א    🔗

שרב קשה עטף את העיר כל אותו ערב־שבת. הרחובות היו עזובים. לפנות־ערב התחילה מנשבת רוח קלה. לפתע נשמע קול חצוצרה, קול ממושך ומיבב. לא תרועת נצחון היתה בו, כי אם עצבות פחדנית ובודדה, מעין יללה עתיקת־ימים. אכן, קיבלו את פניה של שבת המלכה.

בבית־הקפה, בפרבר העיר, עוד ישבו האורחים הרגילים. מתוך ליאוּת נשארו יושבים במקומותיהם. מצפים היו לרשרוש של רוח ולא נתנו דעתם על המתרחש בכביש המוליך לכפר הערבי. אותה שעה קרב המחצצר, איש בשנות־העמידה. פניו היו חיורים, השׂיבה זָרקַה מכבר בזקנו הארוך והפרוע. בבגדיו הבלוּיים דמה לקבצן. מלוּוה היה שני נערים רזים, לבושים מעילים שחורים ארוכים. פסיעותיהם של השלושה מהירות היו, רגליהם וידיהם כאילוּ ניטלטלו בלי קצב. מוזר היה הניגוד שבין פניהם הצעירים של הנערים ובין הכובעים השחורים והרחבים. האחד, נער בגיל בר־מצוה, היה מחליק את פאתו הימנית, בעוד שהאחר, שעלה בשנים על חברו, סקר את “יושבי הקרנות” בעינים זועפות, מביעות ביטול.

המחצצר תקע תקיעה צרודה וממושכת, בלי ליתן עינו ביושבי בית־הקפה.

מעם השולחנות שבגן קמו אורחים בודדים, שילמו למלצר, נשמו נשימה ארוכה וכיוונו דרכם לביתם.

בהליכה רשלנית קרבוּ כמה צעירים מבית־הקפה למדרכה ולעגו למחצצר ושלישיו: “ראוּ נא, הפקחים של ריבונו־של־עולם”. הוסיף אחד מהם ואמר: “חייליו של הקדוש־ברוך־הוא לבוּשים בגדי־פאר ומעידים על זה שמלוא הארץ כבודו”.

המחצצר עם מלוויו האֵטו פסיעותיהם ועמדו שעה קלה על המדרכה שממול בית־הקפה. עוד פעם תקע הזקן תקיעה רועדת. ולרגע נתקלו עיניו ועיני הנערים אשר עמו במבטי לעג של הצעירים שכנגד.

קמתי משולחני בבית הקפה והסתכלתי בשתי הקבוצות האויבות. הזקן מילמל משהו בין שפתיו, ניענע ראשו כמה פעמים, עיניו הפתוחות לרוָחה כאילוּ ניסו לחדור לתוך תוכן של נשמות הצעירים. – ברגע זה הרגשתי בתמורה שחלה בכל התמונה כולה. אמנם מה שראיתי היה אותו דבר עצמו, אבל הוא העלה לפנַי ענין אחר – וכבר אי־אפשר היה להפריד ביניהם. הם התמזגו לחטיבה אחת. הכרתי את המחצצר, ידועים היו לי שני הנערים, וגם הצעירים שכנגד היו מַכרי הטובים מאז.

אמרתי ברכת שלום לרב ר' שלום גיצל גרינפלד, זה ששימש שנים רבות רב בקלויזל קטן של חסידי מוּנקאץ' בעיר־התעשיה הגדולה בחוץ־לארץ. הרבה פעמים קיבלתי עם עדת אנשי־שלומו את השבת בשני החדרים הדלים שברובע־הפועלים – לפני עלותי לארץ. עם פרוץ המלחמה התפללתי פעם נוספת באותו מנין עלוב שברחוב המזוהם. ליל־שבת זה לא אשכח. למטה ברחוב התאספו פועלים, עמדו בפנים מביעות פחד ובוז והסתכלוּ בתנועות המוּזרות של היהודים המתפללים. אחד מהם ניסה לחקות את תנועות היהודים, וכמבקש לתת פתרון לתמונה האיומה והבלתי־מובנת – צעק: “ז’ידי, ז’ידי”. אחר־כך נזרקו אבנים לבית־הכנסת.

כן, זה היה ר' שלום גיצל גרינפלד, שגורש אחר־כך עם שאר יהודי העיר, עם המתבוללים והאדוּקים, עם הרב הליברלי ועם אילי־התעשיה לבתי־מבטחיִם בפולין.

שני הנערים היו תלמידי, בני השוחט גוטמן. בגימנסיה היהודית ישבו שקטים ונבונים, הכיפות על ראשיהם ולפעמים החליקו את פּאותיהם הנאות. גם הם עכשיו בירושלים, אף־על־פי שגורשו עם המשפחה כולה לפולין. – רציתי להתקרב אליהם, אבל בינתים נעלמו. רק מרחוק, כאילוּ מעולם אחר, שמעתי את הקול הדק והמיבב של החצוצרה. מיהרתי הביתה כדי להכין צרכי שבת.

