מעוטף פרוות יושב פרדיננד לפני הבית, בית קטן נמוך, מכוסה רעפי־עץ, בפינת הסימטה וכיכר־השוק. אפלה הסמטה, צרה מאוד, עגומה; הלאה משם היא מתרוַחת מעט, אבל לעולם אינה מוארת יפה, ותמיד היא דחוסה; מכאן – אחורי בית־הקהילה, אחורי בית־הרב, וביניהם דחוק בית־מאשק, צר מאוד; אחר־כך – אחוֹרי בית הכנסת – חומה משחירה קלופת־טיח. ריחה של הסימטה – ריח מי־רגלים. נוח להטיל מים בכתלי הסימטה; בתחילתה צרה הכניסה מכיכר־השוּק – בקושי יכולים שני אנשים להידחק זה ליד זה – ונוח מאוד למשתין להביט לכאן ולכאן, אביו של פרדיננד יודע זאת; זקן הוא, מטיל מים לאִטו, במאמץ, נאנח ונאנק לרגל המשימה. כבר לא קל להשתין כלפני עשר שנים, עשרים שנה. הילדים שבחצר, מעבר לחומת־הסימטה, שומעים את אנחותיו־אנקותיו של פיליפ פורכט הזקן – המכונה שמוליק – כן, הנה הוא משתין.

ריח של מחסן־היי“ש, למטה מבית־מאשק – יי”ש־דגן, יי״ש־שבת, ספירט זול של תפוחי־אדמה. ריח מק ועובש מבתים מרקיבים, ישנים, על סף התמוטטות, שריח יי״ש מתאדה כמו משמרם; ריח חביות־יי״ש ריקות שיצאו מכלל שימוש, ריחות ממאפיית־בריכטה שבקצה הרחב של הסימטה, בראש הרחוב המוליך אל הקאפלה, מימין לבית־הכנסת, מול חצרו של יוליוס צייזל. מן החצר הזאת – ריח של עזים; העזים, העזים – הן פולשות למטבח. אחוזת־פלצות זועקת אליאונורה, קוראת ליוליוס: “יוליוס, יוליוס, העזים, שחורות ולבנות, לבנות ושחורות! יוליוס, הן אוכלות את העיסה, אוי, יוליוס! הן מכרסמות את עץ־האגס הישן, אוי יוליוס!”

ריחותיה וקולותיה של הסימטה: מאשק הצעיר משתעל שיעול יבש, הנהפך לשיעול מטרטר – שחפת. גם פרדיננד חולה־ריאה הוא; אבל פרדיננד, עטוף פרוות, מתחמם בשמש לפני הבית בפינת הסימטה וכיכר־השוק.

יוזפינה מזמרת בחדרה; היא כמו לבדה. אמה, גברת פוּרכט הזקנה, ישנה, או מכבסת כבסים ליד הנחל, בפלג, מימין לגשר־האבן המעוטר פסלי־קדושים בסגנון הבארוק, המגשר על הנחל החוצה את כיכר־השוק. משם עולים, עולים מבית מאסל – ייצור מקטרות ופוּמיוֹֹת, קולות שורקים־מטרטרים; מעליו שלט־הפליז של הסַפר סמוליק, מבריק כזהב, משקשק בקול חד רוח, בגשם; לחייו של סמוליק זוהרות בסוֹמק לפני ה“אטליֶה” שלו – פרדיננד העטוף פרוות אוהב את הקול החד, בולעו לתוכו, הוא מחממו מבפנים; גבוה עוד יותר בית־המרקחת: מאגיסטר וַצלאב הוֹאוּקאל, ריחות התרופות מגיעים משם עד לנחיריו של פרדיננד. גבוה משם – אלוֹאיס הופמן, רוָק, לפני ביתו פסל של פלוריאן הקדוש; מעליו – צוֹאוּפאל, בית גדול, בית־קומתיִִם, ראש־העיר צוֹאוּפאל. למעלה, לגמרי למעלה, לגמרי למעלה, דר החייט ז’אק, ומולו – בנקודה הגבוהה ביותר של כיכר־השוק, בפינת רחוב־הטירה, הכנסיה בסגנון־הבארוֹק. מימין, כלפי מטה, בזוית ישרה אל הבתים שמנינו – קארל אנטון הרס, סחורות־ברזל; סטראדאל, פונדק זיגמונד פרוינד; למטה משם, על הנחל, ליד הגשר התחתון, בית־העיריה הישן בסגנון הרנסַנס. חומותיו ליד המים; בית־העיריה אפור־ירקרק, אפור, אפור־ירקרק. פרדיננד, עטוף בפרוותיו, יכול לראותו. באמצע המחצית הימנית של כיכר־השוק, מול סמוֹליק הסַפר, ה“קאשנה”, הבאֵר העגולה, באֵר־מידות. בהנאה מסתכל פרדיננד במשרתות ההולכות אל הבאר, גיגיות גדולות בידיהן או תלויות להן אחורי גבן.

יוזפינה מזמרת בחדרה; היא כמו לבדה. האֵם, ליד הנחל, מתעסקת בכבסים; עכשיו היא מבהילה אותם. פיליפ פורכט מוכר פרוות בכפרים – פרוות של ארנבות־בר וארנבות־בית, פרוות־חתולים, פרוות־עזים. את החמות ביותר נתן לפרדיננד; אולי יחלים. זמרתה של יוזפינה משרה עצבות בנשמתו של פרדיננד. זמרה מיוחדת במינה היא זו: מזכירה דיבור מהורהר של תרנגולות המנסות לילל כחתולים. יוזפינה כמו לבדה בחדרה. היא מזמרת, ופרדיננד היושב, עיניו עצומות־למחצה, בשמש יוני, מטה אוזן אל תוך הפרוות העוטפות את גופו: כלום זמרתה של יוזפינה היא זו, או שמא בוקעים הקולות המשונים מן הפרוות? אולי זמרתן של נפשות חיות היא? הנשארו נפשותיהן בתוך הפרווֹת?

“נאנא־פוּלילי, נאנא־פולילי”. הנה היא רצה, האילמת מן הסימטה, בצעקות פרועות אל כיכר־השוק. “נאנא־פולילי” – רק הברות אלה תשמיע: צמותיה הארוכות, השחורות כזפת, מתנפנפות אחריה. רגליה המעוקמות ממחלת־הרככת כמו מסתכסכות זו בזו. עוֹרה החום מבריק. “נאנא־פולילי”. פרדיננד מתחלחל. יוזפינה מזמרת בחדרה למטה, קולה בוקע מאפלת החדר לתוך הסימטה. היא מזמרת, אבל פרדיננד שומע גם ילל־חתולים, נביחת־כלבלבים. יוזפינה אוספת את החיות, משכיבה אותן במיטתה, מדברת אליהן, מזמרת להן. אלה ידידיה וילדיה. יוזפינה, בת ארבעים שנים ומעלה, שׂערה סתור ונוצות של תרנגולות משורבבות בו; לעתים לנות גם תרנגולות במיטתה. אחותה הגדולה של יוזפינה היא הגברת הרצוֹג, מאטילדה הרצוֹג, מילדת בוינה. את האדון הרצוג לא ראו בעיירה מעולם. הלך לעולמו זמן קצר אחרי החתונה. נותרה רק הרצוגית מאטילדה. פרדיננד יודע: בקרוב תבוא לביקור, בעת התמרונים הקיסריים הגדולים.

הנה! פרדיננד זוקף אזנים. השער של האדון מאטל נפתח. להקה גדולה של תרנגולות מתקרבת אליו. בראש פוסע תרנגול צעיר הדוּר. הוא פותח פיו וקורא. יוזפינה יוצאת בריצה אל כיכר־השוק. עיניה לא תשׂבענה מן העופות. “איזה תרנגול צעיר יפה”, היא אומרת בקול לפרדיננד. זה מסתכל בתרנגול במבט ליאֶה; הקור תוקף אותו. שיעול כבד מטלטל אותו, הוא רוקק דם. שאגות נוראות נשמעות מעֶברה האחר של כיכר־השוק: “יחי האדון הנסיך קולאלטו! יחי הארנבות!”

קולו של אוֹקלז’אל הוא; שיכור כלוט, גונב־ציד. השוטר אֵדר ניגש אליו. אוֹקלז’אל נופל, מפרכס ברגליו: “יחי האדון הנסיך קולאלטו! יחי הארנבות!” פרדיננד רועד מקוֹר ומכנס את גופו המצונם אל תוך הפרוות מחממות.

 

ב    🔗

אוֹקלז’אל היה פועל ראשי בחצרו של ברוּקנר;

לפני שנים. איש אינו זוכר עוד את ברוקנר; זה היה מכבר, מכבר; יום אחד, אומרים – אבל מי אומרים? – גם פיליפ פורכט, הוא שמוליק, אינו יודע דבר. רק זאת יודעים: זה היה המשק העשיר ביותר, למרגלות ה“קאפליצ’קה” – הקאפלה, אחרי ביתו של מאטל. הגן –לא גן הוא זה, אלא פארק קטן; מידותיו כמעט כמידותיהן של שדרות־הטירה, פארק קטן. והסתכלו־נא במשק עכשיו! ענקי – והכל מוזנח עתה; הכל גדל בערבוביה. חרולים ושיחי־פטל. היכן הפטל? מי קוטף אותו? והדומדמניות, העכבית? זאת יודעות הצפרים. כן, הצפרים. הברוקנרית? אינה יודעת כלום, לא כלום. לוּלא הצפרים, היה הכל מרקיב. כן, לפעמים מותר לנאנא־פולילי לבקר בגן־פארק זה. אוקלז’אל פותח לה את השער. מה שלא הרקיב, מותר לנאנא־פולילי לקטוף. אוקלז’אל יושב אצל גברת ברוקנר; שותים, שותים – הבית, הגן. כמעט הכל התנדף במחיר המשקה. מחסן־היי"ש כמו מתארח אצל גברת ברוקנר, בעזרתו הנאמנה של אוקלז’אל. הנה הוא יושב, ביום א' עם ערב – קודם היתה נאנא־פולילי בגן – יושב, אם ישיבה היא זו, במטבחה של גברת ברוקנר. הוא פושט עורותיהן של שתי ארנבות, שהברוקנרית הסתירה אותן. מחר יקנה שמוליק את השלחים. בשר אדום כאש, מלוכלך בדם, שלחים מוכתמים בדם. הברוקנרית – ענקית, זקופה – מביטה באוקלז’אל: “תן, די. אני רוצה לצלות אותן מהר, אני רעבה, גם אתה; איפה הקיתון מהמחסן?”

“אחר־כך, עם האוכל, לא עכשיו, הלא את נופלת; אני אומר לך, צלי קודם את הארנבות.”

“סתום את הלוע, בטלן שיכור, משרת – כן, משרת – מי שאג הבוקר בכיכר־השוק? אידיוט! לא ממני למדת. לסבוא, לסבוא – זה רק אני יכולה, לא אתה? שיכור, צעקן מטומטם, תשתה – אבל נראה אותך הולך זקוף כמוני בתוך כל האספסוף המכובד הזה! איך? תנסה פעם! כן, לשכב על הארץ, לצעוק לחיי הנסיך ולחיי הארנבות, שהכל ישמעו, והכל יראו אותך – נוח־של־יי”ש מחוּריין – מתגלגל חשוף־ערוה, עד שאתה משתין, אבל לא אל קיר־הסימטה, אלא לפני השוטר, שכולם ייהנו. – אתה שומע?!" היא שואגת, ואוקלז’אל נרעד, היא כמו גדלה, כן, היא גבהה, ראשה נוגע בתקרת־המטבח המפוּיחת – “אתה שומע, שיכור משתין־במכנסים – אה, אתה חושב שיועיל לך משהו, אם תפול אצלי כאן! בהמה שכמותך, אתה שומע, מדוע צרחה נאנא־פולילי כל־כך נורא? הֵנה, פגר־בהמה, בוא הנה, הראה אותו! הוא עומד? הנה! יותר קרוב, עוד יותר, בשם הקיסר! דום! תרנגול מסורס שכמותך – כך! אוהב־בריות, בשביל זה אתה מכניס את נאנא־פולילי לגן שלי? תזחל הנה, על ארבעתים תזחל; אני מוחצת אותו, מוחצת אותך, תולעת עלובה שכמותך!”

פניה אדומים כאש, העורקים במצחה, העורקים – אֵלי – הראש מתפוצץ. הקיתון מלא יי"ש־דגן; גמיעה עמוקה, ארוכה, עוד, עוד – עכשיו טוב יותר, קל יותר, הכל מסתובב, זמרה בתוכה, זמזום, היא נופלת מלוא־ארכה…

אוקלז’אל מתגנב מן המטבח. מתנודד, גורר עצמו אל הסמטה, משתין ארוכות, ממלמל דברים לא־מובנים. פתאום עומד לידו שמוליק, משתין באנחות. יוזפינה מזמרת לעצמה, מרדימה עצמה בזמרה, הנשמעת כדבור מהורהר של תרנגולות המנסות לילל כחתולים. הערב אינה יכולה להירדם. מדברת לעצמה: “התרנגול הצעיר, התרנגול הצבעוני היפה.”

