“אילמלא אנו נחפזים”, יוצאים דחופים בדבר העורך, היינו מספרים בנחת, בהשקט ובטחה, על הימים ההם, לפני כחצי יובל שנים ב“תלפיות”.
קטנה היא השכונה. ובתיה ותושביה ספורים: ד“ר – והוא פרופיסור, מהנדס ושד”ר מובהק, עורך־דין ושני בתי־אב ספרדים, ומנהל בנק ושני פקידים וזהו כמעט הכל.
חיי החברה במקום, מרוכזים מסביב לאותו הצריף, ממעמקים, בית־הכנסת במקום. חם מאד בו בימי החמה, וצינה וקור רב בו בימות הגשמים.
הגבאי וראש השכונה הוא הסוחר הירושלמי המכובד מר כספי. והחנות היחידה, להספקת כל צרכי הבית, היא החנות של מר זלמנס, יהודי שוחר־תורה וספר, המדבר “עברית בעברית”. נפגשים בתפילות עם עגנון בשבת, מועד וחג, ולפעמים גם ביום־קריאה, אם בעל ה“יארצייט” מצליח לכנס “מנין”. מה שמחסירים בבית־הכנסת, שהרי אין משיחין הרבה בשעת התפילה, משלימים בפגישות בשכונה, ובהמתנה שעה ארוכה לבואו של האוטובוס.
והבית, שרבים וכן “נודניקים”, מרבים כיום ללחוץ בכפתור פעמונו ולהטריד, הוא אותו הבית הקיצוני של הימים ההם. הוא שומר על מקומו, לא בו האשם שהספר, הירדן, קרב ובא, בטווח־ראיה־ויריה, עד לשעריו.
והבית – חן בעליו בתוכו כברו, כאז כן היום.
דומני, שאיש לא יכול לספר על שקט, שהוא כל־כך רונן, כשקט – זה שבבית עגנון.
מה שהוא מאלם־דורות, אופף את חלל הבית, ואניני־טעם נמנעים להדריך את השתיקה ולהרגיזה. אדרבה, תנוח, תחליף־כח ו–תמשיך.
“אלמלא אנו נחפזים” היינו מאריכים בקצרות, בתיאור העיטורים, כי הם למעשה העיקר.
נזכיר רק פגישה קלה ב“תלפיות” עם גבוריו של עגנון גבורי “כוח עושי דברו”. ר' יודיל וחבריו, או ר' יודיל אחד, כפול שלושה.
לא פעם הרהרנו, איך מקבל את עגנון “הישוב הישן”, בני העיר העתיקה “מאה שערים” ו“שערי חסד”?
והנה – היה זה יום שרב וחמה עזה, ושלושה יהודים בעלי־קומה וצורה, בעלי גוף וכרס, ירדו במרכז השכונה מאוטובוס מספר 3, והם ניצבים ועומדים. רואים, נבוכים הם במעמדם. עיניהם בוהות, ורגליהם תוהות, כאילו נמצאו פתאום בחו"ל, ברצועת קרקע זרה, שאווירה מכביד על הנשימה.
לבושים היו אלה בגלימות קטיפה שחורות על החלוק הצבעוני הקל, שהיה חגור אבנט־בד־רחב, כמקובל. הגלימה תלויה רק על שרוול אחד. כי הרי היום, כאמור, יום שרב הוא.
נמצאתי להם לעזרה – הם שאלו: “איפה גר פה ר' שמואל יוסף?” הכרנו בהם שלשה גבורי עגנון. וודאי שר' יודיל חסיד פה. השני אולי חנניה, והשלישי, מי שעתיד להיות “ר' גרונם יקום־פורקן הדרשן” ואולי – – אולי זה ר' יודיל אחד בכמה אנפין, שהרי כמה ר' יודיל איכא בר' יודיל.
היתמם הנשאל, ורצה לשמוע מהם עוד סימנים למבוקש על־ידם – – ר' שמואל יוסף? מי הוא? מה עסקו? נו – אמר אחד והסמיך: זה ה“שרייבער” של “מעשיות חסידים” – והוסיף מיד “אונזערס, א וואַזשנער ייד”. לאמר, יהודי חשוב משלנו. אַ – אמרנו. הסופר עגנון! לווינו אותם. ומאז ביקרו אצלו אלה בחול, ובחול־המועד, ופעמים גם בנוכחות אורחים אחרים. ביקורי חסידים אצל רבי, שומעים יותר מאשר משמיעים, ורבות שמענו מהמארח והאורחים. אבל אין להאריך במקום שאמרו לקצר.
