פָּרָשַׁת נֹחַ היא פרשת השבוע השנייה בספר בראשית. היא מתחילה בפרק ו‘, פסוק ט’ בגורלו של יחיד, ‘צדיק תמים’, בן הדור העשירי ממשפחת האדם, המשתלשל במישרין מהאדם הראשון, דרך בנו שת, אחרי עשרה דורות.

נח בן למך, שנחשב ‘איש צדיק תמים בדורותיו’ בעיני אלוהים, הוא האדם הראשון שעובר מסע גדול ונורא של התוודעות לחסדי האל המושיע ולזעמו הנורא, חסר הרחמים, המחריב את העולם כולו, עולם כלול ביופיו ובטובו, אשר נברא רק עשרה דורות קודם לכן, משום שמלאה הארץ חמס. הפרשה מסתיימת בפרק י“א, פסוק ל”ב בגורל צאצאיו ממשפחת אברהם, הרחוקים מנח בן למך מרחק של עשרה דורות. כלומר, נוח הוא בן הדור העשירי למשפחת האדם, ואברהם הוא בן הדור העשרים, עשירי בבניה של משפחת בני שם בן נוח.

פרשת נח היא פרשה מופלאה שבמופלאות, המלמדת אותנו מה גדול ועצום הוא כוחו של סיפור. היא מראה לנו איזה עומק מיתולוגי ואיזה טווח היסטורי ועל־היסטורי יש לסיפור מורכב החוצה את גבולות הזמן והמקום, המחבר בין העבר הרחוק והעתיד הלא נודע, סיפור הקשור בגורלה של משפחה אחת, משפחת בני שם המבורך, ממנה משתלשלים כל צאצאי אברהם אבינו. הפרשה מיטיבה להמחיש את צדקתו של המחבר האלמוני של “ספר יצירה” עתיק הימים, שהיה הראשון שכתב ואמר שהעולם נברא בספֶר סְפָר וְסִפּוּר.

בהמשך הפרשה נראה איך הסיפורים, הספרים והמִסְפָרים, המספרים על תפישת האדם שנברא בצלם אלוהים, ומספרים עליו כחוטא בחטאים כבדים שאין עליהם כפרה וסליחה, קשורים זה לזה. כשם שהסיפורים על האדם החוטא, כמועד לעונש, חורבן וכליה, בידי האל, ועל תפישת האל הבורא הנצחי הכול יכול, בידי האדם, אל שהחל את מעשה הבריאה, רק לפני עשרה דורות, בסימן ‘וירא כי טוב’ וברך את הבריאה וכל אשר בה –ההופך ברגע שסדרי העולם שברא משתבשים בידי חוטאים פורצי גבולות, לאל קנא ונוקם, מחריב והורס, אל חסר רחמים המבקש להחריב את עולמו – קשורים כולם זה בזה.

פרשת נח היא פרשה שהררים, הררי עולם, תלויים בה בשערה וברמז, ומושגי תשתית חשובים מאין כמותם נזכרו בה לראשונה! היא משמרת הדים של מיתוסים קדמונים מימי גלגמש וה’אֶנוּמָה אֶלִישׁ' (סיפור הבריאה הבבלי מראשית האלף השני לפני הספירה שהוא חלק מהמיתולוגיה הבבלית וקודמתה המיתולוגיה השומרית) על עולמות שהיו ואינם, אשר נחרבו במבול, וממחישה שימוש חדש לגמרי במסורות עתיקות נושנות על מעבר מתוהו דומם, נעדר זמן, ומכאוס חסר גבולות, הבחנות וחלוקות, לעולם חדש התלוי בסדר ומחזור, בברית ועדות, בזיכרון וספר, בברכת שמים מחזורית רציפה, נראית ונמשכת, המשפיעה דבר יום ביומו על כל עולם החולין, מצד אחד, ובספירה אנושית מחזורית משביתה, נשמעת ומחלקת, הקובעת את הקודש המחזורי הנצחי, מצד שני.

החלוקות הנראות והנשמעות, הרצופות והמשביתות, האוניברסליות והייחודיות, תלויות כולן במניין וּבְמִסְפָּר, בלוח ובחישוב, באותיות וּבְמִסְפָּרִים, בעדות ובברית, בספר, מספר וסיפור, המשקפים תודעה חדשה של הזמן המחזורי הנמדד ביחידות וחלוקות נצחיות ידועות מראש, קבועות ומדודות, של חודשים ושנים, עונות ושבועות, ימים ותאריכים, ימי זיכרון ומועדים, הקשורים כולם בסיפור המבול.

הסיפור ראשיתו בפרשה מיתולוגית המלמדת על גודל החורבן הנוצר מפריצת גבולות ומפריעת סדרי הטבע, המביאה באופן בלתי נמנע לשיבוש מפלצתי ולחטאים שאין להם שיעור, וגורמת להרס וכיליון, והמשכו בסיפור על מעבר מהסדר הישן לסדר החדש, מעבר מהבריאה שחטאה והשתבשה בשל פריצת גבולות ופריעת חוק של חטא בני אלוהים ובנות האדם, ונחרבה כולה במבול, אל עבר בריאה חדשה, זו שכוננה מחדש אחרי המבול, שאין בה יותר מעברים פתוחים בין שמים וארץ, אבל יש בה קשר בין השניים באמצעות לוח העונות והחודשים, התקופות והמועדים, הקשורים לסיפורה של משפחה אחת שנותרה מדור המבול, ממנה משתלשלת כל ההיסטוריה האנושית.

הבריאה החדשה מתייחסת לברית נצחית עם משפחה אחת ממשפחת האדם ששרדה לבדה, אחרי שכל המשפחות האחרות טבעו במבול, רובן בוודאי על לא עוול בכפן, והטביעו את חטאיהם וזיכרונותיהם, סיפוריהם וחלומותיהם, מעשיהם ומפעליהם יחד עימם. זיכרון העונש האלוהי הנורא על חטאים נוראים של בני אלוהים ובני אדם, הונצח בסיפור המבול.

הברית הנודעת בשם רב היופי, ברית הקשת בענן, מתייחסת לסדר קוסמי קבוע של עונות השנה, למחזור נצחי של חודשים ושנים ולסדר נצחי, התלוי בספר, מספר וסיפור, באותיות וּבְמִסְפָּרִים, בסדרים ומחזורים, בעונות ותקופות, חודשים ושנים, תקופות ומועדים. מחזור נצחי זה הוא דו פני: חלקו האחד נראה ומוחשי ומובטח לכל אדם מעצם היותו מחזור אוניברסלי נצחי המכונה ‘מרכבות השמים’ או ארבעה מועדי עונות השנה ותריסר חודשיה, שלגביו האדם אינו חייב לעשות דבר, וחלקו האחר נשמע ומחשבתי ומתייחס רק לשומעי לשון הקודש, שומרי הברית, ומכונה בשם 'מקראי קודש ומועדי דרור', אותם חייבים הבאים בברית לזכור ולשמור, כי בלעדיהם אין לו קיום. הסדר המחזורי הנצחי מתייחס לעתיד וקובע את יסודותיו בזיקה לעולם נראה, המתחדש כל יום מחדש, בזריחה ושקיעה, בירח ובשמש, במועדי ארבע תקופות השנה, בחודשים ושנים, המופקדים בידי שמים, מצד אחד, ולעולם נשמע, המשבית מדי שבעה ימים, מדי שבע שנים ושבע שבתות שנים, בתוקפו של קול אלוהי נשמע, פוקד ומצווה, התובע שבעים ימי שביתה מדי שנה, המופקד בידי האדם השובת חמישים ושתיים שבתות מדי שנה ושמונה עשר ימי המועדות, החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים של שנה המתחילה באביב, בחודש ניסן ראש חדשים, בסדר מקודש החתום בברית, המחייבת ספירה מחזורית ושמירה נצחית של שבתות, שמיטות, מועדים ויובלים, תקופות וחודשים, מצד שני.

נפתח רק בעובדה אחת המתייחסת לשתי מילים שבלעדיהן לא היה יכול להתכונן הסיפור המקראי:

המילה אני והמילה ברית נזכרות לראשונה בפרשת נח, בספר בראשית פרק ט, כמוסבות על אלוהים כאני אלוהי אינסופי, מופשט ונצחי, הכורת ברית עם האדם, המייצג את האני האנושי המופשט לדורותיו, את כלל משפחת האדם לדורותיה, בקטע סיום המבול שבו נכרתת ברית הקשת בענן, המלמדת על יחסי הגומלין בין האלוהי לאנושי, בין האינסופי הנצחי לבין בני חלוף, התלויים במחזורי הבריאה ובחסדי הבורא:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ וְאֶל־בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.

המילה ברית, המקבילה למילה שבועה נצחית או להבטחה נצחית הקשורה בספירה מחזורית, היא זו המחברת בין חסד אלוהים הנצחי, הקשור בנצחיות המחזורית של החיים הנבראים כל העת בתמורותיהם הנראות לעין, המכונות ‘מרכבות השמים’ וארבע עונות השנה, הנודעות בעת העתיקה כ’מועד קציר‘, ‘מועד קיץ’, ‘מועד זרע’ ו’מועד דשא’, לבין תודעת האדם על העולם הנצחי המחזורי המתפרש בספר מספר וסיפור, במחזור, בספירה ובברית, בזיכרון ועדות הנודעים בשם 'מקראי קודש, מועדי דרור', הממסגרים את הראשית האנושית והשתלשלותה בימים ושבתות, חדשים ושנים, עונות ומועדים, תקופות ויובלים, הנודעים למשמע אוזן.

אפתח בקריאת הפרשה מראשיתה ועד סופה בנוסח מנוקד, ואוסיף כמה הערות אחרי כוכבית באותיות רגילות לא מנוקדות:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

נֹחַ נולד לאביו למך בן מתושלח, כדור העשירי בדורות האדם הנמנים בין האדם הראשון לנוח, כמפורט בספר בראשית פרק ה, ששמו ‘זה ספר תולדות אדם’. רק אבות נזכרים בספר תולדות אדם כמי שהולידו את בניהם, שם האימהות אינו נזכר ולא בכדי. שמו של נח מציין מצב מעבר, המציאות נתפשת כארורה וחרבה ונח הוא זה שלידתו מסמנת מפנה שיש בו משום נחמה, על כן אביו למך אומר: “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה”. (ה, כ“ח־כ”ט). כאן נרמזת הנחמה הקשורה בשמו של נח, נחמה על עצבון עבודת האדמה הארורה שקולל בה האדם הראשון, " וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה (בראשית ג, יז־יח)."

מסורת עתיקה מספרת על נסיבות הולדתו של “נחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. מסורת זו מצויה ב“ספר חנוך הראשון” או ספר חנוך א, שנכתב בסוף המאה השלישית לפני הספירה או בראשית המאה השנייה לפנה"ס, על האדם הראשון שעליו נאמר: “וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים… וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים” (בראשית ה, כב־כד) מסורת זו על הולדת בנו של למך, מצויה בחטיבה המכונה במחקר “ספר נח”, שלחלק ממנה יש מקבילות במגילה החיצונית לבראשית.

