(תשובת ראש הממשלה על הויכוח בכנסת, ה' באדר א' תשי"א – 14.2.51)

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת – עליתי הפעם על הבמה להגיד שני דברים אשר אמרתי לפני כשבוע ימים לסיעות הקואליציה, לאחר מסירת הסקירה של שר־החינוך בכנסת.

הדבר הראשון: החלטת הממשלה לתת חינוך דתי לכל ילדי העולים התימנים, מתוך הנחה למפרע שהם דתיים ורוצים בכך; וחינוך דתי לכל ילדי העולים הדתיים, שיודיעו על רצונם זה.

לא קיבלנו הצעת החזית הדתית שהוצעה לנו על ידי חברנו שר־הפנים, שבחינוך דתי זה, במעברות ובישובי העולים הדתיים, יהיו ארבעה משגיחים או מפקחים: אחד מהמזרחי, אחד מהאגודה, אחד מהציונים הכלליים ואחד מהסתדרות העובדים.

החלטנו, שהדין הנוהג בכל בתי־ספר דתיים ינהג גם בבתי־ספר אלה. למען הבטח את ביצוע הדבר, – כי העיקר הוא הביצוע, – הטלנו על ועדה בת שלושה (ראש הממשלה, שר החינוך ושר דתי) לפקח על ביצוע החלטה זו.

ההחלטה על הבטחת חינוך דתי לעולים התימנים ולעולים דתיים אחרים באה מתוך חובה כלפי העולים, ולא כלפי החזית הדתית. אין לנו שום התחייבות כלפי החזית הדתית בענין זה ואין להם כלפינו שום תביעות. ידידי שפירא שאל בלגלוג: "מה זה פתאום נתרבו בתי־ספר של “העובד הדתי”?

בתי ספר אלה נתרבו לא מפני שגדל “העובד הדתי”, אלא מפני שבאו עובדים דתיים, מרובים, וכן ירבו. ואנחנו פותחים בתי ספר אלה לא מפני שיש לנו התחייבות כלפי העובד הדתי, אלא מפני שאנו רוצים לספק צרכי העליה הדתית.

בחוק הזרמים לא מדובר לגמרי על בתי ספר דתיים או חילוניים. החוק מכיר בארבעה זרמים. ואיני מניח, שההבדל בין הזרמים של המזרחי והזרם של האגודה הוא שאחד דתי והשני חילוני.

ובחוק יש גם זרם־עובדים וזרם־כללי, ושוב אינני סבור שההבדל ביניהם הוא הבדל שבין דת וחילוניות. וזרם המזרחי יכול לנהל בי“ס ברוח עבודה ולחנך ילדיו לחלוציות – כמו שאני מניח, הוא עושה זאת בטירת־צבי – והוא יוכל לעשות ההיפך מזה. אין זה תת זרם, אלא בית ספר של המזרחי. ואם יש זרם כללי – ואינני יודע מדוע הוא בחר לעצמו השם “כללי”, אבל יש זרם כזה בחוק – וירצה לפתוח בי”ס דתי – איש לא יפריע לו ולא יאמרו כי זהו תת־זרם. ואם יש זרם עובדים – הוא עושה לו בי“ס כרצונו בתחומי החוק, ואם הוא רוצה בי”ס דתי – הוא עושה זאת. לא נאמר, שזרם העובדים מוכרח להיות בלתי דתי, כמו שלא נאמר – שזרם המזרחי מוכרח להיות דתי. ועוד ארשה לעצמי להטיל ספק בדתיות של כמה וכמה “דתיים”.

החוק קובע, שההורים בוחרים להם הזרם. בהצעה של החזית לתת למזרחי ולאגודה מפקחים על בתי ספר דתיים של זרם העובדים ראינו תביעה של מונופולין, בלתי מוצדקת, תביעה שאינה מגעת למזרחי ולאגודה – תביעה של מונופולין ואפוטרופסות על הדת ועל אנשי הדת. הממשלה הזאת לא התחייבה להכיר באפוטרופסות זו ובמונופולין אלה – ולא תכיר. רשאי אדם להיות יהודי דתי, ואינו זקוק לויזה של המזרחי או של האגודה. יהודי דתי שאינו רוצה להיות במפלגת המזרחי, אינו חדל להיות יהודי דתי. ולא רק שלא הכרנו ולא נכיר, ושום ממשלה לא תעיז להכיר במונופולין של מפלגה שקוראת לעצמה דתית על יהודים דתיים, כך גם לא הכרנו ולא נכיר – בכל אופן לא הממשלה הזאת – במונופולין של המזרחי והאגודה על הדת.

