אחרי הטור השביעי לנתן א. בענין הידוע, פרדס־חנה, כאילו חכית ממנו ביום ששי הקרוב, לעוד משהו באותו הענין. והנה באה “לא תקום מלחמת־תרבות”. טור רחב בשיר וגם בפרוזה, ומצפון טהור וישרות בשניהם.
לא יותן כי ישכח היהודי החדש את חובו ליהודי “הישן” “זה לא יגיע לחקיקת חוק בקריאות ראשונות ושניות מיהו יהודי”. מדובר גם “על החירות הנעלה לרעות עדרי־חזירים בהרי ישראל ובמבואות ירושלים”. על רבות וחשובות מדובר בטור זה, ובאותו הניב המבורך, והחן המיוחד, שאלתרמן חונן בה.
אותה המיית לב ליהדות מקורית צרופה, נהייה לשרשי־הוי־ישראלי אינה חדשה אתו דוקא בטור זה או אחר.
כבר בשיריו הראשונים, והוא שיר כציפור־דרור, החרוזים הם כבמחרוזת צבעונית. באים בהפתעה, במשחק חפשי, פקחי בסטירה שנונה – אם נתגלגלו הדברים לידי סוד קיומו ועמידתו העקשנית של שבט־עם זה, מגיח מתאי־נפשו נוסח אחר. משהו לוהט ולוחש כמתחת לאפר. זכורים ה“טלגרמה של חב”ד“, ה”גנרל חסיד" וכו'. ידוע וידוע לו “כי עבר והווה מצטרפים לאחד באומה העומדת באש”.
ב“אור־חוזר” זה לא זכה אלתרמן מן ההפקר. זה בא לו בירושה מבית אבא, משושלת דורות, בעלי אש עצורה, יוקדת בחשאי, הופכת לשלהבת לעת־מצוא. בקריאה ראשונה.
זכור לרושם השורות אותו הבית ברחוב אלנבי בבתים האחרונים שלו, בשכנות קרובה לים, ששאון גליו הזועפים מגיע עד למרפסת הסגורה. הזמן – לפני חצי יובל ומשהו שנים. היום – שבת חורפית ו–השעה – בין השמשות, “רעווא דרעווין”. יושב אביו של המשורר ר' יצחק ז“ל, ומגלגל שיחה עם אבא ודוד שקדחו בחב”ד, שידעו “לרקוד את הפשט”, להתבשם ולהגיע לשמחה מכוסית של מים וכו'.
בבית מסתובבת סבתא ישישה. רבנית בשביס שבת המקיף ומליט את ראשה הקט ופניה הזעירים־זעירים. רק שתי עינים יושבות על מלאת של תוגה וענוה, תום ויראה. צל מגורם מעולם זר. המשורר לעתיד, וסוד צמיחתו יגידו לו בחובו, מופיע ונעלם, וחוזר ונמשך לשיחה. הוא מתרפק על סבתא זו במבטי הערצה, מתהלך אתה כבדבר שבקדושה.
הבית כולו הוא בהשראה חשאית־עלומה. שוררת בו רוח של אקלים רחוק. משהו שרוי למעלה משיעור הקומה. “מעל לעשרה טפחים” אבל, זה ניתן להורדה.
אין פלא, ששירתו של הנכד־הבן חוסה לעתים מזומנות בצילו של היהודי “הישן”, וזה בא לידי גילוי פה ושם.
זכה נתן א. והטור השביעי שלו הוא רשות יחידו ויחודו. ניתן לו להביע במדור זה את אשר הוא חולה ומרגיש, כואב וחושב, בשאלות בוערות, הנדלקות אצלנו לעתים קרובות, ועולות כמדורה.
פעם הוא צולל כאמודאי למים בים, ואינו נרתע כשהוא מוצא אותם עכורים ודלוחים – עבודה מאורגנת בהצלחה – ופעם הוא ממריא מעל לחשרת עננים כבדים ושחורים, שנערמו כאילו בזדון ובכוונה תחילה בשמי־חיינו, להאפיל ולהחשיך את אותם קוי־אור השבורים, הפזורים פה ושם.
בשני המקרים: בהמראה כבצלילה, אינו כובש אלתרמן את נבואתו. קולו הצלול נשמע “מעל לקומה החמישית של הפירוד” והוא כורה אזנים ולב.
זכה בעל הטורים ורוחשים בישוב אימון לדבריו. מרגישים, יש להם “כסוי” בכבשוני הלב.
יודע אלתרמן כי היהודי החדש על כל ההעלם שלו והשכחה המתוכננת חייב רבות ליהודי “הישן”.
לא יותן כי חוב זה ישכח, הוא יפרע. האור חוזר, מפציע ובא, קימעא ובטוחות.
(כסלו, תשי"ח)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.