¹

(במשך עשרים וחמש שנים 1921–1946)

 

א    🔗

במשך עשרים וחמש השנים האחרונות נתגבשה תנועת הפּועלים היהודים באמריקה ונעשתה לכח גדול שרשומו ניכר גם מחוץ לחוגי היהודים. ובו בזמן טשטשה בהרבה את אופיה היהודי בהכניסה תחת כנפיה המונים גדולים אשר לא בשם ישראל ידגלו.

הפּועלים ששגשגו תנועה זו באו הנה עם הזרם השני של הגירת היהודים מאירופּה. הזרם הזה, אשר החל בראשית מאַת העשרים, הביא לחופי אמריקה המונים חדורים ברוח שיטות סוציאליסטיות שונות. על ידי המהגרים האלה היתה תנועת הפּועלים היהודים, אשר ראשיתה נעוצה בזרם־ההגירה הראשון של המאה התשע־עשרה, לתנועה רבת השפּעה ומפעלים גדולים.

המהגרים של שנות השמונים במאה התשע עשרה עוד לא החליטו בנפשם לעשות את העבודה למטרת חייהם. הם נשאו עוד. בלבם געגועים גדולים לשוב ה“ביתה” ומטרתם העיקרית היתה לצבור כסף ולשוב לאירופּה. לפיכך פּרחה ביניהם השיטה הידועה בשם שיטת בתי־היזע, שהרבו לכתוב עליה. פּועלים אלה היו מהטיפּוס הידוע פּה בשם “חייטי קולומבוס”, וביניהם היו גם תלמידי חכמים ומשכילים אשר עשו לילות כימים לעבוד ולצבור כסף ולברוח מארץ הפקרות זו. לפיכך לא היה אָז לאגודות שבנו ערך קיים. עם ביאת ההמונים החדורים ברוח סוציאליסטי, עלה כבוד העבודה וחשיבותה והתנועה להטבת מצבם של הפּועלים הועמדה תחת השפּעת התורה הסוציאליסטית. ובאמת היתה התנועה המקצועית היהודית חדורה מראשיתה ברוח הסוציאַליזם אַף כי כמה מיוצריה החשובים, כדזין דייטש ורוזנברג, לא היו מעולם סוציאליסטים.

בין השינויים שחלו בתנועת הפּועלים היהודים במשך התקופה הגורלית של עשרים וחמש השנים האחרונות יש לציין גם זאת: הפּועלים היהודים נהיו ליהודים טובים בעלי הכרה לאומית. בראשית ימי התנועה היתה רוח אפּיקורסית זולה רוח החיה בתנועה. עתה הגענו לידי כך שגם איש כבסקין, המזכיר הכללי של “חוג הפּועלים”, מצטער וקובל על המזכירים הראשונים של ה“חוג”, בנימין פייגנבוים ורוזנצווייג, על שהפיצו את האפּיקורסות הזולה. אַמנם רבים יוצאים ידי חובתם ליהדות בזמירות “ציגעלע מיגעלע קאָטינקע” בציבור ובעריכת סדר שלישי. אַף־על־פּי־כן יש לשמוח על השינוי הזה ברוח ובהכרה בחוגי הפּועלים היהודים.

חוץ מן האגודות של האגף השמאלי, אשר ערכן מעט מאד, כל האגודות המקצועיות של הפּועלים היהודים הן כעת אגודות מקצועיות מעשיות. את הפראזות הראדיקאליות והשיגרות הסוציאליסטיות מניחים מנהיגי התנועה לאסיפות חגיגיות של חוג הפּועלים ולועד־הפּועלים היהודי, שהוא בעיקר מוסד פּוליטי. בנוגע לעסקי האגודות המקצועיות מדגישים המנהיגים, ולפעמים גם מגדישים את הסאה, שהצד המעשי עיקר, אבל הם יצרו מוסדות אשר היו למופת לתנועת הפּועלים הכללית. להכרה זו הגיעו אחרי מלחמות ארוכות וקשות. כל ההיסטוריה של תנועת הפּועלים במשך התקופה הנדונה היא מלחמה בין מצדדי מטרות מעשיות ובין מחזיקי תורות מופשטות, הנכונים להקריב את טובתם המוחשת של הפּועלים על מזבחו של רעיון הקיים רק במחשבה.

תנועת הפּועלים היהודים נשתגשגה על־ידי אגודות מקצועיות למופת. האגודה אשר היתה לה אופי יהודי מיוחד, לפחות עד עתה, היא האגודה של תופרי בגדי נשים, הידועה בשם אינטרניישונאל". תולדותיה וגלגוליה של אגודה זו אופיניים לכל אגודות פּועלי המחט.

בתעשית הלבשת הנשים נהוגה עתה שיטה של חוזים כלליים המיוסדים על הפּרוטוקול של גאון הכלכלה והמשפּט, לואי ד. בראנדייס. תופרי מעילי הנשים חגגו בשנת 1945 ברוב פּאר את יובל מלאת שלשים וחמש שנה לקבלת הפּרוטוקול. אולם בימים ההם, תכף אחרי חתימת החוזה הראשון הנוסד על הפּרוטוקול, לא היו שבעים רצון כלל מפּשרותיו של בראנדייס. ההתנגדות נמשכה זמן רב ועדיין היא לוחשת במסתרים. אולם בהנהגת עסקי ההסתדרות גבר הרוח המעשי, ואמנם התכסיסים המעשיים הביאו תנאים משובחים ביותר בתעשית ההלבשה, אשר נחשבה פעם, בצדק או שלא בצדק, דוגמה לתעשית היזע.