אמנם כל השם הזה – “חזית דתית” – יש לו באזני צליל גויי, “חזית דתית” אינה במסורת היהודית. המשמעות המקורית של הדת בתנ“ך אינה רליגיה. המלה דת נאמרת כמה פעמים בארמית ובעברית בתנ”ך, מלבד הפסוק ב“האזינו” על אשדת, שלא ברור אם זו מלה אחת או שתי מלים, הרי המלה דת נמצאת כמה פעמים אך ורק באסתר, בעזרא ובדניאל. בארמית: דתא די אלהך ודתא די מלכא (עזרא ז' 26). דע מלכא די־דת למדי ופרס (דניאל ו' 16), כדת מדי ופרס (שם 9). וב“אסתר” נאמר בעברית “בהשמע דבר המלך ודתו”, “ודתי המלך אינם עושים”, “כדת מה לעשות במלכה ושתי”, “מקץ היות לה כדת הנשים”, “והשתיה כדת ואין אונס”. ואני מפקפק גם אם המלה “חזית” לקוחה ממקור יהודי ומבית מדרשו של הלל הזקן. אכן, כל מפלגה רשאית לבחור לעצמה שם לפי טעמה היא, ואין לי ריב עם שם החזית, אולם בשבילנו החזית הדתית היא מפלגה פוליטית; “האגודה” ו“המזרחי” הן מפלגות פוליטיות ככל המפלגות בישראל, והן מייצגות היהודים ככל שאר המפלגות, ואין להן זכות לדבר בשם כל העם, כמו שאין למפלגות אחרות הזכות לדבר בשם כל העם, גם לא בשם היהדות; איש לא העניק להם זכות מונופולין. המפלגות הללו לא נוצרו לשם קיום הדת, כי אפשר לקיים דת בלי מפלגה, ואבותינו קיימו זאת מאות בשנים. המפלגות “הדתיות” נוקטות עמדה בשאלות פוליטיות, סוציאליות, כלכליות. ישנם חילוקי דעות בין אנשי הדת כמו בין אחרים אם ספסרות בזהב היא מצווה או עבירה מבחינת המדינה, אם מותר להבריח שעונים או לא, אם יבוא ללא תשלום הוא טוב או רע. ושום איש דתי אינו יכול להגיד “מטעם הדת אני מחייב ספסרות בזהב”. הוא יכול להביע דעה בענין זה כאיש כלכלה אבל לא בשם הדת.

אבל אני מרחיק לכת. מפלגות דתיות אינן מייצגות היהדות. אין אנו מודים בזכותן לייצג את היהדות המקורית בשורשיה יותר מאתנו. אין אנו חלילה פוסלים זכותן לדגול ביהדות המקורית ובשורשיה, אבל אין איש מהם רשאי לפסול אותנו מדגול ביהדות המקורית ובשורשיה.

ידידי מר שפירא ציטט פה שלשום שאלה מהתהילים, אבל משום מה, לא ציטט התשובה מהתהילים. וחבל, כי התשובה שייכת מאוד לענין שלפנינו ואני אצטט אותה. לאחר השאלה: “מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו”, נאמר: “נקי כפים ובר־לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה”. זוהי אחת ההגדרות של היהדות. ואני שואל: האם לפי קריטריון זה נחלקים אנשי החזית הדתית ואלא שאינם בחזית הדתית, שאלה הם נקיי כפים וברי־לבב, וכל האחרים לא? מחבר התהילים לא היה חבר החזית הדתית, אבל הוא, נדמה לי, היה קרוב מאד לשרשי היהדות ולמקורה, לא פחות בכל אופן מאנשי החזית הדתית, ועל אותה שאלה הוא חוזר פעמיים: “מי יגור באהליך, ומי ישכון בהר קדשך”?, והוא עונה: “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו; לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו”.

אינני יודע אם הקיטרוג הגדול ששמענו שלשום מפי מר שפירא על תנועת הפועלים בארץ ועל נבחריה בממשלה, שהם שואפי שלטון ומשתררים באמצעי כפיה – אם קיטרוג זה נקי מרגל על לשונו, או לא? אולם אינני סבור, כי מה שמאחד את החזית הדתית, ומה שמפריד בינה ובין לא חזית דתית – הוא שאנשי החזית הם כולם הולכי תמים ופועלי צדק ודוברי אמת, והאחרים הם הולכי עוול, פועלי חמס ודוברי שקר. אני יודע, שיש בחזית הדתית אנשים שהגדת התהלים נאה להם, אבל יש כאלה גם בין האחרים…

