היה זה מפעל תרבותי־ישובי, חשוב, לציין את התאריך של שלושה יובלות – מאה וחמשים שנה לעליית תלמידי הגר“א לא”י. תעודת כבוד היא לאלה, שזכרונם עמד להם, להעלות יום זה בדברי־הערכה בירושלים עיה"ק.
תמוה הדבר, שזה צף ועלה רק כמאורע משפחתי, בחוג צר, כאילו הוא, רק נחלת הצאצאים, הנינים, ולא של כל הישוב בא"י. בני “השושלת” הם, אולי המחותנים “היושבים ראשונה” מסביב לשולחן, אבל עליות הסבים הזקנים שלהם היא קנין מורשה – לישוב כולו.
שמות באי ה־“מייפלאור” מתנוססים בדברי ימי ארה"ב כאצילים ואבירים דגולים, סוללי מסילה, וגאוות העם כולו היא עליהם. תלמידי בית־הספר נבחנים עליהם.
בהזדמנות זו חובה היא להעיר, שעלייה זו, שהיא כולה מיבצע של מסירות־נפש, רוממות־רוח וחזון, לא נחקרה אצלנו עד היום. בראש וראשונה עלינו להגיע עד לחקר הגורמים הנפשיים שהניעו גדולי־תורה אלה לצאת מארבע־אמות של ההלכה ולהיטלטל טלטלת חלוצים מסוכנת “לארץ הנשמה”.
הרי לימוד־תורה, הרבצתה בישראל, בייסוד ישיבות והעמדת תלמידים הרבה, היה אצלם ליסוד היסודות של היהדות כולה. מה הביא אותם לנשא את מצוות ישוב א“י בראש הציוויים? מפליא הדבר ביותר, שעלייה זו מלווה באותם דברי־הסבר וטעמים הידועים לנו מימי עליית ראשי חסידי הבעש”ט, ולפניהם, בתחילת המאה הרביעית, עליית המקובלים; ר' שלמה אלקביץ, ה“בית יוסף” והאר“י הקדוש, וזה מוכר לנו עוד מעליית בעל השל”ה הקדוש – ר' ישעיה הורביץ, בסוף שנת שפ"א. אנו שומעים כאילו דברי תורה על הנאמר והנשמע.
מגאונים “מתנגדים” אלה אפשר היה לחכות לשמוע נימוק תורני מצוותי לצידוק עלייתם והוא – קיום מצוות התלויות בארץ, דבר שנמנע מהם לקיים בגולה.
והנה, למרבה הפלא, הם משתמשים באותו היסוד של בעלי המסתורין בישראל, החסידים הראשונים.
הם עולים “בכדי להשתתף בצערה של השכינה, ולבקש עליה רחמים על גאולתה ועל יחודה עם בעלה, יחוד קב”ה ושכינתא“. זהו הלא תוכנו של אותו ה”יהי־רצון" שלא היה לרצונם ורוחם של הפרושים־מתנגדים, והוא לא נתחבב עליהם ביותר.
הנה גם מפי גדול המתנגדים שבדור, מפי ר' חיים מוולוז’ין, אנו שומעים את המשל הידוע, משל חסידי – “משל למלך שנפלה קטטה בינו לבין המלכה ומשלח אותה מארמונו – והנה מי שמקבל אותה בביתו בכבוד, ומשתדל לעשות שלום בינה לבין המלך, בעלה, הוא עושה בזה כבוד גם למלך עצמו, כי אם המלך כעס עליה, פעם או פעמיים, סוף סוף ישלים אתה, וישיבנה לארמונו, וישאלה, מי כיבדך, ומי זילזל בכבודך, וע”ז נאמר “כי מכבדי אכבד”. וכו'.
אשר למניעי עלייה חשובה זו, דומה, שיותר מדי פשוט ונוקשה הוא הנימוק שמעלה ד“ר הורודצקי, שכאילו אותה השנאה לחסידות שבערה בהם בישובי הגולה, שהגיעה עד לחרמות ונידוי, עד ל”קנאים פוגעים בהם" – היא היא שהמשיכה להסעיר אותם והוליכה אותם עד לשערי־ציון.
הם כאילו עלו “כדי להרוס את החסידות במקומה החדש”, לשמור על ההתנגדות בטהרתה, ברוח הגר"א.
