אין עוד בספרות העברית החדשה שם בדומה לאחד העם, שכגודל הגילוי והפרסום שבתורתו ומשנתו, גדלו של הכיסוי וההעלם של חייו כיחיד, כפרט, כסופר ומורה לדור. לכאורה, היה מוקף ידידים ורעים, תלמידים ומעריצים, אבל הוא נשאר בודד במועדו מכונס וסגור, יחיד לעצמו.

דומה שעיקרי משנתו, ש“האומה זהו האני של העם”, “היחיד הוא הסכום היוצא מחיבור זכרונו עם רצונו” ו“יהדות מקורית” פירושה “העברת מרכז האני מן היחיד אל הכלל” הפכו לו במשך השנים ליסוד בחייו הוא, ועיצבו את תכונתו ואופיו, יחסו עם הציבור והחברה. ודאי שגרמו לכך מקרים טרגיים משפחתיים, טלטולים ונדודים, עקירות והנחות ללא נחלה ומנוחה, ולאחרונה מחלה שקיננה בו במשך שנים והתישה את כוחותיו, מחוץ לכוח המחשבה וההגיון הצרוף, שלא מש ממנו עד היום האחרון. כל אלה חברו יחד ועיצבו את “האדם באהל” הכבול ב“שלטון השכל”.

שנים חלם לכתוב מאמר יסודי על ר' יהודה הלוי בשם “שלטון הרגש”, כדוגמת מאמרו על הרמב"ם, ולא עלתה בידו. חסרה לו ההרמוניה הנפשית היצירתית לכך. לא איש כאחד־העם מסוגל לכפות על עצמו כתיבה מאונס ללא השראה.

“אינני סופר בחסד עליון – הוא כותב לרבניצקי – היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח. בזיעת אפיים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב ו”שמעתתא שלי בעי צלותא".

ההגדרה שלו על הנביא, “קיצוני, מצומצם שומר משמרת צד אחד… מלא תמיד כעס ומרורים… איש ריב ומדון” מגדירה גם את אופיו של תלמיד גדול זה של הנביאים שמתורתם דלה והשקה לרבים.

כמי שהוא מדקדק ומקפיד עם עצמו, שוקל ובוחן כל הנחה והגדרה שלא יידבק בה מאומה מהפרזה והגזמה, זיופי־רגש, כך הוא מקפיד עם אחרים, אינו מוותר אף כמלוא נימה. קנה־המידה היחיד לכך הוא אצלו “ההכרה שבלב”. מתוך בטחון גמור ומוחלט, שאין לפניו משוא־פנים ודעה קדומה משוחדת, מתוך אמונה שאין לו כל יצר־רע בבחינת הנדון, ביחס לאיש או לנושא המבוקר – הרי שיש להשמע להכרה זו ולפיה ורק לפיה לכוון את ההערכה.

אשנב לעסקנותו הספרותית והציבורית של חצי יובל שנים – 1896–1921 קורעים ששת־הכרכים של אגרותיו, שהוא אגר, לקט וערך בשבתו בתוכנו בארץ. תקופה זו, שהיא גנוזה בששת הכרכים, מקיפה שנות פעילותו כעורך “השלח”, כמנהיג תנועה, כגדול הדור, מורה־מורינו. הכל יודעים שהכינוי הצנוע בראשיתו אחד־העם נהפך בינתיים למובן אחר – היחיד והמיוחד בעם.

בתקופה זו היה אנוס להיות מעורה עם אנשים, עם קהל סופרים ועסקנים מורשים ודברים, אנשי שם. קהל רגיש לכבוד. כל אחד נכווה מחופתו של חברו, איש איש וחצי תאותו אינו בידו. היה עליו לערוך דברי סופרים מפורסמים. אלה עורכים דברי אחרים. את אלה עליו ללמד פרק בכתיבה, עליו שומה להרגיז גדולים ועוד יותר גדולים (קטנים אין בכלל…) אם כי המכתבים הם רובם ככולם קצרים, מרוכזים, יבשים, מגלים טפח ומעלימים טפחיים, הם מאלפים מאוד, מבריקים בזוהר של אישיות גדולה שחותמה אמת.

סופר – משמעותו אצל אחד־העם מורם מעם, מכהן בקודש, נכנס לפני ולפנים, עובד בכלי לבן. “יופי שבניב”, ביטויי־שיר – “רחשי חזון”, אלה הם עיטורים חיצוניים של העיקר – האמת שבלב. אם זה כאן, הכל כאן. “בכל כחי – הוא כותב לש. ברבש – הייתי עמל לעבוד במקדשי זה בקדושה ובטהרה, ומה אני עושה עתה?” – לאחר מינויו כעורך “השלח” – “חללתי את מקדשי, הייתי לסוחר בדברים שבקדושה, הנני עוסק בקריאת מאמרים המלאים הבל, הנני נושא ונותן עם סופרים שאין כל השכלתם שווה פרוטה, בשביל מה? בשביל תועלת כללית? הלא בשביל לחם צר שאני מוציא מזה לביתי”.

הוא עורך דברי סופרים ללא רחם, מחזיר להם את כתבי־היד בתיקונים שלו הבולעים את המקור. הוא אינו מעלה כאילו על הדעת, שבזה הוא מעורר את כעסם ורוגזם.

