בירח מאַי, כשהאדם ניטלת מנוחתו, כמותו כאדמה, והוא נובר בתוכה ודמו מרהיט והולך, בירח מאי נתרוקן הכפר. זקן וצעיר, עוללים על הגב – הכל יצאו מן הכפר עם הנץ, שהאדים, שילהב את כל המזרח כולו, והלכו לשדות, משפחות משפחות. ראשונים השכימו העניים ה“קוטניעס”. אחריהם באו ה“באקים”. העשירים, “העמלקים” היו האחרונים. הכפר, ששמו יהודי היה “קרקע” – היה במרחק אילו פרסאות מסמורגון.
רבה של קרקע מגודל, זקנו מפותל, שחור, שהסביך עצמו בתוך הגבות והפיאות השחורות ממנו, עמד ליד החלון הפתוח והשחיז על גבי אבן קטנה סכין־מוֹהלים.
הוא הביט על הכפר הריק, שהיה מפוזר משני צידי־הכביש. הבתים, הממגורות, הקירות הסומים כנגד הדרך השמשית. מצד הכביש לא נראו לא דלת, לא חלון. לפני מאה שנה גורשו הנה יהודים גזלנים, יהודים פושעים, הושיבום על האדמה והתרום, התראה חמורה, שדלתותיהם וחלוניהם יהיו מכוונים כנגד השדות, לא כנגד הכביש, שעיניהם הגנבניות לא תנחנה על עובר־דרכים.
הרב החליק את סכין־המוהלים והקשיב, אם אין כרכרה נוסעת. המולאַ הטאַטאַרי, מן הכפר השכן ראביצישוק, עמד לבוא. מאחורי החורשה נשמעה צהילה – לפני ביקתת הרב, שנעשתה עוד לפני המלחמה כלונסאות גסים, נעצרה כרכרה רתומה לשני סוסים. טאַטאַרי קטן־קומה ירד מעל הדוכן. המולאַ פינה על ידו מקום לרב, שנשא את תשמישי־המוהל במזוודת־יד קטנה וכשכבר ישב הרב ליד המולאַ בכרכרה, הניחה הרבנית את בצק־החלה התוסס ויצאה ללוות את בעלה:
“אברהמ’ל, שתצליח. ואם הקדרים יש להם דגים, הבא בן־דג לשבת.”
השכירות, שהאכרים היהודים נתנו לו לרב, לא בממון אלא במזונות, פירנסה את הרב ברוב־דחקות. כתום קציר נסעו שני אכרים אמידים בעגלה על פני הכפר, וכל אחד ואחד נתן פוד שיפון, שני פוד בולבוסים, כילכלו את הרב בלחם לכל השנה כולה. בגד לעצמו, לרבנית, לא יכול היה הרב לתפור משכירותו. נעשה גם שוחט, בודק, מוהל, ידו יד קלה, קלה ביותר, ושמו נתפרסם בכפר הטאַטאַרי.
הטאַטאַרי הצעיר עלה בזריזות על הדוכן. הסוסים יצאו מן הכפר, נישאו על פני הדרך המאובקת. המולאַ הוציא משרוולו הרווּח נייר:
"זה מעם המופתי הווילנאי. הוא מצוה, כי היום, יום פטירתו של הנביא, ימולו את הנערים. לפנים עשיתי זאת אנוכי, אך זה שנים שידי מרתתות. משוטט בכפר בן־שש־עשרה, שלא נימול… ושאינו־נימול קשה מעובד אלילים, קללת־אלהים היא… נפלה חולאת בבהמות… אולם זה מקרוב נפלה פרתו של פלוני, נפלה פרתו של אלמוני, כתבתי על כך למופתי, סיפרתי לו כי בקרקע יושב רב וידו קלה. המופתי ציווה לנסוע אליך, הרב…
“כמה ילדים צריך למול?” שאל הרב.
“שש עשרה, שבע עשרה חתיכות, החל ביונק וכלה באכר בן־ששים.”
המולא, זקן, תקע את ידיו לתוך השרוולים הרחבים של החאלאט הלבן ונשתתק.
מה שהמולא של “בני הגר” – בא בעצמו אל הרב דקרקע, כי הוא, אברהם, ימול את “בני הגר” היה כדבר מן השמים. הרב התעַלָה בעיני עצמו. הכניס לתוך הזקן המפותל ידו אחת, ידו אחרת, שיפשף בידיו את עיניו ובקרו־של־יום בקע בשדה חרושה, בשמים עמוקים, בחמה צעירה. האויר נתמלא ריחות, צמחים, ציפרים. הוא, אברהם, נוסע למול את ישמעאל, אשר ילדה לו הגר.