 

ב    🔗

בנפשי חרותה משחר־ילדותי תמונת בית־הכנסת: עומד הוא על שפת נהר קטן שמימיו זכים. גשר־אבנים עתיק־יומין מקשר את שתי גדות הנהר. בימי קיץ, עת פתוחות גם הדלתות הפנימיות של בית־הכנסת המוליכות לפרוזדור, שומעים בפנים, בשעת שמונה־עשרה, את מלמול מי הנהר. ויש שאתה שומע את רשרוש העצים בחורשה הקרובה שבמורד ההר. מפעם לפעם אתה נושא עיניך כלפי התקרה הכחולה הקמורה. כוכבי־זהב מחייכים אליך, ושלוַת אושר ובטחון ממלאת את לבך. רק אם מביעות שפתותיך את מלת־הקסם, ציון וירושלים, יודע אתה שיש אי־שם בעולם, בפינה רחוקה וקדושה, מקום בטוח ושלֵו עוד יותר. וטוב שקיים מקום נכסף כזה, התפילות מקשרות אותנו אליו ובית־הכנסת מבשר אותו; ויום יבוא – ואין לשער את האושר והשמחה – וכוּלנו נעלה למקום הגעגוּעים, לציון ולירושלים, ומשיח בן דוד יסול דרכנו. – מעל ארון־הקודש כתוב באותיות־זהב: “שיויתי ה' לנגדי תמיד”. בחוץ תוכל לקרוא אפילוּ מעבר הנהר את הבשורה שעל פתח בית־הכנסת. “בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהילה”, ומהגבעה שעליה מתנשא ברוב פאר והוד ארמונו של השר ־ אפשר עוד לראות את שני הלוחות עם עשרת הדיברות שעל גג בית־הכנסת. – מאז עברו שנים רבות, נשתנה העולם, ובבתי־כנסיות שונים ניסיתי להתפלל. זה כמה שנים שזכיתי לעלות לארץ־ישראל. ביקרתי בבתי־כנסיות של עדות שונות, בירושלים ומחוץ לה, ולשוא חיפשתי שמץ ממנוחת־הנפש שהעניק לי בית־הכנסת במולדתי. יש שאני כבר מתיאש למצוא אותה, וגם אירע לי שבאמצע התפילה עזבתי את בית־הכנסת. המציאוּת לא עמדה במבחן בפני התמונה הקדומה שבנפשי. האל, בוחן כליות ולב, בודאי סלח לי – אמרתי כי אעבדנו בכנוּת גדולה יותר אם אקרא ביחידות, חלק מהתפילות, פרק מהתנ"ך, או אתעמק במעשיו שכוּלם בחכמה עשה.

אבל אותו ערב־שבת הרגשתי מעין דחיפה לחפש מחדש מה שאבד לי. בלי להתכוון למטרה ברורה, לאיזה בית־כנסת מיוחד, הלכתי להשתתף בתפילת ציבור.

כבר החשיך היום כשעברתי ברחוב הגדול שבאחת השכונות החדשות של ירושלים. דממת שבתון שפוכה היתה על הכל. מרחוק נראו רכסי ההרים באור אדמדם סגול וכחול קודר. דמדומי החמה העלו בשמים שפע של גוני צבעים זהבהבים ולוהטים כאש. אחרי השרב הקשה נשבה מן ההרים רוח קרירה משיבת נפש. נשמעו קולות המתפללים מבתי־תפילה שונים. תקפה אוֹתי התשוקה לטייל כך לאט־לאט, משכונה לשכונה, ליהנות מקסמי ערב של העיר הקדושה ולשאוב את צלילי התפילות של אחי בני ישראל. אני, המטייל הבודד, הייתי אתם, הרגשתי באחדוּת מוזרה שביניהם וביני ובין כל בתי־הכנסת שבגולה בהם התפללתי לפנים. אזני מכוּונות היו לקול התפילות, ועיני קלטוּ את הוד המסתורין של הרי ירושלים השותקים.

עם שאני משוטט שקוע ברעיונותי, רואה ואינו נראה כביכול למתפללים השונים שבתפילתם השתתפתי, שמעתי כאילוּ איש פונה אלי בשאלה: “הוא מחפש מנין?” נבהלתי. לפני עמד יהודי זקן, חבוש שטריימל, הסתכל בי בעינים בוחנות ואמר: “לאמיתו של דבר מאוחר, מאוחר מאוד, ברוב בתי־תפילה כבר גומרים. האדון מחפש מנין? הבה נלך!” בלי לענות הלכתי אחרי האיש, עברנו ונכנסנו לשכונה אחרת. דרך סימטה קטנה הגענו לבית־הכנסת שהיה ידוע לי מכבר, אלא שלא התפללתי בו מעודי. נכנסנו, האיש הזר הסתלק ואני נשארתי עומד במקום הפנוּי שמאחרי השורה האחרונה. החזן הנעים ב“מזמור שיר ליום השבת”. חום כבד שרר בבית. השרב כאילוּ נצטבר בכתליו. כמעט שלא יכולתי לנשום. החזן פתח בתפילת מעריב.

 

ג    🔗

מרגע שעמדתי להתפלל התחיל משהו מבהיל אותי. זיעה כיסתה פני. דימיתי להכיר את בית־התפילה, אבל הכל היה שונה ממה שקיויתי. כתלי הבית דומה כאילוּ מרוּפדים היו בד צהוב מוּכסף. דבר כזה לא ראיתי מעולם אלא בדירות של יהודים עשירים בארץ אשכנז! לפני העמוד התנוססה מנורה בת ששה קנים והמנורה כוּלה מעשה עץ חום וגס. בקנים העבים בערו אגסי־חשמל. הפתיע אותי שבאולם הרחב היה מספר גדול של מקומות פנוּיים, ולתמהוני אפשר היה לראות באפלוּלית, מעבר לדלת בית־הכנסת הפתוחה מן הצד, המון אנשים מתפללים בחצר. לא יכולתי להבחין בפניהם, גם קולם לא נשמע, כאילוּ אילמים היו. המון גדול זה – מדוע הוא מתאסף בחוץ, ופה רב המקום? אין זאת כי בגלל החום הנורא שבפנים, העדיפו אנשים אלה לעמוד בחצר רחבת־הידים. עצי החצר הניעו את ענפיהם, ודומה היה שהם מכסים בעליהם הארוכים את פני המתפללים.

