(תל אביב, כ“ח בשבט תשי”א – 4.2.51)

רבותי –

לא איש מחמאות אנכי היום. החשיבות הגדולה הנודעת לתעשיה בארץ והכבוד הרב שאני רוחש לבוני מפעל התעשיה, מחייבים אותי לדבר לפניכם גלויות וישרות, בלי כחל ושרק, אם כי ידעתי שהדברים אשר אומר לא ינעמו לרבים מן המסובים. כי טענות קשות לי אליכם ואופיע הפעם כאיש ריב ומדון.

אין זו הפעם הראשונה שאני נעשה לאיש ריב ומדון, גם לאנשים הקרובים לי ביותר.

לפני כשנה עמדתי בריב מר וחריף עם הציבור היקר בעיני והקרוב ביותר להלך מחשבותי ואמונת־חיי – עם הציבור הקיבוצי. ציבור זה הקים מפעל התישבותי מפואר וגלם בחייו האישיים ערכים יהודיים ואנושיים נעלים מבחינה חברתית, אשר אני מאמין כי יהיו למופת לעולם כולו – ערכי עבודה עצמית וחיי שיתוף, ובנו חברה ומשק על אושיות חירות ושויון ותרבות במקום תחרות וניצול ואפליה.

מסופקני אם יש ציוני טוב ונאמן, גם לא מציבור הפועלים, שאינו גאה ושמח על ההישגים המשקיים והחברתיים של התנועה הקיבוצית, ואני מניח שלא מעטים מבין חבריכם – בניהם ובנותיהם הצעירים נמצאים בתוך הקיבוצים.

ואתם יודעים שהקיבוץ, כהתישבות העובדת בכללה, קבע לעצמו לא עבודת שכירים, אלא עבודה עצמית, עבודה בתנאי שויון חברי של אנשי המשק. האמנתי תמיד ואני מאמין גם עכשיו שערך יקר זה של עבודה עצמית יש לקיימו ולטפחו כיסוד חיינו. אך כשנראה צורך השעה להפר לזמן מה עיקרון זה למען דבר יותר גדול באתי בריב עם התנועה הקיבוצית.

לאחר שנפתחו שערי הארץ לרווחה והחלה יציאת־מצרים המודרנית, וגולי ישראל נהרו ברבבותיהם למולדת המשוחררת, ונתבעו מאתנו מאמצים נואשים להחיש התערות העולים בעבודה והעמדת חלק ניכר מתוכם על הקרקע – הלכתי לקיבוצים ודרשתי מהם לפתוח שערי המשק לעולים, למען הכשרה??. גם אם העולים לא ירצו לעבוד בקיבוץ לפי העקרונות הקיבוציים אלא בשכר, כי עת לעשות לה' הפרו תורתך. והיה לי וויכוח מר ונוקב עם חברי הקרובים והיקרים ביותר. מתנגדים מפלגתיים מצאו כמובן הזדמנות נוחה להוקיע אותי כמערער ערכים חלוציים, אבל גם חברי מפלגתי נחלקו עלי שאני פוגע בנשמת הקיבוץ. והקיבוץ הגדול ביותר, הקיבוץ המאוחד, נתכנס למועצה מיוחדת ונמנה וגמר להתנגד לתביעתי, וגם החליט לעקור כל שרידי עבודה שכירה שנשתבשו בהם כמה משקים. החלטה זו, עד כמה שידוע לי, עודה קיימת על הנייר, אבל מה שאל עשתה תביעתי המוסרית בזמנה – עשה ההכרח: עולים נתקבלו כעובדים בקיבוצים, וגם לא בתנאים קיבוציים, אלא כעובדים שכירים, ואין עכשיו, נדמה לי, אף משק וותיק אחד, לא בקיבוץ המאוחד, לא בחבר הקבוצות ולא בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, שאינו מעסיק עכשיו בתנאי עבודה שכירה, עולים – על אף האיסור העקרוני.

מובטחני שהכשרת עולים זו, ולו גם בשכר, לא תערער יסודות הקיבוץ אלא להיפך תרים קרנו. שום מפעל בארץ אשר אינו מעמיד עצמו לרשות המשימה המרכזית של דורני – משימת קיבוץ־גלויות – לא יוכל להציל נפשו גם אם יקיים כל שאר המצוות הכתובות ושאינן כתובות בתורה. תורת חיינו וקיומנו בשעה זו היא קליטת עליה, ומפעל שאינו משתעבד לתורה זו אינו עושה חובתו לעם.

