מתוך דף הפייסבוק של רחל אליאור, 2 בדצמבר 2022

פרשת וַיֵּצֵא היא הפרשה השביעית בספר בראשית. הפרשה מתחילה בפרק כ“ח, פסוק י', ומסתיימת בפרק ל”ב, פסוק ג'. בפרשה זו, המתחילה בבריחתו של יעקב מפני אחיו התאום, עשו, הזומם להרגו על שגזל ממנו במרמה את הבכורה ואת הברכה, מסופר סיפורו של החלום הראשון בתולדות עם ישראל.

חלום זה, המספר על פריצת גבולות בין שמים וארץ, על ראיית מלאכים עולים ויורדים בסולם, על הבטחה אלוהית דרמטית באשר לעתיד, נחלם בידי אדם שבחייו הממשיים בהווה, חי כחוטא, רמאי, מתעתע, גנב, שנוא, מקולל ובורח, וחווה רגשי אשמה של בן המרמה את אביו העיוור, קושר נגדו עם אמו המסיתה למרמת אביו, המקבלת עליה את תוצאות חטא המרמה וגוזרת על עצמה פרידה משני בניה. יעקב חי כל ימיו חיים של אח חוטא, מרמה וגוזל, מכזב ומנשל את אחיו, וחיים של בן החרד מקללת אביו המרומה, וממשטמת אחיו הנגזל. הוא חי חיי אימה של אדם הבורח מביתו וממולדתו מפני תוצאות חטא ועוול שחולל במזיד כלפי בני משפחתו הקרובים ביותר, שלא עשו לו כל רע, היוצא אל ארץ לא נודעת. כלומר חיי הגוף והנפש שלו כחוטא ומתעתע, אשם במרמה וכזב, מקולל ובורח, שחלה עליו קללה, וכנמלט מזעם משפחתו הקרובה, שחייו עומדים בסימן פחד, שנאה, חרדה, תעתוע, ואימה מפני אחיו הנגזל, החזק ממנו לאין ערוך הנחוש להורגו, הם חיים מרים ורדופים המבקשים פיצוי. פיצוי זה נמצא לו בחלומות גדולה ושררה. פרשת ויצא מלמדת אותנו בדרך מכאיבה שכל מה שיעקב עשה במרמה ובמזיד כנגד בני משפחתו האוהבים בכנען, יעשו נגדו בני משפחתו השונאים בחרן.

כנגד העוול, המרמה, העושק, התעתוע והייסורים שהסב לבני משפחתו, חייו שלו יהיו עקובים מצער, ויעמדו בסימן השקרים, המרמה והגזל, הבריחה והפחד של אדם נרדף ומיוסר שקרוביו וסובביו ישקרו לו וירמו אותו ויגזלו ממנו, ובסימן הסבל הרב שיהיה מנת חלקו, כשכל מי שאהוב עליו יסבול ייסורים מרים, והוא יתייסר בכל סוגי הצער האנושי שיכולים בני משפחה קרובים מקנאים, שונאים ומרמים, להסב זה לזה, ולמרר במזיד זה את חייו של זה.

כנגד המצוקה הנוראה והסבל האנושי הקשה המתוארים בסיפור משפחת יעקב, אביו ואחיו, נשותיו וילדיו, שראשית קורותיה מתוארת בפרשת ויצא, מציבה הפרשה בראשיתה ובסופה רגעי התעלות טרנסצנדנטיים, רגעים שבהם נחצים גבולות הזמן והמקום, הכרוכים במפגשים עם מלאכים ועם אלוהים. חלומות התגלות מעין אלה נגלים בדרך כלל בעולמם של חוטאים ונרדפים, החוזים במלאכים או מאזינים לדבר האל, מעומק המצוקה והייאוש, בשעות של אימה וסבל, כפי שמלמדת המסורת המקראית, המסורת המיסטית והמסורת הקבלית.

הפרשה מבטיחה בפתחה, בכוחו של החלום, ברכה אלוהית והבטחה אלוהית מרחיקת ראות, כנגד כל העוולות האנושיות שפרטה בפרשה הקודמת שנעשו בזיקה לעיוורון, וכנגד כל הצער והייסורים שיתוארו בפרשה הנוכחית.

בתרבויות שונות היה קשר בין המילים חלום למחלה והחלמה, למחמל ולחמלה, שכולן כתובות באותן אותיות. במקדשי השינה המרפאת של אל הרפואה היווני אסקלפיוס, היו מרפאים את החולים שבאו להחלים ממכאוביהם ודאגותיהם, על ידי תנומה של חלומות, אותם ספרו החולים החולמים לכוהנים בשעה שהקיצו משנתם, והכוהנים פירשו אותם לחולים החולמים והקלו על סבלם משעה שהציעו לחלום הקשר, משמעות והבטחה.

המושגים חלום והחלמה קשורים, כאמור, זה בזה והחלום סולל לנו לעתים נתיב החלמה ממצוקות שאין להן פתרון במציאות וגאולה מפחדים מייסרים ומרגשי אשם שאין מפניהם מרפא, כשהוא מצייר בפני האדם החרד, האשם, הבורח, הגולה והחולה במציאות, מרחב מציאות חלופית נחלמת ומיוחלת, שיש בה אופק של החלמה, שינוי, מרפא ומזור.

אולי ראוי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מה תוקפן של הבטחות שניתנו בחלום ביחס לעתיד, שכן הדבר האחד והיחיד המאפיין את כל החלומות של כל החולמים, המספרים את חלומם לזולת בכל הדורות, הוא, שבמענה למשפט המתחיל במילים: ‘ראיתי בחלומי’ או ‘הוגד לי בחלום’ או ‘שמעתי באישון לילה כשנרדמתי וישנתי’, איש אינו יכול לשלול את הנאמר או הנחזה, איש גם אינו יכול להתריס, להתווכח או להטיל ספק.

וזאת משום שהחלום מתרחש אך ורק בתודעתו של החולם, ורק הוא זה היכול לספר עליו. חלום סולם יעקב הוא החלום הראשון שחולם אדם מישראל בתולדות העם היהודי ובתולדות תרבות המערב, בשל כך זכה לשלל ניתוחים, פירושים ומבעים אמנותיים חזותיים. בספר שהשתתפתי בעריכתו “כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים” (בעריכת ר' אליאור, י' בילו, י' זקוביץ וא' שנאן), ירושלים: סכוליון־מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות, הוצאת מאגנס תשע"ג, מצויים דיונים מעניינים על חלום יעקב ועל חלומות רבים אחרים.

חלק ניכר מהספרות המיסטית הקשורה בתחום עיסוקי - היסטוריה של המובסים, הנרדפים, המושתקים והמצונזרים ושל הנאשמים על לא עוול בכפם בהאשמות שווא - מבוסס על חלומות ועל תובנות שנודעו למחברים בחלומם, ופריצת הגבולות המתחוללת בחלום וההתרחשויות הבלתי צפויות המתחוללות בו, הרחיבו את התודעה האנושית בכיוונים נפלאים ובלתי צפויים. אולם חובה עלינו לזכור את הפער בין היפעה שבחלום לבין גבולות המציאות: האמת הנגלית בחלום איננה זו העומדת במבחן משפטי, היסטורי, פוליטי או מדעי, או בכל מרחב אחר בעל תוקף חוקי או מציאותי, אלא אך ורק במבחן יכולתו של מספר החלום לקחת את זירת ההתרחשות למקום בלתי צפוי בעליל, ולומר לשומעיו דבר מה מקורי, מפתיע, מעורר השראה, המרחיב את גבולות התודעה ובעל משמעות בלתי צפויה בייחס לגבולות הידע הקיימים, דבר מה חדש שלוכד את תשומת לבם, מעניק להם תובנה חדשה, משנה את תודעתם והבנתם ומרחיב את אופקיהם.

