¹

(בימי המעבר)

ההישגים החיוביים לטובת הארץ שהשיגה תנועת הפּועלים היהודים באמריקה מתגלים עכשיו באופן בולט בימי המעבר בחיים הכלכליים בארצות־הברית. בימים קשים של ערבוב התחומים ופירוד הלבבות, נמצאות תעשיות המחט, העומדות תחת פּיקוחן של אגודות הפּועלים היהודים, במצב של שלום ושלווה. תעשיות המחט סבלו במידה פחותה ביותר מחבלי המעבר הכלכלי, משום היחסים הטובים השוררים בתעשיה זו בין נותני העבודה והפּועלים, יחסים שנקבעו אחרי עבודה קשה מצד האגודות המקצועיות של תעשיות המחט, שנוצרו על־ידי מהגרים יהודים.

ימי המעבר מכלכלה קדחתנית של שנות חירום לכלכלה המבקשת להחלים ולהסתגל לימי השלום גילו ליקויים רבים בבנין הכלכלי של אמריקה. ימי המעבר העמידו על הפּרק בעיות קשות ומסובכות הדורשות פּתרון תכוף. אָמנם, אמריקה העשירה והפּעילה יכולה למצוא בנקל פּתרון נכון להן, אבל דרוש לזה תנאי קודם למעשה – לקבוע הסכם הדדי ושיתוף עבודה לכל יושבי הארץ, בלי הבדל מעמדות. התנאי הזה איננו מתמלא משום צד. גם באמריקה החל לרקוד השטן של פּירוד הלבבות, והשטן, כידוע, מתעטף תמיד בטלית של קדושה. הרכושנים המתנגדים לדרישות הפּועלים הצודקות, אומרים שהם מתכוונים לטובת הקהל הרחב של הצרכנים, והפּועלים מגדישים לפעמים את סאַת דרישותיהם בשם עיקרון מופשט של מלחמת מעמדות. יוצאות מן הכלל הן התעשיות הנקראות על־פּי ההרגל תעשיות יהודיות. דווקא בתעשיות אלה שורה רוח של הסכם ועבודה משותפת.

מלחמת־המעמדות בארצות הברית של אמריקה לא לבשה, לפחות עד עכשיו, צורה חריפה כל־כך כמו בארצות אירופּה. אמריקה היתה נודעת כארץ של אפשרויות בלתי־מוגבלות והמעבר ממעמד למעמד היה כאן מן המעשים בכל יום, לפיכך לא היתה עד עכשיו מלחמת־המעמדות גורם מכריע ביחסים שבין הרכושנים ובין הפּועלים. הפּועלים לא נלחמו כאן נגד מעמד, אלא נגד יחידים קשי־לב. גם האגודות המקצועיות באמריקה, אַף כי הן מיוסדות על ההכרה, כי הטבת מצבם לא תושג בהטפת דברי כבודים באָזני אדוניהם, אלא בהאָבקות קשה, לא עשו מעולם הכרה זו לאליל שכדאי להביא לו קרבנות. הפּועלים האמריקאיים הכירו בערך התכסיס המעשי של מלחמה, אבל לא עשו מלחמת־המעמדות לעיקר אמונה.

אם מתבלטים כאן הניגודים בין המעמדות אשמים בזה קודם כל אַנשי הרכוש בעצמם, שכבורבונים בשעתם לא למדו מאומה ולא שכחו מאומה ועדיין קשה להם להסתגל לרעיון שעליהם לחתום על חוזה עם נציגות כוללת של הפּועלים. אולם גם הצד השני אינו נקי לגמרי. יש נרגנים בין המנהיגים, הלהוטים אַחרי הפּרסום ולשמו נכונים הם להכריז בכל רגע ובכל שעה שביתה כללית. ישנם בין הפּועלים גם כאלה, שעיקרון מלחמת־המעמדות היה להם, בהשפּעת תעמולה מן החוץ, לחלק של ה“אני מאמין” הפּוליטי שלהם. תהיה הסיבה אשר תהיה, עובדה היא, כי הסיבה העיקרית לעיכוב החלמת המצב הכלכלי היא חסרון אחדות והסכם הדדי בין המעמדות השונים.

חסרון של הסכם הדדי מפריע גם את פתרון השאלה הקשה של אינפלאציה, שעשתה שמות בכמה ארצות והיא דופקת בשערי אמריקה ומאיימת באמריקה להרוס את כל הערכים הקבועים, לרבות ערכים רוחניים. עד עתה עלה ביד הממשלה לברוא מוסדות, שעצרו את הפקעת השער לצרכי־נפש הכרחיים, על־ידי הגבלת הרווחים ושכר העבודה. הרכושנים חותרים להסיר את ההגבלות על המחירים והפּועלים מבקשים הוספות, מבלי לשים לב שהאינפלאציה הכרוכה בדבר תזיק לפועלים גופם, ומה שהם מכניסים על־ידי הוספות־שכר יוציאו בידם השנית על המחירים הגבוהים של צרכיהם ההכרחיים.

