רק הם, הסופרים ורושמי הרשימות, שהזדקקו ל“בדיקות כלליות” לשם יתר בטחון ושמירת הבריאות הטובה, או שעברו ‘ניתוח־קל’ במשך רבע שעה רדומה, ונהנו מגינוני המחלה ומפינוקיה שבועיים, רק הם יכלו להכתיר את בתי המדווה האלה בשם “הבית הלבן”.
הם הם שהבטיחו בוודאי לאחיות שהסבירו להם פנים, עם מסירת הפרחים והשוקולדה, גם מאמר או רשימה, שלמי־תודה, על כל הטוב שהעניק להם “הבית־הלבן”.
אחרת מרגיש אדם שנידון “לבלות” שם ימים לעשרות, ימים מעונים ודווים בריתוק למיטה, ימים לעשרות בבליעת גלולות ותרופות מרות כלענה כשגופו החי הוא כאסקופה נדרסת למזרק בדקירות. והלילות? הוי הלילות האלה! לילות בנידודי שינה באשר והכדור החום הכזיב, שכח לפעול כל הלילה. הוא כשלעצמו נרדם, ואת החולה השאיר ער ופיקח משתים בלילה, ושוכבים וסופרים ומונים את השעות ומקשיבים לגניחות, ל“אוי ואבוי” של החברים־לגורל, המקיפים אותך מימין ומשמאל.
אדם שמזלו הרע טלטל אותו טלטלת־חולה על אלונקה לכתלי הבית הזה לא יסכים בשל החלוק, הסינור והצעיף של הרופא והאחות, לתת לכל הבית על תכנו ומערכותיו הגורליים את התואר “הבית־הלבן”.
אדם נענש כזה, לא עלינו, יגיד לך שזהו בוודאי בלשון" סגי־נהור". הרי פקחים אחרים, זוגות־נאהבים הכתירו גם את הירח, הגוש העכור והאפל בצבא הכוכבים, בשם “לבנה”.
נזדמן לו לרושם השורות “לעשות” ביחד ובשותפות הדוקה עם אדם קרוב לו, רע כאח, מחלה קשה, להיות שם יוצא ונכנס בשעות הקבועות ולהבריח את עצמו גם בשעה לא קבועה לביקור. הוסרו בריחי הנפש לקראת חוויות ורשמים האופפים אותך ומכריחים אותך לחשוב ביחידות חשבון אחר, חשבונך אתה… ניחשתם בוודאי, שהמדובר הוא במחלה היהודית, העסקנית, הציונית – מחלת הלב.
במשך זמן הרגיש האח הזה בחולשת לבו. אמרנו לו, אתה יותר מדי מעמיס על המכשיר העדין הזה שלך, ששמו לב. תבין גם לרוחו הוא של הלב הזה. לו היית אתה במקומו ובתפקידו לא היית טוב ממנו. תבין – שתי מלחמות עולם, שואה איומה ומלחמת שיחרור זו פרטית, האישית במולדת. ענינו ואמרנו, רב לך להיות מיצר ודואג ורגיש לקראת עוול פה ופגיעה וקיפוח שם ולרתום את הלב במרכבת העסקנות שלך בריצות־יתר ובישיבות עד חצות.
עסקנות ציבורית? מהיכי תיתי, השתתפות בסבל הזולת? אדרבא, אבל בשעה קבועה – נגיד פעמיים בשבוע בין 4–5 מספיק! אבל הוא המשיך בשלו – אחרת הוא אינו יכול! והלב מה יהא עליו? הלב, הוא אמר – הרי ידועה האימרה של אותו צדיק “שאין לך דבר יותר שלם בעולם מאשר לב יהודי שבור”. ואף, להבדיל, גוי חסיד אחר ואוסקר ווילד שמו אמר “לא נברא הלב אלא לכאב”. והנה קרה מה שהרופאים אמרו שיש לחכות שזה יקרה, ואנו אתו בבית־חולים בילינסון.
צנוע מאד הוא השם “בית” לקריה זו, לאפרכיה זו, שכאב האדם וסבלו שולטים שם בכיפה. רק רחוב אחד ישנו בכרך זה עליז ומעודד – רחוב היולדות. רק זעקות אלה זעקות המשבר אינן מדכאות אותך, יש לך הבטחון והאמונה שסופם של צירים וחבלים אלה הם גמול ושילומים של חיים חדשים. בעוד ימים תצא “הצרחנית” הזו בצרור חי בחיקה, בהחלטה ברורה לחזור בעוד שנה, כי כדאי לה.
כל המחלקות האחרות לתרפ"ט מיני מחלת הן כמדורי דנטי – והאדם בהם הוא כה יחיד ובודד, כל כך באזלת יד ובחוסר אונים! האדם המבוגר, השליט בביתו ובעסקו הופך להיות כילד המושיט לך ידים חלושות בקריאה אלמת לעזרה, וידך קצרה להחיש לו את זה.
ומה ראו בוני הבית ומתכנני אגפיו להקיף את ה“לחלי־ודוי”, הלב המשתולל והריאות המוכתמות, המוח הלקוי והכליות הפגומות – בשטיחים ירוקים מרהיבי עין, פרחים ססגוניים, בריכה מתפתלת המשקפת בראי־מימיה עבים צחורים שטים למעלה? לבם של אלה הצמודים למטותיהם ו“נפשם ברעה תתמוגג” אינו פתוח לקראת יופי מסולסל זה בהפרזה. להיפך. דומה, שהניגוד המשווע הזה בין הדומם הצומח המטופח להפליא, השוכן רוגע בשלוותו, בטוח בגידולו ולבלובו, לבין המדבר, החי, האדם “נזר הבריאה” והחולש עליה במצבו זה, חסר־ישע, עוד מוסיף על כאבם וקלונם. אין זאת שלנגד עיניהם של אלה שקבעו תורת־הבית ועיטוריו היו לא החולים תושבי הבית ואזרחיו, כי אם אורחיו ומבקריו התיירים, בעלי הצלמניות – אלה שעוברים ביעף את המסדרון הארוך ומפחדים להציץ לחדרים פנימה כדי לא לקלקל את התיאבון.
כך או אחרת – גדול ועצום הוא “הבית” – על השכלול והפאר שבו, על הטכניקה והמכניקה שבו, על ההישגים בחדרי הניתוח, המעבדות, בכל מקום ה“אימרה־האחרונה” בעולם במקצוע זה. מן הענק הזה של ביטון, ברזל וזכוכית – נשקפו פני נער תימני צנום ומצומק. פיאותיו המסולסלות יורדות על לחייו החוורות מחוסרות דם, עיניו השחורות יוקדות בלהט של קדחת פנימית. הוא הנער, יחידי מן הבנין הגדול הזה.
בסמל זה נחרת הבית, על תלי תלים צרות־אדם שבו, במוחו ולבו של רושם הטורים.
שבועות “עשיתי” את המחלה הזאת יחד עם הקרוב לי – ועם שכניו בחדר שאף הם נעשו לי קרובים. לבי היה פתוח לקראת אנחותיהם של כל אותם המאות הכואבים את כאב האיברים שלהם – שלי – שלנו.
נדמה היה לי עם כל ביקור שגם אני מרגיש מועקה ולחץ בשטח הלב עשרים סנטימטר מתחת לחזה בצד שמאל.
יום יום הנני אומר לעצמי: אם גם תפילה אחת ויחידה תהא שמורה עמדי, ולו גם שאני בעצמי נצרך לה, אתפלל תפלה זו עליהם, תפלה לחולה כי יעטוף בלילות כאב, נידודי שינה.
(1955)
לד"ר נ. פריי, בהוקרה
בגיל ידוע, כשמתגלגלים לשיבה, מזדקר ועולה לפניך, בסיקור־עין מיוחד, אותו הבית, שמקובל לקרוא אותו בשם “הבית הלבן”, והוא “בית הכאב והצער המרוכז, של האדם”.
הנך מאיט אז את צעדיך. מציץ לשער או למבוא, והנך שואף לנחיריך את אותו הריח המיוחד, המשותף לבתי החולים בכל העולם. ודאי, שמשהו רוחש והומה בלבך, ברגע זה. ערב של המיית נכאים? חרדה ורחשי הודיה שאתה מבחוץ?
בספרות ישנם כמה וכמה ספרים מוקדשים לנושא זה: “הר הקסמים” לתומס מן, ספרו של לייוויק על דענוור, ספרו של המשורר פוגל, ובאחרונה נגע בקצה עטו המבורך מר שטיינמן. אלה הם רשמים חיים. סופרים שרשמו והעלו את רשמיהם על ערש־דוי. במזל ההשראה האישית של – צילומי רנטגן, שיקוף ריאות וקרדיוגרמות…
יש להניח שסופרים חלוצי־עצמות שלא טעמו טעם החלמה, מכיון שלא ידעו חולי, רואים כל זה בעינים אחרות.
אגב, עיטור זה של “הבית הלבן”, קיבל בית החולים לאו דווקא מתוך כך, שקירותיו, חלוקי הרופאים וצעיפי האחיות, הם לבנים. זה, כנראה, יותר מתוך חפץ החיים, אהבת הקיום בבריאות נכונה, הטבוע בנו.
אנו מאמינים, שסגולה, בדוקה ומנוסה, לאורך ימים ושנים, היא – לנשום… רק לנשום. ואם, קורה שמשהו נתקלקל במכונה – תקר, שופשף בורג, הועתק ממנו בפנים משהו, המאיים על הנשימה, יש להגיע למוסך. שם יפרקו, ינקו, וזה יהיה בסדר. המכונה תמשיך במסעה בכביש הרחב, דרך־המלך, עד – ועד בכלל. הצבע הוא לבן.
אשרו של האדם היא זו האמונה בכח החיים שבו. זוהי “ויטליות” חשוכת־מרפא לפעמים, אבל הנאה לעולם ולאדם ממנה.
טוב, שכל אחד מאתנו, שנגזרה עליו, רח"ל, גזירת החלוק, נעלי הבית “וכל השאר” מאביזרים של בית החולים, סמוך ובטוח שיש, בשבילו לפחות, רק כניסה אחת לבית הלבן, זו היא הכניסה הראשית בחזית. זו… האחרת אינה קיימת.
האדם החולה הוא בעד יציאה בכוחות עצמיים, החי נושא את עצמו.
זאת הפעם ישבנו בבית חולים “אסותא” ישיבה נוחה, ב"ח, ללא משען ומשענה. ושמענו סיפורו של בית־לבן זה, מפי המנהל הראשי, מתכננו ויוצרו של מוסד חשוב זה. כל זה בקשר עם עשרים וחמש שנות קיומו של הבית בתל־אביב.
תיאורי תנאי היסוד, וציורי המניעים והמסיבות בזמנם, רבו ועלו על המספרים השקולים.
מספר החולים הגיע ל־73,553. ימי מחלה – רוצים לדעת בדיוק? – 602.164, ומודגש בשמחה, שמספר האזרחים הישראלים, שראו אור עולם בפעם הראשונה בין כתלי הבית הזה מגיע ל־24,535. רבים מ“רכים־נולדים” אלה, הם בוודאי כיום אבות ויוצאים מאושרים בצרור לבן, למונית המחכה ע“י הדלת, לאם ולפרי בטנה. יושב המשוחח, הד”ר הראל, בעל השמחה הראשי, ודבריו הם שמחים. “האנושות” היא בריאה ביסודה.
יש, ובתיקון קל, במשך ימים ספורים, הצליח הרופא לגלות את מקום התורפה, והאדם יוצא קורן, מאושר, ורוחש הוקרה לשליחים, “למוצאים הישרים”, שהחזירו לו את אבידתו.
אנו ממשיכים בשיחה על ראשית צעדיו של בית חולים זה. נסיון ראשון של יזמה פרטית. רופאים ידועים מהעליה מגרמניה שגורשו מבתי־החולים שלהם ב“מולדת” והגיעו הנה. בכל הארץ היו שבעה בתי חולים, רובם בירושלים. הוותיקים זוכרים, שיהודים חרדים, שונאים בנפש למיסיון, התדפקו, בימים אלה, על דלתות בית החולים הצרפתי והגרמני – ואלה פרשו לא פעם את רשתם בירושלים וביפו, בציד נפשות, תמורת הטיפול הרפואי בגרענת או קדחת.
תוך שיחה מגיעות אלינו תרועות גיל, המיית רבים של שמחה. אנשים עולים בחבילות וצרורות, שליחים מביאים פרחים – הבית הוא כולו לבן.
כן – בשעה זו עומד על יד הפקיד התורן, אחד המליט את פניו בידיו, ומנגב דמעות עין, ממלאים את הטופס ועליו לתת פרטים… האחות מגיעה עם הכר המקושט סרטים לבנים, משם מציץ פני תינוק, אפרוח מהמדגרה. הראשית והאחרית נפגשו.
אנו שומעים על שקידה בלתי פוסקת בחזית בריאות העם… מתנכלים לחולי, מחבלים תחבולות, שהמחלה לא תבוא… הבית מצויד במיטב המכשירים לשם גילוי מסתננים. יחד עם זה מכינים ראשי גשר, משלטים למלחמה – להתקפה פנים אל פנים – זה הוא גם ההסבר של ההבטחה – והברכה בתורה: “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך”. זהו הטוב והבטוח ביותר. ואם למרות הכל, באשמת האדם שקילקל את מעשיו – זה קרה, אז – “אני השם, רופאך”. אל יאוש!
סיפורו של “בית לבן” זה, ששמו “אסותא” הוא סיפור המקפל בתוכו הרבה אמונה ביעודה ושליחותה של הארץ. ארץ ישראל מחוייבת לתפוס מקום מכובד לעצמה, מקום “במזרח” – – תרתי משמע, בשדה הבריאות.