ההתנגדות לפּרוטוקול התחילה מיד אחרי קבלתו. לדעת המתנגדים היה בו בפּרוטוקול משום סתירה לעיקריה של הסתדרות מקצועית. הפּרוטוקול לא הכריז בפירוש על העיקרון של “בית עבודה סגור”, כלומר, שכל בעל־חרושת צריך להתחייב להעסיק רק חברים המשתייכים לאגודה. לפי התנאים שנתקבלה ניתנה רק זכות הבכורה לחברי האגודה, אבל לא נאסרה עבודת חוץ לגמרי. הסעיף הזה בעיקר נתקבל בהתנגדות חריפה. ראש המתנגדים היה הסופר המלומד המנוח, הנודע בשמו הספרותי: יצחק אייזיק בן אריה צבי הלוי איש הורוויטץ, או כמו שנודע בקיצור: פּרופיסור הורוויטץ. הורוויטץ נתמנה לראש העוזרים בלשכת האגודה, אבל תחת לעשות רצון המנהיגים, היה נותן פּקודות למנהיגים שלא היו ברוח הפּרוטוקול. הורוויטץ נתפּטר בסוף ממשרתו, וחסידיו כמעט הרסו את כל האגודה. אחרי מעשה הורוויטץ החלה התנגדות המונית בהנהגת פּועל פּשוט, רובין, אשר הרעיש את עולם הפּועלים והביא את האגודה הצעירה לידי משבר קשה.

במשך ימי קיומו היה לו לאיחוד משברים שונים. היו לו ימי עליה, אבל גם ימי ירידה. אולם המשבר היותר גדול פּגע בו בשנות 1926–27, שאָז נפלו כמה סניפים חשובים של האיחוד תחת השפּעת הקומוניסטים. התגרות בין הקומוניסטים ומתנגדיהם הביאו את האגודה של תופרי בגדי נשים עד עברי פי פחת. החברים שכחו לגמרי לאיזו מטרות נוצר האיחוד. שכחו את הבעיות הכלכליות והתנאים שנמצאו בהם והתקוטטו בדבר פּתרון בעיות הפּוליטיקה העולמית, לרבות סין והודו, ובינתים הזניחו את האמצעים להטבת מצבם. עד שהגדישו את הסאָה והפּוליטיקה הוסרה לגמרי מסדר היום.

התגרות בין הקומוניסטים ומתנגדיהם, המחלוקות בין האגפים הימניים ובין האגפים השמאליים עוברות כחוט השני בתולדות תנועת הפּועלים היהודים במשך כ“ה השנים הגורליות. הפּילוג בין ימין ושמאל פּגע בכל מוסדותיה של התנועה. אַף מוסד כ”חוג הפּועלים", שמטרתו לשלם דמי ביטוח ליתומים ולאלמנות ותמיכה לחבריו בשעת דחקם, היה מלא מחלוקת בין ימין לשמאל. ואם עתה אין המחלוקות חריפות כמו שהיו, אין זאת מפּני ששלום נקבע בין שני האגפים, אלא משום שהאגפים השמאליים כבר בנו להם במות בפני עצמם והם מחכים לשעת הכושר לשוב ולהשמיע את קולם, וכנראה לא יחכו הרבה. קול המהפּכה העולמית מנסר שוב בעולם הפּועלים והפּעם הוכרז כקו הרשמי על ידי סטאלין בכבודו ובעצמו. הפּה שאסר התערבות בעניני ארצות חוץ, שהיו בני בריתה של רוסיה במלחמה, הוא הפּה המתיר לחולל מבוכות בארצות הרכושניות, כדי לקרב את קצו של המשטר הדימוקראטי.

 

ב    🔗

מה שיעשה המהלך החדש בקומוניות בתנועת הפּועלים, צפון בחיק העתיד. אולם מה שעשה עד עתה רעיון המהפּכה העולמית בקרב התנועה של הפּועלים היהודים גלוי וידוע. כל ההיסטוריה של תנועה זו בתקופה האחרונה קשורה בסיסמה הזאת.

במשך שנים אחדות אחרי המהפּכה ברוסיה היה זינובייב הכהן הגדול של רעיון המהפּכה העולמית ונצחונו הראשון בא לו ביום 16 באוקטובר בשנת 1920 בהאלה. בתכסיסים ידועים הצליח אָז זינובייב למשוך לבותיהם של צירי המפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה באשכנז ולהפוך ועידתם לועידה קומוניסטית. סוציאליסטים מפורסמים כקויטסקי וברנשטיין והלפרדינג וחבריהם גורשו מן הועידה בקריאות בוז. ומקומץ אנשים נהיו הקומוניסטים באשכנז למפלגה המונית. הנזכר זינובייב, שהיה חניך החדר, כשהועלה לגרדום בידי סטאלין, בדברי הלל בשעה שראה גולגולת צפה על פּני המים? מסופּקני, מכל מקום נצחונו של זינובייב עורר הד גם בתנועת הפּועלים היהודים באמריקה.

למאורע בהאלה באשכנז היתה השפּעה גדולה בכל תנועת הפּועלים באירופּה ובאמריקה וההשפּעה הגיעה עד רחוב איסט ברודוויי, המרכז של התנועה הסוציאַליסטית של הפּועלים היהודים.

בארצות הברית רחשו מנהיגי התנועה הסוציאַליסטית אַהדה רבה למהפּכה הרוסית. העתון של תנועת היהודים ה“פאָרווערטס”, היה מרים על נס באותיות של קידוש לבנה, כל מפעל קל של המהפּכה, על כל פּשעי הריבולוציה הרוסית כיסתה האהבה הגדולה ללנין ולטרוצקי, וכל זדונותיה של המהפּכה נהפכו לה לשגגות או גם לזכויות.