קולו הערב של החזן התנשא, וגל תקופות מן העבר עלה בבית־התפילה. האין זה החזן המפורסם של הקהילה הקדושה מֶץ שעליו מספרת גליקל מהַמֶלן?

לא פיללתי לפגוש פה גם בפרופסור הידוע לפילוסופיה. ראשית־כל: מה מעשהוּ בבית־כנסת, ובכלל הרי מקומו בבית־התפילה של עולי גרמניה. גוּפו היה קטן עוד יותר מהרגיל, בפניו הענוותניים היתה מין ביישנוּת עצובה, כאילוּ הצטדק בפני ריבונו־של־עולם על שהוא מטריח אותו בתפילתו. – ובודאי שלפילוסוף גדול זה היו גם דעות משלו בענין התפילה. – נזכרתי שאחד מידידיו סיפר לי כי חולה אנוּש היה האיש במשך חדשים, ביחוד דיכאוּ אותו הידיעות המזעזעות על גורל בני משפחתו שנספו כולם בטבח האיום, ונותרה רק אמו, זקנה בת תשעים שנה. אבל אשה זו יצאה מדעתה. – משהרגיש הפרופסור במבטי, כבש את עיניו בקרקע.

ארבע שורות לפני הפרופסור עמד בנקאי צעיר שהכרתי עוד בגרמניה, בטרם נשא אשה עשירה ונהפך לבנקאי. – אז הרצה הרצאות נלהבות למען הצדק ושויון־זכויות לכל בני־האדם. עכשיו הוא חי על כספו בבדידוּת, וידו קפוצה מתת למוסדות־צדקה. פניו היו אדישים לחלוּטין בשעת התפילה. צנום וגבוה היה האיש, פיו כמעט סגור תמיד וכוּלו כמשולל תנועה. – לפתע נתלוּ עיני באדם שהרבה שנים לא ראיתיו ועכשיו נזדמן לי פעמַים במשך עשרים וארבע שעות. אמש, קרוב לחצות, מצאתיו בחברה משונה מאוד בשעת שמחה של מצוה. חמש־עשרה שנים עברו מאז פתח לי בעל בית־החרושת הגדול בפעם האחרונה את דלתות הוילה הנהדרת בעיר הגרמנית. תמיד הצטיין האיש באלגנטיות בלתי־שכיחה, בשפמו הקצר היה דומה בימים ההם לסופר סטיפן צוייג. כנהוג בין הרבה מאחינו יהודי אשכנז, היה האיש אדוּק קיצוני ומודרני כאחד. אכן, אדיקוּת זאת משונה היתה. בת אחת צעירה היתה לאיש בימים ההם, יפה ונבונה. האוירה בבית העיקה עליה ללא־נשוא; הגאוה הבוּרגנית התמימה של חוגים אלה, וכל אפי החיים ההוא – העלוּ בנפשה תגוּבה חריפה ומוזרה. העלמה התקשרה עם אנשים שאורח־חייהם שונה לחלוּטין מזה שאביה ראה בו את ההתגשמוּת היחידה של אידיאל תרבוּתי. גם אני הייתי אז קרוב לה. בעין רעה קיבל אביה, בעל־בית־החרושת המפורסם, את ביקוּרי בוילה המפוארת. עוד אני רואה בפניו אותו צחוק קל ואדיב, המעורב בביטוּל גמור וסירוּב עצור של איש החברה הגבוהה, בשעה שהוא עצמו פותח לי באקראי את הדלת. “אַה, אדוני, בבקשה, בתי בודאי תשמח”. הוא מדגיש את המלה “בתי”, ובקלוּת אלגנטית ואירונית הוא מרכין ראשו ומכניס אותי לטרקלין הגדול המיועד לקבלת אורחים נכבדים. עוד קידה קלה ואני עזוב לנפשי, קטן ודל־ערך בין הרהיטים הנהדרים המבלבלים אותי. אני כה מתבייש – והרי מדמה אני בנפשי להיות מהפכן! כפרי עלוב אני בשעה זו, הרהיטים, הצחוק והקידות של בעל־הבית – כוּלם מציקים לי.

לא עברו חדשים רבים ונמאסתי על בת־טובים זו. – אחרי זמן מה שמעתי שנישאה לאיש עשיר שניהם נסעו לאמריקה. ואף זאת אני זוכר עוד: שמו היה אדוּקי. – עברו שנים הרבה וסיפרו לי שבינתים נתגרשו. עוד בת אחת היתה לאיש; גם היא נישאה ונתגרשה בינתים. – הבת השלישית היתה בימים ההם ילדה קטנה. – אתמול, קרוב לחצות לילה, הייתי משוטט בחוצות ירושלים; הלילה היה ליל שרב, שאינו נותן לאדם מנוחת שינה, ואני מתנהל לאִטי באחד הרחובות הראשיים של העיר החדשה. לאזני מגיעים קולות תוּפים כבדים, עמומים במונוטוניות מכאיבה. הקצב הולך ומתגבר ועם שאני הולך יכול אני להבחין בין הקצב הטרוף של התופים צלילי מנגינות של חסידים. הקולות מושכים אותי, מין סקרנות עצובה דוחפת אותי, עד שאני עומד בסימטה מלוכלכת על־יד איזו מסעדה כשרה. מסך־הברזל שלפני הכניסה הרחבה לא הוּרד בגלל החום הקשה, ואני, רואה ואינו נראה, משתתף פה בשמחה של מצוה. – השמחה, הריקודים, השירים, מלים הוּנגריות בודדות, תלבושת הנשים והאנשים – הכל מעיד על חוג יהודי של מאה שערים, בני “בתי הוּנגריה”.

