החומה הגבוהה, העבה, על שערי־הברזל המוצקים, יותר משהלמה בית־עלמין הלמה מצודה. שדה־הקברות היתה חתוכה שדרות מרוצפות, שעמדו בהן, משני העברים, קברות־משפחה, חצובות שיש ושחם, כטירות קטנות, שכמעט לא נראו מבין העצים המעונפים, מבין הצמחים המטפסים.
מאחורי הקברים נמשכו ערוגות פרחים. חלוני־החממות היו פתוחים וגידולים מוזרים צפוּ בחמה.
בין הערוגות עמדה בתו של הממוּנה, אֶוואֶלין – נערה עדינה, גמישה. שמלה קלה, לבנה, שרוולים רחבים, מרופרפים, ירדה מכתפיה הצרות. שערותיה הבלונדיות האירו, נמזגו בצווארה המקומר, ולאור שקיעת החמה נראו כקשת מים.
היא נולדה בבית־עולם, היתה משוטטת בדד בחדרים הגדולים, מתבוננת, איך המכוניות גולשות ועוברות, נעצרות משני צדי־השדרה.
גברים צילינדריהם כסופים, גברות בשחור, התנענעו כצללים, מחו עיניהם, והניחו על הקברים פרחים, פרחים לאין־שיעור.
אוואלין היתה יכולה לישב שעות ליד עץ־שיש כרות, לדבר אל החלל, כאילו ידידה לפניה. ומשנעשה לה הדבר לזרא, הזעיקה את הילדים אל מתחת לתלים, קראתם בשמותיהם, משל לא היתה בבית־עולם, אלא בין משפחה מסועפת.
היתה מידיינת עם המתים, הבינה לשונם, ממש כתינוק, שאינו יודע עוד דבר, והוא מידיין עם הכלב, עם החתול, ואפילו עם מקלו של אבא.
היה זחלה מעל הגדר הבנויה, התכנסה באמירי־האילנות, על גגות הקברים המקומרים, נאחזה בענפים הדקים־מן־הדקים, והאזינה לנשמות הקטנות, שריפרפו סביבה, לא פסקו ללחוש לה:
“זכרי, אוואלין, כי הרצון שלא ליפול דין שיהיה בטוח ועז מן הפסיעה!”
והיא לא נפלה מעודה.
וכשהיא, אוואלין, רצתה משהו, רצתה במאוד, די היה להם להניד את עיניה, להעלות את הדבר על דל־שפתיה, ומכל העברים היו נישאים צלילים, היו נישאים מעולמות ומרחקים נעלמים. ולבה הצעיר נרטט, קידם בברכה את הדמויות האפורות, שירדו עם המצבות, השתטחו לרגליה. יומם ולילה ארג בית העולם את דממתו, שהיתה מלאה צללים, ובין הצללים נגררה אוואלין, חייכה על בני האדם, המשתהים על טבלות־האבן, על הקברים, סבורים, כי המתים מוטלים מתחת לאבנים.
כך גדלה עם עצמה, עם מתים סמויים, וכשהיתה נישאת כפופה בין הקברים, קיימת־לא־קיימת, נראתה יותר כצל, שירד מעל מצבה לשוט אילך ואילך, וכשייעף יחזור ויעמוד על אוטם־השיש. נקפה שנה ועוד שנה. אוואלין, בלא חברות, בלא חברים, התהלכה, עם ספריה, בין המתים, ישבה על קבר חדש של נערה־אם, ששלחה יד בנפשה. וכתום המהומה, ומשפחת הנערה־האם חדלה לבוא, שמעה אוואלין, פעם אחת עם הערב־יום, שיר חרישי, כאילו ניענעו עריסת־תינוק. הזימרה נישאה מעם השיחים שממול הקבר.
אוואלין נטשה את ספרה ונעלמה בין השיחים. הזימרה נפסקה, נשארה תלויה ברתת בחלל־האוויר. היא בלשה בין הענפים, בין המצבות – לא היתה נפש.