האכזבה הראשונה לא איחרה לבוא. המפלגה הסוציאליסטית, אשר רכשה לה השפּעה חשובה בחיים הפּוליטיים של ארצות הברית בהנהגתם של דבס והילקוויט, נתפסה גם היא לקסם המלה “מהפּכה”, והילקוויט הגדיל מכולם. האחד שהעיז להתנגד לכל עלילות המהפכה הרוסית, היה המנוח מאיר לונדון, שנבחר לבית המחוקקים של ארצות הברית בעזרת תנועת הפּועלים היהודים. לונדון היה איש מיוחד במינו, איש אשר כל רגע מחייו חי בעולם האצילות, אולם המפלגה עמדה תחת השפּעת אנשים היודעים לכוון את השעה, ובהשפּעתם פּנתה בהצעה להכנס לאינטרנאציונאל השלישי, מתוך תקוה כי מנהיגי האינטרנאציונאל יקבלו את ההצעה בשמחה רבה. ופה באָה האכזבה המרה. מנהיגי האינטרנאציונאל לא מיהרו כלל לקבל את המפלגה תחת כנפיהם, ואף הציעו תנאים קשים – עשרים ואחד הסעיפים הידועים – שאי־אפשר היה לקבלם בשום אופן. אחד התנאים היה כי ירחיקו את הילקוויט מהמפלגה.

לתשובתו של האינטרנאציונאל היו תוצאות חשובות. לרגלי המחלוקות בין מצדדיו ומתנגדיו נשברה המפלגה לרסיסים, הפדרציות של דוברי שפות זרות נכנסו ברובן לאינטרנאציונאל השלישי. הפדראציה של הסוציאליסטים היהודים קיבלה את כל התנאים שדרשו מנהיגי האינטרנאציונאל בלי שום הגבלות. הפדרציה שמרה על עצמאותה זמן ידוע, אבל סוף סוף נבלעה ראשה ורובה בתנועה הקומוניסטית הכללית.

הועידה אשר מסרה את הפדראציה של הסוציאליסטים היהודים לרשותו של האינטרנאציונאל השלישי נתקיימה בשנת 1921 בבנין ה“פארווערטס”. חסרה אָמנם בועידה התלהבות, אבל רוב הצירים נמנו על האגף השמאלי והפדרציה נכנסה ברוב דעות מוחלט לאינטרנאציונאל שלישי. לאות מחאָה עזבו את הועידה צירים אחדים, מיעוט קטן. אולם בעזרת ה“פאָרווערטס” והאגפים הימניים של התנועה מילאו המעטים תפקידים חשובים. הם יסדו את ה“אידישער סאָציאליסטישער פֿערבאנד”, שעמד בראש הלוחמים של האגף הימני בתנועת הפּועלים היהודים ועודנו מתקיים עד היום, אף כי המפלגה הסוציאַליסטית הראשית נתבטלה כמעט לגמרי, למזכירו הכללי של ה“פארבאנד” נתמנה איש אשר התענה ימים רבים בערבות סיביר בעבודת פּרך, נחום כאנין.

ה“פאַרבאַנד” יסד עתון בשם “המעורר” [וועקער], ששימש סם־שכנגד להשפּעת ה“פאָרווערטס”, אשר יסדו השמאלים אחרי יציאת הפדרציה היהודית ממפלגת הסוציאליסטים. לעתון “פרייהייט” נסתפּחו סופרים בעלי־השפּעה כרוגוף וצביון. רוגוף עמד ב“פרייהייט” רק שעה קלה, אבל צביון נשאר עם העתון יותר משנה עד אשר גמר בנפשו כי “הקומוניות נאכלה על ידי הקומוניסטים”, כשם שקרא לחוברת־פּטורין שלו, אשר ערך לתנועת הקומוניסטים. הוא שב ל“פאָרווערטס”.

עם יסודו של ה“פרייהייט” ניטשה מלחמה כבדה לאורך כל החזית של תנועת הפּועלים היהודים. המלחמה חדרה לכל מוסדות תנועת הפּועלים היהודים, מ“חוג הפּועלים” ועד האגודות המקצועיות. במשך חמש ועשרים השנים האחרונות בתנועת הפּועלים היהודים תופסת המלחמה הזאת מקום בראש.

המהלומה הראשונה לתכסיסי הקומוניסטים נתן המיסדר “חוג הפּועלים” [“אַרבייטער רינג”]. הקומוניסטים ניסו, על ידי ועדות בלתי־רשמיות, לתפוס לידם את הנהגת המסדר העממי הזה, אך נחלו תבוסה שלמה. כל הסניפים אשר נספּחו להנהגת “ועידות חוץ” נתבטלו באופן רשמי, ובועידת חוג הפּועלים בטורונטו, קאנאדה, בשנת 1922 אף נתקבלה החלטת מחאה נגד ממשלת הסוביטים על רדיפות הסוציאליסטים שאינם מסכימים לתכסיסי הממשלה. היתה זו החלטה נועזה, משום שכל המפלגות הסוציאליסטיות, לרבות גם המפלגות של האגף הימני, היו תחת השפּעתה הקוסמת של המהפּכה הרוסית. בינם לבין עצמם היו מבקרים קשה את מעשי המהפּכה, אולם חששו להביע אף צל של בקורת בפרהסיה, זוכרני בעת שהציעו את ההחלטה הזאת, שהיתה מעין בקשת רחמים על הסוציאליסטים גאץ וחבריו, אשר נידונו בבתי הדין הקשים של המהפּכה וסכנת מות היתה מרחפת עליהם, שחברי ועד ההחלטות נבהלו בעצמם מפּני הצעד המסוכן הזה. ההחלטה נתקבלה בסוף אחרי אשר הובעו בה גם רגשות הערצה והכנעה לארץ המהפּכה.

ההחלטה שברה את הקרח אשר עצר בעד חופש התנועה ותנועת הפּועלים יהודים מצאָה לסוף את דרכה הנכונה.

 

ג    🔗

הסכנה היותר קשה ממלחמת אחים זו רחפה על האגודות המקצועיות, אשר הן חוט השדרה של כל תנועת הפּועלים היהודים.

בתעשית ההלבשה ישנם אַרבעה איגודים גדולים בין־לאומיים. התואר “בין לאומיים” יש לו כאן משמעות אחרת מכפי הרגיל. איחוד מקצועי “בין לאומי” מסתבר כי יש לו עסקים לא רק בארצות הברית של אמריקה, אלא גם בקאנאדה.