והנה מתקרבים החתן והכלה. – רגשת נפש חזקה תוקפת אותי – לא, אינני מאמין למראה עיני! האין זאת אותה בת־טובים, בת בעל־בית־חרושת מהעיר הגרמנית הגדולה? לא ייתכן! הלא היא חיה באמריקה, זה הרבה שנים, ובעלה אדוקי שמו, איש מודרני וחפשי הוא, וגם בת להם; כל זה ידוּע לי זה כמה שנים, ומדי פעם בפעם, במשך עשר שנים האחרונות, סיפרתי לעצמי, ־ לסיפוּקי אם תרצו – מעשה בבת־טובים שמרדה כביכול בבית אביה, למדה רפואה ויצאה ל“תרבות רעה”. לא ולא, מעולם לא הייתי אדיש כלפי פרשת מעשה זה, כלל וכלל לא, ולעולם לא אהיה אדיש, אבל עצם המעשה כבר מזמן אינו מרגיז אותי, ובקורת־רוח מסוימת, שגם קורטוב של לעג בה, גומר אני בלבי מזמן לזמן את המעשה במשפט מוסכם: “ושם בעלה אדוקי והוא איש־תעשיה באמריקה”. גם זו לטובה שבאמריקה הם. – חסל סדר הענין.

ועכשיו מה? תעתוּעי שרב? אני מסביר לעצמי: הכלה פה צעירה היא; היא מרכיבה משקפיִם, שלא כידידתי מאז. הכל נשתנה – והכל אפשרי כיום.

עוד אני עומד מפקפק, ולפתע מתחיל הענין מתברר. אין ספק, זהו בעל הוילה מאז. אבל היכן גאוָתו? אם זו איננה, הרי אותם הפנים נהפכו שוב לפנים אחרים; והאיש אינו דומה לסטיפן צוייג עוד. שפמו אפור, שערותיו לבנות ועיניו החומות, שתמיד הזכירוּ לי את עיני בתו, עייפות ומלאות תוגת ישישים. על־ידו ישבה אשתו והפאה הנכרית שלה היתה שמוּטה ומשומשת, בדומה לפאות נכריות של נשים זקנות מדלת־העם. ומסביב סערו הריקוּדים של אנשי מאה־שערים. השירים הצעקניים הולכים ומתגברים, כעין בולמוס של שמחה אחז את הקרוּאים.

ובאמצע המעגל אותו איש גרמניה עם אשתו. צחוק קל, שמרחוק הוא מזכיר לי את הצחוק הידוע, כאילוּ קפא בפניו האפורים, אבל צחוק אחר וזר טבוע בעור מקומט מסבל וצרות. – עוד ישיבתו זקופה, אבל לרגע קט רואה אני והנה הוא מכסה בידו הימנית על עיניו, ידו השמאלית נאחזת במשענת הכסא. – והחברה סואנת ורוקדת. אם כן, הרי זו חתונתה של הילדה הקטנה מאז. – מסופקני אם באותו עולם שעבר היה אבי הכלה מרשה לחתנו של היום להיכנס לפרוזדור דירתו.

עכשיו בבית־הכנסת עמד האיש כמעט על־ידי. פניו היו עייפים עוד יותר מאשר אתמול. קמטים קודרים ועמוּקים מתחת לעיניו הכהות; כובע משומש מלא כתמים על ראשו. עיניו נתקלו בפני, לרגע כאילוּ גיששו בהיסוס אחר משהו שצלל כבר בתהומות עבר רחוק וזר מאוד, ושוב הסתכל בי האיש, וראשו שח קצת. אחר־כך הסיח דעתו ממני, וגם אני שכחתי אותו, הואיל ותופעה אחרת משכה את לבי.

 

ד    🔗

הקהל מתפלל, החזן מרים את קולו; והרב הישיש שכוּלו אומר כבוד, פאותיו וזקנו לבנים כשלג, סוקר בעיניו הכהות את עדת המתפללים. – נושא אני את עיני כדי לפתור את הסוד הכבד הצפוּן בפניו הקפוּאים והמאובנים. הרב – הלא זה אבי זכרונו לברכה, כפי שהוא צפון בלבי משנותיו האחרונות. גם הכובע השחור והרחב – לפי מנהג חכמי הדור – על ראשו, בגדיו השחורים והצחים מעידים על תלמיד־חכם שגם בחיצוניותו הוא דואג לכבוד התורה הקדושה.