בקומה הראשונה מתגלגל פרדיננד במיטתו באי־שקט. חוּמוֹ עלה. בערב ביקר אצלו ד“ר פניאז. הפרוות אינן מועילות. “אומרים, שמאשק הצעיר קצוֹ קרוב. הערב באו ‘לצייד אותו’. ‘לצייד’ – מה פירוש? מה זה מועיל? בא האב קוצֶ’רה, לפניו הפעמון הקטן, בים – בים, בים, בים, בררר! מוֹרחים על האדם שמן, ‘מציידים’ אותו בסאקראמנטים האחרונים. כן, המיתה – זה הדבר האחד שאינו מוטל בספק. ‘סאקראמנטים… קדושים’ – מה זה? אה, אומרים ‘סאקרה’ – הלא זו קללה. ‘סאקרה’ הכל. ‘סאקרה’ כל החיים העלובים. כן, סאקרה. אצלנו לא אומרים כך. אולי אשלח לקרוא לרב? לשם מה? גם הוא לא יועיל, גם לא הפרוות. גם לא הרפואות של ד”ר פניאז. ‘סאקרה’… מה היו הצעקות הנוראות, מאחור מביתה של הברוקנרית? ונאנא־פולילי – היום לפני הצהרים! ‘סאקרה’!”

התרנגול, התרנגול הצעיר, מדוע האריכה יוזפינה כל־כך להסתכל בו? שם, למטה, היא מזמרת לעצמה. לישון! לישון מעט, “סאקרה” – אה, צריך הייתי לומר “שמע ישראל” ולא “סאקרה” – אה, צריך הייתי לומר “שמע ישראל” ולא “סאקרה”. הכל אחת – מאשק מוכרח להתפגר, ואחר־כך יבוא תורי שלי. סאקרה – שמע ישראל…

 

ג    🔗

למחרת מצאה הגברת קרמלאצ’ק את הברוּקנרית מוטלת מתה במטבחה. בא אֵדר, בא ד"ר פניאז. “שבץ בעקבוֹת שכרוּת יתירה”. לא בא הכומר, לא עוזרו, לא הנגר: לא היה כסף אף בשביל אחד מהם. היתה שם תיבה גדולה עתיקה, יפה. הכניסו לתוכה את האשה הכבדה, הגדולה; ואת הכל העמיסו על עגלת־איכרים. הכל היה ממושכן, הכל הלך ביי״ש. אנשי בית־המחסה־לעניים דאגו לה לצרכיה, ובשכרם קיבלו בגדים ישנים; ואת שתי הארנבות צלו בערב. הברוקנרית נקברה בפינה עלובה של בית־הקברות.

באותו זמן מת מאשק הצעיר. שלושה ימים היה המת מונח על מיטתו. הריח התפשט בכל הסימטה, הגיע עד לנחיריו של פרדיננד; אי־אפשר היה לעשות כלום, הדליקו נרות־לבונה – לא הועילו כלום.

ביום השלישי העבירו את הארון בטקס אל החצר האחורית. באו: ראש־הקהל, האב קוצ’רה, אנשי חברת־הקבורה ובידיהם אבוקות מבליחות, זרים, המקהלה, המוֹרה הראשי נובוטני שר את המזמורים הלטיניים, היה יפה מאוד. הלוָיה יצאה לדרך. תזמורת מכבי־האש ניגנה את מַרש־האבל מאת נילס גאדֵה. עברו בסימטה על־פני ביתו של פיליפ פורכט, יוזפינה השתתפה בזמרה. פרדיננד הביט מבעד לחלון במבט ליאה. הלוָיה עברה על־פני הגשר המעוטר פסלי־קדושים בסגנון הבארוק. פעמון־הלוָיות צילצל. מכיכר־השוק הלכו אל הכנסיה, לתפילת־אשכבה. משם – לבית־הקברות, על הדרך לקנייז’יץ. כיכר־השוק נתרוקנה. שער החצר של בית־מאטל נפתח. בפסיעות גאות יצא התרנגול הצעיר הגדול לכיכר העזובה. הוא פתח בשירתו הנועזה, סימר את נוצתו המבריקה. יוזפינה באה לקראתו. “אה, תרנגול טוב ונחמד שכמותך”, אמרה. קריאת התרנגול, קולה של יוזפינה, צלצול עמום של פעמון־הלוָיות.

 

ד    🔗

לעתים קרובות היתה נאנא־פולילי באה לבית־שמוליק – אל יוזפינה. זו היתה מגישה לה חלב חמוּץ שמן, פרוסה גדולה של לחם־שיפון שחור, עסיסי, שריח טוב של שוּמר נודף ממנו, לעתים עוגה עגולה הקרויה “דוֹלֶק”. נאנא היתה נצמדת אל יוזפינה, מלטפת את החתולים, מסתכלת בעיסוקן של התרנגולות, צמותיה הארוכות השחורות־כזפת היו יורדות עד רגליה העקומות מרכּכת, החתולים היו משתעשעים בצמות. וכשהיתה יוזפינה מזמרת את זמרתה המקרקרת־המיללת, היו החתולים והתרנגולות מחזיקים אחריה, וגם נאנא־פולילי היתה משתתפת בזמרה וקוראת בקול ובשמחה “נאנא־פולילי”, ומרמזת שהיא רוצה להראות משהו ליוזפינה. הפעם פתחה את הדלת המוליכה אל הסימטה, הבעת־פניה נשתנתה והיא הראתה באצבעה בכיוון לקאפליצ’קה ופתאום נמלטה מפיה צעקתה “נאנא־פולילי, פולילי” – קטועה, נחרדת מאיצה; פתאום נהפכה לזעקה; החתולים והתרנגולות האזינו ויוזפינה הסתכלה ישר בעיניה של נאנא וחזרה בנימת־שאלה: “פולילי, פולילי – לילי –לי?” “פו־פו־לי־לי!” צעקה נאנא, רצה החוצה אל הסימטה, הושיטה ידה הימנית אל גבעת הקאפליצ’קה, ואחר־כך אל הגן־הפארק של ברוקנר.

יוזפינה הנידה בראשה, משׂערה הסתור התעופפו נוצות־תרנגולות, הילדים הקטנים שבסימטה רדפו אחרי נאנא וצעקו: “נאנא־פולילי”. נאנא נעלמה למרגלות הקאפלה, רצה הלאה, הלאה, במהירות מפחידה, רגליה החומות העקומות כמו נסתכסכו זו בזו והיא נעלמה באחת מבקתות־החומר העלובות; “למרגלות בית־החולים” היה שם הרחוב, שהוליך מן ההסתעפות הימנית של הדרך לאיגלאו, ימינה על־פני בית־הספר העירוני, ולאורך הנחל עד לבוּרסקי של פיגאר, שם היו מעבדים את העורות. הנחל היה עמוק מאוד במקום זה, מסוכן להתרחץ בו, סכר היה שם והמים שנאגרו אחריו שימשו את הבורסקי והיו מניעים שני גלגלים גדולים. משם ואילך נפתחה בקעה רחבה, שהנחל זורם בה. בצד האחר, על הדרך למאלי וללהוֹטה, התנשא בתלילות היער המוארך ובו שני בתי־הקברות היהודיים, האפור הישן, והחדש, שמעל המצבות הבהירות ומצבות־השחם שלו היו אותיות־הזהב מתנוצצות בשמש־ערבית. מרחוב “למרגלות בית־החולים” הוליכה הדרך אל צלוּב־הדֶבר החוּם, שהוצב בימי המגפה.

“למרגלות בית־החולים” – איש לא ידע היכן בית־החולים עצמו; פעם עמד שם, לפני מאה שנה או מאתים שנה, כאשר החולירע והדֶבר משתוללים; הזקנים זכרו את מגפת החולירע, ב־1866. אי־שם בסביבה גרה אמה של נאנא־פולילי; אב לא היה לה; האם שכירת־יום היתה, עבדה בשביל הטירה תמורת אספקה; היו רואים אותה בחברת סואטוֹן ואשתו. “לא טוב,” היו הבריות אומרות, “יהיה סוף לא טוב.” “אה, ולמה יהיה סוף טוב?” היתה שואלת פפי הוֹס, מן “המעמד השלישי” שבכנסיה. – “זהו זמן עזוּב־אל.” הרבה נרות מקודשים היתה מביאה לכנסיה; הימים ימים חמים היו של סוף־האביב, והנרות המקודשים הגדולים נוחים היו להתמוסס. פפי הוֹס מיסטשבי עזבה את בעלה ייז’י הגרגרן; הסתלקה בחשכת־לילה; ראשית חכמה באה אל אחותה, הגברת שימאנק, הגרה ברחוב “למרגלות בית־החולים”. “את לא יכולה לתאר לעצמך; ייז’י – כמעט כמו אוקלז’אל שלכם, שהיה לו עסק עם הברוקנרית – איפה הוא, אוקלז’אל העלוב? נעלם מיום שמתה הברוקנרית. הסתלק; אה, פראנציסקה, אני אומרת לך, הם כולם כופרים. אוקלז’אל זה, וסואטוֹן, ואמה של האילמת. במסבאה רואים אותם, לא בכנסיה. תארי לעצמך! את שומעת? את חושבת שאני, בת חמישים, הייתי עוזבת את ייז’י? ישמרני האל – הוא רצה לקטול אותי; שׂם לי ראשי־גפרורים בקפה; פעם אחרת השתין לתוך המרק של יום א'.”

כעת משרתת בבית הרב. את הנרות המקודשים שלה היא תוקעת במקוה שבמרתף בית הרב; שם עומדת קרירות נעימה גם בקיץ. בהשכמה, אחרי שעה שש, כאשר מצלצלים מן הכנסיה ל“כריעה”, היא נוטלת נר אחד מן המקוה ומוליכה אותו לכנסיה, מתפללת מן “המעמד השלישי”; מתפללת לבתולה, שתקח אליה את ייז’י. גם לו ייטב – בעולם הזה לא יצלח, אולי תהיה תועלת ממנו בעולם הבא.

מה קרה לאותה אילמת, שקוראים לה “נאנא־פולילי”? האל רק הוא יודע. גם יוזפינה היתה רוצה לדעת. אולי יודעות החיות?

פרדיננד שוב אינו יושב לפני הבית. אחת לשבוע בא ד“ר פניאז בכרכרתו, רתומה לסוס אחד. הוא מתגורר בארמון, הנסיך קוֹלאלטוֹ מינה אותו גם לרופא־לעניים. ביקורו של ד”ר פניאז הוא רבע שעה חגיגי. אבל פרדיננד יודע: הרופא אינו יכול להועיל הרבה. אמנם בעקיפין הוא שליחו של הנסיך. של הנסיך קולאלטו, שהרב מזכירו בתפילה לשלום הקיסר. פרדיננד עוד זוכר; לפני חדשים היה בפעם האחרונה בבית־הכנסת: “יברך את הוד רוממותו הנסיך עמנואל פון קולאלטו”. לפני כן: “יברך את כל בית המלוכה”. עוד לפני כן: “יברך… את הוד מלכותו הקיסר פראנץ־יוזף הראשון”.

אה! לא הנסיך ולא הקיסר אינם יכולים להושיע את פרדיננד. אולי אלוהים? כלום נתונה דעתו על פרדיננד?

יוזפינה פותחת את דלת חדרו של פרדיננד. בציוץ חרישי היא אומרת: “פרדיננד, אורח.”

מתוך ליאוּת הופך פרדיננד את פניו אל הפתח. האורח הוא “שכן”. הסנדלר טומאן מסימטת־הצפרדעים. הוא הכין לפרדיננד את הנעלים הנאות, החמות, מרופדות בטנה של פרוה. “מה נשמע, מה נשמע, אדון פרדיננד? קצת יותר טוב, קצת יותר טוב? כן, כנראה. איך הנעלים עליך? טובות, בודאי טובות, חמות וטובות.” “מה לי ולנעלים במיטה?” אומר פרדיננד בלבו. “מה טומאן מדבר? ואולי יוזפינה מזמרת?” פרדיננד עוצם את עיניו.

