זה שם ספרו של אברהם גרנות (הוצ' “דביר”) ובו מסות על שלושה־עשר אישים שפעלו אתנו בדורנו.
זהו לאמיתו של דבר, כעין המשך לספר דמויות מאותו המחבר, שהופיע לפני חמש שנים בשם “נתיבות ומפלסים” ובו חמשה־עשר פרקים על מנהיגים, אישים שונים: אוסישקין, רופין, חנקין, דה־לימה, ברל כצנלסון, הרב בר־אילן, בראנדייס ועוד.
לדברי הפתיחה של המחבר – “עם הספר”, יש לראות את הראשונים כאנשי מעלה שנקרו לו בדרכו, ארחו אתו יחד כברת־דרך בעבודה לאומית ציבורית.
רשימות אלה הן, איפוא, “צרור זכרונות, פרשה של חוויות אישיות”. ואילו האחרונים “אישים בישראל”, הם שרטוטים מתוך ניתוח שכלי ורגשי, משהו יותר “מפרי התרשמות מדבריהם של האישים המתוארים וממעשי פעולתם”.
המחבר מתכוון, כנראה, לרמוז בתחימת תחום זה, על אמות־מידה שונות, שעלינו להשתמש במדידת שיעור קומתם של שתי חבורות אלה. הראשונים הם רק מפלסי נתיבות, ואילו האחרונים הם אישים בעלי מתח גבוה.
אם להגדרה כזו מכוונת החלוקה, דומה, שלא רבים יסכימו להנחה זו. זהו בבחינת “דק, עד אין נבדק”. כי מלבד שני אישים, שהם חוצצים ויוצאים מהגלריה הכללית – די־ישראלי והרברט סמואל, “גרים ותושבים” עמנו – הרי רק אחד הוא בעל מתח גבוה מעל גבוה. הוא האחד, שהאומה כולה הכניסתו לבתי גנזיה הנצחיים – הרצל, ואילו האחרים, הם אנשי מעלה, דגולים וסגולים, כוכבי־לכת שאפשר בהחלט להעבירם מתחום אחד למשנהו, מבלי לפגוע באמת ההיסטורית, כבערכם האישי הרב. במה נבדל ועולה שמריהו לוין על אוסישקין, חיים גרינברג על ברל כצנלסון, אופנהיימר על רופין, וכו'.
ודאי, כל אחד צרור בייחודו הוא, בתכונותיו וסגולותיו הוא, וכולם כאחד ביצרו להם מקומות מכובדים בדורנו, בתשבץ הדור. כל עיקרה של הערה זו באה לציין, שהגיעה השעה שנגדיר לעצמנו ברורות: בדור התחיה שלנו, שהתברך בעסקנים דגולים – והם, אגב, שומרי הסף של תקופה שנגמרה, – מי הוא רק עסקן נכבד וחשוב, איש המעלות והשבח, ומי עבר את הגבול הזה. מי פוסק להיות איש ומתחיל להיות אישיות בעלת מתח, ולא רק לדורו כי אם לדורות. נברר לעצמנו מה הם סימני ההיכר המיוחדים באותו החומר מהם קורצת ההיסטוריה את בחיריה. ואין זו שאלה עיונית מופשטת. הרבה גופי חיים תלוים בה וללמוד אותה אנו צריכים.
בספר שלפנינו שלוש־עשרה מסות. הראשונה בו, זו הפותחת את הספר, מוקדשת לבירור “יהדותו של די־ישראלי”, והאחרונה, הסוגרת – להרברט סמואל.
עם כל השוני וההבדל הרב בין שני אישים יהודיים־בריטיים, הרי יש משהו מהמשותף בגורל השליחות שלהם, בקונפליקט הנפשי, בחיפושי הנתיב להשלמה, לאיחוי הקרע. המחבר ריכז חומר עשיר ומאלף לבירור מקומה של “הנקודה היהודית” באישיות מופלאה וטראגית זו ששמה בנימין די־ישראלי – לורד ביקונספילד. המסה משקפת את שלבי הקרע שבנפשו, את יחסו לדת־ישראל, אמונתו ביעודו של העם הנבחר, גאותו על המוצא, וההעלם והנכר. “הבדידות המזהירה”, בשבתו וצאתו בארמונות מלכים ושרים. זו היא דמות הנקלעת בכף הקלע בין הגזע ללאום, המוצא והמולדת.
