נתקבל בארץ הכרך השלישי והאחרון מ“ספר־החיים” של ההיסטוריון שמעון דובנוב, הי"ד, שהופיע לפני כשנה ברוסיה, בניו יורק, בהוצאת “איגוד־יהודי־רוסיה”.

ספר זה מכיל קטעי יומן, פרשת המאורעות והזעזועים בסוף תקופת שבתו בגרמניה כשהוא חוסה בצילה של הקונסטיטוציה הוויימארית. הוא עובד כנמלה, אוגר ואוסף, מוביל הגורנה את יבול החיים הספרותיים העשירים.

הספר מקיף תקופה של אחת־עשרה שנה (1922–1933) והזכרונות מגיעים עד שנת 1933.

גורלו של ספר    🔗

בשנה גורלית זו הסתיידו עורקי־לידה של אירופה כולה, ונתעוררו מצוקי־חייו של עם ישראל. מאז נפסק הזכרון, נקפד החוט ואין עוד.

הספר הזה “ראה חושך” – אם אפשר להגיד ככה, ראשונה בריגה ב־1940, בתקופת כיבוש לאטביה ע"י הרוסים. כיבוש קצר־ימים, והוא חוליה אחרונה בשרשרת חייו של היסטוריון.

בהקדמה הקצרה, שכתבה בתו סופיה ארליך־דובנוב – אשת מנהיג ה“בונד”, ארליך, שנורה, כזכור, על ידי הבולשביקים, יחד עם חברו, הבונדאי, אלטער – היא מספרת על גורלו המוזר של הספר הזה. מציאותו נתגלתה באורח פלא.

לבו של דובנוב ניבא לו שזהו שיר חייו האחרון, כך שהכרת האחריות והחובה חובת היסטוריון, רושם ספרי־זכרון לדורות, מלווה את הקורא מכל עמוד.

אסור להעלים ולכסות על מה שהוא, אין למחוק את הסאה, כמו שאין לגדוש אותה, אם שזה מסכן, בתנאים הקיימים, את חייו בכל שעה.

כבימי שבתו בגרמניה בהיותו עד ראייה להרס וחורבן, שריפת בתי־כנסת, עריכת מוקדי־אש ע"י הסטודנטים במרכז העיר על ספרים פסולים, בתוכם גם ספרי היסטוריה שלו בגרמנית וכו' וכו', כך הוא רושם בשלטונה של הדיקטטורה האדומה בלאטביה, כל פרט מהמאורעות בחיים הציבוריים, הכלליים כיהודיים, בתקופה סוערת איומה זה.

בקיץ 1940 נספחה לאטביה לרוסיה הבולשבית. בסוף יוני נפלו הפצצות הראשונות ממטוסי היטלר על ריגה וב־1 ביולי כבר צעדו קלגסי היטלר בריגה. שם, בקרקע של הבריונים הגרמניים, בשלו ענבי־הרוש מהר. דובנוב הוא במלכודת.

רבים הם הידידים והמעריצים שלו בעיר זו. מחביאים אותו, שומרים על העט שבידי ההיסטוריון הישיש, שלא ישמט מידיו הרועדות. במחתרת הבולשבית נדפס איפוא ספר זה ב־1940, ונשאר כנראה קבור מפוזר באי־אלה מרתפים. עם כניסתם של הנאצים לריגה, החלה הגיסטפו בחיפושים אחריו וגילתה את פינת מחבואו. שאלו וחקרו אותו לכתביו האחרונים בברלין.

הכל היו בטוחים, שהספר הזה הוכחד והושמד מן העולם. והנה טופס אחד ממנו הצליח לבקוע את מסכי האש, לחצות גדרי התותחים של מלחמת עולם זו כשהיא בעיצומה, ובספרייה של המנוח י.נ. שטיינברג בניו־יורק, ידידו של דובנוב, נמצא הספר והוא נדפס מחדש. כאמור, ב־1957 בניו־יורק.

תעודת־צוואה    🔗

הדברים המקוטעים הכתובים בצורת יומן נקראים כיום כתעודת־צוואה של אדם בשעות האחרונות שלו, עם פרידתו מן העולם. אם להערכה ובחינה של המאורעות בימים אלה ודאי שיש לנו כיום חומר דוקומנטרי יותר מלא ושלם מאשר אלה שביומן. הספר מעניין, איפוא, לא מבחינה היסטורית, הוא אינו יכול להצטרף לעשרת הכרכים וכרך המילואים האחד־עשר שלו.

