דזשוּנאַ ננערה. ריחרחה בחדר־השינה, בחדר־האוכל, חיפשה את בעל־הבית, את בעלת־הבית. בבית לא היה איש. דזשוּנאַ נכנסה למטבח והתחילה מתמתחת. תחילה על כפותיה הקדומניות, אחר על האחוריות. נחירי־אפה הרגישים נרטטו. ריחרחה את דלת המזוה, שבו היה תלוי צלע־בשר־עגל וכריסה נמלאה רטינה חנוקה. במורת רוח ניצבה בחלון־המטבח הנמוך ועיניה בהירות, כעין הארד, הביטו ברדת־ערב.
מעל שדות מושלגים, ששוב לא היו עשויים להאריך את היום, התגלגלו צללים כחלחלים. דזשוּנאַ פתחה בכפותיה את דלת־המטבח ויצאה לחצר. גם פה לא היה איש. גדר־הנצרים נראתה בדוחק מתוך השלג ומעבר לגדר – שדות, המביאים לילה וריחות.
מן המדרגות השתרשרו פסיעות, גדולות, קטנות, גסות, קלות. דזשוּנַא ריחרחה את הפסיעות, ידעה היכן פסע בעל־הבית, היכן בעלת־הבית, עם הפסיעות הפליגו הבעלבתים לממגורה. רתמו את הסוס האדום, נסעו עם השדות, שבכל קמוטוט שלהם שרויים עתה לילה ואימים.
זה מקרוב, כשנגזר עליה על דזשונא שתשאר בדד, לא יכלה למצוא מקום לעצמה. עם קטון־הרשרושים כבר היתה מעֶבר לגדר־הנצרים, נישאה עם הדרך, המתינה לבעלבתים. אחר־מכאן נשתנה בה משהו. שוב לא איכפת לה, אם יניחוה בדד. היא עֵרה תמיד, אפילו בשנתה, רואה לפניה את פרינץ היושב מאחורי החורשה. פרינץ הוא גדול־קומה; פרינץ הוא יפה תאר. עורו – תערובת של עין־הלובן ועין־הלימון – מנצנץ תמיד. בעל־הבית מגרש את פרינץ מביתו, מגרש במקל, באבנים, אינו מניח שיבוא בחוג־ראייתו. והיא, דזשוּנאַ, מסתתרת בפינה ובוכה.
דזשוּנאַ היא צעירה, כל כוּלה בת חמישה חדשים. בימות־החמה, כשהיתה יוצאת עם בעליה אל השדה ופרינץ נטפל אליה, היתה היא עצמה מגרשתו מעל פניה. אפילו משכה בדל־אזנו, והוא, פרינץ, קיבל הכל אהבה. כתום־קיץ, כשהגשמים לא פסקו, נכספת היא, דזשונא גופה, אל פרינץ.
האפלה הלכה הלוך וגבור ופתאום ירד לילה. מחורשת־עצי־המחטים נישאו עורבים, והנמיכו טוס וקיעקעו. דזשוּנאַ ישבה על רגליה האחוריות בשלג, זקפה ראשה, כישכשה בזנבה ותרה אחרי העורבים, שטסו ושיירו אחריהם ריח־עופות חם. רעבה יותר משביקשה לאכול, ביקשה שפרינץ יהא בקרבתה. דזשונאַ רצה מסביב לבית. פתאום נעצרה, תקעה את אפה אל בין כפותיה, ניענעה אזניה, זנבה, ביקשה לצוד פסיעות רחוקות, ביקשה לצוד בת־קול של שעטה בעומקה של אדמה. היתה דממה. הלילה כבר היה מוטל מעל הבית, מעל הממגורה, מעל השלג. ומעל הלילה – כוכבים, כוכבים פזורים במצוּפף ומאחורי התלולית – קצה ירח מחודד.
נחירי־אפה של דזשוּנאַ, לחים, בהיקים, ספגו בּינות הרוחות הקרים גם את חמימותה שלה עצמה, שנישאה מבשרה המהודק הדק היטב, עורה האדמדם מסומר. גבה, זקוּר־השערות, היה מלא אוּרים, שלא הניחו לה לעמוד על עמדה, הבהילוה סחור סחור לבית, הדהירוה אל השדה, שבו הביא האויר הקר, הדוקר, מדי פעם בפעם, ריח ארנב.
דזשוּנאַ ישבה והתנבחה. פעם אחת, פעם אחרת, פעם שלישית. הנביחה התגוללה מעל השלג הקפוא, פשטה מעל גיא והר והחזירה נביחה רווית־געגועים. הרגליים החזקות, הגמישות נעשו קלות, הגב השתלהב מגבורה, והזנב לא שלוו, לא רגע, נמלא כסף חי. נחירי־האף התחילו מרטטים – הריחו את פרינץ, הריחו עוד מישהו.