חטיבה זאת מספרת מפי חנוך בן ירד על נסיבות הולדתו של נח בן למך, הקשורות בתכנית האלוהית של המבול ובחטא העירים, הוא חטא המלאכים שירדו בדורו של ירד אביו של חנוך. הנוסח המובא להלן של פרק קו בספר חנוך הראשון, הוא מ“הספרים החיצוניים” של אברהם כהנא, חלק א.

ספר חנוך הראשון נודע באתיופיה בשפת געז לפני שנמצא בחלקו בארמית במערות קומראן. אברהם כהנא ויעקב נח פייטלוביץ תרגמו לעברית משפת געז, שהיא שפה שמית עתיקה שנשמרה כשפת קודש יהודית ונוצרית באתיופיה, את ספר חנוך הראשון או חנוך האתיופי, בראשית המאה העשרים.

ספר חנוך הראשון, פרק קו, פסוקים א־יט, מגולל את תולדות אביו של נח, למך, מפי סבו חנוך, ואת נסיבות הולדתו יוצאות הדופן של נינו, נח, שעוררו חרדה רבה בבית הוריו וסביו. המספר הוא חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, אביו של מתושלח, אשר ללמך בנו נולד נח. המדובר בדורות עתיקים שבהם השערים בין הדורות ובין שמים וארץ, בין מלאכים ובני אדם, עדיין היו פתוחים. אזכיר את סדר עשרת הדורות הראשונים: אדם־שת־אנוש־קינן־מהללאל־ירד־חנוך– מתושלח־למך־נח:

"ואחר ימים נשא מתושלח בני אשה לבנו למך ותהר לו ותלד בן: ובשרו היה לבן כשלג ואדום כפרח שושן ושער ראשו וקוצותיו כצמר צחר ועיניו יפות ובפקחו את־עיניו האיר את־כל־הבית כשמש וכל־הבית היה מאיר מאד:

ויקם בידי המילדת ויפתח את־פיו וידבר אל־אדון הצדק: ולמך אביו ירא מפניו וינס ויבא אל־מתושלח אביו: ויאמר אליו בן מוזר נולד לי, משונה ואיננו כאדם, והוא דומה לבני אלהים בשמים ובריתו משונה, ואינו דומה אלינו ועיניו כקרני השמש ופניו מאירים: ונראה לי שהוא אינו ממני, כי אם מן המלאכים, ואירא פן יהיה אות בימיו על הארץ:

ועתה אבקש ממך אבי ואתחנן לפניך, כי תלך אל־חנוך אבינו וידעת ממנו את האמת כי עם המלאכים שבתו: ויהי כשמע מתושלח את דברי בנו, ויבא אלי אל קצות הארץ, ואבוא אליו ואומר אליו, הנני בני למה באת אלי:

ויען ויאמר, בשאלה גדולה באתי אליך, ומפני מראה קשה קרבתי: ועתה אבי שמעני, ללמך בני, נולד בן אשר אין דומה לו, ובריתו איננה כברית איש ומראהו לבן משלג ואדם מפרח שושן, ושער ראשו לבן מצמר צחר ועיניו כקרני השמש, וכאשר פקח את עיניו האיר כל הבית: ויקם בידי המיילדת ויפתח את פיו ויברך את אדון השמים: ולמך אביו פחד וינס אליי, ולא יאמין כי הוא ממנו רק־הוא בדמות מלאכי שמים, ועתה באתי אליך למען תודיעני את־האמת:

ואען אני חנוך ואמר אליו אדני עושה חדשה על־הארץ, ואני כבר ראיתי זאת במראה ואודיעך כי בימי ירד אבי עברו [מלאכים] ממלאכי השמים את דבר אדני: ויחטאו ויעברו חוק וידבקו בנשים ויחטאו אתן ויישאו מהן ויולידו מהם בנים: ויולידו על הארץ גיבורים לא ברוח כי אם בבשר, ומשפט גדול יהיה על הארץ והארץ תטהר מכל טמאה: וכליון גדול יבא על כל הארץ, והיה מבול וכליון גדול שנה אחת:

והבן הזה הנולד לכם יישאר על הארץ ושלשת בניו ימלטו אתו, וכאשר יגוע כל אדם אשר על הארץ הוא ובניו ימלטו: ועתה הודע ללמך בנך כי הנולד הוא בנו באמת וקראת שמו נח, כי הוא ישאר לכם והוא ובניו ימלטו מן הכליון אשר יבא על הארץ, על כל החטא ועל כל החמס אשר יעשה על הארץ בימיו: ואחרי כן ירב החמס על הארץ מאשר נעשה בראשונה, כי ידעתי מסתרי הקדושים כי הוא האדון הראני והודיעני ואקרא אותם בלחות השמים".

בפרק ק“ז של ספר חנוך א מוסיף חנוך בן ירד – עליו נאמר ב’סדר העבודה' שנמצא במגילות קומראן 5Q13: “חנוך בחרתה מבני אדם”, משום שהיה הראשון שעליו נאמר בספר בראשית ה, כ”ד: וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים". במסורת הכוהנית בספרי חנוך ובספר היובלים, בספר בן סירא בסדר העבודה מקומראן, בצוואת השבטים, ובמגילות נוספות שכולן נמצאו בספרייה הכוהנית בקומראן, חנוך בן ירד נלקח לשמים בחייו בדור השביעי לדורות האדם, כי נבחר להיות לראשון הלומדים לקרוא ולכתוב מפי המלאכים. הוא האדם היחיד בחומש שזכה לחיי נצח בגן עדן, כמתואר בספר היובלים, ויחיד מבין עשרת הדורות הראשונים המתועדים בספר בראשית (ה, כא־כד) שנבחר להילקח לשמים בחייו, משום ש’התהלך את האלוהים'. חנוך נודע כמייסד המסורת המיסטית וכראשון החולמים הפורצים את הגבולות בין השמים והארץ, ושמו נודע כמייסד מסורת הכהונה, מסורת הלוח מסורת הכתיבה והעדות ומסורת המרכבה, וכמי שהיה הרואה מרחיק הראות שזכה לחיי נצח כעד כותב ורושם את תולדות השמים והארץ, בשמים:

“וארא כתוב עליהם כי מדור לדור יחטאו עד אשר יקום דור צדק והרשעה תכלה והחטא יעבר מן הארץ וכל טוב יבוא עליה. ועתה בני לך והודעת אל למך בנך כי הבן אשר נולד הוא בנו באמת ואיננו שקר. ויהי כשמוע מתושלח את דברי חנוך אביו כי הראהו כל המעשים בסוד וישב ויראהו את שם הבן נח כי הוא ינחם את הארץ אחרי כל הכיליון”.

קרוב לוודאי שהביטוי דור צדק רומז לביטוי ‘נח איש צדיק תמים היה בדורותיו’, והמשך המשפט לעיל רומז לכיליון הרשעה בדור המבול, אבל ברור שסיום הפסקה רומז לנחמה הקשורה בשמו של נח, נחמה על עצבון עבודת האדמה הארורה שקולל בה האדם הראשון, כנזכר לעיל, 'קוץ ודרדר תצמיח לך, בעיצבון תאכלנה…" והנחמה הנזכרת כאן קרובה לנוסח המקראי: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ* מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. (בראשית ה כ"ט)

לא אנתח כאן את כל פרטי הסיפור המורכב על הולדת נח ועל המלאכים, הבא לבאר את משמעות הפסוק “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”¹, רק אציין שנראה שחסרה מילה בפסוק “והודעת אל למך בנך כי הבן אשר נולד הוא בנו באמת ואיננו שקר”. אילו היה כתוב “והודעת אל למך בנך כי הבן אשר נולד [לו] הוא בנו באמת ואיננו שקר”, הייתה ודאות גדולה יותר שהילד לא נולד מזיווג של אמו עם המלאכים אלא מזיווג של אמו ואביו. ספר היובלים והמגילה החיצונית לבראשית מספרים לנו ששמה של אמו של נח היה “בת־אנוש”: “וביובל החמשה עשר, בשבוע השלישי, לקח לו למך אשה ושמה בת אנוש אחות ברכאל, בת אחות אביו, ובשבוע הזה ילדה לו בן, ויקרא את שמו נח”. (ספר היובלים, פרק ד, פסוק כ"ח).

למך המוטרד מזהות האב שהוליד את בנו, וחושד שאולי אינו בנו משום שהבן נראה כמלאך ולא כבן אנוש, למרות ששם אמו המודגש הוא בת אנוש (לעומת בני אלוהים בראשית פרק ו בבראשית) מזכיר לנו בעיה אוניברסלית עתיקה בדבר הזהות הלא ידועה של האב, הטורדת אבות רבים ובנים לא מעטים, המנוסחת באודיסיאה. תשובתו של טלמכוס בנו של אודיסאוס, “איש אינו יודע מי אביו, זאת רק האם יודעת”, לשאלתה של האלה אתנה, מי הוא אביך? כמסופר באודיסיאה, נכונה מאז העת העתיקה ועד היום, כשם שהוסיפו גברים חשדנים במובלע: “כשם שאיש אינו יודע מי הוא בנו”, שכן רק האם יודעת מי הוא אבי בנה, האב אינו יודע זאת בוודאות. לעובדה זאת היה משקל מכריע בכל הסדר הפטריארכלי שתבע מהבנות, הנערות והנשים להישאר כלואות בביתן ואסר עליהן לצאת ללמוד או לעבוד, כדי למנוע מהן כל מפגש עם גבר זר שאינו אביהן, אחיהן, סבן או בעליהן.²

מכל מקום, סיפור הולדתו הפלאית של נח, שנחשד בידי אביו שנולד מזיווג של אשתו עם המלאכים, חוזר בסיפור נוסף על אחיו של נח, ניר בן למך, שאשתו צופנימה הרתה ילד יוצא דופן, שנחשב כתינוק שנהרה מן המלאכים, שנולד כשסימן הכהונה חקוק בבשרו, ושמו היה מלכי־צדק בן ניר. [ספר חנוך ב, פרק כג].

נח מוגדר כאיש צדיק תמים בדורותיו, כלומר הצדק והצדיקות נמדדים ביחס לדור שהאדם חי בו וביחס לאתגריו הגלויים והסמויים מן העין. כאמור, רק על נח נאמר הפסוק “אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”, בדומה לפסוק שנאמר בפרק הקודם על אבי סבו שזכה בחיי נצח, שהוא מספר הסיפור בספר חנוך: “ויִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים”. (בראשית ה, כד)

בין כל עשרת הדורות הראשונים רק חנוך בן ירד, בן הדור השביעי, ונח בן מתושלח, בן הדור העשירי, נזכרו בזיקה מפורשת ל’התהלכות את אלוהים', או לחיים שנקשרו בצורה מסיימת לעולם העליון, עולם המלאכים, שכתוצאה מהתהלכות חוצה גבולות זו הפכו חנוך ונח לבני אנוש ששמעו דיבור אלוהי או מלאכי שהורה להם מה ללמוד או מה לעשות. כתוצאה מלימוד זה הפכו חנוך ונח לבני אנוש המודעים למסתרי הנעלם האלוהי ולאופקיו השונים בחלום ובהקיץ, בעל פה או בכתב, במחשבה, בדיבור ובמעשה, ברוח אלוהים ובבריאה.

