אפשר היה לנבא, ללא כל חשש להתבדות ששנה זו, שנת חצי יובל להיעדרו, תזרז ותעודד מבקרים ו“חוזרים”, אנשי חכמה ו“בעלי מלאכה”, שישובו – מי בכד ומי בחבית – לעין־חי שלו, לדלות להשקות.
חזקה על מבוע זה, שאף כדים סדוקים, החורקים במבחן אצבע צרדה, כשישקעו, יעלו בתחתית “משהו”. מימיו הקרו לדור – לדורות.
ניתן פה להעיר, שבהרבה מקרים, הרשו לעצמם, בשנים האחרונות, זריזי־עט “כל־יכולים” להרוס להיכלו, כלשונו “למה שתם על נוי, לחדש בו חידושים, רזי־דרזין”, גילויים מרעישים, שלא היו מעיזים לעשות, לו ידעו שזה עלול להגיע לידו, לאזניו.
על גדולים ומובהקים כוכבי־לכת באופק שמיו, – כעל המון בית־ישראל, – זעמה שירתו “שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתכם, אללי, כי הייתי אסתרא בלגינתכם” על רבים מ“מעבדיו” “ביאליקולוגים” כיום, היה פשוט גוער: נודניקים, תנו לחיות, ולנשום!
על מבקר אחד, קנאי לאידיש, אמר לכותב השורות: “האיש הטוב הזה כתב עלי ספר, לפני עשרים שנה, באידיש. הוא מגרד אותי במקום שלא עקץ אותי מימי”… כיום הותרה הרצועה. אין שלטון בבור גם לארי המת…
בעטיו של הזמן וייחודו בלוח, נוספו, בעיקר בעתונות, מוספי־שבת־וחג, מאמרי־סרק ומחקרי־הבל. דקדוקי עניות מסביב לפכים קטנים. מהם ב“גזירה־שוה” “ובקל־וחומר”, ומהם “במה־מצינו” ומה לא מצינו. ואם לא מצינו הרי דבר זה למה. וצריך לימוד… וכתיבה.
מילא, כיון שסוף סוף אין בזה משום איום לשלום האזור, אין מקום ל“אינטרוונציה” במוסד העליון, העורך את השלום בעולם. ביאליק זכה למה שלא זכה אף אחד ממשוררי ישראל הגדולים, בכל התקופות.
על ר' יהודה הלוי חלפו עשרות דורות עד שניערו ממנו בשלשה הדורות האחרונים את אבק ההעלם והשכחה. ראש המנערים והמחייה היה הוא, התלמיד הגדול ח. נ. ביאליק.
“רק כשני יובלות – כותב ביאליק – בהקדמתו לשירי אבן־גבירול, הוצ' “דביר”, תרפ”ד, – עברו, מאז החלה החקירה והדרישה בשירת ספרד, ועדיין לא זכינו לדבר חשוב. אף הדיוואן הנפלא של יהה“ל, הוצאתו נמשכה כשלשים שנה, וכך עלתה גם לדיוואן של רבי שמואל הנגיד, שירת רמב”ע כולה בחוץ וכו' וכו'".
על ביאליק יש לנו ספרות עשירה, רבת פנים ותוכן. חקר ודעת – והיא רצופה אהבה והודייה על כל הטוב אשר הנחיל לנו. מי ממשוררי ישראל ראה עולם כזה בחייו. ואת מי העלו וכיבדו ככה אחרי חייו?
דומה, שגנזי ביאליק מלאים וגדושים כיום מזן אל זן. מה שחסר, זו היא ביבליוגרפיה מלאה ומקיפה. שכל מי שירצה ינוע למקורות וימצא את מבוקשו. (זה שמענו, מקצתו הולך ונדפס ומקצתו הולך ונערך ע"י אמן הבית, זה אשר לא מש ולא ימוש מתוך האוהל – מר אונגרפלד). ואחרון אחרון – זו היא הוצאה אקדמאית ממלכתית, מטעם חבר מומחים כל אחד במקצועו, לכל מה שיצא מתחת עטו. יבואו אלה וימתחו קו. יסגרו את המעגל על ה“שיטה מקובצת” של המו"לות, צירופים, במגמות מסחריות, צירופי צירופים במגמות מסחריות טהורות.