למרות שנות החירום והגבולות הסגורים מתדפקים מאות חולים לא יהודים על שערי הבית. קרוב ל־17000 חולים מפרס, תורכיה, קפריסין חיפשו צרי בגלעד זה שלנו, ושמו של הבית הולך לפניו. מפעל כזה אינו יכול להיווצר בלי השראה – ומקורה של זו היא בעם, ב“עמך”.
ראשי “אסותא” גאים, ובצדק, שלמרות הבעלות הפרטית, שמור בבית אופי ציבורי. עשרות אדמו"רים, “רבי”־ים, אנשי תורה והוראה, נכנסים ויוצאים. יש מקום להרחיב את המסגרת. רבים מבין מורים, סופרים ועובדים חולמים – במקרה של צורך – על “אסותא”. את התכנית של ביטוח לאומי יש לפרסם ברבים. פתרון ידוע גם למעוט־יכולת.
צדק אותו היהודי החולה שהגיע מהעיירה שלו לקיוב – חקר ודרש לפרופיסור המפורסם ביותר כמומחה למחלתו. לאחר הבדיקה והטיפול הודיע שאין לו כסף לשלם. כששאל אותו הפרופיסור אם כך – למה הגיע דווקא אליו? ענה ואמר “בריאותי יקרה לי מכל – שום מחיר לא מפחיד אותי”.
הבית הלבן מנחיל כבוד ליוצריו ועושיו – כה לחי! והלואי, רבש"ע, ולא נזדקק לו לחולי ואף לא לבדיקות שגרתיות. אין כמוהו להחליף בו כוח, למנוחה ושלוה – ולמאכלים ערבים בסעודות של מצוה. כן ירבו.
(1960)
יורשה לרושם הטורים זאת הפעם, מחשבות־סתם, או סתם־מחשבות מסביב לענין רע ויגע זה, ששמו חולי, רחמנא ליצלן! זהו תמיד מאוד אישי ופרטי ויחד עם זה גם אנושי וכללי, מסתבר, שרבים נקראים לכך. אף הוא והיא, הם והן בילו שבועות בכתלי הבית־הלבן ההוא, בית הסבל והכאב במרוכז. מרבים מאלה שבאו לבקר נודע, שגם הם במגע הדוק עם זה שנקרא שולחן־הניתוחים. וחוויות אלה שלך אינן כלל וכלל רשות יחידך הבלעדית. פרס על ראשונות אין כל תקוה לקבל.
אלא, שפה, נדמה, משהו לא כשורה, במובן הנפשי, המחשבתי. דומה, שכיוון שבן־אדם יצא “משטח המנדט” של בית־החולים, גיהצו לו את הבגדים שנתמעכו מקיפול מבוהל ונחפז “לפני המעשה”, והוא עובר להחלמה והבראה, הוא משליט על עצמו שכחה. ומופיע גם משהו מיומרה של יהירות.
“בעל־הדבר” שוכב כבעל־זכויות, מתפנק בכלי לבן ומשהו משל הרגשת גיבור, בעל אומץ־לב ועוז־רוח, ממלא אותו.
קרובים וידידים מביאים פרחים, ותוך כדי סיפור על מה ואיך “זה” עבר עליו. הולכים ונוספים עיטורים לתיאורים, והוא ממש “מפתח”, חוזר מן המערכה וזר־נצחון על ראשו. את האויב מיגר הוא. כל הזמן “החזיק את עצמו נפלא”. בשעה הגורלית, רגעי ההרדמה והיקיצה, “לא איבד עשתונותיו, ידע בדיוק את מצבו”. שלט ברוחו ותמהון הרופאים, וכו' וכו'. בקיצור “מלך אזור בגבורה”.
והרי הדברים לאמיתם לגמרי אינם כך. אם לבירור ולהרגשת אמת, הרי במעמד זה ששמו האדם על ערש דוי יש משום ביטול היש הגמור של האדם. אבדן גילויי כל ה“אני” הנישא והמרומם שלו, מתוך קבלת מרות של המצב.
זו היא כניעה ללא תנאי, ויתור על כל החזית, ורגש זה הולך ומתאזרח אצל החולה מיום ליום. לא רק ש“אין שלטון ביום המות”, אין גם שליטה ושלטון ביום מחלה קשה. וכי גדולים ומבוגרים, הורים ואבות־משפחה, בעלי אהבה ושנאה, קנאה ותחרות ביום אתמול, הם אלה התופסים את אלף המיטות ב“הדסה” ובית־חולים בילינסון? הרי זוהי מחלקת־ילדים אחת גדולה. שחה גבהות האדם, הונמך הקול, ואזלת יד ורצון!
פניו של אותו "עסקן הפועלים, היו מוכרים לרבים בחדרו ובחדרים השכנים. רגילים היו "לראותו, על מרפסת “הבית” ועשרות “דגלי המעמד והלאום” מתנפנפים, לימין ולשמאל.
קולו רועם ברחוב, מסונן דרך הרמקול, והוא מכריז על בואו של יום הגדול “יום־אחוות־עמלי כל הארצות והעמים”. מסתבר, שהוא גם מאמין “שיום החופש והדרור עומד מאחורי כתלנו והוא הולך ובא” וכו'.
מה כוחו וגבורתו של אותו הרקולס, שובר הכבלים של האנושות המשועבדת, אם למראשותיו עומד הגלון עם החמצן, המסייע לריאותיו בתפקידן לנשום? מה בינו בשעה זו, לבין אותו הילד בן השש, שנותח מתוספתן שלו אמש, והוא מילל כחתלתול קטן בליל סערה – “אמא־לי”?
כנראה, שסילוף מחשבתי זה אצל המבריא, החוזר לאיתנו, סודו הוא, בשינוי הקוטב וניגוד המצבים ביסודם.
מכיון שהשעות הגורליות האלה של מעשה־הניתוח ומה שקדם לו, הן במחוז הטשטוש של ההכרה הבהירה, הרי עם עקירתו של האדם לתחום שלטונו של “האדם הבריא”, שעות אלה אובדות ויורדות לנשיה. אלה הם שני הלכי־נפש שאינם מתאחים. המחלים אינו טובל שתי טבילות בבת אחת – במים שבאו “עד נפש” שם, ובמי־מנוחות בכתלי ביתו.
וודאי, אך חלי הוא לרבים וישאנו, ינותחו, יעלו ארוכה ומרפא, יתאוששו, ויצאו חלשים, אבל בריאים.
כשם שאדם עשיר אין פירושו אדם עני שיש לו כסף, כך אדם בריא אין משמעותו אדם חולה שעודנו בריא. להיפך, הבריאות היא זכותו, חזקתו ותכונתו של האדם בכל גיל. החולי היא הבגידה, שבירת החזקה והנוהג. ודאי “ורפא ירפא” מכאן שלא רק רשות ניתנה לרופא לרפא, כי אם חובה היא עליו לעשות את זה, וסם פלוני לפלוני, אף הוא לפי כתובת.
מכאן מתבקשת המסקנה למידה נכונה של הערכה במסגרת היכולת הנפשית. מה צדקה להבריח גבולות ולערבב תחומים נוגדים והפוכים של – חולי – ובריאות. אין טעם להיסח־הדעת – בכוונה משעות קשות, שהתרגשו ובאו, ובחסדו של זה השוכן למראשותי החולה ו“הסועד אותו” חלפו אלה ועברו.
חלה נתרפא, הוא בהודיה, בזבחי־תודה. ויודעי בינה לעתים הם בעלי־הנס שמכירים בניסם.
(1957)
מקרי ההתאבדויות בין יהודי ווינה, הנענים שם בידי מנאצי צלם אדם, עוררו חילופי־דעות בעתונות שלנו.
הגיבה על הופעה איומה זו לא בלבד העתונות היהודית, הקרובה קרבת נפש אל החלל, אף הציבור הלא־יהודי, העתונות הכללית, לא עברה מתוך היסח הדעת על הידיעות משם – מלב אירופה. יודעים, כנראה, גם אלה, שאינם מבני־ברית, שמידה זו של שפך דם התמצית, דם אדם באדם, זרה לעם ישראל, היודע את סוד קידוש החיים, על מריים וקשיים, מאין כמוהו.
העתונאי האנגלי, שליחו של ה“טיימס”, אם איני טועה, שהיה עד ראייה לסבלם וענותם של אלה, שראה את הנעשה שם בווינה העיר ובערי הספר, ליהודים מכובדים וחשובים, אנשי כבוד ושם לפני חודש ימים, מיהר להודיע טלגרפית לעתונות העולם “שהוא ימנע מעתה מלייעץ ליהודי אוסטריה לא לשלוח יד בנפשם”. הוא נוטה מעכשיו, כנראה, להסכים לחיסול כזה, גם זה, אולי, פתרון.
זוהי, כמובן, דעת יחיד, של אחד זר, לא משלנו. אחרת היא דעת ישראל למעשה זה. דעת הנובעת מאש־דת שלנו, מתורת ישראל. זו ואחריה המסורת, שהפכה להכרה טבועה כתכונה ואופי ליהודי, הכרה של “ראה נתתי לפניך את החיים” על אף הכל וחרף הכל, זו נמסרת מניני הקדושים שבאב־הרחמים לבניהם ובני בניהם של אלה עד לאוקריינה, גרמניה ואוסטריה, עד ועד בכלל.
יש לי משום מה הבטחון, שכל אלו שחיו את חייהם עד לשעת מסה זו לאורה ורוחה של תורת ישראל, מנהגיה והווי שלה, כל אלפי היהודים של ה“ביצירק השני”, יהודי גאליציה ופולין, שנמלטו בעורם לנפשם מעיירותיהם בימי המלחמה, כל אלה שהם עניים מרודים מרכוש ועשירים מופלגים באמונה ותקוה, שבורי גו ואמיצי רוח – כל אלה, מובטחני, לא חיכו לעצתו של העתונאי לא לשלוח יד בנפש וממילא לא ירתעו עכשיו, כשהוא העתונאי, מבטיח, לחדול מלהניא אותם מצעד זה.
יהודים אלו, שביום הם רצים מבוהלים ודחופים להטריף לחם־חוק לאשה וילדים, ובערבים, שבתות וחגים, מתגוררים באהלי צדיקים, חצרות צ’ורטקוב וקופיצ’ניץ, יהודים אלו הם “יהודים להכעיס” והם יודעים לשאת את ה“טלאי הצהוב” בגאון מתוך בוז למענים.
אלה מקבלים עליהם את גזר־דינה של מלכות הרשעה מתוך אמונה ותקוה, שרשעה זו כעשן תכלה.
האמודאים שלנו, הצוללים בים־התלמוד ובמים אדירים של הספרות המדרשית, יכולים בלי ספק לדלות ולהעלות לנו פנינים ססגוניים בעלי ברק וגון שונים.
לא זלזלה האגדה בקפיצה זו של בנות ישראל השבויות בידי צר, שעם חורבן מקדש וקדשיו ומתוך חרדה על חילול טהרתן בחרו לרדת למצולות־ים.
לא זר היה לחכמי התלמוד רגש אנושי מובן ונורא זה, שמרגיש המעונה. הם ידעו, שעינויי נפש מסוגלים להעביר את האדם השלם באמונתו על דעתו ודתו. יש גבול למידת סבלו של האדם. הם העזו להקטין את ערך הנסיון, שחנניה, מישאל ועזריה נתנסו ועמדו בו, מכיוון שלא נגדו ועינו אותם.
שמורה עוד אמרה מדרשית חדורה אנושיות עמוקה. “בראשית – למה נברא העולם ב”בית“, ללמדך שכל מי שרוצה לצאת יצא”. באות “בית” זו, שאינה סגורה לכל צדדיה, נברא העולם. הדלת ההיא, לצד שמאל, פתוחה.
אמנם מתת המות לאדם היא כמתנת החיים – בעל כרחו לא ברגע הרצוי לאדם, אמנם יש בעלים לחיים אלו ודמו דם זרעותיו בו ואת קיפוחם ועלבונם של אלה יתבעו ממנו; אמנם המאבד את עולמו בזה, מאבד את חלקו בבא – אבל הם הבינו, כנראה, להשאיר את האדם חפשי מסיבות ידועות – לפי מקורות תלמודיים שונים – לקפד את הפתיל, להריק את השמן ולכבות בשעה ההכרחית את אור־החיים.
בגנזי הספרות שמורים בשאלה זו – כבהרבה בעייות חשובות אחרות – נימוקי הבנה ובמידת־מה אולי גם נימוקי־הצדקה למעשה זה במסיבות ידועות.
אבל מחוץ לספרות יש גם מציאות חיים והכרה נפשית. תפיסת עולם והווי עממי, מסורת ומנהג, אלה מתכנים את התכונה הנפשית של העם, אלה קובעים את ההערכה.
יחסו של העם בכל התקופות והזמנים הוא ברור ללא תנאי, לאו! חלילה.
דומית־אלם זו הנשארת במשפחה ואצל כל הקרובים לעושה המעשה, מזכירה את היחס ל“משומד”. שותקים.
מנהג זה לקבוע למתאבדים מקום מיוחד – ועל יד הגדר – למנוחת עולמים שלהם, באלה וכיוצא באלה, בהווי ונוסח החיים, משתקפת הערכת העם לצעד זה יותר מבעשרה מאמרות ספרותיים.
בפרעון זה, שנפרעים מהמתאבד גם לאחרי מותו, שאין מתירים לו לבוא בקהלם של אלה, ששמרו על נשמה זו בקרבם עד עת בוא הדרישה, בחשש זה שמא יגרמו על ידי שכנות זו צער ועלבון לשכן הנפטר, זה שלא שפך את כוס החיים בפני רבו זקנו – בכל אלה בא לידי גילוי יחס של הוד מעלתו העם כולו למעשה פשע זה.
