זה לי כבר הפעם השניה, שרשימה שלי זוכה, למחרת היום, לתגובה, מפי אותו “קורא־ותיק”, הרוצה בעילום־שמו. הפעם העלה הנעלם את מספר הטלפון שלי, וקרא בשמי.
בענוותנותי, כי רבה היא, אני מדלג, כמובן, על דברי הערכה, דברים שבנימוס, ומוסר את ההערה וההצעה שלו, כדיבורו וכלשונו.
– מי מדבר? – שאלתי, “זה לא חשוב, קורא ותיק של הרשימות שלך, ומתיחס לזו האחרונה ל”ההווי הכבוש, ששמו – פולקלור".
“הגיעה, באמת, השעה, שנכניס לאוצר שלנו, גנזי־העבר, לא רק עיטורים וקישוטים, גינוני־נוהג ואפני־דיבור, שהם בכלל פרפראות. לדעתי, יש לצרור בצרור הזכרון, חרות, סדר־יומו של יהודי, של אבא שלך ושלי, מהשכמת הבוקר, “נטילת־ידים”, בלשוני “נעגיל־וואסער”, עד לתפילת “קריאת־שמע”, ברכת “המפיל”. “סדר־יום” שעבר וחלף – איננו. כמו־כן אנו מצווים על זכירה ושמירה של סדרי־שבת וחג, מועד וחול־המועד. עוד מעט, וגם אנו נשכח את צורתם ומהותם, ולא נהיה מסוגלים לקוממם ולהחיותם”.
להערתי, בתמיה? האומנם, עד לידי כך הגיעו לדעתו הדברים? הוסיף והזכיר, לרושם השורות, שכתב פעם שבבית־הכנסת שלו, שאינו ב"ה מיסודו של רבי נלסון גליק, מנה וספר בין הרבה “מנינים” רק חמשה מתפללים, יהודים בעלי זקן, בסימניהם – ושלשה מהם נימנים עם “כלי־הקודש”. כדאי, איפוא, לצלם ולהשאיר לדור, דמות־דיוקנם של יהודים בהדרת־פנים ותואר, סימני ההיכר המיוחדים של אותו הגזע הנפלא שתם לגווע בשואה, במקום חיותו העיקרי.
הוא מציע, איפוא, וזו היא מגמת שיחתו, שסופרי “הצפה” וקוראיו, מהם “הצעירים המביטים אחורה, לעבר, לא בזעם אלא באהבה ונחת – יתחילו מפעם לפעם להחיות מעמד או פרק מסדר היום של הבית, ביתו של יהודי, בית אבות. זה צריך, לדעתו, להיות תיאור נאמן למציאות – צעטיל קטן” של היום לשעותיו בחיי אבותינו, ולא ספרות בכדי שידעו הבנים והנכדים מה היה יומו ומראהו של יהודי (“ווי א יוד האט אויסגעזעהן”). מובן, שהצעתי לו שיעשה את זה הוא ראשונה, והוא הבטיח, ינסה – יאמץ זכרונו.
השיחה נסתיימה, והשעה היא שעת ארוחת הצהרים. ישב רושם השורות, תוהה מתוך עצבות שבלב על תכנה של שיחה זו.
נניח, שהמציע חי בסביבה ביתית, משפחתית, ששם העבר ההוא, על גילוייו המסורתיים המובהקים, הוא “בפירוק” מזמן, ובחיסול גמור. נניח, שהמציע מתעלם שישנם עוד בתי־כנסיות ו“שטיבלאך” גם בת"א ובוודאי בירושלים, טבריה וצפת, ששם המצב הוא “בלהיפך”. היינו, אפשר למצוא רק חמשה “מגולחים”, אברכים, שדוגרים על פקידות ממשלתית ואף גילוח זה הוא… בסם… אין תוכם כברם…
נניח, שפחד זה מפני העלם ושכחה, הוא, כרגע, מופרז, אבל, אין ספק, שיש בו הרבה מן המציאות הישראלית שלנו. בעוד מספר שנים “כשנות שכיר” יישכחו הדברים וייעלמו.