“אדון פרדיננד, בבקשה, העיקר האוֹפטימיות. שמע לי, צריך להאמין בקידמה. הלא הכל מתקדם, ביחוד הרפואה. קראתי בחוברת, שאומרים שכבר אפשר להרכיב משהו כמו ריאה מלאכותית; אומרים שזה ניתוח פשוט; כבר עושים אותו בהצלחה לא רק בוינה, אלא גם בבית־החולים בדוֹיטשברוֹד, קרוב אלינו. צריך לנסות, אדון פרדיננד. איך תתענג אז, כשתתהלך בנעלים שלי! וכך ימשיכו – קודם ריאות, אחר־כך כליות. אומרים שכבר עובדים בריאוֹת של חיות ובכליוֹת של חיות. אחר כך יגיע תור־הלבבות – זה ילך כמו על שמן. העיקר – אופטימיות ואמונה בקידמה. פנים יפים היו לנו, אם לא היינו מאמינים בקידמה, בהתקדמות. וכמובן במדע! הוא האל שלנו. לא מכבר אמרתי זאת אפילו לאדון הרוזן פון קילמאנסאגה, כשהבאתי לו זוג נעלים נפלאות, לפי מידה. הרפואה היא בעליה, והמין האנושי עולה אחריה. והאדון הרוזן אמר לי: ‘טוֹמאן, גם כאן אתה קולע בראשו של המסמר, ולא רק בנעל.’ העלמה יוזפינה! סעי עם אחיך לדויטש־ברוד. ברשותכם!”

כשחזרה יוזפינה מצאה את פרדיננד מחוסר־הכרה. היא נזדעקה. באה האם הזקנה. הבהילו את ד"ר פניאז. עוד לפני שבא, נדמה היה ליוזפינה, שמישהו מקיש בדלת, בזהירות, ובכל זאת נקישוֹת חדות. גברת פורכט הזקנה כבדת־שמיעה היתה. אבל יוזפינה שמעה את הנקישה הדקה. חרישית פתחה את הדלת. מעט נבהלה, אבל היתה מופתעת: נכנס התרנגול הצעיר ההדור. בשקט דילג ועלה על הכורסה, שקודם ישב עליה טומאן; בתוקף אבל בעדינות, נאחז במקוֹרוֹ בכורסה, ובעין בוחנת, במבט רציני, הסתכל בפרדיננד המעולף, השוכב במיטתו. דם נשפך על הכר.

כשבא ד"ר פניאז אמר: “דימום”. את התרנגול לא ראה.

 

ה    🔗

“כפי שהואלת לומר, אדון יועץ באמת, אם הבינותי אותך כהלכה, האדון היועץ קלוסאצ’ק, לא יבוא הנסיך קולאלטו בקיץ זה לטירת־המושב שלו, אה, אה, בגלל המצב הפוליטי הקשה – הממ, אני כמנהל, אני המנהל ניווֹראל, צר לי מאוד־מאוד – – נצטרך איפוא להסתדר לבדנו, בלי הוד רוממותו – – בבקשה, אדון ברֶטשניידר, עוד חצי ליטר… זה באמת הפונדק החביב ביותר, הנה על הגבעה ממול, למעלה, הטירה – מראה נאה, נאה מאוד – גם לאדון היועץ: איזה? לבן, ליכטנשטייני… דבר כזה, מי היה מעלה בדעתו! דוקא פראנץ־פרדיננד. לא היה לו כשרון לחיות ולהחיות – –”

הפונדק של האדון ברֶטשניידר, סלומון ברטשניידר; בפונדק – הוא עצמו, בנו רוּדל, רוּדוֹלף; הבן הצעיר אוֹסוַלד משרת כסגן באיגלאו: דודנו של רוּדל, מאקס ברֶטשניידר, סגן באוֹלמיץ; “הדוד אובּרסט”, זיגמונד אחי סלומון, הוא מחנך־נסיכים בוינה, מוּמר. “הדוד אוברסט” בא לביקור בכל קיץ, עם שתי בנות, מעוטרות תכשיטים מופגנים, על צואריהן צלבי־זהב גדולים, צלבי־זהב במחשופיהן של הגבירות הצעירות וחטמיהן – גדולים עוד יותר; אין מה לעשות, זה חוטם ברֶטשניידרי העובר בירושה, “שווסטקה”, חוטם־ שזיף. משפחת ברֶטשניידר משפחת־קצינים היא; גם הרמַן, אחיו הגדול של מאקס, הוא מוּמר, מנהל־התחנה איגלאועיר. – פונדקו של ברֶטשניידר: מפגש של אדוני־טירה ושל פקידי־הטירה. מן החלון רואים, מול הפונדק, על הגבעה, את טירת־קולאלטו האדירה, עם מגדל שבדי: למטה, ששים מטרים נמוך יותר – הנחל עם גשר־האבן השלישי בתוך רחוב־היהודים עצמו – גם שם, כשומרים וכמאיימים, פסלי־קדושים בארוקיים – מאיימים לצד רחוב־היהודים, שומרים על קהל־הנוצרים; הבתים הקטנים, החוסים למרגלות הטירה, שפרסה עליהם את חסותה, חסות־אדונים; חסות ומשמר של הטירה, של הקדושים, חסות ומשמר לבקתות שלאורך הנחל, לילדים המתרחצים בקיץ, לילדים המחליקים על הקרח בחורף, ביחוד בקרבת הבורסקי, בקרבת הסכר; למרבה הצער לא הועיל הדבר כלום לנאנא־פולילי. מלמטה רואים את בתי־הקברות היהודיים; מראה־רפאים; כבר לפני מאתיים ועשרים שנה ציוותה אחת הגבירות לבית־קולאלטו לפנות בית־קברות יהודי עתיק עוד יותר, שהיה בדיוק מול חלונות־טירתה. דברה נעשה; זעיר שם עוד מוצאים בשעת חרישה שרידים של מצבות; כן, מימי ליאופולד הראשון לבית האבסבורג. מראה־רפאים גם כיום – שני בתי־הקברות הללו; סימן קשה. קדושי־הבארוק הם למשמר; מציבים בגבולות לבתי־היהודים. הגשר השלישי חוצה את רחוב־היהודים הארוך; מימין לו היינריך קלבל, מכולת, מוריץ פליישנר. פונדק, משק חקלאי מוריץ וייסנשטיין, סדקית, מכולת, רוברל, פיק, גוסטאב פורכט, משק חקלאי, אחר־כך נַפח־החצר הנוצרי יוזף הוֹס; וממול– מוכר הספרים בירנבאום, קתולי אדוק ממוצא יהודי, חוטם ברֶטשניידרי, שזיף; אחר־כך הדרך לאיגלאו, פונדק “מנוחת־ההלך”, “זאסטאבקה”, מנוחה, מנוחה סואנת, מנוחה שיכורה; ומימין – בית־הספר האזרחי, והרחוב “למרגלות בית־החולים”.

נאה הישיבה על הגבעה, אדוני־הטירה נשקפים הרחק־הרחק על־פני כל תחום השליטה של הטירה, על הטירה עצמה, על בני־החסות, על כפופי־השררה, ועל המסוּרים לאיום סמוי ולמשמר רציני. אמנם הימים טובים הם, ימי־השכלה, אבל מוטב שגם הקדושים לא יגרעו עין מרחוב־היהודים. מרובים הם, מרובים מדי, אפילו הם מועטים. – “האדון המנהל ניווֹראל, לא – חתני הרוזן לאווֹ לא יבוא כדרכו עם האשה והנכדים; בבקשה, אוֹברסטלויטננט לאווֹ, הוא נתמנה לשליש פרטי של הוד־מלכותו; לא יכול להתפנות; גם גנרל צֶ’ך וגנרל הופמַן – יודע אתה, אחיו של יוזף הופמן מ’בית־המלאכה הוינאי' או משהו כזה הקשור באמנות' – לא, לא בא בחשבון. יהיה לנו כאן קיץ משעמם, גם אם לא תהיה מלחמה, כפי שאני משוכנע. בגלל פרדיננד לא תהיה מלחמה. הלא זה יהיה מגוחך. בגלל פרדיננד! נו, הלא אתה יודע. בתי כותבת; אתה יכול לתאר לעצמך, הרוזן ברכטולד לא חושב על כך. אדון רוּדל, מה דעתך בענין פרדיננד? בבקשה, עוד חצי, ומנת עוף צלוי – אה, בגלל פרדיננד! בלי כשרון לחיות ולהחיות.”

“את פרדיננד קברנו ביום הששי. לוֹ זו היתה גאולה,” אומר רודולף, מאזין־לא־מאזין.

היועץ והמנהל ניווֹראל מסתכלים ברודולף נדהמים: “אנחנו – מי? אתם – היהודים? הלא המת עוד על מיטתו?”

“היתה פה, כנראה, יסלח האדון היועץ, אי־הבנה קטנה. אני דיברתי כמובן על בנו של שמוליק הזקן, של פורכט הזקן, על פרדיננד מן הסימטה שלנו, בר־מינן שלנו – כבר אי־אפשר להתמצא כיום; כל־כך הרבה מתים בזמן האחרון; זה נורא. את נאנא־פולילי המסכנה, האילמת, משו שם ליד הסכר של פיגאר. וזמן קצר לפני כן הברוקנרית, מאשק, ואוקלז’אל נעלם. – אה, והאדון הארכידוכס, לא עלינו.”

“אנחנו חוקרים, אנחנו חוקרים,” ממלמל היועץ קלוסאצ’ק, פניו סמוקים במקצת, “אנחנו חוקרים, ענין האילמת חשוד הוא.”

“כמובן, אנחנו חוקרים; כל הזמן, בלי הרף.” “חשד של רצח,” מוסיף ניווראל, “האֵם כפופה לטירה כפועלת שכירה, סמל־המשטרה סטרנאד חוקר, הז’נדארמריה הוזעקה. רואים אתם, רבותי, למרות ההבדל הראוי, שיש לדקדק בו במידת האפשר: שם בסאראיֶבו וכאן אצלנו – עולם אחד. כאן גייסו את הז’נדארמריה.”

“אבל שם, בוינה, לא יגייסו, ישמרנו האל? רבותי, הלא אתם בטירה יודעים הכל.”

“אדון רוּדל, הירגע, שום דבר. אתם שומעים משהו מן הדוד אוברסט?”

“לא יכול להתפנות.” סימן רע.

היועץ קלוסאצ’ק: “רק אתמול, בהיותי באיגלאו, שוחחתי עם נציג־הנפה פוֹן־אנדריאן. הוא אמר: ‘שמע, קלוסאצ’ק, לפסימיות כבר מאוחר מדי. נותרה לנו רק האופטימיות.’ אדון רוּדל, חצי מלניקר. ואתה, אדון מנהל?”

“אני אינני זז מן הלבן. ולטלינר. בבקשה.”

 

ו    🔗

“בוקר טוב, גברת מאטל.”

“מבקשת, העלמה יוזפינה? אה, מי היה מאמין! זו היתה גאולה; פרדיננד עליו השלום, היסורים כבר מאחוריו.” יוזפינה שותקת, מבטה מופנם, כמו לא הבינה בדיוק על מה מדברת הגברת מאטל. היא מציינת לעצמה ציוץ של יללת־חתולים, אחר כך מביטה על סביבותיה, כמחפשת משהו. “איפה פרדיננד, גברת מאטל.”

“אבל… אבל… העלמה יוזפינה, הירגעי.”

יוזפינה בנחת: “איפה פרדיננד?”

“מה אני צריכה להגיד לך, העלמה יוזפינה, אחיך עליו השלום…”

“גברת מאטל, הוא חי; נשמתו נכנסה בתרנגול הגדול הצעיר. אני רוצה לקנות אותו; הוא מוכרח להיות אצלנו בבית; הוא האח שלי. בבקשה, אל תגידי דבר, תגידי שקניתי אותו בחצי זהוב. אבא היום ביסטשבי, אמא ישנה; כמה? מהר, בבקשה. זהוב אחד? יש לי.”

“לא, לא, הוא שוה יותר.”

“זהוב וחצי?” גברת מאטל שותקת.

“טוב, שני זהובים; שמרתי אותם במיטתי, תחת המזרן. קחי; אני רוצה לראות את התרנגול.”

נקישה חדה, אבל לא רמה, נשמעת מן הדלת. גברת מאטל הולכת לפתחה. “יזוס־מריה, כמו הבין אותנו.” התרנגול מטפח בחדר את מלוא הדרו וקורא. “הוא מדבר אלי,” אומרת יוזפינה. “את רואה, גברת מאטל, הוא רץ אלי. זה פרדיננד. אני חשבתי כך מזמן.”

“מה את אומרת, העלמה יוזפינה? אני כבר לא מבינה כלום.”

“כלום, כלום; אין מה להבין. ובכן, גברת מאטל, אני לוקחת אתי את התרנגול, את פרדיננד. בבקשה, הנה שני זהובים, לאמא תגידי ששילמתי חצי זהוב. איזו שמחה תהיה לאחותי מאטילדה. היום היא באה מוינה. שם עצובים מאוד בגלל פרדיננד. כולם פרדיננד. אבל כעת יש פרדיננד חדש. לא כן? טוב כזה, יפה,” היא מרימה את התרנגול הגדול; הוא אינו מתנגד; היא מלטפת את נוצותיו המבריקות בכחול ירקרק, הוא מטמין ראשו אל חזה.

