(לדמותו של פרופ. פישל שניאורסון ז"ל)
ההרכב 🔗
רבדים ושכבות, מעשי־גבלות־חושב, חוברו יחד להרכב נפשי זה של אותו הבן הגדול לאבות גדולים – פישל שניאורסון, ז“ל. קרובה הדמות הזאת בחוג המשפחה המשותפת, במשך שלושים וחמש שנה. חרות הדיוקן מתקופות ומסיבות שונות. ונדמה לך שלא חלו בקווי הפנים, במבע והעוויות, בדיבור והילוך כל שינוי. כן בנעורים ובבגרות, כן בימי עמידה וזקנה, עד ערוב־היום. יותר נכון כבאחרונה, עם הסיום, עם ה”אין עוד", כן אז, עם ההתחלה עם ראשית־ההפלגה לחיים.
אותה ההליכה האיטית הכבדה, אותה החתירה בחלל הפנוי, שכל צעד הוא כעין כיבוש, אותו הניע בשכם שפירושו “ביטול”, והעיקר – אותו האי־שקט הפנימי, חוסר איזון נפשי, דריכות ומתיחות בלתי פוסקת.
סיפרו במשפחה: בנו של הרב מהומל, נכדו של הריצ’יצי הוא עילוי בלימודי־תורה, גדול בנגלה כבמשנת חב“ד, והוא “דוקטור” – רופא והוא במוסקבה, והוא “אסיסטנט” של הפרופ' בכטירייב הידוע, והוא שומר־מצוה ו”גוי" מביא אחריו את התיק עם המכשירים לבית־החולים בשבת מכיון שאין “עירוב”. הוא מתהלך עם אנשי־מדע ורופאים בעיר הבירה הרוסית, והוא אינו מתבטל בפניהם. אינו מטשטש אף במשהו את דמותו, והוא אהוב וחביב עליהם.
ראו אותו פעם – סיפרו בבית – בקיוב, בתיאטרון העירוני, בהצגה חגיגית והגיעה שעת מנחה. עזב הוא את התא, נגש לעמוד והתפלל תפילת “שמונה־עשרה”. והוא סופר, והוא מפרסם ספרי־מדע, והוא “חוזר” חסידות בשלש־סעודות והוא – פרופיסור, וכל זה והכל ביחד היה נכון.
כך – ומקרעים שלא תמיד התאחו, מלא חלל־הלב, כך – ומחמרים שלא תמיד התמזגו לגון אחד, הורכבה הנפש, שלא ידעה מימיה שלוה מה היא, ומרגוע איפה ימצא.
לא קל הוא הנושא “יומו של הפרופיסור שניאורסון” למי שירצה להיות נאמן במסירת הדברים, ובתיאור ה“יש” של מי ומה המכלכל לו את יומו הגדוש חויות.
אכן, גדולה דעה אם היא ניקנית לאדם מתוך לבטי־נפש, יסורי־אהבה.
עודף ולא גרעון 🔗
במשנתו של הפרופ' שניאורסון כבתורת מדע האדם בכלל תופס מקום חשוב היסוד בחקירה שנקרא “גרעון המשחקים”. מבקשים בחינוכו של האדם, בילדותו, את הליקוי שנגרם לו בעטיו של אותו “גרעון המשחקים” בימיו הרכים, עם עיצוב הדמות והאופי. משהו מאוד חשוב וקובע בעתיד כאילו לא פורק בזמנו. האדם נושא נטל זה על גבו, וזה תובע פיצוי וגמול. ומוצא לו ביטוי לא תמיד נוח ורצוי.
דומני, שיהיה נכון לקבוע שביסוד חייו של פישל שניאורסון, עשירי־תוכן, היה טבוע העקרון של עודף. עודף זה התבטא בהרגשת חוב שלא נפרע. “עומס תורשה”? אולי! כאב לו לא סבא אחד כי אם ששה סבאים עד לבעל־ה“תניא”. את כולם נשא על גבו, והם פקדו וציוו.
וודאי גם זה, אלא שנוסף על כך הוא עוד השכיל והירבה להעמיס על עצמו משלו.
