1    🔗

מה יהיה משפט הקונגרס העשירי? – “מי ינבא, מי יחוש עתידות”. הן כבר ראינו קונגרסים, אשר לגדולות קוינו מהם, והלואי שלא היו. וגם להיפך קונגרסים, שלכתחילה לא ידענו, מה צורך יש לנו בהם, ולבסוף נעשו נקודות מאירות בתנועתנו. ואולם יש, כמדומה רגלים לדבר שהקונגרס העשירי עתיד, או, לכל-הפחות, יכול להיות קונגרס מפרה. ולא משום שהוא יוציא, כנראה, לפעולה את השנויים בהסתדרות ובהנהגה, התלויים ועומדים זה שנים אחדות. אדרבה: אף-על-פי, שקונגרס זה מוכרח יהיה לעסוק גם בענינים אלו ולסיים את אשר לא סיים הקונגרס התשיעי בהמבורג, בכל-זאת יש תקוה, כי יוכל להעשות קונגרס מפרה.

ראשית, אין כמעט כל ספק, שבקונגרס העשירי ימעט מספר הצירים במדה הגונה לעומת מספרם בקונגרסים הקודמים. בארצות שונות, וגם רוסיה בכלל, ירד מספר השקלים, שנמכרו השנה, ובערך זה ימעט בהכרח מספר הצירים. כמובן, אין לנו לשמוח על ירידת מספר השוקלים אבל ירידה זו אינה יכולה להיות סבה גם למחשבות נוגות: השקלים חדלו זה כבר לשמש אמת-מדה לציונות. ואם בכל-זאת ירידת מספר השוקלים מטרידה את מחשבתנו במקצת, הרי ירידת מספר הצירים, העתידים לבוא אל הקונגרס, אין בה כדי להטריד את מחשבתנו כלל. במשך ארבע-עשרה השנים, שעברו עלינו מן הקונגרס הראשון, כבר בגרנו. עכשיו אנו יודעים כי דרושים לנו לא צירים למאות, היודעים להרים יד ולמחוא כף, כי-אם צירים לעשרות, היודעים לחשוב את חשבון-נפשם, לברר את רצונם לעצמם ולהסבירו בשעת הצורך גם לאחרים. הן בכר זכינו ל“מעמד” שלם של ציונים, שיש להם " curriculum vitae " מיוחד ובו כתוב: “פלוני בן פלוני השתתף בכל הקונגרסים”. אנו יודעים את האנשים האלה. כל אותם הימים שבין קונגרס לקונגרס אין הם נוקפים אצבע לשם עבודה ציונית. ומכיון שימי הקונגרס מגיעים הם עולים בראש. הזכות להבחר לקונגרס נעשתה מין “חזקה”, דוגמת המפטיר הארוך במנחה ליום-כפור. ואם הפעם תתרע ה“חזקה” ורבים מן ה“מוחזקים” לא יבואו לקונגרס, ימָצא הקונגרס נשכר.

שנית, – וזהו העיקר, – הקונגרס העשירי עתיד, כפי הנראה, לעסוק בדברים, שבהם נשמת הציונות תלויה: בהחזרתה של עבודת-התרבות לתוך גבולותיה של ההסתדרות הציונית ובתקון העבודה בארץ-ישראל. כל השנויים בנוגע לארגון ההסתדרות וההנהגה צריכים להיות ערוכים מראש, כדי שלא ישמשו עבודה לקונגרס עצמו ולא יעשה הקונגרס העשירי מהדורה חדשה של הקונגרס התשיעי. הפוליטיקה לא תתפוס גם היא מקום חשוב בקונגרס, שהרי מה יש לו לעשות במקצוע זה? הדקלרציה של הציונות לעותומניה כבר נשמעה בקונגרס הקודם ובמקומה היא עומדת. ההנהגה ודאי לא תחדל מלברר לצבור העותומני ודַבָּריו את מהותה וענינה של הציונות: לקונגרס עצמו לא תוכל הפוליטיקה לשמש עבודה. היה מי שהציע, שהקונגרס ישנה את הנוסח של הפרוגרמה הבזילאית. אבל ברור הדבר, שהצעה משונה זו לא תעלה על הפרק, ומכל-שכן שלא תעלה על הפרק. הצעתו המתמיהה של ד"ר ברנפלד לעקור לגמרי את הפרוגרמה הבזילאית. מוסדות ממוניים חדשים – קרנות, בנקים, קופות – גם-כן לא ייסד הקונגרס העשירי: די לנו באלו, שכבר יש לנו. כבר שבענו “ציונות מסחרית” די והותר יונח לנו, אפוא, הפעם. הרי שבאמת אין לו לקונגרס במה למלא את הריקנות אלא בהחזרתה של עבודת התרבות למחיצתה של ההסתדרות הציונית ובתקון העבודה בארץ-ישראל.

