אֵיךְ בׇּאוּ גֶסְלֶר וְלַנְדֶנְבֶּרְג לִמְשוֹל בִּשְׁוֵיצַרִיׇה 🔗
ישנה ארץ אחת קטנה בלב אֶבְרׄפַּה והיא קרויה שְוֵיצַרִיׇה. איננה כארץ אַנְגְלִיׇה, אשר יַמִים סביב לה, כי שאר המדינות מקיפות אותה מכל צד. נפלא הדבר, כי גם בימי קדם הרעים, כשהיו כל המלכים והנסיכים עוברים בעולם ללחום ולכבוש את הארץ, לא נגעו לרעה בשויצריה הקטנה; שום מדינה גדולה, אשר סביב לה, לא נצחה ולא בלעה אותה. אמנם בני שויצריה היו עם אמיץ־לב כל הימים, עם־גבורים; ובלב אברׄפה נשארה ארצם חפשיה כמה מאות שנה.
אבל לפני כמה שנים נסה אחד־המלכים האדירים באברופה לכבוש את שויצריה ולקחת את חופשת העם ממנו. וילחם העם באומץ־לב; ולא רק שלא כבשו אותם, אלא שהם נצחו את העריצים ויגרשום מן הארץ.
בימים הרחוקים ההם לא היו מדינות־אברופה נפרדות, כמו שהן עתה; המושל הגדול באברופה היה הַקֵיסׇר וממלכתו קרויה “מלכות־רומא הקדושה”. בממלכה ההיא היו כמה וכמה מדינות, ועל כל־מדינה ומדינה נסיך או־מלך, והקיסר על כולם. וכשמת הקיסר לא היה בנו יורש אותו, כי אם המלכים והנסיכים היו מתאספים ובוחרים בקיסר חדש מקרבם.
גם שויצריה היתה מדינה שהקיסר מושל בה; אבל בני־שויצריה היו עם חפשי, לא מלך ולא נסיך לו, כי אם הגמון ממונה על ידי הקיסר.
וגם אַבְסְטְרִיׇה היתה אחת המדינות בממלכה הגדולה. ויהי היום ודוּכס אבסטריה נמנה להגמון בשויצריה. והארץ יפה מאד, בה ימים, הרים ובקעות. וילטוש הדוכס עיניו אל הארץ ויתאַו שתהיה לו.
ולא רצו בני־שויצריה להיות לו לעבדים. ושלושה נפות – “קנטונים” בשפת־הארץ – התחברו יחדו ונשבעו לעמוד איש לימין אחיו ולבלי הִכׇּנֵעַ לעולם לאסטריה.
ואלה הן הנפות: אוּרִי, שְוִיץ וְאוּנְטֶרְוַלְדֶן.
וקראו להם גם “נְפוֹת־הַיׇּעַר”, כי יערות גדולים ויפים מכסים כתפי הריהם. אחרי־כן נוסף עליהם עוד נוף אחד. כל הַקַנטוֹנים האלה מקיפים ים־אחד, ומשום זה קראו לו “יַם ארבעת נפות־הַיׇּעַר”.
ויהי לקץ הימים, ויבחרו בְאַלְבְּרֶכט דוּכַס־אבסטְרִיׇה לקיסר. אלברכט זה היה בנו של אותו דוכס אשר היה לפנים הגמון בשויצריה; וישמח הדוכס מאד, כי אמר בלבו, הפעם יהיה לאדון ולראש בשויצריה. ועוד חשב: אם כי התנגד לו עם שויצריה בהיותו דוכס־אבסטריה, לא יסרב לו עתה בהיותו קיסר. וישלח שנים אצילים אל יושבי־שויצריה לאמור להם וישמעו לו, כי הוא מלכם.
אמרו האצילים: "השבעו לדוכס כי תהיו לו לעולם, והוא ידאג לכם ויאהב אתכם, כאשר יאהב אב את בניו. אין אתם עצומים לעמוד בפני־אויב גדול, אבל הוא יגן עליכם. איננו שואל מכם זאת מרצותו לקחת את צאנכם ואת בקרכם, כי אם מפני ששמע מפי אביו ובספרים קרא כי אנשי־חיל אתם. דוכס אלברכט אוהב אנשי־חיל. הוא ינהג אתכם למלחמה ולנצחון ומתנות גדולות יתן לכם ויעשירכם שלל רב. ואם תגדילו לעשות ועשה אתכם “לאבירים”.1
היו בין אנשי־שויצריה, אשר שמעו בקולם להיות לאבסטריה; אבל האצילים וכל אוהבי־החופש שביניהם וכל העם היושב בשלושת הנפות ענו להם: “אמרו לאדונכם, כי הוא הדוכס: לעולם לא נשכח את־חסדי אביו ההגמון הטוב ואיש־החיל, לעולם נכבד ונאהב את ביתו, אך רוצים אנו להשאר בני חורים. ואמרו לאדונכם, כי הוא הקיסר: בנים נאמנים נהיה לממלכה, כאשר היינו עד היום, קיסר הוא ודי לו בזאת”.
וישובו המלאכים ויגידו לאלברכט את כל־אשר ענה אותם העם; שמע הדוכס את הבשורה ויחר אפו מאד. בעינים זעומות הביט אל האצילים, נשך אצבעותיו ויקרא: “האכרים הגאים אינם רוצים לְהִכׇּנֵע, ואני אכוף אותם ואשברם!”
בימים ההם פרצו מדנים בין אלברכט ובין יתר הנסיכים אשר בממלכתו. הם בחרו בו לקיסר, אבל עתה שנאוהו ובזו לו. ולא היה פנאי לאלברכט לשים לבו לעם־שויצריה; אבל לא סלח להם, ומזמן לזמן היה משתדל שיכנעו לו, מהיותו להם לקיסר.
ועברו כמה חדשים ללא הגמון בשויצריה, וישלח העם מלאכים אל הקיסר לבקש אותו למנות עליהם הגמון, כאשר עשו כל־הקיסרים אשר היו לפניו.
“הגמון אתם רוצים?” הרעים אלברכט, כשעמדו המלאכים לפניו ביראת־הכבוד. “יהיה לכם הגמון. שובו הביתה וחכו לו ויבוא. לאיש אשר אשלח אליכם לו תשמעו בכל”.
“תמיד היינו נשמעים לחוקים, הוד רוממותך!” ענו לו המלאכים.
“סוברים אתם?” ענה אלברכט בקול זועם, הרהרו במעשיכם, ואם לא, בחייכם ובכל טובכם ובחופשתכם תכפרו, כי אעשם כׇּלׇה".
ויפנו המלאכים לשוב ויתעצבו אל לבם מאד. וכשהלכו שחק אלברכט בלבו: “הם לא יכנעו, אבל אני אכוף אותם וארע להם עד שימרדו בי, ואז אצא עליהם למלחמה, אכבוש אותם ואז תהיה שויצריה לי”.
כעבור ימים אחדים וישלח אלברכט ויקרא לשנים מרעיו והמה: הֶרְמַן גֶסְלֶר ובֶרִינְגֶר מִנִי לַנְדֶנְבֶּרְג.
ידע אלברכט־קיסר ששניהם אנשים רעים ואכזרים, אשר רחמים לא ידעו, על כן בחר בהם להגמונים בשויצריה. ועוד בחר בהם, כי שניהם בני אבסטריה היו וידע, כי שנואים יהיו לעם שויצריה.
“אדוני”, אמר להם בבואם, "זה כמה הייתי מתבונן אליכם וראיתי את־אהבתכם אותי ואת כסאי. הנני אומר לגמול אתכם גמולכם. אתה גֶסְלֶר תהי להגמון בנפות־היער: אורי שויץ, ואתה בֶרִינְגֶר מִנִי לַנְדֶנְבֶּרְג אותך אֶמְנֶה להגמון באונטֶרְוַלְדֶן.
וישתחו גסלר ויאמר:
“אין מלים בפי להודות לאדוני הקיסר”.
“קטונתי מן הכבוד אשר הקיסר מכבדני”, אמר לנדנברג ויקוד וישתחו.
“עם פרא ואוהב־מרד העם אשר אני שולח אתכם אליו, הוסיף ואמר הקיסר, אכזר הוא ואת מצות־המלך אינו עושה. קחו אתכם חַיׇּלִים לעזור לכם לשמור את חוקיכם. מס לגלגלת תשימו על העם שְכַר־הַמַּצׇב. כל עובר־חוק תענשו קשה, לא יהיה מורד במלכותי”.
“מבינים אנו, הדר־מלכותך”, ענה גסלר.
“כדבריך, הדר־מלכותך, כן נעשה”, אמר לנדנברג וישתחו עוד הפעם, ברכו את הקיסר ויאספו את החיל ואת הסוסים ויפנו פניהם ללכת לשויצריה.
ימים קשים ומרים הגיעו לעם־שויצריה מיום בא גסלר ולנדנברג בארצם. הם לחצו את העם וישימו עליהם מסים כבדים. כשהיה איש קונה או מוכר דבר היו לוקחים ממנו את רוב כַספו. אם עבר איש עבירה ולו גם קלה, היו עונשים אותו ושמים אותו במאסר לימים רבים וגם קנס גדול שמו עליו. ויתעצב העם אל לבו, הלך קדורנית, אולם לא אבה להכנע לאבסטריה.
והיו אומרים: אדוני נתן לנו את הקיסר לעמוד בינינו ובין אויבינו, ועתה היה הקיסר אויבנו היותר גדול. אפס אם נשאר נאמנים למלכות, והיה במות הקיסר ובחרו בקיסר אחר, אשר לבו יהיה טוב מזה. אם נכנע לאבסטריה נאבד חופשתנו לעולם. נתפלל לאלהים ויחננו. הקיסר אפשר שימות, אם יקום קיסר חדש לא תגבור עלינו אבסטריה.
קוֹרוֹת אַרנוֹלְד אִישׁ מֶלְכְטַל 🔗
באונטֶרוַלדן חי זקֵן איש־טוב ושמו הֶנְרִיךְ איש מֶלכְטַל. כל העם מסביב ידע אותו ואהבו, ויהי חי עם בנו בביתו הקטן אשר לו. הנריך איש מלכטל זה היה איש עשיר, ויהיו לו עדרי־צאן ועזים רועים בגבעות אשר מעל לחוה אשר לו, ומקנהו רועה בכרים במורד לפני־ביתו, ובחצר בין גדישי הדגן התהלכו תרנגולים ותרנגולות, אוזים וברוזים.
והנריך בא בימים, שׇׂב ובנו ארנולד צעיר ועליז. אבל הם אהבו מאד איש את אחיו והיו תמיד ביחד; כל היום שוקד ארנולד על עבודתו בחוה, רועה את־המקנה, חורש וקוצר; ובערב, ככלותו את מעשהו, ישבו שניהם אל הׇאׇח, הנריך מספר קורות ימים עׇבׇרוּ וארנולד מחלל בחליל ניגוני־הרים.
ויהי כאשר בא לנדנברג למשול בשויצריה וראה את החוה הנאוה ויקנא בעדרי צאנו ומקנהו. תיכף ידע כי עשיר האיש ויחרץ בלבו לקחת ממנו את־טובו. אבל הנריך איש ישר ותמים, וגם איש כלנדנברג לא מצא כל־תואנה להעניש אותו.
אולם ארנולד היה צעיר וְשׇׁלֵו; הוא שנא את ההגמון האבסטרי ולא דאג להצפין את שנאתו. ויהי היום ויגידו ללנדנברג כי קרא לו ארנולד שם־גְנַאי, ויגזור לנדנברג אומר לענוש אותו.
ידע לנדנברג כי אין בכל־הארץ צמד־פרים כצמדו של הנריך איש מלכטל. זה כבר רצה לקחתו לו, ועתה חרץ לגזול אותו; ויקרא למשרתו רודולף ויצוהו ללכת אל בית הנריך איש מלכטל להביא לו את הפרים.
ויבוא רודולף ומספר חילים אתו ויפן פניו אל־החוה. הוא בא שמה וימצא את ארנולד חורש בשדה. בימים ההם היו חורשים בפרים תחת סוסים. ראה רודולף והנה ארנולד חורש באותם הפרים אשר לקחתם שלחו אותו, ויט אליו הוא ואנשיו דרך השדה.
ארנולד עצר בעד הבקר והביט משתאה לבואם. “מה הם רוצים”, אמר אל לבו. צר היה לו לראות איך שהסוסים רומסים בפרסותיהם את המעניות שזה עתה נחרשו. “אותם תֻּכים אבסטרים”, נהם בלבו, “כלום לו יכלו ללכת בדרך־המלך?”