הוא נתן לעצמו אשראי, חתם שטרות “סולו” לפקודת עצמו לפירעון והתהלך תמיד בהרגשה שזה לא נפרע.
כל מה שעשה, והוא עשה רבות וחשובות, נדמה היה לו כקל וקלוש מדי. וכל מה שגילה וחידש, במדע כבספרות, והוא הרבה חידש בתורת האדם, כמסע לנפשו, נראה היה לו מעט מדי. סבל נפשי זה בא לו מתוך עודף אחריות, דרישת־יתר מעצמו, כנכד לסבאים בעלי – “בני־היכלא דכסיפין”.
האם זוהי יומרה ויוהרה, התמודדות מופרזת? בפירוש לא! הדרישה הקפדנית והחמורה של האדם מעצמו הרי היא יסוד מוסד בתורה זו שהוא היה נציגה. הרי ספר “התניא”, “השולחן ערוך בחסידות” כביטויו של הפרשן הגדול לחב"ד א. שטיינמן, נקרא ספר של בינונים.
משל זה – על חזירה בלתי פוסקת אחרי אבידה יקרה, שאבדה לו ואינה יותר בנמצא, המשיל על עצמו פרופ' שניאורסון בשיחה אחת בשעת “רעווא דרעווין” עם רושם השורות: "על בלפור – אמר – סיפרו שהוא נשאר רווק בשל אהבה טרגית: היתה לו, לבלפור, קרובה, ארוסה, והוא אמר לבנות חיי־משפחה. פעם הוא נשלח בשירות המדינה לאחת ממושבות הכתר הרחוקות. לפני הנסיעה שאל את ארוסתו מה להביא לה משם. היא קראה בשם של אבן אחת לא יקרה אבל מיוחדת בצבעים האהובים עליה מאד. עם בואו חיפש ומצא את האבן המוזמנה. כמקובל נשאר בשירות הרבה יותר זמן מהמשוער, והידידה? היא בינתים חלתה ומתה. בלפור חזר ולא היה לו למי למסור את האבן הטובה הזאת.
יצאנו – הוא סיים – לחפש במרחקים, באוצרות זרים, את האבן הטובה. אמרנו יש לנו בשביל מי ולשם מה, נשבצה במסגרת שלנו, זו של המורשה, והנה אבד לנו בדרך, בינתיים העיקר, ה“לשמה”.
“נקמה־יהודית” 🔗
“נקמה־יהודית” (הוצאת “יבנה”, ת"א) סיפורו האחרון של פישל שניאורסון, מגולל לפנינו פרשה שנשכחה, ששקעה לתהום הנשיה, והיא פרשה מחרידה, סיוט של עינויים קשים, נסיונות שנתנסו בהם צעירי ישראל, בסוף המאה שעברה, עד למלחמת העולם הראשונה, והיא ראויה לזכרון, להכתב בספר לדורות. “אקסטרנים” קראו למעונים אלה, דלתות הגימנסיות הו נעולות בפני ילדי ישראל, בעיקר בפני העניים שבהם, ועליהם היה להתכונן, לשנן כל תכנית הלימודים בעל־ראש ובעל־פה, דבר שבאורח נורמאלי, ילדי “הגויים” עושים את זה בשמונה שנים בצעידה ממחלקה למחלקה.
בספרות אידיש טיפל בזה שלום־עליכם בסיפורו “הגימנסיה”, ויותר מזה – בסיפורו “בדיחת־הדם” (דער בלוטיעגער שפאס") שעובד ע"י ברקוביץ למחזה “קשה להיות יהודי”.
שניאורסון (!) ואיבנוב מתחלפים, כזכור, לשנה בפספורטים שלהם, בגורל.
שניאורסון החדש (ז. א. איבנוב) נשאר עם מדליית הזהב שלו מחוץ לשערי האוניברסיטה, וממילא גם מבלי זכות ישיבה בכרך האוניברסיטאי, ואיבנוב (קרי שניאורסון) המוח המטומטם הגויי נתקבל.