“כך, הרצוגית מאטילדה באה היום; זו תהיה הפתעה יפה.”

“כן, התרנגול. אבל הוא כבר ביקר אצלי. הוא כבר מתמצא אצלנו. גם את החתולים מכיר פרדיננד. ברשותך, גברת מאטל.”

“רגע, העלמה יוזפינה. התרנגול, זה מה שאת מואילה לקרוא פרדיננד…”

“זה לא שאני מואילה, גברת מאטל, מה זאת אומרת מואילה? באמת, אני לא מבינה אותך; הוא באמת פרדיננד.”

“זה לא שאני מואילה, גברת מאטל, מה זאת אומרת מואילה? באמת, אני לא מבינה אותך; הוא באמת פרדיננד.”

“טוב, טוב, רציתי רק לומר לך: הוא לא מהחצר שלי. קניתי אותו מן הברוקרית עליה שלום – החלפתי, את יכולה לומר; אז הוא עוד היה קטן מאוד; בעד כמה בקבוקי רום – אוקלז’אל יחד עם הברוקנרית הריקו אותם. זו לא היתה עסקת החליפון הראשונה שלנו. רק שתדעי: התרנגול תועה לעתים קרובות, הוא מחפש את המקום הישן שלו בגן־הפארק הגדול של הברוקנרית. שם תוכלי למצוא אותו בקלות. בימים האחרונים הוא היה מטייל הרבה בפארק הגדול.”

והוא חיפש משהו…?"

“לא מבינה אותך, העלמה יוזפינה.”

יוזפינה מטלטלת ראשה לאחור, כמה נוצות של תרנגולות נחלצות משערה, והיא פותחת בזמרתה המשונה; אותו דיבור־תרנגולות צייצני מהורהר הנהפך ליללת־חתולים. היא יוצאת מחצר מאטל, התרנגול תחת בית־שחיה.

 

ז    🔗

כלום יטען מישהו, שראה מימיו תרנגול כזה?

תרנגול־מלכים, תרנגול־קיסרים, תרנגול קיסרי־מלכותי, מפואר יותר מן המפואר שבעיטים כפולי־הראש, זקוף־זקוף, ראשו, כולו זקוף בהוד־מלכות גאה – כתר־כרבולת זקוף, אדום כאש, טפח גבהוֹ – קרני־השמש שוטפות אותו – כך הוא פוסע מן הסימטה על־פני כיכר־השוק; הוא מזמר, מבשר, מַתרה; נוצתו ההדורה מתנצנצת בצבעי־הקשת, שוקיו שחורות כפחם מעל לאצבעות הזהובות הנאות. אצבעות נסיכיות, מאחור – דרבנות של גנרל־פרשים, שחור־צהוב – בעצם היו צריכים להצדיע לפניו. פאר העיירה והודה הוא תרנגולה של יוזפינה, פרדיננד השני והאחרון.

שאר התרנגולים כגמדים לעומתו, נסוגים דרך־כבוד, מרכינים ראשיהם בכניעה, קמלות ונופלות כרבולותיהם המכונסות, מעל כולם מתנשא בהוד־מלכות כתר־הכרבולת של פרדיננד, גבוה טפח, לוהט באודם של אש, מסביב – ממלכת־לול. הוא גדול כל־כך, אדיר כל־כך אי־אפשר כלל לשער מידותיו בדיוק. ועדיין הוא גדֵל, גדל – מה בעצם קומתו של זה התרנגול המורם־מעל? בטיולו על־פני כיכר־השוק הוא מעין מצבה ניידת של הכיכר, מצבת־תרנגול, מצבה לכוח, לכבוד ולרצינות. מצבה קוראת, מזמרת, מבשרת, מתרה! אתר של עליה־לרגל, רווי־היסטוריה, הדוּר־צבעים, שכיום שוב אי־אפשר להגיע אליו, אתר היסטורי, כיכר־שוק נערצה עם תרנגול־על; קריאתו המבשרת, המתרה, עולה מעלה־מעלה אל הטירה, באותה שעת ערבית של סוף יולי – לוהטים ראשיהם של כולאי־הברקים מעל לגגות העתיקים של טירת־קולאלטו במערב, צד סופות־הרעמים, במערב ובצפון־מערב, הצד של איגלאו, העיר־הראשה של הנפה; לוהט כתר־הכרבולת של תרנגול־העל, אדום כאש וגבהו טפח. קורא התרנגול, לוהטים כולאי־הברקים על גגות־הטירה, מבשרים סופת־רעמים. הנה! עוד הוא עומד, עוד קורא, עוד מתרה; מי שומע באמת, מבין באמת? הלא עדיין לא נתאבן הוד־כבודו – מכריע, בחינת קו ומשקולת, ראוי לחיקוי, דמות־מַנחה, מחנכת. קריאתו יוצרת את יחסי־אני־אתה האמיתיים, את השיח האמיתי, הממשי – “אני אתה” – פרדיננד ויוזפינה; לא, “האדם אינו לבדו”; השל המוץ, השל – מסתמרת נוצת התרנגול כעין צבעי־הקשת, “האדם אינו לבדו” – עדיין אין האדם עזוב לנפשו, ליוזפינה התרנגול שלה, הגדול, תרנגול־העל, התרנגול ההיסטורי־מיטאפיסי אשר לו כתר־כרבולת לוהט, גבוה טפח, ורגלים ואצבעות שחורות־זהובות, ודרבני פרשים זהובים. לא תרנגול של ארכיאולוגים – אין כאן שום מִמצאים של חפירות; התרנגול עצמו חופר, חושף את החבוי. עדיין הוא מטייל דרך כבוד וחשיבות על־פני כיכר־השוק, וקריאתו המבשרת, המתרה, מפוצצת ועולה על לכולאי־הברקים הלוהטים, הספוגים סופת־רעמים, של טירת־קולאלטו; כבר מבזיקים בזקים, הילה מקיפה את כתר־הכרבולת הגבוה טפח של התרנגול, ראשי כולאי־הברקים מתנוצצים באש בצד הצפוני־המערבי של גג־הטירה, מרחוק רואים בזקים מצד עיר־הנפה הישנה, עיר־הכסף, עיר־המכרות איגלאו. יוזפינה ופרדיננד. השיחה האמיתית, הישות הדיאלוגית, תורת ההוָיה היסודית, ישות־היש, לא כלי, לא כלי ארכיאולוגי, לא סתמיוּת, כאן עודנה הוָיה, הוָיה נוכחת, קריאת־הקורא עולה כקוראת. למרגלות התרנגול – נעלים ישנות, מעשה עשוי טומאן, ספוגות עקבות הרגלים הפועלות־העושות של אוקלז’אל בעת ציד־־ארנבות־בגניבה, ציד ניכלה־הוָיה, כעת –נטושות, סימני־התראה מוגשמים באמצעות פרדיננד; עקבות אשמה שאבדו תוך עשיה; קריאתו של פרדיננד נוגעת בסוד הישוּת, מעוררת את מהות ההרכב של נאנא המסורה להירקב. זוג נעלים של איכרים, לא יותר. ואף־על־פי־כן, מי חשף את הפתח האפל של הפנים הנדוש של כלי־המנעלים, כלי־המנעלים של אוקלז’אל, שמתוכו נתגלה ומציץ עמל־צעדיה של עבודת־היחבא של ציד־ארנבות־בגניבה? מתחת לסוליות נגררת בדידותו של שביל־שדות המוליך בשקיעת־הערבית אל יערו של הנסיך. מכלי־המנעלים נישא האֵלם של קריאת קול האדמה שבתוכה חוסות ארנבות, שמחרידתן מרבצן חששו – שאינו קובל – של אוקלז’אל לבטחון־הלחם, לבטחון־צלי־הארנבות. מסתר הנח־בתוך־עצמו נחפר עתה בידי פרדיננד. איך נהיה הדבר?

מי עוד שומע? מי עוד מבין? יוזפינה, היא מאזינה לקריאתו של פרדיננד, זוהי בשורה, זו הודעה, דו־שיח אמיתי, ללא אינטרס, אני־אתה צרופים. כבר נשמעים רעמים ממרחקים; ברקים מבריקים מעל לטירה. ההילה מסביב לכתר־התרנגול גדלה. ברקים גם במזרח, בדרך לבראנצאוס.

דליקה. העולם דולק.

התרנגול חוזר בריצה אל הסימטה. ליד קיר חנות־הסדקית של אמיל פוּרכט הוא נעצר. כלום קורא התרנגול? מי יכול לדעת? כלום ראה מי מעולם תרנגול כזה? מהי הכרזה הענקית, שהתרנגול מזמר לפניה? אֵדר השוטר הדביק אותה. פתיחתה: “אל עמי”. חתימתה: “פראנץ־יוזף, בחתימת ידו”.

יוזפינה הולכת לקראת התרנגול: אחריה הרצוגית מאטילדה: “בואי הביתה, יוזפינה, כבר מטפטף.”

“הקיסר קורא לנו,” עונה יוזפינה.

מעל לטירה – שחור.

"ברק צהוב, מסַנוור, קורע את העננים.

“התרנגול קרא הלילה,” אומרת יוזפינה בדיבור־התרנגולות המילל, המהורהר, המשונה שלה. פרדיננד השני והאחרון הולך אחריה.

 

ח    🔗

היתה שם מנהרה תת־קרקעית, מימי מלחמת שלושים השנה, המוליכה מאחד המרתפים העמוקים של טירת־קואלאלטו אל הקאפליצ’קה. במדרגות רבות ירדו אליה, המנהרה האפלה נמשכה הרחק מתחת לעיירה; סמוך למוצאה, מתחת לרחוב המוליך אל הקאפליצ’קה, התרחבה המנהרה לכעין חדר־מרתף, פרדיננד שוחח עם יוזפינה, שם בגן־הפארק של בית־ברוקנר; תעה התרנגול, ויוזפינה אחריו, לחפשו; הלא ידעה את מוצאו ואת הרגלי־הביקורים שלו. במקום אחד בגן־הפארק, לא הרחק מן החומה של חצר בית־מאטל, עמד פרדיננד. קרא קריאה של התראה, של הוראה. יוזפינה ענתה לו. פרדיננד התחיל לחטט במהירות, ובפראות ניקר במקורו באדמה התחוחה. ליד החומה ניצבו נעליו של אוקלז’אל. יוזפינה נשאה אותן אל כיכר־השוק; פרדיננד נשאר, ניצב על המשמר. הופיע הסמל סטרנאד. למחרת סופת־הרעמים. המלחמה כבר החלה. חיפשו, חיפשו, בעולם כולו חיפשו מרגלים. כאן חיפשו את אוקלז’אל.

ברית משולשת היתה כאן: פרדיננד, יוזפינה, סטרנאד. הוא מזעיק תגבורת, עוד שני ז’נדארמים. לפני כולם פרדיננד תרנגול־העל, כתר־הכרבולת שלו לוהט, גבוה טפח, אחריו הסמל עם שני הז’נדארמים, כידוניהם המבריקים נטויים; את התהלוכה מסיימת יוזפינה; פותחת בזמרתה, זה הדיבור המהורהר של תרנגולות המבקשות לילל כחתולים; יוזפינה כמו נתגייסה כתזמורת צבאית. פרדיננד קורא קריאה מפוצצת: בכיכר־השוק נעצרות הבריות. לֶדווינקה האופה, בידו סל מלא לחמניות טריות (עוד מעט כבר לא יוכלו להשיג כאלה), מביט בחרדה אחרי טור־המסע, הסל עם הלחמניות הטריות, המדיפות ריח טוב, נופל מידיו – כבר מגיעות תרנגולות במרוצה ומנקרות באוצרות הללו. פקידי־הדואר חדלים מעבודתם, הטלגרף מושבת; גברת מאטל יוצאת בריצה משערה. החוליה הקרבית נעה, תמיד התרנגול בראשה – אל הבית וגן־הפארק העזובים של הברוקנרית. פסיעות־הצעידה מחרידות את הסימטה; אחר־כך פנייה ימינה. גברת צייזל רצה אחריהם וצועקת: “יוליוס, אוי יוליוס, העזים, יוליוס, תרנגול־ענק מפקד על כל הז’נדארמריה!” עוד ועוד אנשים מצטרפים אל טור־המסע; הם פורצים בהסתערות לתוך גן־הפארק. את נעליו של אוקלז’אל נושאים אחרי הטור, על־גבי שני מטאטים. פתאום נעצר התרנגול בגן־הפארק; הטור נבלם לפתע, הכידונים משקשקים. התרנגול – כעת ענק־מידות – קורא ומחטט. יוזפינה מתקרבת אליו. הוא נצמד אליה, משפשף מקורו בחיקה. היא מנענעת ראשה אילך ואילך ואומרת: “הטוב, היפה, הראה לנו, גלה את הסוד, חשוף את החבוי.”