אברך, כולו חצוב־שחם, שניצב על אוטם מרובע, הביט בה. אוואלין סילקה מעליה את מבטו, תמהה, על שנראה פתאום כממש, ומהורהרת חזרה אל הקבר. הביטה סביבה – הספר איננו.
כפופה, באפור, נשארה עומדת מעל הקבר, נרעדת קלות, ביקשה להזכר, אם נטלה את הספר, או נטשתו.
אפשר והיה פה מישהו? ובכן, להיכן נעלם?
הלכה רצוא ושוב, חיפשה עקבות־רגליים, שאלה מפי הבנאים שבנו בתים למתים, אם לא נטלו את הספר, ובפעם הראשונה בחייה דממת בית־העולם הפחידתה.
יצאו כמה ימים. אוואלין סברה, כי בנאי נטל את הספר וקמעה־קמעה התחילה שוכחת, כאילו לא אירע דבר. והנה התרחש מה – שוב עברה על פני קברה של הנערה־האם ושמעה את הזימרה החרישית, והיא עתה נוגה מבראשונה. ניצבה רגע, מחולחלת, והפליגה לצד הזימרה – לא היתה נפש.
על החול היה מונח ספרה פתוח. חטפה את הספר, עלעלתו, ספגה את ריח הפרחים הכמושים, ובהלמות־לב קראה בעמוד השער:
“מה לו לפרח ממש בין פרחי־בית־עלמין?”
והאברך, החצוב שחם, חייך, כמדומה, מעל האוטם – פסיעתה של אוואלין נתקפחה ביטחתה, התחילה רצה בשבילי־צדדין, נפלה ונפחדת פרצה לחדרה.
אחוזת־כיסופים ביקשה להתחקות, מה התרחש באמת, האין זה אלא חלום. ישבה מעל הכתובת עד שעה מאוחרת בלילה, הקבילה לכתב ידה, ומצאה, כי הילוך־הכתב דומה.
ירח גדול היה תלוי מעל הקברים, מעל המצבות, פשט צללים על גבי צללים, נדחק אל החלונות הפתוחים – היו בני־אדם מתהפכים במיטותיהם, מדברים מתוך שנתם.
מעל אוטם מרובע ירדה דמות אפורה, היתמרה מעלה־מעלה, הצטפצפה כנגד הירח בקול דק ונוגה כל־כך, שכתפיה התחילו מרטטות.
אוואלין, גמישה, התיצבה בכתונת־הלילה הארוכה הלבנה, נמשכה כיוּבל־מים, הפליגה לצד הזימרה, עם קרני־הסיגל צוננות.
העצים־הננסים, הפרחים המוזרים, הטירות הקטנות, הכל סיפר, כי פה לא _____1 כי זו מלכות ארורה, שבה מטיילת עם לילה אוואלין בין הטירות, מצפה למי שעתיד להתגלות מאחורי ארמון־שיש.
אוואלין נשארה עומדת כצמח נרדם, לא יכלה להחלץ מסבך הצלילים, שנקלעו מסביב לידיה העדינות, מסביב לאצבעותיה הארוכות, הבוכות. היא ציפתה לדמות האפורה, פירפרה:
“מי את?”
“פרח בית־עולם”.
“ואתה?”
“אני? צל”.
ידיים רעדו בידיים, שפתיים בשפתיים.
הזימרה הלכה הלוך ורוּם, נישאה מעל כל קבר, הלמה כנגד הירח. וכשנעלם הירח בלהבות, נפסקה הזימרה פתאום. הצללים עטו על המצבות ובית־העולם הוסיף לארוג את דממתו, עטף, למרגלות האוטם, את האברך, החצוב שחם, והשחר, צעיר, התנשב בקפלי כותנתה־לילה הלבנה, בשערותיה המאירות, וסביב השפתיים הרעננות, הפתוחות קמעה.
(1924)
-
מילה לא קריאה – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.