שלום־עליכם ראה בנושא זה את הצד המגוחך והמצחיק. שניאורסון, שעל גבו בוודאי חרש חוק רשע־כסל זה של “מכסת־האחוז”, את חרישו העמוק, נשא את נפשו ומחשבתו למזעזע – שבדרמה זו.
כמאתים אקסטרנים מתכנסים לעיר אפורה, נדחת, לשם בחינת־בגרות. שמועה שמעו ששם אפשר לעמוד בבחינות, ובאו.
כפרפרים לאש הם נמשכים ונלכדים בלהבה.
הם נוהים צמאי־השכלה, תאבי־מדע “ליפיפותו של יפת”, והם נפגשים – כביטויו של הרב חן ז“ל – ב”חם־מוחו של חם". מכל הקבוצה עשירת הדמויות, מתבלטים שנים: הסטודנט לובינסקי “עילוי מוולוזשין” לשעבר, ולהבדיל, המורה שלו ובוחנו, רשע מנוול, המתעלל בו עד לאימים – גרנייביץ.
כבסרט עוברת גלריה זו, יותר נכון “ביבר” אנושי זה על תכונותיו, אפיו ומזגו, אקלימו החברתי. והשנים הרי הן שנות המאבק בעולם האידיאות: סוציאליזם, ציונות, הליכה לעם וכו'.
מכל אלה מתבלטות ביחודן שתי בבואות: התלמיד ו“הרב”, והן חרותות בסיפור בכח־ציורי־רב כפסלי־שיש.
במה מתבטאת “הנקמה היהודית?” בשילום וגמול טוב תחת רעה, שפע של טוב בעד רע אכזרי.
רשע עריץ זה, גרנייביץ, סבל ממחלת מרה קשה (מסתבר, שבעטייה של מחלה זו לקוי האיש בתסביך של נקם, עצבנות חולנית).
המספר מזמין את החולה הזה לברלין לשם ניתוח. “ויקר מקרהו” שאותו לובינסקי שגורש ככלב מביתו של אותו הרשע גרנייביץ בעל “המרה השחורה” הרקובה, הוא שעובד בקליניקה הכירורגית הגדולה בברלין והוא עוזרו של הפרופיסור המנתח: ולובינסקי שהכיר את מענו “מתנקם” בו בשלמי־טובה כבן נאמן ומסור לאב.
לא נמסור פה הרבה מהתוכן של הסיפור. יש בו דפים מזהירים, מרטיטי נפש, בכנותם, בניתוח הנפשי הנאמן.
עזר לו לפישל שניאורסון הפרופיסור פ. שניאורסון הפסיכיאטור בדעת נפש האדם, גבורתו וחולשתו.
נעיר פה על קטע אחד שמקומו יכירנו בכל אנתולוגיה ספרותית – בעלת מגמה חינוכית־דתית.
ברגע הקשה ביותר בחייו של לובינסקי כשהוא ביאוש עד לאיבוד לדעת, ניגשת מרכבה ומשם יוצא “יהודי גבה קומה, בעל זקן לבן בכובע צובל ובמעיל משי ארוך. הכל מכירים בו מיד את הרבי הגדול והקדוש אביו זקנו של לובינסקי מצד האם”.
רואים שהמספר מצוייד בידיעה מפורטת בשושלת של הגיבור שלו כאילו הוא היה שם במקום…
כל הסיפור חתום בחותם אמנותי ציורי, ששמו – אמונה.
התחומים 🔗
קשה לתחום את התחומים בין שניאורסון הסופר העושה בדברי ספרות ציורית אמנותית לבין הפרופ' שניאורסון, איש המשמעת המדעית־רפואית.
דומה שהוא בכוונה תחילה עירבב את המושגים בתחומים יציבים אלה.
היסוד של הגישה האנטומית לאדם, הצצה לפני ולפנים טבוע בכל יצירותיו, בספרות כבמדע. זו היא גם אבחנה לריפוי פגם בנפש, ליקוי ברוח. עולמו של האדם עשיר יום יום בפלאים והפתעות. צריך רק לב פתוח, יש להשכיל ולדעת איך לקלוט אותם. איך לחיות אותם.