אגב, לספרות העשירה על די־ישראלי, שמר גרנות מזכיר בספרו, כדאי להוסיף גם את ספרו של ססיל רות “היהודי די־ישראלי”, ספר המוקדש כולו לחיפוש הניצוץ היהודי בגחלתו של די־ישראלי.
מר גרנות מסיק את המסקנה, והיא האחת והיחידה, “שאין שלימות לנשמה היהודית בנכר כשם שאין שלימות לחיים היהודיים בגולה”.
המסקנה היא, לכאורה, ברורה לכל, לאור המציאות ההיסטורית – אבל היא, ההיסטוריה, חוזרת על עצמה, כדרכה, בגיבור זה שסוגר את ספר המסות – הרברט סמואל. אף הוא מפולג ומבותר, מתלבט קשות בין תפקידו כמדינאי אנגלי, לבין מוצאו, צור־מחצבתו כיהודי ו“ציוני”, שההשגחה הטילה עליו שליחות נעלה לסלול את המסילה לעצמאות ישראל.
המחבר מבליט במסה הנאה שלו את סמואל המדינאי, “הנאמן לתורה הליברלית”, “את איש הרוח והמוסר”, “האידיאליסטן הישר בכל דרכיו” ומבליע בנעימה סניגורית את תפקידו הגורלי בשבילנו, בתקופת כהונתו כנציב העליון “הראשון ליהודה”. הוא מבין וכנראה סולח לו את הכפילות הטרגית שהשאירה לארץ זו ירושה שלא תשתחרר ממנה עד בוא ינון.
מקיפה, ובגילוי קוים מענינים חדשים, היא המסה על הרצל והניתוח של “אלטניילאנד”, שהוא מגדירה כאוטופיה אנושית גדולה “סיפור על תיקון עולם והחברה”. הרצל מופיע כמתכנן ומתקן עולם לא רק בשביל היהודים – הוא יוצר משטר של חברה תקינה “החיה בעזרה הדדית נאמנה” ביושר וצדק.
מתוך יחס נפשי עמוק ורגישות מיוחדת כתובות שתי המסות בספר על חיים גרינברג ועל רב־צעיר. הראשון, יפה־הרוח ועדין־הנפש בחיים ובספרות, בניב ובכתב, קסם לרבים מהקרובים והרחוקים. בקלסתר פנים המיוחד שלו, בניגודים הנפשיים שבו, בעושר הגנוז והאצור בו. בודד הלך האיש, כשמסביבו הכל הומה ומהמה, אכול ספיקות היה ועליו שומה להשמיע וודאות לרבים. חובה עליו להבהיר ולהסביר לאחרים, והוא טרם הבהיר “את זה” לעצמו. הוא חותר להגדרה ממצה, כי זו הקיימת, הנתפסת, אינה מספיקה לו – יחידי הלך האיש בשבילי החיים, חיפש, אולי, מה שלא ניתן למצוא – ולא הסתפק כאחרים בחיפוש גרידא. צמאה היתה נפשו של גרינברג, עם שהרבה מעינות הקרו לו את מימיהם – ו“למסלה אצא לבד בנשף” היה החרוז שסגר את שיר החיים שלו.
“בדחילו ורחימו” נכתבה המסה על רב צעיר, איש ההלכה הגדול בספרות הרבנית המודרנית. כתלמיד לפני רבו מרצה המחבר את דבריו עליו כאילו במעמדו ובפניו. מתוך כך שקולים הדברים כל כך. התיאורים הם משפחתיים אינטימיים, חדורי הערצה ואהבה. אמונה דתית זו היא מידת־אב שבחייו, זו היא “האחת” שלו. אמונה צרופה וזכה, ומכאן כמה וכמה תולדות: אופטימיות מופלאה גם בחולי ודוי שפקדו אותו במשך שנים. מכאן הלהט לעבודה, הדינמיות, מתוך חשש לא לאחר, מכאן חדוות החיים המתמידה, כי אם אמונה דתית כאן, הכל כאן.
ולסיכום, המחבר הראה בספרו זה כי גם ל“בעל מלאכה אחת” ניתן לראות, לקלוט ולהעלות בעט סופרים יצירה, שערכה רב לחינוכו של הדור.
(1957)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.