סלסול זה בשם, שמעניקים בחצרות הצדיקים לילד, לינוקא, והוא נאמץ, והוא מעורה לנושא עד זקנה ושיבה, שיקף פה, בבעל־שם זה, כל אותה העממיות והפשטות הטובה, שמקורה באהבת ישראל, אותה רחבת־לב ודעת, טהורת נפש־ורוח, שקרנה מכל ישותו מראשית צעדיו בחיים, עד יומו האחרון ב“הדסה” בירושלים.
בבית אביו, הרב ר' שמעון שלמה, האב"ד בבנדרי שבבסראביה, בחיי הסבא ר' יצחק’ל, ששימש כרב וכרבי גם יחד, עוצבה הדמות. ממקורו המבורך של אביו דלה תורת ההוראה, מגנזי הראשונים והאחרונים. ממבוע זה מפכה חכמת־חיים והליכות עולם. בחיק אבא ויחד אתו, חולמים את חלום ציון, שיבתה ובניינה, ומן הסבא מתבסמים מרזי תורה וחסידות, כיסופין עילאין. את הסבא מעריץ יוסילי כצדיק. הוא הנכד הוא החסיד.
פעם בילדות הרכה – היה רגיל לספר ר' יוסילי – בשיא ההתלהבות במשחק האגוזים בחג הסוכות הסתכלתי וראיתי את הסבא יושב יחידי בסוכה, הצצתי בפניו ולא יכולתי עוד לחזור למשחק, ניטל החשק. הזיקה הרעיונית הזאת לא פסקה אף ליום.
בשנים אלה, בעוד שני האבות בחיים, חי אברך המשי יפה־התואר ובעל הצורה היהודית להפליא, חיי תורה ושמחת עבודה. הוא אינו נהנה מכל הטוב, האהבה והמסירות שהוא מוקף בבית ובחוץ, בלי ברכה. הוא כולו להט לפעולה למען ארץ־ישראל.
שנים לפני היות “המזרחי” הוא מייסד “אגודה ארצישראלית ממפלגת החרדים”. יוסילי דולה ומשקה, מפיץ מעינותיו חוצה. קולו הערב מצלצל מעל במות בתי כנסיות והוא עושה נפשות לתורה ולציון.
אין לך תעודת הכשר בבסאִראביה החסידית, שלטונה של שטיפנישטבאהוש מאשר זו, שבבית הרב מבנדרי כבר נפסקה ההלכה: חיבת א"י אינה רק בגדר המותר, כי אם בבחינת קום ועשה, מצווה כיתר המצוות. ויפה אז כוחו של הבן ככוחו של האב, באירגון, בשקידה להפצת הרעיון הארצישראלי ובהתאמצות לחבבו על החוגים האלה שנשמעים לו.
יוסילי בינתיים מוסמך להוראה מגדולי הרבנים, ומטופל כבר במשפחה הוא נלקח אחר כבוד לאוסטילה על כסא הוראה מורשת אבות, ממשפחת אשתו הרבנית, בת לווייתו הנאמנה תיבדל לחיים, והוא אז בגיל עשרים וארבע.
הוא מעמיס על ראשו כתר רבנים שאינו משובץ כולו יהלומים קלים. העיירה היא עיירה פולנית חסידית ושושלות של צדיקים מפורסמים חותרות בגלוי ובהסתר לכוח השפעה, לשליטה על הרב.
הרב הצעיר, הרב הציוני, שהוא עצמו “מן המקצוע”, בנו של צדיקים, נתון במצב עדין וקשה. הוא נוקט בקו עצמאי ללא טשטוש הדמות, ללא וויתור על ערכים שהם ציפור נפשו.
לא קלה היא השחיה במים אלה. עומדת לו לעזרה האהבה של עדה. אהבה ללא גבול, ודמות דיוקנם של האבות שהוא נמלך בהם בכל מעשיו, והם מעניקים לו עידוד וסעד.
קיימת כבר הסתדרות “המזרחי”, נוצרה המסגרת. הוא בין הראשונים למנין, סובב בערי ישראל, מקהיל קהילות, משתתף בכינוסי־רבנים ובוועידות ההסתדרות. ליוסילי יש מוניטין משלו, יוסילי בעצמו הוא מוסד רבני, על כל הטוב הגלום בתואר זה בישראל מאז ומקדם.
עיירה זו נעשתה צרה לו ולמעוף פעולתו. גדולים ורבים הם התפקידים החורגים מתחומי ההוראה בעיירה קטנה. ישנה נהייה למרחב, רצון לבוא במגע עם ציבוריות יותר ערה ופעילה. קסם לו כתב־הרבנות שהובא לו מאוסטרהא, קהילה גדולה וחשובה בווהלין, קהילת המהרש“א ז”ל.
הימים הם ימי פורעניות. יהדות רוסיה מרוסקת איברים. הייבסקציה מטילה את מרותה וכל מי שיכול מציל את נפשו ובורח משם.
אוסטרהא פתאום היתה לעיר הספר. במרחק קטן ממנה, כתחום־שבת הוא הגבול הרוסי. שנים אלה, שנות כהונת הרב ואב"ד באוסטרהא, הן שנות עלייה לו בסולם השלימות בחובות־הלבבות והמידות.