כאמור, המשפט היחיד בכל שיח אנושי שאי אפשר לפקפק בו, למתוח עליו ביקורת, לחלוק עליו ולהתווכח עם האומר אותו, הוא המשפט המתחיל בפתיח ‘ראיתי בחלומי’ או ‘שמעתי בשנתי מפי מלאך מגיד’. כי החלום, הן זה הנראה בתמונות טעונות פענוח, הן זה הנשמע במילים המבקשות פירוש או הסבר, נחלם רק ברוחו של החולם ולא בזו של זולתו. אי אפשר לשפוט את המתרחש במרחב הסמוי מן העין של החלום הנראה או הנשמע, בעוד שאפשר בהחלט להגיב על ניסוחו המסופר, הכתוב או המושר, מהרגע שהחולם מתחלק בו עם מאזיניו או קוראיו, בכתב או בעל פה בציור או באמנות חזותית או נשמעת. במקרא רק גברים חולמים ורק חלומותיהם מסופרים, על כן כל הכתוב נכתב כאן רק בלשון זכר

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואוסיף את הערותיי אחרי כוכבית:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

*

יעקב יוצא לדרך מבאר שבע, מקום אוהלי משפחתו, במצוות הוריו, למצוא לו כלה מבית משפחת אמו ומשפחת אביו, מצאצאי בני תרח אבי אברהם, שישבו בחרן שבארם. איסור החיתון עם בנות כנען המקולל הוא הנימוק להבאת כלה מבנות שם ולא מבנות כנען, מחרן שבארם.

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

*

השורש פ.ג.ע בעברית מקראית הוא פגש או הגיע לנקודה מסוימת כמו נקודת מפגש. ימים פגועים בעברית של מגילת תהילים מקומראן הם ארבעת הימים שבהם ארבע העונות פוגעות זו בזו. דהיינו היום ה31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר, יום אשר חל תמיד ביום שלישי, פוגע או פוגש ביום רביעי באחד לחודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי, בשנה בת 364 ימים שיש בה ארבע עונות בנות 91 ימים כל עונה, כשכל עונה תמיד מתחילה ביום רביעי ומסתיימת ביום שלישי במרחק של 91 ימים.

סֻלָּם היא מילה יחידאית במקרא. מילה יחידאית (ביוונית הָאפָּאקְס לֶגוֹמֶנוֹן: ἅπαξ λεγόμενον, כלומר “נאמר פעם אחת”; ברבים: הָאפָּאקְס לֶגוֹמֶנָה: ἅπαξ λεγόμενα) היא מילה בעלת מופע חד־פעמי בטקסט נתון, בין אם בקורפוס כמו המקרא או בכתביו של יוצר שהגיעו לידינו.

חלום יעקב צויר פעמים רבות בצורות שונות ומשונות, שכן כנזכר לעיל המילה סֻלָּם נזכרת רק פעם אחת בכל המקרא כולו, ואין שום הקשר ארצי או תיאור חזותי של מילה זאת. הסֻלָּם צויר כמדרגות, כמגדל מדרגות בדמות זיקוראט, כסולם חבלים, כסולם צבעים, כעמוד שמדרגות יוצאות ממנו ועוד. יעקב הוא האדם הראשון בחומש הרואה סולם בין שמים וארץ ורואה מלאכים בחלומו, אולם אין אנו יודעים מדבריו מאומה על דמות דיוקנם של המלאכים או על מראהו של הסולם, מלבד העובדה שהמלאכים מתנועעים, עולים ויורדים על הסולם.

מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, שאהב מאוד פסוק זה, אמר באמצע המאה השמונה־עשרה לדברי תלמידו, ר' יעקב יוסף מפולנאה, כי ‘האדם הוא סֻלָּם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שיש בכוח האדם לקשר ולייחד כל העולמות’ (בן פורת יוסף, עמ' 103). עוד אמר התלמיד בשם מורו בספרו ‘תולדות יעקב יוסף’, משפט אהוב עלי:

'כי האדם הוא סֻלָּם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו' (פרשת ויצא, עמ' נ).

שנים רבות לפני תקופתו של מייסד החסידות, בתקופת המשנה והתלמוד, תואר הסולם מחדש בספרות ההיכלות והמרכבה, ספרות מיסטית פיוטית מופלאה המנציחה בשמים את ההיכל שחרב בארץ, בדמות שבעה היכלות עליונים, המכוננים בצירופם השביעוני האנכי והרביעוני האופקי, הנראה והנשמע, את עולם המרכבה השמימי, הנגלה בחזונם של יורדי המרכבה. בספרות ההיכלות, בחיבור ‘היכלות רבתי’, ראש החבורה המיסטית אומר לפני חוגי יורדי המרכבה, המנציחים בעבודתם את עבודת הקודש של הכוהנים במקדש, שבטלה עם החורבן:

'עמוד והבא לפני כל גיבורי חבורה וכל אדירי ישיבה

ואומר לפניהם הרזים הסתורים הכבושים

נפלאות וערוגת המסכת ששיכלול העולם וסלסולו עומד עליהן

ושיפוד שמים וארץ שכל כנפי ארץ ותבל וכנפי רקיע מרום

קשורין תפורין ומחוברין תלוים ועומדים בו

ונתיב סולם מרום שראשו אחד בארץ וראשו אחר על רגל ימין של כסא הכבוד'

(סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיפים 198–201)

סולם מרום הוא הציר האנכי הנמתח בין הארץ לשמים ומחבר ביניהם, הידוע כעמוד האמצעי, העמוד התיכון או העמוד הידוע ליודעי ח"ן [חכמת הנסתר] שבעלי תורת הסוד בכל הדורות עולים ויורדים בו בחלומם. כשהם חוזרים מהשמים לארץ הם מביאים מעולמות עליונים תובנות חדשות מפתיעות מרהיבות ביופיין ובפשר משמעותן. תובנות אלה קשורות, בנסיבות משתנות, במלאכים, בגן עדן, בשבעה היכלות עליונים אשר בהם מלאכים אומרים שירה, ב’היכל קן ציפור' שם יושב המשיח הבוכה, וב’עמוד האמצעי' המוביל להיכלו בראש הסולם שראשו מגיע השמימה. כל זה בהשראת חלום יעקב על הסולם שבו מלאכים עולים ויורדים בין שמים לארץ.

חיבור זה בין העולם הארצי לעולם השמימי, בין עולם האדם לעולם המלאכים, דרך סולם, או דרך העמוד האמצעי הידוע ליודעי חן' שנשמות בני אדם עולות ויורדות בו, הנזכר בזוהר, או דרך ‘העמוד התיכון’ או דרך "שיפוד שמים וארץ שכל כנפי ארץ ותבל וכנפי רקיע מרום קשורין, תפורין ומחוברין תלוים ועומדים בו ונתיב סולם מרום שראשו אחד בארץ וראשו אחר על רגל ימין של כסא הכבוד' כאמור בהיכלות רבתי (סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיף 201), שיסודו בחלום יעקב, היה התשתית ליצירה מיסטית רחבת מימדים בדבר המעבר בין העולם המוחשי לעולם המופשט או בין המציאות המוגבלת בגבולות הזמן והמקום לחזון ולחלום הפטורים מגבולות אלה.

*

וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.

*

אלוהים המדבר ליעקב בחלומו, מציג עצמו כאלוהי אביו יצחק וסבו אברהם, ומבטיח את הארץ ליעקב ולזרעו. הוא מבטיח בכך את חזרתו של יעקב למולדתו, כי הארץ המובטחת ליעקב איננה נמצאת בארם או בחרן, באזור ארם נהריים, בארץ רוויית המים בין הפרת לחידקל, משם באו אברהם ושרה ולוט, לשם מועדות פניו, אלא בהרי יהודה, בארץ הצחיחה, על סף המדבר, שמחייתה תלויה בגשמי ברכה, בה הלכו אבותיו בנדודיהם, בארץ בה חפרו בארות, בין באר שבע לבית אל, בין חברון, לוז ושכם.

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ

וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה

וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.