2    🔗

פראַזה זו על “מלוא הריקנות” אינה פליטת הקולמוס: היא נאמרה בכונה תחילה. הקונגרס הוא דמות דיוקנה של ההסתדרות הציונית כולה, ואם יש ריקנות בהסתדרות אי-אפשר שלא תהיה גם בקונגרס, ואין לירוא את ההנחה הזאת; צריך רק להבין אותה כראוי. אלו שמותרים למפרע “חוט של חשד” על השאלה בדבר עבודת- התרבות, באצרם שכל עיקרה אינה באה אלא כדי למלא את הריקנות “באופן מלאכותי”- אינם מביאים תועלת לא לקונגרס ולא להסתדרות אם יש ריקנות אין להסתירה ואם אפשר – צריך למלא אותה.

ואמנם יש ויש ריקנות. לפני שנים אחדות היה לנו הכל ציונות. לא היה בעולמנו דבר קטן או גדול, אשר לא אמרה ההסתדרות-הציונית להכניסה לתוך גבולה. אפילו בחירת המנהיגים לעדות, רבנים לקהילות וגבאים לבתי-כנסיות נעשתה פתאום ציונות, וכל אדם השוקל את שקלו נתחייב בה. בימים ההם, כשהכל היה ציונות, נבראו גם הפרוגרמות המפורסמות של “עבודת-ההוה”-“הפלטפורמה ההלסינגופורסית”, “החלטות של ועידות הזורנליסטים” וכו' וכו' וגם הן נעשו חובה ציונית לכל מי ששוקל את שקלו. אסור היה לו ליהודי ציוני לחשוב את מחשבת עמו כל-זמן שלא דאג תחלה דאגת כל העמים האחרים. וכשמעדה הציונות “הרחבה והמלאה”, זו שקפלה הכל תחתיה, התחילה מתכוצת “כעור-צבי” ופולטת מתוכה גם את הדברים, שבהם נשמתם תלויה. כך דרכו של אדם: כשהוא משתחרר מן המותרות, שהיו עליו למשא, הוא בועט דרך-אגב גם בדברים שהם חלק מעצמותו…

התחילו הסתדריות חדשות, שנולדו על ברכי הציונות, חותכות אברים אברים מן ההסתדרות הציונית עצמה. הראשונה היתה יט“א: היא אמרה ליטול מן הציונות את הצמאון הגדול לארץ. אחריה איק”א, שאמרה ליטול מן הציונות את עבודת הישוב בארץ-ישראל, ולבסוף ההסתדרות לתרבות ולשפה העברית, האומרת ליטול מן הציונות את נשמתה, את העבודה לתחית רוחו ותרבותו של העם. ו“מרחיבים” הקצוניים, שעוד תמול-שלשום לא הודו בפרוגרמה הציונית אלא מתוך הפירוש, שחובר לה בהלסינגפורס, מתרעמים היום וחוששים, שמא “יצאו ממחבואיהם כל אלה, הרוצים למלא את הריקנות, אם גם באופן מלאכותי, -כל אלה, הרוצים לעורר שאלות עקריות, המביאות על-פי טבען לידי פולמוס, ואפילו הם הן עומדות על הפרק” ¹. כל מיני “עבודת ההוה” חובה הם להסתדרות הציונית ולא רשות, חוץ מעבודת-התרבות, שאינה לה אפילו רשות, ומכל-שכן שאינה לה חובה…