מבחינה זו אני בא לשפוט הפעם התאחדות בעלי התעשיה.

אין מן הצורך להרחיב כאן הדיבור על חשיבות החרושת וערכה במדינה. בלי פיתוח החרושת – לא תיתכן עצמאותנו הכלכלית. בלי פיתוח החרושת לא ייכון בטחון המדינה. בלי פיתוח החרושת לא תיקלט העליה. בלי פיתוח החרושת לא נקיים רמת־חיים הוגנת ונאה. ואיני צריך להגיד מהו השירות ההיסטורי שעושים ועשו כל אלה מכם שיש להם יד בפיתוח החרושת בישראל. ואילו לא ידעתי שיש לכם זכויות גדולות – לא הייתי אולי בא אצלכם בתביעות חמורות. לציבור עקר, נטול מעש, לא באים בתביעות. ואם כי אני יודע שאשקול למטרפסי על הדברים שאשמיע באזניכם – לא מנע מהגיד לכם אשר בלבבי. ובשתי קובלנות מרות אני בא אליכם.

אני קובל על התאחדות בעלי התעשיה. איני מדבר על יחידים אלא על הכלל כולו, שלא נענתה לתביעה הלאומית לעשות מאמצים להרמת פריון העבודה ולהעלאת התפוקה בתוצרת, אם כי מצד הסתדרות העובדים נתגלה הרצון לכך. ואני קובל על התאחדות בעלי התעשיה על אשר הרשתה השבתת מפעלי המתכת וביודעים או שלא ביודעים נתנה יד לאלה שרוצים ללבות אש המחלוקת המעמדית בישראל במטרות מפוקפקות ופסולות.

אתם יודעים ששומה עלינו לקלוט בקצב מהיר מאות אלפי עולים, ברובם המכריע ללא הון וללא אמצעים. העולים צריכים לאכול, להתלבש ולהשתכן עוד בטרם הם מספיקים להשתכר ולייצר מצרכי קיומם. ההשקעה בקליטת העולים קודמת בהכרח להכנסה הגדלה מפרי עבודת העולים המשתרשים בעבודה ובמשק. קיים פיגור בלתי נמנע בין הצריכה הגדולה והולכת במידת התרחבותה של העליה, ובין הגדלת הייצור. דבר זה מכביד מצבנו המשקי והכספי, שהוא קשה גם בלאו הכי מטעמים ידועים שלא אעמוד עליהם פה. נעשים מאמצים מתמידים להרחבת הייצור בחקלאות ובחרושת, אולם הרחבה כמותית בלבד איננה מספיקה. עלינו להגביר ההרחבה באיכות, כלומר, עלינו להעלות התפוקה ופריון העבודה. דבר זה מחייב ציוד יותר משוכלל, הנהלה יותר יעילה, סדרי־עבודה יותר משופרים. הנתבעים למאמץ זה של הגברת התפוקה הם שלושה: העובדים, המעבידים, המדינה. וקרה לנו נס: ציבור הפועלים בארגונו העיקרי, בהסתדרות העובדים, הכיר בחשיבות המשימה הזאת. ההסתדרות שיגרה משלחות פועלים לאמריקה ולארצות התעשיה באירופה ללמוד שיטות העבודה ובחזרתם הביאו אתם התרשמות עמוקה מכושר המעשה והתפוקה הגבוהה שראו בארצות המפותחות וביחוד באמריקה ומסרו דו"ח מעודד ומאלף לועד הפועל ולציבור הפועלים הרחב. ההסתדרות הציעה לבעלי התעשיה הקמת ועדי ייצור משותפים לשקוד על הרמת פריון העבודה והגברת התפוקה. לצערי ולתמהוני הרב לא נענתה התאחדות בעלי התעשיה לתביעה זו.