נח הוליד את שֵׁם, את חָם ואת יפת, כנאמר בראש פרק ו. אין אלה רק שמות פרטיים. שמות בניו מסמנים את צאצאיהם שיאכלסו את שלוש היבשות אחרי המבול, כשלא יישאר איש מלבדם בעולם: שֵׁם מתייחס ליבשת אסיה שכל תושביה הם בני שם. בניו של שם היו עֵילָם, אַשּׁוּר, אַרְפַּכְשַׁד, לוּד, אֲרָם. בני ארם היו עוּץ, חוּל, גתר ומש. בדברי הימים נמנים כולם כבניו של שם. גם אשור, עילם (עם שהתגורר בין פרס למסופוטמיה), וארם (עם שהתגורר בצפון מסופוטמיה ובסוריה) נמנים עם צאצאי שם. המושג פילושמיות עניינו אהבת בני שם, והמושג אנטישמיות משמעותו עוינות והתנגדות ליהודים בני שם.

חָם הוא בנו השני של נח במקרא (אולי בנו הצעיר), אחיהם של שם ושל יפת, ואביהם של כוש, פוט, מצרים וכנען. בני חם ישבו במסופוטמיה, בכנען הקדומה ובאפריקה (כולל מצרים). חם הוא שמה העתיק של מצרים בשפה המצרית העתיקה הנודעת מכתב ההירוגליפים. במקרא ארץ חם היא שם נרדף למצרים: “נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף”. (תהלים ק״ו: כ״ב) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. (תהלים ק״ה: כ״ג). קרוב לוודאי שיש קשר לעובדה שארץ חם המקראית נקראה בפי תושביה המצריים בשם חמת/קמט (Kemet) שפירושו: ‘האדמה השחורה’, צבע האדמה הפורייה באזור גדות הנילוס והדלתא. רוב יושביה של יבשת אפריקה הם בני חם, שחורי העור, מלבד צאצא אחד מקולל המשבש את חלוקת היבשות, כנען בן חם, שסיפורו הנורא יוזכר להלן, וקללתו תקפה לעולם. האח השלישי יפת מתייחס לאירופה ולרוב חופו הצפוני של הים התיכון, אשר בחופו הדרומי יושבים בני חם. בני שם יושבים בין חופו המזרחי של הים התיכון מגבול חצי האי סיני לצד מצרים, צפונה ומערבה, עד למיצר בוספורוס בצפון. ונחלתם משתרעת מזרחה וצפונה עד לגדות המפרץ הפרסי ועד להרי אררט, רמת ארמניה וארם נהריים ומוצא הפרת והחידקל. רק שלוש יבשות גדולות אלה נודעו בעת העתיקה וכל אחת מהן הייתה נחלתו של אחד משלושת בניו של נח ואשתו אמזרע (אֵם זֶרַע) בת ברכיאל בת אחי אביו, כמצוין בספר היובלים פרק ד, פסוק 33. שמה נגזר מהעובדה שהיא אמו של כל הזרע האנושי אחרי המבול דרך שלושת בניה, שם, חם, ויפת.

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.

הרקע לחטאים שהביאו להשחתת הארץ, שיצרו את החמס שגרם לבוא המבול, מסופר בפסוקים המסיימים את פרשת בראשית בפרק ו א–ח. פסוקים אלה מספרים ברמיזה על חטא נורא של פריצת גבולות שאירע בין בני אלוהים לבנות האדם, כנזכר לעיל בדברי חנוך בספר חנוך הראשון בפרק ק"ו, “ואודיעך כי בימי ירד אבי עברו [מלאכים] ממלאכי השמים את דבר אדני: ויחטאו ויעברו חוק וידבקו בנשים ויחטאו אתן ויישאו מהן ויולידו מהם בנים: ויולידו על הארץ גיבורים לא ברוח כי אם בבשר”. כתוצאה מפריצת הגבולות האסורה בין הנעלם לנגלה, בין בני אלמוות לבנות חלוף, נולדו גיבורים על־אנושיים או נפילים מפלצתיים או מפלצות עתק רעבות רעבון שלא ניתן להשביעו. בשל העובדה שנולדו מחוץ לסדרי הטבע בדור השישי לדורות האדם, לא היה לנפילים מזון מוכן בבריאה והם הפכו לטורפים של כל החי והצומח, למשמידים וקניבלים האוכלים בני אדם וגרמו למצב של ‘ותמלא הארץ חמס’..

ספר חנוך וספר היובלים, שנמצאו במקורם הארמי והעברי בין מגילות קומראן, אשר כולן כתבי קודש שנכתבו בחוגי הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, מבארים בהרחבה רבה את פשר היחסים האסורים בין בני אלוהים, המכונים עירים (“עיר וקדיש משמיא נחית” אומר ספר דניאל על המלאכים וזה שמם של המלאכים החוטאים היורדים משמים לארץ, המכונים עירים) ובנות האדם יפות המראה, שהמלאכים בני אלוהים לא היו יכולים לעמוד בפני יופיין, חמדו אותן והשתוקקו לקרבתן, התייחדו והזדווגו עמהן והולידו איתן את תולדותיהם של יחסים אסורים אלה – יצורים מפלצתיים ענקיים רעבתניים שנולדו מחוץ לגדר הטבע, ולכן אין להם מזון מוכן בטבע והיות והם רעבים עד מאוד כי אין מזון עבורם, הם טורפים ללא הרף את כל אשר סביבם, החל בעשבים, רמשים, עצים, ציפורים ושיחים, וכלה בחיות יער, בבהמות משק, ביונקים ובבני אדם. פריצת גבולות זו בין בני אלמוות לבנות מוות, ותוצאותיה, לידת מפלצות קניבליות, היא הרקע לדברי אלוהים על הבריאה שברא רק לפני עשרה דורות, הנאמרים בצער רב:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.

השורש ש.ח.ת הנזכר כאן שלוש פעמים, קשור לבור שחת וגיא צלמוות, לארץ הישימון ולתהום הנשייה, לדומה וארץ מאפליה, שבני אלוהים שהשחיתו בחטאם את הארץ, ימצאו את עצמם קבורים בה חיים כבני שחת עושי עוול, כאן ראשיתו. אלוהים רוצה למחות את כל אשר ברא בגלל הזוועה שבהשחתת העולם, שראשיתה בפריצת הגבולות בין שמים וארץ, שאחריתה בהשחתת כל סדרי הבריאה, שמקורה בחטא העירים, בני אלוהים או המלאכים הנופלים, ששיבשו את כל סדרי תבל.

בני אלוהים או המלאכים החוטאים, הנפילים או המלאכים הנופלים, או העירים הקשורים בגילוי עריות – כולם שמות נרדפים בספר בראשית, בספר היובלים, בברית דמשק ובצוואת השבטים ובמגילות נוספות ממערות קומראן– נשלחו משמים לארץ בימי אביו של חנוך ירד, הנקרא כך כי בימיו ירדו מלאכי אלוהים ללמד את האדם דעת, וכדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב, לפי המסורות העתיקות במגילות קומראן של כוהני בית צדוק. אולם בני אלוהים אלה שנשלחו משמים לארץ כדי להורות דעת אלוהים לבני האדם, לא היו מחוסנים בפני התשוקה שהתעוררה בהם למראה חן יופיין של בנות האדם, ולא עמדו בפני החמדה שבלא תחמוד ובפני פיתוי היצר, או בפני התשוקה לדעת בשרים, או בפני קסם היופי והמשיכה הגלומה בו, הקשורה לתשוקה וקרבת בשר, לבעילה ובעלות, כשלקחו להם מכל אשר בחרו, ערבבו מין במי שאינו מינו או אנסו את בנות האדם המופתעות, והולידו מפלצות רעבות ששיבשו את כל סדרי הבריאה ואכלו ללא הרף את כל החי ואת כל הצומח ואת בני האדם, כי לא היה עבורם מזון מוכן בטבע כדי להשקיט את רעבונם, כמו עבור שאר היצורים שנבראו בששת ימי בראשית, שמזונם מוכן להם.³

המילה שחיתות, המוכרת לבני ימינו, נגזרת מפסוקים אלה החוזרים ומדגישים את השורש ש. ח. ת. ביחס לחטאי האדם, שנוצרו לדברי ‘ספר חנוך’ ו’ספר היובלים' ו’ברית דמשק' ו’צוואות השבטים', כתוצאה מהעובדה שהמלאכים היורדים שחטאו עם בנות האדם, שבראשם עמדו שני מלאכי קודש בני אלמוות, ששמם עזאזל ושמחזי, לימדו את האדם לכרות עפרות ברזל ולחשל כלי נשק. ידע שמימי זה גרם באופן בלתי נמנע לשפיכות דמים. את הנשים לימדו המלאכים את סודות הקוסמטיקה והאיפור, שהביאו באופן בלתי נמנע לגילוי עריות, ואף לימדו את סודות האסטרונומיה והתצפית בירח ובכוכבים, שהביאו לחטאים הקשורים בלוח הירח ובעבודה זרה. כלומר בשל חטא בני אלוהים למדו בני האדם לחטוא בחטאי עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, חטאים המספרים על הארץ שנשחתה, כי השחית כל בשר דרכו. ההחלטה האלוהית ביחס לעונש המבול קשורה לחטאי היהרג ובל יעבור. גם המילה חמס, הקשורה בפועל לחמוס, לגנוב ולקחת בכוח הזרוע, נזכרת כאן לראשונה, כמילה המציינת כל חטא הנובע מפריצת גבולות ומשיבוש סדרי הבריאה וסדרי המוסר, האמת והצדק, הדין והחוק ההכרחיים לקיום האנושי. גבולות וסדרים אלה ראשיתם בהכרה שכל מין רשאי להזדווג רק עם בני מינו השווים לו, ולא עם מינים אחרים, מעליו או מתחתיו, שכן כל זיווג מחוץ למין שאליו שייכים בני הזוג, כרוך בהולדת מפלצות, בהשחתת הארץ, בכיליון החיים, ברעב, בשחת, בחמס ובחורבן.

הביטוי הכוהני לחטא פריצת הגבולות וערבוב המינים, המביא להשחתה, לאסון ולחורבן, שראשיתו היא כניעה למראה העיניים לחמדה וליצר, לתשוקה ולתאווה, הוא: ‘הלכו בשרירות לבם’ ו’זנו אחרי עיניהם ותרו אחרי לבבם'.