הרב משך שרוולו של המוּלאַ, הפסיק נמנומו. ביקש לשאול את המולא בלשון־קודש ויצאה פולנית־רוסית מסורסת:
“האמנם אתם מן המושלמים לאמיתם, שנולדו בדת־מוחמד?”
“אנו מבני־הגר”, חייך המולא חיוך של תם לתוך זקנו, “הביאונו לכאן במאה הי”ד… שבויי־מלחמה… המלך נתן לנו אדמה, נתן נשים… את שפתנו שכחנו, אולם את דתנו אנו שומרים, מגדלים את ילדינו כמוחמדנים טובים, חסודים…"
מעם הבקתות הפזורות השתערו בנביחה כלבים כפריים, מוֹטוֹת קטנים בין רגליהם הקדומניות. אולם הכלבים הכירו, כנראה, את הסוסים, את המולא, את הרכּב ונשתתקו אחד־אחד. בתוך הדממה הצחיר המסגד הלבן, המקומר, שעמד בלב הכפר.
זקני הכפר יצאו לקראת המולאַ והרב. מאחוריהם – מחצית כפר טאַטאַרים על נשיהם, ילדיהם, אמרו שלום, דיברו על שדות חרושים, על בהמות, על חלקות־יער המשותפות לאכרי־קרקע ולטאֲטאַרים, ראו בכל צד ושעל יד האלהים.
אכרה באה במרוצה, השפילה קידתה בפני המולא, בפני הזקנים:
“הוא הסתגר בממגורה, הסיד שלי, הוא אומר, לא יתן למול את עצמו. וי לה לאם, כשבנה מביא חרפה וקלון עליה לעיני כל הכפר כוּלוֹ.”
“מי, בן־השש־עשרה?” שאל המולא.
“כן, הקדוש.”
“יעקדו אותו, כעגל”, הרגיע המולאַ את האֵם האומללה, “לא נגדל בינינו שאינו־נימול!”
“ולא בלבד, הסיד, בן־השש־עשרה”, נענה טאַטאַרי, “הפעוטות נמלטו, שרויים כל הבוקר בנהר, כברווזים.”
“נמצאם!”
“נביאם אחד־אחד הביתה!”
“הבה ונלך!” הניף המולא את ידו.
הטאַטאַרים נפוצו. אחריהם – נשים, נערות, כלבים. אבות, אמהות, גררו את הפעוטות בידיהם, ברגליהם, קצתם קשרו בחבלים, כאילו הובילום לשחיטה.
הכפר השקט נתמלא קולות, בכייה, זימרה של סבתות זקנות. כמבריחי־הרחש המוזר התנבחו זעיר־שם זעיר־שם כלבים, ושני אווזים שירבבו את ראשיהם על שמלה צבעונית, שהתיבשה על יד גדר, ונתגרגרו ונתדובבו – נוֹ – נוֹ – רם על כל רם, ברוגזה כל־כך, כאילו העולם עומד להחרב.
המולאַ הולך את הרב מבית אל בית, שבהם היו הפעוטות מוטלים קשורים בחבלים לשולחנות. האֵם, האָב, הקרובים, עמדו מסביב, חזרו בשמחה על הברכה, שבירך המולא. והרב דקרקע, אברהם, היה כורת, ועשה את הפעוטות מוחמדנים לאמיתם.
בצהרי־יום ליוו קהל גדול את הרב. אחרי הכרכרה, שישב בה הרב, נסע קרון בלום שיפון, בולבוסים, תרנגולות, אווזים ודבש. בכיסו היו מונחים מאה זהוב, חיממו.
מסביב, משני עברי־הדרך, נשם ירח המאי שמים, חמה, אילנות ומים. מרוב צחוּת תפח הכל. ירח מאי שרה גם בתוך הרב, באבריו המגודלים, בדמו המוגעש, שזרם בידיו, ברגליו. ירח מאי ליחש לו, כי אברהם לא מל עתה פעוטות, כי אם הכה את כדלעומר ואת המלכים. עיניו השחורות גדלו, עמקו. העינים תעו מעל השדות החרושים, ביקשו מאחורי השיחים את הגר.
(1934)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.