(מסוּפר מפי חייל יהודי)
בשעה שלוש בלילה התדפק סטאֶפּאַן על פתחי:
“מישא, ה’בּאַטקוֹ' קורא”.
כמה שלא הקדימו לעורר אותי, הייתי תמיד ער. אימת־המות הבריחה מעלי את השינה, נתנה בי תנופה. הייתי היהודי היחיד בצבא באַלאַחוֹביטש, הלכתי באשר הלך המטה, חייב הייתי לבדח את ה“באַטקוֹ”, את אָחיו, את שלישו.
“מה פתאום באמצע־הלילה, סטאפּאַן?” – שאלתי את הקוזאק, ששימש את באַלאַחוֹביטש.
“במטה עליזות, מישא”, – הגיש לי סטאפּאַן את מכנסי – “יש לנו ‘דאמוֹטשקות’ (גבירות) פולניות, יש לנו יין, יש לנו קוניאק… חוש ומהר!”
בשעה שהתלבשתי, בחנתי את קולי, שהצילני ממות, ביקשתי לידע, אם אינו צרוד. כשנאשמתי, חייל בצבא האדום, בריגול, והוליכוני למטה־האויב, שאל באַלאַחוֹביטש, ה“באַטקו” עצמו:
“כמה מקציני ירית, זשיד (יהודי)?”
“אף לא אחד, רוֹממותו!”
חבט באגרופו בשיני, בעיני, שטפני דם, ונפלתי ממהלומותיו, בקושי עמדתי על רגלי, צווח באזני־סטאפּאַן:
“לירות!”
שכחתי את המהלומות, שכחתי שדמי נוזל מפי, מאַפי. במוחי נפתח תא, ורעדה עברה, טיפה טיפה, על חוט־השדרה, נכנסה בקרסולי, בקצות־אצבעותי. נתרווח לי כל כך, שראשי התחיל תופח. בו במקום עלה בדעתי לשנות את מאַרש־הגדוד הבולשביסטי ובכל מקום שנזכר לנין־טרוצקי, אזכיר את בּוּלאַן באַלאַחוֹביטש. מלוכלך, שותת דם, עמדתי בפתח ושרתי ברמה, במלוא־חזה, שנזדעזעו השמשות. מעודי לא שרתי כך. ה“באַטקוֹ”, נמוך, גבו רחב, רחב מאד, מדדני בעיניו המלסטמות. שרתי ביתר שאת, סיפרתי, כי מווארשה למוסקווה נמשכים גדודיו של באַטקו באלאחוביטש, בוהק־אלפי־החרבות, אלפי־הרמחים מאפיל את השמש. הבאַטקו סילסל שפמו הארוך, שהגיע עד פיו, ניענע ראשו שחור־השערות ונתחייך:
“מה עשית אצל הבולשביקים?”
“שחקן הייתי, רוממותו, הייתי מבדח את החיילים, לא ראיתי רובה בעיני… שחקן, מישאַ השחקן…”
“אלכסנדר?” – פתח הבאטקו דלת צדדית וקרא את אחיו – “מה אתה אומר, נהיה עוד אי פעם במוסקווה?”
אחיו, צנום, גבוה ופניו ארכרכים, לא היה דומה לו לבאַטקו. הציץ בי מתחת זגוגיות־משקפיו, כמורה־כפר כועס, ובביטחה הפיל מלה:
“לפני החורף נהיה במוסקווה”.
“שיר, מישא!” – מזג לי הבאַטקו חצי כוס יין שרוף.
שתיתי, לא חשתי בחריפות, פתחתי בזימרה והבאַטקוֹ ואחיו נהנו מנצחונות־עצמם.
מאותה שעה נשארתי במטה. הייתי מבדח את הקצינים, מבדח את הבאַטקו. ימים תמימים הייתי חייב לשיר, איך הוא וגדודיו נכנסים למוסקווה.
כל אימת שנקראתי אל הבּאַטקוֹ, היתה ננערת בי אימת־סתרים, אימת־המות. למן היום הראשון חישבתי לברוח, חששתי שמא הבאַטקו ינחש זאת מעל פני. הפעם, כשסטאפּאַן עוררני, הייתי מוכן מקץ דקות מעטות. במדים כחולים, מהודקים, הלכתי על פני החצר הארוכה האפלה, שבמבואה דלקו שני פנסי־נפט גדולים. חיילים, רובים בידיהם, הילכו רצוא ושוב.