האיגוד היותר גדול הוא איחוד האגודות המקצועיות של תופרי בגדי נשים, הידוע בקיצור הסתמי “בין לאומי” [אינטרניישיונאל]. שני לו במעלה ובמפעלים חשובים הוא האיחוד של חייטים, עושי בגדי גברים ובגדי מלאכה הידוע בשם “אמאַלגאמייטד”. שני האיגודים האַחרים נופלים במספּר חבריהם משני האיחודים הענקיים האלה, אולם יש להם חשיבות חברתית, והם: האיחוד של עושי כובעים ומגבעות, שיש לו עד עתה אופי יהודי והעומדים בראשו מסורים לענינים ציבוריים יהודים ופעילים ביחוד במגבית ארץ ישראל העובדת, והאיחוד הרביעי של פּועלי תעשיה צעירה שנשתכללה על ידי יהודים, והוא איחוד הפּועלים העסוקים במעשי פֿרוות.

ה“איחודים” האלה מאַחדים כל האגודות המקצועיות של פּועלי הלבשה ופועלי המחט לכל סוגיהם. הצד השווה שבהם הוא, שהם נושאים עליהם עדיין חותם יהודי, אַף כי לדאבון לבנו מתמעט והולך מספּר הפּועלים היהודים בתעשיות ההלבשה משנה לשנה. האיחודים נוסדו על ידי יהודים והנהגתם נמצאת בעיקר בידי יהודים. ובהנהגתם של היהודים התקדמו האיחודים במנין ובבנין ובהשפּעה בתנועה הכללית של הפּועלים. הם נהיו לעתירי נכסים ובעלי דעה בכל הענינים הנוגעים לאגודות מקצועיות וגם בשאלות תכסיסיות ומדיניות כלליות. האיחודים התקדמו ביחוד במפעלים תרבותיים. איחודים אלה, שנוסדו על ידי חייטים יהודים, עולים בעניני תרבות על כל האגודות המקצועיות של ארצות הברית וקאנאדאה. היהודים הם מלמדים אף בשעה שהם עסוקים בחייטות.

האיחודים של פּועלי ההלבשה וגם אגודות מקצועיות אחרות שיש בהם מספּר גדול של יהודים, כמו האיחוד של הצבעים, נמצאים עכשיו במצב של פּריחה, אולם רק שנים אחדות לפני המלחמה היתה סכנת כליה מרחפת עליהם. אגודות הפּועלים היהודים באו עד משבר לא מחמת שביתות או אַבטלות מצד נותני העבודה, אלא מחמת סכסוכים פּנימיים שבאו מכח הסתות מבחוץ מצד חוגים הנכונים להפוך את כל העולם לתוהו ובוהו בשם עיקרון מופשט.

כמעט כל האגודות המקצועיות של פּועלים יהודים סבלו ממלחמת אַחים. סידני הילמאן הוא איש מכובד גם בחוגים הוגים חיבה לממשלת המועצות, ואַף הקומונאים וגרוריהם לא יעיזו לדבר בו סרה, ואַף על פּי כן סבל האיחוד שהילמאן עומד בראשו, ה“אַמאלגאמייטעד”, הרבה מן התגרות שבין האגף הימני והאגף השמאלי. אולם במידה מרובה ביותר לקה האיחוד של תופרי בגדי הנשים – ה“אינטרניישונאל”.

ל“אינטרניישונאל” ישנם סניפים רבים לכל המלאכות הקשורות בתעשית הלבשת הנשים. ישעיהו הנביא סופר ומונה בגדי נשים שונים: “נטיפות, שרות ורעלות; עכסים, שביסים ובתי הנפש”. אודה ולא אבוש, כי אינני יודע אם כל סוגי הבגדים עודם מתקיימים, אולם סניפים לכל סוגי הבגדים בודאי ישנם ב“אינטרניישונאל”. רעלות ועכסים [בפירושו של הרבי שלי] מהווים סניף נכבד בתעשית ההלבשה, ובו החלה המהפּכה.

עושי הרעלות, מעילי נשים (“קלאוקמייקר”) אם משום מלאכתם או משום סיבות אחרות, נתמלאו פתאום רוח של רומאנטיקה מהפּכנית. גם הסניף של פּועלות עושות שמלות נתמלא ברוח מהפּכה. שני הסניפים האלה חשובים מאד באיחוד ומהם נפתחה המלחמה. הסניף של עושי המעילים עבר לרשותם של מנהיגים קומונאים, ובשנת 1922, בשנת שפע ורווחה, הכריז שביתה כללית. השביתה היתה מכוונת נגד הסעיף בפּרוטוקול המחייב למסור לבית־דין של בוררים כל סכסוך בין פּועלים ונותני עבודה ונתלתה בסכסוכים ששררו אָז בתעשיית בגדי נשים בשאלת הקבלנים ובשאלת דרישתם של נותני העבודה להשיג רשות לפטר פּועלים שאינם נושאים חן בעיני בעלי בתי־העבודה.

מכת הקבלנים היתה קשה ביותר ותעשית בגדי הנשים סבלה ממנה במידה מרובה. בעלי בתי העבודה מסרו את העבודה לקבלנים ואלה העבירו את התעשיה לערים נכחדות והורידו את שכר העבודה לשפל המדרגה. הסכסוכים הגיעו עד הממשלה של מדינת ניו־יורק, שמינתה ועדה מיוחדת למצוא דרך ליישב את הסכסוכים בתעשיה שיש לה חשיבות גדולה במדינה זו.

המסקנות שפּרסמה הועדה לא יכלו להשביע רצון הפּועלים. הועדה אָמנם הציעה להגביל את הקבלנות בכל האמצעים האפשריים, אבל בה בעת המליצה למלא רצון נותני העבודה וליתן להם רשות לפטר פּועלים בלי הסכמת מנהיגי האיחוד. המסקנות של הועידה לא היו חוקים שאי אפשר לעבור עליהם. היו רק הצעות והניחו מקום למשא ומתן של ויתורים ופשרות. אולם המנהיגים השמאליים לא חפצו לשמוע על כל פּשרה, המחללת את קדושת העיקרון של מלחמת מעמדות, הנחשבת בעיניהם למלחמת מצווה, והכריזו שביתה כללית.