לספר הזה יש ערך רב מבחינה אישית. יש בו הרבה מתיאור דמותו ושיעור קומתו של מלומד והיסטוריון, סופר והוגה שעמד במשך שלשה דורות בתוך תוכה של הציבוריות ביהדות רוסיה, חי את חייה, לבטיה והישגיה, והיה לה לפה ולמליץ. נציגה של החיים הרוחניים, של “היהדות הישנה והחדשה” בתוכה.

הספר הזה מאפשר לנו להציץ לנבכי נשמתו בימי מסה וזעזועים קשים, לראותו בתעייתו ותהייתו בחשבון עולמו. לראותו כשהוא נשאר נאמן לו גם בימים כשכל תורתו ומשנתו נטרפו ונהרסו עד היסוד.

ביומן שלו, בימים האחרונים לשבתו בברלין בשלטון “הטירור הליגאלי” של מאסרים, מחנות ריכוז, חטיפת אנשים כערבים, משמרות־חרם, גזל ועינויים לאור היום הוא כותב: “כל מי שיכול עוזב, ורבים יכולים ועוזבים”. יוצאים לארה“ב, רבים עולים לא”י – כמאה אלף איש קלטה, כזכור, א“י, בשנים הראשונות להיטלר, בתקופת ה”העברה" – מצילים את הנפש וגם הרבה מהרכוש.

לאן פונים?    🔗

בימים אלה בשנת 1933 הוא רושם: "31 יולי. מסביבי אווירה של בריחה. באים מכירים וידידים להיפרד או לבכות שאינם יכולים לזוז מן המקום. מחריד לראות מפולת איומה זו “חורבן־אשכנז”. תקופת מאה שנה של אמאנסיפאציה וטמיעה נגמרת. נוסעים בורחים. פלשתינה היא המגמה העיקרית אצל הבורחים. אף אני נפרד מגרמניה, הערב, ערבו של תשעה־באב. אני יושב על “ספר־הקינות” העתיק, האלגיה האהובה שלי ומדפדף בפיוטים “בליל זה יילילון ויבכיון בני, בליל זה נחרב ההיכל ונשרף האולם והדביר”.

דובנוב מחליט לעקור, לברוח, לאן? הבחירה שלו נופלת על – – לאטביה–ריגה. זו היא הנאמנות האדוקה, הדביקות ברעיון של האוטונומיה הלאומית. גולה ונכר “שרק בה פתרון קיומו של עם ישראל”. א“י, שישובה החלוצי נאבק על שחרורה של הארץ, בניינה ותקומתה, א”י הקולטת בשנה זו עשרות אלפי פליטי היטלר, זו שהישגיה המדיניים הכלכליים והרוחניים מצטרפים כבר למשהו הרבה יותר מ“טשארטר” של אוטונומיה לאומית, א“י שמאות או אלפים מידידיו וחבריו קשרו את חייהם ותקוותם בארץ זו ושביניהם יוכל לחיות את שארית ימיו מתוך יצירה של שלווה ומנוחה, א”י זו לא באה בחשבון גם כמקלט להצלה. כי “א”י היא אחד המרכזים הראשיים הלאומיים לצידה של אירופה וארה“ב”.

קשה כנראה עם חשיכה להרוס להציץ פנימה. ולבדוק את תאי־האמונה, שכבלה את הדעת והמחשבה, להכיר ולהשיג שמשהו התחולל בינתיים ובחומה זו ניבעו פרצים.

הפרק האחרון בכרך י"א, כרך־המילואים של ההיסטוריה שלו (1914 – 1920) נגמר במשפט זה:

“בסוף מסענו בדרך ההיסטוריה הארוכה של “עם־עולם” מותר להעמיק שאלה, לאן פניך מועדות, ישראל”?

במזל של סימן שאלה מתמיד, התלוי מעל ראשה של אומה זו, ללא פתרון, חי דובנוב כל ימי חייו עד לאחרון יומו. אימץ את הגלות כיסוד לקיום העם, האוטונומיה הלאומית בנכר היא יסוד ושורש תורתו.