רודולף קרב אל ארנולד ויאמר: “התּר את הפרים!”
קפץ ארנולד ויקרא: “אל תהינו לנגוע בהם, שלי הם!”
“שלך, שלך!” ענה רודולף – “לא, לאדוני לנדנברג הם, להבא ודאי תחשוב פעמׇיִם עד שתקרא לאדוני תֻכִּי־אבסטרי!”
“אדוני, רודולף”, ענהו ארנולד, עוצר באפו ומדבר במתון, “אם הסכלתי לדבר, אבל לא רציתי לעשות כל־רע; וגם קנס גדול הוא צמד־בקרים זה לגבי דברי טפשות”.
“מי שׇׂמך לשופט?” ענהו רודולף, “איכה זה ידע אכר בוּר איזהו עונש צודק?”
“לא”, ענהו ארנולד, “אינני שם עצמי לשופט, אני רק משפט אני דורש. אם הרשעתי, יעמידוני לדין ואשלם קנס כחוק; אבל איך תקח את בקרי, ואיך זה אחרוש אם תקח את הבקר?”
“כלום דואג אני כיצד תחרוש?” – אמר רודוךף, “אותי שלחו לקחת את בקרך ולקחת אותו באתי; רוצים האכרים לחרוש, יאסרו את עצמם למחרשתם, כי לכך נוצרתם. קרבו”, קרא והניח את כפו על קולַר־העץ אשר על הבהמה, “התירו הבקרים!”
ויחר אף ארנולד ויקרא: “אל תשלח ידך!” ויך במטה אשר בידו על כף רודולף המונחה על הקולר. ויצעק רודולף צעקה גדולה מכאב ואף שתים מאצבעותיו נשברו ויקרא: “תפסוהו! שלם ישלם לי זאת!”
אנשיו קפצו קדימה אבל ארנולד כבר רחק מהם והלאה, פנה וינס דרך השדה, כי בידיו אין מאומה, בלתי אם המטה.
ארנולד היה אחד מן היותר מהירים אשר בכל־הנוף, והחילים כליהם הכבדים עליהם, כמעט שלא יכלו לרוץ, כשלו ונפלו בשדה זה אך נחרש, וימלט ארנולד אל יער האֳרׇנים בהר מעבר הַלׇּז.
“שוטים, הדיוטים!” הרעים רודולף על החילים, כאשר הם שבו, “למה לא תפסתם אותו? שוטים, התירו את הבקר ונלך”.
ויעשו האנשים כאשר אמר. והבקרים, שעמדו עד אז שלוים, החלו לגעות בקול נהי, כאילו ידעו שלא ישובו לעולם לראות את אדונם.
עוד הלילה ידע כל העם אשר מקרוב ואשר מרחוק, כי הכה ארנולד איש מלכטל את משרתו של ההגמון וכי נס וימלט. והנריך ישב לבדד על הכירים נעצב אל לבו ומצטער על כל הקורות, ואיננו יודע אם ישוב ויראה את בנו אהובו.
רודולף שב ויספר לאדונו את כל הקורות אותו. ויחר אך לנדנברג עד להשחית, וישלח חילים בכל הארץ לחפּשׂ אחרי ארנולד. אבל עקבותיו לא נודעו; כי כבר רחק משם ורעיו הטובים הצפינוהו.
“העלו אלי את אביו”, אמר לנדנברג, “הוא ודאי יודע איפה בנו מסתַּתֵּר”.
ויבואו החילים אל הבית היפה אשר בחוה ושם הנריך לבדו, ויתפסו אותו, ויביאוהו אל פני־ההגמון.
“מה שמך?” שאלהו לנדנברג.
“שמי הנריך איש מלכטל”.
“אַה, ובכן, אמור לי איפה בנך המורד מסתתר?”
“אינני יודע, אדוני”.
“אל תאמר כך”, ענהו לנדנברג, “אינני מאמין לך. ודאי אתה יודע, אמור תיכף!”
“אינני יודע, אדוני”, הוסיף הנריך שוב, “לא שב בני הביתה למן היום אשר נס”.
“אינני מאמין לך”, ענה לו שוב לנדנברג, “אבל אאלוץ אותך להגיד, יבא התּלין!”
ויבוא התלין.
“תפס בו”, קרא לנדנברג, בהראותו על הנריךף “ואם לא יחפוץ לאמר נַקֵּר את־עיניו”.
“אדוני, אדוני! אינני יודע, אינני יודע!” קרא הזקן. ויקחהו התלין וינקר את־עיניו.
“עתה שלם בשתי עיניו את אצבעותיך”, אמר לנדנברג לרודולף בשחוק אכזרי.
“הבזה עשרתי?” נהם רודולף.
“אמת, נכון הדבר, אבל הרבה כסף בביתו, ויש לו צאן ובקר, תקח מהם גם לך, כי באמונה עבדת.”
ככה לקח לו לנדנברג את בית הנריך איש מלכטל, את שדותיו וכל־בְּעִירוֹ2 וכל־אשר לו.
והזקן, שאך לפני ימים מספר היה עשיר ומאושר, אנוס היה לחזור על הפתחים, לבדו, עִוֵר ועני.
וירחמו אנשים טובים על הנריך איש מלכטל; זכרו לו אשר היה טוב־לב ואת עשרו מלפנים ויאספוהו אליהם אל ביתם וידאגו למחסוריו להשכיחו את כל אשר אבד.
גֶסְלֶר ושטוֹפַאכֶר 🔗
בינתים וגם הֶרְמַן גֶסְלֶר נעשה שנוא באוּרי וּשְוִיץ כשם שבֶרֶנְגֶר מֵני לַנדנבֶרג נעשה שנוא באונטרולדן.
גֶסלר ישב בבִירׇנית גדולה בעיר קִיסְנַכט אשר בִשְוִיץ. הבירנית היתה גדולה וקדורה ובה הרבה בתי צינוק נוראים, אשר במו נִתְּנוּ אנשים ושם ענה אותם כאות נפשו. ולא אמר די בבירנית אחת והחליט לבנות לו עוד אחת באוּרִי. הוא החל לבנות אותה אצל העיר הקטנה אַלטוֹרף בקצה מזה אצל ים־ארבעת נפות־היער.
גֶסלר אִלֵּץ את העם לבנות את הבית, אשר צריך היה לְשַׁמֵּש בית־סוהר לאנשי המקום.
ואנשי אוּרי עבדו לא בחפץ לב כי נפל לבם. הם ידעו, בפַסלם את האבנים ובשימם אבן על אבן, אשר מאסר הם בונים לעצמם.
וכאשר רמו החומות ונבנו הלשכות הלכו ורעמו פניהם. “מי יהיה הראשון אשר יבא לצינוק זה?” שאל איש איש את עצמו.
גֶסלר היה בא לעתים תכופות לראות את הבירׇנית בהבנותה, והיה גוער בבונים הנרפים ולועג להם: “אינכם רוצים לבנות את בירׇניתי שלי”, היה אומר, “אריות זועמים, אכרים קשי־עורף, חכו כמעט ואעשה אתכם רַכִּים עד כדי לכרוך אתכם על גבי אצבע!”
“איך תִּקׇרא הבירנית?” שאלהו פעם אחד מרעיו כשהיו מתבוננים בעבודה.
“רֶסֶן אורי!” תִּקׇרֵא, ענה לו גֶסלר בצחוק אכזרי. “כי על ידה אחפוץ לבלום את רוחם הגאה של האכרים הללו.” ויפול לב השומעים את־דבריו עוד יותר. האמנם נתנו לדוש ולבלום כבהמת־סַבׇּל?
לאחר שהתבוננו גֶסלר ורֵעו במלאכה, נסעו משם. שניהם לבושים מחלצות ואומרים הדר, רוכבים על סוסים, ובני אורִי מקללים אותם בלבם.
“רעי” אמר גֶסלר, “נשובה לקיסְנַכט, אבל בדרך אחרת. שמעתי אומרים אכר חצוף אחד ושמו וֶרְנֶר שטוֹפַאכֶר בנה לו בית חדש. רוצה אני לראות את הבית. אין גבול לחוצפתם של אותם האכרים.”
“ומה אתה רוצה לעשות?” שאלהו רעו.
“מה אני אומר לעשות? להשליכהו מן הבית. למה להם לאכרים האלה בתים גדולים?”
ככה נדברו בנסעם. וגסלר מספר לו מה שהוא אומר לעשות להשפיל לארץ את “אצילי־האכרים”, כך קרא להם.
לבסוף באו עד גשר מגַשֵר נחל קטן. מעבר מזה על גבעה רמה עמד הבית, אשר אמרו לראות.
והבית יפה מאשר דמה גסלר, ויעמוד מתבונן משתאה לו.
הבית היה ארוך ונמוך ובנוי בעץ. גגו עשוי רעפים אדומים וכתליו משוחים לבן. חלונותיו הרבים מבריקים באור החמה ועל מסגרותיהם השחורות חקוקים באותיות לבנות פתגמים ומשלים.
“בית זה בנוהו ורנֶר שטופַאכֶר וְגֶרְטרודׇה מֵאִיבֶרְג אשתו בשנת… ליצירת העולם. המיטיב לעבוד מיטיב לנוח”. פני גסלר חורו מכעס, עבר את הגשר ועמד לפני הבית. צר לו מאד לכסף הרב שהשקיעו בבית.
סמוכה לדלת עמדה אֵלׇה רמה, ומתחת לעץ ישב ורנר שטופאכר על דרגש־העץ.
כשקרב גסלר קם שטופאכר, הסיר את מצנפתו ויברכהו בכבוד: “שלום בואך, אדוני!”
לא שעה גסלר אל ברכתו. “למי הבית הלז” שאל, ואף כי ידע למי הוא, כי תואנות בקש להׇסֵב לו את הבית. קוה, כי מתוך תשובתו ימצא אותן.
שטופאכר ידע כי רע לב גסלר, ויען בחכמה ובשקט:
“אדוני, הבית להוד רוממות הקיסר, וברשותו שלו עומד הוא לך ולי להשתמש בו לצרכי.”
“אני השורר בארץ”, ענה גסלֶר וקולו רועד מכעס עצור, “אני השורר בארץ בשם־הקיסר, ולא ארשה לאכרים לבנות להם בתים כרצונם בלי נטילת רשות ממני. לא אתן להם לחיות חיי אצילים ובני מרום עם־הארץ, מאמין אני, כי בַנְתׇּ לְרֵעִי?”
ויפן ויסע משם וכל־המון הפרשים והנערים המשרתים אחריו.
ורנֶר שטופאכֶר הרבה להביט אחריהם כשנסעו. הוא ישב על הדרגש תחת העץ ומחשבותיו נוגות.
בעודנו יושב וראשו נשען על ידו ומביט אל העמק, באה אשתו גֶרטרוּדׇה וישבה אצלו. כך ישבו זמן מה בדומיה אחרי־כן הניחה כפה על שכמו ותאמר: “ורנֶר מה לך כי נעצבת?”
“אשתי היקרה”, ענה לה וְחִיֵּך, “אין דבר”.
“לא, לא!” ענתה לו גרטרודה, “אל תאמר ילדה אני. ספר לי מה שקרה. ידעתי, כי ההגמון היה פה, ואני יראה. מה אמר לעשות לך?”
“מאומה לא עשה”, אמר ורנר, “אבל כעס מאד כי בנינו בית זה. הוא הביט כל כך זעומות כאשר נסע מפה, ואני בטוח כי רוצה הוא לקחת אותו ממנו. כן, אני בטוח, את ביתנו יקח ואת טובנו וגם את כספנו. משתאה את, כי כך אני אומר? אבל מה נעשה?”
גֶרטרודה חורה כדַבֵּר ורנֶר. אחרי־כן האדימו לחייה ועיניה הבריקו מכעס: “אבל חרפה היא, חרפה ובושה”, קראה, “עד מתי נסבול אותו עריץ אבסטרי? אלו הייתי גבר אני!”
גרטרודה קפצה ממקומה והתהלכה לפני־הבית שקועה במחשבותיה. אחרי־כן עמדה אצל ורנר ותאמר: “שמע נא, ביום יום אנו שומעים קול ידידינו הנואשים. יום יום אנו שומעים בשורות חדשות, דברי עַוְלׇה וׇרֶשַע. יודעים אנו, כי אנשי שויץ עיפה נפשם מחמת ההגמון המציק. כלום נוכל לפקפק כי גם אנשי אוּרִי ואונטֶרוַלרֶן יגעים? אתה ידעת כי כן הדבר. לך בַּשֶלִי אל ידידיך, ספּר להם והועץ אתם כיצד נצא מתחת סבלות־אבסטריה. היש איש באוּרי ואונטרולדן אשר לבך בטוח בו ואשר יעזור לך?”