השביתה הכללית בשנת 1926 הוכרזה מטעם מנהיגי סניפים אחדים בלי הסכמת זיגמאן, אשר היה אָז נשיא של האיחוד, ובלי הסכמת הועד המרכזי. השביתה היתה מהפּכנית בכמה פּרטים, אבל בלי בסיס כלכלי חשוב. היא נמשכה ירחים אחדים ונגמרה בתבוסה שלמה של השובתים והכנעה ללא כל תנאי. הימניים מציינים את השביתה הזאת כפּרק היותר מחפּיר בתנועת הפּועלים היהודים. הסוף היה, כי פּועלים פּשוטים יסדו ועדה בהנהגת דובינסקי וזיגמן אשר קיבלה על עצמה לקחת רסן ההנהגה לידה ולגמור את השביתה בכל אופן שהוא ולהציל מה שאפשר היה עוד להציל.

האיחוד של עושי בגדי נשים יצא מן השביתה הכללית רצוץ ומדולדל. השביתה עלתה בשלשה מליונים דולרים. לא רק הקופּה המרכזית וקופּות הסניפים נתרוקנו, אלא גם כסף זר נאכל על ידי השביתה. הפּקדונות, כסף הערבות של בעלי בתי עבודה, שתפקידו המיוחד הוא להבטיח שנותני העבודה יקיימו את הסעיפים של החוזים, הוצא לצרכי השביתה. זוכרני כאשר עמדו זיגמאן הנשיא והמזכיר דובינסקי על במת הועידה של חוג הפּועלים בקליוולאנד בשנת 1927 ובקול תחנונים ביקשו שמיסדר הפּועלים בקליוולאנד יתן לאיחוד הלוואה של עשרת אלפים דולרים להצילו מכליון. עכשיו לא יספּיק הסך הזה ל“אינטרניישונאל” להוצאות קטנות לזמן קצר, אולם אָז היה תלוי בו כל עתידו של האיחוד.

אחרי השביתה הגיעו ימים קשים לכל האגודות המקצועיות של פּועלי יהודים. המצב הורע בשל המשבר הכלכלי שהשתלט בכל ענפי התעשיה. האגודות המקצועיות של כל האָרץ נפגעו על ידי המשבר, וביחוד היו במצב ירידה האגודות המקצועיות של הלבשה. המצב נמשך עד שעלה רוזוולט על כסא הנשיאות של ארצות הברית. חיבה יתרה נודעה מאת הנשיא לפּועלים היהודים ומנהיגיהם בכל משך ימי נשיאותו.

בראשית נשיאותו של רוזוולט נתקבל החוק לתקנת התעשיה, הידוע בראשי תיבות “נ. ר. א.”. בחוק זה היה סעיף שהנהיג מינימום של שכירות. שממנו אין לגרוע. כידוע, נתבטל אחרי כן החוק מטעם בית הדין העליון של ארצות הברית, אבל בינתים הצליחו מנהיגי הפּועלים של הלבשה לארגן את כל הפּועלים והפּועלות והכניסו אותם תחת כנפי האגודות המקצועיות המשמשות תריס בפני תנאי עבודה קשים ושכר נמוך ובפני כל ניצול.

האגודות המקצועיות של הלבשה העלו את שכר העבודה של הפּועלים למדרגה היותר עליונה. דבר שכיח הוא, כי חייט במחטו משתכר יותר ממאתים דולרים לשבוע (אין שום טעות סופר כאן). ביחוד משתכרים יפה הפּועלים העסוקים בתעשית בגדי נשים. מיום שנתפּרה שמלתה הראשונה של אם כל חי על פּי הגבורה מעלי תאנה, מרבות בנות חוה להוציא סכומים גדולים על שמלותיהן ומלבושיהן, וניו־יורק נעשתה למרכז האָפנה בכל העולם. חייט במחטו משתכר יותר מסופר בקולמוסו.

יחד עם תעשית שמלות ומעילי נשים שגשגה פּה התעשיה של התקנות עורות ופרוות. התעשיה הזאת הוכנסה לכאן על ידי יוצאי פֿלכי רוסיה הלבנה, שקלוב, וויטבסק ומוהילב ונשתכללה פּה למדרגה עליונה על ידי יהודים מן המזרח הרחוק ומגולי לייפּציג, מרכז התעשיה הזאת באשכנז. האיחוד של פּועלים עושי הפּרוות מתנהג, ככל האיחודים של תעשיית הלבשה, על־פּי העיקרון של פּשרות וחוזים קיבוציים, אולם להלכה נשאר האיחוד הזה, אחרי תגרות ומלחמות רבות, תחת השפּעת הקומונאים. בראש האיחוד עומד בן גולד, בן־בית בחוגים השמאליים.

האיחוד של עושי הפרוות הוא המיוחד שיש לו פּרצוף מהפּכני. גם באיחודים האחרים של תעשיות הלבשה ישנם רבים ההוגים אַהדה לברית המועצות, אולם בעסקי האגודות תופסות המקום הראשון שאלות כלכלה ולא פּוליטיקה. הילמאן עמד אמנם בראש ה“פא”ק" (ראשי תיבות של “פּוליטיקל אקשאן קומיטי”) אולם גם מתנגדיו לא יחליטו, כי הוא מסיח דעתו אַף לרגע מן השאלות החיוניות של האיחוד המקצועי “אַמלגמייטד”, שהוא עומד בראשו.