פרדיננד קורא בגאוה. אבל אין זו קריאה רגילה. הוא מחטט במהירות ליד החומה.

“יֶזוּס־מַריה,” מגיב מישהו. “הוא קורא, אבל זה נשמע כמו רצה לשיר את הימנון־הקיסר.”

“שקט שם, לסתום את הפה,” צועק הסמל סטרנאד.

פרדיננד מחטט מהר יותר ויותר ומנקר באדמה.

“אהה, אחי החכם הטוב, פרדיננד, אתה חופר ומגלה את הצדק. התרנגול יוציא את הסוד לאור־היום.”

“קדימה,” מצווה סטרנאד. הז’נדארמים מחטטים בכידוניהם באדמה; מביאים שני אתים. כעבור חמש דקות מתגלות מדרגות־אבן ישנות, אחר־כך חור גדול. חושפים אותו. הנה! חדר־מרתף תת־קרקעי. קודם־כל ארבעה קיתוני־יי"ש ריקים. בפינה ישן אוקלז’אל. מטלטלים אותו; הוא חי! בעינים מזוגגות הוא מביט בפני הז’נדארמים. התרנגול מנקר ברגליו היחפות. אוקלז’אל מצדיע בשכיבה: “יחי האדון הנסיך! יחי הארנבות!”

הז’נדארמים נותנים אזיקים על ידיו.

מסיעים אותו לבית־הכלא של בית־המשפט הנפתי באיגלאו.

סטרנאד מתנשא: “חקרנו – כן, חקרנו, נלחמנו, ניצחנו.” פרדיננד ממצמץ בעינו כלפי סטרנאד, מפנה את ראשו עם כתר־הכרבולת הגבוה טפח אל יוזפינה, וקורא קריאה משונה, רמה, פוֹעה.

יוזפינה מזמרת את זמרתה המהורהרת המתחלפת ביללת־חתולים ואומרת: “פרדיננד צוחק.”

 

ט    🔗

לא בא קץ למלחמה. סגן אוסולד ברטשניידר מת, סגן ראשון ליאו שוּלהוף מת, אוי יוליוס, אוי יוליוס – כבר אי־אפשר לספור ולמנות, ופרדיננד קורא בלילות.

רבים כל־כך, כל שבוע, כל שבוע; לודויג צייזל מת, אוי יוליוס, אוי יוליוס – כבר אי־אפשר לספור ולמנות, ופרדיננד קורא בלילות.

המזון מתמעט והולך; מי שיש לו כסף, הרבה כסף, יכול לקנות קמח. נותנים חרוטי־סוכר במחיר קמח. הסוחרים באים ממרחקים, מאיגלאו, אפילו מטרֶביץ'. לא כדאי למכור. והנה קרה הדבר; יוזפינה ראתה אותו, והתרנגול אישר. הבריות לא רצו להאמין. ידיעות משונות על הירח היו בפי יוזפינה. “מה שאתה מספר כאן, אדון טומאן, זה לא טוב, בכלל לא טוב. לפרדיננד יש דעה אחרת.”

“למַה העלמה יוזפינה מתכוונת? נצחונותינו המפוארים – זה לא טוב? הגרמנים יורים לפאריס ממרחק 120 קילומטר. איזו קידמה! ואַת אינך מרוצה? והפצצות החדשות והצוללות – המלחמה הולכת כמו על שמן. מה את מדברת על הירח? איזה פרדיננד יש לו דעה אחרת?”

“הלכת בדרך לבראנצאוס בימים האחרונים, אדון טומאן? היית ביער השחור, מאחורי ביתו של היערן אובוז’יל?” יוזפינה מטלטלת ראשה לאחור, נוצות־תרנגולות מתעופפות. פתאום היא נרכנת קדימה, עיניה נפערות, היא מביטה מעבר לראשו של טומאן, מנפנפת בידה כלפי מזרח: “אש נוראה, איש לא יכול לכבות אותה. איפה הירח? אין עוד ירח. נפל על הארץ. חלק גדול מן היער השחור השרף.”

“אבל, בבקשה ממך, העלמה, מה את מדברת? הלילות מעוננים. עוד תראי ירח יפה בשמים; בקרוב יתבהר. הלא את יודעת, הן האסטרונומיה…”

“אני יודעת מה שאני יודעת. ראיתי אותו נופל, לוהט ושחור, כשחיפשתי פטריות ביער השחור בשבוע שעבר, השכם־השכם; הלא אין מה לאכול – מעט פטריות, מעט גרגרים; לפני שילקטו אחרים את הכל. פתאום! אני מרגישה כמו זעזוע, הכל מסתובב שחור־לוהט לפני העינים, בראשי זמזום, אחר־כך בום־בום, בומבומבום, ססששש, ססששש, לחישה כמו אש מפצפצת, אחר־כך כמו רעם. האדמה רעדה; לא יודעת כמה זמן – רק ראיתי שנפלתי, והיער בוער. כדור־אש התפשט מן השמים על־פני הארץ, התחפר, הצפרים זעקו, ביתו של היערן אובוז’יל נעלם. ואז רצתי בכל כוחי, ליד הר־מאלי לא יכולתי עוד. מאכאל, זה שמביא לנו את הדואר מבראנצאוס, מצא אותי והסיע אותי הביתה.”

“אבל, העלמה, אולי כשהלכת לחפש פטריות, בקיבה ריקה – כבר יכול לקרות משהו. אבל מה את מדברת על הירח, וכל הזמן – על אחיך עליו השלום.”

“אני מדברת על פרדיננד, מיד אני קוראת לו. הירח כבר אינו ‘למעלה’. אין עוד ‘מעלה’. הגרמנים ירו בו והפילו אותו.” ושוב היא פותחת בזמרתה המשונה, המזכירה דיבור מהורהר של תרנגולות המנסות לילל כחתולים: “כן— כן, זה נמשך, נמשך, עד שלא יוכל עוד להימשך; מוליכים את הבריות, מוליכים, כן, כן מוליכים אותן לתוך האש של היערות הבוערים, לתוך חור־הלבנה, לתוך העשן, אין עוד יער ולא אדם, החיות הטובות, החביבות, אינן, אינן, התרנגול קרא בפעם האחרונה. עולם בלי־ירח, בלי שמש, מחשיך יותר מאשר לפני שפרצה המלחמה; כבר אין ‘למעלה’, הכל נגרף למטה, הופל; אחר־כך יגיע תור הכוכבים; הכל מפויח, מעושן, מושחר, מוצחן; כבר בוער, טומאן. איפה ביתו של אובוז’יל, איפה הירח?”

“הביטי, הסתכלי־נא, הנה הוא עולה.”

יוזפינה מתקרבת אל טומאן, קרוב־קרוב, בפסיעות זעירות, מביטה ישר לעיניו, וצועקת: “זה, אתה אומר, הירח? איזה פנס־נפט גדול בשמים? תלו אותו שם. זה תחליף, תחליף־כזבים עלוב. תחליף־קפה, תחליף־סוכר, תחליף־אדם, תחליף־ביצים, תחליף־ירח; את האבֶרלה, מדליק־הפנסים, העיפו למעלה במטוס, והוא תלה בשמים בין ההרים את פנס־הנפט־הקארביד הגדול המסריח המקטר הזה.”

“העלמה, זה יותר מדי; העובדות, אני מבקש ממך…”

“כלום. שתוק, טומאן; אין עובדות, כשאין ‘מעלה’ ו’מטה'. פרדיננד, הראה לטומאן! פרדיננד!” היא פותחת את הדלת במשיכה חדה. “פרדיננד! איפה הירח? הראה לטומאן.”

“יזוס־מַריה,” צועק טומאן, “העלמה יוזפינה! לא זה תרנגול! תרנגול־עיט־נץ־נשר ענקי כזה, הלא קומתו מטר; יֶזוס־מַריה, איזו כרבולת, אילו דרבנות! תרנגול טוב רב־חסד, מה רוצה כבוד־חסדו ממני?”

פרדיננד עומד בחדר, מתנצנץ בצבעי־הקשת, ממצמץ בעיניו כלפי יוזפינה. היא חוזרת ושואלת: “איפה הירח?”

פרדיננד עומד בחדר, מתנצנץ בצבעי־הקשת, ממצצמץ בעיניו כלפי יוזפינה. היא חוזרת ושואלת: “איפה־הירח?”

פרדיננד מנקר בכוח ברצפת־העץ, רסיסי־עץ מתעופפים מסביב לטומאן.

“פרדיננד! למד עובדות!”

פרדיננד מכה בטומאן מכאן ומכאן בשתי כנפיו, ובמקורו הוא קורע את מכנסו הימני.

“אוי, אוי,” מילל טומאן, “אני מביא את המשטרה.”

הוא בורח מבית שמוליק, רועד בכל גופו ועוד שומע קריאה חדה, פועה.

“התרנגול צוחק.” מיללת יוזפינה.

 

י    🔗

אין מה לעשות: מה שראתה, ראתה; לדבר על כך נראה לה כיגיעה לריק. אה, לבריות היו דאגות אחרות, דחופות יותר, מחזיון־קץ־הירח שראתה יוזפינה. קיץ מחריד, סתיו מחריד בשנת 1916. אין מה לאכול, רשימות־האבידות גדלות, ביקורים, ביקורים – מי היה מעלה בדעתו? אנשים, שבמשך שנתים לא יכלו להתפנות. לכאורה פתאום “יכלו להתפנות”, כדי לבלות חופשה בעיירה, כמובן עם המשפחות, עם הנשים והילדים – האדונים היו חוזרים לאחר זמן קצר לוינה, שם שוב לא יכלו להתפנות מסיבה זו או זו, ובינתיִם דאגו ליקיריהם בטירה, או גם באופן פרטי – דאגו לקרוביהם של אדוני־הטירה – אה, קודם לא ידענו כלל, כמה קרובים יש שם; כמובן, גם אשתו ובנותיו שם האוברסט ברֶטשניידר; לכל אחת מן הגבירות הצעירות צלב־זהב גדול על הצואר, צלב גדול במחשוף, חטמיהן גדולים עוד יותר, חטמים ברֶטשניידריים, “שווסטקי”, שזיפים. כמובן, הרוזנת לאווֹ, בתו של האדון היועץ קלוסאצ’ק, עם שלושה רוזנים צעירים יפהפים – בן שש, בן ארבע, בן שנתים. משפחת הופמן, משפחת צֶ’ך שוב נזכרו בעיירה, נזכרו ואכלו בה לא רע, האדונים מן הטירה והאדונים מן הקצונה, שלכולם הקציבה הטירה “אספקת־חירום” בשפע. הנסיך קולאלטו, עמנואל פון קולאלטו, הזמין בלא־דעת את כולם ליטול חלק בברכת־החירום, בברכת־החירום המלחמתית של הטירה; הוא עצמו נשאר בוינה, מן הסתם היה הקיסר זקוק לו מאוד. התפללו למען הקיסר, למען נצחון הנשק, למען הנסיך, למען כל בית־המלוכה, למען כל המולדת – התפלל ראש־הקהל הנוצרי, התפללו הכמרים, התפלל הרב; ובכל־זאת לא הוטב במצב; היה רעב – לא בטירה, לא אצל האורחים החביבים, לא אצל העשירים, שתמיד נמצא להם משהו להחליף. רעב, רעב מכרסם, מיַסר, חותרני היה אצל שאינם עשירים, אצל הפקידים הזוטרים, אצל התושבים הזוטרים שלא שדה להם ולא גן; רעב הרב, רעבו ילדיו; היו מבשלים חרולים ומביאים הביתה בכנף־הבגד איזה גוש דביק, מתפורר אפור, שהיו מכנים אז “לחם”.

במצב כזה, מי יכול היה לתת דעתו על יוזפינה? אבל רבים התחילו נותנים דעתם על התרנגול פרדיננד. כל מה שרגלים לו ללכת גויס מכבר, חוּיל, “הונע להתיצב” – “מתנדברים של שנה אחת”, “בלתי־מתנדברים של שנתים…” ומי מאכיל את פרדיננד התרנגול־הענק? אמנם התשובה היתה פשוטה: יוזפינה; היא היתה מלקטת בשבילו גרגירים מגן־הפארק של בית־ברוקנר, ותולעי־אדמה גדולות ושמנות, ואף אמרו שהיא מבשלת לו דגים קטנים שהיא שולה מן הנחל, קוצצת אותם ומתבלת אותם בתבלים; כך גדל פרדיננד והלך; מי היה מעֵז להתקרב אליו? הלא היה תרנגול־ענק שאין כדוגמתו. ואף־על־פי־כן: פרשת הירח, חזיון־הירח של יוזפינה ביער השחור, בדרך לבראנצאוס, הפך את הקנאה־של־יראה בפרדיננד לשנאה קדושה…“הכל עושים למען המלחמה, למען הקידמה – רק אותו תרנגול־מלכים אינו יודע כלום על קידמה, מסתובב לו כאן בממלכתו, הנהו ‘הוא־לעצמו’, אינו עושה דבר למען המאמץ המלחמתי, לא מעוניין מלחמה – כלומר, בקידמה – אוכל וזולל וגדל ומשמין, אף־על־פי שאיננו מן האדונים של הטירה,” טען הסנדלר טומאן. “את יוזפינה חלושת השׂכל כבר הוציא משארית דעתה הדלה. מה דעתך, גברת הוס, מה את סבורה גברת שימאנק?”