“כן”, ענה ורנר, “אני יודע את כל־ראשי העם. ביד רבים מהם הייתי מסגיר את חיי, ולטֶר פִירסט באוּרי והֶנריך איש מֶלכטַל באונטֶרולדֶן אלה יעזרו לי, נפשי בטוחה”.
“ובכן, לך אליהם”, אמרה גרטרודה והרימה את ראשה בגאון. “נהיה שוב בני־חורים, ואם נמות, נקריב את עצמנו בעד החופש”.
“גרטרודה”, ענה ורנר ויקם, “את נטעת אומץ בלבי, עוד הלילה אני הולך ואלהים יהיה בעזרי”.
“יעלה ויעלה בידינו”, ענתה בבת־צחוק ועיניה מלאו דמעות.
הַכַּפָּה הָאַבְסְטְרִית. 🔗
ורנֶר שטופאכֶר ברך את אשתו ויפן ללכת לאוּרי. שם עשה איזה ימים כשהוא הולך מכפר אל כפר וחוקר לדעת את מחשבות המון־העם. ובכל מקום ומקום אשר, שם היה, שמע תלונת העם ואנחותיו. גסלר התאכזר לגדול וקטן וכל־העם שנא אותו. ביותר הרגיז את העם בנין־הבירנית אצל אַלטורף, אשר קרא לה “רֶסֶן־אוּרי”. הבנין טרם הושלם, אך כבר שמש לגסלר בית־כֶלֶא.
וישמח שטופאכר לשמוע, כי שונא כל העם את גסלר וכאשר הבין את מחשבות המון־העם, גמר לבקר את רעו וַלְטֶר פִירסט. וכן בא לאַלטורף, כי שם משכנו.
בעבור שטופאכר את השוק לבוא לביתו של פירסט, שמע פתאום קול רעש גדול וקול צעדי המון רב, ויעמוד לדעת מה זה.
והנה בא חבל חילים אבסטרים; ביד האחד מוט ארוך וביד השני כפה אדומה ונוצות תֻּכּי עליה. אחריהם בא קהל נשים וילדים בצחוק ותרועה.
החילים נכנסו לתוך גן שסביב לו בתים ועצים מֵצִילִים. בגן עמדו ויתבוננו אל סביבם.
מתוך הקהל יצא כָרוז עושה צבעונין
“איפה נקבענו?” שאל האחד
“פה בתוך”.
“לא, כי פה על פרשת הדרכים”.
כן, זה יותר טוב, דרך פה עובר כל־העם".
החילים התכנסו סביב, מהם הרחיקו את העם, מהם כרו בור, ויקבעו את המוט בבור ועל ראש המוט שמו את הכפה.
“מה פשר דבר”, שאל את נפשו שטופאכר. כשתקנו את המוט, יצא מתוך הקהל כָרוֹז עוטה צבעונין ויתקע בחצוצרה.
“הסו!” קרא, וכל־העם הטה אזנו לשמוע. “בשם רוממות הקיסר. רואים אתם כפה זו? זה רצונו של הקיסר, כל העובר על המוט יכרע לו ויגלה את ראשו, כבד תכבדוהו ככבדכם את הוד רוממותו של הקיסר, כל העובר על החוק יושם במאסר ודתו למות”!
שוב הריעו החצוצרות, והחילים הלכו משם, וכל־העם הנאסף צחק צחוק גדול.
“שוב שגעון חדש להגמון!” קרא העם
“מי ישמע לדברי אוֶלת זו?”
“לכרוע לכפה, לכפה פשוטה!”
“כאלו כתר־מלכות היא, ואינה אלא כפת גסלר!”
“חרפה לו ובושה!”
“מי איש בן־חורים אשר ישמע לו?”
שוב עלבון לעם חפשי. מעולם לא סרבו לקיסר או לפקידים ששלח אליהם לשמוע להם, אבל לגלות ראש לפני כובע ולכרוע לו? ואולם מה יכלו לעשות? מי יבוא לישועתם?
בלב כבד ובתלונה נפוץ העם והשוק נשאר ריק מאדם, בלתי אם המוט והחיל העומד לשמור עליו. שקוע במחשבותיו ועצב בא שטופאכר עד ביתו של ולטר פירסט.
פְּגִישַׁת הַשְׁלוֹשָׁה 🔗
ורנר שטופאכר דפק על דלת רעו, ויצא פירסט ויברכהו ויאמר: “רעי יקירי, מה אֵחַד ראות פניך בימים הרעים האלה. זה כבר חפצתי לדבר אתך”.
“גם אני רציתי לדבר אתך, להועץ”, אמר שטופאכר וַיִּכָּנֵס.
שניהם ישבו מדברים איש אל רעהו. ויספר לו ורנר, כי יום יום הוא מתעצב אל לבו לשמוע את כל דברי אכזריותו של גסלר וְעַוְלוֹתָיו, ואיך שבא גסלר אליו, ומה נדבר עם אשתו וכל דבריה היא כי באה עת לעשות דבר־מה. ואיך שהתהלך בקרב־העם לחקור ולדעת את־אשר בלבו. “ובכל מקום אני רואה, ענה, והנה העם שונא את ההגמונים ואויב לאבסטרים. טוב נעשה אם נמרוד בעריצים. כל־העם נכון לצאת בעקבותינו, אין אנו חסרים אלא עומדים בראש,נֵעָש לאגודה בסתר, וכשיהיה די כח לנו, נמרוד ונגרש את האבסטרים מן הארץ”.
“אשה חכמה אשתך גֶרטרודה”, אמר וַלְטֶר, “צדקה מאד. אסור לנו לשבת ולהיות נלחצים עד מות. מוטב למות ולסוף במלחמה כדבריה. כל־אשר ביכלתי אעשה בקרב יושבי־שויץ ונמצא אנשים שיצאו אתנו למלחמה”.
“זאת רוצה אני” ענה ורנר, “ואני בטוח, כי הנריך איש מלכטל, יעזור לנו באונטרולדן. אדם נכבד הוא”.
“אהה, האם לא שמעת עד כּה?” אמר ולטר.
“האם מת?”
"לא מת, אבל עור הוא ועני, לנדנברג ההגמון לקח ממנו כל כספו ואת עיניו עִוֵר.
“ולטר, ולטר” קרא שטופאכר, “ואתה יכול לשבת שקט במקומך ולספר לי כל אלה?”
“שקט אני, כי נטל עלי”, אמר ולטר, “כי כנראה אין עוזר. אבסטריה עצומה ואנחנו חלשים. אבל אינני שקט. דמי רותחים בי, כשאני חושב על הדבר הזה. אוי לו לאדם ישר, אוי לו לזקן ישר”.
זמן מה שררה דממה בבית. אחרי כן ספר ורנר את כל המוצאות את הנריך איש מלכטל ויוסף כי ארנולד מסתתר אתם. לעתים קרובות הוא עולה בסתר לאונטרולדן לראות את־אביו ואת־ידידיו, אבל עתה הוא בבית.
“ובכן יִלָוֶה אלינו”, קרא שטופאכר, "עודנו צעיר, אבל אלינו ילוה מחמת דבר אביו, ולו ידידים ומכירים רבים באונטרולדן, וגם המה יספחו אלינו!״
וְיִקָרא לארנולד. ויהי כששמע את כל דברי ורנר וולטר וישמח מאד. “רוצים אתם ללחום בעריצים, מי עוד כמוני ישמח לעזור לכם? כל אשר יש לאל ידי לעשות אעשה, יומם ולילה אעבוד. אם רק אפשר לנו לגרשם מן הארץ הנני מאושר למות”.
וישבעו שלשתם: ולטר פירסט מאורי, ורנר שטופאכר משויץ וארנולד איש מלכטל מאונטרולדן; וישבעו כולם ויתפללו לאדוני, כי יעזור להם וגם נשבעו לעזור איש לאחיו ושלא לבגוד זה בזה לעולם ולעמוד באמנתם עד מותם. ועוד נשבעו להיות נאמנים לממלכה, כי אך באבסטרים אמרו ללחום ולא בממלכה, ולא אמרו לקחת מאת הקיסר את רשות מלכותו עליהם בצדק, כי אם להשתחרר מעריצות אבסטריה כל־מגמתם.
והתנו ביניהם ללכת איש לארצו ולדבר על לב העם להספח אליהם וללחום בעד חופשתם מקדם.
“עלינו להתראות עוד הפעם”, אמר שטופאכר, “אבל לא טוב לנו להפגש בבית, כי יש סכנה בדבר”.
“אמת ונכון” ענה ולטר פירסט, “יודע אני עמק קטן, הקרוי עמק רִיטְלי, קרוב לים. סביב לו אילנות, בלילה נוכל להפגש שם בטח”.
“יודע אני את המקום”, אמר ארנולד, “טוב הוא המקום מאד”.
“אני אמצאהו”, ענה שטופאכר, “אעבור את הים בסירה”. ענה ארנולד, “אנו נפגשך בחוף ונראה לך את הדרך”.
“ובכן נעיד לנו את הלילה להפגש שוב”, אמר שטופאכר.
“בחמישי”, אמר פירסט, “בעוד שלושה שבועות בחצי הלילה – התבואו?”
“כן”, ענה לו שטופאכר, “כן נעשה, במשך שלושת השבועות נספיק למצא עוזרים לנו”.
"ובכן היו שלום!״
“שלום גם לך”
“שלום!”
וילכו שטופאכר וארנולד בשלום בחשכת הלילה, וולטר נשאר עומד, שוהה הרבה על פתח ביתו ומביט אחריהם.
מה יהיה בסופו של דבר? שאל את נפשו, ומה יהיה אם לא יעלה בידם?
האספה בעמק רִיטְלִי 🔗
עברו שלושה שבועות והגיע היום החמישי. חלפו ימי הסתו הקצרים, כבו האורות בבית, הכל נח.
ולאור־הכוכבים יצאו ולטר, ורנר וארנולד מבתיהם הקודרים.
מסביב אור, הקרקע מכוסה קרח, אף על פי שלא ירד שלג. ובשבילים נסתרים באו השלושה דרך היער.
כלם היטיבו לעבוד, אבל את עבודתם עשו מתוך יראה, כי עיניהם של מרגלי האבסטרים משוטטות בכל. יש שקשה היה להכיר אם להם האיש או לצריהם. למן הלילה שנפרדו לא ראו איש את רעהו, וכל אחד מהם השתאה למעשה יתר רעיו.
הירח שופך אורו ושלושה אנשים מתגנבים דרך היער. ארנולד בא והביא אתו עשרה איש מאונטרולדן. לא היה משעול אשר לא ידע בצלע ההר ועד שלא הגיע עד המקום כמעט שלא דברו מלה.
“אנו הראשונים”, אמר ארנולד, בְּצֵאתוֹ מתחת צל העצים אל נֹגַהּ הירח ולא מצא שם איש. הוא אך כלה להגיד וקול הפעמון נשמע מעבר לים. כולם הטו אזניהם. “קול הפעמון אשר באלטורף מכריז על חצות”, אמר ארנולד, “מה ניטיב לשמוע באויר הקר. עוד מעט ויבואו”.
הם עומדים ומחכים, והנה קול מחי משוטים עולה באזניהם מרחוק.
“ודאי שטופאכר הוא”, אמר ארנולד מתבונן בים, “רואה אני את סירתו. חכו לכם פה ואני אצא לקראתו אל החוף ואובילהו הנה”. ולטר נעלם בסבך והאנשים שמעו איך שהוא מטפס במשעול האבנים אל החוף.
שוב היתה דממה עד שקרבה הסירה. “מי הבא”? קרא ארנולד.
“חובבי השלום”, ענה לו קולו של שטופאכר.
“בואך לשלום”, אמר לו ארנולד, כשנגעה הסירה בחוף. “רואה אני כי לא בְגַפְּךָ בָּאתָ”.
“לא” ענהו ורנר, “עשרה איש נאמנים אתי, ואתה?”
“גם אני הבאתי עשרה איש”, ענהו ארנולד. ויפן להראות להם את הדרך. “ואיה ולטר פירסט”? שאל ורנר כשהגיעו עד המקום.