בסוף שנת 1945 ובתחילת שנת 1946 נמצאו ארצות הברית במזל של תגרות ומלחמות כבדות בין הרכוש והעבודה. בולמוס השביתות אשר אָחז את ארצות הברית איים להכניס מהומה בארץ ברוכה זו ולהביא את חייה הכלכליים לידי שיתוק. ודוקא בעצם ימי המהומות, בסוף דיצמבר של שנת 1945, הצליח הילמאן ה“אדום” להשיג, בלי שביתה ובלי שביקה, תנאים טובים ביותר בשביל החייטים שלו שב“אמלגמייטד”, רק על ידי משא ומתן ישר עם באי כח ה“רכושנים”. האגודה של בעלי בתי החרושת של בגדי גברים וה“אלגמייטד” עשו חוזה הנוח לשני הצדדים, ועל פּיו השיגו הפּועלים הוספות למשכורתם מעשרים ועד שלשים אחוזים. ולא זה בלבד. הילמאן הצליח להשפּיע על נותני העבודה לתרום תרומות נכבדות, אחוזים ידועים משכר העבודה, לטובת קרנות של תמיכה לזקנים הפּורשים מעבודתם, לחולים ונצרכים. התרומות האלה מצד נותני העבודה עולות לששים מליונים דולארים לשנה. ואין פּרץ ואין צווחה. כל הצדדים שבעים רצון. חוזה דומה לזה של ה“אמלגמייטד” השיג דובינסקי בשביל תופרי בגדי נשים.

מבלי שנפריז על המידה נוכל להחליט, כי האגודות המקצועיות, שנוסדו על ידי יהודים ועדיין הן עומדות תחת הנהגת יהודים, יכולות להיות למופת לכל תנועת הפּועלים באמריקה. העובדה כי למשרת יושב ראש בלתי־מפלגתי בתעשית ההלבשה שואפים אנשים רבי השפּעה במדינה (האחרון ששימש במשרה זו היה הארי הופּקינס, יועצו האישי של הנשיא רוזוולט), מראה לדעת את המקום החשוב שתופסת תנועת הפּועלים היהודים באמריקה. כחות יצירה גדולים טמונים בקרב ההמונים היהודים, ועובדה היא כי האיש הדגול מרבבות לואיס בראנדייס הכיר את אחיו על ידי הפּועלים היהודים ולמד לאהוב אותם. ההישגים של תנועת הפּועלים היהודים הם לא רק בעניני כלכלה, אַך ביתר שאת בעניני תרבות. ה“אלגמייטד” יסד שני באנקים גדולים ומפעלי שיכון שיתופיים, וה“אינטרניישונאל” יסד גם תיאטרון בשם “יתד ומחט”, שנתפּרסם לטובה בכל רחבי אמריקה. ל“אינטרניישונאל” יש גם בתי קיץ למופת ובתי אולפנה לבוגרים.

 

ד    🔗

האיחודים היהודיים מהוים פּרק בפני עצמם בתנועת הפּועלים הכללית. כידוע, מתקיימות באמריקה הסתדרויות שונות הנחלקות לפי יסודי הארגון שלהן. ההסתדרות החשובה של הפּועלים המתקיימת יותר מששים שנה וידועה בשם ה“פדרציה האמריקאית של עובדים” נוסדה על ידי היהודי גומפּרס ומיוסדת על בסיס מלאכה אחת; איגודיהם הם איגודים למקצוע מיוחד. גומפּרס, פילוסוף של החיים, היה נגד כל התערבות של עבודה בפּוליטיקה, המקלקלת את האנשים העוסקים בה. הסיסמה של הפדראציה היא “יום עבודה יפה בעד שכר יפה, ואין לנו עסק בפּוליטיקה”. ההסתדרות הגדולה השנית, שהתפּתחה לכח עצום בעשרות השנים האחרונות, מאורגנת לא על יסוד מקצועי אלא על יסוד של תעשיה כללית. ההסתדרות הזאת נודעת בראשי תיבות שלה “סי. איי. או”, קונגרס של אגודות תעשיתיות. ההסתדרות הזאת הצליחה להכניס תחת דגלה המוני עובדים סתם העסוקים בתעשיות הגדולות. ההסתדרות הזאת אינה נרתעת מפּני עבודה פּוליטית, אולם צביונה הפּוליטי עוד לא נתגבש, ישנם ארגונים אחרים של פּועלי מסילות הברזל, הסתדרות הכורים, שבראשה עומד דזשון לואיס, הנרגן הידוע, והנחשב כארגון בפני עצמו, אם כי נספּח עתה אל הפדרציה. האגודות המקצועיות של היהודים הם פּרק בפני עצמם ונושאים עליהם חותם מיוחד.

היו ימים ושם גומפּרס היה מנואָץ כבוגד בקרב הפּועלים היהודים. עתה נתחלפו היחסים לפדראציה. יורשו של גומפּרס, וויליאם גרין, עושה טובות רבות לכל מוסדות הפּועלים היהודים וגם לתנועת העבודה הציונית. אבל רחמנות גדולה וצער גדול הוא על האיש הישר הזה, המבולבל פּשוט מן המחלוקת המפלגתית היהודית ועדיין אין מוחו – מוח של גוי – יכול להבין מדוע מתנגדים הבונדאים לישוב בארץ ישראל הנוצר על ידי פּועלים סוציאליסטים. היחס לתנועת הפּועלים הכללית נשתנה לגמרי בקרב הפּועלים היהודים. ולשבח המנהיגים היהודים, זאריצקי, הילמאן ודובינסקי, יש להדגיש, כי הם היו עמלים תמיד לעשות שלום בין הארגונים הכלליים. אבל הדבר הזה לא עלה בידם, ה“אמאלגמייטד” הוא חלק ניכר ב“סי. איי. או”, ה“אינטרניישונאל” שהה גם הוא בו זמן ידוע, ועתה עבר שוב לפדראציה; דובינסקי הוא גם סגן הנשיא של הפדראציה. האיחוד של עושי כובעים ומגבעות נשאַר בפדראציה הכללית, ומלא בה תפקידים נכבדים מאד.

