רק הם, הסופרים ורושמי הרשימות, שהזדקקו ל“בדיקות כלליות” לשם יתר בטחון ושמירת הבריאות הטובה, או שעברו ‘ניתוח־קל’ במשך רבע שעה רדומה, ונהנו מגינוני המחלה ומפינוקיה שבועיים, רק הם יכלו להכתיר את בתי המדווה האלה בשם “הבית הלבן”.
הם הם שהבטיחו בוודאי לאחיות שהסבירו להם פנים, עם מסירת הפרחים והשוקולדה, גם מאמר או רשימה, שלמי־תודה, על כל הטוב שהעניק להם “הבית־הלבן”.
אחרת מרגיש אדם שנידון “לבלות” שם ימים לעשרות, ימים מעונים ודווים בריתוק למיטה, ימים לעשרות בבליעת גלולות ותרופות מרות כלענה כשגופו החי הוא כאסקופה נדרסת למזרק בדקירות. והלילות? הוי הלילות האלה! לילות בנידודי שינה באשר והכדור החום הכזיב, שכח לפעול כל הלילה. הוא כשלעצמו נרדם, ואת החולה השאיר ער ופיקח משתים בלילה, ושוכבים וסופרים ומונים את השעות ומקשיבים לגניחות, ל“אוי ואבוי” של החברים־לגורל, המקיפים אותך מימין ומשמאל.
אדם שמזלו הרע טלטל אותו טלטלת־חולה על אלונקה לכתלי הבית הזה לא יסכים בשל החלוק, הסינור והצעיף של הרופא והאחות, לתת לכל הבית על תכנו ומערכותיו הגורליים את התואר “הבית־הלבן”.
אדם נענש כזה, לא עלינו, יגיד לך שזהו בוודאי בלשון" סגי־נהור". הרי פקחים אחרים, זוגות־נאהבים הכתירו גם את הירח, הגוש העכור והאפל בצבא הכוכבים, בשם “לבנה”.
נזדמן לו לרושם השורות “לעשות” ביחד ובשותפות הדוקה עם אדם קרוב לו, רע כאח, מחלה קשה, להיות שם יוצא ונכנס בשעות הקבועות ולהבריח את עצמו גם בשעה לא קבועה לביקור. הוסרו בריחי הנפש לקראת חוויות ורשמים האופפים אותך ומכריחים אותך לחשוב ביחידות חשבון אחר, חשבונך אתה… ניחשתם בוודאי, שהמדובר הוא במחלה היהודית, העסקנית, הציונית – מחלת הלב.
במשך זמן הרגיש האח הזה בחולשת לבו. אמרנו לו, אתה יותר מדי מעמיס על המכשיר העדין הזה שלך, ששמו לב. תבין גם לרוחו הוא של הלב הזה. לו היית אתה במקומו ובתפקידו לא היית טוב ממנו. תבין – שתי מלחמות עולם, שואה איומה ומלחמת שיחרור זו פרטית, האישית במולדת. ענינו ואמרנו, רב לך להיות מיצר ודואג ורגיש לקראת עוול פה ופגיעה וקיפוח שם ולרתום את הלב במרכבת העסקנות שלך בריצות־יתר ובישיבות עד חצות.
עסקנות ציבורית? מהיכי תיתי, השתתפות בסבל הזולת? אדרבא, אבל בשעה קבועה – נגיד פעמיים בשבוע בין 4–5 מספיק! אבל הוא המשיך בשלו – אחרת הוא אינו יכול! והלב מה יהא עליו? הלב, הוא אמר – הרי ידועה האימרה של אותו צדיק “שאין לך דבר יותר שלם בעולם מאשר לב יהודי שבור”. ואף, להבדיל, גוי חסיד אחר ואוסקר ווילד שמו אמר “לא נברא הלב אלא לכאב”. והנה קרה מה שהרופאים אמרו שיש לחכות שזה יקרה, ואנו אתו בבית־חולים בילינסון.
צנוע מאד הוא השם “בית” לקריה זו, לאפרכיה זו, שכאב האדם וסבלו שולטים שם בכיפה. רק רחוב אחד ישנו בכרך זה עליז ומעודד – רחוב היולדות. רק זעקות אלה זעקות המשבר אינן מדכאות אותך, יש לך הבטחון והאמונה שסופם של צירים וחבלים אלה הם גמול ושילומים של חיים חדשים. בעוד ימים תצא “הצרחנית” הזו בצרור חי בחיקה, בהחלטה ברורה לחזור בעוד שנה, כי כדאי לה.
כל המחלקות האחרות לתרפ"ט מיני מחלת הן כמדורי דנטי – והאדם בהם הוא כה יחיד ובודד, כל כך באזלת יד ובחוסר אונים! האדם המבוגר, השליט בביתו ובעסקו הופך להיות כילד המושיט לך ידים חלושות בקריאה אלמת לעזרה, וידך קצרה להחיש לו את זה.
ומה ראו בוני הבית ומתכנני אגפיו להקיף את ה“לחלי־ודוי”, הלב המשתולל והריאות המוכתמות, המוח הלקוי והכליות הפגומות – בשטיחים ירוקים מרהיבי עין, פרחים ססגוניים, בריכה מתפתלת המשקפת בראי־מימיה עבים צחורים שטים למעלה? לבם של אלה הצמודים למטותיהם ו“נפשם ברעה תתמוגג” אינו פתוח לקראת יופי מסולסל זה בהפרזה. להיפך. דומה, שהניגוד המשווע הזה בין הדומם הצומח המטופח להפליא, השוכן רוגע בשלוותו, בטוח בגידולו ולבלובו, לבין המדבר, החי, האדם “נזר הבריאה” והחולש עליה במצבו זה, חסר־ישע, עוד מוסיף על כאבם וקלונם. אין זאת שלנגד עיניהם של אלה שקבעו תורת־הבית ועיטוריו היו לא החולים תושבי הבית ואזרחיו, כי אם אורחיו ומבקריו התיירים, בעלי הצלמניות – אלה שעוברים ביעף את המסדרון הארוך ומפחדים להציץ לחדרים פנימה כדי לא לקלקל את התיאבון.
כך או אחרת – גדול ועצום הוא “הבית” – על השכלול והפאר שבו, על הטכניקה והמכניקה שבו, על ההישגים בחדרי הניתוח, המעבדות, בכל מקום ה“אימרה־האחרונה” בעולם במקצוע זה. מן הענק הזה של ביטון, ברזל וזכוכית – נשקפו פני נער תימני צנום ומצומק. פיאותיו המסולסלות יורדות על לחייו החוורות מחוסרות דם, עיניו השחורות יוקדות בלהט של קדחת פנימית. הוא הנער, יחידי מן הבנין הגדול הזה.
בסמל זה נחרת הבית, על תלי תלים צרות־אדם שבו, במוחו ולבו של רושם הטורים.
שבועות “עשיתי” את המחלה הזאת יחד עם הקרוב לי – ועם שכניו בחדר שאף הם נעשו לי קרובים. לבי היה פתוח לקראת אנחותיהם של כל אותם המאות הכואבים את כאב האיברים שלהם – שלי – שלנו.
נדמה היה לי עם כל ביקור שגם אני מרגיש מועקה ולחץ בשטח הלב עשרים סנטימטר מתחת לחזה בצד שמאל.
יום יום הנני אומר לעצמי: אם גם תפילה אחת ויחידה תהא שמורה עמדי, ולו גם שאני בעצמי נצרך לה, אתפלל תפלה זו עליהם, תפלה לחולה כי יעטוף בלילות כאב, נידודי שינה.
(1955)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.