3    🔗

נפלא ומוזר כאחד הוא הרושם, שעושים אבות הציונות, החיים אתנו היום, -גם אלה, שבאו אלינו יחד עם הרצל, וגם אלו, שקדמו לו. הן האנשים הללו גבורים הם כמעט. הם היו הראשונים, שרגליהם נגפו, אבל לא מעדו, והם שהוסיפו לסקל בידיהם את הדרך להולכים אחריהם. הם עשו לא רק את הדבר הקשה, שממנו נובע הכל-את ההתחלה-, אלא שעדיין הם עומדים במערכה, ובכל מעשה אשר יעשה בציונות עד היום יש אבן וחמר וגם קורט-דם משלהם, אי-אפשר שלא להגות אהבה וכבוד להם. אבל יש אשר תשאל את נפשך: הללו, שלבם צריך להיות מלא שמחת-העבודה, הללו שכבר שלמו לעמם את נשיו, מדוע כה נפלו פניהם, מדוע עצובה עינם כל-כך? דומה, שבחבורה חביבה זו, העובדת את עבודתה בלי-הרף זה חמש-עשרה, זה שלשים שנה, ויצרה את כל מה שיש לה לציונות-כולה כאיש אחד נושאת בקרבה סוד קשה של עצב מר, החונק אותה, הומה וקובל.

פירושו של עצב מר זה הוא: הם, הראשונים, המתחילים, עשו את הכל; היכן הם היורשים, אשר יבואו לרשת את מקומם? הם כבר זקנו בעבודה; איפה הם הצעירים אשר יבואו להשלים את העבודה? האם רב הוא מספר השמות, שנתוספו לנו מימות הרצל ועד עתה זה חמש-עשרה שנה? וגם נוסח “מעשי” יש לשאלה זו: נניח, שחברי ההנהגה יאמרו להתפטר מן העבודה מפני איזו סבה שהיא, -היש לנו אחרים במקומם? וכשהגיעה השעה והכל מודים, כי נחוצה לנו הנהגה חדשה, -במי נבחר? ולאחר הבחירות, בשעה שבאולם הקאזינה בבזיליאה יתרונן וישמע שיר “התקוה”, האם לא יהיה יתוש מנקר וכוסס את לבנו?

ודומה שיש תשובה לשאלת-עצב זו. היכן הם המעשים, שמלבד ערכם שהם לעצמם, עלולים היו להעמיד בכחם גם אנשים חדשים? נפלא הדבר: חובבי ציון הראשונים, שמהם הציונות ניזונית עד עתה, באו בשעה שעדיין לא היה כלום חוץ מהרהורים ומחשבות. הרצל וסיעתו באו בשעה שכשלה ה“מעשיות” ושוב לא היה כלום חוץ מהרהורים ומחשבות. את הציונות הביאו לעולם לא אנשי-מעשה, כי אם בעלי דמיונות והזיות, שלבם קדם למחם, ומחם-לידם…

חביבים ויקרים לנו אבות הציונות, החיים אתנו היום, כי מידם לנו הכל. וכמה ייקרו לנו עוד, אם גם הם ישמעו לאמת אחת פשוטה: אף אם כל היום נהיה ממשמשים בתקוני ההסתדרות ובחשבונות “מעשיים” בלבד, אם גם מכאן ולהבא נבדיל מעל הציונות כל מה שאין בו משום “מעשיות” גמורה, לא תתמעט הריקנות, אלא תגדל, לא ציונות תהיה לנו עוד אלא קופסא להשמיע על שקלים ועל מניות ועל מסים, לא יולדו לנו כחות חדשים למלא את מקומם של אלה ההולכים ומזקינים, ובעיניהם של המזקינים לא תכבה העצבת עד עולם.

ה“מעשיות” קרקע-עדית היא, הכל גדל וצומח בה, אם שמים פרושים עליה, כשהיא נעשית פינה צרה וחשכה – הכל נכמש ונובל בה…

העולם 1911