תבוא זו “הכתיבה לדורות” החותמת וסוגרת את ה“קנון”. על זה דובר רבות ולא נעשה מאומה. בורחים מן הכבד לקל.
ולסוג הקל – – – לעיטורים וקישוטי־כלה שייכים גם הספרים – לפחות שנים מהשלשה – שהם לפנינו. מחשבה נאה ישנה, כוונה טובה לא חסרה, אבל אין אלה מצטרפים למעשה יצירה, חדשים. הספר הראשון בזמן, לפי פירסומו, “הקשיש” בגילו, הוא: “ביאליק היה אומר”1 .
מר בקר התמחה במקצוע זה של ליקוט דברי חכמים ואף גילה הבנה וטעם מעודן בזה. כינוס “המסות”, יחד עם הד"ר שפאן, עבודתו החרוצה בעיבוד דמותו ומסירת יסודות משנתו של בן־גוריון ואף עבודה זו, הם עדים נאמנים על כך.
אלא – – – שבמקרה זה, מקרה של ילקוט ביאליק, אין החומר נשמע לבעל המלאכה. הוא “מכשיל”. עושים לו עוול לביאליק אם בוררים ממנו את “הנקודה” שהיא, כביכול המסכמת. וניסוחה הוא ה“פואנטה”, העוקץ, שהוא כעין מכתם או פתגם. האמרות הנפלאות האלה ניראות אמנם כ“צימוק” בתוך העוגה – אבל הוא, צימוק זה, בתוך עיסתו יושב, והוא בנותן־טעם לכל העוגה. אין זה “סוף פסוק” ואפוריזם. דוגמאות? הן רבות בספר, נקח את שלש ארבע הראשונות.
אדם. “כיון שיטה אדם מדרכו הסלולה מעט הצידה, אז פתוחים לפניו ארחות רבים, המטים עקלקלותם”.
אימרה זו מתוך המכתב הראשון באגרות המסומן “פה וולוז’ין, שבעה ימים לח' אלול, שנת תר”ן“, אינה יחידה בזהרה שם. מכתב אישי “ביוגרפי” זה שופע הברקות; רעיונות בחינוך, תיאורי הווי, ציורי העבר, שלו, בעיקר, ושל אחרים, קרובים וחברים ב”ישיבה".
והרי אימרה שניה מאותה האגרת: “רבות הנה המצודות אשר פרש השטן לאדם תועה מדרך השכל וצודהו למדחפות”, והן שתיהן מעורות ושלובות בגופם של הדברים (אגב – מתוך תיאור של “ההשכלה הארורה ילידת התפתה”) ואינה בחינת “מעי־עיוור” שם. או – דוגמא יותר בולטת, האימרה הבאה – אימרה חסידית בעש"טית “אם אדם חי את חייו החילוניים בטהרה, בצדק, ועל פי החוק, הוא עושה מעשה קדושה”.
ביטויים יפים מסוג זה פזורים במאמר “על י. מ. פינס” “בדברים שבעל־פה” בכל דף.
מדוע עלי לוותר על הראשית של משפט זה שהיא “אין בחובות האדם לא קודש ולא חול, וכל דבר שחובה הוא לאדם, הרי זה קודש”. או “לא השרה הקב”ה קדושה יתרה על היחיד על פי מוצאו ויחסנותו, אלא לפי מעשיו", או מה שבא בטכסט בהדגשה יתרה “רק מתוך מלחמה נבראה הסינתיזה העליונה של החיים”. וכו' וכו'.
חביבה היתה על ביאליק ההשוואה – ביחס לתוך וקליפה לבצל. יש, והלבושים, הקליפות והרבדים, הם הם “הגרעין”. זה הוא הירק או הפרי.