*

שלוש פעמים נזכרת המילה זרע בשני הפסוקים האחרונים. המילה זרע היא מילה עתירת משמעות במִלון האלוהי של הבריתות, השבועות וההבטחות, היוצרות קשר של קיימא בין ההווה של היחיד, הבודד, השרוי תמיד בסבך קושיות, קשיים ואתגרים בלבדיותו הנאבקת, לבין העתיד המובטח בברכה, בשבועה ובברית, הקשור בזוגיות, באהבה ותשוקה, חיבור, ייחוד וזיווג, זריעה ופריון, הולדה ולידה, ילודים, גידול ילדים, בפרו ורבו, או בהמשכיות השרשרת האנושית של הדורות, הממשיכה את קשר הגומלין בין הנגלה לנסתר, שכן בחומש רק אלוהים הוא המופקד על ברכת שדיים ורחם, על משך הזרע ועל פריונו של הזרע, ועל המעבר מעקרות לפריון בכל גיל ובכל הנסיבות. המילה זרע מתייחסת הן להבטחה האלוהית להמשך החיים, הן לתמצית הגבריות הנחשבת כמקור היחיד ליצירת חיים ולהולדת חיים, בהם רק הגבר מוליד ורק האישה יולדת, הן להנצחת האדם בזרעו לדורותיו, כשכל אדם נחשב הן כילד להוריו, הן כמוליד את ילדיו, כששתי אלה הן העובדות הראשונות במעלה ביחס לאבות ובנים, לאורך הדורות, מאז ‘זה ספר תולדות אדם’ (בראשית פרק ה), העובר בשתיקה גמורה על הנולדות ועל היולדות, כשהוא רושם את תולדות משפחת האדם כהיסטוריה פטריארכלית־אנדרוצנטרית בלעדית של מולידים ונולדים, שבה רק לזכרים יש זיכרון כשעל כל הנשים הנולדות והיולדות בספר תולדות אדם נגזרת נשייה ומחיקת שמותיהן מהזיכרון.

המילה זרע מתייחסת כמובן גם לזרע הנטמן באדמה בסתיו בסוף תשרי, בתום חג הסוכות, ונקצר תשעה חודשים לאחר מכן, באמצע סיון, בחג ביכורי קציר חיטים, כשהזורעים בדמעה, בתשרי, ברינה יקצורו, בסיון. משך הזרע הנטמן באדמה בין זריעה לקציר, דומה לפרק הזמן של ההיריון האנושי, בין הזרעה, עיבור, הריון ולידה, תשעה חודשים, ומבטיח עם בוא הקציר את שמחת השובע והברכה, הקשורה תמיד בצמיחה, יבול, שובע ושגשוג. עולם הזריעה החקלאית שהוא עולם גברי, מושאל לדימויי התשתית של גבריות ונשיות, כזורע זרע במזרעה או כאדמה בה נטמן הזרע וגדל בחובה, ועולה וצומח ונושא פרי. אלוהים מעצים את הבטחתו ואת ברכתו, ברכת משך הזרע, ומונה את צאצאיו הרבים של יעקב ואת הברכה הקשורה בזרעו ובתפוצותיו.

יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה: ביטוי יפה זה מקביל למה שאנו קוראים מערב (מלשון עֶרב), מזרח (מלשון זריחה), צפונה ודרומה, כי בגאוגרפיה של ארץ ישראל הים התיכון הוא תמיד במערב והנגב הוא בדרום. קדם הוא מזרח, משם מקדימה השמש לזרוח. ארצות הקדם היו ארצות המזרח. הקשר המעניין בין קדם, קדמוני, עמי הקדם הקדמונים, ימי קדם או קדם, זריחה ומזרחי, קשור במילה אוריינטציה, כיוון, הנגזרת מאוריינט, מזרח orient. הדבר הקבוע והקדום היחיד, שתמיד מאיר מדי יום מאז שבוע הבריאה, ותמיד מקדים לזרוח ונראה לעין הוא השמש, ולכן מזרח, אוריינט, זריחה, אוריינטציה, התמצאות ביחס לכיוון מזרח. מקור המילה במילה הלטינית oriens, orior שפירושם לזרוח וגם מזרח, מקום הזריחה, ומכאן בשפות האירופיות Orient

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.

* יעקב החוטא והאשם, הבורח הנרדף והמפוחד במציאות, בגין מעשיו הרעים בעולם האנושי, חטאים שאירעו זה עתה שכרתו אותו ממשפחתו ושלחו אותו אל הלא־נודע, זוכה להבטחת חסות שמימית ולהגנה אלוהית ושמירה אלוהית מפני כל הלא נודע והבלתי -צפוי, הכוללת את הבטחת השיבה לארץ, ממנה הוא בורח מפני אחיו עשיו, בעת שהוא חולם.

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.

* יעקב מאשר לעצמו עם יקיצתו שבחלום נגלה לו דבר אלוהים, הכולל הבטחה, שמירה וברכה, וממילא הוא עשוי להסיק שכל אלה ניתנו לו כי עוונו נמחל בעיני האל.

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

* יעקב רואה את המקום שבו חלם כבית אלוהים וכשער השמים. כלומר המקום התקדש בשל חלום ההתגלות האלוהי שהתחולל בו, שמחה את פשעיו והפך אותו מחוטא לאחיו ולאביו, ומארור ומקולל בפי אחיו, למי שנסלח לו, שהרי הוא מבורך בפי האל.

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו

וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.

* המלה מצבה היא מלשון להציב ציון לאל שניצב מעליו בחלומו, כאמור לעיל: ‘וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו’.

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

* מקום מקודש זה יהיה נושא לאגדות ולמדרשים רבים. בית אל שוכנת בנקודה גבוהה ממנה נשקף מראה הארץ מקצה לקצה. היא נזכרה קודם לכן כתחנה השנייה במסעו של אברהם אל ארץ כנען, שהייתה בין בית אל לבין העי. ארון הברית נשמר בבית אל. בית אל נחשבה לעיר מקודשת ובזמן פרשת פילגש בגבעה הייתה מקום ארון הברית ומקום מושבו של פנחס בן אלעזר הכהן.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי

וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי

וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

*

יעקב נושא ונותן עם אלוהים. אין הוא מסתפק בברכה ובהבטחה האלוהית החד־צדדית, מלאה הדר ושגב אלוהי ככל שרק תהיה. הוא נשבע לאל שהתגלה לו בבית אל בחלומו ונודר לו נדר, אולם הנדר מנוסח בלשון תנאי. אם אתה אלוהים תשמור את הבטחתך לי, שניתנה, כזכור לשנינו, בחלום, אם תשמור עלי במסעי מזרחה, אם תיתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כלומר תדאג לכל מחסורי כדי קיום הוגן, ותשיב אותי בשלום לבית אבי במערב, אז אתה תהיה לי לאלוהים ואני מצדי אקריב לפניך מעשר מכל אשר יהיה לי בברכתך. יעקב מזכיר לאלוהים ברמז שאין אל ללא מאמינים, כשם שאין מלך בלא עם. לא רק אני זקוק לחסדיך שבלעדיהם אין לי תקומה, אלא גם אתה זקוק לי כעד המעיד על גדולתך האלוהית, על ברכתך ועל חסדיך.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם.

* יעקב הולך מזרחה, לארם נהריים, לכיוון ארץ הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל. מקווי המים הגדולים, בין ים, בין נהר, בין אגם, היוו תמיד גבולות גאוגרפיים מוכרים מאז ומקדם. לדוגמה ארצות הים התיכון, ארם נהריים, הארץ שבין הפרת והחידקל, ארץ היאור, עבר הירדן, בחר بحر הוא ים בערבית, בחריין, ארץ שני הימים, או ארצות שפלת החוף, הלא הן ארצות השפלה.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר.

* ספר בראשית, המספר באלף הראשון לפני הספירה, על האלף השני לפני הספירה, בתקופת נדידת העמים וחיי נודדים יושבי אוהלים, גדוש בבארות, בעדרים, בכרי מרעה וברועים, משום שבין הנהר הגדול נהר פרת ובין נהר מצרים, ובין נהר הירדן לבאר שבע, רוב השטח יבש, צחיח, שומם ומדברי, ומוגדר כסף־המדבר, כספר המדבר או כארץ צייה וישימון. במציאות גאוגרפית זו שבה מים נבעו רק בבארות, באר נובעת הייתה מקור מים חיים לרועים ולחיות המרעה, ושימשה תמיד גם מקום מפגש חברתי בין תושבים ובין זרים ובין נשים לגברים.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר

וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.

* המים היו יקרים ונדירים בבארות המדבר וחפירת בארות הייתה נושא לסכסוכים חוזרים ונשנים, ובעליהן הגנו עליהן באבנים כבדות שכיסו את פי הבאר, את מקור הנביעה או את פתח השאיבה, וחייבו שיתוף פעולה והסדרה של הרועים לשם הצבתן כאבן גולל ולשם הסרתן.

* וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.

* הפנייה היפה אַחַי מעידה שפני השואל לשלום.

וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ.

* ליעקב אירעה קפיצת דרך, משום שהמרחק בין באר שבע אשר בנגב, משם יצא לנדודיו, לחרן אשר בארם, אליה הגיע, הוא מרחק גאוגרפי גדול. הסיפור המקראי בוחר תמיד למעט בפרטים שאינם מקדמים את מהלך העלילה.