טיול ושיחה בצידה 🔗
מרובות הן הטירדות והדעת היא, כדרכה, קצרה, אבל ביום של יובל, זכרון לימים ראשונים, יש לחדש דברים שבשכחה. היה זה “טיול” אחד מרבים, בשכונה, והוא בליל של יום־הקדוש, ליל “כל־נדרי”.
שתי דמויות חלוצי־נעל, עטורי טליתות, חבושי־כיפות לבנות, טיילו לאורו של ירח מלא, המבהיק עמוקות ונוגות, בכביש המוביל ל“רמת־רחל”.
צר היה המקום, וכבדה היתה השעה לשני המטיילים גם יחד. הגיעו בעצמכם, מה היא זו העשיה, הראויה לשעה גדולה זו? ומהו העיסוק שכדאי היה לאדם ונחת בו לעושהו, אם הוא אינו בין קהל המתפללים, רב־עם, המריע בהדרת קודש.
קודמיהם של אלה, דור אחר דור, עמדו בשעה זו בעיצומה של התפילה, בלבת־אישה, בסוד שיחה ובנועם זמרתה, בין קהל מתנועע ירא וחרד מאימת השעה, קהל עליהם אומר הפייטן “בעינוי עיפים, ביחף יחפים, בלובן מוצעפים, וכשרפים עפים”. ו – הנה בשכונה חדשה זו דק“ק תלפיות, יצ”ו, דלל התוכן עד תומו, ונשלמה ה“תכנית” והשעה היא – – שמונה ומחצה. הרגלים נישאו כמעצמן לקראת דממה סודית מוארה זו, העוטה את ירושלים – כל הר וגיא שלה.
הולכים ומעלים נשכחות מ“אצלכם” ו“אצלנו” על ליל ו“יום מימים הוחס, יום כיפור המיוחס” ותוך כדי שיחה נענה ר' שמואל־יוסף שליט"א ואמר:
– “לא היה רגע טוב בחיי כאותו הרגע בו ראיתי שיהודי חסיד מן הישוב הישן הוציא מ”הטלית־זאק" את הספר “ימים־נוראים” ועיין בו לפני תקיעות".
כן, הרהיב בן־הלווי להעיר, ודאי, זכות גדולה היא לשכון כבוד בתוך הטלית ע“י ה”ראשית חכמה“, “ספר הישר” לר”ת, או “אורחות צדיקים”, אלא, אם אותו בעל המחבר יכתוב גם סיפורים מודרניים, עסקי־עגבים, האם אין לחשוש שזה יניא את לבו של היהודי התמים הזה הנאמן כיום ל“ימים נוראים”? מי כמוהם רגיש ל“נאים הדברים לאומרם” ל“קיים זה מה שכתוב בזה” וכו'?
לא! העיר נמרצות מר עגנון, אעפ“כ! אינני מוכן להשלים שספרי ישארו חתומים לפני הנוער היקר הזה שלנו, ברצוני שגם אמונה ומרים יקראו ויהגו בהם. אהבה? יסודתה בקודש. האהבה היא השגחה, יש לדעת להעלות אותה לחן וחסד”.
מה שמח עגנון לאחר שנים לשמוע מפי אותה מרים שגילתה בקיאות לא רק במה שנדרש ממנה בבחינות, כי אם קראה להנאתה ספרי עגנון. נכון הוא, שהיא הוסיפה “מובן, שהסיפורים המודרניים קרובים לי ברוחי יותר, כי הרי עולמו של ר' יודיל הגיע אלי רק מפי השמועה”.
בוצץ 🔗
רצה הגורל לטלטל אותי, בתקופה ההיא, טלטלת־שליח כ“אורח נטה ללון” לבוטשאטש־בוצץ־שבוש.
הייתי “סמוך ונראה” לכל אותם המקומות שכבר ידעתי והכרתי הכרה אישית מתוך קריאה.
טיילתי על חופי הסטריפה, ההולכים לאט, בערוץ־לא־רחב, בין עצי יער. מקום מכובד נתבצר להם, למים אלה, בספרותנו.
בעיני האורח נראו היו אלה כ“מים־שלנו” כולם מזומנים ועומדים לאפיית מצת־מצוה בערבי פסחים אחר חצות, באמירת הלל. והרי הענין הוא בק“ו, אם בעיני זר הם ככה ועל אחת כמה וכמה בעיני יוצאי־בוצץ והסביבה – בשביל אלה הם “מים־שאין־להם־סוף”, ולא לחינם אומר עגנון ש”לפני שיוצאים את בוצץ הולכים לבקש מחילה מהמים".