כאן נקבעו שורשי הרע פורץ הגבולות ומשחית החוקים, שראשיתו בראייה אסורה, בחמדה ובתאווה המתעלמת מגבולות האסור והמותר, רע המאיים על האדם בכל עת, וכאן נטמנה הפרשה שתלווה את המין האנושי בכלל, ואת העם היהודי בפרט, לנצח נצחים: את המלאכים החוטאים שירדו בדורו של ירד אבי חנוך, מאתיים מספרם, שבראשם עזאזל ושמחזאי, אי אפשר להרוג, שכן הם בני אלמוות. הם גם אינם יכולים לשוב לשמים, כי נטמאו במגעם עם בנות האדם והולידו מפלצות, והכניסה למרומים, מקום המרכבה, הכרובים, היכל הקודש וגן עדן ומרחבי הקדושה והטהרה הנצחיים, מקור החיים, נאסרה עליהם לעולם. המבול, כאמור, אינו יכול להטביע אותם כי במקורם כבני אלוהים הם בני אלמוות. עונשם היה קבורה בחיים בגיא צלמוות, בבור שחת אפל ודומם, בתהום הנשייה, בארץ ישימון במדבר, במקום חשוך שאין בו שינוי ותמורה ואין בו זריחה ושקיעה, מתחת לפני האדמה, באפלה ובדממה, בממלכת המוות, הטומאה, השדים המזיקים, הקברים והרוחות הרעות. מקום זה נזכר בשם מדבר דודאל במגילות מדבר יהודה ובשם בית חדודי במשנה, בסיפורים העוסקים במקום שילוח השעיר לעזאזל לארץ גזירה, הגזורה ממקום יישוב, ביום הכיפורים. בספר חנוך א‘, פרק י’, פסוק ד' מתואר עונשו של ראש המלאכים המורדים: “ועוד אמר יי אל רפאל אסר את עזזאל ידיו ורגליו והשלכתו אל־החשך ועשית פתח אל־המדבר אשר בדודאל והשלכתו שמה”. במגילות תמיד כתוב עזזאל, המזכיר את שמות המלאכים המסתיימים בסיומת אל, ולא כבנוסח המוכר עזאזל.

כנגד המרחב השמימי הנצחי, הקדוש והמבורך, הטהור והנשגב, מקור החיים הנצחי המואר, בעולם שבו כרובי המרכבה משוררים ומרננים ומלאכי קודש טהורים מברכים ומהללים, בעולם המרכבה הנצחי, בגן עדן ובשבעה היכלות עליונים מאירים באור יקרות ואומרים שירה, קדושה וברכה⁴ – המלאכים החוטאים קבורים במדבר ישימון מתחת לסלעים מחודדים במקום ששמו בית חדודי, מתחת לאדמה, בבור שחת, בתהום הנשייה, באפלת עולם המתים, מקור הטומאה והמוות, השדים והמזיקים. לשם, לארץ גזרה, הגזורה מכל מקום יישוב, פעם בשנה ביום הכיפורים, היה הכהן הגדול משלח מהמקדש, מתחם הקדושה והנצח בקודש הקדשים, מקום הכרובים, את האיש העתי למדבר, כדי לשלח שעיר לעזאזל. עזאזל או עזזאל היה כאמור שמו של ראש המלאכים המורדים שהלכו בשרירות לבם ותרו אחרי עיניהם וחטאו בחטא בני האלוהים ובנות האדם, שבעטיים בא עונש המבול על הארץ שמלאה חמס.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ.

איננו יודעים בוודאות איזה עץ הוא עץ גופר אבל אנחנו יודעים שבניית תיבה כעין זו שמתאר אלוהים, שאורכה היה כ־150 מטרים, רוחבה כ־25 מטר, וגובהה היה עשירית מאורכה, כ־15 מטרים (גובה בניין בעל 5 קומות), כרוכה בידע רחב בארכיטקטורה, חישוב ובנייה, ובטכנולוגיה מתוחכמת, התלויה באיתור יער מתאים שגדלים בו עצי ענק, בכריתת עצים גדולים, באמצעות גרזנים, המותנים בכריית עפרות ברזל או נחושת, בחישול מתכות, עיבודן וליטושן, ביצירת כבשן שבו חום גבוה יכול להתיך עפרות ברזל והפיכת המתכת לכלי עבודה, שאפשר להפעיל על עצים כרותים אחרי גרירה, ניסור, התאמה, דיוק ומדידה, איטום וזיפות (כופר הוא זפת). כלומר זה מפעל בנייה ענק ממדים, בדור העשירי לדורות האדם, וזו אגדה על ראשית עולם היצירה, החורגת מיכולתו של אדם אחד, בראשית התרבות. אמנם נאמר לנו בבראשית פרק ד אודות נינו של קין, “וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן נַעֲמָה”. כלומר כלי נחושת וברזל היו ידועים עוד מימי תובל קין לוטש כל חרש נחושת וברזל, בפרק ד. יש לתת את הדעת על כך שההוראה האלוהית לבניית התיבה, תלויה בידיעת אותיות ומספרים, חשבונות וחישובים, כלומר בדעת כתובה וביכולת חישוב ותכנון הקודמת לכל עבודת ידיים.

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה

וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.

צהר הוא מלשון צהריים, פתח שדרכו זוהר האור או צוהר האור. האותיות צ ו־ז מתחלפות בעברית במילים שונות שהוראתן דומה כמו צעקה וזעקה, או צח וזך או צר ו־זר. ההוראות ביחס לבניית התיבה מתייחסות למבנה ענק בן כמה קומות ולפתחים בצורת דלתות וחלון, כלומר למחשבה יוצרת ומתכננת שיש בה משום ארכיטקטורה, תכנון, הגדרה, הפשטה ודימוי, חישוב ומדידה לצד שימוש בחומרים שונים שיש להשיגם ולעבדם לבנייה.

המילה תיבה היא מילה רבת משמעויות בעברית. היא מתייחסת ל־ark כמו תיבת נוח וגם לתיבת קנים צפה על פני מי הנהר, כמו למשל בסיפור על משה הקטן בתיבה, או לתיבת אוצרות, chest or box, כמו קופסה סגורה, לתיבה מוזיקלית בכתיבת תווים, ולכל צירוף אותיות כתוב של תיבות הלשון, ומכאן הביטוי ראשי תיבות. תיבה היא מילה כתובה בעברית.

מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, אהב מאד את ריבוי המשמעויות של המילה תֵּבָה, והנחה את חסידיו לקרוא את הפסוק צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה = כאילו כתוב בו על תיבות הלשון המרחפות, המגיעות אותות ובאות כל העת מהלשון האלוהית הבוראת הנצחית, היא לשון הקודש, אות או אותות מלשון יאתה ויבוא כמו בפסוק מספר איוב מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה עַל אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד. (איוב ל״ז, כ״ב) או מספר משלי “וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. (משלי א, כ״ז). לדברי הבעש”ט, על כל דובר לשון הקודש השותף בבריאה באותיות ובתיבות לשון הקודש, בקריאתו ובכתיבתו, במחשבתו ובדיבורו, לפתוח צוהר לתיבות הלשון ולאותיותיה, “כי דע לך שבכל אות ואות [ובכל תיבה ותיבה המורכבת מאותיות לשון הקודש], יש עולמות, נשמות ואלוהות”, כדבריו ב’איגרת הקודש', אותם למד מהמשיח בזמן עליית נשמה בשנת 1746.

הבעש"ט, שניחן בגאונות פרשנית ובמחשבה מקורית פורצת גבולות, ביקש משומעיו שיעמיקו בהתבוננותם במשמעותה של כל תיבה – צירוף אותיות המסמנות צליל ויוצרות מילה כתובה, שיש בה משמעות מעבר לסימן הגרפי של האות – יפקחו את עיניהם, את לבם ואת אזניהם, ויתבוננו ויפתחו את תודעתם ויבחנו ויחפשו בכל מילה פתחים ומשמעויות נוספות מעבר לפשט: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. כלומר על הדובר או על הקורא להמשיך ולחפש משמעויות ראשוניות שניות ושלישיות בכל צירוף אותיות, כי בכל תיבה ובכל מילה של השפה העברית שהיא שפת שרשים והטיות וריבוי משמעויות של שורש אחד, גנוזות אפשרויות קריאה אינסופיות, רבות ושונות.⁵ אפשר לחשוב לדוגמה על השורש ס.פ.ר. או על השורש ב.ק.ר כמה משמעויות אפשר למצוא בהם ובאותיותיהם בהטיותיהן השונות. הלא קורא עברית אינו יודע לפני שהוא מפענח את הקשרו של הטקסט העברי שאיננו מנוקד, האם כשהוא קורא מילה מהשורש ס.פ.ר מדובר בספר Book שכתב סופר או בספר (גבול, כמו יישוב ספר) או בספר כספרה או מספר על השעון, האם מדובר במספר כמו story teller או במספר כמו numberבספרה כמו sphere בספר המפנה לעולם הספירות או למספרה, לספרות או לספירת קולות. לשון הקודש שהיא לשון שורשים והטיות וריבוי משמעויות לצירוף אותיות אחד בהטיות שונות, תמיד תובעת פענוח והבנת ההקשר התחבירי והדקדוקי לפני קביעת המשמעות הקשורה בתיבה הנקראת.

אחרי שאלהוים הורה לנח לבנות תיבה במידות מדויקות, הוא משתף את נח בתכניותיו.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע.

פסוק קצר זה אוצר אימה גדולה. הכוח האלוהי להחריב, להשחית, להרוס ולהמית כל חי, במי מבול או באש מתפרצת, ברעידת אדמה, בסופת גשם וברד או בצונאמי, שקול לכוח האלוהי לברוא ולהעניק חיים או רוח חיים לכל חי. כנגד השחתת המידות האנושית, החליט אלוהים להשחית את כל אשר ברא ויצר וחולל בעשרת הדורות הראשונים, לבד ממשפחה אחת ומבעלי החיים שזוג אחד מהם או כמה זוגות מהם ציווה על נח להציל בתיבה אשר בנה. כל האחרים נידונו לגווע בטביעה, במוות נורא שאי אפשר להצדיקו, בעונש קולקטיבי בלתי מתקבל על הדעת מבחינה מוסרית. הרי לא כל הטובעים חטאו, חלקם בוודאי היו ילדים קטנים, פעוטים ותינוקות סבתות ואימהות, זקנים, קשישים וישישות, חולים ונכים בני כל הגילים, שוודאי לא חטאו, ואין זה מן הצדק להענישם על חטא שראשיתו במעשי בני האלוהים ולא בני האדם, אבל סיפור המבול הכרחי להמשך הסיפור וללקח הטמון בו באשר לעוצמתו המכלה כל של הכוח האלוהי. אין חטאים שאין עליהם עונש בין אם נעשו בידי בני שמים או בני אדם, וחיים ומוות בבריאה כולה מסורים רק בידי האל הבורא והממית, רק לפי כוחו, מחשבתו, רצונו ושיקול דעתו את כל ברואיו ויצוריו, ורק על פי הכרעתו המוסרית ורוחק ראותו, לא בידי האדם.

