מאה שנה להולדתו? הלא זה רק השתאו על פלא ונס קיומו ומציאותו, כאילו היה הוא יליד בן הזמן, בן המאה הזאת. בן המחשבה והמעשה של הדור, דור אחרון, והנה מאה שנה!
דומה, שביחס ל“פינומן” יהודי זה ששמו סוקולוב, יש להתחיל בספירה של שנות חייו בעולם, מאותו היום בו ראה אור לראשונה.
אי־אלה סימני תחילה וראשית של תכונות וסגולות, כשרונות וחריצות, ואולי אף משהו מזה, שעתיד יהיה להיקרא פעם בשם יידע, כבר היו – ולו כגודל ראש סיכה, קופה של מחט – גלומות וגנוזות בעולל זה, בעודו בחיתוליו.
הוא נולד, לא רק כשכלו לו כל חדשיו, בהילו נרו על ראשו. אם היה מי שהוא שהתחמק בזריזותו ובפיקחותו, באימרה שנונה, מידו של המלאך, שהתנקש בלימודו, ובא לסטור לו על פי ולהשכיחו, היה זה סוקולוב.
אם היה מי שהוא – כמסופר על שונים – שבירך “שהכל נהיה בדברו” לפני כל “סיאנס” של יניקה מחלב־האם, היה זה – יש להניח – סוקולוב. אז בתקופה ההיא, היה בוודאי עוד “העילוי מפלוצק” ניזהר מאד מליהנות ממשהו בעולם הזה בלי ברכה.
רוצים בזה להגיד, שבמקרה זה, מוכרחים להיעזר בתוספת שנים, “ביבוא” של יין מאיזה מקור של “לפני”, אחרת, איך מספיקים? הוא בא וקסת ונוצה ועט־סופרים בפיו, ובתא המוח כבר נעצמו גופיפיות מהם ילוש השכל את עיסתו, והיד כבר נטויה היתה בכוח־נעורים ובטעם זקנים, תמיד בשניהם כאחד, מתוך חלוקה הרמונית.
האני הקיבוצי 🔗
אחד מספריו האחרונים, לפני הזינוק האחרון בהשגת השיא ב“אישים”, פירסם סוקולוב ספר בשם “האני הקיבוצי”. דומה, ששום הגדרה אינה הולמת אותו עצמו כהגדרה “יהודי עברי קיבוצי”. אפשר להגיד שלא נשארה אף תכונה אחת יהודית שרשית, גזעית, נאמנה לשרשה ומחצבתה שלא היה משהו ממנה בתוכו וברו של סוקולוב.
הוא היה המוצג של “איש יהודי” בעולם. לו היתה תערוכת עמים – במוצגי יחיד – היה יכול הוא להיות אותו היחיד, לראווה.
באחד המאמרים שלו ב“אישים”, הוא מביא את דברי היפוליט טן “שכל אדם גדול הוא פרי גזעו, פרי סביבתו, פרי זמנו, או פריים של כל שלושת הגורמים ביחד”.
זהו סוד הרכבו הוא! רבדיו ושכבותיו נערמו בשיתוף פעולה של כמה דורות. כל אחד הערים מעפרות זהב וגרגירי חולותיו על קומתו הוא. והוא, שומה עליו “לחיות בבת אחת את כל הגילים” והתקופות האלה.
מכאן, שהיו סתירות ונבכים, תעיות ותהיות, הן ואין, אבל אלה לא היו ניגודים, קרעים נפשיים. כמה וכמה קולות אדם, מקהלה של תרבויות ולשונות ותקופות ודורות, דיברו מתוך גרונו היהודי־“המשוכלל”.
מכאן השפע בהגדרות שיעור קומתו, ישותו ומהותו. הוא, “סופר אוקיינוס”, כהגדרתו של קלויזנר והוא “האירופי הראשון” בעתונות ובספרות כהגדרותיו של פרישמן. הוא “אחד קדמון” מעין “פחד־יצחק” או החיד"א כהגדרתו של רב צעיר, ואולי הוא אחד “מסבי דבי אתונה” כהגדרתו של אחר (– רבי נחום סוקולוב מאתונה?).