אם כי אדישוּת רצינית שוכנת על פניו, כאילוּ מעולם לא היה רצונו לראות איש יהודי בתורת יחיד, אלא רק את הקהל כוּלו, כחטיבה קדושה אחת, בכל־זאת אני כובש את פני בקרקע, ולא עוד אלא שאני מתישב על הספסל ומסתיר פני בסידור. – מה אגיד לו לאבי אם ישאל אותי לשלום אמי, אחי ואחותי? הוי! גזירה נגזרה על נפשות צדיקים בגן־עדן, שנסתרו מפניהם דרכי העולם של השנים האחרונות! גזירה אכזרית ומרה, כי אילמלא כן היו מתפללים והיו טוענים לפני הכסא שלמעלה כדי להציל אותנו, וזכותם היתה מגינה עלינו. מה אגיד לאבי? האם אוכל לספר לו שאמי נמצאת בארץ התופת במחנה־ריכוז? שאחי, מוה“ר ר' אליעזר, גורש עם קהילתו לפולין לפני שלוש שנים? איך אשא פני, מה אדבר על שאר הזוָעות שפגעו במשפחתנו ובכלל ישראל? עם שאני כובש את פני מציץ אני דרך אצבעות ידי באבי. הוא אינו רואה אותי. מתפלל הוא בכוונה גדולה וכמו שעשה משך כל חייו בבית־הכנסת בעיירה, בה שימש רועה נאמן עד יום מותו, לפני חמש־עשרה שנים. – על־ידו, מצד שמאל, רואה אני ישיש קרוב למאה. ידוּע לי האיש, זה דוד אבי, ר' אברהם ז”ל, מנכבדי הק"ק פרשבוּרג. בשקט ונחת הוא מתפלל, כאילוּ רוב בנותיו ובניו לא נשחטו שם בגיא ההריגה, ורק אשתו הזקנה, בת תשעים, חזרה בימים אלה ממחנה־הריכוז שכוּלה וגלמוּדה לעיר מולדתה. לא יכולתי נשוא את המחזה האיום וברחתי לחצר בית־הכנסת.

 

ה    🔗

ברגע הראשון תופסת עיני רק את ההמון העצום שאליו אני מתקרב. באפלוּלית, המטשטשת ראשי קוים, דומה עלי ההמון כאין־סופי – אין להבחין בין צורה לצורה, פני האנשים מרחפים כצללים לעיני. כוּלם מעבר לכל גיל, מעין יצוּרים בעלי נעוּרים וזיקנה. – חצר בית־הכנסת רחבה, רחבה בלי גבול. היכן הבתים המסמנים את תחוּמיה? מוזר במיוחד שבגן עצמו לא נשמע קול, אפילו הקל ביותר. רק כאילוּ ממרחק גדול, מאיזה עולם אחר, חודר קול החזון מבית־הכנסת לתוך החצר. אבל אין לקלוט אף מלה אחת. מין זמזום ערֵב, בלתי־פוסק, דק ומעופף בקלוּת באויר, מגיע מבית־הכנסת, אלה הם קולות המתפללים. מדי פעם בפעם נשמע רשרוש עצי הגן כשרוח־ערב צוננת משתעשעת בענפיהם. הקהל הרב שבגן שותק. אין להרגיש אפילוּ בתנועה הקטנה ביותר. קפאון. הקהל אינו מתפלל. אין איש פותח את שפתותיו. הקהל עומד דומם מסביב לבית־הכנסת, החצר דומה עכשיו כסוגרת על בית־הכנסת סביב־סביב. ואם כי לא נשמע מאומה – ציפיה כבדה ממלאה את ההמונים. כאילוּ נמנו וגמרו בלבם שלא לעזוב את המקום כל עוד התפילה נמשכת כאן.

חשבתי, קרוב אני לקהל זה, אבל כל מה שאני מתקרב מרגיש אני בריחוק גדול ביני לביניהם. – דומה שרק בהם תלוי הדבר אם אוכל לראות אחד מהם. לפתע כאילוּ אחד מהקהל מנענע לי בראשו. שומע אני את קולו: “רואים אנו ואיננו נראים, רואים היינו ולא היינו נראים”. – הקול קול עמוֹק ויפה. ממשש אני בזכרונותי; קול זה שמעתי הרבה פעמים, אז – פתאום ואני רואה את בעל הקול, הוא מחייך חיוך עצוּב: ידידי וחברי הטוב, ר' ליפמן. רואה אני באור מנורות החשמל שמן הרחוב את משקפיו המבריקים ואת כובע־האומנים האלגנטי והרשלני כאחד שעל ראשו. שומע אני והנה הוא מכעכע כדרכו לפני שהוא פותח בשיחה. – ביתו תמיד פתוח היה לרוָחה לעניים ולמרוּדים, רץ היה אחרי כל מצוה ודורש משפט יתום ואלמנה. בילדוּתו לא למד הרבה תורה, אביו איש פשוט היה, אבל אחרי מלחמת־העולם הראשונה עשה לילות כימים, כל שעותיו הפנוּיות קודש היו לתורת ה‘. לא היתה לו שמחה גדולה מאשר לשבת בשבת, וכיפת־קטיפה על ראשו, לפני ספר משניות. מעולם לא ראיתי אותו לא ברחוב ולא בטיול, ועל אחת כמה וכמה לא בבית־ספרנו, בלי ספר תנ"ך קטן במעילו. “מה אתה מחפש פה, הלא מקומך בפנים”, אמר ר’ ליפמן. “משהו משך אותי הנה, אפשר – אתם, בשבילי הענין לא נגמר. וגם בפנים הדברים אינם כמו שהיו, אבל אנה אלך? הנשמע כדבר הזה, ר' ליפמן? המתים עומדים בפנים בראש, ולא סתם מתים, אלא למשל אבי ז”ל, ובכלל אלה שמתו לפני הרבה־הרבה שנים. ברחתי ר' ליפמן, ברחתי".

