(עם “מבחר כתבי שמואל קופמן”)
לא פני דור אחד נשקפים אליך מתוך צרור הדפים, ספרו של שמואל קופמן, שהובא לדפוס, במהדורה מורחבת, ע“י אביו ר' יהודה אבן־שמואל, אלא דומה ששלושה דורות, לפחות, של ישרים, תמימי־דרך וטובי־עין־ולב חברו יחד ו”שיתפו פעולה" להנחיל ולהוריש מורשה לנין, לנכד, לבן. דורות קיפלו הגות, שאר רוח, חסד וחן, לעיצוב דמות דיוקנו של הילד, “העלם בהיר־העיניים”, שמואל קופמן שנפל באימוני הכשרה, במסיבות גורל והשגחה עליונה – בהסתר פנים.
סבא הזקן, “ר' פרץ הליטאי” 🔗
דמותו לא נמסרה לנו ישרות, היא ב“רקע היסוד”. מתוך צירוף של קווים יחידים בודדים בשנים שלושה דפים בספר “זכרונות” של סבא, ר' שמואל קופמן ז"ל. ספר נפלא זה, שהמשפחה הוציאה לאור לפני כמה שנים, קורע אשנב לנפשו העדינה של הנכד, נושא שמו.
בעל הזכרונות, מעלה בעקיפין דמות אביו ר' פרץ, תוך כדי ספור על ראשית צעדיו הוא, עם שחר ילדותו.
גם מתוך המעט הזה מציץ דיוקן קורן באור צנוע, משל נרות שבת, נרות חלב בפמוטי נחושת מבריקים אור של שבת.
ר' פרץ הוא בעל־בית מכובד, מקבל משכורת כגזבר במשרפות־יי"ש. אבל, כנראה, אין זה מספיק אפילו בעיירה קטנה, ששמה כאשטשיוואטה, בשביל לקיים בית ולגדל חמשה בנים ובת.
האם, עקרת הבית ואם הבנים, צריכה להיות גם אשת חיל. היא עומדת בחנות של מכולת וטבק, עסק “כל בו”. הפרנסה מצוייה וה“שפע” רב, אבל אינו מספיק כדי שכירת עוזר־משרת לחנות, ומוכרחים להוציא את הבן שמואל, שלא גילה אז חיבה יתרה ללמודים, לעזור לאמא בעסק.
הפתרון נמצא, לכאורה, אבל הוא השרה מועקה ועגמת־נפש בבית. ראש דאגתו של האב היא חנוך של תורה לבנים, הוא עוד לא השלים עם העובדה שבן זה יישאר ללא תורה.
השם המבעית את הבית, אבי המשפחה והאם – הוא התואר “עם הארץ”. מפלצת־פחדים זו רובצת לפתח ביתו של ר' פרץ. שמואל נותק מהחדר, הוא הוא המועמד במשפחה ל“עם הארץ”. שלשלת היוחסין של המשפחה מונה חוליות וטבעות עד לרש“י – וממילא עד ל”דוד המלך" ובכל אלה אין ב"ה, עד היום, אף “בעל מלאכה” אחד. אין לר' פרץ כל רצון להיות הראשון המתחיל בזה.
הוא, איפוא, מדבר על לבו של שמואל לחזור ללמוד תורה, מוסר אותו ל“מלמד” הטוב ביותר בעיירה.
ההוא, ה“רבי”, אמנם מהסס בראשונה, שמו של התלמיד החדש אינו הולך לפניו – בכל זאת הא נפתה לבקשת האב ומקבלו. מתוך רגש של נחיתות, כנחשל ומפגר, הוא עובר את סף ה“חדר” – והוא, כר' עקיבא בשעתו, בוכה כנראה על האותיות הזעירות, המרצדות באלכסון, והן נקלטות על הלוח החלק. החלק מתאמץ, מתמיד ומצליח, לאשרו של האב אין גבול. הסכנה חלפה.
ר' פרץ מכין ומכשיר את הבן, שנולד לו כאילו מחדש, לקראת “בר־מצווה” שלו, יום קבלת עול מצוות, נוסף לעול התורה. מבחינה חוקית, כאילו נפטר האב מענשו שלזה, מסר אותו לרשות “יצר הטוב” שנלווה אליו כשושבין־תמיד מהיום והלאה, אבל עין־אבא נשארה פקוחה עליו גם בעתיד, בחנוך והדרכה. זהו כמעט כל מה שידוע לנו מתוך ספר ה“זכרונות” של הבן על האב. נשאר אולי להוסיף עוד קו ל“אפיו” של זה. יש לו “גבורה” לכל מה שנגע ל“לצון”, “בית המקדש” ו“ירושלים”.
הוא בוכה “בכייה גדולה” על חורבן בית המקדש, “שואג כאריה”: “מתי תמלוך בציון”, ב“קדושת” שחרית, בשבתות וחגים, ומשורר בכל ערב, יחד עם ה“מקהלה” הפרטית שלו: האם, חמשה בנים ובת־יחידה, בלילות ה“סדר”, את ה“לשנה הבאה בירושלים”.