החיד“א! היו בו באמת הרבה קווים מזה האחרון – רבי חיים יוסף דוד אזולאי, השד”ר הנוסע והמקובל, יליד ירושלים; הבולט בקוים אלה הוא האהבה שלו לנסיעות.
באחד ממכתביו לראובן בריינין, הוא כותב: “אנשים אחים אנחנו גם בנטיה לנסיעות תדיריות שותפים אנו. סגל לך את מנהגי משנים רבות, לנסוע ולעבוד עבודה ספרותית בדרך. אל נא תהיינה הנסיעות ביטול־תורה, אלא קיומה, העשרתה והעמקתה”. ולד“ר נאכט הוא כותב, עם פרוץ המלחמה העולמית – הרי אני ניצוץ תועה בחללו של עולם, וגורלי כגורל עמי המטולטל והמנודנד, העולה לכוכבים וחוזר ויורד עד לעפר”.
זכורה לכם המסה הנפלאה ב“אישים” על צוויפל. דומה שבשפע אהבה, כשרון ויכולת ביטוי כזה לא כתבו אצלנו עד לסוקולוב. זהו אולי לא מפני “שזאת היא אהבת נעורים שלא תמחה” כי אם מפני שהרבה מהגדרות על עצמו הוא הריק במסה זו על צוויפל, הוא מצא בו את האילן השתול על פלגי מים שלו.
הוא מכריז עליו כעל “הרבי סבא” שלו, שעדיין טועמים בו טעם של רעננות לאומית עברית, כלשד השמן “והטל היורד על הרי ארץ־ישראל, טל־של־תחיה”.
בשטף דבריו הנפלאים במסה הנ“ל, הוא מגיע לדברי חזון על השפעת סופרי הדור ההוא, והשפעתו של צוויפל במיוחד על ספרותנו החדשה. והוא אומר: “אפשר שהשפעה זו תלך ותתמעט. אבל אם תכבה גחלתו של צוויפל אז יהיה זה הכיבוי הכי נהדר, כי שני דרכים יש לכיבוי גחלתו של סופר: או על ידי היותו מנוצח לגמרי, או על ידי היותו מנצח גמור. יכול סופר לעבור ולהבטל כפי שהתהו־ובהו עברו ובטלו משנברא העולם, ויכול סופר לעבור ולהבטל כמו ש”רוח אלקים”, כביכול, שהיתה מרחפת על פני המים חדלה לרחוף, אחרי שגמרה בריאת העולם". דומה שהגדרה יותר קולעת על סוקולוב קשה למצוא בכל המון המאמרים שנכתבו על סוקולוב והשפעתו בספרות.
בני־דורו 🔗
בהוקרה ובהומור שנון תיאר, בכל הזדמנות טובה, שבאה לידו, את בני דורו, דור ההשכלה. הוא ידע והכיר את עצמו כי אף הוא ביסודו אחד מהם, בשר מבשרם, ואף פעם לא ניער את חצנו מהם.
הוא ידע בדיוק את התמימות שלהם הגובלת עם בטלנות בימינו אלה. אבל הוא ראה את זה כשלב הכרחי, הופעה טבעית כמעט, והוא כיבד ואהב אותם אהבת אב ואח גדול.
באחד ממאמריו על עתון “היום” הוא כותב: “כל העברים, מקבלי “היום” ברוסיה, היו גאים על זה שאותו מחלק הדואר, הדוור, בעל השפם, שחילק את ה”רוסקיע־ווידמסטי“, באותו הנרתיק שלו, החזיק, הביא וחילק את “היום”. אתחלתא דגאולה ראו בזה. מלכות”. תום־לב נוגע עד הנפש!