הנה קווים מדמות יהודי חסיד בעיירה, במולדת הראשונה, שרושם הטורים זכה בימי ילדותו לעמוד במחיצתו.
כהן הוא ר' פייביש והוא עולה לדוכן מתוך רטט של קדושה. כל ימיו עסק בהלכות “מידות”, דיני מקדש וסדר קדשים, במשנה, תלמוד ורמב"ם, מתוך שאיפה ואמונה להיות מוכן ליום בו יבוא ינון, בו ייבנה בית הבחירה וההיכל יהיה על מכונו. המשכן על כל כליו, המזבח, המנורה ושולחן הפנים, כל אלו היו במוחו חתומים לפרטי פרטיהם עמדו.
הוא, ר' פייביש, רצה מצדו להיות מוכן לעלות לדוכן עם הקריאה הראשונה.
זהיר היה בקלות כבחמורות, ירא ושלם. כל ימיו סבל מחסור ועוני. לעת זקנתו נטפלה לו מחלת לב ושיעול קשה והוא מלמד גפ“ת ומקבל דמי בטלה פרוטות זעומות. שואף הוא, ככל יהודי חרד, לקיים את מצוות־עשה של “ונקדשתי בתוך בני ישראל” – קידוש השם. שואף הוא לאהבת ה”בכל נפשך“. העצה היעוצה בספרי חרדים היא, כידוע, שהמתפלל יצייר לו ב”אחד" שב“שמע” ציור חי של קידוש השם. והנה טליתו מאפילה על ראשו ופניו והוא סולד ב“אחד”! במחשבתו: שנים סוחבים אותו על המוקד לשריפה – – הוא, ר' פייביש, הולך קוממיות – – גדולה היא המדורה, לשונות, להבות אש, אופפות אותו כולו, לוחכות את טלית־התכלת, את המלבושים – – – הלב אח־ד! הנפש עולה ומתאחדת עם קדושי ישראל בכל הדורות – – – שקט – – – לדקה אחת נפסקו החיים וחזרו וניעורו בתוספת קדושה וטהרה – – – הנשמה זוקקה ב“נהר די נור”.
אנו, תלמידיו, ידענו את רחשי לבו, הרהוריו אלה במשך שנים עם קריאת “שמע”.
אלמלי באה לידו מצווה זו של מסירת נפש ממש, היה מקדים אותה ללא היסוס לרגע.
והנה ר' פייביש זה חלה את חליו האחרון, בדעה צלולה וברורה הוא הולך לקראת היום האחרון. את עולמו הוא רואה בחייו. דור של תלמידי־חכמים, לומדים, הקים בעירו. סביב מיטתו עומדים בניו, תלמידי־חכמים ויראים גם הם. לזיקנה מופלגת זכה, החיים הם רעים וקשים, היסורים מירקו אותם העוונות, שדשים אותן בעקבות, החשבון הוא בסדר.
בעינים עצומות למחצה שוכב ר' פייביש ובנו מציע לו, שיטעם מהחלב שהגישו לו, ר' פייביש עונה בלחש ומלמול, שיש לו חשש לשתות ברגעים אלה איזה משקה, שמא יבוא לידי שיעול וזה יקרב את הקץ – – – בנימה אחת או שתים ובאשמתו… כך תפס היהודי השלם, המוכן לקידוש השם ומסירות הנפש את מצוות החיים הפרטיים שלו.
העם כולו הוא עם של “קידוש השם”. עם שקבע ברכה בתפילתו לבקרים. לזה שזוכה לקידוש השם ברבים, עם הבז לחיים גשמיים בפרוזדור עלוב זה, לועג לחיי תענוג בעולם עובר זה – רואה את עצמו מצווה ועומד לשמור על החיים האישיים שלו מכל משמר לא על פי צו התורה בלבד, אלא אף מתוך הרגשה לאומית עמוקה.
אנו מצווים לשמור על הקיום מתך אמונה עמוקה, שיש ייעוד לעם זה בעולם.
שומה על כל אחד למסור לבאים אחריו פקדון זה, שנמסר לו על ידי הדורות שקדמו לו.
למועל בשליחות זו, שליחות דתית ולאומית כאחת, לא ישמש השאול בית מנוס, יש בעלים לבירה זו.
כך ולא אחרת הוא יחסו של עם ישראל לזה שקוראים – חיים. אם העתונאי האנגלי המכובד אינו מוכן להמשיך בעצתו להבא, מוכן ומוכן כל אחד מאתנו לכך.
מארץ התקוה לעתידו של העם כולו צריכה לצאת קריאת העידוד בדרכים שונות בכתב ובעל פה.
יגיע הצו של ההמשך לכל אחינו הנענים באשר הם שם, לעשות, לשאת ולסבול.
לא תיחתך אף חוליה אחת מדעת משרשרת גדולה זו, שטבעותיה חושלו במוקדי־אש של רשעי עולם ודורות והובאו עד הלום.
בימי־האבקות קשים אלה של עם ישראל בעד זכויות נשימה בנכר, בימי נפתולי בניו המעולים לטביעת יסודות חיים, חיי עם חפשי בארץ העתיד, משנה־ערך יש לחיי כל נפש בישראל, כי משנה הוא הייעוד, שכל אחד מעם ישראל נושא אתו בימים איומים־גדולים אלה.
(1938)
זה לי כבר הפעם השניה, שרשימה שלי זוכה, למחרת היום, לתגובה, מפי אותו “קורא־ותיק”, הרוצה בעילום־שמו. הפעם העלה הנעלם את מספר הטלפון שלי, וקרא בשמי.
בענוותנותי, כי רבה היא, אני מדלג, כמובן, על דברי הערכה, דברים שבנימוס, ומוסר את ההערה וההצעה שלו, כדיבורו וכלשונו.
– מי מדבר? – שאלתי, “זה לא חשוב, קורא ותיק של הרשימות שלך, ומתיחס לזו האחרונה ל”ההווי הכבוש, ששמו – פולקלור".
“הגיעה, באמת, השעה, שנכניס לאוצר שלנו, גנזי־העבר, לא רק עיטורים וקישוטים, גינוני־נוהג ואפני־דיבור, שהם בכלל פרפראות. לדעתי, יש לצרור בצרור הזכרון, חרות, סדר־יומו של יהודי, של אבא שלך ושלי, מהשכמת הבוקר, “נטילת־ידים”, בלשוני “נעגיל־וואסער”, עד לתפילת “קריאת־שמע”, ברכת “המפיל”. “סדר־יום” שעבר וחלף – איננו. כמו־כן אנו מצווים על זכירה ושמירה של סדרי־שבת וחג, מועד וחול־המועד. עוד מעט, וגם אנו נשכח את צורתם ומהותם, ולא נהיה מסוגלים לקוממם ולהחיותם”.
להערתי, בתמיה? האומנם, עד לידי כך הגיעו לדעתו הדברים? הוסיף והזכיר, לרושם השורות, שכתב פעם שבבית־הכנסת שלו, שאינו ב"ה מיסודו של רבי נלסון גליק, מנה וספר בין הרבה “מנינים” רק חמשה מתפללים, יהודים בעלי זקן, בסימניהם – ושלשה מהם נימנים עם “כלי־הקודש”. כדאי, איפוא, לצלם ולהשאיר לדור, דמות־דיוקנם של יהודים בהדרת־פנים ותואר, סימני ההיכר המיוחדים של אותו הגזע הנפלא שתם לגווע בשואה, במקום חיותו העיקרי.
הוא מציע, איפוא, וזו היא מגמת שיחתו, שסופרי “הצפה” וקוראיו, מהם “הצעירים המביטים אחורה, לעבר, לא בזעם אלא באהבה ונחת – יתחילו מפעם לפעם להחיות מעמד או פרק מסדר היום של הבית, ביתו של יהודי, בית אבות. זה צריך, לדעתו, להיות תיאור נאמן למציאות – צעטיל קטן” של היום לשעותיו בחיי אבותינו, ולא ספרות בכדי שידעו הבנים והנכדים מה היה יומו ומראהו של יהודי (“ווי א יוד האט אויסגעזעהן”). מובן, שהצעתי לו שיעשה את זה הוא ראשונה, והוא הבטיח, ינסה – יאמץ זכרונו.
השיחה נסתיימה, והשעה היא שעת ארוחת הצהרים. ישב רושם השורות, תוהה מתוך עצבות שבלב על תכנה של שיחה זו.
נניח, שהמציע חי בסביבה ביתית, משפחתית, ששם העבר ההוא, על גילוייו המסורתיים המובהקים, הוא “בפירוק” מזמן, ובחיסול גמור. נניח, שהמציע מתעלם שישנם עוד בתי־כנסיות ו“שטיבלאך” גם בת"א ובוודאי בירושלים, טבריה וצפת, ששם המצב הוא “בלהיפך”. היינו, אפשר למצוא רק חמשה “מגולחים”, אברכים, שדוגרים על פקידות ממשלתית ואף גילוח זה הוא… בסם… אין תוכם כברם…
נניח, שפחד זה מפני העלם ושכחה, הוא, כרגע, מופרז, אבל, אין ספק, שיש בו הרבה מן המציאות הישראלית שלנו. בעוד מספר שנים “כשנות שכיר” יישכחו הדברים וייעלמו.
כאמור, היתה שעה זו, שעת ארוחת הצהרים – והספיק הרהור קל, בעיניים עצומות, בכדי לראות את השולחן הערוך ההוא, בבית ביום חול – יום רגיל מששת ימי המעשה…
השולחן מכוסה לחציו, או לשליש, במפת־בד־כפרי־עב, (מפה צחורה, דקה מביהח“ר של זשירדוב או מורודוב, כיסתה את כל השולחן, רק ביום ששי אחה”צ), עליה ככר לחם שחור, מלחיה של זכוכית בשני מדורים, סכין, כף ומזלג לאיש, עקרת הבית והבנים.
באותו החדר, בקצה הספסל, עומדת נטלת נחושת בעלת שתי ידים ולמטה קערה. אבא מוחה תחילה את הידים ב“קפוטה”, נגב והפוך, ישר וחזרה, נוטל לראשונה פעמיים את היד השמאלית, מעביר את הכלי, ונוטל את הימנית כשהמגבת תלויה לו על כתפו. והידים מורמות ב“שאו ידיכם קודש” – פורסים את הלחם, וטובלים במלח בברכת “המוציא”. עקרת הבית מכניסה מן המטבח את הצלחות המהבילות; חמיצה או מרק (או שהחלו במנה הראשונה מהבשר עם הפולים לצדם?) מכיוון שבכל בית־יהודי פשוט, היה מונח על השולחן ספר לעיון, קיצור שולחן ערוך או סידור “בית יעקב”, הרי מציצים בינתים, בין המרק לבשר, בספר. (אגב מנה שלישית אף פעם לא עלתה על השולחן ביום חול. וכי הם היו פושטי רגל? האימרה “כשחיים בחשבון מתים מתוך וידוי” היתה שגורה בפי אבותינו למקרי הצדקה של צנע קפדני וחסכון, אוכל וכסות…) הכל הוא במהירות, כי יש לחזור ל“עסק”, אבל הנה נכנס אורח – מי הוא? שליח, שד"ר של ישיבה, מטלז או מיר, או גבאי של רבי לגבית “דמי מעמדות”… האורח נבוך במקצת “ברוכים היושבים” והתשובה היא “שלום־עליכם”
“ולכו ליטול את הידים”… האורח מסרב בניע ראש בהעוויה, שפירושה – “הן ולאו…” ויש מקום להפצרה ולהוכחה יתרה… “ודאי – מתערבת בעלת הבית – בבקשה, הכל חם – זה כבר על השולחן”… האורח עוד לא החליט, ובכן “יעשה מזונות” נשמעת הצעה פשרנית.
מובן, שאם היושבים הם שנים מבוגרים שומעים כעין צו, “ילך ר' ישראל ליטול את הידים ויהיה לנו מזומן”. זו היא ההוכחה הנמרצת ביותר – מזומן – עונה האורח שאני, זה דרוש לכולנו“. אכלו כיהודים והגיעו לברכת־המזון. מובן, שבעל־הבית מציע לאורח – ואומר לו “אורח מברך” – וההוא מסרב “בעל הבית מברך”– נשאר לבעל הבית רק להגיב ב”כל מה שאומר בעל־הבית עשה" וכו'… ואז האורח נעתר – ועושה…
והשיחה? תוך סיפור ומסירת מגמת הביקור שומעים “תודה לעליון” (געלויבט דער עייבערשטער) תודה לחיי־עולמים (“דער וואס לעבט אייביג”) וכיוצא בזה.
תגידו הווי זעיר, פכים קטנים? זאת תורת האדם, בישראל, רובי ימיו מורכבים רבדים דקים… הנוהג עטף והלביש את הדין והוא, כביטוי של ביאליק, כאותו הבצל שרבדיו ולבושיו הם הם הירק… אולי ראויים באמת הדברים להישמע?
(1959)
היה זה מפעל תרבותי־ישובי, חשוב, לציין את התאריך של שלושה יובלות – מאה וחמשים שנה לעליית תלמידי הגר“א לא”י. תעודת כבוד היא לאלה, שזכרונם עמד להם, להעלות יום זה בדברי־הערכה בירושלים עיה"ק.
תמוה הדבר, שזה צף ועלה רק כמאורע משפחתי, בחוג צר, כאילו הוא, רק נחלת הצאצאים, הנינים, ולא של כל הישוב בא"י. בני “השושלת” הם, אולי המחותנים “היושבים ראשונה” מסביב לשולחן, אבל עליות הסבים הזקנים שלהם היא קנין מורשה – לישוב כולו.
שמות באי ה־“מייפלאור” מתנוססים בדברי ימי ארה"ב כאצילים ואבירים דגולים, סוללי מסילה, וגאוות העם כולו היא עליהם. תלמידי בית־הספר נבחנים עליהם.