אולם בעצם ההתפּעלות מהישגי תנועת הפּועלים היהודים מתגנבים אל הלב רעיונות מרים, מרים מאד. קללה רובצת עלינו, קללת התוכחה: “בית תבנה ולא תשב”, התעשיות של הלבשה, אשר טיפּחו ורבו היהודים לטובת כל הארץ, משתמטות והולכות מידי היהודים, כי מספּר העובדים והעובדות היהודים פּוחת והולך. ה“אינטרניישונאל” נהיה לארגון בין־לאומי במלוא מובן המלה, גם במובן האתני. מספּר האיטלקים העוסקים בתעשיה עולה על מספּר היהודים ועתה נכנסים לתעשיה ספרדים, צרפתים, רוסים, פּולאנים, וגם כושים רבים. המעוררים להסתדרות היו העתונים האידיים, ולכל אגודה מקצועית היה עתון אידי לשמש לה כלי־מבטא. עתה, חוץ מן ה“אינטרניישונאל” המוציא עוד לאור את העתון האידי “גערעכטיגקייט”, חדלו כל האגודות להוציא עתונים אידיים. אין צורך בהם… אַף העתון “גערעכטיגקייט” מתקיים בנס. בימים שעברו היה הוא העתון של האיחוד. עתה מוציא האיחוד עתונים ברוב השפות המתהלכות בארץ.

 

ה    🔗

היחס של תנועת הפּועלים לשאלות יהודיות מתבטא ביחס התנועה לישוב ארץ ישראל ובמעשי העזרה השונים לטובת אחינו הנתונים בצרה מעבר לאוקינוס.

מפעל חשוב ביותר למען הסתדרות העובדים בארץ־ישראל יסד מאכּס פּיין, מי שהיה המזכיר הכללי של האיחוד הנודע בשם “האגודות המאוחדות של היהודים” (“פעראייניגטע אידישע געווערקשאַפטען”). איחוד זה היה החלוץ בתנועת הפּועלים באמריקה ומילא תפקידים חשובים. וגם עתה לא אָבד ערכו, אם גם יסדו כבר הפּועלים היהודים ארגונים בלתי־תלויים גדולים. עכשיו נשארו באיחוד זה בעלי המקצועות היהודיים הטיפּוסיים: אופים, קצבים, משרתים בחנויות, לרבות חזנים ושוחטים, אולם גם עתה יש, כאמור, לאיחוד ערך וגם הארגונים הגדולים לא ניתקו עוד את החוטים המקשרים אותם לאיחוד החלוצי הזה. האיחוד יכול להתפּאר במפעלים גדולים, והמפעל למען ארץ ישראל העובדת אחד מהם.

המפעל הזה נוסד בשנת 1925 ובעשרים שנות קיומו שגשג וגדל עד שהשיג תקציב של מיליון דולארים לשנה. המפעל הנודע בשם מגבית האגודות המקצועיות [“געווערקשאַפטען קאַמפּיין”] תומך בכל מוסדות הפּועלים היהודים בארץ ישראל ומושך לעבודה למען ארץ ישראל את המנהיגים של הפּועלים היהודים באמריקה. בשנת 1933 ביקרו את ארץ ישראל עסקנים ידועים מתנועת הפּועלים וחזרו משם מלאי התפּעלות מארץ ישראל בכלל ומהסתדרות העובדים בפרט. כאשר יסד פיין את המגבית נתקל בהתנגדות הנובעת ממשפּטים קדומים של הסוציאליזם הפּרימיטיבי. עתה נחלשה ההתנגדות ונצטמצמה בחוגים מסוג חוני המעגל אשר ישנו כל העת למרות החזיזים והרעמים מסביבם. תנועת הפּועלים היהודים תומכת ביד רחבה במוסדות פּועלי ארץ ישראל וגם סניפים רבים ממיסדר “חוג הפּועלים” תומכים בהם, למרות העובדה כי הלשכה הראשית של המיסדר לא הסכימה עוד רשמית למגבית מיוחדת בעד ארץ ישראל העובדת.

במפעל ה“געווערקשאַפֿטן” משתתפים ארגונים רבים מתנועת הפּועלים, אולם רוח החיה במפעל הוא “ברית הפּועלים היהודים” הידוע בשם “אידישער נאַציאָנאַלער אַרבייטער פאַרבאַנד”, מיסדר שמטרתו העיקרית היא לאחד את רוח הציוניות עם הסוציאַליזם ועזרה הדדית. המיסדר נוסד בשנת 1912 באלפּיים חברים, ובראשית שנת 1946 הגיע מספּר החברים ל-24,172. ה“פאַרבאַנד” הוא מיסדר מלא חיים ופעילות.

ה“פארבאנד” תופס, כאָמור, מקום בראש במגבית ה“געווערקשאַפֿטען”. אולם ראוי להזכיר כי גם סניפי “חוג הפּועלים” העלו רכוש הגון למגבית זו. בשנת 1946 תרמו סניפים אלה למגבית כחמשה ושבעים אלפים דולרים, אף כי החוג איננו נמנה על המגבית בדרך רשמית.

לחוג הפּועלים עדיין יש השפּעה רבה בתנועת הפּועלים היהודים. רבים מחברי החוג פעילים באגודות המקצועיות וכל התנועה מתחשבת עם החלטות החוג. למיסדר זה יש כעת רכוש העולה על עשרה מיליונים דולארים, ואם גם אין עוד לבנפיטים שלו אותו הערך שהיה להם מקודם מפּני ההתחרות של האגודות המקצועיות בכמה פּרטים, לא נתמעטו ערכו והשפּעתו החברתית.

בועידת המיסדר בשנת 1941 בשיקגו, בעצם ימי החושך של המלחמה, הועלתה מטעם צירים אחדים הצעה שהיתה ציונית ברוחה. השליחים לא כיוונו את השעה ועשו את הצעד הזה על דעת עצמם. לרגלי ההצעה נתעוררו ויכוחים חריפים, שבהם חזרו ונשמעו כל אותן הטענות הנדושות נגד הציונות מבית גנזיו של ה“בונד” מלפני ארבעים־חמישים שנה, וההצעה נדחתה ברוב דעות. צירים רבים אשר הצביעו נגד ההצעה היו במבוכה גדולה, כי בלבם קננה אהבה רבה לארץ ישראל העובדת. להרגיע רוח הצירים נתקבלה החלטה המביעה רגשות אהדה לאחים העובדים ב“פּלשתינה”.