פפי הוס היתה שרויה באבל רשמי על ייז’י שלה – הבתולה שמעה תפילותיה, הנרות עשו את שלהם, טוב שהנה־הנה מסתיימת השנה; כעת לא היתה יכולה לקנות נרות; והרב לא היה מרשה לה להחביאם במקווה; פפי הוס, היא ידעה: ייז’י הנוכל, עליו השלום – בעולם הבא מעסיקים אותו בעבודה שפלה, בעבודת משרתים, הוא אוסף את זבל־השמים ומוביל אותו אל מזבלת־השמים, שוב ושוב, ונשמתו החוטאת מיטהרת והולכת; כן, דעתה של פפי הוס היתה שונה בתכלית. ממה שציפה האדון טומאן לשמוע: “אני אגיד לך משהו, אדון טומאן; לתרנגול הזה, לפרדיננד, צריך להניח. אני יודעת, אתה ברוגז עליו, הוא באמת עשה ממך קציצות, אבל התרנגול הזה – הוא משהו מיוחד, בזה אני מוכרחה להצדיק את יוזפינה. אישית אני מכירה אותו היטב, אני עובדת בבית הרב. אני במקומך, אדון טומאן, לא הייתי מתחילה עם התרנגול הזה; לא במישרין ולא בעקיפין; הלא אתה יודע, אני שומעת את פרדיננד מטייל בסימטה מאחורי בית הרב. מוטב לשתוק.”

“אז יש לו איזה ענין עם היהודים ועם הסודות שלהם? אני מבקש מכן, גברת הוס, גברת שימאנק, הלא אתן נשים משכילות, מבינת דבר! התרנגול הזה מקרקר על הקידמה.”

“משכילות־שמשכילות, קידמה, אַחֲרה – אצלנו ביסטשבי היה פעם תרנגול, לא כמו פרדיננד – כזה עוד לא ראיתי – כן, התרנגול של האבלקובקה – נו, מוּטב שאני אשתוק; עליה השלום – האבלקובקה – השבץ אחז אותה אחרי שכרתה את הראש של התרנגול. בבקשה, אדון טומאן, אתה היה לך אומץ לכרות לפרדיננד את הראש? אלוהינו שבשמים! הלא הרצח של הארכידוכס פראנץ־פרדיננד עליו השלום הביא את כל האסון הזה! די, אדון טומאן, אני לא אמרתי כלום. מה את אומרת, פראנציסקה?”

“אני לא אומרת, אבל אַת, פפי, צודקת.”

“לי נראה, גברת הוס, שכל זה קשור ברב וביהודים; לפני יום־כיפור שלהם הם מסובבים תרנגול מעל לראש, ממלמלים משהו – והם מתפללים לירח, בעיני ראיתי. קראתי באיזה ספר קטן, בזמן האחרון אני משתלם מאוד; מרחיב, כמו שאומרים את האפקים שלי, שגם קודם לא היו צרים כלל; וכי מה לא עושים למען הקידמה – אין עוד לעשות נעלים, ובשביל האפסנאות עובדים היהודים – אצלנו זה שולהוף – ולכן הם רוצים במלחמה.”

“בבקשה, הלא אצל שולהוף נפל ליאו; הוא רק בוכה כל הזמן; אני עובדת שם,” מעירה גברת שימאנק.

“כן, כן, בכל־זאת: אני יודע מה שאני יודע; בספר ההוא כתוב משהו על הפרוטוקולים, על תרנגול־ציון. מוכרחים להשגיח על היהודים, על הירח שלהם, על התרנגול שלהם. תשגיחי, גברת הוס, מה עושה הרב.”

“אין מה להשגיח; הם טובים מאוד אלי. הצרה היא, שכמעט אין להם מה לאכול. הבאתי להם מעט קמח מיסטשבי. הם היו נרגשים מאוד.”

“אבל אני אומר, בשם הקידמה: להשגיח על הרב, להשגיח על התרנגול, ועל מה שהם עושים לירח. ברשותכן, הגברות.”

 

יא    🔗

דבר לא הועיל. גם ד"ר פניאז לא מסוגל היה להוציא את הדבר מראשה. יוזפינה לא ישנה, לא אכלה, היתה בוכה, לעתים צועקת, ורק עם התרנגול היתה מדברת. אז הזעיק פורכט הזקן את הרב. זה שמע מכבר על חזיונה של יוזפינה – בכל מקום צריכים לעזור. מחשבות כבדות, מטרידות, מחשבות מדידות־שינה, מענות את הרב. עם איש אינו יכול לדבר על כך. וכי מי בא בחשבון? אף לא איש בקהילתו – לא המורה גלאזר הזקן, לא; אולי עם מנהל בית־הספר האזרחי יאן יארושק? אותו רוָק זקן; משתולל על פסנתרו בבוקר, בין ארבע וחצי לשש; הולך לכל לוָיה. אה, שותק אדם ומכנס הכל בתוך עצמו, לומד, לומד, אומר תהילים בבית־הכנסת עם הקהל, למען המולדת ולסיום מוצלח של המלחמה. אוכל אין, ואין נעלים לילדים. ועכשיו עוד הענין של יוזפינה; הבריות מתעצבנות; זה לא טוב, מערער את המורל; “ראשי־חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם”. מדוע נזכר פסוק זה מתפילת מוסף של ראש־חודש? “ויהיה אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי־בראשית”. הרב מנענע את ראשו המאפיר, המכוסה מגבעת רחבת־שלים. מעילו הדק, המהוּה, המטולא, מתנופף. “פסוקים לא־מובנים; ענין יפה היה זה, אם אור הלבנה היה כאור החמה; הא לך הבטחה נאה! ובכלל, מדוע אני מתפלל תפילות אלה וכאלה? ובדבר הקרבנות? לבית־המקדש בירושלים שיקריבו שם קרבנות? לא ייתכן! די! לא לחשוב על הכל עד הסוף! להאמין, להאמין, לבטוח בקדוש־ברוך־הוא, גם עכשיו – ביחוד עכשיו; בשנה השלישית למלחמה! אה, צריך למהר אל פורכט הזקן; אל יוזפינה; מה לעשות? קודם־כל צריך אתה להיות נוכח.”

היא מביטה נכחה בוהה, שוכבת במיטתה, מצייצת ציוץ של יללת־חתולים; ריח נורא; הרב גורף חטמו, עיניו הגדולות, הבולטות במקצת, תכולות, קצרות־רואי מאוד, מביטות ביוזפינה במבט נוקב. פיליפ פורכט – שמוליק הזקן – ואשתו הזקנה עומדים לצדי המיטה מימינה ומשמאלה, בוכים. למרגלותיה של יוזפינה שלוש חתולות ותרנגולת אחת, בשבת־אחים בשלום. לאִטוֹ מרים הרב את ראשו; במבטים נוקבים־חודרים יותר ויותר מקיפות עיניו התכולות, קצרות־הרואי את החולה; שפתיו לוחשות: “אֵל נא רפא נא לה”. ובלבו הוא אומר: “כולנו, כולנו חולים; רפא נא לכל; המלחמה, היסורים, המוות.” אבל הוא רק חוזר על הפסוק: “אל נא רפא נא לה”. עיניו קצרות־הרואי ליאות, עצובות, אבל במשך דקות הן נאבקות עם החולה.

פתאום נאנחת יוזפינה; מרימה ראשה, שׂערה סתור ופרוע נוצות של תרנגולות מתעופפות, היא הכירה את הרב, ראשה מתנועע כבקידה: “מנשקת ידך, האדון הרב.”

הוא מחייך אליה. “את רוצה לומר לי משהו, העלמה יוזפינה? חתולות נחמדות יש לך כאן, במיטה, ביחוד השחורה.” עיניו מרימות את יוזפינה. היא מזדקפת ויושבת במיטתה: “לא כן, האדון הרב? על חיות אפשר לסמוך.”

“מה את רוצה לומר, העלמה?” הרב מחייך חיוך לבבי, אבל אינו צוחק: “בודאי, העלמה, הנה את אומרת מה שלימד אותנו ישעיהו: ‘ידע שור קונהו, חמור אבוס בעליו’.”

“כן־כן,” אומרת יוזפינה בהינע־ראש, “אבל גם שאר החיות טובות, גם חתולים, גם כלבים; וביחוד על התרנגול אפשר לסמוך.”

“כך נראה, העלמה; ומה אני רואה, בקצה המיטה, הרי זה כמו דברי הנביא: ‘וגר זאב עם כבש’, כמעט אותו דבר: חתולה ותרנגולת.”

“אצלי גם חתול וכלב.” חיוך על פניה, חיוך גואל. “אתה מכיר את פרדיננד, האדון הרב?”

“בודאי. וכי מי אינו מכיר את התרנגול ההדור הזה?”

“ואתה גם יודע, האדון הרב, מי הוא בעצם?”

“כן, כן. כמובן. הרי זה ברור לגמרי.”

“אהה – אהה, הלא האדון הרב צריך לדעת. אה, על פרדיננד אפשר לסמך; אצלו אמת, אצלו אמונה; האקרא לו?”

“אולי, אם לא איכפת לך, נשאיר בינתים את האדון התרנגול בחוץ.”

“האדון הרב אומר ‘האדון התרנגול’; זה מוצא חן בעיני; זה טוב.”

“נו, בלשון־הקודש קוראים לתרנגול גם ‘גבר’ – על־כן אני אומר: אדון.”

“זה טוב; כי הוא־הוא פרדיננד, הוא אחי.”

“הממ, העלמה…” הרב מכעכע בגרונו. עיניו התכולות, הבולטות, קצרות־הרואי נעצמות לרגע ומיד חוזרות ופונות אל יוזפינה. “זה לא בדיוק כך, העלמה החביבה, הלא אחיך עליו השלום נח על משכבו בבית־עולמו, שנה־שנה אנו עורכים לו אזכרה, אני לומד משניות לעליית נשמתו, אומרים קדיש.. ובכן, בבקשה, האדון התרנגול…”

“הוא אחי פרדיננד. נשמתו…”

“מעניין, העלמה; אַת סבורה שהוא גלגול.”

“זו מלה סימפתית, היא נשמעת חביבה ועליזה; חזור־נא, האדון הרב; מה זה?”

“גלגול – נשמה נודדת, משוטטת, זקוקה לגאולה, והיא נתגלגלה לגוף אחר, מתגלגלת במשך דורות, נשמה נודדת־מתגלגלת. בספרים מסופר על כך.”

“זה יפה באמת… גלגול, גלגול,” מזמרת יוזפינה את המלה בילל קל.

“כן־כן…” הרב כמו שמדבר אל עצמו. “זה היה, כך סיפר לי סבי עליו השלום, בפרשבורג, לפני כתשעים שנה, בימי ר' משה סופר הגדול והקדוש, בא שור צעיר, עלה במדרגות, קומה שלמה, הקיש בדלתו של הרבי; ר' משה היה מופתע מאוד תחילה, אחר־כך… השור, שקט מאוד־מאוד, נותן ברבי מבט של תחנונים…. והרבי הבין: השור היה גלגול, רצה שיזכוהו במצוה, כדי להתקדש…”

“מעשיה יפה, האדום הרב, ומה היה?”

הרב נבהל; יוזפינה מביטה בו בציפיה; אה, את הסוף איננו יכול לספר ליוזפינה. אה, בכלל – לא תמיד אפשר לספר הכל; וכי בכלל אפשר לספר משהו? – כי המעשיות, גם מעשיות קדושות, לא כולן הן כדרך שהיינו רוצים שיהיו, ולא בכל עת המעשיה היא מה שהיתה; את השור ההוא שחטו ובירכו על שחיטתו – זו היתה המצוה שבה נתקדש; לא, הסוף אינו מוצא חן בעיני הרב. איננו מסכים; הוא מעביר אצבעות שמאלו בזקנו המאפיר. לא, היום צריכה המעשיה להסתיים סיום שונה. “ואחר־כך, האדון הרב, מה היה על הגלגול?”

“אה, כן. רתמו לשור עגלה, ויום־יום היה מסיע ילדים לחדר ללמוד תורה; ילדי עניים, שבתיהם היו רחוקים מן החדר.”

הרב נמוך מאוד, הנה זייף את הסיפור, זייף־תיקן – אבל הוא גם יודע שלא היה יכול לספרו בסגנון אחר.