בהזדמנות זו חובה היא להעיר, שעלייה זו, שהיא כולה מיבצע של מסירות־נפש, רוממות־רוח וחזון, לא נחקרה אצלנו עד היום. בראש וראשונה עלינו להגיע עד לחקר הגורמים הנפשיים שהניעו גדולי־תורה אלה לצאת מארבע־אמות של ההלכה ולהיטלטל טלטלת חלוצים מסוכנת “לארץ הנשמה”.
הרי לימוד־תורה, הרבצתה בישראל, בייסוד ישיבות והעמדת תלמידים הרבה, היה אצלם ליסוד היסודות של היהדות כולה. מה הביא אותם לנשא את מצוות ישוב א“י בראש הציוויים? מפליא הדבר ביותר, שעלייה זו מלווה באותם דברי־הסבר וטעמים הידועים לנו מימי עליית ראשי חסידי הבעש”ט, ולפניהם, בתחילת המאה הרביעית, עליית המקובלים; ר' שלמה אלקביץ, ה“בית יוסף” והאר“י הקדוש, וזה מוכר לנו עוד מעליית בעל השל”ה הקדוש – ר' ישעיה הורביץ, בסוף שנת שפ"א. אנו שומעים כאילו דברי תורה על הנאמר והנשמע.
מגאונים “מתנגדים” אלה אפשר היה לחכות לשמוע נימוק תורני מצוותי לצידוק עלייתם והוא – קיום מצוות התלויות בארץ, דבר שנמנע מהם לקיים בגולה.
והנה, למרבה הפלא, הם משתמשים באותו היסוד של בעלי המסתורין בישראל, החסידים הראשונים.
הם עולים “בכדי להשתתף בצערה של השכינה, ולבקש עליה רחמים על גאולתה ועל יחודה עם בעלה, יחוד קב”ה ושכינתא“. זהו הלא תוכנו של אותו ה”יהי־רצון" שלא היה לרצונם ורוחם של הפרושים־מתנגדים, והוא לא נתחבב עליהם ביותר.
הנה גם מפי גדול המתנגדים שבדור, מפי ר' חיים מוולוז’ין, אנו שומעים את המשל הידוע, משל חסידי – “משל למלך שנפלה קטטה בינו לבין המלכה ומשלח אותה מארמונו – והנה מי שמקבל אותה בביתו בכבוד, ומשתדל לעשות שלום בינה לבין המלך, בעלה, הוא עושה בזה כבוד גם למלך עצמו, כי אם המלך כעס עליה, פעם או פעמיים, סוף סוף ישלים אתה, וישיבנה לארמונו, וישאלה, מי כיבדך, ומי זילזל בכבודך, וע”ז נאמר “כי מכבדי אכבד”. וכו'.
אשר למניעי עלייה חשובה זו, דומה, שיותר מדי פשוט ונוקשה הוא הנימוק שמעלה ד“ר הורודצקי, שכאילו אותה השנאה לחסידות שבערה בהם בישובי הגולה, שהגיעה עד לחרמות ונידוי, עד ל”קנאים פוגעים בהם" – היא היא שהמשיכה להסעיר אותם והוליכה אותם עד לשערי־ציון.
הם כאילו עלו “כדי להרוס את החסידות במקומה החדש”, לשמור על ההתנגדות בטהרתה, ברוח הגר"א.
דומה, שיש בהנמקה זו קצת קנאות חסידית, קשה ליחס לגאונים אלה מגמה מדינית, תכסיס פוליטי מודרני מסוג זה.
אולי היה ליחידים, קנאים ואדוקים, ב“מלחמת קודש” זו, נגד ה“כת”, גם טעם־לווי כמוס זה, אבל לא זה הדריך את הכלל, ולא זו היתה הרוח שהוליכה אותם בדרך הסבל והעינויים בעלייתם לא"י.
הרי עליית החסידים, תלמידי הבעש"ט, נמשכה כבר למעלה משלושים שנה (החסידים, יותר משלש מאות נפש, עם ר' מנדל בראש הגיעו לא“י, ביום ה' אלול, שנת תקל”ז) – מה עורר אותם למלחמה דווקא עכשיו?
זאת ועוד. הרי מדובר על העליה, שהחלה עשר שנים אחרי פטירת הגר“א, היינו: בשנת תקס”ח, עם עלייתו של ר' מנחם־מנדיל משקלוב, והרי אז שככה בהרבה חמתם של המתנגדים וקנאתם (עיין בקטעים מזכרונותיו של חבירו וידידו של ר' מנדיל, ר' ישראל משקלוב, בספרו של א. יערי “זכרונות א”י" חלק א'). מדוע יש להניח שדווקא בהיעדרו של הגר"א הגבירו חיילים במלחמה והחלו לרדוף אחריהם, להשיגם, ולהכותם עד חרמה במקום ישובם החדש.
כידוע, נתעורר גם הגאון מוילנא בעצמו, לעת זקנתו, לעליה לא"י. נפרד מאשתו ובניו, ומאמו הזקנה, יצא את וילנא, והגיע עד לקניגסברג. הוא הירבה בעצמו לכתוב על שאיפה קדושה זו שלו, ויותר מזה פירסמו את הדבר מעריציו ותלמידיו. בכל אלה אין אף רמז של שאיפה לעליה לשם מלחמה בחסידות.
האגרת שלו הידועה בשם “עלים לתרופה”, מתחילה “הנה אנשים נוסעים על כמה שנים בשביל ממון. מניחים נשותיהם, וגם הם נעים ונדים בחוסר כל, ואני ת”ל נוסע לאה“ק, שהכל מצפים לראותה חמדת כל ישראל וחמדת השי”ת בה כל העליונים ותחתונים תשוקתם אליה".
דברים נרגשים ביותר הוא כותב לאמו, כנראה, כדי לפייסה ולנחמה על פרידתו ממנה, “ואי”ה, אם אזכה להיות בירושלים עיה“ק אצל שער־השמים, אבקש בעדך כאשר הבטחתי”. ברור שקשה לייחס לעולה גדול זה מחשבות מלחמה וכיבוש.
הוא הוא שאמרנו, עד היום לא נחקרה עלייה חשובה זו על מניעיה וגורמיה, השפעתה בייסוד הישוב של האשכנזים־הפרושים בירושלים וצפת.
מן הראוי, שיובל זה, ישמש דחיפה לעבודת מחקר גדולה ומקיפה. יקחו על עצמם פעולה חשובה זו “הנכדים” – בין אלה הלא נמנה הפרופיסור י. י. ריבלין, איש המדע וחוקר מובהק – ואחריהם־אתם יעדרו גם סופרים וחוקרים איי"ם אחרים.
עם הסיום, לא נמנע טוב מהקוראים, ונעתיק כמה שורות מ“איגרת הכללות” (לפי ש. ה. הורודצקי בספרו “עולי־ציון”) המתחיל בחרוזים שראשיתם הם “אנכי ארץ־ישראל” וההמשך הוא: –
“הארץ מבשרת / הארץ מתעוררת / ארץ, מה לשון אומרת: / זכרתי ימים הייתי ממלכת גברת, / ביד השם עטרת תפארת / גם עתה בי לא שום דבר נחסרת / בי התורה מתבררת / בי הנשמה משוחררת / ומדוע שחרחורת / מדוע אני מושפלת לכל דבר שבקדושה להיות אחרון באחרונים ולא ראשון בראשונים”. דברים כדרבונות, שבשינוי הכתובת, האקטואליות שלהם לא פרחה מהם, גם בשנת היובל הזאת – ק"ן שנה לגדולי ישראל ששבו לקינם.
(1959)
אין בין הכותרת, לבין תת־הכותרת, אלא קשר של דבר והיפוכו, לשם שיקול ודיון בנושא.
שאלה זו נשאלת ע“י רבים, הכואבים את כאב הפרידה מן הישן, ההולך ומוצא מפני החדש. איך יש לרצות לנסות, להציל מה שניתן להציל מ”הטחנה העתיקה", לחפש דרך לאסוף פזוריה, להדקה ולחזקה במסמרים, להטליא, לצרף אליה משהו מן החדש, מחלצות מהאפנה של היום? – או לתת לישן להמשיך בקיומו, – במקום ששרד לו מלשד עברו כוח ורצון לכך – כמו שהיה לו “להפטיר כדאשתקד”, לא לחפש תערובת מלאכותית עם החדש, ולהכריז על אפשרות של “דו־קיום בשלום” של שני עולמות אלה. עולם עולם ותחומו, תחום תחום וכיפת ממשלתו, ואין מלכות נוגעת בחברתה.
הכותרת הראשונה היא, איפוא, הגדרת הישן ושלשה חתנים ושלש כלות תחת חופה אחת בקיבוץ – בבואת החדש ודיוקנו.
משורר ומספר, נוגה ועדין, היה לה לבסרביה, שנספה בתומו ובצדקו, ומרדכי גולדנברג שמו.
באחד מסיפוריו, הוא מספר על יהודי, בעל טחנה עתיקה, טחנת־ירושה, בכפר, שהתעקש לקיימה ולהחזיקה עד נשימתה האחרונה, ויהי מה.
מסתובב הגלגל על קילוחי מים, סיבובי־זקנה כושלת, בגניחות וחריקות – האומרת “מה לעשות, אין כח!”
לא הרחק ממנה, הוקמה טחנה חדישה, עם משרקים, וארובה גבוהה, קורעת שחקים בעזות פנים ומצח. ניתן לשער, שרבים הם הכפריים הנוהים אחרי החדש, אבל יש גם מחזיקים בנושנות, שומרים לה חסד נעוריה.
המספר מתאר ליל סוף חשון, ליל עברות של גשמי קצף, העוקרים עצים על שרשיהם, סוחפים גגות של בתי אכרים, וגורפים גופות של בהמות מהרפתות.
בעל־הטחנה אוסר מלחמה על כחות ההרס; ששתו על משען לחמו וקיומו, מצודת־חייו.
הטחנה העתיקה שפירנסה דורות של אבות בכבוד וברווחה, חיה את שעותיה האחרונות. היא כאילו מבקשת על נפשה – “הצילוני!”
בעל הטחנה יחד עם ה“גוי”, השומר הזקן המשונה, חשים להצילה, קושרים חבלים לסלעים, נועצים מוטות ברזל, נלחמים בחרף נפש עם הרוחות והנחשולים שקמו לבלעה, אבל – – – גברו הרוחות ואתם זרמי המים, נעקרו היתדות, נתלשו החבלים, נשמע קול נפץ ושבירה, התמוטטות והתפרקות, והטחנה העתיקה נפחה נשמתה. איננה!
דברי בעל־הטחנה בסיפור, הם דברי צידוק־הדין, מעין “הצור תמים פעלו”, זהו הגורל – יום פקודה.
ניתן גם פה לשער באיזו חוצפה שרקה למחרת הסערה במשרוקית של הטחנה החדשה. באיזו שמחה לאיד דפקו המכונות, על הריסותיה של הישנה!
הישן והחדש
מאבק זה בין הישן, שאינו מסכים למות מרצונו הטוב, לבין החדש, המצר את צעדיו, לועג ליקהותו, ימיו כימי “דור הולך ודור בא”. זהו “מנהג־קדמונים” מאז ומתמיד.
מאבק זה החריף בדור שלנו, בעיקר בחיי החברה, ערכי רוח וקניני מוסר.
ידוע, שהמלחמה היא שונאה בנפש של מסורת ואמונה, היא הורסת לא רק את אשיות החיים, חיי־אדם, תאי ביתו ומשפחתו. היא גם מזעזעת את יסודו ויתדות האמונה, אמונת אדם באדם, אמונה בחוקיות החיים ומכלכלם.
לעמנו, ולדורנו מינתה ההשגחה העליונה שנות מסה ומריבה קשות כשאול וכמוות. על גבנו חרשה את חרישה האכזר לא רק המלחמה, כוס תרעלה לרבים, לקהל עמים. אותנו פקדה שואה, – עונש מן השמים – ששום עם בעולם לא ידע דוגמתה, מכאן המאבק הרעיוני הקשה, הקרע בין הישן לבין החדש, שהוא כ"כ החריף, מכאן הנגודים בתפיסה ומושגים, אמונות ודעות, בין דור עובר וחולף, לבין זה ההולך ובא.
לא מזמן נזדמן לו לרושם השורות לקרוא מאמר באחד השבועונים הרציניים האנגליים, בירור בנושא זה. איך לנהוג במאבק זה?
בעל המאמר מוכיח, שההשלמה והפיוס, הכנסת החדש לתחום עולמה של הכנסיה, הזיקה לה, היא לא קירבה אף בשעל את הבועטים, המתרחקים, היא לא עשתה לדת ולכנסיה נפשות חדשות, לא רכשה מתפללים צעירים מבין ה“זועמים”, היא בילבלה רק במידה ידועה את עולמם של הזקנים, שהם מטיבם וטבעם שמרנים, ועינם צרה ודומעת, לראות בהרס ערכי מסורת ונוהגי פולחן מקובלים, על ידי משבי־רוח חדשים וזרים, אם הם גם במיעוטם.
בשנות העשרים היתה מלחמה נטושה בטורקיה בעד הכנסת חשמל לעששיות השמן הקדומות שבמסגד “איי־סופיה” העתיק. נצחו, כמובן “הטורקים הצעירים”, השמן גורש מההיכל. האם גדל על ידי כך מספר המאמינים הצליינים? לא! גם זה לא משך וקסם לתיירים. אף הם אינם נלהבים ל“רפורמות” בערכים, שהוד העבר חופף עליהם. בלונדון ובפריז הם ראו נברשות יותר מפוארות מאלה שהותקנו במסגד ההיסטורי.