כאמור, היתה שעה זו, שעת ארוחת הצהרים – והספיק הרהור קל, בעיניים עצומות, בכדי לראות את השולחן הערוך ההוא, בבית ביום חול – יום רגיל מששת ימי המעשה…
השולחן מכוסה לחציו, או לשליש, במפת־בד־כפרי־עב, (מפה צחורה, דקה מביהח“ר של זשירדוב או מורודוב, כיסתה את כל השולחן, רק ביום ששי אחה”צ), עליה ככר לחם שחור, מלחיה של זכוכית בשני מדורים, סכין, כף ומזלג לאיש, עקרת הבית והבנים.
באותו החדר, בקצה הספסל, עומדת נטלת נחושת בעלת שתי ידים ולמטה קערה. אבא מוחה תחילה את הידים ב“קפוטה”, נגב והפוך, ישר וחזרה, נוטל לראשונה פעמיים את היד השמאלית, מעביר את הכלי, ונוטל את הימנית כשהמגבת תלויה לו על כתפו. והידים מורמות ב“שאו ידיכם קודש” – פורסים את הלחם, וטובלים במלח בברכת “המוציא”. עקרת הבית מכניסה מן המטבח את הצלחות המהבילות; חמיצה או מרק (או שהחלו במנה הראשונה מהבשר עם הפולים לצדם?) מכיוון שבכל בית־יהודי פשוט, היה מונח על השולחן ספר לעיון, קיצור שולחן ערוך או סידור “בית יעקב”, הרי מציצים בינתים, בין המרק לבשר, בספר. (אגב מנה שלישית אף פעם לא עלתה על השולחן ביום חול. וכי הם היו פושטי רגל? האימרה “כשחיים בחשבון מתים מתוך וידוי” היתה שגורה בפי אבותינו למקרי הצדקה של צנע קפדני וחסכון, אוכל וכסות…) הכל הוא במהירות, כי יש לחזור ל“עסק”, אבל הנה נכנס אורח – מי הוא? שליח, שד"ר של ישיבה, מטלז או מיר, או גבאי של רבי לגבית “דמי מעמדות”… האורח נבוך במקצת “ברוכים היושבים” והתשובה היא “שלום־עליכם”
“ולכו ליטול את הידים”… האורח מסרב בניע ראש בהעוויה, שפירושה – “הן ולאו…” ויש מקום להפצרה ולהוכחה יתרה… “ודאי – מתערבת בעלת הבית – בבקשה, הכל חם – זה כבר על השולחן”… האורח עוד לא החליט, ובכן “יעשה מזונות” נשמעת הצעה פשרנית.
מובן, שאם היושבים הם שנים מבוגרים שומעים כעין צו, “ילך ר' ישראל ליטול את הידים ויהיה לנו מזומן”. זו היא ההוכחה הנמרצת ביותר – מזומן – עונה האורח שאני, זה דרוש לכולנו“. אכלו כיהודים והגיעו לברכת־המזון. מובן, שבעל־הבית מציע לאורח – ואומר לו “אורח מברך” – וההוא מסרב “בעל הבית מברך”– נשאר לבעל הבית רק להגיב ב”כל מה שאומר בעל־הבית עשה" וכו'… ואז האורח נעתר – ועושה…
והשיחה? תוך סיפור ומסירת מגמת הביקור שומעים “תודה לעליון” (געלויבט דער עייבערשטער) תודה לחיי־עולמים (“דער וואס לעבט אייביג”) וכיוצא בזה.
תגידו הווי זעיר, פכים קטנים? זאת תורת האדם, בישראל, רובי ימיו מורכבים רבדים דקים… הנוהג עטף והלביש את הדין והוא, כביטוי של ביאליק, כאותו הבצל שרבדיו ולבושיו הם הם הירק… אולי ראויים באמת הדברים להישמע?
(1959)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.