נחור הוא אחיו של אברהם בן תרח, סבו של יעקב. לבן הוא אחיה של רבקה אמו של יעקב, הנקראת רבקה בת בתואל. כלומר לבן הוא נכדו של נחור, לא בנו. נחור בן תרח, אחי אברהם, ומלכה אשתו, היו הוריו של בתואל, אביהם של רבקה ולבן. שם אמן של האח והאחות אינו נזכר.

וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.

* מהפסוק הזה, ומסיפורה של רבקה אמו של יעקב, שפגשה באליעזר עבד אברהם ליד הבאר, אנו יודעים שהנערות הצעירות היו רועות העוסקות במרעה ובהשקאת הצאן ובהבאת העדרים מן המרעה אל הבאר.

וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ.

* יעקב בעל היוזמה ורב התושייה, המצטיין בניצול הזדמנויות הנקרות על דרכו, ברוחק ראות ובתכנון מתמיד של כמה צעדים קדימה, מציע לרועים עמם שוחח לא לבזבז את הזמן, להסיר את האבן מפי הבאר ולהשקות את הצאן ולהמשיך במרעה.

וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.

* הם עונים לו שבשל כובד האבן שעל פי הבאר ובשל מנהג המקום, כל הרועים והרועות משקים ביחד, רק בשעה שכל העדרים נאספים אל הבאר, ואז גוללים ביחד את אבן הגולל.

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.

* פסוקים מעטים אלה מספרים בתמצות סיפור אהבה נפלא וממחישים את מעשה האמנות של הסופר המקראי כהסטת הדיון למקום בלתי צפוי. כאן מתואר פרץ רגשות בלתי צפוי בעולם שעד כה היה כולו מעשה ואיפוק במסגרת הנימוסים וההליכות המקובלים במקום. יעקב רואה מרחוק את רחל בת דודו באה עם הצאן, ולמראה בת דודו, הרועה יפת התואר, הוא מתמלא עזוז וגבורה ותעצומות נפש. הוא ניגש לאבן המכסה על פי הבאר ומסיר אותה לבדו. הוא שותק ועובד, גולל את האבן, משקה את העדרים של דודו לבן, כשרחל מתבוננת בו בדממה ומשתאה למראה עיניה והוא מתבונן בה מזווית עינו. היטב היא יודעת מה כבדה האבן ואיזה כוח עז נדרש להסירה. כשהוא מסיים להשקות את עדר הכבשים הצמאות הוא ניגש לרחל בדממה, נושק לה ובוכה בקול רם. עד כאן איננו אומר מילה, גם היא לא. גברים בעולם העתיק אינם מנשקים נשים שאינן מוכרות להם, וודאי לא בפומבי ואף אינם נותנים ביטוי לרגשותיהם בבכי נשמע ונראה לעין כל.

בכיו של יעקב, שהוא בכי של הקלה, הכרת תודה שציפייתו נענתה, התרגשות שבהתממשות תקווה, ביטוי לרגש האהבה המציף אותו, התפעמות ושמחה על שהצליח ה' דרכו והוא פגש ברגע בואו את האישה היעודה לו ממשפחת אמו, בנסיבות בהן יכול היה להפגין את ייחודו, כוחו וגבורתו, את אונו ועוצמת אהבתו. אבל באזני הקורא הקשוב, בכיו מהדהד גם את זעקת בכיו הנורא של אחיו עשו, שבכה בכי מר בפרשה הקודמת, על שניהם נאמר ‘וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ’. עוד מהדהד בכיו של יעקב הבורח מאחיו, את בכיה של הגר אם ישמעאל, שגורשה למדבר עם בנה המודח, על לא עוול בכפה, כדי להגן על נחלת אחיו הנבחר.

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. בין בני אברהם בדורות הראשונים, היו מקובלים רק נישואין אנדוגמיים [בתוך המשפחה] כנישואים ראויים, שכן המשפחה שמוצאה מארם, מבני שם, ביקשה לשמור את הבידול של בני שם מבני כנען, תושבי הארץ, שהיו מבני חם לפי החלוקה המקראית. הדרך היחידה הייתה לא להינשא לבני הארץ, בני כנען ובנותיו, הארורים והמקוללים, אלא להינשא רק לקרובי משפחה ראשונים, שכן רק אלה היו נישואין ראויים בין בני שם.

משמעות השם רחל היא כבשה. משמעות שמה של רבקה נגזרת מלשון עגל מרבק. לאה באכדית היא פרה. שרה באה מאותו שורש של השור. שמות הנשים ושמות חיות המרעה, הצאן והבקר היו קרובים מאוד אלה לאלה בעולם העתיק של הרועים הנודדים, כי הצאן והבקר היו עיקר הרכוש והקניין ומקור העושר, הכבוד, היוקרה והערך של בעל הצאן, ושמות הבנות בטאו את ההוקרה והערך לבעלי החיים האהובים, שהיו מקור העושר, הרווחה והשגשוג, השלווה והביטחון הכלכלי בחלבן, בבשרן, בתולדותיהן, בעורן ובצמרן.

יעקב מדבר לראשונה עם רחל, רק אחרי שבכה בפניה ואחרי שנשק לה. הוא מבאר לה את קרבתם המשפחתית. לבן אבי רחל הוא אחיה של רבקה אמו של יעקב. רחל היא בת דודו. הקשר ביניהם שיהפוך לקשר נישואין ברבות הימים הוא קשר אנדוגמי. הוריהם אחים, רבקה אמו ולבן אביה.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ

וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ

וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

* חיבת קרבת המשפחה וקשרי האהבה והנישואין, בין בני שם המתבדלים מעמי הארץ, היו מעורבים במשפחה האנדוגמית המקראית עד מאוד, אולם משפחה זו הייתה משפחה פטריארכלית שבה הבנות הן קניין אביהן והחתנים צריכים היו להשיג מוהר כדי לקנותן מאביהן או לעבוד תמורתן. המשפחה המקראית הייתה פעמים רבות משפחה אנדוגמית, פוליגמית פטריארכלית, ובסיפור הבא אנו רואים איך מתגלגלים הדברים.

וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים.

* אירוח לפרק זמן של חודש ימים היה מקובל בין קרובי משפחה, אולם מעבר לו היה צריך להסדיר את היחסים בין המארחים לאורחים.

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.

וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.

* ללבן נולדו שתי בנות מאשתו ששמה אינו ידוע לנו. אחת מהן, הבכירה, נולדה עם פגם כלשהו בעיניה (עיניה לאות אומר ספר היובלים) ואילו אחותה הצעירה, הייתה יפת תואר ויפת מראה. יעקב אהב את רחל בשל היותה יפת תואר ויפת מראה, והעריך ששבע שנות עבודה במרעה הצאן של לבן יקנו לו זכות לשאת את רחל הבת הצעירה.

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.

* יעקב נושא ונותן וקובע עם לבן שתמורת עבודה במרעה של צאן לבן במשך שבע שנים במחיצתו, תינתן לו רחל בתו הצעירה לאישה. לבן מסכים בגלוי אולם בסתר לבו הוא מערים עורמה ורוקם תככים ומזימות. יעקב אשר רימה את אביו ואת אחיו כדי לזכות בבכורה ובברכה, יזכה לטעום את טעמה המר של המרמה של חותנו ושל נשותיו ושל בניו.

וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי.

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

* פסוק תמציתי נפלא זה (המוכר לקוראות ולקוראים מכותרת ספרו המפעים של מאיר שלו על אהבתו של יעקב ליהודית “כימים אחדים”) מתאר בקצירת האומר את מרחק הזמן ביחס לעוצמת האהבה.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ.

* יעקב השלים את חלקו בהסכם ומילא את הבטחתו כלשונה, ומצפה שעתה לבן ישלים אף הוא את חלקו המובטח.

וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה.

* לבן בן בתואל, כאחותו רבקה, רואה את עצמו כמי שרשאי להונות ולרמות את קרובי משפחתו ולהטות את מהלך הדברים כרצונו, על פי סדרי העדיפויות שהוא קובע.

יעקב הרמאי והמתעתע, שרימה את אביו העיוור בברכת אמו רבקה, כדי לגזול את הברכה השמורה רק לעשיו, אחיו התאום הבכור, אשר לא נרתע מלתעתע באביו סמוי העיניים, לכזב לו ולגזול את ברכתו של אביו, שהייתה מובטחת רק לאחיו הבכור, מוצא את עצמו, לתדהמתו הרבה, מרומה בידי דודו לבן ונגזל בידיו, כשזה מעניק לו את האחות הבכורה ולא את הצעירה.

וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

* לאה המבוגרת, שיעקב לא אהב ולא חשק בה, מובאת לאוהלו בחסות החשכה, כשהוא עיוור מלהבחין, והופכת לאשתו בבלי דעת. את תסכולם של שני הצדדים לא קשה לדמות. אבל מי שהחל את דרכו בכזב ומרמה, בתעתוע וגזל, מובטח לו על פי דין הצדק המקראי שהשקר, הכזב והמרמה, התעתוע והגזל ילוו אותו כל חייו באופן בלתי נמנע.

וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה.

* בנות לא זכו בחלקן בירושה אחרי מות אביהן, על פי הסדר הפטריארכלי שבו רק בנים בכורים או אחים או דודים ממין זכר ירשו את האדמות, את הצאן והבקר ואת כל סוגי הרכוש והנכסים. אבל בשעה שהבנות נישאו הן קיבלו נדוניה שכללה בדרך כלל כלי בית, מצעים, שטיחים ושפחות. לאה קבלה את זלפה שפחת לבן, כשפחתה, לרגל נישואי המרמה שלה עם יעקב, שחשק רק באחותה הצעירה.

וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה

וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי

הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.

* יעקב מתפלץ מזעם, אכזבה, איבה, כעס וייאוש, ומתרעם על המרמה שנהג בו לבן, אולם לבן המארח, עונה כנגד האורח בתקיפות, בשם המנהג, הכבוד, המסורת והנורמה. יש סדר מקובל ביחסי משפחה ויש תרבות מקובלת הבאה לאזן בין האינטרסים השונים של כל הצדדים. בחרן לא משיאים את הצעירה לפני הבכורה.

וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.

מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

* לבן אינו רוצה לאבד את עובד המרעה המצטיין שלו, את הרועה יעקב, ואומר לו שרחל בתו הצעירה, תהפוך לאשתו השנייה, בתמורה לשבע שנות עבודה נוספות. יעקב איננו מהסס לרגע באהבתו ותשוקתו לרחל.

וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה.

* הקשר בין שֶׁבַע לשבועה שְׁבֻעַ, קשר שעליו מבוססת ברית הנישואין בין יעקב לנשותיו, כשם שעליו מבוססת הברית בין האל לעמו, מוטעם בפסוקים אלה, המהדהדים את ספירת שבעה ימים בין שבת לשבת או מניין שבעה מועדים שיוגדרו כשבעת מועדי ה', בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, שצומחים בהם שבעת המינים כדי קציר, בציר, מסיק וקטיף, ארייה וגדיד, בשנה המתחילה בחודש האביב (שמות י"ב, ב), או שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ, שמזכיר הנביא הכהן ירמיהו (ה, כד) או שבע שנים מדי שמיטה ושבע שבתות שנים מדי יובל שקושרים את כל הבריתות, השבועות והמועדים מספר בראשית ועד ספר דברים, בספירה שביעונית מחזורית ומדויקת.

המספר המקראי של ספר בראשית, חוסך בפרטים כדרכו, ועובר בשתיקה גמורה על כל שהתרחש בשבע שנים נוספות אלה באוהלי לבן ואוהלי יעקב ועל כל האכזבות, הגעגועים, התשוקות, ההחמצות והתסכולים, המעשים והרגשות, שהיו מעורבים בהם, ומספר רק שיעקב עשה כמצוות לבן דודו, שבבתו חשק, ועבד תמורתה שבע שנים.

וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה.

* גם רחל מקבלת עם נישואיה ליעקב שפחה, את בלהה שפחת לבן.

וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

* יעקב נשאר במחיצת לבן ובנותיו ושפחותיו, שבע שנים נוספות. סך הכול כעשרים ואחת שנה. בשנים אלה אשתו לאה הרה ללדת כמה פעמים ואילו אשתו רחל נותרת בעקרותה.

יש מקום להתעכב על העקרות, שבפרשה זו נשמע קולה, בעולם של רועי צאן ואנשי בקר ומרעה, הנסוב תמיד סביב פריון ואון ועיבור והמלטה ומבכירות וממליטות גדיים וטלאים וראוי לחשוב כמה קשה היא העקרות, שנתפשה תמיד כקללה, היפוכה של הפריון, הנתפש תמיד כברכה, לעקרה המייחלת לפרי בטן, כשכל הנשים האחרות סביבה מעוברות, הרות ויולדות, מניקות ומטפחות ומגדלות תינוקות ועוללים. כלומר, לא רק הכאב הנורא, התסכול, רגשי האשמה, הבושה, הפחד והייאוש, הכרוכים באהבה שאינה נושאת הריון ולידת פרי בטן, כששני הצדדים חפצים בהם, אלא גם החובה המייסרת לחיות כעקרה ולהעמיד פנים שמחות בשמחת הלידות מסביב של האחיות, הקרובות והשפחות.

המספר המקראי מוסיף משפט מהדהד דק הבחנה. לאה הבכורה, שעיניה היו רכות או לאות, שניתנה ליעקב במרמה, הייתה שנואה עליו ודחויה בעיניו. על כן אלוהים חנן אותה בפריון ובהריונות ובלידת ילדים. ואילו רחל הצעירה, יפת התואר וטובת המראה, שהייתה אהובה עליו ונחשקת בעיניו, הייתה עקרה.

וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה.

* בחומש, על ההריון והפריון ממונה רק אלוהים בכל הנוגע ל“ברכת שדיים ורחם”. רק הוא בחסדו קובע ברחמיו את ברכת הפריון ואת קללת העקרות. על הסבל הנורא הכרוך בעקרות, מנקודת מבטם של אשה ובן זוגה החיים יחדיו ורוצים בילדים וחפצם אינו עולה בידם, כתבה הסופרת והמתרגמת הישראלית כרמית גיא (נ. 1949), דברים נוקבים לפני כארבעים וחמש שנה:

“הללו נקלעים למצוקה שמי שלא התנסה בה אין לו מושג במה דברים אמורים. היא מעיבה על כל הצלחה בכל תחום אחר בחיים, על כל שמחה. שום תיאור לא יוכל להבהיר את סבך הבעיות, רגשות האשם, השנאה כלפי העולם כולו ושאלות על מה הטעם בקריירה, בחברים, בבית נאה או בכלים נאים” (עתון ‘דבר’).

הקנאה והשנאה של האחות העקרה באחות הפורייה, עומדת ביחס ישר לרגשי השנאה של יעקב ללאה וללבן, ולאחר מכן לראובן, שמעון ולוי בני לאה, ולאהבתו לרחל ולאחר מכן ליוסף ובנימין בני רחל.

‘כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ואילו כל משפחה אומללה, אומללה על פי דרכה’. אמר הסופר הרוסי הגדול, לייב טולסטוי, במשפט הנודע הפותח את “אנה קרנינה”. אין בספר בראשית שום משפחות מאושרות. ואי אפשר להפריז במידת האומללות של משפחת יעקב הרמאי המרומה, האוהב הנכזב, שנשא לאישה את בת דודו השנואה לפני שנשא את אחותה, בת דודו האהובה, כשהראשונה מבורכת בילדים והשנייה נמקה בייסורי עקרותה, בקנאתה ובשנאתה לאחותה.

יעקב המרומה והמשועבד לעבודתו בבית לבן, תמורת נשותיו, וודאי לא ראה רגע של נחת ושלווה בין געגועיו לרחל האהובה, שנידונה להמתין לאהובה ארבע־עשרה שנות ייסורים, וחיה כאישה עקרה אומללה, ובין שנאתו ללאה השנואה והפורייה, שייחלה כל חייה להיות אהובה כאחותה המקנאת בה. חייו המיוסרים בבית לבן השפיעו ללא ספק על יחסו לילדי האישה השנואה שנולדו בארם, ואלה מצדם נטרו לו ונקמו בו כשהיו עדים ליחסו השונה בתכלית לילד האהוב של האישה האהובה.

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.

* כמה מכמיר לב משפט זה של האישה השנואה המייחלת לאהבת בן זוגה האוהב את אחותה העקרה, המקנאת באחותה הפורייה. אפשר רק לדמיין איזו אם הייתה עשויה להיות אישה שנואה זו ואיך גדל הילד הבכור של האישה השנואה שבן זוגה התנכר לה ולבנה, מה הפלא שכאשר גדל לא היסס לחלל את יצועי אביו, לפגוע בו ולרמות אותו ולנקום באחיו הקטן האהוב.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.

