הופיע הכרך השמיני, בסידרת “באר־החסידות” של א. שטיינמן, והוא מוקדש לאדמו“רי פולין. עשרים וחמשה אישים של אדמו”רים, יחידי סגולה, “שמלכו” בכיפת חייה של יהדות פולין, במשך שבעה־שמונה דורות, כתובים בספר. הם ותורתם ומשנתם, שיחתם והתנהגותם, על רקמת האגדות וסיפורי החסידים מסביבם.
צמיחה חדשה זו, שראשיתה “החוזה מלובלין” חופפת את הדור הרביעי של החסידות הבעש“טית, – האוקריינית. שהרי, החוזה מלובלין היה תלמידו של ר' אלימלך מליזנסק, שהיה תלמידו של “המגיד” ממזריטש, ממלא מקומו של הבעש”ט. תקופה זו, שהוגדרה כ“תור הזהב”, שנקרעה ונתפזרה, באין מאסף ומאחה. חסידות זו, לא כסופה המר, ראשיתה. שיחקה לה השעה לחסידות פולין, שעם הנץ זהרה, לא ידעה רדיפות שנאה של “מתנגדים”, כאחותה הבכירה ממנה, חסידות אוקריינה. ניתן לה לעצב דמותה, ללא כפייה מבחוץ, ללכד את שורותיה ברוחה וצלמה היא.
כבספרי החסידות הקודמים, נאמן שטיינמן גם בכרך זה, לשיטתו – בניגוד לקודמיו – ר' אהרן מרקוס, הורודצקי ובובר, – לא להיות בבחינת “חוזר” חסידי – כי אם ליצוק מטבעות בכור ההיתוך שלו, מתוך נאמנות לתבנית ולדפוס.
לכל דמות הוא מקדים “מבוא” קצר, בציון הקו המיוחד במשנתה ותכונתה של האישיות הנידונה.
דברי־פתיחה אלה, הם מעשי־אומנות, לא רק מבחינה לשונית. הם מצטיינים בכושר ראייה עמוקה, ביכולת הישג ותפיסה; יצויין במיוחד, שכל אותן החזרות הציוריות, הישנות הרעיון בהברקות־לשון, שהם בייחודו של “פינומן” זה בספרותנו (“מדרש־פליאה” “פרקי דר' אליעזר”…) אינן בשימוש בספרי החסידות שלו, בכלל, ובכרך הנידון של “אדמו”רי־פולין", בפרט.
ניכר בין השיטין, שלא בלא מאמץ, כפה שטיינמן על עצמו את מרות הצמצום, מתוך נאמנות לקוי ההגדרה. כל תיאור יוצא בבלם, והוא פרי ההתבוננות באפיו וייחודו של הצדיק, כפי שאלה משתקפים באמרות שלו, בסיפורי תלמידיו, ובני־דורו, הוא מתהלך בפרדס זה ברגש של “דחילו ורחימו”. הוא אינו בן חורין כאן. הוא דן “דיני נפשות”, מעלה עלילות של גבורים “גבורי־כח עושי דברו”, דמויות שהיו ופעלו, סערו והסעירו את ההיסטוריה הישראלית כמאתים שנה. אין שני אדמו"רים מתנבאים במחנה שלהם בסגנון אחד:
“החוזה” הוא יסוד המלכות – “בריאה חדשה בחסידות”, הרב מאפטא, ערום ביראת־שמים, ופקח בהויות העולם, מתחפר בעבר מפני פחד ההווה ודאגות “המחר”. “היהודי הקדוש” – דרכו כיבוש בסערה, פשיסכה, תקיפת־דעת היא, ובמידת האמת – עד לידי מיצוי גמור, וכו' וכו'.
ודאי, לא כל “היהודים הטובים”, שביל אחד להם בנתיבות החכמה שהם ל"ב במספרם. למה ומדוע? "הנה – מסביר שטיינמן – גם שנים עשר שבטי ישראל, מצור אחד חוצבו, והאחד הוא “אריה” והשני “נחש”, והשלישי הוא “חמור־גרם”. כולם בני אב אחד הם ולא קרבו זה אל זה.
ודאי, שמחובתו של הסופר היה להגדיר, מה בין חסידות נוסח הבעש“ט ובין נוסח פולין. הרי חסידות ווהלין שלטה כבר כחצי יובל שנים באוקריינה. בעלות שמשה של חסידות פולין, עם הופעתו של ר' יעקב־יצחק – “החוזה” מלובלין. מה בא זו לחדש? מה הוציאה היא מבתי־הגנזים שלה במידות, במוסר, בתורה או דרך־ארץ, שלא היו באוצרו הטוב של בעש”ט ותלמידיו, שחילקו ביניהם יהדות אוקריינה, איש על מחנהו ודגלו, ומנו כבר רבבות חסידים ומעריצים?