הלילה היה צונן, לח. השמים היו תלויים נמוכים, גדושי־עננים, שאיימו בגשם. העיירה היהודית פולנית בּיאַלאַ, שבה חנה באַלאַחוביטש וצבאו, היה עליה פחד־מות, לא ישנו לילות, חיכו, כי תתחיל ההריגה. אור לא נראה בבתים הקטים, הגבובים.
המטה בלבד היה בו אור. מנורות־הבזק להבו. בטרקלין הגדול, אל השולחן, ישב הבאַטקו עם גברת צעירה. בפינה, על ספה, היה מוטל אחיו של הבאַטקו, אלכסנדר, וראשו כבוש בחיקה של גברת. הוא נפתל בנשימתו, שהיתה תלויה בקצה־אפו הארוך, החיוור, וטען וחזר וטען באזני הגברת:
“אנו נראה להם, לבולשביקים, לחשופי־שת… אנו נַראה להם…”
גיניראל סאראטשאנקוֹ עמד בקושי על רגליו, גחן מעל מיטה, שבה שכה אשה צעירה, שיכורה, מזמרת בקול צרוד.
הבּאַטקו מזג לי כוס יין שרוף, צעק, משל מתרגל את חילו:
“מישאַ, שייכנס הרוח ב… מה אתה ישן, כשהבאַטקו שמח? פצח בשירה לאמִתה!”
פתחתי:
אוֹט וואַרשאַווי דוֹ מוֹסקווי
דוֹ בּוֹלשוֹי ריאקי…
יאַרקוֹ בּלישטשיט אוֹסטרוֹ כלינני
בּאַלאַחוֹבסקי שטיק…
טראַילאַ, טראַי־לאַ, טראַילאַלאַ,
בּאַלאַחוֹבסקי שטיק…
“מולודיאֶץ, מישא! עוד הפעם! בקול רם יותר, בקול רם יותר!” – ניצג הבאַטקו ופתח וצווח – “האי, סטאפאַן, אנו כולנו גברות לנו ומישא אין לו, ראה, השג גם בשבילו גברת, מיד!”
בימי־מלחמה אי־אפשר לו לחייל שיתפנק בדברים שבאנושיוּת. ולא תימה הוא. כל רגע אתה עשוי להניח קרקפתך, לפשוט פרסותיך עולמית, ומי נחוצה לו אז האנושיות? שעל־כן החייל שותה שיכור, רודף נשים, אינו מאמין ביוֹשר, אף לא באלהים. אבל מפלצת כמו הבּאַטקו, חיה כזאת… חרפה לספר, חרפה למין האנושי… והוא הבאַטקו, היו לרשותו כמה אלפי חיילים, היו במטהו גיניראלים, ראשי־גדודים, קצינים, היה סאַווינקוֹב, הסוציאליסט.
אולם על כך בפעם אחרת. כן, סטאפּאַן בא עם גויה מנומנמת, נקבה בת ששים וכמה. נראה כי זה עתה סחבה מתוך מיטתה. הגויה מחתה עיניה הדומעות; הושבתי את הזקנה בפינה, הרגעתיה, הבטחתיה, כי לא ייעשה לה כל מאום.
הבּאַטקו לא שתה את הקוניאַק, הוא שפכו מתוך הבקבוק לגרונו, שׂחק על הגיניראל סארטשאנקו, שעמד בקושי על רגליו, כפוף ככלונס עיקל, התנודד מעל המיטה.
“האי, סארטשאנקו” – פלט הבאַטקו – “מה אתה מתנודד מעל גברתך, כיהודי בשעת התפילה? הראה את כוחך, גיניראל שלי!”
סארטשאטקו גחן על המיטה, ראשו נפל על הגברת, והוא הקיא כל שסבא, זלל לתוכו. הבאַטקו בה במרוצה, תפס את הגיניראל בצווארונו, פתח את הדלת, וברגלו בעט אותו אל המסדרון:
“גם כן גיניראל! מבשל־דייסה תהיה אצלי, שיכור שכמותך! להקיא? האי, מישה, הב הזמר לאמתו, רם על כל רם!”
הבאַטקו נשאר יושב עם גברתו אל השולחן, התנמנם. אָחיו, אלכסנדר, פניו לבנים, כשל מת, ואך עיניו יקדו, ככרבולת של תרנגול, זקף אצבעיים, איים לתוך החלל, חירחר:
“אנו נראה להם, לבולשביקים… אנו נראה להם…”
הבאַטקו פקח עין, התחנן:
“מישא, יקירי, השיר לאמתו, כך…”
אוֹט וואַרשאַווי דוֹ מוֹסקווי…
טראַילאַ־טראַי־לאַ־לאַ…
(1927)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.