דומה, שיש בהנמקה זו קצת קנאות חסידית, קשה ליחס לגאונים אלה מגמה מדינית, תכסיס פוליטי מודרני מסוג זה.
אולי היה ליחידים, קנאים ואדוקים, ב“מלחמת קודש” זו, נגד ה“כת”, גם טעם־לווי כמוס זה, אבל לא זה הדריך את הכלל, ולא זו היתה הרוח שהוליכה אותם בדרך הסבל והעינויים בעלייתם לא"י.
הרי עליית החסידים, תלמידי הבעש"ט, נמשכה כבר למעלה משלושים שנה (החסידים, יותר משלש מאות נפש, עם ר' מנדל בראש הגיעו לא“י, ביום ה' אלול, שנת תקל”ז) – מה עורר אותם למלחמה דווקא עכשיו?
זאת ועוד. הרי מדובר על העליה, שהחלה עשר שנים אחרי פטירת הגר“א, היינו: בשנת תקס”ח, עם עלייתו של ר' מנחם־מנדיל משקלוב, והרי אז שככה בהרבה חמתם של המתנגדים וקנאתם (עיין בקטעים מזכרונותיו של חבירו וידידו של ר' מנדיל, ר' ישראל משקלוב, בספרו של א. יערי “זכרונות א”י" חלק א'). מדוע יש להניח שדווקא בהיעדרו של הגר"א הגבירו חיילים במלחמה והחלו לרדוף אחריהם, להשיגם, ולהכותם עד חרמה במקום ישובם החדש.
כידוע, נתעורר גם הגאון מוילנא בעצמו, לעת זקנתו, לעליה לא"י. נפרד מאשתו ובניו, ומאמו הזקנה, יצא את וילנא, והגיע עד לקניגסברג. הוא הירבה בעצמו לכתוב על שאיפה קדושה זו שלו, ויותר מזה פירסמו את הדבר מעריציו ותלמידיו. בכל אלה אין אף רמז של שאיפה לעליה לשם מלחמה בחסידות.
האגרת שלו הידועה בשם “עלים לתרופה”, מתחילה “הנה אנשים נוסעים על כמה שנים בשביל ממון. מניחים נשותיהם, וגם הם נעים ונדים בחוסר כל, ואני ת”ל נוסע לאה“ק, שהכל מצפים לראותה חמדת כל ישראל וחמדת השי”ת בה כל העליונים ותחתונים תשוקתם אליה".
דברים נרגשים ביותר הוא כותב לאמו, כנראה, כדי לפייסה ולנחמה על פרידתו ממנה, “ואי”ה, אם אזכה להיות בירושלים עיה“ק אצל שער־השמים, אבקש בעדך כאשר הבטחתי”. ברור שקשה לייחס לעולה גדול זה מחשבות מלחמה וכיבוש.
הוא הוא שאמרנו, עד היום לא נחקרה עלייה חשובה זו על מניעיה וגורמיה, השפעתה בייסוד הישוב של האשכנזים־הפרושים בירושלים וצפת.
מן הראוי, שיובל זה, ישמש דחיפה לעבודת מחקר גדולה ומקיפה. יקחו על עצמם פעולה חשובה זו “הנכדים” – בין אלה הלא נמנה הפרופיסור י. י. ריבלין, איש המדע וחוקר מובהק – ואחריהם־אתם יעדרו גם סופרים וחוקרים איי"ם אחרים.
עם הסיום, לא נמנע טוב מהקוראים, ונעתיק כמה שורות מ“איגרת הכללות” (לפי ש. ה. הורודצקי בספרו “עולי־ציון”) המתחיל בחרוזים שראשיתם הם “אנכי ארץ־ישראל” וההמשך הוא: –
“הארץ מבשרת / הארץ מתעוררת / ארץ, מה לשון אומרת: / זכרתי ימים הייתי ממלכת גברת, / ביד השם עטרת תפארת / גם עתה בי לא שום דבר נחסרת / בי התורה מתבררת / בי הנשמה משוחררת / ומדוע שחרחורת / מדוע אני מושפלת לכל דבר שבקדושה להיות אחרון באחרונים ולא ראשון בראשונים”. דברים כדרבונות, שבשינוי הכתובת, האקטואליות שלהם לא פרחה מהם, גם בשנת היובל הזאת – ק"ן שנה לגדולי ישראל ששבו לקינם.
(1959)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.