מתוך סכנת נפשות הוא פותח את דלתות ביתו, יותר נכון את עליית הגג, להסתיר אישים, לכלכלם ולסדרם בתעודות מתאימות, לאפשר להם את הצלתם. החל בהרב הראשי לתל־אביב, הרב אהרונסון ז"ל, וגמור בעתונאים, סופרים, חזנים מפורסמים ובלתי ידועים וסתם יהודים “מי שהיו אנשים”, “בורגנים” מרודים, שהופיעו בקור הצורב בחורף בבגדי קיץ קרועים לעורם ובכובעי קש לראשם, ומצאו את ביתו ששפע חום ומסירות.
פליטים אלה ריפאו בביתו את שברי חייהם, איחו את הקרעים, ומעודדים התחילו לבנות מחדש את עולמם.
לא כסתם מליצות היו פסוקי הברכות בפי כל הניצולים האלה, שהיו “לראש יוסף” “ליוסף המשביר בר שנשלח למחיה” וכו' ל“בן פורת יוסף” וכו' וכו'.
שנים נוקפות. יהדות פולין נאבקת קשה על קיומה בפולין המחדשת את שלטונה בממלכתה. דוק של תוגה מתוח על העניינים, העומס אינו קל, לא שררה היא לרב הנושא באחריות גורל עדתו. אבל הוא היה מאלה שהחכם הגדירם “דאגתם בלבם וצהלתם בפניהם”. אותה הסברת פנים ואותה בת־צחוק מרגיעה המלווה את הסיפור על הצדיקים הראשונים, ואת האימרה השנונה.
וכאגדת־פלאים מצלצלת לנו כיום עובדה זו – שנציגי שתי קהילות מתדיינים ביניהם מי יזכה ברב זה, בחירם. קהילת הרובישוב מופיעה בטענת חזקה. על כסא זה ישב זקנו של הרב וורטהיים, וקהילת אוסטרהא מעלה את שמו של הגאון לדורות המהרש“א ז”ל. את הטענות מרצים לפני הרב מרובנה ור' יוסילי עובר לכהן ברבנות בהרובישוב עיר מחוז בפולין, לפי פסק־הדין.
השפעתו הרוחנית שם בעירו ובערים הסמוכות היתה גדולה, שנים הורה ודן, התערה, השיא בנים ובנות. לכאורה, הושלם הבנין. אבל הגורל עוד מינה לר' יוסילי תנודות.
אביו הרב ר' שמעון שלמה ז“ל נפטר, וכסא זה, שעליו תלוי שלט “זה הכסא של הצדיק הקדוש, שנת תרפ”ד לפ”ק", קרא, יש לחזור “הביתה”. ר' יוסילי ידע שלא קל יהיה לו התפקיד אחרי כהונתו במשך שנים בערי פולין. אבל הוא יהיה זה שחולייתו לא תשולב בשרשרת־דורות זו? זאת ועוד – העיקר. בנדרי תהיה התחנה האחרונה בגלות – היא הלא כמעט שוכנת על פתחה של ארץ־ישראל.
שש שנים עשה ר' יוסילי ברבנות בנדרי. בשנים אלה ראתה יהדות ביסאראביה הרבה רעה ור' יוסילי עומד בפרץ כאב נאמן ומסור. הדרשות שלו בשבתות בקלויז, היו כסם־חיים לשומעים לכל ימי השבוע. הוא קורא אותם גם שיצילו את עצמם בעליה לארץ־ישראל.
הרעמים הראשונים שבישרו את סערת העולם כבר רעמו. עמדה לו זכות אבות במידה מרובה שיציל את עצמו בזמן.
ר“ח טבת שנת ת”ש. בנדרי. ר' יוסילי משתטח על קברי חמשת דורות, נפרד מציוני הורים ועולה לארץ־ישראל.
הנכונות לארץ־ישראל וההכשרה לקבל את כל מה שמינתה לו ההשגחה היתה להפליא. “לכהן כשמש באחד מבתי הכנסיות בעיר הקודש בירושלים, זו היא זכות גדולה לאדם כמוני. ליותר מזה, אינני שואף”.
ואם זכה ר' יוסילי ולו בית כנסת משלו עם קהל מתפללים מכובד, ויהודים לומדי תורה ידידים שומעים שיעור בהלכה ואגדה מפיו, הרי אין קץ לאשרו. יום לא עבר עליו בהיסח הדעת ובלי רחשי הודיה למי ששיכן את שמו בעיר הזאת על החסד שגמל לו. “במה טוב אני מאבותי ואבות אבותי שעד נשימתם האחרונה חלמו את חלום שיבתם לארץ ישראל ולא זכו לכך? במה קא זכינא?” – הרגשה זו לא עזבה אותו עד יומו האחרון, יום מר לכולנו, קרובים ורחוקים.
מבטו מערש הדוי שלו ב“הדסה” הוא כיוון מפעם לפעם להר הזיתים, הקרוב, למקום מנוחתו האחרון.
“אין לי – אמר לרושם השורות – מה לצוות ביחס למקום. כל העיר ושטחה נתקדשה בקדושה אחת לשעה ולדורות”.
ימתקו לו לר' יוסילי היקר רגבי עפרו של תל צנוע זה, עפרה של ארץ משאת נפשו, שבהר הזיתים. זכרו ברוך.
(ב' אייר, תש"ו)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.