אני מניח שלבעלי תעשיה יש מצוות ועקרונות מעמדיים משלהם, ואין זה מעניני לערער עליהם במסיבה זו. אולם יש צרכים חיוניים של מדינת ישראל, שכל אחד מאתנו חייב להעדיפם על כל אינטרסים חלקיים. ואין דבר חשוב עכשיו לכלכלה הישראלית מהגברת כוח הייצור שלנו. בכושר זה תלוי בטחוננו בו תלויה עצמאותנו, בו תלוי קיבוץ גלויות, בו תלוי קיומנו הכלכלי, ואם צרכי הייצור תובעים מכם לעבור על מידותיכם ומצוותיכם המעמדיות – הרי גם אתם חייבים לדעת שעת לעשות לה' הפרו תורתך. אין כל נימוק ואמתלא יכולים לעמוד בפני הצורך לשתף פעולה עם ציבור הפועלים ועם ממשלת ישראל למען הרמת פריון העבודה והגברת כוח הייצור של משקנו.

והקובלנה השניה אינה קטנה מהראשונה.

פועלי המתכת הציגו מספר תביעות לבעלי התעשיה, לאחר שנסתיים מועד חוזה העבודה הקולקטיבי. אין עניני כרגע לקבוע אם התביעות שלהם צודקות במאה אחוז או לא. אבל איש לא יכפור בזכותו של הפועל לעמוד על תביעות הצודקות בעיניו ולהשפיע על תנאי עבודתו. התאחדות בעלי התעשיה סירבה להיכנס במו"מ עם נציגי הפועלים, עם הסתדרות העובדים. חלק מהפועלים הכריזו שביתה. שביתה בארץ דמוקרטית היא אמצעי מותר ומקובל – אולי מקובל יותר מדי. וראה זה פלא: כל אלה שאירגנו לפני כן ואימצו השביתה של החנוונים וההשבתה של הפרדסנים – שופכים עכשיו דמעות תנין על שביתת פועלי המתכת. איני משתומם על גופים ועתונים מפלגתיים מסוג מסוים שאצלם המטרה מקדשת את האמצעים, ואין מטרה קדושה לחוגים אלה מפגיעה בממשלת ישראל, ולו יהא באמצעים המגונים והפסולים ביותר. אולם התאחדות בעלי התעשיה – עד כמה שידוע לי – אינה מפלגה פוליטית, אלא אירגון משקי־כלכלי, ומטרתו הראשית היא ביצור התעשיה בישראל. והתאחדות זו פגעה פגיעה קשה במעמד התעשיה – בנתנה ידה להשבתת מפעלי המתכת המסונפים אליה. השבתה זו היא פגיעה חמורה במדינה, במשק הישראלי, בעליה, – זוהי גם פגיעה קשה בתעשיה עצמה.

ואם תשאלו אותי: שביתה מותרת, השבתה אסורה? איני מדבר כאן על היתר ואיסור פורמלי. מבחינת החוק – שתיהן מותרות, ואיני ברגע הזה מערער על זכותכם החוקית לעשות השבתה, אני מערער על זכותכם המוסרית והתכליתית.

יש הבדל מוסרי רב בין שביתה ובין השבתה, וההבדל הוא בשתים:

אינה דומה בעלות הפועל על ידיו ורגליו, על גופו וכוח עבודתו, לבעלות המעביד על בית החרושת. כוח עבודתו של הפועל הוא חלק אורגני מאישיותו, מעצמו. יש אמנם למדינה גם זכות לתבוע גופו של האדם, כשיש צורך בכך, ובשעת מלחמה שולחת המדינה אזרחיה גם ליהרג. אבל זאת עושים רק בשעת סכנה חמורה לכלל כולו. בדרך כלל, גופו של האדם הוא קודש, ואדם עומד ברשות עצמו ובידו לקבוע באלה תנאים הוא עובד ובאילו תנאים הוא מסרב לעבוד.

ואין להשוות בעלות על הרכוש לבעלות האדם על גופו. בכל מדינה תלוי הענין בחוקים; אין אדם נולד עם רכוש, ואין הוא לוקח רכושו לקבר. המדינה קובעת מידת השלטון של האדם ברכושו ואופני השימוש בו. גם מדינה קאפיטאליסטית כאמריקה מגבילה ומגדירה, כשיש צורך בדבר, שכר הדירה, ואין בעל הבית אדון גמור לעצמו. המדינה קובעת מינימום השכר ותנאי העבודה, ומדינה כאמריקה גם מפעילה בתי חרושת ומכרות, כשהיא רואה צורך בכך. מותר למדינה – ואני מדבר על מדינות קפיטליסטיות – גם להפקיע רכוש ולהחרימו, אבל אין מפקיעים ומחרימים גופו של אדם.