אני מכיר אנשים מהחזית הדתית, שהגדרת התהלים הולמת אותם, אבל אינני בטוח שהם ישבעו כי כל חברי החזית ראויים להגדרה זו, ושלא מתקבל לחזית הדתית שום איש שאין בו הסימנים שקבע דוד במזמור זה של תהלים. דוד בעל המזמור לא היה בחזית הדתית, אבל הסימנים שנתן בשוכני הר הקודש – הם סימני היהדות המקורית והשרשית, ואין הם מפרידים בינינו ובין החזית, אלא להיפך מקרבים אותנו לכמה מחלקי החזית. שאיפתנו היא להקים דור בארץ הולך תמים, פועל צדק, ודובר אמת, אשר לא יהיה רגל על לשונו ולא יעשה לרעהו רעה, וחרפה לא ישא על קרובו; אבל אין אנו מודים ששאיפה זו היא מונופולין של החזית הדתית. ואינני סבור שמישהו מייצג היהדות המקורית והשורשית, אך ורק בזכות היות ב“חזית הדתית”.

אני מכבד מאוד הרב לוין על כנותו, אבל האם רשאי הוא לדרוש מאתנו, שאנחנו נקבל תביעתו והתיימרותו ש“אגודת ישראל” היא המייצגת היחידה של מורשת היהדות? אילו אנחנו שמענו ל“אגודת ישראל” במשך עשרות השנים האחרונות, מה היה לעם זה שנמצא בארץ – האם היה בחיים? האם מדינה זו היתה קמה? האם הישוב הזה היה נבנה? אין האגודה פסולה בגלל זאת. ואנו שמחים על שחזרה בתשובה. אבל מותר היה לפקפק אם פירושיכם לדת הם מתאימים ליהדות המסורתית והשורשית, ומשום כך לא קיבלנו תורת האגודה. לא קיבלו אותה גם אלה בתוכנו שהיו שומרי מסורת ואדוקים גמורים, והם ישבו יחד עם אפיקורסים בקונגרס הציוני. ואני משבח האגודה, שהכירה במשגה שלה ואינה פורשת מכל העם. אבל אל תבואו אלינו בטענה, שאתם לבדכם מיצגים היהדות המסורתית והשורשית, לאחר שבדבר מרכזי וגורלי הנוגע לעצם קיומו של עם ישראל טעיתם במשך עשרות בשנים.

אני בא מעיירה קטנה בפולין, ובה היו חסידים מרובים, ביחוד חסידי גור. שנים מהם נתפסו לציונות – אחד מהם היה מהחלוצים הראשונים והטובים ביותר של העליה השניה, שמחה אייזיק ז“ל, והשני היה שוחט, מר מיכלסון, והחסידים שבעיירה שלי ראו בהצטרפותם לציונים אפיקורסות נוראה, והיו רודפים אותם אם כי הם נשארו אדוקים וחרדים כל ימיהם. וזו לא היתה המחלוקת הראשונה בישראל – אני מתכוון למחלוקת לשם שמים. היו זמנים שהחסידים נרדפו ע”י המתנגדים. סכסוכים כיתתיים אלה בתולדותינו אינם חדשים.

וגם במזרחי אין אנו רואים היורשים היחידים של היהדות המסורתית. רק לפני שלושים שנה אמר לנו “המזרחי” בארץ, כי זכויות האשה סותרות הדת, והם עמדו להחרים את כנסת ישראל באם ניתן זכות בחירה לאשה. ניתנה זכות בחירה לאשה בישוב, עוד לפני קום המדינה, ואין פוצה פה ואין מצפצף. האם נשתנו שורשי היהדות? האם המסורת היהודית נהפכה? אתם נשתניתם. מה שנראה לכם לפני עשרות שנים כפרץ בדת – נתקבל עכשיו על ידיכם. אפילו נשי האגודה הולכות לקלפי. ואל תדרשו מאתנו להאמין לכם, שכל מה שאתם טוענים ותובעים מאתנו היא הלכה למשה מסיני. עוד עכשיו מתנגד “המזרחי” לשויון האשה בשטחים שונים, אם כי הוא התחייב יחד עם כל החזית הדתית – והתחייבות זו כתובה ומנוסחת בקווי היסוד של הממשלה – להבטיח “שויון מלא וגמור של האשה. שויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים”.