בעלי פלוגתא    🔗

שני ידידיו ומעריציו קלעו בו את חיציהם לנקודה זו שבמשנתו. ביאליק התלוצץ עליו פעם, ואמר שהגלות טבועה בו גם בחייו האישיים הרוחניים שלו “כל יהודי עורך גלות אחת, דובנוב עורך גלות כפליים, יושב בגרמניה או בשויץ וכותב רוסית”. ואחד העם? היו אי־אלה נקודות מגע בחיפוש אחרי הפתרון לשני האישים האלה, אבל הוא, אחה"ע, התיאש מהגולה והנכר מימי הראשית שלו.

באחד המכתבים – מ־20 בינואר 1916 – הוא כותב לדובנוב לפטרוגרד, מלונדון:

“אילו היית חי כמוני בארץ של מיל וספנסר, שהיתה לפנים מגדל עוז לחירות ולצדק. אילו קראת כמוני את העיתונות המורעלת וכו' וכו' היית מבין יותר את הסקפטיציזם שלי ביחס למציאות של הרגש המוסרי העולמי”. ואחה“ע ממשיך באותו המכתב הנ”ל: "אינני יודע אם שמעת מימיך את האניקדוטה הזאת: לעיר יהודית עתיקה בא אורח ואחד מתושבי המקום מספר לו את הדברים הראויים לתשומת לב, שבהם מצטיינת עיר זו, ובין שאר הדברים הוא מודיע לו “שלפני מאה שנה ביקר בעיר צדיק אחד מפורסם ובירך אותה שלא תארע בה שריפה”. האורח שאל את התושב בתמהון: “איך זה? הלא לפני איזו שנים, כמדומני כל העיר עלתה על המוקד?” על זה משיב לו התושב ברגזנות, “איש תמים אתה, עד אן גדול כחה של ברכת צדיק הלא עד לשריפה הגדולה?…”

אינני יודע, – מסיים אחד־העם את מכתבו, אם האורח מצא סיפוק בתשובה זו, אבל לי לעצמי, “ברכה” שאין כוחה גדול אלא עד השריפה הגדולה אין לה שום ערך".

דובנוב, למרבה הצער, לא זכה לאספקלריה מאירה גם בעיצומה של השריפה הגדולה. הוא לא מיצה את המשמעות מאותם המאורעות המזעזעים, אותם רשם בעט נאמן, ביושר לבב, אחד לאחד.

דברי חתימה    🔗

ועם הסיום נביא בזה קטע מדברי החתימה האחרונים של דובנוב ב“ספר חיי”!

"נשאר לי, “בתור הגורלי” הזה שלי, לרשום פה קווי תכנית של דמיון פנטסטי בהם הייתי רוצה לסיים את חיי הנדודים שלי, לו היו מרשים את זה תחומי וגבולי עמים וארצות של אירופה כיום.

“בראש וראשונה הייתי רוצה לבקר את עיירתי החביבה מכטיסלבל שלא ראיתיה 38 שנה. שם הייתי רוצה לכרוע לפני קברי האבות. הייתי עומד ברטט ע”י קברו של הסבא, התלמודי הגדול, רבי בן־ציון, והייתי אומר לו "הנה פה הנכד שלך שהגיע כמעט עד לאותו הגיל שלך כשיצאת את החיים.

אתה זוכר את המרד שלי נגד המסורת הקדושה שלך. הדאגה שלך והנבואה שעוד יבוא יום ואני אשוב למקור לא־אכזב זה? נבואתך, סבא, נתקיימה אם כי בצורה אחרת במקצת.

אנו שני פלגים באם הדרך אבל שניהם מובילים למקור הנעזב“. “לפי עדותם של אנשים – אנו קוראים בהקדמה לספר הנ”ל – שכתבו על השמדת יהודי לאטביה, דובנוב נאסר בספטמבר 1941 הוצא מהבית שבו חי, ונכלא במחנה כלואים, שלוחים למות”. “ספר־חיי” לדובנוב הוא ספרו של יחיד, משכיל רוסי־עברי כהגדרתו “בעל הרכב ורבדים מיוחדים”. בספר הרבה אמת ואמונה של אישיות טהורה, שההסתכלות שלה היא מסויגת בטווח ראייה – באספקלריה שאינה מאירה.

(1958)