“הם־הם”, מכעכע ר' ליפמן, “במובן מסוּים הם אינם מעניינים אותנו – אין קשר בינינו, אינם יודעים ולא ידעו לעולם מה שאירע לנו, מכבדים אנו אותם; אבל זה דבר אחר. גם אתכם לא שכחנו, אם כי בודדים ועזובים היינו לאין־שיעור”. נאנח ר' ליפמן אנחה כבדה, שהסעירה את החלל כוּלו כאילוּ היתה מלוּוה אנחות של מקהלה סמוּיה. הוסיף הקול ואמר: “יפה שבאת, לא שכחת אותנו, ראה, גם ר' שמעון בינינו”. נשאתי את עיני ונתקלתי בעיניו החמות והטובות של חברי, ר' שמעון. עומד הוא בפנים חיורים מאוד, כפוף ורזה: “אה! אתה, אתה, חן, חן – בודאי אתה יודע הכל”. הרכנתי את ראשי. “ובכן, הזוכר אתה עוד את ליל החורף האכזרי ואשתו הצנועה, מרת פסיל, ילדה לי בבית־החולים את בני יחידי, הנחמד והיקר אליהו?” – “כן, ר' שמעון יקירי”. “רואה אני את שנינו בדרך בליל סוּפת־שלג ולבי הומה משמחה והתרגשות וכל הדרך כולה פי מלא תודה והבטחה. הזוכר אתה?” – “אני זוכר את הדברים, ר' שמעון”. – “חזור־נא, ידידי, על דברי, לך קל יותר לחזור עליהם!”

“נודר אני ללמד את הילד את תורת ה' שיהיה תלמיד־חכם ועוסק במצוות”. – “יפה אתה זוכר – הוי בני, אליהו בני… לא ניתנה לי הזכוּת לגדל אותך לתלמיד־חכם… כי בן שבע היית בהילקחך.־”

רוח קלה מנשבת בגן כקול משקיט, ואחר־כך דממה. – בית־הכנסת עודנו מוּאר בשעה זו.

קולו של ליפמן פונה אלי: “אז לימדת אותנו משנה וגמרא, תורה ונביאים – לא חדלנו ללמוד, ר' אליעזר אחיך מלמד אותנו, גם הוא בינינו, ואת ר' יוסף הרופא בודאי שלא שכחת”.

“לא שכחתי ולא אשכחנו”.

עומד לפנַי ר' יוסף הרופא ועל פניו אותה מנוחת־נפש שממנה היה מעניק לחולים. “הראיתי לך, ידידי, אז, באותו עולם שעבר וחלף, את התמונות היפות של מסע־הנישואין שלי. בחרתי אז בארץ־ישראל הנכספת. אני ואשתי בילינו פה שבועות בלתי־נשכחים. לא עלה בידי אחר־כך לעלות עליית־קבע לארץ הקדושה – את ילדי אתה זוכר עוד, חברי הטוב?”

“איך אשכח את חוה הקטנה, החיננית, עם תלתליה הצהובים, ואת בנך קלמן שתחת השגחתי כביכול הוכנס לבריתו של אברהם אבינו. הלא ביקשת ממני אז, בבית־החולים של הגויים, לדאוג שהכל יהיה כדת וכדין. בנפשי חיים הילדים עם כל ילדי ישראל הגדולים והקטנים שבגולה”.

“אגיד לך, ידידי, שמח אני על אף הכל שנפשי פה, אתכם יחד בירושלים. אני וחברי מתהלכים פה רואים ואינם נראים, וכמעט כל פינה ידועה לי מאז. הרביתי לטייל ברחובותיה של ירושלים ונשארתי נאמן להם. – שקט אני וכולנו מצאנו מנוחתנו. אמנם לא שכחנו ולא נשכח ואין ביכלתנו להבין את הגזירה הנוראה, וגם לא תפקידנו הוא, כמו־כן לא תפקידכם. חיים אנו בלבותיכם ואתכם אנו; אין זאת תשובה, אין זה פתרון. עליכם לחיות בלי תשובה, כמו שנגזר עלינו למות בלי למצוא אותה”.

רציתי לשאול עוד את ר' יוסף דבר־מה והלכתי לכיווּן שממנו בא הקול. – פתאום ראיתי את עצמי עומד ברחוב ואין זכר עוד לקהל העצום. הירח כבר עלה בשמים ומבתי השכונה נשמעו צלילי זמירות של ליל־שבת.

 

ו    🔗

"סלח לי, רוצה אני לספר לך משהו, מחפשת אני אחריך כל הזמן. – –" עדיין אני בדרך למסעדה וקול נשי רך ומתחנן מעורר אותי מהרהורי הקודרים. הקול חודר לנפשי, כמיתרי כינור מתוקים. מי זה המדבר אלי, איזו נימה רווּיה עצבת עדינה עולה ממעמקי הנפש? אני מביט מסביב, מאוד רחקתי ממטרת דרכי, לא אוכל למצוא דרך בשכונה זו. לאמיתו של דבר, קשה לדבר פה על שכונה; הכביש מתפתל ועולה, בתים מבודדים רק פה ושם ולעתים מגיעים קטעי שיר ערבי לאזני, כאילו קינת־עצב מונוטונית השתפכה מעולם בלתי־ידוּע לתוך נפשי הרווּיה תוּגה.