חנם ויפיים של אלה, הם בשלמותם, באיחודם, בכתיבתם. אם הנך מעבירם בנפה או מסננת, נמצאת גוזל את הרבים “מונע טוב מבעליו”. “הלכה ואגדה” וכן “גילוי וכיסוי בלשון”, ועל האגדה ומשנה לעם וכו' וכו', כל המאמרים המפורסמים האלה הם בחינת פסיפס, מעשי־תשבץ, של אמנות ואומנות. באמת יש והמלקט עומד על כך, מצטט שנים שלשה דפים ממאמר אחד… אלא… גם ניתוח פלסטי ניתוח הוא.
ספרות ביאליק נתעשרה בספר זה בלקט משובח אבל נשאר עוד הרבה “תוך” ושפע של “בר” בזה שהתחמק מתך הנפה.
הספר השני, הוא “שיר השירים”2 , 174 שירים מאת 135 מחברים ששרו לו בשמונה שפות מוכיחים באיזו מידה ביאליק היה אהוב ונערץ על המוני ישראל בכל התפוצות, שרו לו בבואו לליטא וחרזו עליו עם צאתו. והנעימו לו זמירות בפולין ופיזמנו עליו ביידיש ובפלאמית וב… וכו' משוררים גדולים, ופחות גדולים.
ספר זה שהוא כולו תום וחן, הוא ספר למתנה בחיים. כזה מגישים כשי לעצרת־יובל.
יותר משיש ללמוד ממנו הערכות על ביאליק, הנך מעריך אל ידו את המשוררים ששרים עליו.
אין פלא, שבעיקר הנך נמשך בספר זה לחרוזים של הפחות ידועים, משוררים לשעה, לעת־מצוא זו. ואף טירונים שירתם, וגם דילוגם, רצופה אהבה וטוהר.
ודאי, שניאור וטשרניחובסקי, פיכמן ושמעוני ועוד שני תריסרים של סופרים ומשוררים יבל"ח, ידעו לשיר עליו שירי־תפארת יפים בחייו, וידעו לעשות זאת במשנה כוח ויכולת־יצירה לאחרי מותו. הם משוררים.
אין אפשרות להביא אף מקצת מהשירים של המשוררים, ששמם לא הולך לפניהם.
מלאי־ענין הם המוטיבים השונים, שהניעו את אלה לקחת את הכינור ביד.
ישנם שירים שחוברו בימי השואה או מיד אחריה. רבים היו שם אלה שהגו בו ובשירתו במצעדם האחרון או בבונקרים. שמות השירים שלהם הם “לו היה ביאליק קם מקברו” או “ביאליק בלילות בגיטאות” וכדומה. השורות מזדקרות כידים גרומות לשחקים הנעולים. לו לפחות היה חי הוא, היה נשאר לעולם ספר “איכה” שני “על העם ההרוג” לפיו יקונן בית ישראל לעולם, על השריפה אשר שרף ד'.
מוטיב שני הוא דבר מותו בנכר – – – ו“הארון” השוכן שם בעלטה, בעמקי בטנה של האניה הצפה. שמות השירים הם “מים של טריאסט אל ים יפו” או “ספינה מהלכת בלב ים” “ויהי בנסוע הארון” או “הוא נשא באנשיה”. הנעימה היא: רטט של חרדה, אהבה ויראה “אל חופי מולדתו של הקברניט, הקברניט המת”.
מוטיב שלישי המגרה את דמיון היוצרים הוא חיבורי “שיר משירי ביאליק” שמות השירים הידועים, משולבים ומשובצים בשירם הם.
המשורר, במקרה כזה, בטוח שחלק משירו זה יצליח בוודאי. והוא שר – – – “לתיקון חצות” “המתמיד” התעורר. מ“הרהורי־לילה” עוד נפשו הומה. “לבדי” נשארתי התעצב וישורר “אל הצפור” “שירה יתומה”. וכך בבנין כזה הוקמו וגם נצבו 11בתים. "מעריצי ביאליק (קרי מ. אונגרפלד) קשרו ביחד קשר לכתר המשורר אבן־חן קטנה נאה, עוד אחת.
הספר השלישי “קונקורדנציה לשירת ח. נ. ביאליק” (מאת א. אבן־שושן וי. סגל, קרית־ספר ירושלים תש"ך), אך זה הופיע בשוק הספרים והוא מסוג של ספרי־יסוד, מאורע בכל ספרות של עמי־תרבות גדולים, ובמיוחד אצלנו.
