חכם ופיקח הוא העם שלנו. מלא עבר כרימון. אם משהו קורה לו, כיחיד וכציבור – והרבה קורה לו, כידוע – הוא אינו מאבד עשתונותיו. הוא דואג, מתבונן, מתפלל, ומוציא ברגע המכאיב ביותר, רגע השיא, את “הנשק הסודי” שלו: הפיקחות השנונה, הליגלוג המבטל, ההומור, והוא מתפרק, הרגע חמק – “עברנו”. כל העם, הוא בבחינת המגיד מדובנו. לאו דוקא “משל למלך שהיתה לו בת יחידה, כלילת יופי”, או “משל לסוחר גדול, שנוסע על “ירידים”, לעיר תשואות, קריה הומיה, לייפציג”, כי אם משל מרוכז במשפט אחד, גלולה “ויטמינית” והוא על־פי־רוב בשפת־אם, ביידיש, והוא קצר, חד וחלק, כחרב מרוטה – אמר משהו, צחק ונרגע. הצליף את מכהו, הילקה את הרצועה, והרביץ גם לעצמו. מגיע לו! כלפי מה נאמרו דברים אלה? כלפי סופר וספרו.
הופיע ספרו של הד“ר ש. איינהורן, בהוצאת “דביר”, “משלי־עם ביידיש”. ד”ר שמעון איינהורן בעצמו הוא מעין “משל”.
משל ליהודי, שנולד בלודז למשפחת רבנים ולומדים, קיבל חינוך דתי תורני, למד אצל סבו ממשפחת טריווש הידועה, והתעקש גם להיות “דוקטור”, רופא טוב. והוא למד וגמר והשתלם, וקבע יום יום עתים לתורה, בניגון ה“ישיבה”, הציץ ולא פרש, לא זנח אורח חייו, ולא נטש את המחנה. התהלך וישב בין “עמך” עם פנקס ביד, ורשם “מפי העם”, דברי חכמה ומשל, חידוד ובדיחה, ברהבה ודייקנות.
בימי המלחמה לבש מדים כרופא צבאי והיה בחזית. בימי קרנסקי הלך להציל את ה“ריבולוציה” מאיבוד־לדעת, והתנדב ל“באטאליון־המות”, עבר עם הפלוגה שלו מקומות מסוכנים, הציל יהודים מפרעות בעיירותיהם, התאחז ברוסיה, הגיע לא“י, התערה מהר בחיי הארץ, התגייס ל”הגנה" והיה ידוע בשם “אסיא”, ופנקסו בכל התחנות בידו. והוא אוהב, מאוהב בעם, ובכל מה שחתום בחותם אמת של “פיפיות עמך בית־ישראל”, והוא כולו פולקלור, וכל זה ביחד הוא ד"ר איינהורן.
מחוץ לאהבה לעם, היה בכלל מחונן בדברים מסוג זה. בעל אוזן כרויה, וחוש־שמע אבסולוטי. למשל: הנה מתיצב לפניו יהודי ואומר לו את שם משפחתו “טאסמא”, טאסמא? חוזר ד“ר איינהורן. שם תרגום של “סרט” ברוסית ליהודי מליטא? זה טעון בדיקה. ודאי, לא זזו שני היהודים, השואל והנשאל, מן המקום, עד שהשם פוענח בדיוק. זהו “תא־שמע” התלמודי. מכיון שהמחוז של היהודי הוא “סיני, שין שמאלית, “סיר־הסירים” זה הפך ל”טאסמא”.
ד“ר איינהורן בחר להיות רופא עממי המוני. הוא מקבל ויועץ ב”בית הבריאות“, הוא ב”קופת חולים“, ב”הסתדרות הרופאים" כדי להיות יותר קרוב, במגע הדוק, עם המונים. היה לו כשרון לישראל.
זהו הסופר וספרו.
נאמן עלינו הד"ר איינהורן, “שכל המשלים המובאים כאן, כולם שמעתים בדיבור החי, במדינת רייסין (“רוסיה הלבנה”) ודווקא המשלים, הם מסוג ספרות עממית, שאינו קובע לו תחומים טריטוריאליים”.
חלק מן המשלים פירסם ביאליק ז“ל ב”רשומות" וכעת נאספו ונערכו ביד אמונים, ע“י ד”ר יום־טוב לוינסקי, ובצורה מקורית מאוד. המשל הוא ביידיש, כאמירתו, והוא מוקף תרגום נאה בעברית ולצדו השוואה והקבלה, “כדאמרי־אינשי” ו“נוסח אחר”, והקדמה נאה בראשית דבר מתוקן.
דאמרי אינשי 🔗
באמת! הגיעה השעה לכינוסם של דברים מן ההוויי ואורח־החיים שהיו בייחודם של יהודי מזרח־אירופה, “הוויי, שלעגמת נפשנו דעך ללא־עת, ונגדע טרם זמנו”. הלא רבבות מבני הנוער שלנו, אינם מבינים כבר גם היום, משל ומליצה. בדיחה ואימרה טיפוסית, יהודית, מקורית, מאותו סוג המוגדר ש“יהודי כבר שמע, וגוי אינו מבין”. נציל מה שניתן להציל, ונביא אותם בכלי נאה עם “יד”, מתאימה לכף־ידם של בנינו ונכדינו, כי “משלים אלה מהווים “פנינה” יקרה בספרות העם, משוקעים בהם חכמת־ישראל שבע”פ, פיקחות ותמימות, הגיון ושחוק מלים – רוח העם".