* לאה האומללה חוזרת על היותה שנואה בידי בן זוגה ועל תקוותה הנואשת שילדיה יהפכו אותה לאישה אהובה ונחשקת. שמעון גדל להיות בן שאביו קללו על שהיה רוצח שהבאיש את שם אביו.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי. [ספר היובלים מוסיף שלוי נולד באחד בחודש הראשון, כלומר באחד בניסן, בראש חודשים, במועד המקודש של ראשית לוח השבתות הכוהני ומועד הקמת המשכן]

* גם כאן חוזרת לאה השנואה הנואשת על תקוותה ותוחלתה שאישה המתנכר יתקרב אליה ואומרת עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כי ילדתי לו שלושה בנים.

* תוחלתה נכזבת, אהבה יש רק בין יעקב לרחל העקרה, המקנאת קנאה מרה בפוריותה של אחותה השנואה, ושנאה יש רק בין יעקב לאשתו לאה הפורייה, המקנאה קנאה מרה באחותה האהובה והעקרה.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. [יהודה נולד בחג השבועות, חג השבועה והברית, וחג מתן תורה וחג הביכורים, לדברי ספר היובלים]

* ראובן, שמעון, לוי ויהודה הם ילדיהם של יעקב השונא ולאה השנואה. בכל אחד מהם נכרכו סיפורים קשים ורעים על חטאים שונים. יעקב קילל שלושה מילדיו אלה בבראשית פרק מט. “רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל”

* בספרות הכוהנית שהתחברה במאות האחרונות לפני הספירה, לוי ויהודה הופכים לגיבורי העלילה. בצוואת השבטים ובספר היובלים מכבירים בשבחיו של לוי ורואים אותו כאבי הכהונה. אבל במסורת המקראית הוא נקשר בסיפורים של דופי, ואביו כידוע קילל אותו את הקללה לעיל.

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

*

קנאתה המייסרת של רחל העקרה, ששנותיה חולפות ללא פרי בטן, באחותה הבכירה והפורייה היולדת מדי שנה, ורצונה למות אם לא תהרה ליעקב, נזכרת בתלונת תחנוניה כלפיו. אף אב ואף אם במקרא לא מבטאים את תשוקתם לבנות, רק לבנים. גם המשוררת רחל הנקראת על שם רחל אמנו, כתבה בשירה “עקרה”: “בן לו היה לי”.

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן.

* יעקב עייף ממאבק שתי נשותיו עליו, וקצר רוח בשל הקנאה והשנאה השוררת בין בנות משפחתו, ובינו לבין לאה ולבן, אומר לרחל המיוסרת שהפריון הוא נחלת אלוהים ולא פרי בחירה אנושית, כפי שאכן ספר בראשית חוזר ומלמד אותנו ביחס לכל סיפורי האבות והאימהות העקרות. על ההתאכזרות האלוהית לאימהות העקרות בשל התאוותו של האל לתפילת האבות העריריים, הרחבתי בהזדמנות אחרת במאמר הנמצא ברשת. [רחל אליאור, “עלמה יפה שאין לה עיניים”, אלפיים 20, 2000]

וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

* רחל האומללה עושה כמעשה שרה ונותנת ליעקב את שפחתה בלהה, כדי שתלד ילד ליעקב, שגם לה תהיה חזקה בו מדיני שפחות וגבירות.

וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב.

וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן.

וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.

וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.

* רחל רואה בדן ונפתלי, שילדה בלהה שפחתה ליעקב, כילדיה שלה, והיא זו המעניקה להם שמות הקשורים בסיפור חייה. כך עשתה אחותה לאה לפניה.

וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה.

* לאה המודאגת מהפריון באוהלי רחל ובלהה, ממהרת לתת ליעקב את שפחתה זלפה כדי שיוליד אתה בנים נוספים השייכים לענף של לאה.

וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן.

וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד [בָּא] [גָד] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד.

וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.

וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.

* ילדי השפחות, דן ונפתלי, מזה, וגד ואשר, מזה, משככים מעט את ייסוריה של רחל העקרה ואת קנאתה של לאה השנואה.

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.

* לאה רואה את יעקב כאיש שלה ואת רחל אחותה כמי שלקחה אותו ממנה, היא מתעלמת מהעובדה שניתנה ליעקב במרמה בידי אביה, נגד רצון בעלה, ושהוא שונא אותה, לפני שרחל הפכה לאשתו השנייה. צמח הדודאים נחשב בתרבויות שונות כקשור באהבה ובפריון ורחל קונה את דודאי ראובן במחיר ויתורה על בן זוגה לטובת אחותה.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר

אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי.

וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר.

וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב.

וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב

הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר.

* לאה המייחלת לאהבת בן זוגה, האוהב את אחותה, אהבה שאינה זוכה בה אף פעם, זוכה ללדת שלושה ילדים נוספים, יִשָּׂשכָר, זבולון ודינה. יששכר וזבולון נזכרים לטובה במסורת היהודית כאחים העושים שותפות ביניהם, שבה האחד עובד ומפרנס את אחיו הלומד, והשני מחלק את זכויותיו על הלימוד וקיום המצוות עם אחיו העובד. skhole היא מילה ביוונית המוכרת בצורתה הלטינית schola הנמצאת בשורש המילים המוכרות school scholar scholarship -עניינה של מילה זו הוא זמן פנוי ללימודים שמישהו אחר משלם עבור הלומד ללימודיו ולמחייתו. יששכר וזבולון הם הדוגמה הראשונה לאחריות אח אחד על הלימודים של אחיו המקדיש את כל עתותיו ללימוד ולא לעבודה המפרנסת את בעליה. ספר דברי הימים א י"ב לג־לד מספר: מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם. מִזְּבֻלוּן יוֹצְאֵי צָבָא עֹרְכֵי מִלְחָמָה בְּכָל כְּלֵי מִלְחָמָה חֲמִשִּׁים אָלֶף וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב. יששכר נודע כיודע בינה לעתים ואחיו זבולון ששכן על חוף ימים בעת שלום, פרנס את אחיו במסחר הים והחופים, בדיג, בחלזונות הארגמן ובסחר צדפים, בהם נודעו כל הצידונים, הפניקים והזבולונים שוכני החוף המזרחי של הים התיכון. את זכויותיו של יששכר על לימודו, השכלתו ותורתו, חילק עמו אחיו, הזן והמפרנס אותו.

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה.

יש לשים לב שהמילה ותהר, הנזכרת לפני כל הריונותיה של לאה, בהם ילדה בנים, איננה נזכרת לפני לידת דינה.

איש אינו זוכר בדרך כלל שליעקב נולדו שלושה עשר ילדים, כי מלבד שנים עשר בניו נולדה לו גם בת זקונים ששמה דינה, הנזכרת בפרשת שכם בן חמור ואונס דינה. אולם היא נעלמת מספר בראשית וגורלה לא נודע. ספר היובלים מגלה לנו פרט לא ידוע על הולדתה ואומר בפרק כ“ח פסוק כג: " ויבוא יעקב שנית אליה [ללאה] וַתַּהַר ותלד תאומים בן ובת ותקרא שם הבן זבולון והבת דינה שמה, בשביעי בחודש השביעי בשנה הששית בשבוע הרביעי” [תאריך זה מתייחס לתאריך ההיסטורי 7.7.2134 לבריאה]. כלומר בעל ספר היובלים נתן דעתו על העדר המילה וַתַּהַר והסיק מכך שדינה נולדה כתאומה של זבולון.