המילה המחרידה מבול, השקולה לכיליון נורא שאין מפלט ממנו, או לצונאמי מחריד, להרס מוחלט, למפץ נורא, להתמוטטות מוחלטת או לחורבן שלם, נזכרת בפרק זה ומאיימת להטביע את כל הבריאה כולה, התמה לגווע בנחשולי המבול היורדים משמים ועולים מתהומות הארץ בעת ובעונה אחת.

המים הטובים, מים חיים ומחיים, נקווים, מתחממים, נעים ומתאיידים, מתעננים וממטירים, עולים ויורדים, מתפשטים בימים ואגמים ומצטמצמים באפיקי נהרות ונחלים, בתעלות ובנתיבי השקיה – המתנים את החיים, שנבראו כממד נצחי בראשית הבריאה, עלולים כהרף עין להפוך למי מוות גואים, גועשים, מכלים, מטביעים וממיתים, כשהם עולים על גדותיהם, פורצים את גבולם, חורגים ממקומם, מנתיבם, ממחזוריותם ומידתם הקבועה.

בכל אגדות העולם העתיק, שנמצאו על לוחות חרס בכתב היתדות, בארם נהריים, בבבל, בעילם, באכד ובאשור, בספריית אשורבניפל או בעלילות גלגמש, בארצות השוכנות לאורך נהרות ענק העלולים באופן בלתי צפוי לגאות ולעבור על גדותיהם, יש זיכרונות עתיקים על מבול שכילה פרק שלם מחיי אנוש, כאשר פרק חדש החל אחריו.

אפשר לבאר יסוד אוניברסלי מחריד זה של חורבן הרבים והצלת משפחה אחת לבדה, בצורות שונות, החל מרגשי אשם על ראשיתה הבלתי נמנעת של משפחת האדם בגילוי עריות, בקניבליזם, בהשחתה ובשפיכות דמים, וכלה ברצון להיות שותפים להתחלה חדשה, לעולם חדש שיש בו תקווה, סיכוי ותוחלת, וכלה ברגשי אשם המחייבים עונש כבד והיטהרות. מכל מקום, סיפור עתיק על עונש אלוהי על חטא אנושי ומלאכי הוא יסוד עתיק ומאיים במחשבה האנושית, בין השאר משום שלא ניתן לאדם חסר האונים נגד איתני הטבע, לעתור נגדו או להשיג עליו, להתנגד לו או לעצור בעדו. האפסות האנושית של בני חלוף מול העוצמה האלוהית הנצחית, הנגלית באיתני־הטבע המאיימים במבול, בנהרות עולים על גדותיהם, בגשמי זעף, בסופות טורנאדו, בצונאמי או בהוריקאן, בהתפרצות הר געש, במפולת סלעים ובמפלי אבנים או ברעידת אדמה הממוטטת את יסודות הארץ, היא יסוד מוסד בתודעתם של בני חלוף. כנגדה נוצר מושג נצחיות החיים המחזורית, המובטחת בברית, ובזיקה לאימה הכרוכה בשגב האלוהי המכלה והמעניש, נוצרה יראת אלוהים.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ.

מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת.

כאן נזכרת הקמת הברית כציון הקשר הנצחי בין האל האינסופי לאדם בן החלוף, בזיקה לנצחיות החיים ולמחזורי הבריאה המופקדים בידי שמים, האל הוא המחייה ומעניק החיים, והאדם בן החלוף הוא המממש אותם בפרו ורבו.

אלוהים מצווה על נח להפנות עורף לכל קרוביו, מכריו ומודעיו ולהתנכר לכל בני האדם הנספים על לא עוול בכפם ולכל עולם החי הנספה על לא עוול בכפו, ולהציל רק את עצמו ואת אשתו, את בניו ואת נשותיהם. רק הם לבדם יוותרו בחיים מכל הגזע האנושי. לצדם ינצלו החיות שזוגות זוגות מהן יכנסו אל התיבה.

על פי פשט הסיפור בחומש בראשית, מבני קין, שתולדותיהם מפורטות בפרק ד של ספר בראשית, לא נותר איש. ומשושלת בני שת, בת עשרת הדורות, יישארו בחיים רק נח ושלושת בניו, שם, חם ויפת, אשתו חסרת השם ונשותיהם חסרות השם. כל הצאצאים והקרובים האחרים יטבעו, יגוועו, ימותו וייספו ויצללו לתהום הנשייה ולתהומות מים רבים.

הכוהנים לבית צדוק שכתבו את ספרי הקודש שנמצאו קומראן, הקפידו מאוד על טהרה וקדושה, ציינו בהדגשה את מושג הברית בכל כתביהם, מושג שנמחק מלשון חכמים אחרי חורבן בית שני. הם למדו מהפסוק לעיל שכל זוגיות טהורה ומקודשת היא רק זוגיות מונוגמית, זכר ונקבה. נח ואשתו נטולת השם, הנודעת כאמור בספר היובלים בשם אם זרע, ובני נח ונשותיהם נטולות השם וכל החיות הטהורות נכנסו זוגות זוגות. הם הכירו רק במונוגמיה כקשר נישואין בלעדי.

חכמים, שנקראו בשם פרושים (מלשון לפרש או לִפְרֹשׁ ככתוב בספר ויקרא כד עב “וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה”), אשר מחקו לחלוטין את מושג הברית במשנה ובתוספתא, כביטוי לקשר הנצחי בין שמים וארץ מימי נח, העדיפו פוליגמיה, כלומר את האפשרות המקראית המתירה לגבר אחד לשאת כמה נשים, אולי כדרך לצודד את הלבבות, כשהתגבשו אחרי החורבן כקבוצה מובחנת בעלת תודעה פרשנית חדשה של פשט הכתוב, במציאות חדשה, ואמרו ‘מסורת אבותינו בידינו’, מסורת בעל פה, לא מסורת כתובה.

קודמיהם, בני צדוק הכוהנים שכתבו במאות האחרונות לפני הספירה, התנגדו בכל תוקף לפוליגמיה הפרושית, ונשענו על הדגם של נח ובניו. הם האמינו שכל דבר מקודש הוא כתוב וכל דבר כתוב מקודש. הפרושים האמינו שיש אמת נוספת, המכונה תורה שבעל פה ומסורת האבות הלא כתובה. הכוהנים התנגדו לטענה זו בכל תוקף, משום שדבר אלוהים כסיפור, כחוק, כשירה או כנבואה, נודע מימי הנביאים רק בכתב..

וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה.

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ

בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה

כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.

צדקתו של נח בדור חוטא זה, היא הטעם שאלוהים בחר בו ובמשפחתו להינצל מכל בני האדם האחרים. בפרשת נח (בפרקים ו, ט; ז, א) נזכרת לראשונה המילה צדיק הנגזרת מהשורש צדק והיא מוסבת על נח בן למך בן מתושלח בן חנוך, שהתהלך עם אלוהים, כנינו נח.

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ

וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.

גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה

לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

המילה זֶרַע היא מילה מעניינת המתארת חיים והמשכיות, שובע ומזון, הן בזרעי הצומח, הן בזרע האדם, בתוך גופו ומחוצה לו, הן בזרע קודש, הן בזרע החי, הן בתולדות האדם ובמי ששמו יקרא על זרעו, הן ביבול שמצמיחה האדמה, שבה מטמינים את הזרעים של החיטה והשעורה כשעל הזורעים נאמר שהזורעים בדמעה, ברינה יקצורו. לעונה שאנו קוראים בשם סתיו, קראו הכוהנים בעת העתיקה בשם מועד זרע. המרחק בין זריעה לקציר הוא שישה שבעה חודשים. מתחילים את הזריעה בסוף תשרי בתום חג הסוכות, החג השביעי בחודש השביעי, אחרי הגשם הראשון, ומתחילים את הקציר שבעה חודשים לאחר מכן, בסוף ניסן, ראש חודשים. המדובר בקציר שעורים בכ"ו בניסן.

השורש ט.ה.ר, שהוא רב חשיבות במסורת הכוהנית המושתתת על קיטוב של טהרה וטומאה, חיים ומוות, וספירה שביעונית, מוצג כאן לראשונה בפרק השביעי של ספר בראשית.

* המספר שבע הקשור בשבועה ובברית, בשבת וברית עולם, בשבוע ובשבעת ימי הבריאה, בשבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שרק בהם מבשילים כל שבעת המינים, ובמחזורים השביעוניים בשמיטה וביובל ובמספרים שבקדושה וטהרה, הקשורים בסוד החיים ובמחזוריותם השביעונית, משבוע הבריאה ואילך, חוזר בסיפור המבול שהוא סיפור של 52 שבועות, המכוננים שנה תמימה, כפי שנראה להלן.

הזוגיות של זכר ונקבה חלה על כל המינים, כי רק בה טמונה רציפות החיים ורק בה טמון סוד הפריון ומשך הזרע, כנזכר בפסוק ‘פרו ורבו ומלאו את הארץ’.

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

אלוהים מודיע לנח שעוד שבעה ימים יחל המבול והוא אמור להכניס לתיבה זוגות זוגות לפי המספר הקצוב מכל בעלי החיים הנזכרים למיניהם וסוגיהם, לפי מיון של טהור ולא טהור, לבד ממשפחתו. בתיבה היו ארבעה גברים, נח, ושלושת בניו, שם, חם ויפת, וארבע נשים נטולות שם, אשת נוח ונשות שלושת בניו.

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה.

וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ.

גילו של נח חשוב כי סיפור המבול בא ללמד אותנו בראש ובראשונה איך לחשב לוח שנה בשבועות ובחדשים, ובא ללמד אותנו את חשיבות הזוגיות המונוגמית של זכר ונקבה מכל מין בעולם החי, שכן רק זוגיות זו מבטיחה את המשך החיים. נח נכנס לתיבה בשנה השש מאות לחייו, בחודש השני, הוא יצא ממנה, בתום שנה תמימה, הכוללת 52 שבועות, כשהוא בן 601 שנים.

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל.

מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה.

שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ.

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.