הוא ראה את “המשכיל” שהוא נטע ירוק כולו שלנו. המשכיל הזה הוא־הוא “העילוי” הוא הוא האבטודידקט, שידע צרפתית מתוך זה ששינן בע“פ את ה”לא־רוס“, כל המילון, הוא הוא הממציא, המטיח את ראשו בקיר, ומוצא לאחר מאמצי נפש ורוח “פורמולה” שהיא ידועה ל”גוי“, תלמיד הגימנסיה במחלקה השביעית. זהו הלא התוכן של ה”פרפטום מובילי" שחסר לו רק בורג קטן אחד ואז יופתע כל העולם. הוא הוא גם שיגיע באמת לתגליות מפתיעות אם כי במאוחר מדי ובעקומות מדי. כך צריך להבין ולקבל אותו, את “הילד החוקי” הזה במשפחה. בתקופה ידועה הירבה סוקולוב להתלוצץ על החידושים המשונים של א. בן־יהודה שפסל כל משפט ספרותי יפה אם זה הזכיר דגם של חצי פסוק מהתנ"ך.
הוא, כשלעצמו ידע למצוא את הסגנון ההולם שהוא למענו “שביל הזהב” בין “מושל בגאות הים ודכיו” שזהו אדמירל, לבין “האותיות נקבצו יחד אחד באחד, יתלכדו ולא יפרדו, איש לאחיו יאמר חזק ואמרו לדבק טוב” וזהו דפס דפוס. (תיאורו של הרלב"ג בס' “מלחמות”…). הוא לעצמו ידע כתיבה צרופה עברית, חדשה ושרשית כאחת, מהי. ידוע הסיפור שלו על ה“דרושקא”: זכורני, שבימי ההשכלה קיבלתי מכתב, שבו הזמינני אחד מידידי, הכותבים צחות, לבוא לביתו בשביל ענין נחוץ. והוא כותב שהוא שולח אלי “עגלה קלה משרכת דרכיה” ומפציר בי לבוא אליו חיש קל בצבים ובכרכרות. חשבתי – כותב סוקולוב – שאיזו קאוואלקדה, או שיירה של מרכבות־הוד עומדות לפני ביתי. ואמנם הבטתי דרך חלוני בקומה הראשונה והנה “דרושקא” נוסח וורשה מהזמן ההוא עומדת לפני ביתי. הוא שאל כמובן לידיד על כך: “למה חרדת עלי את החרדה הגדולה של צבים וכרכרות, בשל דרושקא קטנה? עונה הלז, מה לעשות? אין בתנ”ך שם אחר לדרושקא". סוקולוב מספר באריכות שרצה להוכיח לידיד זה שאפשר, באין ברירה, גם להשתמש במילה “דרושקא” והיא אפילו – אם רצונו בכך, קרובה למילה העברית “דרך” וכו'. ענה הידיד: “לא אשחית את השפה בעבור הדרושקא”. כך שהיתה אצלו תקופה של היתר לשימוש בברבריזמים לועזיים עם הצורך. לא ארכו הימים והוא הכריז מלחמה נגד זה. החל לייהד כל הביטויים הזרים, קנאות הפוכה.
ב“מאזנים” פירסם סוקולוב מאמר בשם “מגפת המליצה הנכריה” והוא מזהיר על “התנוונות הביטוי העברי”. הוא מגיע אז לידי “קיצוניות” של “צירופים מגוחכים” – כביטויו של פיכמן – “עשתות־שאנן” זוהי – אידיליה, “יומספרא” – זהו – ז’ורנליסט, “שכל נבדל” – אבסטרקציה, “סדינים מצוירים” – גאבלינען" ואפילו עד ל“אתדבקות רוחא ברוחא” שזהו – “סוגסטיה”, הגיע. (עיין מאמרו של פיכמן בספר סוקולוב).