“לא יאחר לבא”, ענה ארנולד, הנה הוא בא. והנה גם פירסט בא ואתו אנשי מספר, ועל ידו איש צעיר גבה־קומה, עיניו אורות וישרות, מראה איש־חיל לו. פניו טובים ואצילים.
“כן, הלא זהו וילהלם טל”, אמר האחד מאנשי שויץ, “האם אינו חתנו של ולטר פירסט? אני שמעתי כמה פעמים על אדותיו, אומרים אין מיטיב לירות בקשת ממנו במלֹא שויצריה”.
“זה הוא”, ענה לו שני, “ראיתי איך קלע אל תפוח על עץ במרחק מאה צעדים”.
ויתאספו כל האנשים וארנולד, ולטר וורנר בַּתָּוֶך ויתרם סביב להם.
“כולכם אתם יודעים למה התאספנו היום פה”, פתח ולטר ואמר, "הנה בארצנו שלנו אנו נפגשים, אבל עלינו להסתר בחצות לילה ומתוך יראה. הרבה עָוֶל ועריצוּת סבלנו, אך יותר לא נוכל, ונשבע אנחנו שלשתנו לשחרר את ארצנו מתחת ידי אבסטריה. היש נפשכם להספח לנו?״
“כולנו! כולנו רוצים, קראו כולם”.
“ובכן שמעו נא את השבועה אשר נשבע”.
עמדו יתר העם מחרישים סביב להם. והמה השלושה הרימו כפיהם שמימה ויאמרו: "הנה אנו נשבעים לבלי לבגוד לעולם איש באחיו; לעולם לא נחשוב על אדותינו, אך רק על אדות ארצנו; נשבעים אנו, שלא לקחת מיד האבסטרים שום ארץ משלהם שהיא להם כחוק וכמשפט, רק לשחרר את ארצנו שלנו אנו רוצים. בנים נאמנים נשאר לקיסר, אך את ההגמון האבסטרי, אותו ואת רעיו ונעריו וכל אנשיו נגרש כָּלָה מן הארץ, אם אפשר הדבר נעשה זאת בלי מלחמה, מבלי לשפוך דם. אבל אם לא יהיה כן, נכונים אנו למות למען שחרר את ארצנו ולהוריש לבנינו אחרינו אותו החופש, אשר נחלנו מיד אבותינו. אדוני יעזור לנו ובברית זו נחיה ונמות, אמן!״
ובשקט הלילה הריעו דבריהם בהדר. שום קשב אחר לא נשמע, היו ממעל שמי השמים כחולים וכוכבים נוצצים בם. סביב להם יער הארנים הקודר והמחריש. נדמה, אין בכל העולם אלא שלשים ושלוֹשׁה אלה. כשנדמו שלושת האנשים, נשמעו קולות יֶתֶר האנשים “אמן! אמן! גם אנו נשבע”. ואיש איש מהם הרים את ידו שמימה וחזר על דבריהם בהדר.
אחרי כן נדברו הרבה, כי גדול ומסוכן הדבר אשר אמרו לעשות וצריך היה למחשבה תחלה. סוף סוף סדרו הכל. הכוכבים התחילו הלוך וחור, האור הראשון נגע בשמים. ההרים המכוסים שלג, התחילו מַוְרידים כשנפרדו השלושים ושלשה איש. “הביטו”, ענה טל, מַצְבִּיעַ על ראשי ההרים המאדימים, הנה… ליום חדש".
אחרי כן פנו איש לביתו. כלם החליטו לחכות. עוד מעט, וביום הראשון לשנה החדשה יקיץ הקץ על העריצים.
וִילְהֶלְםְ טֶל 🔗
וילהלם טל לא ישב באלטורף, כי אם בכפר אחר לא הרחק משם הקרוי בֵירְגְלֵין. אשתו הֶדְוִיגה היתה בתו של ולטר פירסט. ולוילהם שני בנים, שם הבכור וילהלם ושם הצעיר ולטר, ויהי ולטר כבן שש שנים.
ויאהב וילהלם טל את אשתו ואת בניו, ויחיו חיי אֹשר בבית קטן אשר בבירגלין.
ויהי פעם בבקר ויאמר וילהלם לאשתו: “הדויגה, הנני הולך לאלטורף לראות את אביך”.
ותתחלחל הדויגה: “האמנם צריך אתה ללכת? ואתה יודע, כי שם כעת ההגמון”.
“אבל”, ענה לה וילהלם, “מאומה לא עשיתי ומה אירא? וגם ארחק מן הדרך, אשר הוא הולך בה”. וירם את קשתו ויאמר ללכת.
“אל תקח את קשתך אתך”, אמרה אשתו, “עזבנה פה!”
“הדויגה למה תיראי”, אמר וילהלם וישחק שחוק קל, “למה אעזוב את קשתי פה?”
“אבי”, שאלהו ולטר, שקפץ זה החדרה “לאן אתה הולך?”.
״לאלטורף אני הולך לראות את סבך, רוצה אתה ללכת אתי?"
“מאד מאד אני רוצה. אמי האלך?”
“לך, אם אתה רוצה”, אמרה הדויגה. “ונזהרת לנפשך”, אמרה לטל.
“כן, אזהר”, ענה. ויאמר ולטר: “אמי אני אדאג לאבי”. וילכו שניהם שמחים.
ענין חשוב היה לולטר ההליכה עם אביו לאלטורף ולא חדל לצפצף כל הדרך.
“אבי כמה אתה מרחיק לירות?”
״הרחק מאד".
“כרחוק החמה?” שאל ולטר, מתבונן בשמים.
“לא, זה הרחק מאד”.
"כגובה השלג על ההרים?״
״לא, לא!”
“מפני מה יש תמיד שלג על ההרים, אבא?” שאל ולטר, וכך הלך הולך ושואל שאלות עד שעיף אביו מלענות לו.
ולטר הרבה אֲמָרים, וישכח טל גם את המוט עם הכפה עליו, ותחת לבחור בדרך אשר לא יצטרך לעבור על המוט, הישיר לביתו של פירסט דרך השוק. “ראה נא, אבי – אמר ולטר – הנה המוט ועליו כפה מה זאת?”
“אל תבט אליו – ענהו טל – מה לנו ולכפה, אל תתבונן בו”, ויתפשו בכפו להרחיקו משם.
אבל כבר אחר את המועד. החיל העומד אצל המוט לראות שיהיה העם כורע ומשתחוה לו, שלח אליו את כידונו ויצו עליו לעמוד: "בשם הקיסר עמוד!״
“תן לי, אחא, ואעבור”, אמר טל.
“לא תעבור עד שקימת דבר קיסר, אינך רוצה להשתחוות לכפה?”
"לא מצותו של הקיסר היא, אלא שגעונו של גסלֶר ועריצותו. שלחני ואלכה!״
“לא, אל תדבר כך באדוני ההגמון. עד שלא השתחוית לכפה לא תלך. ואם לא תשתחוה אלך ואמסרך לבית־הכלא. זו היא מצות אדוני”.
“למה זה אשתחוה לכפה?” אמר טל וקולו רועד מכעס. “אלו היה פה הקיסר עצמו הייתי כורע לו ומשתחוה בכל יראת הכבוד, אבל לכפה? לעולם לא אעשה זאת”. ויאמר לעבור בחזקה על החיל העומד, אבל הלז לא נתן לו לעבור ויט אליו את כידונו.
לקול השאון וההמולה התקבצו מבני־העם לדעת מה היה. מהרה קל והנה קהל גדול שָת עליהם, כולם מדברים בבת־אחת, ויגדל השאון והרעש. החיל חפץ לתפוס את טל והעם חפץ לשחרר אותו.
“מהרו לעזרה!” הרים החיל את קולו, כי אמר, ישמעו יתר החילים ויבואו להושיע לו.
“מהרו לעזרה! קשר, קשר!”
פתאום נשמע קול שעטת פרסות סוסים וצלצל כלי לָחֶם.
“פנו דרך להגמון! דרך להגמון!” קרא הכָרוֹז. השאון היה לדממה וגסלר הגיע עד המקום עוטה הוד והדר וסביב לו רעיו ואנשיו. הלז עצר בסוסו, התבונן בקצף בקהל ויאמר: “מי הם הקושרים?”
“אדוני”, אמר החיל וצעד לפנים, “הלָּה אינו רוצה להשתחוות לכפה כמצותך אשר צוית!”
“מה”, קרא גסלר ופניו הקודרים קדרו עוד יותר, “מי הוא המעיז לעבור על פקודתי?”
“הוא, וילהלם טל איש בירגלין, אדוני!”
“טל” ענה גסלר, ויפן באוכף אשר ישב עליו ויתבונן בטל העומד בקרב־העם ואוחז ביד ולטר.
היתה דממה עד שגסלר מתבונן בו בקצף.
“שמעתי אומרים עליך, קַשָת טוב אתה”, ענה גסלר כשהוא מְחַיֵך מתוך בוז. “אומרים כי לעולם אינך מחטיא את המטרה”.
“אמת ונכון”, ענה ולטר הקטן, אשר היה מתגאה במעשה אביו, “הוא קולע אל תפוח תלוי בעץ במרחק מאה צעדים”.
“לְךָ הנער?” שאל גסלר מתבונן אליו בשחוק.
״כן, אדוני".
״יש לך עוד בנים?"
״יש לי עוד בן, אדוני".
" אוהב אתה, טל, את בניך?"
״כן, אדוני".
“את־מי מהם אתה אוהב יותר?”
טל התמהמה, התבונן בולטר הקטן אדמוני עם תלתלים יפים, וחשב על דבר וילהלם אשר בבית: “את שניהם אהבתי”, אמר.
“כן” ענה גסלר שקוע במחשבותיו. "אני שמעתי כל כך הרבה איך שאתה קולע אל תפוח והייתי רוצה לראות דבר מעין זה…
יְרָה בתפוח על ראש בנך במרחק מאה צעדים. זה יהיה יותר קל, מאשר לירות בם כשהם תלויים על עץ".
“אדוני”, קרא טל ופניו חורו, הלא אינך אומר זאת, נורא הדבר!"
“תירה בתפוח על ראש בנך”, ענה גסלר, “רוצה אני לראות, כיצד אתה מפליא לעשות, ואני מצוה לך לעשות זאת. וגם קשתך פה; קום עשה!”
“טוב לי ואמות”, אמר טל.
“טוב מאד”, ענה גסלר, “אבל בזה לא תציל את בנך, אתך ימות, יְרָה או שניכם תמותו. וגם זאת ראה והיטבת לירות, כי אם תחטיא את המטרה וכפרת בראשך”.
פני טל חורו, קולו רעד בענותו: “אדוני, סלח לי אשר חטאתי אך הפעם, ותמיד אשתחוה לכפה”.
איש גבור־חיל וגא היה טל, אבל ירא היה, פן ימית את בנו.
“אל תוחיל עד בוש. הרעים עליו גסלר. על מצוותי אתה עובר, וכשאני אינני מְיַסֵּר אותך על חטאתך ונותן לך יכולת להפטר מעונש אתה מַמְרֶה את פי. עשה כאשר אמרתי! הַינְץ הבא לי תפוח”.
החיל רץ למלא מצותו.
“כִּפתו את הנער אל העץ”, צוה גסלר ויור על עץ גדול בקרבתו.
שני חילים תפסו בולטר וכפתוהו אל העץ. ולא נבהל הנער, כי שחק ועמד שמח אצל העץ. וכשהביאו את התפוח קרב אליו גסלר ויניחהו בעצמו על ראשו.
והעם אשר מסביב מחריש משתאה, וטל עומד בתוך, כבחלום, מתבונן בעינים מלאות זְוָעָה.
“פנו דרך”, קרא גסלר והחילים מהרו אל ההמון לפזר אותו לכאן ולכאן.
כשנעשה שביל לעבור בו, יצאו שני חילים וּמדדו מאה צעדים מן העץ ועמדו.
“מאה צעדים, אדוני”, אמרו בפנותם אל גסלר. ויקרב גסלר, עד קצה השביל ויקרא בקול רם:
“בואה, טל, מכאן תִירָה!”
טל עמד על מקומו, הוציא חץ מִתֶּליוֹ, התבונן בו, אך לא כוננהו על יתרו והניחו לצדו. הוציא חץ שני התבונן גם בו ויכוננהו על קשתו.
דממה עמוקה היתה כשקרב טל שַעַל אחד. הוא הרים את קשתו. ערפל נסוך על עיניו, זרועו רועדת וקשתו נחתה מידו ולא יכול לירות. אימתו פן יהרוג את בנו שללה ממנו כל אומץ לבו.
