(ל“סופר שבעצמו הוציא לאור את ספרו”..)
החסידות בנציגיה המעולים והטובים בתקופת הבעש"ט ותלמידיו, היא־היא שידעה סוד זה של ייחוד האדם לשעה, לשעות ביום, עם עצמו, עם הנפש ביגונה המתוק.
החסידים הראשונים, אלה שידעו סוד שיח הצמחים, דבבת פלגי מים, השוקקים אי־שם בנתיבות־סתר ממרומי הרים; אלה שידעו לדובב את כל החי והדומם בעולם הזה ב“פרקי־שירה”, אלה ידעו ללמד לדור את סוד השתיקה וההתבוננות הגדולה של האדם בעולם הזה.
מאין נובע צער חבוי זה, שאנו נושאים כולנו אתנו בחובנו? נהייה זו אחרי יופי והוד שאינם בנמצא, אחרי ש"י עולמות גנוזים, שעין לא ראתם, התוקפת את האדם לפתע פתאום, אי מקום מוצאה?
החסידות העיונית מסבירה את זה בכיסופי האדם לעולם שכולו זוהר ממנו נותק.
חיבת האדם המבוגר לילד – מורה אחד מאבות החסידות – מקורה באהבה ליצור זה, שנשמתו רק עתה חוצבה מתחת כסא כבוד היוצר, ועוד לא הזדהמה בטיט־יוון זה, ששמו חיים.
צער זה לעולם האבוד, למקור ולגזע מהם חוצבנו כולנו, מלווה אותנו כצל. וברכה רבה, ברכת מחשבה ובינה בו, בצער זה.
בת־קול זו, המנהמת כיונה שלוש פעמים ביום בחורבות העולם – מוסיפה ללמד תורת הבעש"ט – קולה נשמע יום־יום בלבו של כל אדם. דבר־מה זז בלבו של האדם, רחש דבר־מה, אלא שעל פי רוב מחליטים בני־האדם שזהו… רעבון והם ממהרים להלעיט את הקיבה.
כך עונה לתביעה עילאית זו רובם הגדול של הולכי שתים. אולם יש בני־עלייה מועטים, שלבם פתוח לקראת שעה זו של תוגה, אליה הם נושאים את נפשם. כשזו באה הם ששים לקראתה, פותחים את לבם לרווחה ומתרפקים עליה. הללו יודעים למצות את כל הטוב המרגיע שגנוז באוצרה.
לאחד מאלה היחידים המתבוננים נמנה בספרותנו ש. גורליק. בבואה נאמנה של הוויות והתבוננות, כסופים וגעגועים לטוהר, ליופי ואצילות נמסרים לנו בספר המסות שלו.
האומנם יגון זה נוסך בכוס־חייו של האדם המחונן בו טיפות מרות של ייאוש, מסקנה של “הבל הבלים”? האומנם מרגש זה מובילה הדרך ישר ל“נירוואנה”?
לא ולא! אחר לגמרי הוא הקו הנמתח. דווקא משום שהחיים הם כצלו של עוף הפורח, דווקא משום שכל רגע של חיים נקרע ממקור מפכה זוך נצחי ונופל לחדלון, יש לברך “ברכת־הנהנין” מעולם יפה זה, שיש בו אביב, פרחים, ספרים, דבת־ריעים ו…ספל קפה שחור.
גורליק ספוג געגועים לדממה, דיממת האדם, הטבע והיקום, שלא מחללים אותה בדיבור. הוא מעריץ עמים שתקנים אלו “שרואים את השתיקה כגורם רוחני, המטהר את הנפש ומזקקה”. ירידה היא להרגשה כשהיא נאלצת להתלבש בלבוש גשמי – הדיבור. אומנות אמנותית היא השתיקה הטובה והעשירה.
הוא אוהב את שפינוזה, מפני שמסביבו “שקט נזירי, דלות מרצון והסתפקות”. והוא שונא את המרד ויצרי המונים בלתי מרוסנים. אם אפילו אלה באים בשם המפורש של תיקון העולם במלכות הצדק.