יוזפינה שותקת ומביטה ברב במבטים נוקבים. “כך, כך, האדון הרב; אבל את הסוף ממש, מה היה לשור הטוב, העדין; אני מוכרחה לדעת.”

“זאת אינני יודע בעצמי, העלמה יוזפינה.”

“חבל, חבל מאוד, האדון הרב; לפרדיננד שלי זה לא היה מספיק.” פתאום היא מזדעקת: “אי־אפשר לסמוך על אלוהים, אי־אפשר לסמוך על בני־אדם, אולי – על החיות. עם החתולים, התרנגולות והכלבים קל לדבר. מדוע מניח אלוֹהים, שתהיה מלחמה נוראה כל־כך?” קולה מצטרח: “מדוע הסכים אלוהים שיירו בירח? ראיתי אותו נופל שחור־לוהט ביער השחור. מדוע יש מחלות כל־כך הרבה? מדוע צריך היה פרדיננד למות. מדוע מאשק, מדוע נאנא־פולילי המסכנה מדוע כל־כך הרבה אנשים לאין־מספר סובלים, סובלים, רעבים, מתיסרים? כבר אין ‘מטה’ ואין ‘מעלה’, כשיורים בירח. איזה מין שמים אלה, שאפשר להרסם ביריות? איפה ישב אז אלוהים?..”

היא צונחת חזרה אל המיטה, עוצמת עיניה, אחר־כך מיבבת: “אבינו שבשמים – שלשמים שלו יורים – אל יתהלל שמך. לא רוצה, לא רוצה.”

הרב, חיור מאוד, אומר כמו בכוחותיו האחרונים: “העלמה, העלמה, האדם אינו שופט את אלוהים, האדם מחויב להיכנע; וכי מה האדם? איך נוכל להבין את אלוהים? מחויבים אנחנו לצמצם עצמנו, להסתפק, להגביל עצמנו, להצר גבולנו… הצמצום העצמי, ההגבלה העצמית..” יוזפינה אינה מקשיבה כלל, בוהה לעומתה, והרב קרוב להתעלפות. הוא ממלמל לעצמו: “סוד הצמצום,” חוזר מעונה, עצוב עד עומק־הלב: “הצמצום.”

יוזפינה זוקפת ראשה: “בבקשה, האדון הרב, איזו מלה חביבה, לבבית, היא זאת. התרצה לחזור עליה?” והרב, במאמץ נורא, כמו מעולם אחר: “הצמצום, סוד הצמצום.”

“אה, זה יפה,” אומרת יוזפינה ומזמרת: “צמצום, צמצום, וקודם היה: גלגול, גלגול.” היא מחייכת חיוך של אושר, “היכול האדון הרב להסביר את המלה היפה הזאת?” היא חוזרת עליה, כמו מלטפת אותה בשפתיה: צמצום.

“האל צימצם את עצמו – זהו סוד בריאת־העולם, סוד הצמצום העצמי של האל. הלא הוא אין־סוף, ואיך יכול היה העולם להיברא?”

יוזפינה אינה שומעת, היא רק חוזרת על המלה האחת: צמצום. מזמרת אותה. והרב ממשיך: “אם גם האל לא יכול לברוא את העולם בלא צמצום, מה יכולים אנו בני־האדם, מה כוחנו, בלא צמצום עצמנו?”

“צמצום, גלגול,” מזמרת יוזפינה.

והרב, כממרחקים ובכל־זאת קרוב: “האם המגביל והמצמצם – הוא מניח לאדם לשחק.”

“לשחק, צמצום,” מנענעת יוזפינה בראשה, “כן, כן, לשחק, לירות, גם להפיל את הירח.” היא מנענעת בראשה: “לשחק, לירות צמצום, גלגול: בוא, פרדיננד! האדון הרב, היכן הירח?”

“האמיני לי, העלמה, הוא שוב למעלה, בשמים. הערב תוכלי לראות אותו.”

“וזה לא פנס־הנפט הגדול, תחליף־הירח, שמדליק־הפנסים האברלה תלה אותו בין ההרים? בבקשה ממך, האדון הרב, כל האמת.”

“לא, לא, העלמה, זה הירח הישן; אלוהים מניח לבני־אדם לשחק.”

“אבל זה משחק כעוּר, משחק מאוס.”

“אמנם כן,” משיב הרב.

“יסלח לי האדון הרב, אילו הייתי אני אלוהים, הייתי יודעת לנצל את הצמצום בצורה טובה יותר.” מן הדלת נשמעת נקישה תקיפה.

פרדיננד נכנס לחדר דרך־כבוד, קד קידה לפני הרב, זה מלטפו בזהירות. התרנגול שומט כנפיו האדירות מזמין את הרב למשחק. הרב מעביר ידו בעדינו על צוארו, על כנפיו, נוגע באצבעות רגליו, מלטף את דרבנותיו. התרנגול מסתכל ביוזפינה. חוזר ומסתכל ברב. הוא משתופף לפניו. במיטה יושבות החתולות והתרנגולת בלא ניע. פורכט הזקן הסתלק מכבר מן החדר, האם הזקנה נרדמה בישיבה. גם יוזפינה ישנה, נושמת נשימה רגועה. על ראשי אצבעותיו יוצא הרב את החדר.

 

יב    🔗

הפלא ופלא: כעבור ימים אחדים שוב ראו את יוזפינה בסימטה, בכיכר־השוק, פרדיננד לידה. שוב לא דיברה על הירח. וכאשר הסנדלר טומאן נתן לה שלום ושאל אותה לחזיון־הירח, אמרה בקיצור: “כן, כן, צריך לחכות, להניח לאנשים לשחק. גם אם זה לפעמים משחק מאוס. הירח הוא כמובן למעלה, בשמים, גם אם הוא כבר לא לגמרי מה שהיה.”

“למה את מתכוונת, העלמה?”

“לא כלום, לשחק ולהניח לשחק; העיקר הוא צמצום.”

“מה, בבקשה?”

“זו איזו מלה צרפתית. קראתי אותה ב’נוֹיאֶה פרייאֶה פּרֶסה'. לא יודעת בדיוק, ברשותך, אדון טומאן.”

אבל יוזפינה הלכה אל הרב. מוכרחים להזהיר, להזהיר את הקיסר; וקודם־כל את נציב־הנפה. ליריות האלה אל הירח והכוכבים צריך לשים קץ. וכי מה האנשים מתארים לעצמם? הלא הצמצום חל גם על בני־אדם. ואם בני־האדם אינם מקפידים על צמצום, בא גלגול להזכיר להם – זה פרדיננד. מה דעתו של האדון הרב? ואולי צריך להביא את תרנגול־העל פרדיננד לוינה, אל הקיסר הטוב פראנץ־יוזף? זה לא רצה במלחמה; הוא יכול לדבר עם הגרמנים, כדי שיחדלו סוף־סוף היריות אל הירח והכוכבים.

הרב, שעיניו הגדולות, הבולטות במקצת, קצרות־הרואי עד מאוד, התכולות מסתכלות ביוזפינה במבט נוקב – נבהל. מאין לוקחים כוח? כלום יתחיל הכל מבראשית? אבל הוא מוכרח להודות בלבו – ענין הגלגול מעסיק אותו יותר מששיער. הלא באמת זהו תרנגול שעוד לא היה כמותו; התנהגותו בשבוע שעבר, מבטו, הופעתו המרשימה, גדלוֹ, הכל – בלתי־רגיל; גלגול? היש בכלל גלגול? או שרק “מספרים”, “מוסרים” דברים, שאחר־כך צריכים לזייפם ולתקנם, משום שהסיפור נשתנה ונעשה אחר. אבל התרנגול הזה – הוא באמת מה שעוד לא היה. בתורת תרנגול הוא, כפי שמספרים על חיות־גלגול אחרות. הנה, איך גילה את אוֹקלז’אל; בכלל, השכל לא ישיג… גלגול?

“מה רצה האדון הרב לומר?”

הלא הוא מוכרח לומר משהו. כלום היה הכל לחינם? “עלמתי היקרה, הלא אין זה דבר פשוט – הלא תוֹדי. בזמנים כאלה, בקשיי־התובלה; מכאן ועד וינה; ועוד – תרנגול; תרנגול־ענק כזה… וסלחי לי, העלמה, הלא את מבינה, זה ענין יוצא־דופן במקצת; מלכותו הקיסר פראנץ־יוזף, והתרנגול פרדיננד?”

“אוי, הקיסר הטוב שלנו כבר יבין, הוא בודאי ידע מיד מי הוא פרדיננד; לא איזה פרדיננד שהוא, כמו כולם.” והיא לוחשת: “הקיסר מחכה לפרדיננד זה. הוא מחכה לגלגול; כל המלוכה מתחילה להתגלגל. אחר־כך יבוא הצמצום. זה לא יהיה משחק נאה. הלא צריכים להזהיר. אולי להתחיל בנציב־הנפה. פרדיננד סיפר לי כל מיני דברים. יהיה צמצום נורא, הצטמצמות איומה.”

“את יודעת, העלמה, גם גלגול זקוק לזמן. וחוץ מזה – ביחס לפרדיננד זה לא ודאי כל־כך. אני אהרהר בענין בבקשה, אל תדברי עם איש בענין זה. הלא את יודעת מה יוצא מזה: רק דברי־שטות. האֵל עדיין מניח לבני־האדם לשחק את משחקם.”

“משחק מאוס כעוּר,” אומרת יוזפינה בעצב. “מדוע אין האל כופה את האנשים, אחרי צמצומו, לשחק משחק יפה?”

 

יג    🔗

ספטמבר 1916. הלימודים כבר נתחדשו בכל בתי־הספר, גם בבית־הספר העממי הגרמני, בן כיתה אחת, של הקהילה היהודית. מאורע גדול. לבוש מדים בא אוברסטלוֹיטננט הרוזן לאווֹ לבית הקהילה. עולה במדרגות־העץ, בשקשוק חרבוֹ, דרך בית־הקהילה ובית הרב אל בית־הספר. המורה גלאזר, שכדרכו הוא מעשן מקטרתו בעת השיעור, נחפז להסתיר את המקטרת המוארכת, הדולקת, בכיס־מעילו, כי הוא שומע פסיעות עם שקשוק חרב על מדרגות־העץ. נקישה בדלת: “אה, עבדוֹ הנכנע, אדוני הרוזן, אדוני האוברסטלויטננט, מביא את האדון הגראף הקטן אל בית־הספר שלנו.”

אמנם כן; כי בעיירה יש רק בית־ספר עממי גדול צ’כי, ובית־ספר אזרחי, גם הוא צ’כי. מי שרוצה בלימודים בגרמנית מוכרח לפנות אל בית־הספר של הקהילה היהודית; מחצית התלמידים הם ילדים נוצריים, ביחוד ילדיהם של פקידי־הטירה. לפני הרוזנת לאווֹ, בתו של היועץ קלוסאצ’ק, היתה ברירה: להביא את רֶנֶה הקטן לאיגלאו, או לשלוח אותו לבית־הספר של הקהילה היהודית – וזה היה פשוט וזול יותר; אדונים נודעים היו פעם תלמידיו של המורה היהודי יוסף גלאזר: פרופסור יוזף הופמן מן “הסדנה הוינאית”, גנראל הופמן, גנרל צֵ’ך: מדוע לא? בוינה היתה המשפחה מתיגעת. כאן דואג היועץ קלוסאצ’ק; הוא אב וסב נכון להקרבה, והוא כבר ידאג שמישהו ישא בקרבן. בכל מקום ובכל עת דואג מישהו למישהו, ודואג גם לקרבן. אמנם קצת לא נעים: רוזן צעיר בבית־הספר הקהילתי הגרמני; זאת אומרת: בבית־הספר היהודי. מילא, מה אפשר לעשות?

הרוזן לאווֹ מצדיע: “ובכן, האדון המורה, זה רנה שלנו. שתהיה ילד טוב.”

כל הילדים, וביחוד היהודים, אינם משיגים כלל מה מתרחש כאן. הם מתרגשים מאוד, אינם גורעים מבטים של התפעלות מבן־הרוזן היפה, זהוב־התלתלים. ברנה ניכרת מבוכה. המורה מושיב אותו במקום הטוב ביותר, בשורה הראשונה. הרוזן לאווֹ, שאומרים עליו כי הוא שליש אצל הקיסר – כך סיפר היועץ קלוסאצ’ק – חוזר ומצדיע. המורה מבין; הוא יוצא מן הכיתה ומלווה את הרוזן; הם יורדים לחצר בית־הספר, שהיא חצרו של בית הרב – כי ברחוב, ליד הנחל, התקבצו אנשים. אֶליאונורה צייזל, לבושה בגדי־אבל על בנה לודויג, קוראת: “יוליוס, יוליוס, הבט! רוזן, גנרל, משולש של הקיסר כאן, בבית־הספר, בבית־הקהילה, ליד בית־הכנסת! יוליוס, העזים! שים לב, והבט הנה!”