כאן מתחיל חישוב הלוח ביחס לשנה ולחודש ולמניין הימים בחודש. המילה חודש נזכרת לראשונה בסיפור המבול. הכאוס הקשור במבול נובע מפתיחתם הבו־זמנית של המים הכלואים במעבה האדמה והחתומים בענני השמים, אלה הם מעינות תהום רבה, ואלה הן ארובות השמים. המים המומטרים במטרות זעף מלמעלה ומתפרצים וגועשים מלמטה בעת ובעונה אחת, מטביעים את העולם. על פי מדרשי האגדה ‘אבן השתייה’ או ‘סלע ציון’ היא האבן החותמת את מעינות תהום רבה. כלומר בתחתית המקדש שנבנה על הר הקודש, הוא הר ציון המקראי, רובצת תהום כאוטית גועשת המאיימת להתפרץ. התהום נחתמה באבן השתייה, מלשון תשתית ושיתין, וסביבה נבנה המקדש. במגילות קומראן נקראת האבן החותמת את התהום בשם “סלע ציון” על הר ציון הנמצא באמצע טבור הארץ, וסביבה נבנה המקדש בהר ציון, במקום שבו נגלה המלאך לדוד בן ישי בסוף ספר שמואל ב, בגורן ארוונה היבוסי, שם בנה דוד מזבח. הר ציון הוא מקומו של הר הבית במגילות מדבר יהודה והוא המקום שבו בנה אברהם מזבח בסיפור עקדת יצחק, שחל באמצע החודש הראשון, במועד חג הפסח, לדברי ספר היובלים.⁶

בסיפור המבול נזכרת לראשונה המילה חודש, ונזכר מנין תריסר החודשים שהוא תשתית הזמן של חישוב הלוח הרציף של ימי החול, ועיקרון החישוב הזוגי רבעוני של ימות השנה, המונים 364 ימים, המתחלקים לתריסר חודשים שמספר ימיהם הוא שלושים, שלושים ושלושים ואחד. מחזור זה של שלושה חדשים המצטרפים לתשעים ואחד יום, יוצר את ארבע תקופות השנה החופפות בשנה החקלאית, המכונות בסרך היחד בשם מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא. ארבע פעמים בשנה מתחלפות העונות בנות 91 ימים כל אחת, המורכבות משלושה חודשים כל אחת. כל עונה מארבע העונות או כל תקופה מארבע תקופות השנה, תתחיל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, ותסתיים אחרי 91 ימים ביום שלישי, המכונה בשם יום פגוע מלשון פגע=פגש. בכל אחת מארבע תקופות השנה יש 13 שבתות חופפות, לצד השבוע, השומר את מחזור ימי הקודש, ימי ההשבתה השביעונית של מחזור השבתות, המחושבים בחישוב פרדי של שבע, שלוש־עשר ותשעים ואחד יום, ביחס לשנה תמימה בת 364 ימים. החודשים מונים שלושים ימים כל אחד, כאשר מדי שלושה חודשים נוסף בסוף החודש השלישי יום נוסף ששמו כאמור הוא יום פגוע מלשון פגע =פגש, כי הוא היום האחרון של העונה המסתיימת אחרי 91 ימים, הפוגש למחרת את יום רביעי, יום זיכרון תרועה, הפותח את העונה החדשה. בשנה יש 360 ימים רגילים בתריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, וארבעה ימים פגועים בסוף כל אחת מארבע העונות, בנות 91 ימים כל אחת. בכל עונה בת 91 יום יש 13 שבועות או 13 שבתות.

המסע של התיבה במבול מתחיל בחודש השני, זו הפעם הראשונה כאמור שנזכרת המילה חודש! בשבעה עשר לשני, כלומר בי"ז בחודש אייר. בלוח המקראי השנה מתחילה תמיד בחודש האביב, הוא ראש חודשים, בחודש הראשון הוא חודש ניסן (שמות י"ב, ב) ובלוח הכוהני היא מתחילה תמיד רק ביום רביעי, יום בריאת המאורות בשבוע הבריאה שהוא יום השוויון של האביב. כאמור, כל עונה מתחילה תמיד רק ביום רביעי. האחד בניסן, האחד בתמוז, האחד בתשרי והאחד בטבת הם ימי הזיכרון בהם נפתחת כל אחת מארבע העונות/ התקופות ב־1.1 ב־1.4 ב־1.7 וב -1.10

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ

וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה.

לגברים יש שמות ולבניהם יש שמות. לנשים אין שמות ולבנותיהן אין שמות. בכל המקרא כולו אין נזכרת אף שיחה בין אם לבתה או בין בת לאמה. חישבו על הביטוי זיכרון ונשייה. זיכרון ושם עולם, שם וזכר הראוי להיזכר יש רק לזכרים, נשייה מחיקה, דממה ושכחה היא נחלתן של רוב הנשים. הזיכרון עובר רק דרך שושלת הגברים המולידים והמדברים, הכותבים והמספרים, הדנים, המחוקקים, השופטים והמנהיגים, ולא דרך הנשים הנישאות לבעליהן, יולדות את בניהם, והופכות לנשים נקנות ונבעלות, שותקות וצייתניות המגדלות את הילדים ומשרתות את הבעלים המדברים, כשפחות המשפחה הדוממות.

הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ

וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף.

וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ.

הסיפור חוזר ומדגיש את הזוגיות המונוגמית החלה על כל יצור חי.

וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ

וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ

וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ

וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים.

וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה

וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם.

כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ.

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם

וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

ויגוע, וימות וימח, הם הפעלים המתארים את קץ החיים של בני חלוף ואת סופיותו של כל יצור חי. סיפור הטביעה הנורא במי המבול של כל עולם החי, מעשרת הדורות של משפחת האדם, בני קין ובני שת, ועד החיות, הבהמות, הציפורים הזוחלים הרמשים והיונקים, הוא נורא מכדי שאפשר להצדיקו, הוא אינו יכול לעמוד למשפט בשר ודם ואין ספק שהוא מעבר למה שיש בכוחו של אדם לשאת. על סיפור זה נאמר ‘כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי’.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

בין ה־17.2, היום שבו החלה התיבה לשוט, ובין 17.7 שבו נחה התבה, עברו 150 יום ["וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט]. כלומר בפרק זמן של חמישה חודשים שמתחילים ומסתיימים ב־17.2 לבין ה־17.7, יש 150 יום, דהיינו בחודש יש 30 ימים.

המילה אררט הפכה לסמל לתקווה ולתחיה כנגד כל הסיכויים בשפות שונות.

אררט / יצחק מאיר

יֵשׁ אֲרָרָט מִתַּחַת לַמַּיִם.

בְּשֹׁךְ הַגְּשָׁמִים הָרוֹתְחִים, בִּדְעֹךְ סַעֲרוֹת הַבְּרָקִים,

אוּלַי כְּבָר בָּעֵת בָּהּ נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם

כְּבֵדִים כָּעוֹפֶרֶת לַמַּעֲמַקִּים

וּתְהוֹם פְּעוּרָה נֶחְנְקָה בְּקִיאָהּ,

אַבְנֵי שְׁתִיָּה מֻתָּכוֹת, וְחַמָּה

נִשְׂרְפָה כָּלִיל בְּאֵשׁ הַשְּׁקִיעָה

וַחֲשֵׁכָה פָּרְצָה מֵרַחְמָהּ

שֶׁל הָאֲדָמָה הַבְּקוּעָה,

וְהַתֵּבָה הָאַחַת, הַיְּחִידָה,

שָׂרְדָה אֶת עַצְמָהּ שְׁסוּעָה וּקְרוּעָה

בְּאוֹקְיָנוֹס הַקֵּץ, וּכְבָר שׁוּם חִידָה

לֹא נוֹתְרָה סְתוּמָה וְלֹא פְּתוּרָה.

בְּעוֹלָם בּוֹ חָדַל גַּם שׁוֹאֵל גַּם מֵשִׁיב –

נִבְּטָה, מְכֻסָּה בְּאַדְוָה עֲכוּרָה

בְּהִירָה, פִּסְגַּת בְּרֵאשִׁית.

שׁוּב עוֹלָם. שׁוּב הֲרַת.

אֲרָרָט.

מרס 2018 ⁷

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה

וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.

וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם.

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב

וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט.

החודש השביעי הוא חודש תשרי.

וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי,

בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

האחד בחודש העשירי, הוא האחד בטבת,

היום הקצר בשנה, יום המפנה החורפי.

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ

וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה.

וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב

וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ

חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.

בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, משמעו החודש הראשון, באחד בניסן, יום השוויון של האביב, של שנת 601, שהוא תמיד יום רביעי, יום בריאת המאורות, היום הפותח כיום זיכרון את כל אחת מארבע תקופות השנה.

וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ.

.. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר.

המסע שהחל בכניסה לתיבה ב־17 בחודש השני בשנת שש מאות, מסתיים ביציאה מהתיבה ב־27 בחודש השני בשנת 601. בנוסחים המקבילים בתרגום השבעים ובספר היובלים נאמר ש“ובשבעה עשר בחודש השני יבשה הארץ” (היובלים ה, לא).

ספר היובלים שנכתב במאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים שהגדירו את עצמם ‘ככוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, שהתעניינו בזמן מקודש ובמקום מקודש, בזיכרון מקודש ובפולחן מקודש, בראשיתם הנזכרת במקרא ובתשתיותיהם הקדומות ביותר, מבאר לנו בפרק ו את הנוסח העתיק של סיפור המבול כסיפור חישוב לוח בן ארבע עונות או ארבע תקופות, תריסר חודשים ושנה בת 364 ימים, ואומר כך:

“האחד לחודש הראשון והאחד לחודש הרביעי והאחד לחודש השביעי והאחד לחודש העשירי ימי זיכרון הם וימי מועד הם בארבע תקופות השנה כתובים וקיימים הם לעדות לעולם [”האחד לחודש הראשון הוא יום השוויון האביבי 1.1; והאחד לחודש השביעי הוא יום השוויון הסתווי 1.7; היום הארוך בשנה הוא 1.4 והיום הקצר בשנה הוא 1.10]

וישימם נח לו לחגים לדורות עולם, כי היה לו בהם זיכרון. ובאחד לחודש הראשון נאמר לו כי יעשה תיבה ובו יבשה האדמה ויפתח וירא את הארץ. ובאחד לחודש הרביעי נסגר פי מעמקי תהום תחתיה ובאחד לחודש השביעי נפתח כל פי מעמקי הארץ ויחלו המים לרדת אל תהום תחתיה. ובאחד לחודש העשירי נראו ראשי ההרים וישמח נח. ועל כן שם אותם לו לחגים לזיכרון עד עולם וכה הם שומים. ויעלום על לוחות השמים שלושה עשר שבועות כל אחד מהם מזה עד זה זיכרון מהראשון עד השני, מהשני עד השלישי מהשלישי עד הרביעי. ויהי כל ימי המצווה חמישים ושתים שבתות ימים וכלן שנה תמימה..ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים כמספר הזה שלש מאות ושישים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה“. [ספר היובלים פרק ו, פסוקים כ”ג־ל"ב]

לוח זה המיוסד על סיפור המבול, שמעיקרו הוא סיפור חישוב לוח קבוע המבוסס על חישוב מתמטי ביחס לשנה בת 364 ימים, ארבע תקופות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, ותריסר חודשים וחמישים ושניים שבועות שבתיים, המתחילה ביום השוויון של האביב, יום רביעי האחד בניסן, ומונה תריסר חודשים שמספר ימיהם קבוע, 30, בתוספת ארבעה ימים, כל אחד לפני יום השוויון האביבי והסתווי ולפני יום המפנה הקיצי ויום המפנה החורפי, עמד במוקד המחלוקת בין כוהני בית צדוק לבין הפרושים.