ויש הבדל שני: הפועל מכריז שביתה כאמצעי לחץ על המעביד. הוא גורם לו הפסד ומניעת רווחים לזמן מה על מנת שיזקק למו"מ וסידור מוסכם של תנאי עבודה. גם ההשבתה היא אמצעי לחץ על הפועל. אולם ההשבתה לפי מהותה לא מכוונת למניעת רווחים וגרימת הפסדי כסף בלבד – אלא להרעבת הפועל וילדיו. זהו אמצעי חריף שנודעות לו תוצאות חמורות. ואין לנקוט באמצעי זה בקלות דעת ובחיפזון. ובכל אופן אין להרבות בשימושו, כאשר התחילו לעשות אצלנו – תחילה הפרדסנים ועכשיו בעלי המתכת.

ואתם יכולים לשאול אותי: היכן הממשלה? מדוע אין הממשלה מתערבת? לא אנהג מנהג יהודי ולא אענה בשאלה על השאלה: מדוע לא נדרשה התערבות הממשלה נגד הפרדסנים שהשביתו ללא סיבה מספקת אחד הענפים החיוניים של משקנו החקלאי? מדוע לא נקטה הממשלה באמצעים נגד הסוחרים והחנוונים שסגרו חנויותיהם במטרה פוליטית?

אני גם לא אבטיח לכם שהממשלה לא תתערב בסכסוך זה, שלא תנקוט באמצעים – ואולי גם באמצעים נמרצים – אם השביתות מסוג הפרדסנים והסוחרים יתחדשו ויפרצו.

אבל הממשלה רוצה, שסכסוכים אלה יסודרו – אם רק אפשר – על ידי הצדדים הניצים, ואין היא להוטה אחרי שימוש בכוח החוק והכפיה להטיל רצונה על הצדדים הנחלקים בשאלה כלכלית.

הממשלה מכירה בזכות השביתה של פועלים ועובדים. הממשלה לא החליטה אף פעם על הקפאת השכר. הממשלה לא לקחה על עצמה לקבוע בכל המקרים תנאי העבודה.

בקוי היסוד של תכנית הממשלה, אשר אושרו פעמיים על ידי הכנסת (במרס 1949, ובנובמבר 1950) נאמר בין השאר:

“המדינה תבטיח חופש התאגדות העובדים, תעודד העקרון של משא ומתן קולקטיבי, תבטיח חופש השביתה ותפעיל מנגנון תיווך מוקדם למניעת סכסוכי עבודה”.

אין אנו רוצים במדינה טוטאליטארית הכופה רצונה על התושבים בכל עניני הרוח והגוף, התרבות והכלכלה, המחשבה והמעשה. יש מגמות טוטאליטאריות כאלו לצערי גם בימין וגם בשמאל. אבל אני בטוח שהרוב הגדול והכריע של תושבי ישראל, גם בקרב הפועלים וגם בקרב החוגים האחרים, מתנגדים בכל נפשם ומאודם למשטר טוטליטארי ולכפיה טוטאלית. מדינתנו הדמוקרטית בנויה על הרצון החפשי של כלל האזרחים. דימוקרטיה אין פירושה הפקרות ואנרכיה, לא כל הישר בעיניו יעשה; דימוקרטיה אין פירושה ממשלה חדלת־אונים; המדינה איננה יכולה לסבול ואני מניח שלא תסבול השתקת החיים הכלכליים, אשר תסכן שלום המדינה, בטחונה וכושרה לקליטת עולים. אולם ממשלה דמוקרטית כממשלתנו סומכת על השכל הישר ועל רגש האחריות של רוב התושבים, ולא תשתמש באמצעי כפיה אלא בדלית ברירה.

וזוהי הסיבה שאני עומד כאן ומדבר אליכם – במקום להוציא פקודות וצווים. בדמוקרטיה שולטים על ידי שיכנוע הרוב. יש לממשלה הסמכות להפעיל בתי חרושת מושבתים, כשההשבתה פוגעת בצרכי הכלל; אבל אין ממשלה צריכה להשתמש בסמכויות אלה – כשאפשר לסדר הדברים במו"מ של שלום.

