“לא כל הרוצה לעשות יחיד לעצמו עושה”, אמרו חכמינו. לשם מילוי “תפקיד” זה, ללא זיוף לכל אורך החיים, יש צורך בראש וראשונה ב“כיסוי” אישי. אי־שם בכבשוני המרתפים של הנפש, ב“כספת” צריך להיות שמור אותו חומר “מקשה אחת” החופף את הדיבורים.
ההגשמה העצמית קודמת במקרה זה לדיבורים. על המעשים לאמץ ולהצדיק את ההטפה בעליל־בעלילות. רק אז, יש להניח, יאמין בזה הציבור, יטה אוזן קשבת. אחרת זוהי אינפלציה, דלדול־הערך, “יבוא מוסרי ללא תשלום”. רבים זורעים צדקות, מידות ו“רוח” לרוח. לא מאמינים!
המנוח, שבדרון־שרון, קנה משחר ימיו שביתה ברשות היחיד שלו. משל, רשם על עצמו “דרך פרטית, אין מעבר” והיתה לו הצדקה לכך. כל מה שדרש ותבע מאחרים, והוא הירבה לדרוש ולתבוע, חרש בראש וראשונה על גבו הוא, על עצמו, על כתפיו הרזות והחלשות. תפס את הקיצוני, את המרובה, את ההחלטי, לחם על זה בלהט, בסער ובקנאות. במשך השנים הפך להיות מעין “תובע כללי” במדינה. תובע בפה ובכתב ציונות שלימה ומלאה, “עברית בעברית” ללא תרגום לועזי, פרטית או רשמית. חיי צנע, חאקי וסנדלים, קב חרובים, התנזרות מכל־מה שזה במקצת יותר “מכדי־חיינו” וכו'. כל מה שהטיף לאחרים החל מעצמו, מגוף ראשון, “אני”.
לא רק לציונות היה לו פירוש משלו, גם סוציאליזם הוא הבין אחרת והדגים את זה על עצמו. כל רכושו: עמלו הוא וירושה מאבות, השקיע באוסף זה של האוטוגרפים, תמונות ומכתבים והם יקרי־ערך, וכל זה מסר לבעלות האומה מיד עם בואו לארץ, והוא? הוא ישמור עליהם, ישקוד להרחבה וגידול, ויבוא על שכרו כשומר־שכיר. כדי חייו. אמר ועשה. מכאן האימון שרחשו בציבור לדבריו. לקיטרוגים שלו. הקשיבו, הניעו ראש, לגלגו במקצת, התווכחו – והאמינו. “תמהוני, מוזר הוא האיש” אמרו רבים – אבל משהו בכל זאת נשאר תלוי מנסר מאוויר, מדריך את השלווה והשאננות, ואולי, אולי גם יותר “ממה שהוא” נדבק לגלגלי החיים. מי יודע נתיב הקליע המוסרי כשהסוללה שבו היא האמת?
מה הם יסודות ועיקרי משנתו? נצח הגלות כוזב. אם יגידו לך יש קיום ליהודים ביהדות שלהם בגולה, אל תאמין. אין “אזרחי־עולם” בעולם, ישנה אזרחות מולדתית, ארצית ויחידה. וישנם “עבדי עולם”.
אין ציונות אמת אלא בשטחה של “ציון”. בזה השטח של הסלעים והאבנים, השמים על הראש והקרקע מתחת הרגלים, ורק פה. הציונות אינה יעוד, חזון ורוח אחד־העמית. היא עוגן־הצלה לעם אומלל טובע, היא התרת החבל המחניק. שחרור הצואר ברגע ההדק האחרון. אין ציונות קלה וכבדה, ישנה רק אחת – כבדה.
אמונה ודת? אף הן, מקום גידולם פה. הוא, איפוא, מקטרג קשות על אלה המתפללים שלוש פעמים ביום “וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו” ונשארים באדמת־גוים הטמאה. משל, דופקים על הדלת לכניסה, פותחים להם והם בורחים.
ובישוב, במדינה? החלוקה היא “צודקת” מאוד. יושבי תל־אביב: ידם האחת מחזיקה בלחמניה הטריה המרוחה בחמאה־דנית, והשניה בספל הקפה הברזילאי הריחני. רק ביישובי הספר מלך בכיפה הפסוק ב“נחמיה” – ודמים בדמים נגעו".
הארץ היא קטנה למקלט והצלה לעם גדול, והיא שלנו בזכות העבר ובכוח ההווה, ואין מקום לשותפות. מכאן שאין למיעוט הערבי פה זכות לכרות את לחמם מפיהם של העמלים היהודים, בעלי הארץ. אגב, על עבודה עברית לחם שבדרון בימי המנדט, עמד במשמרות על יד שערי פרדסים בשרון, נאסר וישב (מכאן חילוף השם שבדרון לשרון). מדברים שבעיקר לפכים קטנים; עברית ולועזית, תוצרת ארץ וחוץ, כספי האומה והציבור, שליחים ופקידים, שד"רים וציונים ותיקים. הדברים הם במידת־הדין, בעוקצין על גדולים וקטנים, בלהט וסער לתיקון פגמינו.
בחייו הפרטיים לא העריך את המתכת ששמה זהב, והוא בחל בשביל הפשרני, בפיזול לימין ולשמאל.
ברור, כשהולכים בקו הישר ברשות הרבים ללא כל סטייה והתחשבות עם הבאים במדרכה ממול, נתקלים פנים בפנים, פוגעים ונפגעים. לא מעטים היו אלה, גדולים וקטנים, שנסחפו על ידו לתחום הפולמוס והביקורת הקשה שלו. יחד עם כל זה הכל ידעו לכבד את עוז הרוח ואומץ הלב שהלם מתוך יושר וכנות, אמונה שלימה וצרופה.
(1957)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.