הפרושים העדיפו לוח ירחי משתנה, התלוי בריבונות אנושית, בהכרעה אנושית ובתצפית אנושית בעליית הירח, של שנה המתחילה בסתיו, בחודש השביעי, על פני לוח קבוע, שמשי, מתמטי קבוע וידוע מראש, המתחיל באביב, בחודש הראשון, וקשור בכוהנים ומלאכים שאותו העדיפו כוהני בית צדוק כיסוד הברית הנצחית בין שמים וארץ.

בנוסח העריכה הפרושית של החומש, אשר נערך עריכה סופית רק אחרי חורבן בית שני, בין שנת 70 לספירה לשנת 136 לספירה, סיפור המבול מונה 354+10 ימים, ואילו בנוסח הכוהני העתיק סיפור המבול מונה 364 ימים שנה תמימה. המחלוקות בין פרושים לכוהני בית צדוק נסבו על לוח זה.⁸

צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ

הוצא [הַיְצֵא] אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ.

וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ.

כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.

שוב נזכרות הנשים חסרות השם של נח ובניו, שוב איננו יודעים מאומה על שמן ומוצאותיהן, ניסיון חייהן רצונן קורותיהן וזכרן, אנו רק יודעים שהן נזכרות חזור ושנה כנשותיהן היחידות של נח ושלושת בניו הידועים בשמם, שם, חם ויפת, לתפארת המונוגמיה הפטריארכלית. הן דוממות ונשכחות ונזכרות רק כחסרות שם וחסרות מעש, הם מדברים ונודעים ונזכרים בשמם או בשמם ובמעשיהם.

בפסוק האחרון לעיל נזכרות לראשונה שתי מילות מפתח באתוס הכוהני, מזבח ועולה. “וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ”

כאן מתוארת ראשית העלאת העולה שתיערך דורות רבים לאחר מכן, ביובל הארבעים ותשע, בדור המדבר במשכן ולאחר מכן בתקופת המלוכה, במקדש, הנודעת כעבודת הקודש על המזבח. בעולם החדש אחרי המבול, הקרבת קרבנות או העלאת עולה קשורה בהכרת תודה על ברכת החיים, המתייחסת רק לבהמות טהורות ולעופות טהורים, המועלים כעולה על המזבח ונשרפים באש כליל, וניחוח שריפתם הוא העולה אל ה‘. הדיון במזבח העולה וקרבנות העולה והדינים המצוות וההלכות הקשורים בעבודת הקודש הכוהנית הקשורה במזבח ובקרבנות, הוא בעל חשיבות מרכזית בעולם הכוהני, ואלה מפורטים בהרחבה בספרי החומש הנותרים ובכתבי כוהנים שנמצאו בין מגילות קומראן כגון ‘שירות עולת השבת’, המציינות את המועד המדויק של כל שבת בשנה שבה מעלים את עולת השבת, ‘מגילת המקדש’ העוסקת במועדי העלייה לרגל ובקרבנות המוקרבים במקדש, ‘מגילת המשמרות הכהונה’ הקובעת את מועדי שירות כ"ד המשמרות במקדש לפי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, ומגילת ‘מקצת מעשי התורה’ המפרטת את לוח השבתות והמועדים ועוסקת בפירוט בדינים הקשורים לקרבנות ונסכים, ו’ספר היובלים’ המפרט את מיני הקרבנות שהקריבו האבות בשבעת מועדי ה‘, הקשורים ברגעי מפנה מכריעים בתולדותיהם, ואת הקדשת לוי לכהונה כקרבן מעשר ואת בחירתו לכהן בקודש כהונת עולם מדור לדור ב’צוואת לוי’ המרחיבה בנושא זה.

וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ

לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם

.. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו

..וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

הבטחה אלוהית זו על הרציפות המחזורית הנצחית של סדרי הבריאה או על כל מה שלעולם לא ישבות, עומדת ביסוד הברית בין שמים וארץ. הברית נכרתה על הבטחת נצחיות מחזור עונות השנה, או מחזור הזמן הנראה בעין בשמים ובארץ.

במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, שנכתבו בחוגי הכהונה ובאלה המקבלים עליהם מרצונם את ההנהגה הכוהנית לפי הסדר המקראי, חוגים המגדירים את עצמם חזור ושנה בשם ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, ארבע עונות השנה נקראות בשם: מועד קָצִיר, מועד קַיִץ, מועד זֶרַע ומועד דשא. מחזור עונות השנה הנצחי, הידוע והקבוע מראש ביחס לשנה בת תריסר חודשים שווים של 30 יום, המתחילה באחד בניסן בראש חודש האביב, ביום השוויון האביבי החייב לחול ביום רביעי, יום בריאת המאורות, שנה תמימה המונה 364 ימים המתחלקים לארבע עונות שוות וחופפות בנות 91 ימים כל אחת, שנה המתחלקת ל־52 שבתות, 13 שבתות בכל אחד מארבעת המועדים/התקופות/ העונות הנזכרים לעיל כמועד קציר, קיץ, זרע ודשא, מעיד על השבועה והברית השמימית: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם

בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ

וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

הדיון בדם האסור והמותר, בזיקה לאכילה ולשפיכות דמים, מזה, ולזיווג ולפריון הקשור בטומאה וטהרה, ובנצחיות החיים ומשך הזרע, בזיקה לגבולות של קדושה וטהרה וברכה, הוא בעל חשיבות רבה באתוס הכוהני, הן להבנת גבולות האסור והמותר, הן באשר לגבולות הזהות של העדה, כי הטיפול בדם, הן בדם החיות הנאכלות ללא דם, הן ברשות לשפיכות דמים בנסיבות מסוימות, הקבועות בחוק המכונן ריבונות, והן בהתייחסות לדם הנידה הנגלה, ודם הטהרה הנסתר, בזיקה לקרבה וריחוק מיני ונידה מלשון נידוי, הוא בעל חשיבות מכרעת בביצור גבולות העדה, בכינון זהותה המתבדלת מכל עם אחר ביחס לחוקיה, דיניה ומנהגיה. (חוקי הכשרות, השחיטה, ההמלחה וההדחה, המילה והטבילה, קשורים כולם לדם ולטיפול בו, בהקשריו העתיקים שכאן ראשיתם.)

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם.

שוב חוזרת המילה ברית המסמלת את נצחיות החיים ורציפותם הבין־דורית שלעולם לא תיקטע במבול נוסף, ושוב חוזרת המילה זרע, כהבטחה אלוהית ביחס לנח ובניו וכל זרעם אחריהם, וביחס לכל הברואים בעולם החי, והיא שבה וחוזרת ונשנית בפסוקים הבאים פעמים רבות ומזכירה לנו שרק מי שבכוחו להכרית, להשחית, להשמיד ולהמית, בכוחו גם לברך, לחיות, להפרות, ולהבטיח נצחיות. הזכות לברך ולקלל נמסרה רק לבני שבט לוי. הכוהנים היו מברכים את נאמני הברית שומרי מצוות השבת והמועדים על פי הלוח המקראי, והלוויים היו מקללים את מפרי הברית ומחללי המצוות ככתוב במגילות.

ועוד הערה אחת על דם וזרע, כששני אלה נעלמים מן העין, חבויים וסמויים בתוך גוף האדם ככוח מחייה, הם טהורים ומבטאים את סוד החיים. ברגע שהם נראים לעין כפליטת זרע מחוץ לגוף או בשפיכת זרע לבטלה או כדם נידה מחוץ לגוף, הם טמאים ומטמאים, כי הם מבטאים מוות טמא ומקולל, ביטול פוטנציאל חיים והחמצת הריון, בניגוד לפריון המקודש והמבורך התלוי בסמוי מן העין, בדם וזרע רק בתוך הגוף.

וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.

וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר.

וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

מושג הברית החוזר ונשנה בפרשה זו ובפרק זה, הוא מושג המפתח הכוהני בדבר הזיקה הנצחית בין האל לעולם, הוא קשור בשבועה השבה וחוזרת עשר פעמים בפרק זה באשר לנצחיות המשך הקיום, התלוי בברית בין שמים וארץ, לא יהיה עוד מבול על הארץ. הקשת בת שבעת הצבעים, היא אות הברית בין השמים לארץ, בין האל לאדם, בין הנשגב הנצחי לעולמם של בני החלוף, שמובטחת מחזוריותו הנצחית ורציפותו בשלשלת הדורות שיש בה ברכה, פריון ורציפות אין־סופית של משך הזרע של בני הברית, בחסדי האל הבורא.

וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.

כאן מתחיל סיפור קשה שארבע המילים האחרונות בפסוק לעיל הן ראשיתו והן מילים הרות גורל. כל מילה בסיפור הנורא מכוונת ומדודה, סיפור אשר ישפיע על כל המקרא בכל הנוגע לגורלו של עם ישראל, הרמוז בארבע המילים האחרונות של הפסוק לעיל: וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן וישפיע על גורלם של כל בני חם לאורך הדורות. שמות בניהם של שם ויפת אינם נזכרים. אבל כנען, הנזכר כאן אגב אורחא, ההופך למקולל בידי נוח בקללה נצחית בפסוקים הסמוכים בהמשך הפרשה, יהפוך לאויב של בני ישראל, הגרים בארץ כנען בראשית התיישבותה של משפחת אברהם ובניו, כתושבים נוודים היורדים למצרים וחוזרים ככובשי ארץ כנען, כידוע מהמשך ספר בראשית. חם, אביו של כנען המקולל, בשל חטא אביו, יהפוך לעבד לבני שם ולבני יפת עד למאה התשע־עשרה, בשל הכתוב בפרק זה, שהוא הבסיס המשפטי היחיד לשעבוד האדם השחור, מצאצאי חם, לאדם הלבן, מבני יפת.

שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ.

שם הוא אבי כל בני שם, השמיים יושבי אסיה. חם הוא אבי כל בני חם שנחלתם באפריקה, ויפת הוא אבי כל עמי אירופה. חם, החוטא בסיפור הסמוך בראיית ערוות אביו השיכור, הוא אבי כנען המקולל, והוא שאמור היה להגיע לאפריקה עם בניו, שומע שבשל חטאו נגד אביו, בנו וכל צאצאיו יהפכו לעבדים לעולם. כנען המקולל (‘ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו’, בוחר להישאר באסיה כאיש חופשי, ולא להגיע לאפריקה, ארצם של בני חם, כעבד, וגוזל את נחלת בני שם, בארץ כנען, כשחם אביו יורד לאפריקה.

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם.

וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ.

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם

וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם

וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.

וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

ברור שסיפור זה על קללת העולם המוטלת על כנען, מיועד להכפיש את כנען שלא חטא, שהפך למקולל, ארור וענוש בעבדות עולם בשל חטאו של אביו הרע, חם! עוד מלמד הסיפור שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, כי נח הצדיק, ראשון נוטעי הכרמים בארץ, השתכר מיין שלא ידע את סגולתו המשכרת, איבד את כבודו בעיני בניו כשהשתכר, נרדם והתגולל חשוף ערווה, נפגע בידי אחד משלושת בניו, אולם הוא מקלל את נכדו על לא עוול בכפו, על חטאו של אביו!