זהו בכ"ז אינו בגדר של סתירה. קשיא מסוקולוב על סוקולוב. הוא בשתי השיטות נאמן לעצמו. הוא מדובב שתי תקופות בגישתו, ששתיכן חיות בו במידה שווה. כזו בהרכבה היתה גם שפתו “גלמי ניב אדירים, גלים חומרים” שהוא רק הוא יודע איך לרסן אותם במידה ידועה, איך לכוונם. לפני מטה־הקוסם שלו נכנעו כל מעיינות תהום רבה.
במחיצתו 🔗
רושם השורות סיפר פעם דיברות ואמרות של סוקולוב, כבן־לווי שלו בנסיעה אחת של יום ולילה ברכבת.
שמורות בזכרון, ואף ברשימות עפרון, שיחות אתו בנסיעה אחרת, באניה מקונסטנצה עד לברינדיזי שבאיטליה. הוא נסע בלווית בתו. התיידד בדרך עם קבוצת כמרים חברי “אגודת חוקרי התנ”ך" שנסעה לחיפה, והרביץ בהם תורה. היה עייף וחלש מאד, ושמרנו על מנוחתו, אבל הוא, היה לו סדר יום עבודה מלא וגדוש, ומצא לו שעת כושר למשוך את מכיריו מבין הנוסעים, לשיחות תוך כדי טיולים.
כמנהל המשרד הארצי־ישראלי סידרתי לו את התא המיוחד שהיה באניה – שני חדרים וחדרי שירות – שהיה מיועד בשביל נוסעים ממלכתיים. אנשי הצוות פנו אליו בשם “הוד מעלתו” וזה היה מאוד לרוחו. הוא גם החזיק את עצמו ברוממות נעלה. נסיך. השיחות נגעו באישים אנשי ציבור מהצמרת הציונית.
כדאי להביא, עם הסיום, אימרה נאה אחת שסיפר לרושם הטורים מר ישראל גלבר. זה גם נתפרסם פעם אי־שם. הדבר הזה הוא מאד ברוחו של סוקולוב.
באחת העיירות במערב, הרסה הקהלה בית־כנסת ישן שלה, והקימה חדש ומפואר במקומו.
תוך כדי שינויים, הגיעו גם לבמה, שהגבאים עמדו לסדר אותה למעלה, כמינהג הריפורמים. זה עורר התנגדות אצל אחרים, ופנו אליו. הוא עיין בדבר ופסק: “אין לשנות את מקומה של הבמה. מקומה יכירנה לפי המנהג הישן באמצע”.
כשנשאל, איך הוא האירופאי והמתקדם, מגיע לקונסרבטיזם בנידון זה, ענה – יש לי יסוד עז בדברי חז“ל. בתלמוד – מסכת שבת – מובא האיסור של יין־נסך בהסבר של גזירה: “גזרו על יינם משום שמנם, שמנם משום פתם, ופתם משום בנותיהם – ועל בנותיהם משום דבר־אחר” (עבודה זרה). הרי יש לשאול מה פתאום קוראים חז”ל לעבודה זרה בשום מוסווה “דבר אחר”. הרי קיימת מסכת “עבודה זרה”. אלא כנראה שאז כבר לא היה החשש של עבודה זרה ממש, מתוך טעימת יין נסך, אלא שהם בכוונה סתמו לאמר משום דבר אחר. בכל דור עלול להיות אותו החשש של התקרבות לגויים וזה יתבטא בכל מקום ותקופה בדבר אחר, המסכן את האופי הלאומי של העם, ומזה יש להמנע. במקרה זה גם הבמה יכולה לסייע לכך. אף אימרה זו משקפת את עולמו הרוחני העשיר של יהודי גדול זה שבא לעולם לפני מאה שנה, קנה את עולמו מצעדיו הבוטחים הראשונים עד לרגעי נשימתו האחרונה – לפני מסכת “עירובין” הפתוחה כגאון הרוח והדעת, כאני יהודי־עברי־קיבוצי.
(1957)
עם המהדורה החדשה של “אישים” 🔗
שעה אחת במחיצת יצירותיו של סוקולוב סגולה היא, בדוקה ומנוסה, לעשרים וארבע שעות, לפחות, של חכמה יהודית ותבונה אנושית.
