עם שבעט בוולוז’ין – באביב השמונה־עשר בחייו – ארז את כל חפציו הדלים, ויצא את העיר בחוסר־כל – הלך תמיד מצויד וטעון אוצרות נפשיים משם. משא לעייפה. לא רק צלו של “האחד העומד כמסמר תקוע, וכבודד נזיר־רעים”, ארח לו בטלטולו בעגלה לברדיצ’ב. ליוותה אותו משנת וולוז’ין ותורתה, ההלכה והאגדה, הוויות דאביי ורבא, דמויות קוסמות וקורנות. יותר משני מלאכים טובים ציוותה לו וולוז’ין לדרכו.
יצא – וחזר 🔗
במכתבו, הראשון באיגרות, שהתאריך המסומן עליה הוא “נכתבה ונשלמה פה וולוז’ין, שבעה ימים לחודש אלול, תר”ן", הוא כותב: "פה מצאתי הפתרון האחרון. בבואי פה, ראיתי כי נתעיתי ותעיתי, נוכחתי לדעת, “כי אספתי רוח בכנפי” "חיים־נחמן חדש הנני, ברכו בקול “ברוך משנה הבריות” וכו' וכו' .
לימים, חצי יובל שנים לאחרי וולוז’ין, והוא בשיא פרסומו וגדלו, עתיד ביאליק לעמוד בועידה הראשונה של “תרבות”, במוסקבה, והשנה היא שנת תרע“ז, חודש אייר. והוא ישיר שיר היחיד ושיר הכבוד, בשני נאומים על “אומה ולשון” – ל”חדר" ול“ישיבה”, “ביה”ס היסודי והאוניברסיטה" של קודמינו.
במובן הדתי והמוסרי – אמר – עלו הישיבות על כל יתר בתי־הספר של “הגויים”. ישיבת וולוז’ין שימשה מקלט, מעין “ואפרוג’ה” שלנו, שהתלקטה ממבחר בחורינו לשם ה“קאזאצסטווה” הצעירה, השואפת לחרות רוחנית “מיום שהושיט החזיר את טלפיו למחננו, נתחלל הקודש, ונכנסה הטומאה”. לפיכך הוא דורש לימוד התלמוד בכל בתי הספר המודרניים (ביאליק שבע“פ ספר ראשון “החדר והתלמוד” עי”ש).
ניתן להגיד שרובי וטובי החמרים והכלים, לבנין מפואר זה, ששמו “ספר האגדה”, כושר ההבחנה ויכולת הצלילה לנבכי המקורות הראשונים ופירושיהם בכדי לפרש מסכת “זרעים” (עם ה“מבוא” הזה!) כל אלה היו אתו באותה חצות, בעגלה שהסיעה אותו מוולוז’ין.
האיגרות בכרך הראשון 🔗
מי שרוצה לעמוד על השפעת וולוז’ין, באורח המחשבה, באפני הביטוי, בשפע הפתרונים התלמודיים בהם הוא עוטר ומקשט את מכתביו, עליו לקרוא את הכרך הראשון.
כרך זה המכיל קפ“ג מכתבים הופך תקופה של 15 שנים מחייו, ראשיתו שנת תר”ן, שנה לפני “אל הצפור”, וסופו תמוז, שנת תרע"ז, אז הוא כותב בסיום בחוברת “השלח” האחרונה, את “מגלת האש”.
כרך זה, מהווה חטיבה מיוחדת ומאלפת במכלול המכתבים שלו, שהם במספרם הכולל את"ך – אלף ארבע מאות ועשרים.
וכאן המקום להעיר: יש להתפלא שכ“כ מעט תשומת לב הקדישו “הביאליקולוגים” שלנו, לחקר מכרה יקר־ערך זה, המפענח הרבה צפונות בכבשוני נפשו של המשורר. האמת ניתנה להיאמר – וע”ז מעיר המכנס והמסדר, פ. לחובר – שאמנות זו – כתיבת מכתבים – לא היתה נהירה וקרובה לנפשו.
רבים מגדולי השירה: לרמונטוב ופושקין גיתה ושילר, טולסטוי וויטמן, הצטיינו בזה וכתבו לכתחילה את המכתבים שלהם – לקהל הקוראים.
בשביל אלה היו למעשה שלשה שותפים בכל מכתב: הכותב, המוען – בעל הכתובות, והאחרון הגדיל את חלקו – – הקורא, הקהל האנונימי, אליו, לנעלם גדול זה כיוונו את הדברים – הוא המודל, ה“מדיום”.
הם כבר דאגו, שטיוטות אלה יישמרו במגירותיהם ויגיעו לקורא. במוקדם או במאוחר, בחייהם או אחריהם.
