לד"ר נ. פריי, בהוקרה

בגיל ידוע, כשמתגלגלים לשיבה, מזדקר ועולה לפניך, בסיקור־עין מיוחד, אותו הבית, שמקובל לקרוא אותו בשם “הבית הלבן”, והוא “בית הכאב והצער המרוכז, של האדם”.

הנך מאיט אז את צעדיך. מציץ לשער או למבוא, והנך שואף לנחיריך את אותו הריח המיוחד, המשותף לבתי החולים בכל העולם. ודאי, שמשהו רוחש והומה בלבך, ברגע זה. ערב של המיית נכאים? חרדה ורחשי הודיה שאתה מבחוץ?

בספרות ישנם כמה וכמה ספרים מוקדשים לנושא זה: “הר הקסמים” לתומס מן, ספרו של לייוויק על דענוור, ספרו של המשורר פוגל, ובאחרונה נגע בקצה עטו המבורך מר שטיינמן. אלה הם רשמים חיים. סופרים שרשמו והעלו את רשמיהם על ערש־דוי. במזל ההשראה האישית של – צילומי רנטגן, שיקוף ריאות וקרדיוגרמות…

יש להניח שסופרים חלוצי־עצמות שלא טעמו טעם החלמה, מכיון שלא ידעו חולי, רואים כל זה בעינים אחרות.

אגב, עיטור זה של “הבית הלבן”, קיבל בית החולים לאו דווקא מתוך כך, שקירותיו, חלוקי הרופאים וצעיפי האחיות, הם לבנים. זה, כנראה, יותר מתוך חפץ החיים, אהבת הקיום בבריאות נכונה, הטבוע בנו.

אנו מאמינים, שסגולה, בדוקה ומנוסה, לאורך ימים ושנים, היא – לנשום… רק לנשום. ואם, קורה שמשהו נתקלקל במכונה – תקר, שופשף בורג, הועתק ממנו בפנים משהו, המאיים על הנשימה, יש להגיע למוסך. שם יפרקו, ינקו, וזה יהיה בסדר. המכונה תמשיך במסעה בכביש הרחב, דרך־המלך, עד – ועד בכלל. הצבע הוא לבן.

אשרו של האדם היא זו האמונה בכח החיים שבו. זוהי “ויטליות” חשוכת־מרפא לפעמים, אבל הנאה לעולם ולאדם ממנה.

טוב, שכל אחד מאתנו, שנגזרה עליו, רח"ל, גזירת החלוק, נעלי הבית “וכל השאר” מאביזרים של בית החולים, סמוך ובטוח שיש, בשבילו לפחות, רק כניסה אחת לבית הלבן, זו היא הכניסה הראשית בחזית. זו… האחרת אינה קיימת.

האדם החולה הוא בעד יציאה בכוחות עצמיים, החי נושא את עצמו.

זאת הפעם ישבנו בבית חולים “אסותא” ישיבה נוחה, ב"ח, ללא משען ומשענה. ושמענו סיפורו של בית־לבן זה, מפי המנהל הראשי, מתכננו ויוצרו של מוסד חשוב זה. כל זה בקשר עם עשרים וחמש שנות קיומו של הבית בתל־אביב.

תיאורי תנאי היסוד, וציורי המניעים והמסיבות בזמנם, רבו ועלו על המספרים השקולים.

מספר החולים הגיע ל־73,553. ימי מחלה – רוצים לדעת בדיוק? – 602.164, ומודגש בשמחה, שמספר האזרחים הישראלים, שראו אור עולם בפעם הראשונה בין כתלי הבית הזה מגיע ל־24,535. רבים מ“רכים־נולדים” אלה, הם בוודאי כיום אבות ויוצאים מאושרים בצרור לבן, למונית המחכה ע“י הדלת, לאם ולפרי בטנה. יושב המשוחח, הד”ר הראל, בעל השמחה הראשי, ודבריו הם שמחים. “האנושות” היא בריאה ביסודה.