הספרות העתיקה [צוואת איוב] והספרות המדרשית [פרקי דרבי אליעזר] מספרות שדינה, מבני שם, שהייתה ילדה שיצאה לראות בבנות הארץ, כלומר לשחק עם הילדות הכנעניות, נשלחה למצרים אחרי האונס שנאנסה בידי נסיך שכם, שכם בן חמור הכנעני, ממנו הרתה ללדת, למרבה דאבון הלב, שכן אונס ילדות הוא לא רק פגיעה חסרת תקנה בגוף ובנפש, אלא הוא גם כרוך בהריון בוסר ובלידת ייסורים של גוף שאינו מוכן להרות וללדת. דינה, בת לאה ויעקב, הנאנסת, הילדה המעוברת, ילדה במצרים את אסנת, שהפכה לאשתו של אחיה מצד אביה, יוסף בן רחל ויעקב, לפי מסורת אחת, או הפכה לאשתו השנייה של איוב בן עשיו, אחי אביה, לפי מסורת שנייה, ולאמן של היפות בבנות הארץ, ימימה, קציעה וקרן הפוך. עליה ועל גורלה מסופר בספר “צוואת איוב” המצוי בספרים החיצוניים במהדורת אברהם כהנא.

סיפור אונס דינה בת לאה בספר בראשית מסופר ברובד הפְּשט שלו כדי לקדם את חובת הצניעות וההסתגרות של הבת בביתה מאימת האונס, שכן הילדה בת התשע או הנערה בת השתיים־עשרה, היוצאת מביתה לראות בבנות הארץ או לשחק איתן, מוּעדת להיכשל ולהיאנס ולאבד את כבודה ובתוליה, ולהפסיד הזדמנות להינשא בנישואין ראשונים ראויים, השמורים רק לבתולות. האשמת הנאנסת רווחת בדברי חכמים, המאשימים את דינה ואומרים שבגלל שיצאה מחוץ לאוהל אמה לראות בבנות הארץ ונהגה באי־כבוד ולא נותרה באוהלה הסגור ובהשגחת משפחתה, גרמה לכך ששְכֶם בן חמור, כנעני בן ניכר, אנס אותה:

“וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה, שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה. מנין? שכן כתיב ויברך אותם אלוהים וגו' וכבשוה, וכבשה כתיב, האיש כובש את האשה ואין האשה כובשת את האיש, אבל אם הרבתה רגל והייתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקול, לידי זנות, וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהייתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעברה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבוא לידי קלקלה” (תנחומא, וישלח, פרק לד, סימן ה).

חכמים אינם נרתעים מלהאשים גם את אִמה של דינה, לאה: כיוון שנאמר על לאה שיצאה לקראת יעקב בסיפור הדודאים – כָאֵם כן בתה, גם דינה הייתה, לדבריהם, יצאנית ומופקרת והביאה על עצמה את האונס בידי שכם בן חמור.

ברובד המובלע של פרשת אונס דינה, הנחשף בספר היובלים, הסיפור מסופר כדי להציב באופן חד־משמעי את גבולות הקהילה, באמצעות קביעת גבולות הנישואין האסורים בתכלית האיסור בין בנות שֵם לבני כנען, כשדינה בת יעקב נמנית על הראשונות, ושכם בן חמור החיווי, מבני כנען, על האחרונים.

לדברי ספר היובלים, כנען בן חם, שיבשת אפריקה הוקצתה לו למושב מאז ימי נוח, פלש שלא כדין לאסיה, ארצם של בני שם, השתקע בארץ ישראל כשירד מהרי אררט בדרכו לאפריקה, וגזל אתך הארץ מבני שם, ועל כן הוא ארור ומקולל לעולמים, והאיסור של בנות שם להתחתן עמו נצחי. השוו את הנוסח הכוהני בספר עזרא הפונה לשבי ציון מבני שם ואוסר עליהם קשר עם בנות כנען: “וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל־תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם, וּבְנֹתֵיהֶם אַל־תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד־עוֹלָם, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת־טוּב הָאָרֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד־עוֹלָם”, (עזרא ט, י"ב). הקפדה על חוקי צניעות אלה, שנועדו לשמור על כבוד המשפחה באמצעות הסתרת מחציתה מעין רואה, ולשמור על כבוד הקהילה וגבולות העם, נשמרו בקהילות רבות מהעת העתיקה ועד למאה ה־21.

הקפדה זו על גבולות הצניעות וההתבדלות מבני הארץ, שמאחוריה הסתתרה אימת האונס, אשר כוננה את הנורמה והמנהג והנימוס באשר לכבוד המשפחה, כשם שקבעה בנחרצות את גבולות כבוד העם, מנעה מרוב הבנות - שהצטוו בעת העתיקה להיות יושבות אוהלים נסתרות מעין רואה, ולאחר מכן עם המעבר מחיי אוהלים ליושבי בית, הצטוו על ישיבה בביתן (‘כל כבודה בת מלך פנימה’)– כל מידה של חופש בחירה. הקפדה זו מנעה מילדות, נערות ונשים חופש תנועה, וגָזרה עליהן בידוד חברתי, וממילא שללה מהן זכות לימוד ברשות הרבים, מנעה מהן חופש ביטוי ברשות הציבור, והרחיקה אותן מכל השתתפות בכל המתרחש בזירה הציבורית, החל בלימוד והסמכה, מינוי, פרנסה, הצבעה, דיון, שיפוט וחקיקה, וכלה ביכולת לדבר, לזכות לקשב, לשנות, לבחור, להכריע, לקבוע או להשפיע על גורלן. נשים עטויות עבּאיות ומוצנעות מאחורי רעלות, שיוזכרו להלן, ממחישות באופן חזותי הלך מחשבה זה, שבו הסתרת האישה מעין הציבור והשתקתה ברשות הרבים, היא ההגנה היחידה העומדת לה מפני אלימות, אבדן שליטה בגורלה, או מפני אימת השתלטות יצרים חסרי רסן ואונס חסר רחמים. תפישה זו כורכת את כבוד המשפחה ביחס להסתרת האישה מזה וקביעת גבולות ההתבדלות הלאומית, מזה, באמצעות השליטה על גופן של נשים.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

* אחרי עשרים ואחת שנה של רגשות מרים של יעקב הרמאי המרומה, בידי לבן הרמאי המרמה את חתנו, בן אחותו, ושנים רבות של חייו המרים עם לאה השונאת והשנואה, הנפתלת והפורייה ורחל העקרה, האהובה והמקנאת, החשה אכזבה מרה, בושה וחרפה על עקרותה, לצד קנאה מרה באחותה הפורייה השנואה, זוכה רחל להיפקד בפרי בטן.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר.

* לידת יוסף הקטן, הצעיר בבני יעקב, הבכור לאמו, הבן האהוב מאוד על אביו ואמו, ושנוא מאוד על שאר אחיו, תכריע את גורלו ואת גורל עמו.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

* יעקב בעל משפחה פוליגמית־אנדוגמית, בעל לארבע נשים ושנים עשר ילדים, חש שעתה הסתיים פרק בחייו והוא רוצה לחזור לארץ מולדתו ממנה נעדר עשרים ואחת שנה. הוא מנהל משא ומתן עם לבן על התנאים בהם יסיים פרק זה בחייו ובחיי נשותיו, בנות לבן, וילדיו, נכדי לבן. השיחה בין השניים והמעשים בעקבותיה מלמדות על חכמתו, ערמומיותו, תושייתו ויוזמתו של יעקב.

תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ.

וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי.

כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי.

וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר.

אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי.

וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי.

וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ.

וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו.

וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת.

וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעֶרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת.

וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.

וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.

וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן.

וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת.

וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב.

וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

* תכניותיו הגנטיות של יעקב מרחיק הראות ומעשיו ליד השקתות והרהטים הצליחו בידו, ועדר הצאן שבחר מן העקודים, הברודים והנקודים, התרבה במידה כזאת, שהתאפשר לו להתעשר בערכי עושר וכבוד וכבודה של העת העתיקה - ‘צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים’.

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה.

כידוע, הצלחתו של כל אדם בכל הקשר, בכל מקום ובכל תקופה, מעוררת לא פעם קנאה עזה, שנאה ומשטמה, חשד וטינה אצל שכניו, עמיתיו, קרוביו וסובביו, וכאשר מדובר בקרובים ישירים, השנאה כפולה ומכופלת.

קרוביו, בני לבן, שהם בני דודיו, אשר קנאו מאוד בהצלחת יעקב שנישא לאחיותיהם, האשימו את יעקב בגזל ובמרמה והביאו את דיבתו בפני אביהם הבא בימים.

וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

* יעקב הבחין שחל שינוי אצל לבן דודו ביחסו אליו. [הביטוי תְמוֹל שִׁלְשׁוֹם שיש לו כמה פירושים הפך לכותרת ספרו הנודע של עגנון על העלייה השנייה.]