לאור הירח אני קולט את מבטי העוברים־ושבים, עיני־פרא זעוּמות, או עינים קרות ואדישות. כבר אני נמצא במרומי העיר, עומד אני שעה קלה כמי שמחכה לחברו שאיחר קצת. מימין, רחוקים וקרובים כאחד, מאירים לי בחיבה נרות־שבת של שכוּנות יהוּדיות.

“אני מחפשת אותך כל הערב, לא ראית אותי שם, והייתי בסמוך אליך מאוד. לוּ רצית, ודאי יכולת לראות אותי”. – שנית מושך אותי הקול הרך והמקונן, המכה גלים בנפשי, ונופלות ומתבטלות המחיצות הקלושות של ההוֹוה. – רואה אני לפני את תלמידתי הנחמדה, את יהודית, היא מתקרבת אלי ובפניה אהבה ביישנית ועצורה, רמז לתוכחה ושמץ של תרעומת. – מעיניה, אשר כגון השקד, מנצנץ עלי מבטה הלח והמוצעף.

“גם אַת היית בבית הכנסת?” שואל אני. – “כן, ביניהם הייתי, עולמם עולמי. מבינה אני לתמהונך, שכן לפנים לא היה מעניני לבקר בבית־הכנסת. אבל בתי־כנסיות אלה זה כבר אינם קיימים, זה ידוע לך. ועצם כל הענין נשתנה בשבילכם ובשבילנו – חלק אני מהם, הם הולכים – הולכת גם אני, מקומם מקומי – זה נשאר. בחצר, מאחורי עזרת־נשים, יכולת לראות אותי, תמהה אני – וכי באמת לא ראיתני? משם לא רציתי לקרוא לך”.

“האמיני לי, יהודית, לא ראיתיך, אבל באותן שש השנים, מאז ראיתיך לאחרונה, לא היה יום בו היית זרה ללבי”. – “המ־המ”, עונה קול מהסס ומפקפק, "דווקא בגלל הדבר הזה, יותר נכון – בחלקו – אני פונה אליך. ובכן, מורי וידידי – תרשה לי לקרוא אותך גם כך – ובכן, אתה יודע כמוני, שכבר עברו שנתים, נכון? – –?

“אינני יורד לסוף דעתך, יהודית. לאילו שנתים את מתכוונת?” יהודית מחייכת חיוּך סלחני, מנענעת ראשה ומסתכלת בי ברחמים: “אה! שכחת, תיארתי לי ששכחת – אין דבר”.

“אבל, יהודית, הואילי בטובך להבין ששאלתך בלתי־ברורה בהחלט, קשה לענות על שאלות בלתי מובנות.– –”

יהודית מרכינה את ראשה היפה לסימן הסכמה ועונה: “נכון, נכון, זה עצם הדבר שהשאלה הפכה בינתים להיות בלתי־מובנה – הוא־הוא שאמרתי. – –”

אין מלים בפי ובמבוכה אני ממשיך דרכי בכביש ההולך ונעשה תלול, על־יד יהודית, שנינו שותקים. ומצעד לצעד צפים ועולים ומתגלים לפנינו מימין הכביש, לאור הירח, פניה המוכספים של ירושלים העתיקה. האויר שקוף ובהיר ובבוּאת העיר האצילה, הדוממת והנצחית הופכת את המציאוּת, את העבר וההווה, לאגדה ללא ראשית וקץ. פניה המאובנים והרציניים של העיר חופפים על הכל, מעל מה שהיה ועוד יהיה.

יהודית מפסיקה את השתיקה: “הזוכר אתה, מורי וידידי, אותו יום־סתיו בהיר וצח, יום שבו מעורב עוד משהו מהחן והיופי של הקיץ – ובאותו יום, בשעה מאוחרת של אחר־הצהרים, מטיילים אנו שנינו בפרברי העיר. גם אז עלה הכביש ונעשה תלול, לפנינו מתגלים יערות נהדרים ובין יערות שכונות עליזות, מבין ירק העצים מאירים לאור דמדומי חמה הגגות האדומים של הבתים. הזוכר אתה?” – “אני זוכר, יהודית. – –”

“ואתה הולך על־ידי, ובאצבע אתה מרמז על ההרים הרחוקים באופק. שומעת אני את דבריך כאילו היה זה עתה: ‘הביטי, יהודית, לו המשכנו את דרכנו מעבר להר הזה, הרחק־הרחק, היינו מגיעים לעיירת מולדתי’. – כן, כך דיברת. אחר־כך הגענו לפסגת גבעה, הרים מכוּסים יערות סביבנו, בתחתית ההר עמק, נהר עליז הולך ומתפתל וגשר צר מחבר את שתי גדות הנהר, שעליהן מתנשאות וילות יפות. הרואה אתה את הכל?”

“אני רואה, יהודית”.

“הערבים בעונה זו כבר קרים שם, ואתה מכריח אותי ללבוש את המעיל שבידי. ערפל דק ולח, שהעלה ריח של ענפים רעועים עם סבך עץ שדה שרופים, התפשט מעל האופק וטישטש את קוי רוכסי ההרים. השמש השוקעת מבליטה את שלל הצבעים של עצי הסתיו המוקדם. מלאת אושר אני – ותוגה קשה תוקפת אותי. הכל עוד בתקפו פה, הכל עוד צוהל מחיים, והכל נוטה למות. מריח העלים הרקובים עולה נשמת המוות. אני עוד ילדה צעירה, בת שש־עשרה ולא יכולתי לעצור בדמעות. הזוכר אתה? זה היה שבועות מעטים לפני עלותך לארץ־ישראל”.