במכתבו לברדיצ’בסקי (בשנת 1901), והלה כבר סופר מפורסם, מהפכני, מקובל על הצעירים, הוא כותב: “ה”כיור" אינו נראה לי, לפי שאיני מוצא בו כל חדש, אני צריך לנהוג גם במאמרך את אותו מנהג שנהגתי תמיד בכל מה שהדפסתי משלך, כלומר להשמיט דברים ולשנות את הסגנון“. מסתבר שלמרות זה שברדיצ’בסקי מחה והתקומם נגד תיקונים, הרי כשחזר והדפיס את אותם הדברים בהוצאות “צעירים” הדפיס אותם באותו הנוסח שבאו ב”השלח", מתוקנים וערוכים בידי אחד־העם. על זה מסתמך אחד־העם ומוכיח לו שקיבל אותם בסופם ברצון, סבר וקיבל.

במכתב אחר לברדיצ’בסקי, אחרי חליפת דברים נמרצים, למה הוא מחזיר לו כתבי־יד שלא יוכל להדפיס, הוא כותב "כבר ידענו כי לעולם לא נבין איש את אחיו. אתה כותב כמו שמצוה עליך המלאך המכה אותך ואומר לך – כתוב, – ואני אינני יכול להמרות את פי מלאכי האומר לי “דין הניין לי ויתהון לא הניין לי”. ובמכתב אחר לברדיצ’בסקי, ששלח לו ספרו “על אם הדרך” – “אעירך שנחוץ מאוד למסור כתביך תחלה לאיש היודע דקדוק השפה, שיתקן את השגיאות הרבות המשחיתות את צורתם. ואף על זאת אעירך, כי כנראה חושב אתה כי “על אם הדרך” פירושו הדרך הנכונה, אבל טעות היא כי “אם הדרך” פירושו היא “שיידע־וועג” בלע”ז (פרשת דרכים).

כל התיקונים המרגיזים אינם מעכבים בכל זאת כנראה את ברדיצ’בסקי לחזור ולהוסיף ולשלוח – ואחד־העם ממשיך בשלו: “מחנים” קראתי וכמדומה לי שהמחנה האחת המזרחית אינה בולטת כל צרכה – “ההפסקה” אינו נראה לי והנני מחזירהו לך היום בתכריך מיוחד. “הלא ידוע לך שמה שהסכמתי להדפיס הייתי משנה כמעט מראש עד הסוף”.

וכך הוא נוהג עם הלל צייטלין, עם ברנר ועם פרישמן. לראשון הוא כותב: “ב”הקדמותיך" אינני מוצא חפץ. הן עושות רושם כ“בן כפר שרואה את המלך ודבר זה הן לא ירצה לא לי ולא לך”. ולברנר “ציורך ‘פת־לחם’ לא יודפס מפני שהטנדנציה הבולטת ביותר והצבעים המרובים ביותר קלקלו את פניו, לפי טעמי”. ולפרישמן – “השיר בכלל טוב ויפה הוא אבל יותר טוב ויותר יפה היה, לדעתי, לו קצרת במקום שהארכת” וכאן באות הערות המרסקות את השיר “הטוב והיפה” לאיברי־איבריו.

ואיך משתקף יחסו של אחד־העם לביאליק באגרות אלה? הוא אינו נרתע גם מפני מה שהוא עתיד להכתיר אותו בנזר של “המשורר הלאומי” – משורר אשר כמוהו לא קם בישראל מימי ר' יהודה הלוי ואולי מימי הנביאים.

בסך הכל נמצאים בששת הכרכים עשרים מכתבים מאחד־העם לביאליק ורובם הם בהערות, בעצה והדרכה, ובהעברת קו ומחיקה פה ושם. ישנה הרגשה שהוא עושה את זה ברטט עצור, בחרדת אב לבן יקיר. אחד־העם אינו פותח את אוצר האמונה שלו לרווחה בבת־אחת. אין זה חינוכי – יש גם לבחיר הבחירים לתת אשראי בשיעורים.

“יקירי – הוא כותב לביאליק – צר לי מאוד כי השיר אשר שלחת לא יכשר לי כי איני מוצא בו מה שהורגלתי לבקש בשיריך – רעיון מקורי ופואסיה אמיתית, והנני משיבהו לך בזה.” חבל מאוד שאיננו יודעים כיום לאיזה שיר מכוונת אגרת זו, מה נפסל ונשלח למשורר חזרה.

כן לא ידוע מה הוא כיום השיר בשירי ביאליק ששמו הקודם היה “מחזון ישעיהו”, שאחד העם כותב לו – השיר “מחזון ישעיהו” יבוא אולי בשינויים אחדים, כי הפרזת מעט על המידה במכתב זה". הוא גם מבטיח לביאליק שאם “אחיאסף” יגמור אתו להוציא קובץ שיריו ישלחו לו “ואני אעבוד על הקובץ בשים לב ואעביר קו על אלה מן השירים שאמצא לנחוץ להשמיט”. וביאליק לא רק שאינו בועט ומתריס דברים המקבלים את הדין מתוך אונס ללא צידוק – כי אם מוקיר את ההערות והתיקונים ודברי המורה לו כאורים.

ששת הכרכים של האגרות הם אוצר בלום של חומר לתולדות התנועה הציונית, משנת אחד־העם, “בני־משה”, המו"לות והעתונות העברית ועל הכל יריעות ממגילת חייו של ענק הרוח הזה.

(1956)