* אלוהים שב ונגלה לו בחלום וציווה עליו לשוב למולדתו ולארץ אבותיו:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ.

* יעקב מספר לנשותיו, הנקראות לעזוב את בית אביהן ולבוא אליו לשדה, את אשר התרחש מנקודת מבטו ומספר להם על חלומותיו ועל מצוות אלוהיו

וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי.

וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי.

אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: יַעֲקֹב, וָאֹמַר הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.

אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

* יעקב שב בדבריו אל העבר הרחוק, אל החלום שהנחה את דרכו בראשית הפרשה לפני שלושה עשורים, ואל הנדר אשר נדר בבית אל ואל השבועה שנשבע לאֵל בֵּית אֵל לשוב למולדתו, ומספר לשתי נשותיו האחיות, על דברי האל אליו ועל הנדר המוטל עליו.

כאן אנו שומעים לראשונה את קולן המשותף של בנות לבן, לאה ורחל, ואת נקודת ראותן על יחסו של אביהן אליהן ואל יעקב בן זוגן. שתיהן מדברות כאחת ומסכימות לחלוטין:

וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ.

הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ.

כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ

וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה.

וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים.

וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ

מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן.

* יעקב הנכבד, הכבד בצאן ובקר ומקנה בנשים ובילדים (כבד, כבוד נכבד וכבוּדה כולם מאותו שורש), מתחיל במסע חזרה לארץ כנען, אולם המסע עומד בסימן גנבה ורמייה. כשם שלבן גנב את דעתו ודעת בתו, רמה אותו ואותה, כך יעקב ואשתו נוהגים. רחל גונבת את התרפים מבית אביה ויעקב גונב את לבו, כלומר בורח מפניו במרמה, בלי פרידה ובלי תודה על עשרים ואחת השנים שחי בנחלתו ובצל קורתו.

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.

וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא.

וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד.

וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב.

וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע.

* אלוהים, מגן יעקב ומבטחו, משגבו וישועתו, נגלה ללבן בחלום ומתרה בו.

וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד.

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב.

לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר.

וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ.

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע

וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר

הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע.

וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ

לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי.

וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן

כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי.

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ

הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ

וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.

וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת

וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל.

וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל

וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא.

וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ

כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים.

* מכאן ואילך נושא יעקב נאום בו הוא משמיע ללבן את גרסתו על שלוש השמיטות שחי במחיצתו.

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי.

כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ.

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי.

טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי.

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ.

וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ.

וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל.

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא וֹ גַּלְעֵד. [יְגַר שָׂהֲדוּתָא הוא הביטוי הארמי הראשון הנזכר בתורה. שהדותא היא עדות כמו שוהדא בערבית ושהיד הוא עד]

וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד.

וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה.

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם

וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.

וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר.

וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ.

* כאן מסתיים סיפור המפגש הדרמטי בין יעקב ללבן. אולם סיפורו של יעקב מתפתח בכיוון בלתי צפוי. יעקב שראה מלאכים בחלומו בראשית פרשת ויצא, פוגש במלאכים בסופה. הפועל המקראי ויפגע משמעו כאמור לעיל, ויפגוש.

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם

מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.

*

*

שירים לפרשת ויצא

*

הלילה חידודין חידודין

מרים שפר

*

לַיְלָה אָרֹךְ וּפוֹצֵעַ כְּתַעַר

שֶׁבַע שָׁנִים תּוֹפֶרֶת שִׂמְלָתִי

וְהַנְּשִׁיקָה הַהִיא

מְרַקֶּדֶת לְפָנַי כַּלָּה

בַּלַּיְלָה הַזֶּה חָגִים סְבִיבִי

כֵּהוּת עֵינֶיךָ,

עֵינַיִךְ הַמְתַעְתְּעוֹת, אָחוֹת,

לֹבֶן עֵינֵי אַבָּא

בֹּא יַעֲקֹב

לָגֹל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי

לִבְכּוֹת

בְּאֵר שְׁלֵמָה.

מספר השירים של מרים קוצ’יק שפר, “הזמן עצר בנהרות”. הוצאת עמדה־גיל

*

*

קח יעקב

יוסף עוזר

קַח אֶת גַּעְגּוּעֵי אִמְּךָ וְהִמָּלֵט

עַל גַּבְּךָ אַתָּה סוֹחֵב

אֶת שִׁמְךָ שֶׁיֵּחָקֵק בְּאֶבֶן

בְּשָׁכְבְךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ

בַּפָּזֶל שֶׁיַּהֲפֹךְ כָּל אֶבֶן לְגַלְעֵד.

בְּרֵאשִׁית תִּלְמַד מֵהֶן, הַנִּמְלָט מִבַּיִת:

כֵּיצַד בְּרֹאשׁ אֶחָד- לְהִתְאַחֵד

וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מוּל מִי לִבְכּוֹת

שֶׁאֵין לְךָ צֳרִי אוֹ פֶּרַח לְהַרְאוֹת.

בַּשֵּׁנִית – אֶבֶן אַחַת גְּדוֹלָה

וְהָרַבִּים הַמִּתְאַחֲדִים חוֹשְׂפִים

חֶרְפַּת כָּל הָאָדָם בְּשֶׁקֶר הָאַחְדוּת

אֶבֶן שֶׁבְּתוֹכָהּ שְׁבוּרָה בְּשֵׁבֶר הַשְּׁבָרִים.

הַקְשֵׁב לַצֹּאן לְמַעַנְךָ בּוֹכֶה:

מֶה מֶה, מֶה מֶה

מֶה מֶה, מֶה מֶה

הַצֹּאן אֲשֶׁר רַק הוּא אֵינוֹ חוֹמֵד לָצוֹן:

רָחֵל תַּבִּיט מֵהַחַלּוֹן – בְּחַכְמָתְךָ בָּרְהָטִים

אֵיךְ אַתָּה מְיַלֵּד כְּבָשִׂים

וְרֵיחַ הֶחָלָב רוֹתֵחַ בָּהּ מִזַּעַם:

אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה

סֻלַּם הָעֲלִיּוֹת וְהַיְּרִידוֹת שֶׁבּוֹ

הוֹנֵינוּ אֶת אַבָּא הָעִוֵּר.

וּכְשֶׁתִּהְיֶה לְאֶבֶן יִשְׂרָאֵל, בְּלֵב בָּשָׂר רוֹעֵד

תָּבִין – כְּבָר הַשִּׂמְחָה מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ וָהָלְאָה

מִתְאַבֶּנֶת לְעֹלָם וָעֶד.

*

יַעֲקֹב!

אַתָּה עוֹזֵב אַבָּא עִוֵּר שֶׁיּוֹדֵעַ,

שֶׁסּוֹבַבְתָּ אוֹתוֹ עַל הָאֶצְבַּע הַקְּטַנָּה שֶׁל אִמָּא,

נִמְלַט עַכְשָׁו לַאֲרַם נַהֲרַיִם,

לַטֵּרִיטוֹרְיָה שֶׁל אִמָּא,

מְפָרֵק אֶת הַלְּכִידוּת הַמִּשְׁפַּחְתִּית, הָא?

יָבוֹאוּ הָאֲבָנִים, יָבוֹאוּ.

עֲרֵמַת אֲבָנִים תִּתְלַכֵּדְנָה לְאַחַת

אַחַר כָּךְ הָאַחַת תְּלַמֵּד אוֹתְךָ עַל פִּי הַבְּאֵר

אֶת שֶׁקֶר הָאַחְדוּת שֶׁל הָרוֹעִים,

וְיִרְדֹּף אוֹתְךָ יְגַר שָׂהֲדוּתָא,

עַד שֶׁהָאֶבֶן תִּתְאַבֵּן וְתַחְדֹּר לְלִבְּךָ

וְיִקְרְאוּ לְךָ אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:

כְּמוֹ זוֹ שֶׁעוֹמֶדֶת בַּכֹּתֶל עִם סֶדֶק

שֶׁמַּכְנִיסִים לָהּ פְּתָקִים לָאֹזֶן, אוּלַי הִיא תִּשְׁמַע

וְלֹא תִּשָּׁאֵר חֵרֶשֶׁת.

מהקובץ: יוסף עוזר, “שירים תנכיים”

*

*

עֲקָרָה

רחל בלבשטין

*

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

“אוּרִי!” –

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

תרפ"ח