מקום מיוחד נתבצר ל“אישים” שלו, שהם אוצר בלום, מזווים מלאים, לטוב, לאנינות הטעם שבספרותנו. פקחות־ישראל שנונה, לומדות ודרוש, פלפול ומילי־דאגדתא. הויות העולם הגדול וחסידות, הכל הוא מעשה־רוקח – וביד קלה, מלאה ורחבה. הגדרות על סוקולוב? “סופר־אוקינוסי”, שאין המבט המעמיק ביותר חודר עד תהומם, מפני הרוחב והשפע שבהם" – אומר קלויזנר. "אשד מפלי־מים בצבעי קשת. כרכא דכולא בו – רבידוביץ.
ואולי, בכל ההגדרות האלה יחד יהיה משום מידה־נכונה, הולמת? גם זה אמרו כבר בספר היובל שלו, כשהיה עוד בחיים, וב“ספר סוקולוב” לאחר פטירתו.
לפיכך, אפשר להגיד שסוקולוב ניחן מאוצר החנינה ממרומים בבזבוז־יתר. אפשר היה, מתוך הקצבה וחלוקה צודקת, לחלק מאוצרותיו הוא, מכשרונותיו המזהירים ל“מנין” אנשים, ואלה היו תופסים מקומות מכובדים בין מדינאים, סופרים, עתונאים, מסאים, מתרגמים, בעלי־מסעות, אנשי מדע וכו'.
המיוחד ב“אישים” ב“לובר” הסוקולובי הוא זה, שבעשרים וחמשה הדיוקנאות האלה הסוקרים מזרח ומערב, ניתנה לו האפשרות לשחייה וצלילה במים עזים, והוא, כאמודאי מובהק, צולל ומעלה פנינים, דולה ומשקה.
נכנסים לתוך הספר ללא שיור, כמו שנכנסים לסוכה, ויוצאים מבושמים. דומה שישבת בסוד חכמים ונבונים. מושב “סינאט”. באותה מידה שסוקולוב הוא איש הטרקלין, איש לונדון, פריז ורומא, הוא איש פלוצק ווארשה. הוא בעצמו כל העיירה – הכרך היהודי: האב"ד, “יורה יורה ידין ידין”, השליח ציבור, המשכיל, הפילוסוף, הסופר, הרופא, בכל המצבים והמסיבות הוא נשאר נאמן לעצמו. לאיזור האדם ואיזור התרבות. חומר מהם קורץ. הוא נשאר באהבה עזה ליהודי השלם עם עולמו, תורתו ומידותיו. את “מקור האור והיופי” הוא רואה, כעדותו, כיהודי.
הוא שהיה יוצא ונכנס בטרקליני רוזנים ושרים, נשא ונתן עם גדולים מחכמי עמים, ידע להעריץ את היהודי השלם עם אלקיו. במקום אחד הוא אומר: “כשיהודי הולך אחר טבעו, כשהוא מסלק ממנו מה שהוא לו מקרה וטפל, בלבוש ונימוס, אז הוא יפה, לפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים”.
הדמויות שקסמו לו בגלריה זו הן אלה שפרצו את נפשם לקראת הגילוי של הגניוס היהודי. הגורל היהודי. אלה משרים עליו רוח של שירה וחזון, השתאות והתפעלות.
עינו החדה תופסת את הגילוי של היחיד הלאומי הישראלי גם בחיצוניותו של אדם. עליו הוא עובד במכחולו. ובצבעיו – “טביעת לשון, חיתוך הדיבור, קוי פנים קמטי מצח־רחב ו”העוויות ידים" – גם באלה אין מה להתבייש, גם זה שלנו.
