פנים חרושים חריצים עמוקים לאורך ולרוחב, עינים שקועות בחוריהן, המציצות כאילו לפני ולפנים שלהן, ועליהן סוככות גבות עבות. קול צרוד רך ומלבב, ולב חלש, חולה ורגיש, המזכיר לבעליו בהלם בלתי סדיר וקצוב ובדקירה, שמשהו לא כשורה בצד שמאל. כזה ראינו אותו במשך הרבה שנים. כזה הוא זכור לרבים מ“ראמאנישעס־קפה” בברלין, בחברתו של ד“ר יהודה וילנסקי, ד”ר יעקב קלצקין, נחום גולדמן ושמריהו גורליק, כששולחנו מוקף “בעלי־קיבוץ”, הנוהים לשולחנו “לשמוע” איך הוא משחק שמחט.
כי ד"ר שמריהו לוין משחק בקול, באורך רוח וברחבות, והוא מפזם ניגון של גמרא. אוחז את עצמו בסנטרו, בשעה של מבוכה, כאביו בזקנו בליל “ניטל” במשחק של “עז־וזאב”, והוא טוען כלפי יריבו "מא קא משמע־לן גזלן זה, במהלך רצחני זה? הלא כוונתו היא להכריח אותי שאני אלך הנה, ואז הוא יקח שלל ויבוז בז ללא רחם – חכה! עוד לא הלכתי – רק נגעתי בכלי – והוא ממשיך בניגון של מתמיד, ושם את היד הימנית על הלב, נאנח בחשאי ולוגם מספל הקפה עד הקובעת, ומזמין ספל חדש “שחור וחזק”.
הנה מעיר מי שהוא מהידידים “ר' שמריהו, אולי כדאי כבר ללכת הביתה ויספיק כבר קפה. באמת איך אפשר? כשאני שותה קפה אינני יכול לישון כל הלילה”. על זה באה תשובה “ואצלי זה להיפך, אם אני הולך לישון לפני שלוש אני קם בכאב־ראש, ואם אני ישן איני יכול לשתות קפה, וע”ז ידוו הדווים".
ומלוח השחמט עוברים בשתים אחרי חצות לשיחה על המצב בציונות, והוא כולו רענן בלהט – מתלהט, “ויש להתריע ולהרעיש” – והוא – שמריהו לוין!
כזה ראינו אותו בערים שונות בתפוצות, וכך הוא המשיך בירושלים בקפה “ווינא” ו“רחביה” – כשהוא פרוש במקצת ובודד בהרבה, מתידד עם הנציב ווקופ, טיפוס “בוהמי” אף הוא, והוא מחפש פורקן לרוחו, שעוד לא נרגעה, ואינה מקבלת מרות של מחלה.
לא היתה, דומני, תפוצה אחת חשובה בגולת ישראל, אליה לא הגיע ד“ר שמריהו לוין בשליחות של א”י – הקרנות.
ראשית פעילות ציבורית־ציונית ביהדות רוסיה הגדולה, לפני מלחמת העולם הראשונה. בתקופה ההיא הקדיש עוד חלק מישותו הציבורית ל“עבודת ההווה”, לכיבוש הקהילות, לפי הצו הידוע. היתה לו אמביציה, והיא הצליחה, להבחר כציר ל“דומה”. הבהבו, כנראה, שביבי אמונה שכדאי, ואולי גם חובה היא, להקדיש כוחות ולהתקיף את חומות הרשע של הצאריזם בתכסיסים מדיניים של קונסטיטוציה.
לאחר הצהרת בלפור הוא כולו, ללא שיור, ארץ־ישראל. שגריר ללא תואר, ללא קונסולים וחותמות.
כתבי־האמנה שלו מסר לו העם השקוע בגלות, כשנפשו משוועת לגאולה מתוך החומות.
ד“ר שמריהו לוין נודד מארץ לארץ ומביא לפזורי ישראל את בשורת ארץ ישראל הניבנית. את חזונה ותקותה, מאבקה וסבלה, והוא “דורש דמים” ל”קרן היסוד", תובע בפה, בכח של ניב והוכחה, בכשרון־דיבור של נואם, “מטיף לציון”.
מראשית דבריו מרגיש קהל השומעים שיש “כיסוי” מלא באוצרות הלב, בבתי הגנזים של הנפש, לכל אימרה ומשפט שלו. והוא בוילנא ובורשה, בלודז וברובנה – ויש לו קהל נאמנים ומעריצים גם בניו־יורק ובלוס־אנג’לס.
הוא דרש כסף מהיהודים כגובה־מסים, בזכות ולא בחסד. מדינת ישראל כבר חיה וקיימת – ויהודים בעולם, בכל ארצות גוים, הם אזרחי המדינה שלהם, המתגוררים לפי שעה בלונדון ובניו־יורק. הוא דרש הרבה כסף, לדבריו “עד שיכאב” – והוא קיבל. לו נענו יחידים ורבים, באשר ומשנתו היתה, לאחרים ולעצמו “שאין משום חכמה ומלאכה להוציא דולר מיהודי, יש להוציא את היהודי מהדולאר”, להכשיר את לבו, ולהביאו לידי הכרה, שכספו לא יעמוד לו ביום זעם. הוא לא יוכל להתעלם מגורל של אורח בלתי רצוי בארץ נכריה.