דזשוּנאַ נעצרה וניצבה. ראשונה ריחרח אותה, אפילו ליקק אותה, פרינץ. אחריוּ – בראוני וספּאַטי. דזשוּּנאַ רוחה נתרווחה, נתרווחה ביותר. זנבה נכפף גם כנֵבל, גם כנחש. עיניה ניצתו ארד, נחושת, זהב זקפה את ראשה והתחילה מוליכה את אורחיה אל חצרה. דזשוּנאַ בראשם. אחריה – פרינץ. בראַאוּני וספּאַטי התחילו מחציפים, הקדימו את פרינץ, שפיגר אחריהם. פרינץ המגודל־במופלג הרטין ונחשפו שתי שיניו, שנונות, חדות. ספאַטי הצדיד. בראַוּני לא נפחד, נישא בסמוך לדזוּנאַ. פרינץ השתער בדהרה וכפותיו הקדומניות הטילוהו; בראַוּני התחמק בזריזות, ננער. פרינץ חזר ונפל עליו. כפות נברו בשלג, שיניים – בעור שעיר, ומעל הפקעת – נביחה חנוקה. ספאטי נטפל בינתיים אל דזשוּנאַ. כבר עמד עמה ליד המדרגות, השתער עליו במרוצתו פרינץ ברציחה כל־כך, שספאטי נרתע. בראַוּני הלוקה מחה בכפו את אזנו השותתת דם, ובלא־עוז חזר לגרור עצמו אל דזשוּנא.
מאחורי חורשת־עצי־המחטים באה עגלה. דזשוּנאַ הכירה את הסוס, את בעל־הבית, את בעלת־הבית. בשמחה פלטה נביחה, קפצה מעל גדר־הנצרים ונישאה לקראת הבעלבתים. אחריה – פרינץ, ספַאטי, בראַוּני.
“פראֶנק, – אמרה הפארמרית לבעלה, – כבר הם קילקלו בה בדזשוּנא!”
“טלי, – מסר הפארמר את המושכות לאשתו, קפץ מעל העגלה ונצטווח – גראַרי היר!”
השוט נחת בשריקה, הרי על פרינץ, הרי על ספאַטי, הרי על בראַוּני. וכשכבר עמדה העגלה על יד הממגורה, עד נישאה מעם השדה יללה קטועה,
הפאַרמר פיזר להם לסוסים מספוא, נתן לה לפרה חופן־שחת. בממגורה עמדה חמימות. נדף ריח־זיעת־סוסים, זבל־פרות חריף. הסוס האדום, שנשם מטליות עננים, הביט אחרי בעליו בעין אחת.
כשנכנס הפאַרמר הביתה, כבר היה המשכב מוצע. הבעל ואשתו כמעט שלא דיברו ביניהם. ראשונה עלה הפאַרמר על משכבו. אשתו כנסה את דזשוּנאַ אל המטבח, כיבתה את העששית, וכשכבר שכבה על יד בעלה, אָמרה:
“הם קילקלו לי הערב את ה”נערה“.”
הוא לא ענה. זה אחר זה נרדמו והבית נמלא נחרה.
דזשוּנאַ מיאנה לישון. עמדה אל החלון, הביטה בצללים הירקרקים, שנגררו מעם השדות. התגעגעה על פרינץ, על בראַוני, על ספאַטי. היכן הם עתה? אפס־מנוחה גדל בה בדזשוּנאַ, התרומם מרגליה אל גרונה. הסמיכה את אפה למסגרת־החלון והתייפחה חרש ובממושך. פרינץ נענה לה. אחר־כך בראוני וספאַטי. דזשוּנאַ התייצבה בכפותיה בחלון, שמעֶברו אחר עמד פרינץ ובלשונו האדומה הדקה, ליקק את הכפוֹר מעל השמשות. דזשוּנאַ אפסה נשימתה. הנביחה הדקה, נפסקה לסירוגין, משל תינוק בוכה. פרינץ ושני עוזריו התלעלעו ביללתם, שהלכה ורמה, הלכה וחדה.
הפארמרית התהפכה מצד אל צד:
“שדים. אינם מניחים לעצוֹֹם עין.”
הפארמר ישב במיטתו, רקק באמצע־החדר:
“כבר יבכו כך, הארורים, כל הלילה.”
“שכב, פראנק” – התחננה אליו אשתו – “”אנה תלך בצינה כזאת?"
הפארמר לא ענה. תקע עצמו לתוך מכנסיו, לתוך מגפיו־גומי ולא פסק מרקוק. אחר־כך הטיל על עצמו פרווֹנת והוריד מעל הקיר את הרובה. מנאמנות נכנסה דזשוּנאַ אל בין רגלי־בעלה. הפאַרמר בעט בה, ויצא מן הבית.
הפאַרמרית התכרבלה בשמיכה וירדה אחרי בעלה. הנביחה המיותמת נישאָה מחוץ, מבית, הפאַרמרית אחזה אזניה של דזשוּנאַ ועמדה עמה בחלון המטבח. היא החליקה את דזשוּנאַ: “נו אַל תבכי, נערתי, אַל תבכי! פראנק כבר יפרע מן ה”בּוֹיס"!
שניהם ראו, איך פראנק מכוון את הרובה, קולע תוך מרוצתו תחילה אל פרינץ, אחר־כם אל בראוני, אחר־כך אל ספּאַטי. הוא מטילם אחד אחד, ופתאום דממה. רק הלמות היריה שרויים באָזנים.
דזשוּנאַ נעקרה מידי בעלת־הבית התחילה סובב במטבח במעגל. אחר־כך נחבאה מתחת כסא, הצניעה את חרטומה בין כפותיה וחינקה את היללה, שהגיחה מתוכה.
[1934]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.