אנחה התפרצה מלב כל־העם. פתאום בא קולו של ולטר מתחת לעץ: “יְרָה,אבי! אני אינני ירא. אתה לא תחטיא את המטרה!”
שוב דָרַך טל קשתו. הדממה גדלה עוד יותר. כל יושבי אלטורף ידעו את טל ואת פירסט ואהבו אותם, ובלב כבד עמד העם וחכה.
״פונג"! הריע יתר הקשת. נדמה כאלו רָן החץ באויר הקר. כעבור רגע שוב הריע בדממה קול ששון. התפוח שכב על הארץ והחץ תקוע בו באמצע. קפץ אחד וחתך את העבותות אשר על הנער, שני הרים את התפוח וימהר אל גסלר, אבל טל עמד על עמדו, קשתו בכפו, גופו כופף כלפי פניו, עיניו מזרות כאלו רצה לעוף אחרי החץ, אבל מאומה לא ראה ולא שמע.
“פונג”! הריע יתר הקשת
“היטיב עשׂה!” קרא גסלר וישתומם. "איש לא היה מאמין, וגם אל מרכזו כִיוֵן״.
ולטר הקטן רץ בשמחה אל אביו: “ידעתי, אבי, כי כן תעשה. וגם לא יראתי, האם לא הפלא ופלא?” ובדברו שחק ואמץ את ראשו בתלתלים אל אביו. ופתאום כאלו נתק מחלומותיו התנער טל, לקח את הנער בזרועותיו, חבק לו ונשק לו, עשה וחזר. “נצלת, ילדי, נצלת ילדי״. עיניו מלאו דֶמע ואל לבו אמר: ״הלא אפשר היה והרגתיו, את בני שלי!”
בינתים רכב גסלר על הסוס, מתבונן בהם בשחוק עריץ, אחרי־כן אמר: “אמנם היטבת לירות, אך אמור נא לי למה לך החץ השני?”
טל הוריד את ולטר על הארץ, אחזו בידו ויפן אל גסלר, “זה הוא דרך הקַשָׁתִים, אדוני, שיהיה חץ שני מוכן לו”.
“לא לא”, ענה גסלר, “אין זו תשובה, אמת לאמתה אמור!”
טל החריש.
“דבר דבריך”, אמר גסלר, “ויהי מה, אם אמת תדבר לא אגע בך לרעה, הרי הבטחתיך”.
“כי אז”, ענה לו טל, “הלא הבטחתני ולא תגע בי לרעה אגיד לך את האמת. אִלו פגע חצי הראשון בבני, היה השני נכון בשבילך. והיה בטוח כי לא הייתי שוב מחטיא את המטרה”.
פני גסלר רעמו וקדרו. רגע לא יכול לדבר. אך כשפתח את פיו היה קולו נורא: “אתה מעיז, אתה מעיז לדבר אלי כך. אכן אמרתי כי ידי לא תהיה בך, חייך נתונים לך, אבל בבית־כלא אפל ובודד, אשר לא יחדור שם אור שמש ולבנה תחיה, ושם לא אירא ממך. כן, לא להועיל לך גם קשתך גם חציך מעתה. תפסו בו וכפתוהו”.
החילים קפצו, תפסו בטל וכפתו את ידיו.
כשהתבונן גסלר על סביבו ראה והנה פני־כל־העם הועמו. “רבים אוהבים לטל”, אמר ללבו, “אם אשימנו בכלא פה ברֶסֶן־אורי ימצאו אליו את הדרך לעזור לו, אקחהו אתי בסירה לקיסנַכט, שם אין לו רעים”. וישא את קולו ויאמר:
“בואו אחרי, הביאוהו אל הסירה!”
ויהי כאשר אמר, וילונו העם בקול רם: “הרי זה כנגד החוק!”
“חוק, חוק! הריע גסלר מי הוא מחוקק החוק, אתם או אני?”
בקרב ההמון עמד גם ולטר פירסט. ויצא מקרב העם ויאמר בעוז־לב:“היה לחוק מאז בארץ שויצריה, אשר לא יכלא איש מחוץ לנוף שלו. אם חטא חתני טל, יסגר פה באורי, באלטורף. ואם אחרת אתה עושה, מֵפֵר אתה את שלומנו ואת זכויותינו”.
״שלומכם וזכויותיכם", חזר גסלר על דבריו, “הרי זה אני אומר, כלכם פה לשמוע לחוקים ולא ללמדני כיצד עלי לשפוט”. ויפן את סוסו ויקרא בקול רם: “פנו אל הסירה, וגם אותו הביאו”. ויסע אל פני הים, אשר שם סירתו בכפר אחד קטן קרוי פְלִיאֵלֶן.
וולטר מתרפק על אביו ובוכה מרה. ולא יכול טל לקחת אותו בזרועותיו לנחמו, כי עבותות שמו עליו; אבל הוא גנח עליו לנשׁק לו ויאמר: “חזק ולטר, בני הקטן! לך עם הסב לנחם את אמך”.
ככה הובילו את וילהלם טל אל הסירה. וכל העם נעצב והולך אחריו ובלבותם משטמה נוראה לעריץ. אבל מה יכלו לעשות? ואלה עצומים מהם.
את טל הדפו גַּסוּת אל הסירה, ושם שמרו עליו שני חילים אחד מכאן ואחד מכאן. חציו וקשתו הניחו על ספסל מאחורי התופש בהגה.
גם גסלר ישב על מקומו. זָעָה הסירה, וכעבור זמן מועט הפליגה בים במים הכחולים. כאשר ראה העם וטל איננו ויפול לבו. עד שלא ראו אותו בעבותות וחבוש לא הרגישו עד כמה הם אוהבים אותו.
וילהלם טֶל נמלט 🔗
לעתים קרובות תסערנה סופות על ימי שויצריה. יושבי־שויצריה יראים מאד מפני הסופות, והם נותנים שמות לרוחות כאלו היו נפש חיה, ולרוח תימן החזקה שברוחות הם קוראים – פֵין. ומנהג יושבי המקום לכבות כל אש תוקד בהיות הרוח, כי הרוח נושבת במעשנה, והלהבה הולכת וחזקה, וכל הבתים הבנוים בעץ בחזקת סכנה ולא תאחז בם אש לשרפם. והנה קמה סופה נוראה גם הפעם.
גם איש לא ראה ולא התבונן, בהפליג סירתו של גסלר, כי קדרו פני־השמים וכי חזקה הרוח. אולם בטרם הרחיקה הסירה וירומו הגלים והרוח הולכת וסוערת.
מיד טולטלה הסירה הנה והנה על גבי משברים מעלים קצף לבן, והשיטים חוגרים כל כחם על המשוטים. אבל לשוא עמלם, גבהו הגלים וישטפו את הסירה ותמלא מים. עוד מעט חשבה לְהִטָבֵעַ.
רב־החובל עמד על דוכנו ופניו חורים. הוא היה מילידי אבסטריה ולא ידע מאומה מטבע ימי־שויצריה ומימיו לא ראה כסופה זו. ידיו רפו והבין כי עוד מעט והסירה תשבר.
גסלר ישב מחריש מתבונן בסופה עוטה אדרתו. גם הוא ידע את הסכנה הצפויה לו.
וכשעברו הגלים גם עליו, קרב אליו אחד הנערים ויאמר: “אדוני רואה כי בצרה גדולה אנחנו, ואולם לאשרנו יש פה איש אשר יוכל להושיענו”.
“מי הוא האיש?” שאלהו גסלר.
“הלא זה וילהלם טל החבוש”, ענהו האיש, “אומרים עליו, כי הוא אחד הטובים בשיטים שבים־זה. אין לך פנה שלא ידענה. אם יש איש להציל את הסירה הלא הוא טל”.
“יבא הנה” צוה גסלר.
“כנראה גם שַיָט טוב אתה, כהיותך קַשָּׁת טוב”, אמר גסלר, כשהבהילו אליו את טל. "התוכל להציל את הסירה ולחתור אל היבשה?״
“יכול אני, ענהו טל”.
“הסר ממנו החבלים”, צוה גסלר לחיל; “אבל אל תאמר כי תצא לחופש, ואם גם אתה מציל אותנו, חבוש תשאר לי. אל תאמר בנפשך כי יש שכר לפעלך”. התירו את החבלים אשר על ידיו וטל ישב אל ההגה. הגלים הלכו ורמו, הרוח יללה כקודם. אבל נדמה כאלו נעשית הסירה יותר בטוחה בדרכה. השיטים חגרו שארית כחם ורוח חדשה נעורה בקרבם לשמוע מצוות טל.
וטל הולך וחותר קדימה, עושה דרכו באופל וזרם. הוא ידע מקום אחד אשר שם אפשר היה לחתור אל היבשה לאיש עז-לב ואומר נואש. אל המקום הזה התכון. וכך הלכה הסירה הלוך וקרב אל החוף. עוד מעט, והגיעה עד המקום. טל התבונן על סביביו; קשתו וחציו מונחים לא רחוק ממנו. ופתאום השתער ויתפוס אותם, קפץ קפיצה גדולה מן הסירה אל החוף וברגלו דחף דחיפה עצומה את הסירה לתתה שוב לטרף לרוחות ולים.
כל השיטים קראו קריאה גדולה, אבל איש לא ערב לבו לרדוף אחריו. שוב היה טל בן־חורים ויעלם בין העצים.
כשנעלם טל התיצב גסלר ויחרף בכעסו, אבל הסירה הקטנה שוב מפליגה בים, והשיטים האבסטרים אשר לא ידעו את חופי הים לא הרהיבו בנפשם לקרב אל היבשה מאימת האבנים ולא תשבר הסירה. שוב חשבו: עוד מעט ותשבר הסירה, ואולם מתוך יאוש גברו חילים וכשעמדה הרוח וישוכו הגלים כעבור איזה שעות, חתרו גסלר ואנשיו אל היבשה אל חוף שויץ.
טל דחף דחיפה עצומה את הסירה
טֶל מוֹרֶה שֵׁנִית 🔗
אך עלה גסלר אל היבשה, צוה לתת לו את סוסו. היה מחריש וזועם, ובלבו משטמה נוראה לטל ולכל עם־שויצריה, וירכב על סוסו ויפן אל בירניתו אשר בקיסנכט.
גם לב טל מלא קצף ומשטמה. עוד הבקר היה בן־טובים, רודף שלום, עתה הפך היה איש קשה וזועף בעטיו של גסלר. וגם לא יכול לשכוח, כי אפשר היה לו שיהרוג את בנו שלו. נראה לו כאלו עומד בנו לפניו קשור אל עץ והתפוח על ראשו. ויחרץ טל בנפשו, כי אחת דתו של גסלר למות, וידו של טל תהיה בו.
ויאמר טל, אם יציל גסלר את נפשו מן הסערה, אין לו דרך אחרת אלא לנטות אל קיסנכט. ורק דרך אחת מן הים בואכה קיסנכט. ושם במקום האחד הנקרא השביל־הַתָּלול צרה הדרך מאד וסלעים סוגרים עליה מכאן ומכאן. שם אמר טל לחכות לו, ושם אמר לשחרר את ארצו מיד עריץ אכזר.
ולא אמר טל לנוח או לאכול, ויתהלך בין העצים עד שבא עד אותו השביל. ושם עמד וחכה ויתבונן בעם העובר בדרך. ויעברו במקום ההוא רועים עם עדריהם, ועוברי־אורח שונים, וגם אשה עניה אחת, אשר גסלר שם את אישה במאסר, ולא היה לאשה בית והיתה מחזרת על הפתחים, היא וילדיה. ותעמוד האשה ותספר לטל את כל אשר עשה לה גסלר. ותעל חמתו עוד יותר, ויחרץ אומר, כי צדק במשפטו אשר אמר לעשות.
היום כבר פנה וגסלר איננו, וטל עודנו מחכה לו. אבל סוף סוף שמע קול שעטת סוסים וקול דברים. ואולם כשקרבו הקולות הבין טל שאין זה גסלר, כי שמע קול מצהלות; קהל עוטה הדר עבר במשעול, מלוים חתן וכלה. וכשרחקו ממנו ולא יסף לראותם, הביא עוד הרוח בכנפיו קול שחקם ונגינתם אל אזני טל. אלה שכחו לזמן־מה, כי ישנו גסלר בעולם.
שקעה השמש, ושוב שמע טל קול שעטת סוסים וקוֹל הכָרוֹז בדרך: “פנו מקום להגמון. פנו דרך!”
