(לשי בן השלוש)
מעל הגבעה נשקף הים באגן כחול שטוח, והאופק התכול טובל בו בשוליו ומרציד בו נגוהות זריחות ושקיעות.
גבעת המשק פתוחה לכל עבריה למשחק חפשי של רוחות, השולטות, ללא מעצורים בצפירות ושריקות ברב ימות השנה. אלה מצטרפות לתקתוק העמום של המוטור במפעל המים, בשיתוף פעולה של קצב עבודה וחיים צעירים השוקקים במקום. צעירה בשנים היא הגבעה כישוב קיבוצי עובד, וצעירים הם רוב חבריה. אם כי לא מעטים גם הפנים, עליהם חרשו הימים תלמי־חריש של חמש־עשרה שנות עבודה ועמל, מצור ומלחמה, מערבות ים המלח עד לגליל המערבי.
צריפי מגורים פזורים על הגבעה ללא תיכנון מיוחד של פרסה עיגול או ריבוע.
הצריפים מוריקים מרחוק לעוברי דרך, לנוסעים מעונה־תרשיחא וגשר הזיו, מגלים את זהותם עם ההתקרבות אליהם.
באחד הבתים, שבחצירו נדנדה־סולם וטלטלה־מושב, שתיהן בקומת ילד, נמצא “הבית־הכולל” ושם יתגורר שי עם ארבעת חבריו: חנוך וישעיהו, אבנר וארנה.
כברת דרך “ארוכה” עברה חמשיה זו, מיום בו ראו אור בפעם הראשונה עד לעקירה ב“מוחרם” אחד מבית התינוקות לרחוב בתי־הילדים.
שכנות הדוקה זו, תחילתה יום־ים בהתפרצויות של פגיעות וצריחות מתוך שפע של כחות ויצרים מחודשים – המשכה משחקים בפיוס והשלמה, וסופה, עם צללי בין ערבים, ארוחה משותפת בחברות, השכבה בסלסולי־שיר של ההורים “צלילי מרגוע לאחר יום עמל”, ואריג חלומות משותפים.
“הבית הכולל” הוא מושג לא רק בכללות שבקורות גג, כתלים וצעצועים המשותפים שבו. הוא כולל גם רקמת תאי־המוח הרופסים, וחדרי הלב הזערורים. הבית משתף אותם בהקניית נימוסי דרכים, נוהג והרגל, דרך ילד באדם. הכל הוא בצוותא בחינת “וקבצנו יחד”…
כך נוקפים ימים ולילות ב“קומונה” קטנה זו, באטיות, אבל בבטחה בקידום משותף אחיד למוסד זה, ששמו בן־אדם בעולם. לשי שלושה אביבים מלאים ושלמים מאחורי כתפיו, שהוא נוהג להרים אותם, מעשי־אבא.
לסבא שלו, שבא אליו תכופות וקבועות ששים אביבים ועוד אחד. רחב הוא מה שכ“כ מקובל לקרוא כיום ה”פער" אבל בצו ההמשך מוכרחים להשליך, “ראש גשר”. הסבא והנכד עובדים על זאת במשותף.
שי מכיר ויודע את העולם, עולם שלו, של הקיבוץ. סבא זה בטוח שהוא מבקר, לפי לוח זמנו הוא, בכל יום שני, אחת לשבועים.
שי, שחלוקת הזמן היחידה היא אצלו, עד להליכה מ“הבית” ל“חדר” (ההורים) ואחר כך, אינו בטוח בזה כלל וכלל. אין פלא שהוא מופתע בכל פעם מחדש בהופעת הסבא לבית שלו, והוא מתכנס לתוך עצמו, נרתע רגע ומכריז “הסבא שלי בא”!
ברור לו לנכד שי, שהסבא בא ביום של חופשה, כמו־כן וודאי שעבודה זו של הסבא גם היא בנגריה. מנוי וגמור עם שי, להכיר בקיומו של הסבא רק עם בואו – הכרה בעובדא ואין מקום לנקרנות פילוסופית בענין מעורפל זה.
סבא זה טרף לו, כנראה, גם את קלפיו במושג מקום.
כבר קרוב לשנה, ששי מגיע טפוף וצעוד עם ארנה עד ל“צריף־השבדי” והגבעה, פינת השעשועים של המשק.
משם נגלה לו ראשונה העולם שמחוץ לקיבוץ.
מסתבר, שמאחורי הבננות והשדות, עליהן רוקדות באופן מצחיק הממטרות, עוד יש משהו. שי עומד בעינים פתוחות לרווחה, רוגע ושוקט – אולי “מנעלם זה מופיע אליו הסבא”.
מלאכת־מחשבת זו, באיזה אי־שם נמצא הסבא? – הורכבה עוד יותר במוחו של הזאטוט שי מאותה שעה שביקר לראשונה בחייו בנהריה.
פנים אל עין נפגש באותו הנעלם הרחוק מהשדות של הקן שלו. ראשו לא נח, הסתכל לצדדים וצדי־צדדים והירבה לדבר, “הנה עוד חבר. ועוד חברה ועוד חבר ואפנים”. כולו השתאות. התרשם ביחוד מזה שפתאום הגיעו לבית גדול בו מתארח הסבא, ואבא שלו החל פתאום לנתר ברגלים על מיני אבנים מסודרות שורות והוא גדל וגדל. ומצד שני נתר “חבר” אחר, נתור וקרטע והגיע עד למקום של שי.
עולמו הפנימי הוסער, כנראה, בפגישה זו עם תעלומת “עולים ויורדים”. הוא פחד וצהל וסחב את המלווים לסייע לו. פעם פעמיים הסתבך ברגליו שקירטעו באופן הפוך – התאמץ והצליח. מאז רכש ואימץ לעצמו ידיעות ומושגים – כי שי מדבר כבר.
כמין יוצא־דופן לסביבה צעירה עובדת זו נשאר הסבא בעיני שי, בכל זאת, עד היום.
כשהוא מרכיב את שי על כתפיו אז יש לו כזה ראש, לא כמו אצל אבא שאפשר להיאחז בו. שי אוהב את זה, זה יופי ומצחיק. שי מטייל עם הסבא והסבתא ומראה להם כמבוגר את המשק. הוא מתחיל כל משפט ב“אתה יודע מה? נלך לדיר, טוב?” שי עצמאי. גילויי עצמאות אלה גברו בשנה האחרונה, בכדי להדגיש את היתרון שלו על אורית הקטנה, שאמא ואבא מחלקים בינה לבינו את שעות אחרי הצהרים שלהם.
הוא מתכן תכניות לסבא וסבתא וכל תכנית מתחילה ב“נחזיר את אורית קודם”.
בכל זאת, ואף על פי כן, חלילה לפגוע באורית על הדשא. אם תינוק אחר לוקח ממנה צעצוע, הוא מופיע כאביר, רב את ריבה, אם כי גם זה מתוך הגנה על אדם חלש קרוב לו.
שי מעשיר את אוצר המלים שלו, גאה בידיעותיו להבחין בין הלמות הטרקטור לבין קדיחות הקומפרסור, בין רקפות לבין כלניות, והוא יודע ש“הפרח נבל והגלגל לא נבל, הגלגל מקולקל”. שי ואתו הבית הם בני שלש, ונוקפים הימים והלילות והאזרחים הקטנים החברה העובדת צועדים באטיות ובבטחה למוסד זה ששמו אדם בעולם.
(1955)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.