חוגי הממשלה רואים את המצב כמו שהוא ומבקשים דרך להשביע רצון את כל המעמדות. ולתכלית זו הקהיל הנשיא טרומאן בסוף שנת 1945, מועצה של מנהלי התעשיה ומנהיגי האגודות המקצועיות של העבודה, בועידה עשו ביחוד רושם נציגי תעשיות המחט. החייטים היהודים התוו את הדרך להסכם הדדי בין הרכושנים ובין הפּועלים של אמריקה העשירה. נאומו של דוד דובינסקי, נציג בועידה זו, היה מעין סנסאציה גם בשדרות הקהל הרחב, מחוץ לכתלי הועידה. נציג הפּועלים היהודים דוד דובינסקי נודע לתהילה גם בשדרות הקהל הרחב. ככל חניכי “גושן” של ניו־יורק, העבר המזרחי של המטרופּולין, עבר בשבעה מדורי הגיהינום של מלחמת־החיים הקשה. בפולין, בלודז עיר מולדתו, היה אופה, ופה נהיה לגזרן של בגדי־נשים ובהיותו עוד צעיר לימים נכנס לאגודה של מקצועו להלחם להטבת תנאי העבודה והיה מן הפּעילים באגודה. בכוח כשרונו ללמוד מן הנסיון ולהשתמש בלימודו הלכה למעשה, נתעלה דובינסקי לעמוד בראש ההסתדרות היותר גדולה בתעשית המחט, הנודעה בשם “האיגוד הבין־לאומי של תופרי בגדי נשים”, ובקיצור: ה“אינטרניישונאל”, והמונה יותר משלוש מאות אלפים חברים והיא בעלת רכוש חשוב והשפּעה גדולה. השיטה שאחזה בה האגודה הביאָה ליחסי שלום בין נותני העבודה ובין העובדים, ובמשך הרבה שנים לא היו שביתות כלליות מצד הפּועלים ולא פיטורים כלליים מצד נותני העבודה בתעשיה זו. אָמנם הרבה מלחמות נלחמו הפּועלים היהודים עד אשר הגיעו למדרגה הרמה שהם עומדים בה עכשיו. ההרפּתקאות וההישגים של החייטים היהודים מלאים פּרטים דראמתיים הלוקחים את הלב. ומה, מענין הדבר, כי דווקא הפּועלים היהודים, “עושי לולאות”, כמו שקוראים להם בלעג, מצאו פתרון לאותן השאלות, ששני המעמדות המושלים בחיים הכלכליים של אמריקה – מעמד אחד בכוח רכושו העצום ומעמד שני בכוח הארגון של המונים – לא יכלו למצוא.

הבשורה שהביא שליח תנועת הפּועלים היהודים היתה, כי יש תקווה לפתרון מעשי, אם לא לכל השאלות, לפחות לשאלה המסובכת שעמדה על הפּרק – הנחת יסוד להסכם הדדי ולעבודה משותפת לכל המעמדות, והוא הפּתרון שהגיעו אליו מנהיגי הפּועלים של התעשיה ה“יהודית”, אַחרי נסיונות קשים. הבשורה הזאת היתה מעין הפתעה לשליחי הנכרים, ויש בה משום הפתעה גם לאַנשי שלומנו, שאינם בקיאים בענינים הפּנימיים של תעשית המחט, ובמידה ידועה הרשות לנו להתגדר בדבר. הפּועלים היהודים, למודי נסיון, באו לידי הכרה, כי האמצעי הבדוק להטבת מצבם הוא דרך הפּשרה, ומנגנון גדול, המיוחד לדבר, התפּתח בתנועה זו של הפּועלים היהודים, כדי לפשר בין הצדדים במקום שיש מחלוקת וסכסוך. ודרך זו הביאָה ברכה רבה והשכינה שלום מתמיד בתעשית המחט.

יחידי־סגולה ידעו על כך מכבר, והנשיא המנוח פרנקלין רוזוולט היה אחד מהם, ולפיכך העמיד בין יועציו בהגשמת התכנית של “המהלך החדש” מנהיגים של תנועת הפּועלים היהודים, ודובינסקי אחד מהם. ביחוד קרוב היה לרוזוולט סידני הילמאן, נשיא האיחוד הגדול השני של תעשית ההלבשה, איחוד אגודות “עושי בגדי גברים”, הידוע בשם “אַמאַלגאַמייטד קלאָדינג וואוירקרס יוניון אָף אמריקה”, או בקיצור: “אַמאַלגאַמייטד”. הילמאן הוא יליד ליטה, היה תלמיד ישיבה בזגאר־ישן, ולפי דבריו התעתד להיות רב בישראל, אבל שחקה לו, כנראה, השעה, והיה באמריקה לחייט ובמשך הזמן – למנהיגם של חייטים, המרעיש עולמות. הביטוי, שהשתמש בו נשיא המנוח לאחד ממכיריו במכתב פּרטי לאמור: “ברר את הדבר עם סידני”, עשה לו כנפים ונעשה לשיגרה של בוז לרוזוולט המתחבר עם מנהיגי פועלים יהודיים וגם שנאָה ליהודים בגלל ההשפּעה כביכול שהיתה להם על רוזוולט. הפריזו אצלנו הרבה באַהבת רוזוולט ליהודים, אבל ברור שהיה נקי משנאַת חינם לעם ישראל, ובהיותו חכם ללמוד מכל אדם, הדבר הראוי להלמד, היה מתייעץ עם מנהיגי פועלי היהודים, כי ידע להעריך את מפעלי התנועה היהודית, שנבראו בתנאים קשים והמביאים תוצאות חיוביות בפתרון בעיות חמורות של התעשיות ביחס לעובדיהן.