משפט ההולך וחוזר הולך ונשנה בסיפורים שלו הוא “וכאן קרה דבר שהפתיע והרעיש” או “פתאום התרחש משהו שזיעזע והסעיר”.
זעזועים וסערות אלה אמנם נובעים אצלו מתוך גלגולו של הסיפור, מתוך האירועים והעלילה. הוא לא מחשיב את זה. לזה ידאגו סופרים לשם סיפורת ספרותית. אותו מעסיק האדם המסוער ההולך יום יום לקראת הפלא.
האדם הוא “קונטרס ההתפעלות”. יש ביוהן קוטנר תיאור הפגישה של הילד עם האב החולה מחלת נפש קשה – לאחר שמעלימים אותה ממנו ואוסרים עליו את הפגישה אתה. זהו תיאור מזעזע. “ברגע אחד כאילו פרחה ונעלמה הילדות והילד התבגר לכל ימי חייו”.
אין, איפוא, חשיבות במה ראה שניאורסון את ייעודו, בספרות או ברפואה. אין תחום בין אלה. אחד משלים את השני. אף הספרות ניתנה לנו לשם הבלטת התורפה שבחיים, המחשת החולשות, הוקעת הליקויים שבעקבותיהם מתבקשת התרופה והישע.
שניים 🔗
אלה שחיו במחיצתו יודעים באיזה מידה הוסער האיש עם השואה. עולמו, אורח המחשבה, דרכו בהגות ואפני ההבעה שונו ביסודם.
הוא לא יכול היה בשום אופן להשלים שאפשר לאדם בישראל להמשיך את החיים לאחר השואה כלפניה.
פרופ' שניאורסון לא היה תמים עד לידי כך לחשוב ש“אל־דומי” שלו ושל עוד יחידים רגישים מסוגלת במה שהוא לעצור את מבול הדמים בפולניה של היטלר. אבל זה עדיין אינו אומר שלו, כאדם, מותר “ליהנות” מאסון זה, לעמוד מרחוק על דם אחים ולהרגיע את המצפון בזה שאין יכולת לעצור במשהו.
אצל סטיפן צוויג יש מאמר שהוא אחד הדוקומנטים האנושיים הנפלאים בתיאור השואה.
גיבורו בורח מהדממה, מחפש מחסה מדממת המות המשתלטת מיד עם בואם של קלגסי הרוצח למדינה או לעיר. בימים הראשונים שומעים אנקת המעונים, זעקת הקרבנות, ואח"כ באה הדממה.
אפשר – אומר סטיפן צוויג – לברוח ולהתחבא מכדורי מות, מפצצות, ממוקשים, אך אי המפלט והמחסה מהדממה האיומה מכל זעקה? צוויג בעצמו נתנסה קשות בזה, רץ מארץ לארץ וחיפש מקלט מהדממה ו–לשוא. הוא מצא את זה בזרועות המות באותה השכונה היפה אקרופוליס שע"י בירת ברזיל.
הדממה שהשתלטה בלא יודעים גם עלינו מתוך זה שבין כה וכה אין מה לפעול הציקה לו והביאה אותו עד דכא. הוא לא השלים אתה. התקומם – מי זכאי ורשאי לפסוק אם יש לפעולה זו שחר או אין. הדעת אסור שתהיה שפויה לאחר מה שקרה לנו.
יחידה־חיה 🔗
דומה שבבית מדרשם של אבותיו, בית חב“ד נתחדש מושג זה. לא בנר”ן (נפש, רוח, נשמה) נגמר האדם. יש עוד נקודה בשפריר חביונה של נשמת האדם בישראל. יש עוד יחידה־חיה. לגילויי הזוהר של זו יש לחתור.
חתירה זו היא היא הרקע באריג יצירותיו.
היו לו לשניאורסון חיפושי־אמת כנים של גבוריו הצמאים לאור, לפדות, בחיים – עוד יותר מאשר בספרות – היו לו הרבה שעות של השראה בהן הגיע לידי גילוי של ה“יחידה־חיה”.
עוד שנים רבות – ובעתיד עוד יותר מאשר בעבר ינועו למעינות הטוהר שלו, המפכים ומקרים את מימיהם ממקור ברוך.
(1958)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.