ברבות הימים ייהפך המכתב ויהיה כעין יומן של המשורר. מתך כך לטשו והבריקו, עיקמו לא פעם את הענין הקרוב, ההערכה הנכונה לנדון, משום היריה בטווח הרחוק, הצד הפומבי שבדבר. דאגו ל“פוזה” פוטוגנית בפני המצלמה.
לא כן היתה נפשו של ביאליק בכתיבה מסוג זה. יותר מדי העריך “חוטב עצים” זה, את ה“עשייה” של השירה, את הייחוד של ההשראה שבה, בכדי להרחיב את גבולה ולספר לה ולחלקה עוד משהו.
לפני עיניו ועטו היה רק בעל הכתובת, הענין הנידון. המכתבים שלו הם, איפוא, ללא כל סייג ורסן, ללא ליטוש ועיבוד, יבשים הם, נוקשים ברובם. מכתבים מעשיים, עסקיים, הפכים שלהם קטנים זעירים, הענין הוא אישי בהחלט.
אלא, מכיון שביאליק נשאר ביאליק, גם לכשלא ירצה, הרי פתאום, כאילו מבלי משים “גץ יצא מתחת פטיש הלב” והבריק – ויהי אור".
פתגמים וביטויים תלמודיים 🔗
מכתביו מאותה תקופה ראשונה, תקופת וולוז’ין, והשנים הראשונות הקרובות לה, שופעים פתגמי חז“ל ב”גילוי – וכיסוי" שבנוסח. לא רק, שקשריו ליהדות של מסורת, ואוירה דתית, הם בתקופה זו חזקים והדוקים יותר. כל ישותו, דומה, היא במלכות וולוז’ין. הוא מוזמן לאודיסה ואינו רוצה לעזוב את תלמידיו מתוך חרדה לא לעשות מלאכת ה' רמיה “תלמידי אם לא אעזבם יהיו ליהודים”. יחס חם כזה משתקף בכמה וכמה מכתבים שלו, הם אחד מקרא ושנים תלמוד בביטויי מדרש, פתגמי חז“ל, לעתים ככתבם ולשונם, ארמית, מבלי שטרח לתרגמם. כי הרי זה ידוע לכל בר־בי־רב. מקשין “העולם”! הוא כותב לרבניצקי “בבית ט' משירי המשלתי את כנסת־ישראל לנזיר נודד, נושא צלוחית של פליטון, והמשל הוא משל־מדרשי, בפרשת “לך לך” וכן הוא במדרש שה”ש” במקום – כתובתי, הוא כותב “שמי וחניכתי”; ח. נ. ב. אם הוא נכשל ונתן משהו משלו, לאכסניה ספרותית בלתי רצויה, הוא כותב “אוי לי, נתתי מפתי לעם הארץ” “הוי, הוי פרידמן – הוא כותב בשנת תרנ”ב – מה טוב ומה כבד להיות פואט, המשורר האמיתי אין לפניו יגיעה וטורח. הוא בורא עולמות ומחריבם באותיות קלילות, שאין בהם ממשות, וכולן הניין ליה“. (על פי המאמר של ר' אבהו בב“ר וקה”ר “מלמד שהיה בורא עולמות” וכו'). אם הוא פוסל משהו, הוא מסיים “גברא גברא וטעמיה”. אם הוא פסל וחזר בו נקרא זה אצלו “החזרתי את גרושתי”. אם יש לו למה שהוא נימוק קל, “בדל־נימוק זהו, נ”ט בר נ”ט (נותן־טעם בנו של נותן־טעם) שירי פב"פ “ורצעו את אזנינו במרצע” “רעתה שירתנו עד שנסתאבה”. הוא מחיש את הופעת “הפרדס” וכותב לרבניצקי “אינך יודע עד כמה “רעבי־טובך צמאי־ישעך” מתגעגעים ליום טוב זה”. כשהוא מבקש שכר סופרים, לאחר שפסק המן משולחן חותנו, ר' שבח אברבוך, הוא כותב “מני פסק, ידידי פרוק, ידידי שזיב”. הוא מצטדק וכותב “חטאתי לך, ידידי לכשיבנה בית־המקדש… אביא חטאת שמנה” וכו' וכו'.
צדקה עשתה ההשגחה עם המשורר שהביאה אותו בצד תורת וולוז’ין. שם נתגלה לו לא רק “המעין ממנו שאבו אבותינו המומתים עוז ותעצומות נפש”. שם התודע לא רק עם ארון הספרים “עתיקי גוילים” במקום שם “גחלת על האח, עוד לחשה אחרונה”. שם הוא זכה למאור שבתורה לשיר בעתיד שירת העם לדור, לדורות ־ ולהיות משוררה של השבת, ונושא שובלה.
(1957)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.