לא נמנע טוב מבעליו ונביא פה אילו קטעים, הברקות ציוריות, שעם כל השפע התיאורי־לשוני שבהן, הן מעולפות חן קדום. הימים שלנו הם ימי שמחות לצפת, חג ל"ג בעומר, עשור לכיבושה, והנה תיאורי צפת במאמרו של סוקולוב על ר' נחמן מברצלב, שראה אור לראשונה ביידיש:
– – – “מי בנה אותך, עיר חביבה, ענוגה רכה, חיוורת, על בתי הרים. כמו קטע מקסים של יופי בדולחי, כמעט מסנוור, הדהימתני עיר זו כשראיתיה בפעם הראשונה לפני מלחמת התבל הראשונה. בלי משים עצמתי את עיני לרגע, ברצותי לספוג את המחזה, ולשמרו בזכרוני לבל יטושטש; רחפו לנגד עיני אותיות ספר ה”זוהר" דפוס לובלין שפ"ג, שנשתמר במשפחתי דורי־דורות, וזמזמו באזני שברי־קולות של החסידים, ששמעתים בילדותי מסלסלים אמירת זוהר “המסוגלת לנשמה”…
“אם חברון היא פרשת חומש וטבריה מסכת, מרובת פרקים, ממסכת הש”ס, צפת היא ספר “הזוהר” שנתבשם. ישב לו ספר “הזוהר” במרומי סלעים על ראש פסגה, ובני משפחתו מסביב לו: סתרי תורה וספרא דצניעותא. ומדרש נעלם, ורעיא מהימנא ואידרא רבה ואידרא זוטא – זאת צפת. דברי הימים שלה הם מחזה קסם מלא תמונות מסתוריות, מפליאות ומלבבות ועל כולן פרושה כטלית של תכלת חוורוורת דמות דיוקנו של המקובל הכי חביב, בעל התמימות המוסרית העמוקה, האספקלריה המאירה של רזין דרזין, הלוחם הענקי כנגד השיעמום והרקבון של יאוש – האר“י הקדוש”.
הדמות המופלאה ביותר ב“אישים” היא ללא ספק דמותו של ח. ד. בורנשטיין “שנתפס לתכונה”, לחישובי עיבור ומולדות “והוא מבוני הספרות המדעית העברית”.
ב“מלומד מעצמו” זה חזה סוקולוב את חזותו הוא, “אף אני אבטודידקט אני” ולאלה הוא מקדיש שורות נפלאות.
“היבינו התלמידים המסודרים, הלומדים בשובע ובמנוחה ובעצלות קצת, את עינוייהם ונפתוליהם של הלומדים מעצמם? המסוגלים הם לשער כמה רשפי־יה, זעזועי־רוח, סילודי־נפש, געגועים וחשק ללימודים היו בנו בימים ההם?”
במקום אחר הוא משלים תיאור זה: “לומונוסוב? אין שום לומונוסוב מוכשר לכך! וראו גידולים שגידל בית המדרש הישן שלנו.”
בשיחת־אגב על וילהויזן וחבריו “ארזי הבקורת ואדירי המקצצים בנטיעות” הוא אומר “בורנשטיין לא הלך אחרי ביקורת התנ”ך. כמוני לא הכיר מעודו במדעיותה של שיטה זו, ששרשיה מועטים וענפיה מרובים".
בתיאורי הדמויות מופיע סוקולוב כיהודי כפול שמונה והייחוד הזה שבו מפלה אותו מבני־דורו, סופרים בעלי־שם כגון: אחד־העם, דובנוב, ברדיצ’בסקי. אלה הציצו ונפגעו, היו ל“אחרים” מי פחות ומי יותר, והוא ר' נחום סוקולוב ז"ל, המשיך כל ימיו בקוו הנאמנות לצור מחצבתו. התעמק בלימוד ועיון, בחידושי תורה בנוסח למדני־פולני עד נשימתו האחרונה לפני הגמרא הפתוחה – מסכת עירובין.
הספר רצוף כולו חן יהודי מקורי, אהבה לצלם ישראל, מזגו, אפיו ותכונתו. זהו ספר של אחד “מגדולי העברים” שדורנו ניאות לאורם.
(1960)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.