באחת הכנסיות הגדולות, מספר בעל המאמר, להוטים פרחי הכמרים אחרי חידושי הטכניקה, שהם רותמים אותם במרכבת הטקסים, לשם רכישת לבבות הנוער.
הרדיו מעביר את צלצולי הפעמונים בליל המולד מרומא, וזימרת המקהלות מנצרת ובית־לחם. אמן מודרני צייר בכותל המזרח ציור אמנותי על נושא שכר ועונש. על כף אחת של המאזנים נשפכים נטפי זפת שחורים – המעשים הרעים של האדם, ועל כף המאזנים השניה, נופלות פתים לבנות כשלג. המעשים הטובים. כרובים ושרפים שוקלים ומונים וכו'.
דעתם של הזקנים המיושבים לא היתה נוחה מאמנות חילונית מודרנית זו, בכתלי בית היראה. הם גם כפרו בכח המשיכה של חידושים אלה בשביל הנוער.
וכך מונה בעל המאמר כמה וכמה דוגמאות, ובא לידי מסקנה, שמוטב לא למהול את היין העתיק, שאינו כיום טעים לחיכם של הצעירים כ“מים־שלנו”. שניהם, היין והמים, יפסידו מערב זה. זה לא יעיל. ולא משתלם.
שמחות לפנים בישראל
דומה שאין עוד אירוע משפחתי, עמוס רבדי נוהג ומסורת, שכבות הווי אבות־עבות כמאורע של שמחה בבית ישראל.
חזרנו וקראנו בימים אלה פרק זה אצל “ר' אבא” של י. ז. אנכי. וחידשנו בזכרון ימים עברו. ודאי, “כש”ר אבא היה עוד ר' אבא“, ידע אדם בישראל לשמוח בכל יום “ברן יחד כוכבי בוקר”, שמחת נהנין על העולם ומלואו. “הרי הקב”ה מחדש בכל יום מעשי בראשית, חידוש השמים והארץ והמאור הגדול”, וזה לברכה ולשמחה. משמע, הלב השופע שמחה פנימית, מחסד א־ל כל היום, אינו זקוק לנימוקי הצדקה יתרים.
ודאי, כשנוסעים לרבי לקאפוסט, אז החדוה עוברת כל גבול של פכחות וישוב הדעת, פקחי, חשבוני כזה. מיטשטשים תחומי הדמיון והמציאות. הניחו לו ליהודי חסיד לפעול כנפשו ורוחו אז, והוא יהפוך עולמות. צועדים בדרך ר' נחום ור' אברהם בצוותא לקאפוסט, מתוך שיחה חסידית עמוקה, והתפשטות הגשמיות, והלב מלא על כל גדותיו. פתאום הפשיל רבי נחום את השרוול של ידו הימנית, זקף את אגודלו הימני ופנה לר' אברהם – – ר', אברהם, התדע מה?
– מה? שואל נדהם ר' אברהם.
– מרצוני להפוך את הכביש, ככה באגודל זה – לעקור ולהפוך אותו.
ר' אברהם נתמלא פחד, ואומר "– חס ושלום, לא צריך, הלא הוא של המלכות “קאזונא! אל תגע בו”.
– לא? אין אתה רוצה, יהא לא! הוריד ר' נחום את השרוול חזרה, נכנע וויתר. אם הקב"ה זיכה לאדם בישראל להשיא בן או בת – יתוסף בית ישראל לתורה וחסידות, ויבוא “דור ישרים יבורך” אז מה שייך? האדם הוא כולו מזמור – לתודה ולשמחה. והנה זמנים חדשים.
ו־חתנים בקיבוץ
הוזמנו לפני ימים אחדים להשתתף בחתונת נכד של ידיד, חבר קיבוץ בקרבת הגבול. חברי הקיבוץ, רובם ככולם צעירים ורכים, נושאים בעול של שמירה ובטחון, עבודה ובנין, ואף קליטת־עולים, חינוכם והדרכתם, יד לאלה. הוה אומר הם בחינת “עבודת הקודש”, עליהם “בכתף ישאו”.
הנה השמחה היא במעונם, מזמינים אורחים ידידי המשפחה, רבים נענים להזמנה.
מסתבר, שלא בחתונה אחת נהיה נוכחים, כי אם בשלש בבת אחת.
מתחת לאפריון יכנסו זו אחר זו שלש “כלות”, בהינומות לבנות – בואי כלה בואי כלה, ו – בואי כלה. ברי, כל אחד מבני הכרך רוצה לראות איך הם עורכים שמחה מעין זו שם, אכזוטיקה, ושלושה אוטובוסים מלאים מגיעים למקום זה, ישוב־ספר בדרום. הרושם? כהצגה הרי מעמד זה רציני ודרמטי מדי, כטקס דתי הוא אפור וקומי מדי. כנראה שאירוע אישי זה כחגי ומועדי ישראל טרם “עובד” ע“י המזכירות התרבותית של התנועה, ועוד לא עוצבה לו דמות, עוד מגששים בקיר ו”יוצרים". בחורי הקיבוץ בעצמם מתלוצצים על החול והחולין שבאירוע זה כיום בקיבוץ, בפנקסו של חתן, שהוא בתפקידו בקיבוץ מרכז הקניות, נמצא כתוב בסדר־יום: ב־12 בבנק הפועלים, חילופי שטרות, ב־3 ברח' הגשר – ריבה ונפט… ב־4 נסיעה הביתה, ב־6 להתחתן, ב־7 נסיעה לקולנוע עם הכלה – זהו כמעט כך. סדרי הנישואין והקידושין היו כדת משה וישראל. מכיון שהאיזור מאוכלס בשתי העדות אשכנזים וספרדים, הרי שולטים בישובים שני נציגים דתיים. את הברכות הראשונות השמיע הרב הצעיר התימני, ואת הכתובה והברכה האחרונה השמיע הרב האשכנזי. החופה – דגל – כחול־לבן, – מתוחה על קלשן ורובה מארבעת צדדיה, וזוג יוצא וזוג נכנס…
הכל כאמור היה… היה אפילו לרגע קל שמח…
בכו, וסבתא אחת התיפחה חשאית, והיו נרות… אלה שהשמחה האישית והכללית היתה נעדרת, ללא שירה וזמרה – ללא נעימה – “לוקחים חתונה כזו ומבזבזים אותה”, אמר לי ידיד בגיל הקשישות המתבגרת.
– חסר “מרק הזהב”, בדחן, “מתנות־דרשה”, התייפחות של המחותנים מצדה של הכלה? שאלתיו.
לא! הוא ענה – ’חסרה החתונה הישראלית". התנחמנו שנינו בזה, שגם בעיר, שדוף ונבוב, הוא כיום, מעמד זה. פה, לפחות, לפניך חברה, תמימת־דרך וישרת מעש, בחיי יום יום שלהם. הרי גם “בבית” שהזוג הצעיר יזכה בו, יחסר ויעדר הרבה מהנוחיות והרווחה האלמנטרית, נחלתם של רוב בעלי הכרך שלנו בשפע ובזבוז.
בערב ערכו לשלשת בעלי הזוג, הוריהם ואורחיהם, נשף בידור עם הצגת “מערכון” שירה וריקודים אמנותיים… ואנו ממהרים לאוטובוסים – חזרה.
לא! זה מאוד לא זה! מאורע זה בחיי אדם צעיר, הוא אישי מדי, אינטימי ונפשי מדי – והקולקטיביות פוגמת ופוגעת במקרה כזה. בעלי “הטחנה־העתיקה” עשו את זה ביתר חן ורגש. האדם עיצב את שמחתו בצלמו – ובצלם דמות תבנית בוראו – וזו היתה גם כ“סגולה” שהבנין יהיה בנין עדי־עד, ושלא יזדקקו לאחרי מספר חדשים לאותו הרב שיטפל במסכת “גיטין”… על “המזכירות” להיוועץ בענין זה עם משפחת ר' אבא ולעמוד על סוד של “כחתן יכהן פאר”, חתן בחדרו וכלה בחופתה – מסכת קידושין וקדושה בישראל.
(1959)
בעל המטאטא
לו היתה התחרות לאזרחות נאמנה פעילה ויעילה, חפשית ובהתנדבות היה בלי ספק מקבל האזרח הזה את אות ההצטיינות הגבוה ביותר. מי הוא? הרי הוא בעל המטאטא, עליו שוחחנו לפני שנים, בעקיפין, בנושא “ציונים ותיקים”.
הוא־הוא האיש, שלסידורו בעבודה עזרתי בזמנו במשהו, בהצלחה. אם, ואף על פי, שסידור זה היה בעבודה לא קלה, ואף לא נעימה, היה זה בכל זאת – לרצונו. הוא אימץ אותה לעצמו בהבנה והשלמה. “אני פועל נקיון בעיריה” היה מודיע לשואליו, כמעט בגאוה, אם כי לא בלי חיוך…
בבאנקט, שסידרו לכבודו, בעיירתו, עם עלייתו, בעליה הרביעית, סיפר הוא, וסיפרו בני־עירו רבות. שמורה אתו גם התמונה הגדולה, שהוא במרכזה.
אם כי הוא בהרבה נשתנה מאז, הרי בכל־זאת קל מאוד לזהות אותו ולהצביע עליו. אותו מאור פנים בחיוך סלחני, כמעט אותו הזקן העוטר את פניו בגידול מתוך הרחבה, ואותה העצבות בדוק שבעין. בקיצור, דיוקן של יהודי, “בעל־בית” מכובד, ציוני, שנבחר מפעם לפעם כציר ל“ועידה השנתית” בווארשה, קובנה, למברג ויאסי.
תיאור של הבאנקט המפואר הזה, ניתן גם כיום לקרוא ב“ביאליסטוקער שטימע”, במפורש בשתי כתבות. אף זה שמור. נאמו כל נציגי המפלגות והסיעות, לרבות שתי ב“כ של הסתדרויות נשים ואף ב”כ של “קופת ההלואה וחסכון” היה מיוצג, ובירך בפולנית.
הנעימה המשותפת, הלבבית והנרגשת, של כל הנואמים היתה, הבעת בטחון מלא בטוב, הצפון לו, לעסקן נאמן, “כשרק יגיע לשערי ארצנו – הישנה־חדשה”. כל הנאומים נגמרו בערך, כך: “לך, מר גלוברמן (השם בדוי) אין מה לדאוג! אתה עולה הביתה, משלך יתנו לך. יתנו? קח לך! תקבל מה שמגיע לך, בצדק. לא מעט מנדבכי הבתים הלבנים שם, הם שלך. אתה הנחת אותם, במו ידיך, מרחוק”.
אחד, הצעיר בנואמים, ב“כ “מכבי” או “הצופים”, והוא משורר מתחיל ו”מבטיח", סיים במלים נרגשות – רמזי־שירה, באמרו “מתוך החומות של ירושלים ותל־אביב, תציץ אליך כל אבן מקיר, בצחוק ושמחה, ויקבלו אותך כמו שאם נאמנה יודעת לקבל פני בן, שחזר לחיקה מגולה ונכר, לך הארץ! עלה ורש!”. המשאלה האחת והיחידה בפי הנואמים, היתה, שלא ישכח אותם, את חבריו בעבודה, עם תפיסת העמדה הראויה לו – מעלה מעלה.
בדברי התשובה שלו התנגד מאוד לנעימת הבטחון הזה שלהם, ולמחשבות, שהוא נוסע, בכדי לעלות לגדולה שם. הדברים רשומים מפי אומרם, ומהם: “ארץ־ישראל לא חתמה לי אף פעם שטרי־חוב. אם מי משנינו חייב משהו, הרי אני, אנו, כולנו – – לה. היא־היא שנתנה טעם לחיינו התפלים. היא חיזקה ואימצה בימי יאוש, רעים וקשים, ולאורה, שהפציע ועלה, הלכנו בלילות חושך. אני עולה עם משפחתי לא לגבות חוב, כי אם לסלק חוב שלא נפרע. כוחי עוד עמי לעשות בידים משהו, בשביל ארץ זו שלנו – – וכו'”.
במעמד זה הודיע, שלמחרת בואו לתל־אביב יבוא ל“שטאטאראט” ויבקש פגישה עם מר דיזנגוף, ויאמר לו: “אדון דיזנגוף, שמי גלוברמן, מי שהיה יו”ר של – – ושל – – את “האיפולעטין” השארתי בנמל. פה אני יהודי, חייל, ובקשתי היא, שתצווה שיתנו לי מטאטא, לכבוד יהיה לי אם אוכל במו־ידי לעשות לנקיון העיר. בביתו הוא, אין חרפה לאדם לעשות כל מה שדרוש ונחוץ".
לא נספר פה קורות האיש עד “שהתחתן” עם המטאטא הנכסף. לא כל הרוצה ליטול מטאטא – בא ונוטל – – העיקר הוא? – העיקר הוא ששניהם מילאו את תפקידם באמונה כחצי יובל שנים. ראש־העיר בא, ראש עיר הולך, והמטאטא לעולם עומד, הוא מבלה אותם ואת כסא־כבודם – והנה מר גלוברמן הגיע לפנסיה, אם כי עברו כבר כשנתיים מאז פרש מעבודה, הרי יומו מלא וגדוש פעולה, – כאזרח, שומר חותמת הנימוסין, יחסי אדם הגונים, מדריך ומייעץ, מבלי שאיש מינה אותו לכך, ומבלי שמישהו מבקש את זה ממנו.
דומה, שבמצב זה הוא עסוק יותר מכפי שהיה קודם, כשעבד בפיקוח של הממונה עליו, שהגיח במפתיע תמיד לבחון ולראות. אז ידע, שלאחר שמונה שעות עבודה, הוא אוסף את הכלים: המטאטא והמגרף, היעה והקלשון, סוגר אותם בארגז העץ – ו“להתראות מחר”!
