חן זה לא יופי. זהו משהו העולה בהרבה על מה שמוגדר כ“יופי”. חן הוא נשגב ונעלה ממנו, והוא מסודות הבריאה, שלא תמיד זה ניתן לתפיסה.
ישבנו עם האורח, הסופר מארה"ב, שסיפר לנו על שנה של חיים בביתו ובמחיצתו של דוד ברגלסון. שמענו ממנו דברים שלא ידענו עליהם.
מסתבר, שבשנה שנתיים האחרונות לפני שהוצא להורג, התענה עינויי נפש, נתיסר ביסורי גיהנם ב“גן עדן” זה, אליו הוא הסגיר את גופו ולו מכר את נפשו ואת כשרונו הגדול.
לא מן הנמנע שאת גזר־הדין הרצחני על הסופרים ברגלסון, פרץ מרקיש, הופשטיין, קויטקא והנסתר, חרצו שם שופטי־הצדק על הרהורי עבירה. מחשבות של כפירה ומינות שחשדו בהם. הבולשת שם חשה ומרגישה גם את הרהורי־הלב ומענישים גם על זה.
האורח סיפר על שיחות בלילה, כשברגלסון התהלך כסהרורי, בנדודי־שינה, אם מתוך תחושה של פחד, ואם מתוך יסורי־אדם, שכל עולמו נחרב עליו, ואולי קיננה בלבו גם קנאה נסתרת, בשמעו מפי האורח, על כל חבריו הסופרים בארה"ב, אתם התהלך שנים, שמע על יצירותיהם, יצירות של יוצרים חפשיים בארץ של חירות המחשבה והדיבור. הלא ברגלסון לא רץ בזמנו לחסות בצל “הסוציאליזם המהפכני”. הוא רץ לקראת חזון של יצירה אנושית, חפשית, גדולה, קוסמית. הוודאות הזו השתלטה עליו ללא שיור.
לחבריו הסופרים בברלין, שאמרו, שברלין היא להם לא יותר מתחנת רכבת, הצהיר: “עכשיו הגיעה השעה שכל אחד יקח את הרכבת שלו ויחזור הביתה. שלי יוצאת למוסקבה בשעה 11 ו־40 רגע”. קיבלו אותו עם בואו בכבוד מלכים. תקופה קצרה היה אפוף אושר של יצירה, והוא יצא לעשות נפשות לרעיון של שיבה למולדת. הוא בא לברלין ומשם יצא שוב לארה"ב. ידידיו עשו מאמצים להפיג את הלהט שלו, העמידו לרשותו עתון גדול, הוא דחה את ההצעות וב־1931 חזר לרוסיה, על מנת להשתקע.
מאז “הוא התחיל ללכת על חבל מתוח על פני תהום האבדון, כש”מקל שיווי המשקל" שלו הוא “החיוך העוקצני המר”, בהגדרתו היפה של באטאשנסקי. לא נמסור פה את כל פרטי השיחה. נביא רק מספרו של באטאשנסקי “פשט” תוכן של סיפור קצר השייך לענייננו.
יש לברגלסון סיפור סימבולי והוא בתמציתו:
יהודי־לילה, “א נאכט־ייד” נוסע בלילה ברכבת, והקרונות מלאים צאן־אדם, והוא אינו יכול לישון, ומשתעמם, והוא מציץ לעיני כל האנשים מסביבו, ומחפש משהו בהן.
ממולו יושב בחור, סמוק־לחיים במגפים גדולים, המספר ל“נודניק” זה, את כל האסונות שלו. הוא גם מספר לו שאינו יכול לישון בלילות, ושואל מה לעשות. הוא היה מעיין בספר, אבל אינו יודע.
יהודי זה לוקח ללמד לבחור, סמוק הלחיים, ספר “בראשית”. ברגלסון מתאר בינתים את הסביבה בקרון, איך שכולם נוחרים באפיהם. ישנה נחירה מיושבת, תמימה כזו, ויש נחירה של הפקר האומרת “אני ישן מפני שהעולם הוא תהו ובהו,” וישנה אחת החלטית, נמרצת, האומרת “אל תעירו ואל תעוררו, זה לא יעזור”.
בסביבה נוחרת זו מלמד “הנודניק” את הבחור ספר יצירה זה, וקורא לפניו סיפורים עד שמגיע ל“ונח מצא חן בעיני ד'”. המחבר מתמוגג, א! זה נפלא! נח מצא חן והעולם ניצל ממחייה גמורה, בזכות החן.
ברגלסון התהלך בשנותיו האחרונות בעולם שיש לו אולי בשביל רבים הכל, אבל ברי לו שחן אין לו, ובאין חן אין תיבה להצלה, וגורל העולם שלו נחרץ.
בשיחה זו נתגלה לנו עוד טפח מחייו של אמן יהודי, גדול וטרגי כאחד. ברגלסון הלך לקראת אור תועה ומתעה ואיבד את עולמו לא רק בלי חסד ורחמים, כי אם גם ללא־חן וחנינה.
(1959)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.