יש, ובתיקון קל, במשך ימים ספורים, הצליח הרופא לגלות את מקום התורפה, והאדם יוצא קורן, מאושר, ורוחש הוקרה לשליחים, “למוצאים הישרים”, שהחזירו לו את אבידתו.

אנו ממשיכים בשיחה על ראשית צעדיו של בית חולים זה. נסיון ראשון של יזמה פרטית. רופאים ידועים מהעליה מגרמניה שגורשו מבתי־החולים שלהם ב“מולדת” והגיעו הנה. בכל הארץ היו שבעה בתי חולים, רובם בירושלים. הוותיקים זוכרים, שיהודים חרדים, שונאים בנפש למיסיון, התדפקו, בימים אלה, על דלתות בית החולים הצרפתי והגרמני – ואלה פרשו לא פעם את רשתם בירושלים וביפו, בציד נפשות, תמורת הטיפול הרפואי בגרענת או קדחת.

תוך שיחה מגיעות אלינו תרועות גיל, המיית רבים של שמחה. אנשים עולים בחבילות וצרורות, שליחים מביאים פרחים – הבית הוא כולו לבן.

כן – בשעה זו עומד על יד הפקיד התורן, אחד המליט את פניו בידיו, ומנגב דמעות עין, ממלאים את הטופס ועליו לתת פרטים… האחות מגיעה עם הכר המקושט סרטים לבנים, משם מציץ פני תינוק, אפרוח מהמדגרה. הראשית והאחרית נפגשו.

אנו שומעים על שקידה בלתי פוסקת בחזית בריאות העם… מתנכלים לחולי, מחבלים תחבולות, שהמחלה לא תבוא… הבית מצויד במיטב המכשירים לשם גילוי מסתננים. יחד עם זה מכינים ראשי גשר, משלטים למלחמה – להתקפה פנים אל פנים – זה הוא גם ההסבר של ההבטחה – והברכה בתורה: “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך”. זהו הטוב והבטוח ביותר. ואם למרות הכל, באשמת האדם שקילקל את מעשיו – זה קרה, אז – “אני השם, רופאך”. אל יאוש!

סיפורו של “בית לבן” זה, ששמו “אסותא” הוא סיפור המקפל בתוכו הרבה אמונה ביעודה ושליחותה של הארץ. ארץ ישראל מחוייבת לתפוס מקום מכובד לעצמה, מקום “במזרח” – – תרתי משמע, בשדה הבריאות.

למרות שנות החירום והגבולות הסגורים מתדפקים מאות חולים לא יהודים על שערי הבית. קרוב ל־17000 חולים מפרס, תורכיה, קפריסין חיפשו צרי בגלעד זה שלנו, ושמו של הבית הולך לפניו. מפעל כזה אינו יכול להיווצר בלי השראה – ומקורה של זו היא בעם, ב“עמך”.

ראשי “אסותא” גאים, ובצדק, שלמרות הבעלות הפרטית, שמור בבית אופי ציבורי. עשרות אדמו"רים, “רבי”־ים, אנשי תורה והוראה, נכנסים ויוצאים. יש מקום להרחיב את המסגרת. רבים מבין מורים, סופרים ועובדים חולמים – במקרה של צורך – על “אסותא”. את התכנית של ביטוח לאומי יש לפרסם ברבים. פתרון ידוע גם למעוט־יכולת.

צדק אותו היהודי החולה שהגיע מהעיירה שלו לקיוב – חקר ודרש לפרופיסור המפורסם ביותר כמומחה למחלתו. לאחר הבדיקה והטיפול הודיע שאין לו כסף לשלם. כששאל אותו הפרופיסור אם כך – למה הגיע דווקא אליו? ענה ואמר “בריאותי יקרה לי מכל – שום מחיר לא מפחיד אותי”.

הבית הלבן מנחיל כבוד ליוצריו ועושיו – כה לחי! והלואי, רבש"ע, ולא נזדקק לו לחולי ואף לא לבדיקות שגרתיות. אין כמוהו להחליף בו כוח, למנוחה ושלוה – ולמאכלים ערבים בסעודות של מצוה. כן ירבו.

(1960)