בועידת חוג הפּועלים בדיטרויט נתקבלה החלטה לקדם בברכה את הצעת ועדת־החקירה להעלות לארץ ישראל מאת אלף יהודים, ואם אָמנם אין עוד בהחלטה זו בכדי להשפּיע רצון ידידי ארץ ישראל העובדת, הנה נעשה בזה הצעד הראשון לקרב את חוג הפּועלים למפעלי ארץ ישראל. וכבר הורה לאסאל, כי בחוקה חשובים לא האותיות, אלא הכוחות המחזיקים בה. לא הפּרשה היא העיקר, אלא הפּירוש.

“חוג הפּועלים” לא נתן עוד, כאָמור, את הסכמתו למפעל למען “פּלשתינה”, אולם מונה הוא בין חבריו יהודים המסורים בכל נפשם לענינים יהודיים. החוג נותן ביד רחבה עזרה לנגועי המלחמות והמהומות, עוזר למוסדות יהודים, ומפעליו נושאים חותם לאומי, אַף כי לא חותם ציוני. בכלל תורמת תנועת הפּועלים היהודים סכומים עצומים לצרכים כלליים ויהודיים. לפי הדין־וחשבון שפּרסם מ. אושפּיז, המזכיר והגזבר של סניפי עושי מעילים, תרמו הסניפים האלה קרוב למיליון דולארים למפעלי עזרה יהודיים. ביחוד תומכים ביד רחבה ב“ועד היהודי של הפּועלים” (“אידישער אַרבייטער קאָמיטעט”), שנוסד על ידי וולאדיק לעבודה מדינית ועזרה. הועד תמך לא רק ביהודים נגועי המלחמה, אלא הציל ממש מצפּרני ה“גסטאפּו” מנהיגים נוצרים של התנועה הסוציאליסטית העולמית. החייטים בניו-יורק, אשר גם בספירות סוציאליסטיות הביטו עליהם מגבוה, הצילו את ראשי התנועה והלב מתמלא רגשי נחמה וגם רגשי נקמה נעימה.

בועד פּעילים ביותר פּליטים בונדאים, שעברו שבעה מדורות גיהנום עד שהגיעו עד חוף ניו־יורק. רבים מהם איבדו את משפּחותיהם בפּולין. שם אָבדו להם גם החלומות והאידיאליזם החביבים עליהם. אולם רעיון אחד עוד נשאר להם לפליטה בשעות של יאוש – הרעיון של התנגדות לציון. הבונדאים נשארו נאמנים לעצמם ועומדים על משמרתם לגרש כל רוח ציוני המתחיל להראות אותותיו בועד הפּועלים.

בתנאים שנמצא בהם הועד הוא יכול לעזור רק ליחידים, לרבי ישראל ולא לכלל ישראל. אולם מי שמציל נפש אחת מישראל תבוא עליו ברכה.

בכלל יצאָה תנועת הפּועלים היהודים מחוגה הצר ונעשתה לכח לאומי גדול. התנועה תומכת בכל מפעל תרבותי של יהודים. בעזרתה הועבר מווילנה המכון המדעי האידי ונתחדש הירחון “צוקונפֿט”, המתקיים בהפסקות קרוב לששים שנה. התנועה יצרה מוסדות של תרבות כ“ציק’א” ויסדה ועד להוציא אנציקלופדיה באידית וגם באנגלית.

האָגף השמאלי של התנועה מבקש מקום בקהל היהודי ויש אשר יעלו על הלב הדברים הנפלאים של רבי ישראל בעל שם טוב ז"ל: “כל זמן שהאיבר מחובר לגוף, יש לו תקוה”. אולי עוד יזכו האיברים המדולדלים של האומה, שעודם מחוברים לגופו, להיות חלק מעם ישראל.

הזכרונות שמעירה התנועה השמאלית אינם נעימים ביותר. בשנת 1929 הצדיקו את הפּרעות בארץ ישראל כמעשה מהפּכני; באספה שקראו באולם פּלאזה בניו־יורק בחודש ספּטמבר 1929 הרשיעו לא את הפּורעים, אלא את הקרבנות. נמצא באספה איש מאנשי שלומנו אשר העיז בנפשו למחות נגד שערוריה לאומית זו, אבל התנפּלו עליו מכל צד ובדרך נס ניצל על ידי שוטר אמריקאי. אולם עתה הם חוזרים בתשובה, וקשה לדעת מה תהיה עמדתם בעתיד. השמאלים אינם חושבים על דעת עצמם, אלא על פּי צו מגבוה, לפי ה“קו” האחרון של מוסקבה, והקו איננו מבטיח מפנה לטובת היהודים.

אבל גם לאגף השמאלי יש גוון לאומי משלו. השמאליים תומכים בבתי ספר אידיים ויש להם ענינים תרבותיים יהודיים. הקונגרס לתרבות בפּאריז בשנת 1937 נוצר על ידי התנועה השמאלית, והמוסד הנקרא בראשי תיבות “איקוף” נוסד בקונגרס ההוא.

בכלל נשארה כל תנועת הפּועלים היהודים יהודית על פּי אופיה. התנועה רב־גוונית היא, אולם ההמונים נשארו יהודים וכל דבר יהודי קרוב ללבם, מסופּקני אם יש עתיד לתנועת־פּועלים יהודית מובהקת בארץ זו. מכל מקום אם תחדש התנועה את נעוריה, יבוא הדבר בהשפּעת הפּועלים היהודים בארץ ישראל. גם הסוציאליזם היהודי יתקיים בארצות אחרות בהשפּעת הארץ אשר היושר החברתי הוא חלק מאוירה.