נציגי הפּועלים האמריקאיים למדו, אולי בפּעם הראשונה, על ההישגים האלה. האווירה הכללית של הועידה, אשר נאספה במזל של פּירוד הלבבות, לא היתה מוכשרת לעכּל את כל הלקח מהישגי תנועה זו, אבל הם למדו להתייחס אליהם בכבוד וברצינות, ואולי יתחשבו סוף־סוף עם נסיונותיה של תנועת הפּועלים היהודים כדי למצוא פתרון מספּיק לשאלות הכאובות שעמדו על הפּרק בין מנהלי התעשיה ובין מנהיגי העובדים.

תעשית ההלבשה הגדולה היא יצירת המוני ישראל. היהודים לימדו את גרי אמריקה להתלבש בטוב טעם ובמקחים זולים, והפּועלים היהודים העסוקים בתעשיה זו היו למופת לשאָר הפּועלים בקביעת תנאי־עבודה נוחים ויחסים טובים בין נותני העבודה ובין העובדים. להצלחת תנועת הפּועלים היהודים בכיוון זה גרמו הרבה היהודים ה“בורגנים” כבראנדייס ופיליין (מייסד חברות אַשראי על יסוד של שותפות) ומארשאל, העסקן הידוע. הנצחון הגדול שנחלו עושי מעילי הנשים, המיוחסים בתעשיה, בשנת 1910, בשביתה הכללית שלהם, היה נצחונו של עיקרון חדש, המיוסד בעבודה משותפת בין נותני העבודה, בעלי בתי־החרושת והקבלנים למיניהם, ובין העובדים. שביתה זו היתה תחילתה ברוח של מלחמת־מעמדות חריפה וסופה ברוח של פּשרות על יסוד הסכם והבנה בין שני הצדדים.

לפני זמן מה חגגו חברי האגודה של עושי מעילי נשים ברוב פּאר את יובל־הנצחון של השביתה ההיסטורית הזאת אשר עוררה בשעתה את תשומת לב הקהל בכל רחבי אמריקה. מלאו אָז שלושים וחמש שנים מיום שנסתיימה השביתה בקבלת הפּרוטוקול של שלום. מחבר הפּרוטוקול היה לואי ד. בראנדייס והוא מעשה מומחה בתורה המשפּטים ומדעי הכלכלה. החוזה בין שני הצדדים נעשה על בסיס של פּשרה, לפי מסורת ישראל מאָז. ידוע הנוטריקון של ר' יעקב בעל הטורים למלה “המשפּטים”: “הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפּט”. הפּרוטוקול מחייב לבחור בבית־דין של בוררים בסכסוכים חריפים וביושב־ראש בלתי־מפלגתי, שישתף כוחות שני הצדדים לדאוג לבריאות הפּועלים ושמירה מפּני אסונות (השביתה היתה כשתי שנים אַחרי האָסון הנורא בבית־החרושת “טרייאנגל”, שבו נשרפו כמאָה וחמשים פּועלות). בכלל נוסד הפּרוטוקול על בסיס של שיתוף הכוחות בין הפּועלים ובעלי התעשיה ובאי־כוח החברה לטובת שני הצדדים והוא מהווה במובן ידוע מהלך חדש ביחסים בין הרכוש ובין העבודה ובקביעת חוזים כלליים על יסוד של הסכם הדדי.

בתנועת הפּועלים היהודים, שהורתה ולידתה היו בקדושת הסוציאליזם הקיצוני, היה התכסיס של שיתוף עבודה ללעג ולשמצה ולחילול כל קודש. עכשיו נתקבל התכסיס הזה להלכה והמעשה באיחוד הגדול של תופרי בגדי נשים וביתר האיחודים. ונקל לשער, שלא עלה הדבר בלי מלחמות כבדות. וחשיבות הדרך הזאת מתבלטת דווקא בימי המעבר הכלכלי, בשעה זו של מבוכה כלכלית נתגלה ערכה האמתי של תנועת הפּועלים היהודים, שלמרות הפראזות המהפּכניות שלהם, היו לכוח של שלום בארץ אשר בחרו לישב בה וראויה היא תנועת החייטים היהודים להיות למופת לתנועה הכללית של הפּועלים באמריקה.