וכשקרב גסלר לאטו, שמע טל את קולו בדברו בקול רם וחמה לאחד מרעיו: “רוצה אני בהכנעה, מושל רך מדי הייתי עד היום, ויגבה לבם; אבל אני אשבור קרן גאותם. יפטפטו על חופש, אני אמגר”… ולא כלה גסלר את דבריו. חץ מועף חלף באויר, גסלר נאנח ויפול שדוד.
חצו השני של טל לא החטיא את המטרה. פתאום קמה מבוכה. כל חילי גסלר נקבצו יחד, אומרים לעשות דבר בשביל אדונם, אבל כל רוח לא היה בו. חץ טל לא שב ריקם.
“מי הוא הזד הַמַכֶּה?” קרא אחד מרעיו של גסלר.
“אני ידי היתה בו”, ענה לו טל ממקומו אשר עמד שם על ראש הסלע, “אני הכיתיו. פדיתי את עמי מיד עריץ רך־לב ואכזר. בצדק עשיתי את אשר עשיתי, יראה אלהים וישפוט!”
כל העם הפנה ראשו לקולו של טל, והוא עומד עליהם שקט ובעוז לב.
"תפסוהו! – קרא הקורא, שהכיר אותו – תפסוהו, הלא זהו טל הַקַּשָּׁת!״
חמשה או ששה איש קפצו והתחילו מטפסים בסלע בכל מאמצי כחם; אך טל נכנס אל בין הסבכים. וכשעלו על ראש הסלע והוא חמק, עבר ואיננו.
יום־סתו קצר פנה לערוב, וטל נעלם קל־מהרה במאפליה. תיכף חדלו החילים לבקשו, וישובו עד אדונם, לקחו את גוית החלל וילכו לקיסנכט. ולא הרבו להעצב לו גם שם, כי אדם קשה היה ולא התאבלו לו גם האבסטרים, ואנשי־שויצריה שמחו כי מת.
וכשחדלו ממנו החילים, פנה טל אל בית שטופאכר וילך כל הלילה עד שבא עד הבית היפה ברעפיו האדומים וחלונותיו הרבים, אשר הכעיסו את לבו של גסלר.
ובכל הבית אין אור, שקט ודממה סביב. אך טל ידע את החדר אשר בו ישן שטופאכר, וידפוק על חלונותיו לאט ויעיר את רעו משנתו.
“וילהלם־טל!” השתאה לו שטופאכר “ולטר פירסט ספר לי כי אסרוך. יהי שם אדוני מבורך, כי יצאת לחרות”.
בּן־חורים אני, – ענה לו טל, – וגם אתה בן־חורים! גסלר מת!"
“גסלר מת!” קרא שטופאכר, “הפעם אמנם עלינו לברך הברכה, ספרה לי איך נפל דבר?” ויביאהו אל ביתו.
מיד ספר לו טל את הקורות אותו. ואז ראה שטופאכר מה עיף האיש, וישם לפניו לאכול ויתן לו לנוח.
בלילה ההוא מתקה שנתו של טל. ולמחרת היום נצפן בביתו של שטופאכר. “אל תצא מן הבית, – אמר לו, – חיליו של גסלר מבקשים אותך ואורבים לך”. אולם בערב עם חשכה יצא מן הבית, וידידיו העבירוהו בסירה בים אל פְלִיאֵלן; ויצא טל בן־חורים במקום, אשר שם נאסר לפני ימים אחדים.
ושוב בא וילהלם אל ביתו של פירסט, וישלח מלאכים בכל הארץ לאסוף עוד הפעם את הקושרים וגם אלה אשר היו פעם ברִיטְלי נִקְרָאוּ.
ויתאספו, והפעם לא היתה עליהם מוראו של גסלר, כי מת. ויגערו אחדים מהם בטֶל, כי אמרו לחכות ולבלי הרם יד עד היום הראשון לחדש יַנְבַר. “יודע אני”, ענה טל, “אולם הוא הכריחני לכך! וכל מי שהשאיר בבית נער קטן ידע, כי גם הוא היה עושה כעשות וילהלם טל”.
עתה, לאחר שהתחיל טל, אמרו אחדים מן הקושרים למרוד כולם, ואולם אחרי כן אמרו: “רק מספר שבועות עד היום הראשון לשנה החדשה. נחכה”.
כן חרצו וחכו. ויהי שלום בארץ ושקט. ולא שלח הקיסר הגמון חדש תחת גסלר המת, כי טרוד היה במלחמותיו אשר נלחם באבסטריה, ולא היה לו פנאי לחשוב על אדות שויצריה. ויאמר,“כשאכלה את מלחמתי יהיה לי די פנאי לשבור אותם, מורדי־שויצריה”.
אֵיךְ לָכְדוּ אֶת הַבִּירָנִית רוֹסבֶּרְג. 🔗
ויום אחר יום חלף ויהי ערב ראש השנה החדשה. הכל היה מוכן ומזומן, איש איש על מקומו. וידעו בני־שויצריה, כי בכדי שיעלה בידם המרד צריך שכל הבירניות תִהְיֶינָה בידם, על כן אמרו לקחת אותן תחלה.
היתה באונטרולדן בירנית אחת – רוֹסְבֶּרְג, חומותיה גבוהות ורחבות, שעריה כבדים וחזקים, ונראָה שאי אפשר ללכוד אותה ביד־חזקה.
ואחת הנערות המשרתות אשר בבירנית נערה יפה ושמה אַנֶלִי. עיניה, עיני תכלת, נראות תמיד שוחקות ושער כעין תלתלי זהב לה נופל שתי מחלפות. ולמרות הימים המרים עליזה היתה. כמה אנשים אהבו את אנלי; ואולם לבה הלך אחרי רועה אחד ושמו יוגֶ’לִי ולו אמרה להנשא.
ויוג’לי גם הוא אחד מאלה אשר נשבעו לקרא דרור לשויצריה בריטלי. וידע הוא כי גם היא אוהבת את ארצה, על כן גלה לה כיצד הם אומרים לגבור על העריצים.
ויהי כדברו אליה היו עיניה מבריקות והיתה אומרת: “לו הייתי גבר! לו ידעת עד כמה שנאתים!”
ויהי פעם אחת והמה נדברים איש אל רעהו ויאמר יוג’לי: “אם רוצה את, תוכלי להושיע לנו, אנלי!”
“אבל איך זה אעזור לך”, קראה אנלי, “אנא הגד לי”, ועינה הבריקו. ויקרב יוג’לי וילחש באזנה. ותשמע אנלי ולחייה אדמו: “הלא באמת יוג’לי יכולה אני להיות לעזר!”
“כן יכולה את לעזור הרבה מאד –, ענה, – באמת אין אנו יכולים לעשות דבר בלעדך. האת, אשת־חיל, אינך יראה?”
“לא” אמרה אנלי, “אינני יראה”, ומתגאה אני כי בטח לבכם בי.
אחרי הדברים האלה היו עיני אנלי עליזות יותר משהיו לפנים, וכל היום לא פסק שיר מפיה.
פעם בערב, כשבא יוג’לי אל הבירָנית, הביא אתו צרור חבלים ארוכים, אשר הסתיר תחת מעילו. אנלה קבלה את הצרור ותצפנו. ויוג’לי מוסיף ומביא לה צרורות צרורות, ואנלה קושרת חבל אל חבל ומצפינה במקום סתר.
ויהי בערב ראש השנה ואנלה לבדה בחדרה, אין איש אתה, והיא משקפת על פני חומות־הבירנית. לא העלתה נר ובחדר שלוה ושקט, ותשקוט לאט גם הבירנית; לא היו ערים אך אנלה והשומר על השער הגדול. אנלה פתחה את החלון, הביאה את צרור החבלים ותקשור אל הברזל אשר בחלון. אחרי כן האזינה רב־קשב. לאחרונה שמעה קול צעדים מתחת לחלון.
“יוג’לי” לחשו שפתיה.
"אנלי – ענה לה הבא, – הכל כהלכה״.
היא הרימה את החבל ותשליכנו מעבר לחומה אשר לבירנית.
לב־אמיץ היה לנערה הקטנה, אבל פניה חורו ורטט חלף כל גופה, בהשענה אל החלון מחכה. פן יקרע החבל? ואם לא יחזק מעמד הברזל? מה יהיה אז? שאלה את נפשה.
כעבור רגע או שנים נראה ראשו של יוג’לי בחלון והוא נכנס אל החדר. “נערת־חיל את” אמר לה בתפסו את ידה באפלה ויפן אל החלון. בעוד רגע הופיע ראש שני ועוד ראש ועוד ראש, עד שטפסו בחבל כעשרים איש ועמדו בחדר.
“כולכם נכונים”, שאל אותם יוג’לי חרש.
“כן”, לחשו גם הם.
יוג’לי רמז לאנלי והיא פתחה את הדלת ותצא, ועשרים האיש הולכים אחריה. ותובילם אנלי עד השער הגדול אשר שם עמדו שנים שומרים חילים אבסטרים אחוזי שנה.
ובטרם הספיקו החילים להרים יד או רגל, וכבר תפסו אותם הבאים ויאסרום בחבלים.
וישארו שנים לשמור את השער ויתרם נכנסו אל החדר אשר שם ישן שר־הצבא. גם אותו תפסו ואסרו. לא הוציאו חרב מתערה והבירנית נלכדה.
ויפתחו את בית־הסוהר ויקראו דרור לאסירים. אבל עד מהרה מלא בית הסוהר־שוב, כי הושיבו בו את החילים האבסטרים הזדים. לא נתנו אנשי שויצריה גם לאיש גם לאישה מהאבסטרים להמלט מן הבירנית, למען הביא את הבשורה לרעיהם ויחישו לעזרתם. אך על שיא מגדל־הצופים הבעירו משואה נשקפת למרחוק להיות לאות לִשְׁויץ ולאורי אשר בירנית רוסברג נלכדה.
איך לכדו את סַרְנֶן 🔗
לנְדֶנברג ישב בבירנית אחת קרויה סַרנֶן. ביום הראשון לשנה החדשה בבוקר יצא לנדנברג ברוב פאר מן הבירנית ואתו חילים ונערים משרתים, כי אמר לבקר את התפלה. ויהי הוא עובר בשער ויפגש בקהל אכרים הולכים אל הבירנית. והמנחה לפניהם עזים וצאן, ואלה אלומות דגן בידיהם או כלים מלאים גבינה חמאה וביצים.
“מה המחנה הלז?” שאל לנדנברג עומד ומתבונן בהם.
“הנה העם בא ומנחה בידיו לאדוני ביום הראשון לשנה החדשה”, ענה לו אחד החילים.
ויתבונן בהם לנדנברג לראות, אם אין כלי־מלחמה בידיהם, כי אסור לבוא אל הבירנית פנימה וכלי מלחמה עליו. וירא והנה אין בידיהם מאומה בלתי מטותיהם ויאמר: “יביאו את המנחה אל הבירנית”, והוא עבר עד בית־התפלה.
ויתנו לאכרים להכנס אל הבירנית כדבר לנדנברג. ויהי אך באו בשער הבירנית, ויוציאו איש איש להב חד מתחת מעילו וישימו בראש המטה. ויתן ארנולד איש מלכטל שופר אל פיו, ויתקע תקיעה גדולה, וימהרו אל קול השופר עוד שלושים איש, אשר נחבאו לא רחוק משער החומה ויתפרצו ויבואו גם הם. ויתנפלו כולם על החילים, ותהי המלחמה ביניהם. ויגברו אנשי־שויצריה על הַמַצָב, וישבּו את כל החילים ואת הבירנית שלחו באש.
ובבית התפלה, אשר בעמק מתחת, לנדנברג כורע ומשתחוה ומתפלל, וכל הבית מלא נשים מפה אל פה והן מתפללות, כי ישלח אל למו עזרתו. פתאום והנה נשמע בבית־התפלה קול־שופר. וישמע לנדנברג ויתחלחל, רוחו נעכר ולא ידע מה. גם הכהן שמע את קול־השופר; רגע עמד מעבודתו, ושוב חזר אליה, ואולם בקולו השקט נשמע מעין תרועת־נצחון, כי ידע גם הוא על מה קול־התקיעה.
פתאום נפתחה דלת הבית ואיש אבסטרי התפרץ לתוך הבית, פניו חורו, כמעט רוח אין בו:
“נוסה, אדוני, והמלטה, השויצרים לכדו את הבירנית וגם שלחו אותה באש!”