“זוכר אני היטב, יהודית”.

“והיום, רשאית אני לגלות לך מה שכבשתי בקרבי באותו יום־סתיו, זה לא היה יום סתם, ואותו נוף לפנות־ערב – הוא רמז לי על הכל. המבין אתה?”

“אני מבין, יהודית”.

“אבל אז, כמדומתני, לא הבינות למצב־רוחי, דיברת על עלייתך לארץ וצחקת לדמעותי”.

“צחקתי רק למראית־עין. –”

“כשאני מהרהרת עכשיו היטב בדבר – הרי זה היה בכלל הטיול האחרון. אחר־כך – הרבה זמן עוד לפני הגירוש, אסרו עלינו לטייל. – אז היו עוד גם הורי. –”

לא העזתי לשאול את יהודית לגורל הוריה.

“נהרגו, תחילה אבי, ולפני חצי שנה – אמי”. יהודית שתקה רגע ועיניה כאילו חיפשו משהו הרחק מעבר להר הצופים. –

“אבל לאמיתו של דבר, אם גם כל זה חשוב לי מאוד, אין זה עיקרו של הענין שבין שנינו. אם כן, מורי, אז אמרת: 'בעוד שנתים, חושב אני, אסתדר בארץ ואז, אם תרצי, אשתדל להעלות אותך לארץ־ישראל. אתה זוכר? – שנתים אלה עברו – –”

“במחילה, יהודית, אינני מבין לדבריך. צודקת אַת, אמרתי אז את הדבר, אבל ראשית־כל סירבת אז, סירבת בכל תוקף. זוכר אני את דבריך: ‘אז אהיה בת שמונה־עשרה – ורוצה אני להישאר עם הורי’. –”

“הוי, מורי הפיקח!” ויהודית כמעט שצוחקת צחוק של בוז: “דומה לי שמאז לא הגדלת בחכמה להבין דברי אשה. –”

" – – –"

“יכול להיות שטיפשי הוא הדבר, אבל אחרי שנתים חיכיתי שאשמע באיזו דרך שהיא משהו – לא שמעתי מאומה. –”

“אבל, יהודית, סגור ומסוגר היה העולם, אזלה ידנו מלהושיע, לא יכולנו לכתוב לכם, לא ידענו מאומה, גם לאמי, לאחי ולאחותי לא יכולתי לעזור…”

"צודק אתה וצודקת גם אני. קיוינו לכם בכליון־עינים שתעזרו לנו – אתכם היינו, דומה שלנס חיכינו ולא זכינו לו. –

"ובכן – עוד זאת רציתי לספר: יומם ולילה קיויתי לאשר לא בא, וגם כמדומתני לא יכול היה לבוא, ויום אחד נסעתי לאותה עיירה בהרים שעליה רמזת בטיוּל האחרון, שמעתי על קרוב רחוק של משפחתנו שגר שם, ואמרתי לאמי – אבי כבר מצא בינתים את מנוחתו – שמתגעגעת אני לעיירה קטנה. שם בודאי הרשעוּת אינה מורגשת כל־כך. נסעתי, רציתי לראות את העיירה מעבר ההרים, רציתי לדבר עם אמך, עם אחיך ששימש שם רב. –

"ביום שהגגעתי למחוז חפצי – הכינו יהודי המקום את עצמם לגירוש. – את אמך שלחו – כידוע לך, למחנה־ריכוז, ואת אחיך, ר' אליעזר, עם קהילתו לפולין. – לא אשכח מה שעשה ר' אליעזר באותו היום. הוא ידע מה גורל צפוי לו. הוא ניחם את אמך וניחם את אנשי קהילתו. לפנות־ערב ביקר אצל הכומר הקתולי. באדיבות וברחמים קיבל אותו הכומר. ‘אדוני, אמר אחיך, אתה רועה צאן־קדשים ואף אני כן. הולכים אנו מפה ומוסרים את נשמותינו בידי יוצר־כל. – ספרים קדושים, ספרי־תורה משאירים אנו, כתבי־קודש מספרית אבי וסבי, שהיו רבנים כמוני. בקשה גדולה לי למעלתו. יקבל את כתבי־הקודש וישמור עליהם’. הכומר מילא את בקשת ר' אליעזר אחיך. –

"למחרת עזבתי את העיירה, בני משפחתך לא ידעו עליך הרבה, גם לא קיבלו ידיעות.

"דע, מורי, כתבי־הקודש שלכם מצוּיים אצל הכומר הראשי של העיירה מעבר להרים – אפשר תביאם לארץ־ישראל? אני – אחרי זמן־מה באתי לאותו מחנה שגם אמך היתה שם. –

“ועכשיו, מורי ויקירי, עלי לעזוב אותך, נתברר לי הענין במידה שהדברים יכולים להתברר לנו. עליך לחזור העירה ואני – כולנו נועדנו להיפגש שם, אתה מבין?…” ויהודית רמזה לגבעה שמימין להר־הצופים. “שם נתכנס כולנו למעלה מירושלים, קרוב לחומותיה…”

ממרחק רב שמעתי עוד את הקול הרך כמנגינה מתוּקה ועצובה: “שבת שלום”. –

ירדתי העירה, ולפני, לאור הירח, ירושלים בהוד ותפארה, ומעל האופק מעין טוהר נהדר ובהירות עליזה ורצינית כאחת.