ישרה היא דרכה של הדת. מכיון שהיא מבקשת “לזכך את האדם לנטוע בו מידות אנושיות על ידי התדבקותו באין־סוף”.
והסוציאליזם – לא זה הרעיוני, הטוב והמיטיב – המעשי יודע את היד החזקה, כוח הזרוע, שהוא תמיד רשע.
לפיכך חיבה יתירה נודעת מגורליק לאישיות בעולם. בזכותה של זו מוצדק קיומם של כל ההמונים.
שנואה עליו המפלגה, זו הכובלת את הרצון והרוח, מעמידה מיטת־סדום לציבור וליחיד, לרוח ונפש.
“אין אושר נעלה לבני תמותה אלא האישיות בלבד”.
יחידי־סגולה נושאים בלבם כבתוך קודש־הקדשים את המשמעות העמוקה של דברי גיתה אלה, שגורליק רואה בהם חזות רוחו הוא.
הלך־רוח של סבר־פנים לעולם, שבח והודייה לכל אותו המעט והטוב הנוגה והמתוק שניתן לנו ליהנות – כל זה עובר כחוט השני בכל הרקע של ספר המסות הזה.
קריאה ותביעה בו מהאדם, שידע וישכיל להסיח את הדעת מדברים אלה, הנראים לו כחשובים, ולהתבטל.
הוא מזלזל באלה המאבדים את ימיהם לדעת מתוך טרדה מאורגנת, מחושבת בתכנית. הם כל־כך עסוקים עד שאין להם זמן לחיות.
ישב לו במקצת האדם בדד ובבטלה מתוך ייחוד המחשבה והתבוננות מסביב ואז יצליח לחשוף בו ובאחרים ניצוצי־יופי, הפזורים פה ושם. או אז ידע להבין, וממילא לסלוח, להרבה והרבה דברים.
ומה עוד תדרשי, הנפש? מה לך עוד מיצור חלש זה עלי אדמות?
ב 🔗
האומנם, ישאל השואל, כך הוא פרצופו של עולמנו זה? כולו נופת־צופים, גן־עדן, שיש בו אהבה ואחווה, שלום ורעות, ואפשר לו, לבן־אדם, להתהלך כחתול בגרביים על־גבי שטיח פרסי ללא הד, ללא הגבה, ללא מלחמה?
האין פירושו של הלך־רוח זה, – שהוא תמיד נחלת משוררים ויחידי סגולה נזירים – פינוק עצמי, עידון והתמוגגות מתוקה מרדימה המבטאים אזלת־יד וחוסר־אונים?
הלא כבמאורת חיתו טרף חיים אנשים תמיד. דמעות ילדים ובכי עשוקים מסביב. ומי הרשה לו, לאמן, להתכחש לכל הנעשה מסביב, להתעלם מכל העוול והגזל השואג לשמים, המרגיז תהומות, הקורא אותנו למלחמה ברע, לשרשו ולנטוע במקומו את הטוב והישר?
לרבים נראים, איפוא, דברי־ספרות מסוג זה של מסות גורליק כספרות תלושה, שאינה משקפת את החיים והמציאות!
יפה־רוח צמחוני, אזרח כבוד של המאדים הוא סופר מסוג זה. מכיוון שזה לא משקף את ה“סוער – והסער” של התקופה אין בה כנות בספרות כזו ודינה בגניזה ליום הגדול הבא. אם הוא בא. מתוך קריאה שטחית קלה אפשר כמובן, לבוא לידי מסקנה כזו… אבל כדאי להתעמק בספר זה, שמתוך שיחה פיליטונית קלילה אינטימית, משפחתית, הוא מוכיח לך שמחברו שומר בלבו אמונה פנימית עמוקה באיש, ביחיד, ברוח אנוש ובתרבות.
זו מתרוממת לשיא השבח, היא תחולל את הפלא, תביא את האדם לטוב וצדק.