מחצר בית־הספר מוליכה דלת־עץ אל הסימטה. שמוליק הזקן משתין לאט, מאומץ, נאנק ונאנח נורא כשהוא משתין. קשה מאוד להשתין. ריח־הסימטה: מי־רגלים ישנים, ריח מק ועובש על כתל־בתים מתפוררים משומר בריח של ספירט תפוחי־אדמה מתנדף, ריח של חביות יי" ריקות, מרקיבות, ששוב לא יחזיקו כלום, אבל הן נשארו במחסן־היי"ש. הרוזן לאווֹ מצמיד ממחטה אל אפו; המורה הזקן נבוך; בידים רועדות הוא פותח את דלת־העץ. “בבקשה, האדון הרוזן, האדון אוברסטלויטננט, עשר פסיעות מכאן ואתה בכיכר־השוק; מצטער מאוד, אבל בחזית התקבצו אנשים, סקרנים; רציתי למנוע מן האדון הרוזן את אי־הנעימות.”

“נאה מאוד, שימת־הלב הזאת, האדון המורה.”

אך יצאו לסימטה – שמוליק הזקן עודנו משתין ונאנח ליד הקיר – והנה מתקרב מפינת הסימטה וכיכר־השוק פרדיננד תרנגול־העל, ראשו זקוף בגאוה, כתר־הכרבולת הגבוה טפח שטוף קרני־שמש. הוא מסמר נוצתו ופושט כנפיו, כמבקש לחסום את היציאה אל כיכר־השוק; נוצתו מתנצנצת בצבעי־הקשה, מתנצנצת יותר מן הכוכבים הנוצצים וסרטי־הזהב על צוארונו של הרוזן. פרדיננד משמיע קריאה רועמת, התראתו מהדהדת בתוך הסימטה. אחר־כך הוא מתרומם, כמבקש להתנפל על הרוזן.

“מה זה?” מימי לא ראיתי תרנגול כזה." בתנועה מיכנית נשלחת ידו אל החרב. עכשיו קורא פרדיננד את קריאתו החדה, הפועה, הצוחקת.

“חם מאוד היום, האדון המורה; ראשית ספטמבר – קשה להאמין.” הרוזן לאווֹ מסיר את כובע־הקצינים ומקנח את מצחו מן הזיעה.

“יוֹאֶל־נא לסלוח,” אומר המורה, “זה תרנגול יוצא־דופן במקצת; שייך לבתולה זקנה, יוזפינה; בזמן האחרון הוא קורא בעיקר בלילה.”

פרדיננד סר הצדה. בפתח־הבית, הפונה אל הסימטה, מופיעה יוזפינה: “פרדיננד, הביתה!” היא רואה את המורה הזקן, המורה שלה, רואה את הרוזן מנידה ראשה, קדה “מנשקת היד, אדון מורה, מנשקת היד, אדון רב־ב חסד; פרדיננד רצה למסור באמצעותו ענין חשוב לקיסר: יסלח־נא; הוא טוב ואפשר לסמוך עליו.”

המורה לוחש לרוזן, הפונה אל גשר־האבן השני: “היא לא לגמרי בסדר.”

אוברסטלויטננט לאווֹ מחייך, מצדיע הצדעת־פרידה.

 

יד    🔗

סוחרים באים, סוחרים הולכים; כמעט אי־אפשר עוד להשיג משהו. אדון אינדרקה, מרחוב־שילר באיגלאו, הוא מַכרו של הסנדלר טומאן; “למען השכנוּת” התקין טומאן זוג נעלים לאדון אינדרקה. ולטומאן היתה תכנית: “כן, אדוֹן אינדרקה, זמנים קשים, אבל זמנים גדולים, אני הייתי והוֹוה אופטימיסט; המלחמה מתנהלת באופן דיאלקטי: נצחונות גדולים כשלונות קלים, ושוב שלב עטור־הוד, מאזן, תיזה, אנטיתיזה, סינתיזה.”

“כן, כן, פרותיזה; נכון מאוד, אדון טומאן, הרבה פרותיזות באיגלאו.”

“אני מתכוון לתהליך הדיאלקטי, אדוֹן אינדרקה.”

אבל לאינדרקה אין חשק ללמוד תורה מפי טומאן. “אין מה לקנות – לא אוָז לא תרנגול.”

" שמע, אדון אינדרקה. שמוליק הזקן – בעצם, בתו יוזפינה הדבּילית – יש להם תרנגול־פאר ענקי, כבר לא כל כך צעיר, תרנגול מלפני המלחמה, בן שלוש או בן ארבע שנים; התרנגול מנקר לנו את הגרגירים, מתנהג כאילו הוא אדוני־העיירה, וכי מי יש לו כיום מספוא בשביל דבר כזה? קורא בלילה, מפריע את השינה; הגיעה העת לחשוב על הפתרון הסופי שלו, שיביא לנו גאולה. אתה צריך לנסות בחכמה – הלא אתה יודע איך מדברים אל בני־אדם; סגנון פטריוטי – זה תמיד טוב."

“אנסה, אנסה, אדון טומאן. אלך מיד לביתו של שמוליק, בפינת הסימטה וכיכר־השוק.”

כעבור עשר דקות – יוזפינה לבדה – מופיע אדון אינדרקה: “מתכבד, העלמה.”

“האדן מבקש, בבקשה?” יוזפינה מתמלאת חשד.

“אינדרקה שמי, אינדרקה, מאיגלאו. שמעתי שיש לך תרנגול קטן, יפה, בלתי־רגיל.”

“תרנגול קטן, תרנגול קטן,” חוזרת יוזפינה על דבריו בלגלוג. “פרדיננד, הראה את עצמך.”

אידרקה מסתכל בחדר האפל, המוזנח, בוחל מן הריחות, במיטה הוא רואה ארבעה חתולים ושני כלבלבים. פתאום נקישה תקיפה בדלת – אין מלים בפיו: התרנגול ממלא את הפתח, אלי שבשמים, לאן הכניס אותו טומאן זה? הלא קומתו כמעט כקומת איש קטן, ומבטיו הלוהטים, כרבלתו גבוהה עשרים סנטימטר…

“בבקשה, התרנגול הקטן!” יוזפינה צוחקת כמיללת יללת־חתול.

התרנגול משמיע קריאה מפוצצת, הנשמעת כצחוק פועה.

אינדרקה איננו יכול להתאושש.

הנה – שני שוטרים נכנסים לחדר. טומאן הזמין אותם. הם שתויים – טומאן כיבד אותם בכמה כוסות בירה.

“העלמה, פקודה מבוה. התרנגול צריך לעקור.”

“לא יהיה,” אומרת יוזפינה בקול עמום.

לאינדרקה יש רעיון: “הלא את יודעת, עלמה יקרה, לקיסר יש גן־חיות נהדר בשֶׁנברוּן ביפרו לקיסר על תרנגול־הפלא שלך הוד־מלכותו לא לגמרי בריא בזמן האחרון; הוא היה רוצה לראות את התרנגול הקיסרי־המלכותי הזה, לשחק אתו.”

“לשחק, לשחק,” חוזרת יוזפינה בעצב. “לשחק עם גלגול.” היא צועקת: “היודע הקיסר, שהתרנגול הוא גלגול? נשמה נודדת, תועה, מתגלגלת שוכנת בו.”

“מה זה את מדברת? קלקול; מה היא מקלקלת, איזו קלקולציה?” שואל אחד השוטרים, שיכור כלוט.

“אדון אינדרקה, גלגול לא מוכרים. הקיסר היה מבין. אבל,” היא לוחשת דרך סוד, “הקיסר צריך להיוָעץ בפרדיננד.”

“להיוָעץ – מה זאת אומרת, העלמה?”

“מה שאני אומרת; התרנגול יודע הרבה מאוד; אפשר לסמוך עליו.”

“הביטי, עלמה יקרה, זה מוכרחים להשאיר לקיסר. הוא היה רוצה לשחק עם התרנגול המפורסם; בשנברון, שם יקבל את המזון הטוב ביותר; וכי איך את רוצה לדאוג לצרכי התרנגול־הענק בזמנים כאלה?”

“זה אני יודעת; לזה לא צריכים לדאוג.”

“אני נותן לך חמישים כתר בעד התרנגול.”

“לא בעד אלף, לא בעד מיליון.”

“קדימה, קדימה!” שואג השוטר השיכור כלוט. טומאן כבר מחכה בחוץ עם הכרכרה. “הפרת־המנוחה, הטרדה, השגת מספוא שלא כחוק. הנה התלונה, הנה הצו.”

אינדרקה: “הלא את יודעת, העלמה: בלב וביד למען המולדת”.

התרנגול מנקר פתאום על סביבותיו; השוטרים כובלים אותו כפליִם – את רגליו הצהובות ואת שוקיו השחורות; הוא אינו מתנגד, פתאום הוא קורא קריאה של צחוק. מעלים אותו על הכרכרה. אינו מתנגד. אינדרקה מניח חמישים כתר על השולחן.

יוזפינה מתיפחת, צועקת: “פרדיננד הטוב, הנאמן, איך אתה יכול לעזוב אותי? גלגול! ואתה, אלוהים! חדל מן הצמצום שלך. אתה מניח להם לשחק; מִשחק מאוס, מִשחק כעוּר! רק הקיסר עוד יכול לעזור.”

“הרגעי, העלמה,” אומר לה טומאן מבעד לחלון. “פרדיננד יתיצב לפני הקיסר פראנץ־יוזף בשנברון.”

אבל יוזפינה צועקת, צורחת, מיבבת, מיללת ונובחת. באים השכנים; באים ההורים הזקנים. מזעיקים את ד"ר פניאז, מזעיקים את הרב. אין מה לעשות. היא צועקת, שוכבת אין־אונים, במשך שעות, עיניה מופנמות, אינה רואה ואינה שומעת איש; אינה מדברת אל איש. לאחר זמן היא נאנחת, ממלמלת: “גלגול, צמצום, משחק מאוס.”

 

טו    🔗

למחרת – ההתרגשות גדולה בעיירה, באיגלאו. אינדרקה לא הגיע לאיגלאו. חיפשו – מצאו. האיכר פוליצאר מפריזנֶק, בחצי הדרך לאיגלאו, ראה כרכרה עזובה עם סוס ניצבת בשביל־שדות המתפצל מן הדרך העולה לאיגלאו; לא הרחק מפוקליץ. אינדרקה היה מוטל מת בכרכרה, רקותיו פצועות, הדם קרוש ומשחיר. כמה נוצות שחורות־כחולות תלושות, נוֹצוֹתיו של פרדיננד. שני זוגות אזיקים. התרנול לא הותיר שום עקבות.

לאחד האיכרים בפוקליץ נדמה היה, שבלילה שמע צחוק־תרנגולים מהדהד. המשטרה חקרה, גם הסמל סטרנאד. גבו עדות מטמאן; חקרו גם את יוזפינה, בשכבה במיטה, אבל היא לא ראתה איש, לא דיברה אל איש. רק מזמן לזמן היתה ממלמלת: “גלגול”, “צמצום”.

 

טז    🔗

באותו זמן היה הקיסר הזקן גוסס. רוב הזמן היה נטול־הכרה. הרופאים מיששו דפקו, הרטיבו שפתיו. הקיסר ישן; בחלומו היה יוצא לאִטו מקיסרותו; משחוהו משיחה אחרונה; כשמסוגל היה לחשוב, היה חושב על היגיעה הנוראה של שנות מלכותו, היה מקווה לאלוהים ומתפלל.

יום אחד לפני מותו היה רושם, שהא רוצה לומר דבר. העומדים סביבו הטו אוזן. מלים משונות דיבר, בעצם מלים בלתי־מובנות: “תרנגול, לא עיט כפול־ראש – – ממוראביה, תרנגול־ענק – – רוצה לספר לי משהו – – להזהיר – – מאוחר מדי – – כן, הצדק עמו, אחד פרדיננד – – עף מזרחה – – אני פראנץ־יוזף, קיסר אוסטריה, מלך בוהמיה, מלך הונגריה, רוזן־ספר של מוראביה – – הצדק עמו, עם התרנגול.” ובקול רם יותר: “מלך ירושלים – – הייתי שם – – 1870 – – תרמתי תרומה לגג בית־הכנסת; בית־הכנסת של ניסן ב”ק – – אני, מלך ירושלים – – "

בוכה נכנס המורה גלאזר לבית־הספר. הילדים האזינו קפואים; הדבר היה נעלה מכוח־השגתם. דבר כזה – אי־אפשר. אבל המורה הזקן אמרוֹ בקול רועד, ודמעות זולגות על לחייו, על זקנקנו הלבן: “הקיסר פראנץ־יוזף האהוב שלנו נפטר.”

הבשורה הגיע גם אל מיטת־חָליה של יוזפינה. היא מילמלה: “אין עוד צמצום… גלגול… הלך… נגמר המשחק.”