כיום הוא עובד אצל עצמו, הוא הוא הממונה על עצמו, כי המבקר הוא המצפון המטריד, מכירו ו“איש אמונים” שלו מאז, מה“ציונות” בעיירה.
וזה אינו נח עד זקנה ושיבה.
בוקר בוקר בשעה תשע, הוא מגיע לשדרות רוטשילד, והוא כבר אחרי תפילה בציבור וארוחת בוקר. כחצי שעה יותר מאוחר, ילוו אליו עוד שנים־שלושה מכירים קבועים, מקומם שמור להם על ספסל זה. אתם הוא מחליף דברים בחדשות־היום, וההערכות הן באספקלריה של אותו העתון הנאמן על האיש.
וודאי, לא תמיד הם מסכימים עמו, עם “ר' לוי יצחק מברדיצ’ב”, כפי שהם מכנים אותו – אבל תמיד שומעים בתשומת לב את הערותיו. תוקף גם את אלה לפעמים רצון להיות “ציונים” – כאז – – שם –
לאחר ישיבה של שעה הוא מתחיל את סיוריו בעיר, לא להנאתו ח“ו, כי אם לשם תיקון דברים, והשגחה ופיקוח, הסתכלות וראיה שקטה – תקנת הרבים. משל – דיזנגוף ע”ה הרוכב על הסוס.
כן, עוד מעט שנתיים מאז פרש, ואף הפעם מתוך באנקט ואף זה מצולם והונצח. הפעם היו פנים אחרות – חבריו למטאטא, שנים שלושה מדביקי־מודעות, שומרי־לילה בבניינים, גובים ממחלקת המסים, ומספר בני־עיר, הפרוליטאריון העירוני.
אמרנו, הוא מגיע כבר אחרי התפילה, אבל גם התפילה, היא אצלו על פי רוב כרוכה בעשיית־חסד. השעה היא מוקדמת, שעת תפילת “ותיקין”. תל־אביב ישנה עוד, רואים את מחלקי החלב, עגלת אופים, בודדים החוזרים ממשמרת־לילה, ויחידים בטליתות תחת הזרוע. הנה עומד מישהו ומבקש להכנס לבית קרוב, להשלים “מנין” מתפללים בבית־אבל. ודאי, עברו או יעברו רבים – אבל לפנות יפנו אליו. מובן שהוא נענה. באמת – האם אפשר לסרב ולהקשיח את הלב מבקשה מסוג אנושי־כללי כזה? הוא נכנס – וחזקה עליו שישאר לניחום אבלים לרגע, ושישאיר כבר את הטלית־ותפילין לשנים שלושת הימים “עד שיקומו”. חזר הביתה לארוחת בוקר, עזר במשהו לאשתו בסידור הבית, והוא מטייל לאטו לספסל בשדרות רוטשילד.
הילוכו בשובה ונחת, והוא מסתכל לצדדים, מפנה קליפת בננה, המחכה לרגל שתמעך ותמעד, הרים שתי חפיסות ניר של “ארטיק” והשכין אותן בפח לפסולת, ונכנס עם עתונו ביד – והתיישב על הספסל.
מעוות־לתקון
ארוך הוא יום־קיץ שלנו ורבים, הו, מה רבים בו, הפגמים והעוותים הצועקים לתיקון.
משונה הדבר, הוא חושב לעתים לנפשו, הכל איכפת לו, דוקא לו. רבים עברו ורבים יעברו, יראו את הדברים הלקויים כמוהו – וייעלמו. והוא – הוא אינו יכול! ברור, שלעתים קרובות הוא בא על שכרו. יש מי שמעיר ועונה באדיבות מעין “למה, אדוני, מתערב בענין שאינו נוגע לו?” – ויש מי שעונה עזות, מזכירים את “החוטם”, “כך בוחשת” ו“עובר בטל”, אבל הוא לא מתפעל מזה, ודוקא זה לא איכפת לו.
גברתי – הוא פונה לאם צעירה המכריחה את הילד לגמור את השוקולדה – האמיני לי, מגזר־חי ועגבניה מרוסקת, הוא יקבל יותר מאשר מ“נופת־צופים” מסופק זה שלך.
בו ברגע הוא גם אינו נותן לדרוס על אי־הדשא באמצע. “עד שזוכים אצלנו לראות גידולי־דשא ירוק, יוצאות העינים מחוריהן”.
בינתים, מתקרב ובא הראשון מן הידידים הקבועים כשהוא צועד עקומות – –
“ידידי הטוב – עליך להכנס עוד היום להזמין מדרסים, “פלאטפוס” זה ימתח לך את הגידים והעורקים ללא הצלה. אני מוכן להכנס אתך לזה – שלי” – –
“סליחה, מה הגברת קוראת?” – הוא זז לספסל השני – “לועזית כמובן – מה – בלשות. שני הרוגים ושלושה נדקרים, וזיהו אותו, את הרוצח בעזרת קופסת גפרורים?” –
גמר ביקורו בשדרות, הוא עומד לפני תחנת “חמש”. הוא יוצא מכליו מנימוסי התחבורה שלנו, מהריצה והבהלה.
היה, ואחשתרן רץ כזה הוזהר על ידו בריצת־ה“אמוק” שלו. לא שעה, נמעד ונפל – ואז הוא הופיע – “נו – באמת – האם זה היה כדאי? אדוני רץ כאילו זו היא הרכבת האחרונה, עם הכרזת־מלחמה, היוצאת לאירופה – הנה עוד “שני, חמש” – זה אחרי זה…” בינתיים, כמובן, הוא דופק בדלת בבית הקרוב, מביא מים קרים, מוציא מכיסו ממחטה נקיה ומיעץ לשים תחבושת אחרת, הברך התנפחה. מכירים אותו, את האזרח הנאמן, גם על יד הרמזורים – הוא שקולו נשמע – לא! זה עוד באדום, אתה רוצה להדרס?" ודאי שבאוטובוסים הוא מעיר לצעירים שיקומו ויפנו מקום לאשה, ילד ושיבה, והוא הוא שעושה את זה ראשון – וכך הוא חוזר בצהרים ושלל רב של הערות־עצות והדרכות מצדו – ונזיפות ועלבונות מצד המודרכים “הנפגעים” הם באמתחתו. ־– והדבר חוזר חלילה – זהו בדמי – אינני יכול – הוא מסביר כשמעירים לו בידידות שירפה מ“תיקונים באדם” ו“בדק הבית הלאומי”. הוא באמת אינו יכול – – הוא ממשיך.
טיפת אושר לזולת, לכושל
באחד הימים מצאתיו יושב לבדו שקוע במחשבות, בשדרות על ספסל. לא רחוק ממנו ממול שכב שרוע אחד, פניו מכוסים בעתונים ועל ידו למטה צרור חפצים בשק ממורט, וחבילת שרוכי נעלים, מרכותו של האיש, חנות ה“כל־בו” שלו.
התישבתי על ידו ונכנסנו כידידים ותיקים בשיחה.
– הנה זה מרעיל את החיים, אני פשוט מתבייש, ממני, מעצמי, אצלנו – בישראל – כזה.
אם יש ואני מצטער פעם, תוהה על עברי, על הראשית, הרי זהו שלא דאגתי לעשות הון. יכול להיות שהייתי מצליח בכך. היו הזדמנויות כאלה.
יש ואני יוצא בסיורים שלי, נתקל ב“סוחרים” אלה ולבי מתכווץ מכאב.
הנה עומד אחד ומוכר “רחט־לקום” שטוח, על קרש מאובק באבק סוכר. וכאן שני נושא פיסות בטנים, אגוזים ושקדים, אורב ע“י ביה”ס להפסקה לקונים ועפרונים – המון עפרונים – רק עפרונים.
אני מצטער שאינני יכול לגשת לסוחר שכזה – ולהגיד לו – כמה אתה רוצה בעד כל הסחורה שלך – בעד הכל – הנה ולך – לך הביתה – אני קונה את כל הסחורה, – ומחר? שאלתי, – הלא הוא עוד פעם יופיע.
אז מה? אחזור ואקנה. תאמין לי. לא צריך לשם זה להיות רוטשילד – איזה עונג הוא זה להעניק טיפה, רבע גראם אושר לכושל. אחת ליום.
יש ואני חושב שאם אזכה בפיס, ואפילו בחלק הששי מ־30 אלף, אנהג ככה. אמצא לי קונים על הסחורה הזאת. נדמה לי שאין תענוג עלי אדמות יותר מזה.
– כן – – חבל שיצאתי בלי בגד ובצוארון פתוח. בערב טחב – וקל מאוד להתקרר – –
חבל – שאין בכל שפע הפרסים שלנו פרס בעד אזרחות טובה, חפשית ואנושית. יש מועמד רציני.
(1959)
אותו אין להחביא אל הכלים. שום הפיכות ומהפכות “בקנה מידה קוסמי” לא הפכו את אפיו הלאומי. הוא הזדקר ועלה על שולחן מאה־חסר־אחד־הנציגים, שליחי עמים ולאומים, גויים וממלכות.
הוא, המגף, הופיע במוסד, זירת־העולם, בית־היוצר לרוח “הכדור”.
זאת הפעם, “בזמנים מודרניים”, הוא הופיע בצורת נעל “לפי גיזרה איטלקית, חדישה”, אבל הוא הוא המגף הידוע, המקופל קיפולים, המסור והמצוחצח כראי – – הוא הוא בגלגולים שונים; מימי האחים רוריק, איבן האיום ועד לסטלין בתמונה הידועה בפגישת הארבעה ביאלטה.
היד המאוגרפת, מלאת כח ועצמה, נפנפה בה, – למרבה התדהמה, של כל הקהל, הסולת והשמן של העולם הזה – באיומים והתראה, “נמחה אתכם מעל פני האדמה – – יחד נלך לאבדון”. המגף הוא בתכונתו של העם הרוסי, איבר־חי מאפיו, דיוקנו ופרצופו של העם הגדול והעקש הזה. עם בעל־נפש מוזרה, חשוכה כיערות־עד שלו. עם בעל רוח בלתי־נודעת עד היום, לעולם התרבות. העם הרוסי דומה רק לעצמו.
האמת ניתנה להיאמר שהמגף הולך מאז ומתמיד שלוב־רגל עם המטלית הידועה, עם ה“אוניטשה”, אחד משלים בייחודו את השני.
אתם יכולים לשער לעצמכם שאחד מבני העמים האחרים יפשוט בכעסו ורגזו, משהו מתלבושת שלו, וירעיש בו את האולם והמסובים? האפשר לחכות ממקמילן, שיוריד את הצילינדר ויכה בו על השולחן? לזה מסוגלת רק “הנפש הרחבה הרוסית”. אתם זוכרים את “המגפיים” אצל צ’כוב? החדרן, המשרת במלון, ציחצח והבריק את מגפי האורח, “מכוון הפסנתרים”, מורקין. אבל, לרוע המזל, הוא גם החליף אותם, במגפי השכן, שחקן שהלך בינתיים לחזרה לתיאטרון. נוח לו למורקין האומלל אילו החליפו לו את הראש או את הרגלים, מאשר את המגפים. נשלל ממנו הכל. אף צלו לא נשאר לו במגפים של ההוא. אין לו בעולמו מאומה.
בספרות הרוסית מופיע המגף הרוסי לא רק כלבוש, כסות לכף הרגל, “מכשיר” לכינוס האצבעות והגנה עליהן, מפני צנה ופחים. המגף הוא גם דורס ומוחץ, צועד, וקולו מהדהד למרחקים. הוא עולה, מסתער וכובש.
לפני שנים אחדות הופיע בפריז, ספר רשימות וזכרונות של הסופר והמשורר, בעל פרס נובל, איבן בונין. שם מספר בונין על פגישה בינו לבין צ’כוב החולה, ביאלטה. זה היה בקיץ, בונין הגיע לבקר את החולה יום יומיים לאחר שביקר אצלו גורקי.
צ’כוב מוסר לו רשמיו מביקורו של גורקי אצלו – והוא בתקופה ששמו כבר הלך לפניו כסופר מרדן מהפכן וכו'.
בין היתר מספר לו צ’כוב, שהוא שאל את גורקי אם הוא חולם חלומות, ומאיזה סוג הם.
ההוא ענה לו שחלומות פוקדים אותו פעמיים שלוש בלילה. יש וצר לו עד לכאב להתעורר ולהפגש עם המציאות.
“ספר משהו מהחלומות האחרונים שלך” מבקש צ’כוב.
“הנה רק לפני ימים חלמתי, שהנני עומד לפני ערבה מושלגת, במרחב של אין סוף. עולם לבן וצח. השלג היה עמוק כקומת איש, שטיח לבן צח, שכף רגל לא דרכה עוד עליו. אני עומד במגפים הארוכים, המצוחצחים שלי על משטח שלג, ואינני שוקע. אני מרחף כאילו באויר. פתאום תקף אותי רצון עז לחלוץ את הנעלים להשאר רק במטליות. מיהרתי ועשיתי – והנה צעדו המגפים במצעד של קצב על השלג הלבן, ואף הן אינן שוקעות. מוקסם עמדתי שעה ארוכה ואיקץ” –
*
נפלא! נפלא! התפעל צ’כוב.
לא מעניינת, כרגע, הערתו של צ’כוב “לחלום בדים זה, שגזר אותו כרגע”. מעניין ואופייני הוא החלום גם אם הוא פרי הדמיון היוצר של סופר מסוגו של גורקי.
המגף הרוסי צועד לבדו ללא רגלים מצעד של כיבוש ושלטון. הוא מאיים לדרוס, לשוף ראש וגם לנשוך עקב. לא נוח לו לעולם להבין מצעד מחריד זה. מה גם שהפעם היה המגף נעל קיצי, בגיזרה “מערבית, מודרנית”. זה אסיאתי אקסוטי. מנעל כזו לא נשקפת סכנה לברלין המערבית ובוודאי לא לקונגו.