גורליק אוסר מלחמה, מתוך רוגז עצור של בן־האדם שנפגע בקדושתו, בכל אלה, שמטפחים בלבם את האגדה על אירופה רקובה המתמוטטת ושוקעת.
גורליק אינו מכיר, כאמור, בציבור, בהמון. הוא, הציבור, אינו טוב ואינו רע במובן הקולקטיבי. הוא מכיר ומוקיר את היחיד, שהוא עולם גדול. מורכב צעולמות קטנים כאלה הוא הכלל. גם הוא, בעל המסות, יודע, שעולם זה שלנו רחוק מלהיות אידיליה ספרותית. יש רע מסביב, יש חוסר תרבות, סילופי מוסר ומצפון. מוכרחים לעקור את הרע, אבל זה יכול להעשות אך ורק מתוך מעשים טובים של היחיד, הפרט.
יגדיר וירסן את יצריו היחיד, ה“אני”, כל “אני” בפני עצמו – והחברה הישרה תיווצר, תיכון ותכונן.
גם בימים קשים אלה לכל מה שקשור לקדמת האדם ותרבותו, ימים שכל מושגי הצדק והיושר האלמנטריים נדרסים ברגל־גאווה, גם בימי טירוף והשתוללות לרוח האדם, הוא אינו חדל מלהאמין באדם ובתרבות אנושית אמיתית.
גורליק רואה ומשקיף על החיים מתוך האספקלריה של הספרות “מעוף רעיונותיהם של הסופרים משול למעופן של הצפרים המבשרות את האביב”.
הנה אנדרה מורוא, סטיפאן צווייג, מאכס ברוד – כל אלה פרסמו ספרים חדשים, שבהם הם קושרים כתרים להומאניזם, לשלווה, לחפץ השלום, סימן שלא הכל אבוד.
מורוא מקדיש את חיבתו לאנגליה ולאיש האנגלי, שכן אנגליה היא הארץ הקלאסית של הומאניות. “הארץ שהתרבות של כיבוש היצר וההבלגה העצמית מפותח בה ביותר”.
אין, איפוא, להסיק מטון שוקט ונוח זה השורר במסות המכונסות, שיש כאן התעלמות והתכחשות למציאות, שיש כאן השליה והרדמה נרקוטית בתמצית מבוסמת, שהיא נוחה ורצויה לרע ולשקר השורר בעולם.
דווקא משום שהרע קיים, שולט בכפת העולם במסגרת ציבורית מאורגנת, שומה עלינו לחפש את האדם, את היחיד, לא להניח לו להכנס לשורות העדר האפור. יש לקרוא אותו למיפקד התרבות. תרבות לכל גילוייה הטובים. לעורר בו את היצר הטוב להתבוננות, לייחוד עם הספר המשובח והטוב, להתבודדות עם הטבע, שלא שונה ולא המיר. אלה ממרקים ומזככים, אלה מעלים את האדם.
גורליק מאמין “בכחו של הלך־נפש אם כי מגע קל של המציאות עשוי להרסו כליל”. שבע יפול הלך־נפש טהור וקם.
אפשר לדלות מספר זה, שאין לו תביעות לספרות כבדה, הרבה פנינים וברקי מחשבה. שפע של רעיונות, שלוקטו מחייהם וספריהם של גדולים עם קריאה וחורזו במחרוזת אמנותית.
שפע של השראה טובה שמור בספר זה, ש“הסופר בעצמו הוציאו לאור” והם “מונחים להם בערימות, תופסים מקום בחדר שאינו גדול”, לפי עדותו של המחבר הנאמנה עלינו.
פרט זה הוא סוף־סוף לא חשוב. זה מובן, מובן מעט מאליו. הכל תלוי במזל הימים, אפילו ספרי תורה שבהיכל. לספר משובח יש צורך בהלך־רוח טוב – יאמר הסניגור. ואם זה יבוא יקיים הקורא בספר זה פדיון־שבויים וייהנה מן ההתבוננות המבורכת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.