זכינו בשנים האחרונות לקונקורדנציות הידועות ממוחו ועטו של הגאון היחיד, המנוח ח. י. קוסובסקי ז"ל.
הנך משתומם להתמדה זו, לזריזות, לכח־עבודה של יחידים שיושבים אצלנו חבויים באהלה של תורה, עמלים כנמלים. לפתע הם מפתיעים אותך מעין – – – “הנה נשלם כור האטום, הוא על נחל שורק” או “הסתיימה הנחת הצנורות בקוטר של – – – מאילת עד וכו'”.
הופעה זו כשלעצמה משמחת היא בדור זה, שהוכתר כדור ה“אספרסו”; שחור, מהיר, מר, רותח וזול.
אלא (הוי, ה“אלא” ו“אבל” הזה!) העורך, מר אבן־שושן בטוח, שהגיעה השעה שייעשו אוזניים לשירת ביאליק במתכונת של קונקורדנציה מעין אלה שנתחברו לחלק מ“ספרות הקודש”. ודאות זו, דומני, חסרה לרבים משוחרי תורה וספרות ישראל, עם כל הערצתם לשירת ביאליק.
לא רק מפני שחסרה לנו עוד קונקורדנציה לתלמוד – היא בראשית העשיה ובהיעדרו של בעל המלאכה – למדרשים, לספרי ומכילתא, לילקוטים לסידור תפילה לשירת ספרד הגדולה, גם זה אבל לא רק זה.
מה שהוא נפגע בך בעצם ההחלטה שבעשיה זו – שאין איש מקטין את ערכה – דבר זה אינו ניתן להחלטת היחיד והזריז. זהו ענין של סנהדריה ספרותית – כנסת סופרים וכדומה.
כשם שחצוצרה אינה שופר, כך קונקורדנציה אינו ספר עזר לתלמידים. זה אינו מילון.
השם הזה בהגדרתו הלועזית צמוד כיד ואוזן לכלי, לספרות קודש. מימי הראשית של ספר זה, ימי ר' יצחק נתן ב"ר קלונימוס זהו ספר ההולך שלוב זרוע עם ספר שרוח העם מקדשת אותו. גדלות־יצירה ורוממות עליונה של כשרון, אינם מספיקים. ספר זה משמש ומדריך בספרים מסוג זה – שאם הם נופלים מרימים אותם ומבקשים מהם סליחה בנשיקה.
מענין, שהמניע הראשון הקדום “לרכז את הפסוקים מכתבי הקודש” היה דתי “בכדי שידעו חכמי־ישראל מה לענות לכומרים שהתווכחו אתם”.
על הקונקורדנציה שומה להוכיח “את ההוראה האמיתית של המלים מתוך השוואתן למקומות אחרים”.
מימי הקונקורדנציה לוולג־אולה לפני שבע מאות שנה. זהו מעין “היכל הקודש”. וזה שמו אצלנו. חז“ל הגדירו את השם ‘סופרים’ שהם סופרים ומונים כל אות ואות בתורה “חשבון פסוקים של תורה הוא ה' אלפים תמ”ב, של נביאים ט' אלפים ורצ”ד, של כתובים ז' אלפים תתק"מ ובסך הכל – – – אף המחברים שלנו מתנבאים בסגנון זה. לא נחה דעתם עד שמנו וספרו "מילון שירת ביאליק כולל 5637 מילים (חסר רק איזו “וסימנך” מעין “מופים וחופים הכו בתופים”).
רבותי, יש גבול לחריצות וזריזות! זו היא שאלת יסוד של גבול שגבלו בתפיסה בין קודש וחול – תפלת “ההבדלה” היא, “ההבדלה היא, בחונן הדעת, מטבע בשם ובמלכות” – דעת יחידים אומנים ומתמידים אינה מספיקה.
דברי בקורת אלה הם על “השער”, על העקרון ולא על ההוצאה לפועל. יש שמציצים ונפגעים לפני שנכנסים לפרדס.
(כ' תמוז תש"ך)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.