סבא, ר' שמואל קופמן 🔗
בעל ה“זכרונות” עולה בסולם המעלות בכוחות עצמו. נמנע טוב אם לא נספר על ההכשרה שלו לבר־מצוה, אותה הזכרנו קודם. הוא יודע לספר על טבילתו במקוה, שהיתה ממש מעין טבילה של גירות, צירוף למשפחת ישראל.
מתקופת פעילותו כעוזר בחנות, “חסך” פצעים על אצבעות רגליו, וחבר מה“חדר” מתנדב לשאת אותו למקוה, ומשם לבית־הכנסת, להניח תפילין. הוא טובל במי המקוה הקרים כ“ו טבילות כמספר “הוי”ה”, ומכוון את לבו ל“זרוק עלינו מים טהורים וטהרנו”.
איך ר' שמואל זה גדל, היה לאיש, נשא אשה, גידל וחינך ארבעה בנים ובת, לתורה, יראת שמים ואהבת־ישראל, שלח ידיו במסחר, ולא בלי הצלחה, וכו' – כל זה יש לקרוא ב“זכרונות”. הכל חרות בחרט אמת, ומסופר בענוות־רוח ובפשטות. כל המסופר כאילו אומר: "על מה יש פה להכריז ולהודיע? רבים עברו אורח חיים זה, כך הם “אורחין דגוברין יהודאין” בדורות ההם – – – מי בפחות ומי ביותר הצלחה.
ודאות כלכלית איתנה, ללא סטיות, שלטה בעולמו של היהודי הנאמן, וזהו – –
אם היה משהו מיוחד באותו ר' שמואל קופמן ז"ל, הרי היה זה בתכונותיו האישיות. ביחוד שבמזגו הטוב.
נאמנה עלינו עדותו של הבן, ר' יהודה אבן־שמואל: “נשמת אבא ז”ל לוקחה מהיכל הזמרה, והזמר ליווהו באושר ובצער“. התהלך יהודי בעולמו של הקב”ה, והוא אפוף שמחה, שמחה לקראת יום חדש ההולך ומפציע; שמחה לקראת מאורות שזה רק נוצרו וגלגולם מנסר בחלל. רגשי הודייה ממלאים את חלל הלב על “ברכת התורה”, שזה רק העלו שפתותיו,. מתהלך יהודי שרוי בשמחה ובמאור פנים על זכות זו שניתנה לו לראות את הטוב והיפה בעולם שהוא “חסד ייבנה”.
נסתפק פה בזה שנביא מתוך הספר את “סדר היום” “צעטל־קטן” זה של יהודי “העסוק כל היום” – והוא בן שבעים.
הבוקר מתחיל בקיץ ובחורף משעה 5. מעירים את השחר וצועדים – כשור לעול, “עם המלך במלאכתו”.
ככה, יום עבודה מלא. מסתבר שהוא לא רק מדושן עונג עצמי, מתפנק ברגשותיו. הוא גם נושא בצער ובסבל של הזולת. יש בכתביו עוד “צעטל־קטן”, והוא, “חשבון המעשר”, מעשר מרווחים? הכנסות ממניות? מניירות ערך? לא! הוא מפריש מעשר מכספי התמיכה שהוא מקבל מבניו מאמריקה ומלונדון. הוא מחלק מה שמחלק ורושם: “נשאר –ת”י מ“מ” (תחת ידי מעות־מעשר…).
כזה היה סבא, אבי־אביו של הנכד – אף הוא שמואל קופמן.
בית אבא 🔗
מה היתה השפעת בית אבא, בית ד“ר יהודה אבן־שמואל, על הבן? מה חלקו של אבא נוטר הפרי שנשר מן העץ במלוא עסיסו, בסערת אימים? זה צרור ב”מבחר כתבי שמואל".
קשה להגיד שהכל התגולל בתוך הבית, והילד גרף מלוא חפנו מהמוכן והמוגש לו. החסידות השכילה לעמוד על סוד שקידת הורים, אבות בעלי מוחין עילאין, למשיכת נשמה סגולה, ממקור מחצבתה, מ“היכלי נוגה”.
ספרות החסידים הראשונים משתמשת בהגדרות נאצלות ל“הסבר” מחשבה מופשטת זו. הם מדברים על שבירת הכלים של עולם הבריאה. אלה הופכים “להיות כסא אל הטוב, והכל טוב גמור”. הם יודעים על “מציאת וגילוי שורש החסד”, בחינת “ונשמות אני עשיתי”.