“אבל דברי־שטות בפיך”, ענהו לנדנברג, ויקם. ובקול רוגז הוסיף, “אין בני־שויצריה אומרים למרוד, כלום השכמת היום לשתות שכור עוד מבעוד יום, כי תאמר לבא אלי ובשורה זו בפיך”?
“אך אמת יהגה חיכי”, ענה לו החיל, “אמת ויציב חי נפשי; הט אזנך ושמעת את קול העם ברֵעו”.
ויהי כדבר האיש את דבריו ותהי דממה בבית, ודרך הדלת הפתוחה לרוחה עלה קול־שריקת הלהבה וקול ענות גבורה, אשר הביאה הרוח בכנפיה.
פני לנדנברג חורו כפני מת, ויפן כאומר לנוס.
“אי אפשר לשוב על עקבנו”, אמר לו החיל המגיד, “כי נלכדו כל הדרכים, מוטב ננסה לנוס אל ההרים, יודע אני מעבר אחד, קשה הדרך, אבל בטח נמלט בה”.
“לך, ואני אחריך”, קרא לנדנברג, ויקם הוא ועבדיו ויברחו מן הבית ויצאו בדרך ההרים.
אך כשבאו עד המעבר, והנה רב השלג עד מאד, ולא יכלו לעבור, כי גדולה הסכנה, ויהיו אנוסים לשוב על עקבם. והעריצים הגאים הנוראים על סביבם לפני ימים אחדים, נדמו עתה לחיות אשר צידים דולקים אחריהם. אבל לא היה להם לירא כלל. ידעו בני־שויצריה איפה לנדנברג ואנשיו מסתתרים, והיו יכולים לקחתם כמה וכמה פעמים שבי ולהכותם בחרב, ולא עשו כן, כי לא לנקמות שאפו, אך לחירות ועליה נלחמו.
וסוף סוף נפל לנדנברג ביד בני שויצריה, והעלו אותו אל הנריך ואל ארנולד איש מלכטַל. וארנולד שונא את לנדנבֶרג עקב הרעה אשר עשה לאביו.
“אתה לקחת את עיני אבי”, אמר לו, “עתה אשלם לך כפעלך”.
אך לנדנברג היה רך־לבב כהיותו אכזר, ויפול על ברכיו ויבקש את ארנולד לרחם עליו. והנריך אשר לבו לב־טוב חמל על העריץ, וישלחהו לנפשו. וישביעהו, אשר יעזוב את ארץ שויצריה ולעולם לא ישוב אליה. ולנדנברג הבטיח לו. ויובילו חילי שויצריה את לנדנברג ואת כל אנשיו עד הגבול וישלחום לנפשם. וישמחו האנשים מאד, כי נמלטו חיים, וישובו אל אדונם, אל אלברכט מלך אבסטריה.
וביום הראשון לשנה החדשה נלכדו כל הבירניות הגדולות אשר היו בידי האבסטרים, אשר בנו אותן, ויתצו אותן אנשי שויצריה. ויהי, כל מקום ומקום אשר נלכדה שם בירנית, והעלו עליה משואות, והיה לאות, ותעבור הבשורה הטובה מֵאַלְפּ ועד אַלְפּ.
זו היא ראשית הֵחֵלָם להשתחרר. אבל בני שויצריה לא שכחו בשמחתם גם חמלה. גם אחד משרי־צבא אבסטריה לא הומת, אך אנשי מספר מן החילים נפלו בחרב. בשביה לקחו אותם וישלחום מן הארץ.
כעבור שבוע לאחר שנלכדה הבירנית התאספו הקושרים שנית בעמק ריטלי. והפעם לא היה להם לעשות במחשך מעשיהם, כי ביד רמה עשו. ולא נשאר אבסטרי אחד בארץ אשר יראו מפניו. ואנשי־שויצריה ידעו כי אף כי עשו גדולות, עוד נכונה להם מלחמה. ידעו, כי אם ישמע המלך את כל אשר נהיתה ויכעס ויעלה עליהם עם חילו למלחמה. ויכרתו שוב ברית ביניהם וישבעו את השבועה הגדולה, אשר יעזרו איש לרעהו במשך עשׂרת השנים הבאה, ואיש איש ילחם לרעהו.
והקיסר חשב ללחוץ את אנשי־שויצריה עד שימרדו בו ואז יעשה בם כרצונו וימצא אמתלא להלחם בהם ולהכניעם.
אבל כבוא אליו הבשורה וידע את כל אשר נעשה, וגם שמע אשר לא הרגו גם אחד מרעיו ואך גרשום מן הארץ, ותעל חמתו עד להשחית. אך מלחמה לו אז באבסטריה, ולא היה לו חיל אשר ישלח לשויצריה.
ויעזוב אותם לנפשם, ותהי להם יכולת וזמן להתכונן לקראת המלחמה אשר ידעו כי בוא תבוא.
איך מת הקיסר אַלְבְרֶכט 🔗
ולא רק אנשי שויצריה, כי עוד רבים מעם־הארץ שונאים את הקיסר אלברכט. והוא רע־לב ואוהב־מעשקות ויפלא הדבר אם אהבו איש.
ודוכס יוֹהאן, בן־אחיו, גם הוא שנאו. אביו מת עליו והוא עודנו נער קטן, ויגדלהו דודו, הוא אלברכט, וידאג לנחלתו ולכספו. ויהי כאשר גדל הנער הדוכס והוא בן עשרים שנה, ויאמר להיות שורר בנחלתו ובכל אשר לו. ואולם הקיסר, אוהב־הבצע, אמר בנפשו לתפוש את נחלת בן־אחיו ולא רצה להעבירם לו. בקש הדוכס יוהאן וחזר ובקש שישיב לו את אחוזתו ואת כספיו, ולא היה לו שומע. “טרם גדלת” היה עונה לו, “טרם גדלת!”
ואולם דוקא תשובתו זו העלתה חמתו של הדוכס יוהאן, כי בני־המלך בני־גילו היו, ולהם נתנו אחוזות לשרור בהן, והיו נוהגים בהם מנהג שועים־נכבדים.
ויכל הקיסר את מלחמותיו אשר עשה באבסטריה, וישב לביתו, ויאמר לעלות למלחמה על שלושת־נפות־היער. ויהי הוא מקבץ את חילו, ורעיו באו אל בירניתו ליעץ לו עצות איך ייטיב להכניע את בני־שויצריה, ובין הבאים גם הדוכס יוהאן.
ויהי היום והדוכס ודודו רוכבים יחדו ביער. והימים ראשית ימי־האביב, השמים – תכלת והצפרים שרים. נדמה כל־היער שמח ויפה מאד. “הבה לי, דודי את מדינותי שלי ומלכתי בהן”, אמר הדוכס יוהאן, “באה עת לעטור לראשי עטרה”.
“אך נער אתה, ענהו דודו, צעיר עודך מלהיות שורר במדינה!”
“אינני צעיר לימים מבני־דודי, – ענה לו יוהאן, – ולהם עטרות, ומדינות נתנו להם”.
“אה”, אמר לו הקיסר, “בעטרה אתה רוצה, בעטרה?” ויעצור בסוסו, ויתלוש ענף מן הצפצפה ויעש את הענף תבנית עטרה ויתנה לבן־אחיו.
“הא לך עטרה, יאה היא לך, מחר יום ראשון לחדש מַאי, לֵך ועשה עצמך מלך־מאי”.
וישליך דוכס יוהאן את עטרת־הצפצפה לארץ. פניו חורו וכולו רעד.
“לועג אתה לי ומתקלס בי! אבל לא עוד תוסיף לעשות כן; למן היום הזה איבה בינינו, ולא אוסיף לבקשׁ ממך את ממלכתי ואת עטרתי, כי בחוזק־יד אקח אותן”. וידפוק בסוסו וירכב משם.
“נער שוטה”, שחק המלך, “מה יעשה לי?”
בלילה ההוא הרבה לשוחח הדוכס יוהאן עם רעיו. לא היתה לו דרך אחרת לרשת את־ארצו, דודו אינו רוצה לתתה לו ועליו למות.
ויהי ביום השני, וירכב המלך הוא ואנשיו, חילים ומשרתים. והיום יום ראשון לחדש מאי וכל־העם חוגגים את היום ושמחים, וירחק הקיסר עם אחד מידידיו מאת החילים הם לבדם, ואלה מפגרים לאטם אחריהם. ויבואו עד גשר מְגַשֵּׁר אחד הנחלים. המה עוברים בגשר והרוכס יוהאן נראה קרב אליהם ובידו חרב מברקת באור השמש. “עתה אנקום את לעגך עלי, – קרא ויקרב אל הקיסר, – עתה תשיב לי את ממלכתי!” ולא הבין הקיסר מה זה אומר לעשות, והדוכס תקע חרבו בלבו, ויתמוטט על סוסו. ויקומו שני רעי הדוכס ויך האחד על ראשו של הקיסר והשני הביא את חרבו בבטנו. ויפול אלברכט ארצה, והאביר אשר אתו נס וימלט כי ירא לנפשו.
וגם הדוכס יוהאן ורעיו נסו מפני המעשה אשר עשו, וישאר הקיסר לבדו על הגשר. ושם מצאה אותו אשה אחת עניה, והוא שוכב מתבוסס בדמיו ותחמול עליו ותעש כל אשר יכלה לעשות, אך את נפשו לא הצילה. וימת הקיסר הגדול לבדד על אם הדרך בזרועות אשה עניה.
והדוכס נס וימלט לארץ שויצריה. שמעו אנשי־הארץ את־כל־אשר עשה ולא חפצו לקבלו. “לא נלחמנו בקיסר, כי אם באבסטריה בלבד”, אמרו לך.
ננעלו כל־שערי שויצריה בפני הדוכס יוהאן, ושערי צִירִיך לא סוגרו זה עשרים שנה, ותעל החלודה על ציריהם ולא סבבו השערים. אך אנשי העיר רצו להראות, כי נשארו נאמנים למדינה, וכאשר סבב סוף סוף השער, נשא קול גדול כאלו נאנח. ולא נתנו יושבי שויצריה לבא להורג־הקיסר בשעריהם, ולא נתנו לו להשאר בארצם, אבל גם ליסרו על הרגו את הקיסר לא אבו. “אין אנו רוצים לנקום את דמי הקיסר אשר מעולם לא עשה לנו טובה”, אמרו, “וגם את הדוכס לא ניסר, כי מעולם לא עשה לנו רעה, אין לנו חלק במעשיו, אנחנו רק שלום ושלוה משוש נפשנו”.
כשנתים ימים היה הדוכס נע ונד בארץ מתחפש לנזיר, עד שהגיע לארץ אטליה ושם, אומרים, מת בעוני וחוסר כל.
ויהי אחרי מות אלברכט ויבחרו הנסיכים קיסר אחר ושמו הנריך. ולא היה הקיסר מנסיכי אבסטריה ולבו טוב על עם שויצריה, ויאמר להם עם המכתבים אשר שלח להם כי בני־חורים הם כאשר היו כל־הימים, ואין לאבסטריה כל שליטה בהם, כי הם נכנעים אך לקיסר ולא לנסיכי־אבסטריה.
המלחמה אצל מורגַרְטֶן. 🔗
ויהי שלום בארץ שנים מספר. וימת הקיסר הנריך. ודוכס אבסטריה, ושמו ליאופולד, רצה כי יבחרו בו הנסיכים לקיסר עליהם; אך משנאתם אשר שנאו את אלברכט לא חפצו לבחור בנסיך־אבסטריה לקיסר. וישמחו מאד אנשי־שויצריה, כי יראו מאד מפני מושל אבסטרי. ויהי הקיסר החדש לודביג גם הוא נושא חסד לבני־שויצריה כאשר עשה הנריך ויתן להם מכתבים חדשים, ויאמר להם כי בני־חורים הם.
ויכעס מאד ליאופולד איש אבסטריה, כי לא בחרו בו לקיסר ויהי שונא את עם שויצריה עוד יותר. ויגזור אומר גם הוא כאלברכט בשעתו ללחום בהם ולהכניעם ויאמר: “אותם אכרים מתועבים. אני אדבירם תחת רגלי”.
ויאסוף ליאופולד את חילו וישם פניו לנוף שְׁוֵיץ אשר אמר להכניע בראשונה. והיה כל־כך בטוח כי ינצח, ויקח אתו עגלה מלאה עבותות לקשור בהם את השבויים.