יש, בהחלט, מקום לדו־קיום בשלום!
(1960)
במעמד חגיגי נפתחה לפני כמה ימים ב“בית הסופר” “תערוכת החסידות”, במלאת מאתיים שנה להסתלקות הבעש“ט זצ”ל. אם איננו טועים, הרי תערוכה כזו, מוחשית־הסתכלותית של מוצגים המסבירים את תורת החסידות ומשנתה, היא הראשונה בסוגה. זהו בגדר מאורע תרבותי.
רושם הטורים ביקר לפני מספר שנים בניו־יורק תערוכה בסמינר התיאולוגי של ד“ר פינקלשטיין, שבה הוקצה סדור לתשמישי קדושה מתוצרת “צדיקים” ו”רבי־"יים.
התערוכה היתה עשירה בכלי כסף וזהב.
לאחר זמן ערכה גם “יווא” תערוכה של ספרות חסידים עם מוצגים שונים, אבל כדרכם של זקני “בונד” היתה זו בעלת מגמות מסולפות – חולין שבחולין.
אין פלא, שעברת את סף הבית בחרדה, בהתפעמות נפש.
הנך מתבשם לא מקופסת הבשמים –קופסת האתרוג והטבק אלא מייעודם ותפקידיהם של אלה. מסכת כלים שהם חיבור לטהרה. לפניך השולחן־המזבח של אותו צדיק, וידים נקיות טהורות ממשמשות בהם.
דומה, שנרות קודש אלה, של פמוטי שבת ו“חנוכיות” אורם לא נדעך ולא הועם. שלהבתם של אלה עולה מאליה. עדות חותכת לכך היא תערוכה זו שנפתחה בי“ג אלול תש”ך, בתל־אביב שבמדינת ישראל.
בתוך שפע של מוצגים – שניים ואף שלישיים במעלה – ישנם אחדים שהם יקרי־מציאות, שאין ערוך להם.
גם מי שמצוי אצל גנזים ותעודות של בני־עליה אלה, עומד נדהם ונרעש לפני כמה וכמה מכתבים, שסימנים מובהקים מרמזים על הראשוניות והאמיתיות שלהם. לא שולחו בהם ידים.
מכתבו של הבעש“ט לתלמידו בעל ה”תולדות", ר' יעקב יוסף, מרטיט את הלב בתוכנו, בפשטותו, בחן התום שבכתיבה.
מצד אחד הוא פונה אליו כלתלמיד, הוא חותם,מורו ורבו דו“ש (דורש שלומו) ישראל במוהר”ר אליעזר בע“ש ממעזיבוז”.
מצד אחר הוא מעלה ומנשא אותו – כאילו הוא הוא התלמיד ו“התולדות” הוא הרבי.
לא! לא נמנע טוב ונביא שתים שלש שורות ממכתב מופלא זה. הבעש“ט מודיע לו “כי בעזה”י הוקל מעט מחלתי. ובטח כ”ק רוצה שאתרפא בשלימות, ע“י ידע נא כי בזה תלוי הדבר, שיבוא תיכף לבקרני, יראה הכהן ונרפא. כי באמת אגיד כי כלתה נפשי לו בנועם ד' וד”ל ושפתי כהן ישמרו אותי ובזה יקיים נפשות רבות מישראל".
איזו ענות־צדק של צדיק, לצדה של הכרה בשליחותו בעולם, אמונה ביעוד שלו “ובזה יקיים נפשות רבות מישראל”. לו באה תערוכה זו רק לחשוף ולהעלות אור זרוע זה – שכרה בצדה.
כאמור, רבות הן התעודות בתערוכה זו שיש בהן ערך רב ללימוד וחקר, התבוננות והתעלות. אלא שכל זה אינו פוטר אותנו מלהצביע על כמה ליקויים שביסוד התפיסה והגישה של התערוכה (יש להצטער של“יעוץ” לא נמשך באופן פעיל ומעשי האחד והמיוחד בתוכנו, סופרה ומשוררה של החסידות, מר א. שטיינמאן).
דווקא משום שמפעל זה יקר ללב יש לשקוד על תיקונו.
בראש וראשונה מזדקרת לעין ופוגעת שימת הדגש על תשמישי קודש אלה – קופסאות מקטרות וכיפות – כאילו הם הם כביכול, יסוד מוסד בתורה זו.
אם יש תנועה בישראל שלא צררה את רוחה בעיטורי חוץ, בגינונים, באביזרי־לווי הרי זו היא החסידות.
אם היתה תורה מאירת אור של סיעה וכיתה בישראל, שקרני הוד שלה הפציעו ממנה ולפנים, בחינת “שקופים אטומים”, הרי זוהי תורת הבעש"ט.
אם היה אפיק בהיר זך וטהור כעצם השמים, שהיה מבוע לאמונה, אהבת השם ודיבוק חברים, הרי היה זה אפיק החסידות. והוא לא נחשף ונתגלה במדבר שומם. שום צדיק הדור לא הכה במטהו על צור פלאים ויזובו מימיו.
בשורה זו נסרה בשמי מרום, הבריקה עד ארגיעה פה ושם, מימי הזוהר – ר' שמעון בן יוחאי עד לר' משה קורדובורי והארי שבחבורה וגוריו – השל“ה הקדוש ועד לנס זה שהתנוסס בהתגלות הבעש”ט שליכד את כל הניצוצות, איחדם וצירפם לשלהבת־יה לדורו ולדורות.
אין מקום איפוא לעבור בהעלם מלא על כל אלה – ולא להמחיש במה שהוא פועל רוחם של הקמאים.
תפיסה זו של המרובה, “תערוכת חסידות”, ולא תערוכת הבעש"ט ותלמידיו, מחייבת מחשבה ומעשה גם למבשרים הראשונים.
מתוך השראה של התפעלות מהיש והנראה – הנך מבחין בחסר – בחלל הריק.
למעלה מחמשת אלפים ספר מונים חוקרי החסידות לבעש"ט ותלמידיו – – מה גרם לבחירת אי־אלה עשרות, או בכולל מאות, ולא להזכיר אף ברשימה ביבליוגרפית כרונולוגית את הקיימים?
להט זה של “תפסת מרובה” הביא את היוזמים להתמודד ולחבוק בזרועות גם חסידות פולין, גליציה הונגריה – אגב, אוקריינה יצאה מקופחה ובה הרי היו שלוחות ושרשים, שליטת בית צ’רנוביל, על רבבות המוני ישראל, מלבד אניפולי יש אוליק – לוצק – סטולין וברזנה –
ולאחרונה עוד הערה – וזה דומה ניתן לתיקון – אם אנו רוצים שילדי בתי ספר ינהרו בהמוניהם וימצאו בתערוכה עין ומוסר לימודי, מוכרחים למצוא – ולו בצורה גרפית אמנותית כדוגמת המגילה היפה – אחיזה רעיונית לאבסטרקט החסידי אהבת ישראל – עממיות, קירוב לבבות. אותו המעט שידוע להם הוא במחוז תפיסה זו (“אם לא למעלה מזה”, הצדיק הכפרי עושה נפלאות וכו').
מהסתכלות גרידא בחפצי צדיקים אלה, כלי־כסף וזהב עלולים “הצברים” שלנו להסיק מסקנה הפוכה ממה שרצוי לנו – לכולנו…
עם כל ההפרעות האלה, יש לפנינו מפעל תרבותי חשוב מאד.
(1960)
ודאי, שפרה נחלתם של הסופרים עליהם. אשריהם ואשרי חלקם, שכן דבריהם אינם נאמרים ליום, לשעה. הם אוגרים בחשאי, בכבשוני הלב, את גרגירי־ההגות, פרודות החכמה והתבונה, ומתקשרים מיד עם המחר, קולעים לעתיד.
שנים הם מחממים בתוך־תוכם את פרי־יצירותיהם, – אגב, בחדשי ההריון הראשונים, הם נוהגים גם לא לספר מה שהולך וגדל – זה לא מקובל. כך, שמה שבא לעולם, כלו לו שנותיו וחדשיו – בר־קיימא.
“חוברי־חבר” אלה, לבם ועיניהם מראש, לטווח־ארוך, לכריכת־בד, לשיכון־קבע בארון, ל…“כל־כתבי”.
הופיע הספר לאור, והשמחה היא במעונו של היוצר. כבר בידיעה על המסיבה לידידים, סופרים, יש משום בשורה. אחר כך באים ערבי־הערכה וידיעות למקוטעין. עוד לפני מאמרי הביקורת, ברשימת הכרוניקה היבשה במדור התמים “ספרים שנתקבלו במערכת”, כבר הוברחה שורה אחת או שתים מבטיחות, מעודדות, מעין – “לקט של דברי הגות וחכמה ביד אמונים”, או “נסיון מוצלח לכנס רחוקים ופזורים באכסניה נאה אחת” וכדומה, בקצרה, אלה רואים את עולמם בחייהם.
מה שאין כן רושמי־רשימות ספרותיות בעתון־יומי, גליונות לערבי שבתות וחגים. לבי לבי עליהם, רשמי־רשוותא, ומעי מעי גם עלי, אני עבדכם, שקורא־הדורות מראש, שם חלקי בין אלה. לכאורה, גם דברינו הם רק גזעם ועיקרם בשטח היניקה של היום, ונופם נוטה למחר. גם אלה הן בתחומה של ספרות. הנושא הוא לעתים אותו הציר, עליו סובב, הולך, רוחו של הסופר בספרו, אלא שדבר הורתם ולידתם של הרשימות, שהוא תוך שבוע, והאכסניה, עתון יומי, גורמים לכך שהם אורחים פורחים במערכת הזמן. בן־בוקר היה ובשקוע השמש אבד.
אבל, הרי גם אלה, בעלי הרשימות, מאמינים שדבריהם, לפחות בחלקם, נאמרו מתוך שמינית שבהשראה, עשירית שבחזון ושמץ משאר־רוח. גם אלה נפשם עליהם תשתוחח, והם צמאים לדעת, מה גורלם לאחר שאלה הועלו על הנייר, ניצוקו בעופרת, נחתמו בעתון ונתקעו טרם־בוקר מאחורי דלת ובריח. או בסדק של תיבת־דואר.
קראו? מי? כמה? מה מספרם? התרשמו, מסכימים, מחייבים או שוללים? צורה זו מקובלה עליהם? והעיקר, הרי לעתים מכילים הדברים גם שליחות ידועה – העשו אלה, בהרבה או במעט, את אשר חפצנו?
“מי־שהוא באפור”, לפעמים מעכיר את רוחך בלחשו: מי כיום קורא? ומי משאיר משהו מזה חרות בלב לאחרי הקריאה? על־פי־רוב אתם תוקעים לתוך הבור, גם קול הברה לא הגיע לאזנים. איש לא בירך על־זה – וכל דברי הספרות בעתונים נערמים – נדחים – ומוצאים מסילה לסל – לחומר אריזה.
וודאי, שאפשר להטיל ספק בהנחה־השערה זו כי האמנם, אלה להם מכוונים הדברים, אינם מרגישים שגם רשימות־יום, קלות ומרפרפות בצורתן, מקורן במחצבי הלב של רושמיהן? מי שהוא הגה וחשב, כאב ודאב. התלהב, האמין, צר צורה, לטש, כתב ומחק, עד שהביא את עצמו לניב, לשחרור בביטוי הולם, שלבש אותו מחלצות קלות מתאימות למסגרת.
האומנם אין בעלי הכתובת יודעים כי מנפש יבשה באין כל אין לסחוט אפילו שני משפטים כהלכתם. באין המית־לב למשא נפש, באין ליווי של קצת אמונה, בעשיה־כתיבה זו, אין לזוז כמלוא שורה מן הכותרת.
כן! הכותרת! השם. כמה יגיעות יגעים וכמה טרחות טורחים בחיפוש שם לרך הנולד עד שמוצאים את הנראה כמתאים.
לכאורה, הרי זה רק השלט, אבל הרושם מאמין, שהכותרת היא הפתיון, הצף וקוסם – הוא הוא הצד־ציד, מושך שיכנסו למקרא. וודאי, הכותרת עושה הרבה ויש להקפיד בבחירה; זו שגורה ונידושה מדי, השניה מרדימה, והשלישית היא בעלת יומרה מופרזת וכו'.
הנה נתקע המסמר, הוכן הציר ובאה ההתלבטות הרעיונית, שיקולי־מחשבה, הבהרה וליבון – וחבלי המסירה לניר. תגידו – טכניקה, הרגל ושיגרה?
גם טכניקה ועשיות של יום־יום, אינן נבובות, ומקור מחצבתם הוא לא המרפק. צדק בעל־העגלה שאמר “רבי, אפילו על דוכן העגלה אין לשבת בלי “רוח־הקודש” אחרת מכניסים הסוסים לבוץ, ממנו אין לצאת”.
קיצורו של דבר: שאלות אלה הטרידו את רושם הטורים שהחליט ללכת לקראת משאל־גאלופ זעיר, שאין בו אמנם ולא כלום ממדע סטטיסטי, אבל משום סימן אולי יש בו.
פניתי לידיד, קורא מובהק, משכיל, ושאלתי דעתו לרשימה מסוימת שבלבי חשבתיה ללא בלתי מוצלחת.
– קראת? – כן, קראתי – ועד הסוף? – בפירוש עד גמירא. ובכן? – אגיד לך את האמת – אמר “אף אני חושב ככה, ואני מעדיף לקרוא את ההיפך, את הצד שכנגד, כך שזה לא חידש לי הרבה”.
פניתי לשני, קורא וותיק – קראת?