לא מעט פחדה תורת תלמידי הבעש"ט מחלקם של שני השותפים, אבא־אמא – בעיצוב הדמות, המשותפת לעוד שותף – השלישי. בפרשה זו, פרשת “קדושים” מסביר אחד מגדולי החסידות, כמעט בדרך הלצה, את הפסוק: “קדושים תהיו, כי קדוש אני ד' אלקיכם”: מצדי אני אין לי כל ספק שתהיו קדושים, “כי קדוש אני” – “איש אביו ואמו תיראו” – אך יש מקום לחשוש לחלקם של אלה. מסתבר, שישנם, כנראה, שותפים המשקיעים אף את חלקם הם בצדק.
הנך תוהה לאותו מיזוג האויר שההורים – אף, והרבה, אמא זו ע"ה במשמע – הצליחו להכניס בחכמה זו שלהם, למען טפח וגדל גידול רך וענוג זה.
הנך נעזר במאמר חז“ל – חמדה אינה יכולה להיות כולה מחמדים למטה, אם לא היתה מראשית ברייתה גם אהובה למעלה. בחינת “משכתיך חסד”. ודאי, הרבה חסדי־שמיים עושים. הנך מהרהר הרהורים אלה כאב, כהורה. יש להבין איך משיגים את זה. מה יש לעשות, כדי שתפילה זו שאנו בולעים אותה בר”ה בהעלם אחד: “יוצרי הבינני מורשה להנחיל”, לא תהיה תפילת שוא?
חינוך, חדר ילדים טוב, מחשבה וכובד־ראש של הורים ומורים? ודאי הרבה עושים ופועלים אלה, אבל הרי גם כחות אחרים, רוחות פרצים של בית־ספר ורחוב, חברים וספרים, פועלים על הנפש הרכה של הילד. והרי התריסים מסביב לשמואל לא הוגפו. הוא ידע שמחת ילדות וחדוות נעורים. מילדותו הרכה מטייל הילד בפרדס ההתפעלות – הוא מתהלך, כסבא שלו – בדרכו וניסוחו הוא – עם היופי בטבע, ביקום, בהתרועעות עם חברים ובקריאה בספר.
באחד ממכתביו לבחירת לבו, לזהרה, הוא מציין בצער שמילים כ“אהבה” “קדושה” ו“יופי” נעשו תפלות, נדושות: נשתחקו מטבעות זהב אלו משימוש מופרז, אבל יש להחיות אותן ברוח נכונה, והוא כותב: “מלים אלה היו לי בתקופות שונות לסיסמאות. היתה תקופה של המילה “טוהר”, היתה תקופה של “יופי”, והיתה, בין עוד אחדות, תקופה של “אלקים”. האיחוד הגדול של כולן היה אלקים. הגעתי אף אני אל סופו הנעלם של מקדש נעלה זה של אמונה. ועמוקים הדברים ורבים כחול אשר על שפת הים”.
בקריאת רשימותיו, מסותיו, דברי הגותו ושירתו, הנך נדהם, לגילוי כל אותם הסיפים הנעלמים, אליהם חתר והגיע הילד, העלם.
ותורשה לרושם הטורים הערת ביניים – העט נרתע מחשש שרשימה זו תיהפך תוך כדי כתיבה לסקירה על ספר, דבר שהוא בניגוד גמור לרחשי הלב.
אם יש משהו מ“מגמה” מחושבת בשורות אלה, הלא היא, כאמור, הרצון להגיע לסודו של חנוך כזה שהוא עוד, כנראה, במציאות גם בנוער שלנו: להשיג, איך הצליחו לרקום מסביב לבית אבא, רקמת אהבה כזו בלב הילד, עד לגיל הבגרות, מתוך רציפות ואחידות הרמונית; איך הדליקו אבוקה זו, לאורה התהלך, והיא הרנינה אותו גם בפגישה גורלית זו עם זהרה! עם כל אשרו הגדול, בהנץ אהבה זכה זו, הוא מבצר לעצמו פינה חבויה באהבה לאבא זה, לערכיו ונכסיו – למורשת אבות. הוא מחלק עם זהרה שלו את רגשותיו לבית – זוכרת את, איך הגדיר אבא את רגשותיו לגבינו, איך ידע במבט־עין אחד לראות “את הטובה המתרחשת בחיינו”.
פרקי שירה פזורים במכתבים שלו לבחירתו – אגב, פגישה זו של “שני עפרי־חמד מהררי יהודה”, העלילה וסיומה הגורלי, מחכה לעט של משורר מחונן שידע לספרה, לשוררה, ולהנציחה לדור.
שמואל קופמן חי ב“שעות עמוקות” וארוכות בימים כפולי שנים, את חייו הקצרים.
חסד עשה אבא זה עם רבים, והם אלפים מבני הנוער, הגדל וצופה בקרקע זו, בהקימו יד לבן יקר זה שלו במגילת ספר זו. “מזכרת לימים קצרים גדושי לימוד ועיון, הגות ורחשי־לב, מעשים וחזון, חזון אשר לא בא”.
(תשי"ט)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.