יש לעורר בלבו של היהודי אי־אמון, אם לא שנאה לכספו, ואז תבוא ההתנדבות מאליה.
עולה ר' שמריה על הבמה, עומד רגע קל, סוקר בסקירה את כל השורות, ובוחר לעצמו את האחד או השנים. על ידם ובאמצעותם ישמיע את דברו לאולם מפה אל פה. יש לו בכל אולם מעין “מדיום” שלו – להשראה.
הוא ידע את נפש העם מאין כמוהו, והוא האמין בעם ישראל בנאמנותו הכמוסה לארץ ישראל, גם אם עם זה לפי שעה עוד שקוע במ"ט שערי גלות ופרנסה.
בספר “ילדותי” הוא מספר על התרשמותו משיר אחד שקרא בילדותו הרכה ב“השחר” של פ. סמולנסקין, שיר בשם “קידוש לבנה” מאת זלמן לוריא.
“המשורר מתאר בית יהודי דל באחת העיירות הנדחות ברוסיה. חורף, שלגים וכפור. החדר הדל לא הוסק היום. הילדים הקטנים שכבו רעבים על הקש, השטוח על הרצפה. הם הוזים וחולמים על פת לחם חרבה. האם החולה שוכבת מכורבלת, ועל ידה פעוטות – אולם בחוץ, מול חלון החדר, עומד האב. אור לובן־השלג מבהיק על פניו והוא כולו תפלה ורחמים על – “הלבנה שתתמלא פגימתה ולא יהיה בה שום מיעוט”. דומה, נתמלאו כל משאלותיו ומחסוריו בעולם, ולא נשתיירה לו אלא שאיפה זו בלבד, שהלבנה לא תשאר ח”ו בפגימתה, ואם ירחם הקב“ה ויתן לו משאלתו זו, מה תשאל עוד נפשו?” יהודי נפלא זה, ועוד יהודי, והוא השמש של בית הכנסת בסביסלוביץ שלו, הקם בחשכת הלילה, מחזר ודופק על התריסים לעורר ישנים מתרדמתם ולהביאם לזכרון ולחשבון – שני יהודים אלה היו לו כשני שושבינים סמליים בנתיב חייו. את תפקידו של השמש מקבל הוא על עצמו בשם ארץ ישראל. הוא נדד ודפק על הפתחים, הלבבות, והתריסים המוגפים ובכח אמונתו שיהודי זה המתפלל בעניו ומצוקתו על פגימת הלבנה שתתמלא, אינו משל, ואף איננו יחיד ופרט, כי אם כנסת ישראל כולה – בכוח אמונה זה הלך לעם ישראל, פיזר והפריח בהבל פיו את האפר והגיע עד נקודת האש הלוחשת.
בית כנסת בבורא־פארק שבניו־יורק. השנה אחרי המאורעות של 1929 בארץ ישראל. הוא מזועזע, מדבר ברגש ובכאב, פוסק בנביא ומתבל דבריו במאמר חז"ל והנאום הוא נאום ביום חול ועם הסיום יעברו משורה לשורה לאסוף צ’קים. קשה לו המעבר ממשא של נחמה ותקוה, לתביעה כספית – והנה הוא מתקרב לאט לאט ומגיע “לזה” מתוך סיפור –
בעיירה שלו ברוסיה היה פריסטב, מקבל־שוחד מובהק. היתה לו השקפת עולם עגולה בתבנית של רובל.
והנה הודיעו לו שמצאו ביער הרוג ועליו לצאת לערוך חקירה. יצא הפריסטב עם השוטרים, ראה ובדק וכתב "שמצא בגופו של ההרוג שלושה פצעי כדורים; אחד בגודל רובל, השני – כחצי, והשלישי כעשר פרוטות – בסך הכל רובל וששים – שומה עלינו להתגבר על אנינות־דעת למען ארץ ישראל ובגינה, לצרף את הפצעים ולסכמם – בכסף – למען בנין ותקווה, למען חבוש ורפא את הפצעים.
מטיפים ורבנים, דרשנים ושליחים, שדר“ים ו”ד“רים לקרן היסוד” חוזרים ומעלים עוד היום את דבריו השנונים בנאומיהם – ובהם סגולה לשיעמום ובנליות, אבל חן מיוחד וקסם רב היו לדברים אלה בפיו.
לא זכה ד“ר שמריהו לוין לראות את עולמו – מדינה וממשלת ישראל, בחייו, כמו שזכה לזה ידידו וחבירו מנוער, פרופ' ויצמן ז”ל – אבל הוא חזה אותה ואת תבניתה עין בעין, היא נגלתה במראה ולא בחידות לשגריר זה ללא תואר.
(1955)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.