פסוקים אלה על קללת העבדות הנצחית של כנען בן חם, המיוסדים כולם על חטא ועוול, היו הבסיס התיאולוגי לשעבוד השחורים שנולדו באפריקה [בני חם] לעבדים במחצית השנייה של האלף השני לספירה, עד מלחמת האזרחים בארה"ב ב1861–1865!

אין סיפורים תמים בחומש, אפילו לא אחד, שכן לכל סיפור יש כוונת מכוון מרחיקה ראות ביחס להיסטוריה של בני ישראל בין גלות לגאולה, שעבוד וחירות, ויש מי שנוטלים סיפורים אלה כביסוס לעוול אנושי מכל סוג.

וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל.

בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס.

וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה.

וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים.

מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם

אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.

אלה הם עמי אירופה ושוכני החופים והאיים בים התיכון, ביניהם היוונים והרומאים. תרשיש היא המילה הקדומה לאוקיאנוס.

וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן.

וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן.

אלה עמי אפריקה. כאן מקורו של הכינוי כושי לבני חם.

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.

הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה.

וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר.

מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח.

וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה.

עמי שומר, בבל, אכד, עילם ואשור, בוני הערים הגדולות הראשונות, הערים ההיסטוריות העתיקות ביבשת אסיה בנחלת בני שם, שהיו משעבדי מלכות ישראל ההיסטורית ומלכות יהודה ההיסטורית, הם צאצאי נמרוד בן כוש. החומש מכיר תרבויות קדומות אלה בין הנהרות (ארם נהריים=מסופוטמיה), שבהן החלה תרבות הכתב, כתב היתדות על לוחות חמר, שבהן נבנו הספריות הראשונות והמקדשים הראשונים בנחלת בני שם, שמהן בא אברהם אבינו עם בני משפחתו. המילה ‘עִיר’, בפסוק למעלה, כך מלמדים אותנו האשורולוגים, היא מילה שומרית, ואיננו יודעים כיצד התגלגלה מכתב היתדות שהחל בסביבות 3100 לפני הספירה לעולם המקרא. גם המילה שיר היא מילה אשורית ואין ספק שלמעמקי באר העבר אין חקר.

עובדה מעניינת היא שהפַּסל הישראלי הנודע, יצחק דנציגר, יצר פֶסל יוצא דופן העומד במרכז התצוגה של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, ששמו ‘נמרוד’ גיבור ציד'. הייתה זו חלק מתפיסת העולם הכנענית שרצתה לשוב בעשורים הראשונים לקום המדינה לדורות הקדומים הטרום יהודיים, הנזכרים בעולם המקראי העתיק, בפרשת נח בספר בראשית.

וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים.

וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים.

וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת.

וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי.

וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי.

וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי

וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי.

וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע.

אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.

שבעת עמי כנען, היושבים בין צידון בצפון ועזה בדרום, ומשפלת החוף עד סדום ועמורה, אותם יצטווה עם ישראל מבני שם, לכבוש ולגרש מארץ כנען, הם צאצאי כנען המקולל בשל חטא אביו חם! שבחר להישאר בארץ כנען שהובטחה לבני שם למרות שהוא מבני חם. הכנענים בארץ כנען הם צאצאי חם החוטא ובנו המקולל שגנבו במרמה את ארצם של בני שם לדברי ספר היובלים.

במסורת היוונית, של עמים השוכנים לגדות הים התיכון בצדו הצפוני, המסופרת בפיו של הרודוטוס אבי ההיסטוריה (484–425 לפני הספירה), הצידונים היושבים על חוף הים התיכון המזרחי, בגבול הכנעני, הם: “הפיניקים האלה שבאו יחד עם קאדמוס […] הביאו איתם עם התיישבותם בארץ הזו ידע רב מאוד ליוונים, ובמיוחד את אותיות האלפבית שלדעתי לא היו ידועות ליוונים קודם” [הרודוטוס, היסטוריה, ה 58]

וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל.

בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם.

וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ.

וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר.

וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן.

וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח.

וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה.

וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא.

וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן.

וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם.

אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם.

משפחות בני שם כוללות את המשפחה ממנה יבוא אברהם בן הדור העשירי לשם בן נח. מכאן ואילך השתלשלות הדורות משם בן נוח ועד תרח אבי אברהם ואברהם בנו. כשבאמצע מסופר סיפור מגדל בבל המבאר את ריבוי הלשונות של בני משפחה אחת.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם

וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.

וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה

וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם

וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת

וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.

וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.

עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ

וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

הסיפור המאלף מלמד על ראשית השפה האנושית המשותפת של כל בני שם חם ויפת, שכולם בני משפחה אחת, ועל ראשית התרבות הבנויה הכרוכה בבניית עיר מהַחֵמָר והלבנים (הַחֵמָר הוא הטין שבגדת הנהר והבוץ הרטוב הרך המתקשה בשמש, ששימש חומר בניה בארם נהריים ובתימן ושימש חומר כתיבה כלוחות חמר בספריות ארם נהריים, מאוחר יותר.) ובהפיכה מנוודים משוטטים שוכני אוהלים, התלויים בחסדי הטבע, ליושבי קבע הגרים בבתים בנויים מחמר ולבנים התלויים בתרבות. הדבר היה כרוך ברצון חלק מצאצאיהם לבנות להם עיר מושב קבע ומגדל שישמש כאות וסימן וציון דרך לאובדים ולהולכי הדרכים. ההתיישבות האנושית נעשתה מחשש אבדן על פני הארץ או בשל הרצון להפסיק לנדוד ולגור באהלים ולהתחיל בבנייה של בתי קבע, של מתיישבים הרוצים גדרות ותחומים, חומה ומגדל. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

אלוהים מתנגד ליוזמה האנושית המיוסדת על שפה משותפת ופריצת גבולות בין הארץ לשמים ובנין של ישוב קבע בעל משמעות וסימן, ומעניש את הבונים בהריסת המגדל והעיר, בבלילת השפות ובהפצה על פני הארץ: הכתוב אינו מציע הסבר מניח את הדעת להתנגדות האלוהית ליוזמה האנושית ולעונש שהטיל על הבונים הראשונים. לכאורה אלוהים אוסר כאן על יוזמה אנושית הרוצה לחולל שינוי כדי לשפר את תנאי החיים של בני האדם.

וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עיר היא מילה אשורית וזה סיפור הייסוד של העיר בבל, הנקשרת בבלילת השפות ובבניית מגדלי זיקוראט ספיראליים ובעבודת אלילים מאוחר יותר.

עובדה מעניינת היא שכל אבות אבותינו היו רועים נוודים יושבי אוהלים ולא תושבי קבע של עיר. למחברי החומש הייתה ראייה מסויגת מאד לגבי התרבות העירונית. בונה העיר הראשונה הוא קין אבי חנוך, הוא קין רוצח אחיו, שבנה עיר על שם בנו חנוך (בראשית, פרק ד) ובוני העיר השנייה הם בוני מגדל בבל שאלוהים התנגד מכל וכל ליוזמתם.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל.

וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח.

וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר.

וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג.

וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ.

וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג.

וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר.

וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח.

מכאן מתחילה להשתלשל שושלת אברהם ומכאן מסופרות תולדות אברם בן תרח אבי האומה ואבי הדתות המונותאיסטיות.

וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט.

וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים.

עד כאן שמות גברים בלבד נזכרים בשושלת הדורות, גברים בעלי שם הולידו גברים בעלי שם. הנשים שילדו את כל הגברים האלה, נשכחו לחלוטין. הן נעדרות מהזיכרון הכתוב ונדחקות אל תהום הנשייה.

רק מכאן ואילך מצטרפות נשים לסיפור: שָׂרָי, מִלְכָּה ויִסְכָּה. יש המזהים את שרי ויסכה כדמות אחת במדרשים. אבל ספר היובלים מספר לנו כדרכו את כל האמת: “לקח לו אברהם אשה ושמה שרי בת אביו ותהי לו לאשה.” (היובלים י"ב, ט). כלומר תרח הוא אביהם המשותף של אברהם ושרי שנולדו לאימהות שונות. יסכה היא אמו של תרח, ונחור הוא שם אביו לדברי היובלים יא, ט־י. תרח לקח לאישה את עדנה בת אחות אביו והיא קראה לבנה אברם על שם אביה המת. מי היא אמה של שרי הספר אינו מספר לנו. אבל כשאברהם אומר לשרי במסעותיהם “אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ” (בראשית י“ב, י”ג) הוא בהחלט אומר אמת כי היא אחותו מצד אביהם המשותף.

וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים

שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי

וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה.

וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד.

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

לראשונה נזכרים בפרשה זו, המפרטת רק את שמות הגברים, גם שמות הנשים, אולם הם נזכרים בצורה מעורפלת בזיקה לנישואין אנדוגמיים בתוך המשפחה. לתרח היו שלושה בנים: אברם, נחור והרן. הרן הוא אביו של לוט. הרן מת באור כשדים אחרי שהוליד את לוט, את מִלְכָּה ואת יסכה. שני האחים בני תרח, אברהם ונחור, לקחו להם נשים. נחור לקח לאישה את אחותו של לוט, מִלְכָּה בת הרן, כלומר, בת אחיו, אברהם כנראה לקח לאישה את יסכה, בת אחיו המת הרן, היא שרי.

כשיוולד לאברהם ושרי בן, יצחק, הם ישיאו לו לאישה את רבקה בת בתואל בן נחור, אחי אברהם. נישואין בתוך המשפחה, נישואין אנדוגמיים, עם בת אח או בת אחי האב, היו הדגם הראוי בראשית משפחת מייסד האומה, היה בכך שיפור שבהתרחקות לעומת הדורות הראשונים שבהם אחים נשאו את אחיותיהן לנשותיהן כי לא היו נשים אחרות, כמפורט בספר היובלים פרק ד.

בסוף פרשת נח טמון הפסוק שיקבע את גורל העם לדורות:

..וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד.

בשל עקרותה של שרי, שפחתה המצרית, הגר, ניתנה על פי רצונה לבן זוגה, אברהם, וילדה לו את ישמעאל בכורו.

יצחק, בן זקוניו של אברהם, שנולד באחרית ימיו לשרי אחותו למחצה, ונעקד בידי אביו מבלי לומר לאמו דבר וחצי דבר על גורל בנה ומבלי להיוועץ בה, נישא לרבקה, קרובתו מצד אביו, שכן רבקה היא בת לבן בן בתואל בן נחור, אחי אברהם, ובנם של יצחק ורבקה, יעקב, הוא אבי עם ישראל, שכל בניו נולדים ומאכלת בלבם, כדברי חיים גורי, בין השאר משום שאחיו התאום המקולל, של יעקב המבורך, גורש למדבר כדי לחיות על חרבו..

יְרֻשָּׁה / חיים גורי [בית אחרון]

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.⁹