“צרות” בפי קדמונינו 🔗
בעשרות אמרות במקורות הראשונים, חרותה הערכתם של חז“ל למין זה ששמו “צרות”. זהו החומר הממרק ומזכך, מעלה את רוח האדם, מזכה אותו לשלימות בעוה”ז, ומכשירו לחיי־עוה"ב. סתם “והנה טוב”, זוהי מידה טובה, הנמדדת לאדם, “טוב מאד” זוהי מידת יסורין. "הצרות הן תבלין החיים, כמלח למאכל, בשניהם נאמר “ברית”.
נכון הוא, שצריך לקבל אותם בשכל, בלב נבון “הסתכל בחדרי לבך” – אומרים חז“ל – “על מה ולמה הבאתי לך יסורין, ולא תהא קורא תגר אחרי מידת הדין.” הבטוי המקובל בדברי חז”ל הוא “חביבים יסורים”, “יסורים של אהבה”. כשדוד המלך, שנתנסה רבות באלה, שואל מהקב“ה “תודיעני אורח־חיים”, אומר לו הקב”ה, “אם חיים אתה מבקש, צפה ליסורין”. כך ש“אין לך אדם בעולם שאין לו יסורין”. על זה הלא נאמר “אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה”.
אגב, היסורים אינם מחוייבים להיות עונשין בגוף ובנפש, חלילה. אלה “מפריעים”, מעכירים את הדעת, על אלה אמרו “לא הם ולא שכרם”. יסורים, הכל במשמע. בעיקר דברים קטנים, לכאורה, אפילו מלבוש צר הלוחץ, אפילו כש“החלוק נמצא הפוך בבית המרחץ”. אגב אורחא, זה האחרון הרגשנו, דומה, כולנו בילדותנו. בית המרחץ, הרצפה קרה, הרוח חודרת דרך החלונות, ורועדים מקור. מלמעלה מהתקרה נוטפות טיפות, אגלי־מים־רותחים, והם דוקרים כמחטים. אתה חוטף את הכתונת, ממהר להכנס לתוכה, והנה נכנסת, והכפתור הוא בפנים – היא הפוכה. אף אלה הם יסורים ממרקים.
מובן מאליו, שכל אחד זכאי להוסיף משלו במה הוא מתענה ומתיסר במשך היום; בידידות, בדיבור, בקריאה ושמיעה, ודאי יש באלה לעתים, עינוי מספיק שיהיו לנו “למחילת עוון ולכפרת פשע”.
“צרות” בפי משלי עם 🔗
לוא היה רושם הטורים מקבל על עצמו “עבודה” לתואר “דוקטור לפולקלור”, היה מתישב ואוסף על־יד הרבה מדברי־העם על נושא זה. נושא שכל כך קרוב ללבו של העם קרוב קרבת משפחה אתו, “שני בשני”, במשך כל שנות קיומו עלי אדמות, אז היה מוצא, בלי ספק, באמרות אלה בבואת הדורות, יחס חז"ל והערכתם הם את הנושא הזה. ודאי, העם עיכל וביטא את זה בניב שלו, במשל ואומר, בדיחה ומליצה קלה.
נביא משלים בודדים מן הספר הנ"ל, ונרמוז על ההשוואה המתבקשת כמעצמה.
ראשית וקודם כל “ביטול” הענין! “צרות” אוהבות, כשמתנכרים אליהן, ולא מכריזים ומתגרדים בפרהסיה. יש לבטל אותן. נכון, זהו נסיון לאדם, מבחן וכור מצרף. יש להלין אותן – להשלים. “צרה שלנו, הריהי חצי צרה”. לפיכך, העם אומר “צרה צריכה לינת לילה” (אימרה עממית זו ניצל, אגב, “שלום עליכם” באחד הסיפורים שלו, בשינוי נוסח קצת “צרות, כשלנים אותן הן מקבלות בבוקר צורה ופנים אחרות”, וזה, אומר “שלום עליכם”, “ראיתי בעיני אצל “הרבי” שלי, כל היום ובערב, חש ה”רבי" בשיניו, טיפס ממש על הקירות. בבוקר התנפחו לחייו במידה כזאת שקשה היה להכיר אותו…"
יתר על כן “כשאדם יתרגל עם צרה – היא חסרה לו”. ובנוסח אחר: “מי שיש לו צרות מאה שנים, מאריך ימים”. “צרות מתישות אמנם את כחו של האדם, אבל אין אדם חי מנחת, ואין אדם מת מצער”, ו“הלואי ולא יתנסה האדם במה שהוא יכול ומסוגל להתרגל”.
זאת ועוד אחרת שגור בפי העם: “צרה הולכת לפי כתובת”, היא אישית ופרטית בהחלט ואין לברוח ממנה. “מי שנגזרו עליו צרות, רח”ל, הן באות לביתו“, אין מקום להאשמה עצמית, או לאשמת אחרים, של “לו” ו”אילמלא". כזה הוא המזל, זו היא ההשגחה.
יש גם אמרות הרגעה, בפי פשוטי העם, לאדם שהתנסה בכך, במובן של יש גבול ותחום. גם לאלה “אין השחין גדל עד לשמים”. ו“אם רצונך לשכוח את כל הצרות, תנעל זוג נעלים צרות”. לקחנו, כאמור, רק אמרות בודדות המשקפות ברורות, שהעם לדורותיו היה מעורה במקור חיותו, קרקע גידולו, והשקפת עולמו עוצבה לפי סופרים וספרים, מקורות נאמנים עליו, חז“ל. באספקלריה שלהם הביט ויצר לעצמו יחס והערכה ל”ענין" אנושי כללי זה בתוספת נופך מקורי יהודי משלו: “צרות, רח”ל, הן בשביל אדם מישראל גם יסוד מוסד לבטחון ואמונה, וזוהי בתפלה לישועה, והודיה עם ההצלה – אודך ה' כי אנפת בי, תשוב אפך ותנחמני".
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.