– מצטער – דווקא רשימה זו לא קראתי. ערימת העתונים של השבתות והחגים, שנקפו זה אחרי זה, שמורה, מחכה לנופש או לנזלת קלה. מקווה להגיע לזה אם ידה של העוזרת לא תקדים אותי.
– כן – הוספתי לשאול – מה דעתך על רשימות אחרות?
– “אני – ענה ואמר – אוהב אצלך בעיקר את המובאות, האימרות ומילי־דבדיחותה”. ואף חזר וסיפר משהו שהצחיק אותו במיוחד, ו“שמכר” את זה גם בעסק שלו.
מכיון שהדגיש את הבעיקר באתי על סיפוקי והניחותי לו.
השלישי, קורא וותיק אף הוא, מורה, אמר שהוא קורא שבוע שבוע. אבל לא תמיד הוא מבין “מה, בכל זאת, אני רוצה”.
קשה להגיד שיצאתי מהמשאל מעודד ביותר.
כששחתי מעל לבי את החרדה לגורל רשימותי לפני סופר חשוב, הרהר ואמר: “הטוב והבטוח ביותר הוא – מובן – לא לכתוב. אבל אם כבר כותבים, יש ללטוש ולחזור וללטוש, להעמיד את זה על קב ונקי. בהרגשה הראשונה שזה מתחיל “לצלוע” יש מיד להפסיק. מה שישאר, אם זה הוגד בתום לב ובכוונה רצויה, סוף כבודם ועתידם לבוא, מבטן הסל ישוועו ויעלו, וימצאו דרכם, בגלגול שני, – לספר ואולי גם מסילות ללב!”
(1958)
בין הדמויות הקדומות, דיוקנאות בתנ“ך, נתבצר מקום מיוחד לנח. לפי המנין ב”אבות" הוא בן הדור העשירי לאדם, יציר כפיו של הבורא. קשה להגיד שמעשיו, צידקו ואמונתו הן שלימות ומושלמות, כמו שאפשר היה לחכות מ“נכד”, גזע תרשישים כזה. “דמות מופרעת” היו בוודאי מגדירים אותו כיום הפסיכולוגים. חז“ל דרשו אותו במקצת לגנאי, והדגישו ש”כוחו היה רע באמונה". “מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול עד שדחקוהו המים”.
וודאי, לו לא היה מחכה עד לרגע האחרון, עד לפתיחת “ארובות השמים” היה אפשר אחרת להתכונן, לפעול.
אשר לפסוק החותם פרשת “בראשית”: “ונוח מצא חן בעיני ד'”, ישנו הרושם, שהרבה זכה לכך בעטיו של השם המוצלח. נתבקשו סמוכין: נוח ו־חן ונוחם. המדרש גם לא היסס להגיד “שקר החן, חינו של נוח וכו'” (מדרש שוח"ט לפי “אוצר האגדה”). מה שבעיקר הקים את הראשונים נגדו, הוא עמידתו הכושלת והמכשילה ביחס למבול. אחד מגדולי מפרשי התורה ר' אברהם טבע ב“צרור המור” פ' נוח, מטיח דברים קשים מאוד ביחס לצדיק זה וזה לשונו:
“ראוי היה לנוח לבקש ולמסור נפשו על צאנו כמו שעשה משה רבינו ע”ה, שאמר “ואם אין מחני נא מספרך”. אבל הוא לא עשה כן, אלא שאל צרכיו והצלת עצמו. אז השיב לו השם “עשה לך תיבת עצי־גופר”, לך “להצלתך”. לכן כתבו בזוהר ש“מי המבול” נקראים בפי הנביא “מי־נוח”, לפי שהוא סיבת השחתת העולם, אחר שלא התפלל או לא הקריב קרבן עליהם.
בעל “צרור המור” מאריך בנושא זה בהרבה דוגמאות מאישים אחריו, וחורץ ביטויים קשים עד שמסיים “ויחל נח”, בראשונה נקרא איש צדיק תמים וכשנתעצל לבקש רחמים על דורו נקרא צדיק לבד. היו שהוסיפו והעירו שאחרי המבול כתוב “וישאר אך נח”, לא צדיק ולא תמים כי אם סתם ר' נח.
נאים הדברים לאמרם. פרשן זה, ר' אברהם טבע, נתנסה בעצמו קשה. היה מגולי ספרד, נתנסה ועמד (עיין בספרו בפ' בחוקותי). ביקורת זו של הראשונים משקפת את אהבת הבריות, אהבת האדם הנברא בצלם שקיננה אצלם, והם לא נרתעו גם מפני גבורים, אנשי שם בתורה.
ראינו גם בדורנו גילויים של מסירות נפש מצד מנהיגים רועי ישראל, בימי מלחמת העולם הראשונה, מהפכת אוקטובר והשואה. ראינו רועים שנשארו עם צאן מרעיתם עד ולאחרי הרגע האחרון. הם נשארו עם המוני בית ישראל אתם בעניים וסבלם, עמם בכלא ובגולה.
אחד מאלה היה הרבי מליובביץ ז"ל, שנאבק קשות ברוסיה, נאסר פעמים ושלוש. פעל במחתרת, חיזק ועודד אחרים בבטחון ואמונה, עד אשר לא נשאר אף שביב של תקוה, ואז רק אז הוסע נגד רצונו. רבי חובלים יודעים מיתה יפה זו שהיא חובת־כבוד להם. מורידים סירות, משליכים חגורות הצלה עד לאחרון הנוסעים ונשארים על יד ההגה השוקע.
אנו מרבים לדבר בזמן האחרון על יהדות רוסיה. קשה להגיד, שרבים מהמנהיגים לא חטאו נגד “חטיבת הפאר של העם העברי”. בשנות העשרים והשלושים היו תקופות קצרות שניתן היה רבות לעשות, לפעול להציל, אז התרוקנה קיוב ואחריה אודיסה על סופריה, עסקניה ומנהיגיה.
הקריאה כאילו עברה במחנה “יציל את עצמו מי שיכול”. דווקא הנוער היה זה שנפתל נפתולי מוות עם השלטון האכזר אז – והמשיך את זה גם כעשרים שנה אחר כך. הנוער שמר על הגחלת האחרונה שעישנה במסתר ובסתר – והמנהיגים, הרועים, נרתעו, הכזיבו.
רבות הן הדמויות הקדומות בתנ"ך הקורנות אור מאיר, נתיב הדורות לאורם נלך. דמותו של נוח משמשת באור המפרשים כלקח או אזהרה לא להיות צדיק רק בדורו.
(1959)
(לשי בן השלוש)
מעל הגבעה נשקף הים באגן כחול שטוח, והאופק התכול טובל בו בשוליו ומרציד בו נגוהות זריחות ושקיעות.
גבעת המשק פתוחה לכל עבריה למשחק חפשי של רוחות, השולטות, ללא מעצורים בצפירות ושריקות ברב ימות השנה. אלה מצטרפות לתקתוק העמום של המוטור במפעל המים, בשיתוף פעולה של קצב עבודה וחיים צעירים השוקקים במקום. צעירה בשנים היא הגבעה כישוב קיבוצי עובד, וצעירים הם רוב חבריה. אם כי לא מעטים גם הפנים, עליהם חרשו הימים תלמי־חריש של חמש־עשרה שנות עבודה ועמל, מצור ומלחמה, מערבות ים המלח עד לגליל המערבי.
צריפי מגורים פזורים על הגבעה ללא תיכנון מיוחד של פרסה עיגול או ריבוע.
הצריפים מוריקים מרחוק לעוברי דרך, לנוסעים מעונה־תרשיחא וגשר הזיו, מגלים את זהותם עם ההתקרבות אליהם.
באחד הבתים, שבחצירו נדנדה־סולם וטלטלה־מושב, שתיהן בקומת ילד, נמצא “הבית־הכולל” ושם יתגורר שי עם ארבעת חבריו: חנוך וישעיהו, אבנר וארנה.
כברת דרך “ארוכה” עברה חמשיה זו, מיום בו ראו אור בפעם הראשונה עד לעקירה ב“מוחרם” אחד מבית התינוקות לרחוב בתי־הילדים.
שכנות הדוקה זו, תחילתה יום־ים בהתפרצויות של פגיעות וצריחות מתוך שפע של כחות ויצרים מחודשים – המשכה משחקים בפיוס והשלמה, וסופה, עם צללי בין ערבים, ארוחה משותפת בחברות, השכבה בסלסולי־שיר של ההורים “צלילי מרגוע לאחר יום עמל”, ואריג חלומות משותפים.
“הבית הכולל” הוא מושג לא רק בכללות שבקורות גג, כתלים וצעצועים המשותפים שבו. הוא כולל גם רקמת תאי־המוח הרופסים, וחדרי הלב הזערורים. הבית משתף אותם בהקניית נימוסי דרכים, נוהג והרגל, דרך ילד באדם. הכל הוא בצוותא בחינת “וקבצנו יחד”…
כך נוקפים ימים ולילות ב“קומונה” קטנה זו, באטיות, אבל בבטחה בקידום משותף אחיד למוסד זה, ששמו בן־אדם בעולם. לשי שלושה אביבים מלאים ושלמים מאחורי כתפיו, שהוא נוהג להרים אותם, מעשי־אבא.
לסבא שלו, שבא אליו תכופות וקבועות ששים אביבים ועוד אחד. רחב הוא מה שכ“כ מקובל לקרוא כיום ה”פער" אבל בצו ההמשך מוכרחים להשליך, “ראש גשר”. הסבא והנכד עובדים על זאת במשותף.
שי מכיר ויודע את העולם, עולם שלו, של הקיבוץ. סבא זה בטוח שהוא מבקר, לפי לוח זמנו הוא, בכל יום שני, אחת לשבועים.
שי, שחלוקת הזמן היחידה היא אצלו, עד להליכה מ“הבית” ל“חדר” (ההורים) ואחר כך, אינו בטוח בזה כלל וכלל. אין פלא שהוא מופתע בכל פעם מחדש בהופעת הסבא לבית שלו, והוא מתכנס לתוך עצמו, נרתע רגע ומכריז “הסבא שלי בא”!
ברור לו לנכד שי, שהסבא בא ביום של חופשה, כמו־כן וודאי שעבודה זו של הסבא גם היא בנגריה. מנוי וגמור עם שי, להכיר בקיומו של הסבא רק עם בואו – הכרה בעובדא ואין מקום לנקרנות פילוסופית בענין מעורפל זה.
סבא זה טרף לו, כנראה, גם את קלפיו במושג מקום.
כבר קרוב לשנה, ששי מגיע טפוף וצעוד עם ארנה עד ל“צריף־השבדי” והגבעה, פינת השעשועים של המשק.
משם נגלה לו ראשונה העולם שמחוץ לקיבוץ.
מסתבר, שמאחורי הבננות והשדות, עליהן רוקדות באופן מצחיק הממטרות, עוד יש משהו. שי עומד בעינים פתוחות לרווחה, רוגע ושוקט – אולי “מנעלם זה מופיע אליו הסבא”.
מלאכת־מחשבת זו, באיזה אי־שם נמצא הסבא? – הורכבה עוד יותר במוחו של הזאטוט שי מאותה שעה שביקר לראשונה בחייו בנהריה.
פנים אל עין נפגש באותו הנעלם הרחוק מהשדות של הקן שלו. ראשו לא נח, הסתכל לצדדים וצדי־צדדים והירבה לדבר, “הנה עוד חבר. ועוד חברה ועוד חבר ואפנים”. כולו השתאות. התרשם ביחוד מזה שפתאום הגיעו לבית גדול בו מתארח הסבא, ואבא שלו החל פתאום לנתר ברגלים על מיני אבנים מסודרות שורות והוא גדל וגדל. ומצד שני נתר “חבר” אחר, נתור וקרטע והגיע עד למקום של שי.
עולמו הפנימי הוסער, כנראה, בפגישה זו עם תעלומת “עולים ויורדים”. הוא פחד וצהל וסחב את המלווים לסייע לו. פעם פעמיים הסתבך ברגליו שקירטעו באופן הפוך – התאמץ והצליח. מאז רכש ואימץ לעצמו ידיעות ומושגים – כי שי מדבר כבר.
כמין יוצא־דופן לסביבה צעירה עובדת זו נשאר הסבא בעיני שי, בכל זאת, עד היום.
כשהוא מרכיב את שי על כתפיו אז יש לו כזה ראש, לא כמו אצל אבא שאפשר להיאחז בו. שי אוהב את זה, זה יופי ומצחיק. שי מטייל עם הסבא והסבתא ומראה להם כמבוגר את המשק. הוא מתחיל כל משפט ב“אתה יודע מה? נלך לדיר, טוב?” שי עצמאי. גילויי עצמאות אלה גברו בשנה האחרונה, בכדי להדגיש את היתרון שלו על אורית הקטנה, שאמא ואבא מחלקים בינה לבינו את שעות אחרי הצהרים שלהם.
הוא מתכן תכניות לסבא וסבתא וכל תכנית מתחילה ב“נחזיר את אורית קודם”.
בכל זאת, ואף על פי כן, חלילה לפגוע באורית על הדשא. אם תינוק אחר לוקח ממנה צעצוע, הוא מופיע כאביר, רב את ריבה, אם כי גם זה מתוך הגנה על אדם חלש קרוב לו.
שי מעשיר את אוצר המלים שלו, גאה בידיעותיו להבחין בין הלמות הטרקטור לבין קדיחות הקומפרסור, בין רקפות לבין כלניות, והוא יודע ש“הפרח נבל והגלגל לא נבל, הגלגל מקולקל”. שי ואתו הבית הם בני שלש, ונוקפים הימים והלילות והאזרחים הקטנים החברה העובדת צועדים באטיות ובבטחה למוסד זה ששמו אדם בעולם.
(1955)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.