וודאי שראינו גם את בית־המדרש. שבימי שלוותה, ימי־טובה, ראה אותו עגנון והוא מתרוקן מיושביו. השעה שביקרנו, היתה שעה שבעלי תפילת שחרית כבר גמרו ויצאו, ושעתם של הזריזים, בעלי תפילת מנחה גדולה, טרם הגיעה, היו דלתות ביהמ“ד סגורים, אולי מטעם זה שאמרנו, ואולי אפילו מתוך זה, ש”המפתח נמסר לאורח והוא איבד אותו". והדלתות נעולות, ואין פותח.
מה שנחרת במוח של האורח הזר – שבלילו של אותו ערב כבר עמדו רגליו בצ’ורטקוב – היא ערימת ה“שמות” (שיימעס"), כך קראו בעיירות וואלין את קרעי־הספרים דפים בודדים מספרי־קודש, שדינם בגניזה.
בבית־הכנסת הגדול הם נחו כבוד, כרגיל בעלית הגג. אם במכונס, בשקים, ואם במפוזר, בחברותא, בערימה, מנוחת־אחים יחדיו. בבתי מדרשות וב“שטיבלאך” מקום היה ב“פאליש”, ארונות הספרים, במגירה למטה, ובמדפים.
מה היה שם? מה לא היה שם? “המלך” הגדול של המחזור לכל השנה עטור בעיטורים, מעשי חרש, דפים מ“סליחות” כמנהג פולין וצרור עלים מסידורי “קרבן מנחה” “מעין טהור” ותחינות. תחינות עם כתמי־דמעות של דמעות אמותינו ב“בקשה על פרנסה”. והנה דפים מספרי־“תחינות” מאת שרה בת־טובים וסדר התרת נדרים ו“ליקוטי־צבי” עם תפילות על קבר אם־ואם, ותפילה ל“מקשה לילד” “שתלד בנקל כתרנגולת” והרבה דפים מ”הגדה־של־פסח" עם ציורים, ציורי הקערה וארבעה בנים בכתמים צהובים, כתמי־יין, ו“אללי לי אם תאכלנה נשים פרים” מקינה היא ויקוננוה “בני ישורון” עם הרבה כתמי נרות־חלב – ותפילת “ווידוי” ו“סדר־ארבע־מיתות־בית־דין” עם ברכת אירוסין ונישואין. ו – השערים האלה! שערי־ספרים של עץ וחצי עור והדפים הראשונים הקשורים בהם ב“על אלה אני בוכיה על פטירת אבי מורי שנפשו יצאה בטהרה בעש”ק עם הכנסת כלה" ו – “בני משה קלמין שיחי' נולד לי למז”ט לאוי“ט בכ”א כסליו א“ך טוב – לישראל סלה” ודפוסי ש“ס זיטומיר ווילנה עם משה ואהרן. זה בקרני אור והשני בחושן ואפוד ונר תמיד בידו – עולם גדול כיריעות של ספרי־תורה שהכל בו שמחה וצער, אבל ויום־טוב – עולם עשיר מראות וחזיונות וכל זה מלווה ב – ריחות, כן, ריחות! ש”עליהן עומד העולם" לפי הזוהר הקדוש, כל חג וריחו, כל תפילה מתפילת ישראל ובשמו הוא, מור ואהלות נכאת וצרי. רבות מהם יכולנו לפרט ולהגיש לברכה. נתבשמנו פעם כדי לבשם, וזה לא פג, ולא נמר – אלא שאין אנו מספיקים.
הזכרנו את אלה אגב־אורחא, מתוך הצצה לערימה זו – – והבינונו רבות ביצירות בעל היובל היקר.
נתגלגלה זכות על ידו, הזכאי, והוא הקים לנו בספרות ארבעה דורות, רבעים. יצחק קומר הוא נין, בן־אחר־בן, לר' יודיל, יבורך על כך שביד אמונים מפליאה לעשות וברוח טובה וחן מאוצר החנינה לקט עגנון ואסף אגר וצבר מתוך ערימה זו שדנו אותה כבר לגניזה ספרים ושברי ספרים, והוא כרך ואיחד, השחיז ולטש גרוטאות והם הבריקו בנוגה ראשון – כל אלה שיבץ במשבצת נצח. ו – סיפור פשוט.
(ט“ו באב, תשי”ח)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.