־שרוף היתה שוטפת את לבי החלל.”
“מהיכן לי יין שרוף?” – חש עצמו הרב אָשם, על שאין לו יין שרוף.
ומשהתחיל הרב פותח ארון אחר ארון, יצא שמחה בעל־העגלה מחדר־בית־דין. לא שהה הרבה, וחזר ובקבוק יין שרוף בידו, והעמידו על השולחן. מזג שתי כוסיות הגונות ואמר:
“כאשר לבי חלל, על שבית־המקדש נחרב, לבך, רבה של מלאווה, לא־כל־שכן. ובכן, נטעם טעם יין שרוף.”
וכששתו שניהם, חזר שמחה ומזג. לאחר הכוסית השלישית, נתרווחה רוחו של הרב דמלאווה, וחיוך למדני נצנץ בעיניו הפיקחות, סילק מעמו את הכוסית:
“די, שמחה, די.”
כיצד, די, רבה של מלאווה?" – כבר ערה בעל־העגלה את הכוסית הרביעית, החמישית, הששית – “כיצד, רבה של מלאווה, כשיורדת עלינו, היהודים, שפעת־פורענויות… בית־המקדש נחרב… הוא־יתברך שילח מארה כזאת בביתי… בשבועיים נפלו שניים מסוסי, והמשובחים שבהם… הוא־יתברך מבקש להסירני ממלוך… רע לי, רבה של מלאווה” – שמחה מזג את הכוסית השביעית – “והנפש מתאוית לצעוק ולבכות… בית־המקדש נחרב, שמחה בעל־עגלה לא נשתייר לו אלא שוטו, חסל עשיר, חסל מחותן עמו יתברך…”
“נו, נו, שמחה” – הוליך את בעל־העגלה אל הדרגש, שעמד בחדר־בית־דין – “כיצד תלך, בגשם כזה, הביתה? לין פה הלילה. נו, שכב, שכב… לילה טוב, שמחה!” – הניח עליו הרב אדרת – “לילה טוב!”
הרב עמד רגע בפתח. פיסת־נר בידו אחת, “זוהר חדש” בידו אחרת. ובהסב שמחה פניו אל הקיר, יצא הרב מחדר־בית־דין.
[1935]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.