מסתבר, שגם למעמיק, ומפליא לעשות בחסידות, כשטיינמן, לא ניתן תיחום תחומים אלה בקלות־יד. היסודות של תורה ותפילה תשובה ומעשים טובים, לא נתחדשו בבית מדרשה של חסידות זו. אף האבן־הראשה של החסידות “אהבת־ישראל”, היתה כבר כיסוד מוסד בחסידות ווהלין, אם היה לה הרב ר' יהושע־השיל מאפטא, זה שציווה לחרות על מצבתו רק תואר זה “אוהב ישראל”, הרי היה לה רב. והרי פעל ועשה, התווכח ואף קרא לדין־תורה את הקב“ה, כביכול, סניגורם של ישראל, רבי לוי־יצחק מברדיצ’ב, מה נשאר, איפוא במידה זו לבאים אחריהם? שטינמן מציין קו אחד כללי כיסוד בשוני בין שתים אלה והוא, תורת הבעש”ט היתה ונשארה “כפרית קרתנית”. הכוונה היא, כנראה, גם שהיא היתה תנועה בשטח עליון דק. זו, עם כל העממיות שהיתה בה, לא הרסה בכל זאת את החיץ בין הרבי לבין חסידיו, מקורביו.
אחרת היתה רוחה של חסידות פולין. כוחה וגבורתה היו בהמונים, שנסחפו בנחשולה, ודבקו בה. אוכלוסי־ישראל, גם אלה של הערים והכרכים “בפולין החסודה, היעודה לתורה ותעודה” התמזגו עם הרבי, והיו לחלק מישותו. חסידי “החוזה” מלובלין הפכו והיו כאילו לחוזים. ואלה של “היהודי הקדוש” (אגב “היוד הקדוש” אינו בדיוק “היהודי הקדוש”, כמו ש“סערדצע” אינו “ליבא”…) הפכו והיו ליהודים־קדושים. בהם ובצו שלהם “מלכים ימלוכו”. הזקנים והחשובים שבחסידים היו באים ל“ינוקא” בשושלת, ואמרו לו “אתה, זרע ברך” נמשחת שמן קודש, חבוש את השטריימל וברך את עמך את ישראל“. ה”צעטיל" ו“הפדיון” הראשון הגישו הם. את האור הגנוז בחביוני נפשו של הרבי גילו הם. בהנחה כללית זו נאחז שטיינמן, הצולל כאמודאי מנוסה, ומעלה מנבכי הנפשות הפועלות, נקודות וקוים להוכיח, שחסידות פולין מהווה חטיבה מיוחדת לעצמה. “יש להבדיל – הוא אומר – בין חסידות אוקריינה משורש ברסלב וצרנוביל – לבין קוצק, למשל”.
דוגמא זו לשימוש בניגוד, במקביל, בדמותו של הרבי מקוצק, היא באמת בולטת וחותכת. כיון שהקוצקי מהווה ניגוד לא רק לחסידות פולין שלו. הוא מתקומם ומורד גם נגד עצמו – הוא המתנגד החריף ביותר של קוצק.
מה נשאר לשטיינמן להצביע בתורתם של האדמו“רים האחרים? אף שם הוא דולה ומעלה קו, שוני והבדלי נוסח, ואורח־חיים של אדמו”רי פולין. אמרת “אהבת ישראל”, והוא ספיר ויהלום בכתרו של ר' דוד מללוב, – מה מקום הניחו לו קודמיו? רבות והנצורות ניתן לו לחדש בדרך “העבודה” שלו, שכן “לא הרי אהבה, כהרי אהבה”. יש אהבה התלויה בשכל או בלב טוב, ברגש הסלחנות או בלהיטות אחרי המצוה, יש אהבה שהיא כור המצרף – כבשן, ויש אהבה שהיא כזר־שושנים, וכו' וכו'".
דומה, שאף הגדרה נכונה זו, שצפה לו לשטיינמן בחתירה שלו, לקראת גילוי הבדלים ביסודות משנתם של אלה ואלה, הולמת רק שנים שלשה יחידים, מיוחדים בחסידות זו, כהיהודי הקדוש ותלמידו הקוצקי.
אלה ה“רביים” ה“רביליך” המרדנים שבחבורה, מהוים באמת חטיבה מיוחדת, אבל לא קל לגלות את זה אצל הרוב של אדמו"רי פולין.
כדאי לעמוד פה עוד על תפיסה יסודית אחת בתורת הבעש"ט, עליה מרמז א. שטיינמן והיא – “ההליכה בהדרגה”. החסידות הווהלינית אינה מודה בקפיצות הדרך, בעניבות־חנק. לא מתוך הסערה נגלה אלקים לאדם בישראל, הבא ליטהר. “עבירה”, יותר מאשר יש בה מרוח שטות, חולי ומחלה בה, ליקוי כמעט פיזי ואורגני. והרפואה היא בהפגת חום־הקדחת. דרושים סמים מרגיעים… לאט לאט! בשובה ונחת!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.