כשמוע אנשי שויץ, כי הדוכס עולה עליהם ויכונו למלחמה, ויבצרו את עריהם כאשר היה לאל ידם ושומרים העמידו יומם ולילה.
והדוכס ליאופולד גבה־לב ואיום, אך יפה־תאר וגבה־קומה. מראהו הדור וכולו אומר כבוד והדרת־אבירים; מדיו עליו מבריקים והוא רוכב בראש חילו, ואחריו באו כל הגדולים באבירי אבסטריה ואציליה, ואתו עשרים אלף איש חיל וכלי זינם מבריקים.
וכל המחנה הכבד הזה עלה על שש מאות איש אכרים. ולא פקפק איש מה יהיה בסופה של מלחמה זו. ולא ידע הדוכס ליאופולד את הגדולות ואת הנפלאות אשר יכולים לעשות האכרים האלה באהבתם את ארצם ואת חופשתם.
ויהי כשמוע אנשי־שויץ אשר חילו של ליאופולד קרב מאד, וישלחו לעזרה לאורי ולאונטרולדן. ולא שוא שלחו שמה. ויהי כעלות השמש בשבע ועשרים לחדש נובמבר וארבע מאות איש באו מאורי, וטל ופירסט בראשם. ויהי בחצי הלילה והמה סביב למדורות ויבוא ארנולד איש מלכטל מאונטרולדן ואתו שלוש מאות איש בחור. עתה היה להם אלף ושלוש מאות איש.
ואצל המדורות טכסו המצביאים עצות. אמר להם שטופאכר: “שוב נאספנו לצאת להגן על ארצנו. אדוני יעזור לנו ונצליח גם הפעם. גם בין האבסטרים יש לנו ידידים. תמול ירו חץ מן המחנה – וירא להם את החץ – ואליו דבוקה פסת גְּוִיל וכתוב עליו לאמור: שימו לב למורגרטן. ודאי אומרים להזהירנו.”
“מה הוא אומר?” שאל אחד העם.
“אני יודע כתב־ידו של מי הוא, ודאי ידיד מזהיר אותנו”.
״מי הוא?"
“הגרף הנריך מני הוננברג, ידידנו הוא ואם כי אבסטרי”.
“כן”, קרא עוד אחד, “לו יש להאמין, אדם ישר וטוב הוא”.
אז קם איש זקן כאומר לדבר, וכל־העם עמד מדבר ויאזין לו. האיש היה זקן שבע־ימים וכפוף וגם להלחם לא יכול עוד, ויבוא אל המחנה, כי איש חכם היה, וכל העם רצה לשמוע מה יאמר.
“המכתב אזהרה הוא מאת ידיד, – ענה הזקן, – והוא אומר כי נעמוד על רמות מורגרטן. הדוכס ליאופולד רוצה לנחות את חילו דרך העמק מתחת. כשיכנס חיל האבירים והפרשים במיצר, אשר בין ההרים והים והיו בידינו, נפול עליהם מלמעלה ולא יוכלו להמלט”.
ויאמרו ראשי־העם לעשות כעצת הזקן אשר יעץ. ואחרי הכינם הכל למלחמה שכבו לנוח. ויהי בחצי הלילה וישמעו קול שעטות סוסים.
“מי הבא?” שאל השומר.
“ידידים, ענו לו, רוצים אנו לדבר עם ראשי־העם”.
באופל הלילה אפשר היה לראות בדי־עמל חבורה קטנה של בני אדם באה. תיכף סבבו אותם, ואת מצביאיהם הובילו אל טל ויתר ראשי־העם.
“מי אתם ומה אתם רוצים?” שאל טל.
"פושעים אנו, "ענו לו, “בעונותינו גרשונו מן הארץ, אבל נחמנו על כל הרעה אשר עשינו ונבוא לבקש אתכם לתת לנו יכולת להשיב לנו את כבודנו. חמשים איש אנחנו, והננו לתת את נפשנו כופר ארצנו, נלחום באבסטרים, כי יקר לנו המות בעד ארץ־אבותינו”.
“רחקו מעט, – אמר להם, – ונועץ על אדותיכם. מה אתם סוברים?” שאל את רעיו, כשהלכו הפושעים.
לא ירדו עמנו, – ענה האחד, – לא נוכל לבטוח בהם". ויגידו לפושעים, אשר אין מרשים להם לבוא בקהל, והם צריכים ללכת משם.
ויתעצבו מאד חמשים האיש, כי לא נתנו להם לצאת וללחום בקרב הקושרים לעזור להם. ויצאו מן המחנה, אבל לא הרחיקו ללכת. ולא רחוק מן המקום ההוא שן־סלע תלול אל פי־פחת עמוקה. וישכבו שם ויחכו לבוא האויב, כי אמרו בנפשם למות בעד ארצם ואם גם לא הרשו להם ללחום עם כל־העם. ולא היה בידיהם כלי מלחמה, אבל הם יכלו לעזור גם באופן אחר.
קרני השמש הראשונות אך הפכו את ההרים המכוסים שלג לאדום וכל המחנה היה ער. השכם בבוקר וכל בני שויצריה נכונים עומדים במערכה. כלי זינם לא היה רב, נוסף על קשתותיהם וחציהם היה להם מין כלי־זין, שקראו לו “כוכב הבקר”. והכוכב אינו, אלא אַלָּה כבדה ובראשה תקועים מסמרות חזקים וחדים, ואמנם מראה כוכב מראהו.
ויכרעו אנשי שויצריה כמנהגם ויתפללו לאל לאדונם להושיע להם כיום הזה. “אדוני אלהי השמים והארץ, השקיפה על זדונם ועל עָנְיֵנו. הראה נא כי אינך עוזב את כל החוסים בך. והשפלת את הבוטחים בזרוע־עוזם ובכחם”. ויקומו מכרוע ויעמדו מחכים לבוא האויב.
ולא הרבו לחכות. קרני השמש הראשונות הבריקו על פני־קובע ושריון, על מגן מבריק ורמחים. קל מהרה נמלאה כל הבקעה המון אדם וסוס צועדים לאט, נסיהם מתנועעים באויר וכלי מלחמתם מתנוצצים באור־שמש.
מימיהם לא ראו עם־שויצריה צבא גדול כמוהו: האבירים צעדו בראש, אחריהם עלה חיל הרגלי, ותמלא כל הבקעה, אשר בין הים ובין ההרים, ואנשי שויצריה עומדים ממעל להם על הרמות מחרישים ומחכים.
בינתים לא חבקו חמשים האיש הפושעים ידיהם בעצלתים. המה לקטו מן האבנים הגדולות ורגבי־הסלע ויביאום עד פי הפחת. עתה ידעו, כי באה עתם. ודרך־ההרים מלאה אבנים; ויתנהלו הסוסים בכבידות ובזהירות, אך חיל הרגלי, אשר מאחריהם, לוחץ אותם. ולא שמרו על המערכות ויהי אי־סדר. אז הריעו הפושעים קול גדול וישליכו את האבנים הגדולות אשר לקטו על האדם ועל הסוסים אשר מתחת. ותהי מבוכה גדולה בחיל האבסטרים. הפרשים נפלו מסוסיהם ויהיו מרמס לרגליהם, מתוך אימה התהוללו הסוסים וישתערו בין המערכות להוסיף עליהם מבוכה, והחילים אשר מאחוריהם לא ידעו מכל הנעשה, מאיצים בהם ולוחצים אותם.
וכשהופיעו מעבר הלז מערכות אנשי־שויצריה ותהי המבוכה והתבוסה שלמות. המורד היה תלול, אך סנדליהם המסומרים עליהם ויחזיקו מעמד על גבי הסלעים, וינופפו את האלות ויפלו על האבסטרים.
ותהי המלחמה גדולה מאד בין הרמות ובין הים במעבר הצר. אחד אחד נפלו שדודים האבירים תחת הלמות ה“כוכבים” הנוראים. כמה מאות נרמסו ברגלי אנשיהם, כמה מאות קפצו בים למלט את נפשם ושם טבעו.
באומץ לב וגבורה נלחמו טל ורעיו בקרב העם. ויהי טל בוקע לו דרך במערכה האבסטרית ושנים אבירים השתערו עליו: “מות בוגד!” קראו לו וחרבותיהם נוצצות באור השמש. ויט טל וינף את “הכוכב” אשר בידו ויך בו על ראש אחד מהם, ובמאכלת אשר בשמאלו התנפל על השני.
האביר הראשון נפל, ובנפלו התגולל קובעו ונגלו פניו – פני בנו של גסלר, הוא דיטריך.
וישתער השני על טל. אך מהרה קל נפל שדוד גם הוא ליד אחיו, כי גם הוא בנו של גסלר, ויאמרו לנקום נקמת דם אביהם.
וגם לנדנברג היה בצבא, אף על פי שהבטיח לבלי לדרוך על אדמת שויצריה, ויפול גם הוא בנופלים.
ותהי התשועה גדולה מאד ביום ההוא. במשך שעה וחצי נצחו יושבי־שויצריה נצחון גמור. אומרים כי מספר הנופלים ביום ההוא היה חמשה עשר אלף איש. מיטב חיל אבסטריה ואביריה אבד. ועוד ימים רבים עברו ללא פרשים בכל הארץ אשר סביב, כי הטובים בפרשים ובאבירים נפלו על שדה מורגרטן.
והדוכס ליאופלד אך בדי־עמל מלט נפשו ממות. בקושי רב הוציאו חיל אחד מתוך הקרב, כי ידע את מעברות ההרים. חור כמת ובלב נשבר ונעצב בא בערב למקום סתר.
ולא אמר שוב הדוכס ליאופולד לקחת מאת יושבי־שויצריה את חופשם אחרי המלחמה ההיא ויכרות ברית־שלום עמהם, ובכל שנה ושנה חדשו את הברית.
אך למרות התשועה הגדולה לא בא עוד הקץ לנפתולים. אך כעבור מאתים שנה אחר שירה טל חצו יצאה שויצריה לחופש גמור. אולם לא היו להם ימים רעים כימים אשר היו בימי משול גסלר ולנדנברג.
ויבנו עם־שויצריה בית תפלה קטן במקום אשר שם נלחמו אצל מורגרטן על שדה־הקרב. ויצירו על כתליו את המלחמה, ובכל שנה ושנה ביום חמשה עשר לחודש נובמבר, הוא היום אשר בו נלחמו, יבואו להתפלל אל המקום ההוא עד היום הזה.
וטל חי בשלום עוד הרבה שנים בביתו אשר בבירגלין, ויהי מאושר עם אשתו ובניו. ויהי שטף מים גדול בשנת 1354 למספרם ויגרפו המים הרבה בתים, ותהי הצרה גדולה; אנשים רבים טבעו במים, ויטבע גם וילהלם טל ביניהם, והוא זקן.
אולם זכר טל עודנו חי בלב כל בני־שויצריה. והעם אוהב ומכבד אותו מאד וקורא לו פודה־ארצו. ובעיר בירגלין במקום אשר שם עמד ביתו לפנים בנו עתה בית־תפלה וחקקו על כתליו הדברים האלה:
פֹּה בַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִבְנָה בֵית־תְפִלָתֵנוּ
עָמַד לְפָנִים בֵּיתוֹ שֶׁל פּוֹדֶה אַרְצֵנוּ
הוּא וִילְהֶלְםְ טֶל הָאָדָם הַגָּדוֹל בַּדּוֹר,
אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ הַחֵרוּת וְהַדְרוֹר.
לְזִכְרוֹ שֶׁלוֹ וְלִתְהִלָּה לָאֵל
הַקִּימוֹנוּ אוֹתוֹ בֵית־תְּפִלָה עַל הַתֵּל
אָתָא יְדִידִים צְאוּ וְהִתְבּוֹנָנוּ
מַה עָשׂוּ אֲדֹנָי וְאֲבוֹתֵינוּ לָנוּ.
גם במקום אשר שם קפץ וילהלם טל מן הסירה עומד כעת בית־תפלה קטן. קוראים למקום ההוא Tell’s platte, ופעם יבוא שמה כל העם להתפלל ברוב פאר והדר; וכל העם מקצות כל הארץ בא עוטה בגדי חג בסירות מקושטות לכבודו של גבורם – עד היום הזה.
וגם בקיסנכט, במקום אשר שם נפל גסלר, בנו בית־תפלה. ועברו מאות שנים ונהרס הבית ויהי למעי מפלה. ויבנו בית אחר במקומו הלא הוא שם עד היום הזה.
ואפשר שתהיו גם אתם בשויצריה, וראיתם בעיניכם את כל המקומות האלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.