אין להתעלם – ואני אהיה האחרון להתעלם – מקיומם של ניגודים אמיתיים ומדומים בקרב ציבורנו, גם בשטח הכלכלי, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח התרבותי־הרוחני. שאלות חשובות ובלתי־חשובות שנויות במחלוקת. יש חילוקי דעות עקרוניים וטפלים גם בנוגע למשטר החברתי וגם בנוגע למשטר הפוליטי והרוחני. וביום מן הימים תיפול הכרעה. ויש הזכות לכל אחד מאתנו לדאוג לכך שההכרעה תפול לפי השקפתו, אמונתו וחזונו.

אולם אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פופולארי: בתקופה זו אנו מצווים על משטר של פשרה.

אני אחד מאלה, שהאמונה בחזון העבודה הגואלת והגואלה הדריכה כל חייהם וכל התנהגותם, מיום עמדם על דעתם. החזון שהאמנתי בו בנערותי – בעלותי ארצה – אני מאמין בו עכשיו הרבה יותר מאשר האמנתי בו בימי נעורי. אולם אני סבור שעכשיו, בעמדנו בראשית קיבוץ גלויות, אסור לנו להביא השאלות הגדולות בשטח החברה והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה. לפני נסותנו לעצב סופית דמות האומה (אם גם נניח שיש דבר כזה כעיצוב סופי) – עלינו להבטיח תחילה ריכוז האומה, הצלתה והתבצרותה במולדת.

בתקופה זו קודמים צרכי הבטחון וצרכי קיבוץ גלויות לכל דבר אחר, וכל אחד מאתנו וכן גם כל חוג בתוכנו חייב לשעבד הכל לצרכי שתי משימות אלה.

אין מסדרים רהיטים בבית כל עוד עוסקים בהנחת יסודותיו. תחילה יש לסיים העבודה מהמסד עד הטפחות. כל הכרעה שתיפול עכשיו לא תקום, והיא רק תערער הנחת היסודות. לדברים השנויים במחלוקת בתוכנו קודמים הדברים המאחדים כולנו, – וכולנו מאוחדים בשנים אלה: בטחון וקיבוץ גלויות.

כל מי שרוצה ללבות עכשיו מלחמת הדת או מלחמת המעמדות למען הכרעה סופית, למען שלטון הדת או למעל ביטול הדת, למען תהיה מדינת ישראל קאפיטאליסטית בלבד או סוציאליסטית בלבד – כל אלה מתנקשים בנפשה של העליה ומחבלים בביטחון המדינה.

אני מעיז להגיד, שהצלת האומה ושמירת עצמאותה וביטחונה בעולם מסוכסך ומסוער זה – קודמת לכל אידיאל דתי או אנטי דתי, קאפיטאליסטי או אנטי קאפיטאליסטי. מן ההכרח שבתקופה זו של הנחת יסודות יעבדו יחד אנשים בעלי השקפות מתנגדות ובעלי אינטרסים שונים – אם רק יש להם יסוד משותף. ואני רואה היסוד המשותף לכל העם היהודי – במאמץ לרכז העם היהודי בארצו, להבטיח חירותו, כלכלתו, בטחונו ועצמאותו. בבוא השעה הגדולה יכריע העם המכונס בשאלות הגדולות, כשירצה בכך.

ועד אז – עלינו, על כולנו בלי יוצא מן הכלל, לגלות חכמת הפשרה בכל השאלות הכלכליות, הדתיות, המדיניות והקונסטיטוציוניות הסובלות דיחוי, למען שנוכל לעשות מאמץ מכסימלי מתוך שיתוף כוחות ומתוך הבנה הדדית לביצוע המשימות של דורנו אנו: ביטחון וקיבוץ גלויות.

וברכתי הנאמנה להתאחדותכם. אל תיגררו אחרי יצר המריבה והנצחנות ותנו מחילכם ומאונכם לכל הכוחות היוצרים בעם, השוקדים על בנין הארץ, קליטת העליה, ביטחון המדינה והרמת קרן ישראל בעולם.