אני מקווה, כי תיווכחו שטעיתם בענין החינוך במחנות העולים ובמעברות, כמו שנוכחתם כי טעיתם בענין מתן זכות בחירה לאשה. אהיה בין האחרונים אשר יפסקו כי אנשים אלה, שהתנגדו פעם לשויון האשה, פסולים לעולם. הם אינם פסולים; הם שגו וחזרו בתשובה. כל אחד מאתנו יכול לשגות. איני יודע אם יש איזו שהיא מפלגה בארץ אשר יכולה לאמור על עצמה, כי לא שגתה אף פעם. אולם מותר לי לדרוש מהמזרחי, שיעמוד גם במדינה על דעתו הציונית, בניגוד לדעת “אגודת ישראל” הרבה שנים, הדעה הקובעת כי כל ישראל חברים, ולא פורשים מכלל ישראל, כמו שלצערי פורש עכשיו “הפועל המזרחי” מכלל ציבור העובדים.

תמיד היו הפרשים וחילוקי דעות בעם ישראל. אין הכרח למעל אחדותנו שלא נהיה שונים איש מחברו, וכל אחד מאתנו רשאי להאמין שהשוני שלו הוא האמת, אבל אין הוא רשאי לשלול זכותו של השני להאמין שהשוני שלו הוא האמת.

לא אפסול יהדותו ונאמנותו למדינה של הרב יצחק מאיר לוין בגלל זה שלפנים נקטה “אגודת ישראל” עמדה משובשת. אני רוצה רק שהוא לא יפסול אחרים. איש מאתנו אינו זקוק להסכמת חברו שהוא יהודי. אנו יהודים כמוכם. איננו גרועים מכם ואיננו מעורים פחות מכם בעבר היהודי ובשרשי היהדות. אולם אנו שונים מרבים מכם. ואומר במה: לא פחות ממי שהוא מכם אנו אדוקים בכלל הגדול של היהדות “ואהבת לרעך כמוך”, שעליו העמיד הלל הזקן התורה כולה. אבל אני בין אלה המאמינים במשך כל חייהם, מזמן שעמדו על דעתם, כי שמירת כלל גדול זה תיתכן רק על יסוד ציבור עובדים, ורק בקרב יהודים המקיימים שיתוף פעולה, עזרה הדדית, אחדות ושויון פנימי. שמירת כלל גדול זה לא תיתכן במשטר הבנוי על ניצול, על דיכוי, על תחרות ועל שנאה. איני פוסל יהודי שאין לו החזון הזה, אבל בחזון זה אנו רואים תמצית היהדות, תמצית תורת הנביאים, ואנו מנסים לבנות חיינו על מסד זה. ואנו רוצים, שכלל גדול זה של התורה יונח ביסוד חינוכו של הדור הצעיר, עליו יושתת בית הספר העברי. ואין אנו רוצים בחינוך בבית־ספר שייעשה פלסתר בבית, בשדה, ברחוב, בבית־החרושת. התורה שאנו מלמדים ילדינו – אנו רוצים שתוגשם בחיים, גם מחוץ לבית־הספר. ויודע אני, שלא כל חלקי החזית הדתית דעתם שווה בשאלה זו הלכה למעשה. ויש ששיקולים כלכליים ואמביציות פוליטיות דוחים אצל כמה אנשים המתעטפים באיצטלא דתית – יסודות ועקרונות מרכזיים של תורת ישראל ונביאיה, ואני ידוע גם שיש בחזית הדתית אנשים, שהיסוד הדתי קובע ומכריע אצלם. אני מלא הערצה ליהודים אלה, כשם שאני מעריץ כל יהודי שערכי רוח קודמים אצלו לכל אינטרס אחר.

היה חי בתוכנו אדם שהיה רחוק מאד מהתפיסות הסוציאליות והכלכליות שלנו, ולא רק רחוק, אלא גם התנגד להן. זה היה המנוח אוסישקין. בכל חינוכו ורוחו היה איש־הימין. אולם בהשקפתו ובחייו קבע הפרימאט הציוני, וכאשר הפרימאט הציוני חייב אותו ללכת נגד הימין ונגד דעותיו המעמדיות – הוא עשה זאת. הדבר הראשון שקרב אותו אלינו היתה המלחמה על עבודה עברית. וכשם שתביעת “ואהבת לרעך כמוך” היא כלל גדול ביהדות, כך היתה תביעת העבודה העברית כלל גדול בציונות. בלי עבודה עברית – הציונות היא מלה ריקה. ואוסישקין התנגד לחבריו המעמדיים – ועמד אתנו. הוא נצטרף אלינו בשאלת ההגנה והשמירה, בכיבוש הקרקע ובגאולת האדמה, וביצירת החקלאות. הרוב של אנשי הממשלה הזאת הם בדעותיהם הסוציאליות והכלכליות ההיפך מאוסישקין המנוח. אבל בדבר אחד הם שותפים לו – שולט בהם הפרימאט הציוני. כל חייהם, לא מזמן היותם בממשלה, אלא כל ימי חייהם, היו כפופים לצוו־ההגשמה הציונית, בלא תנאי ובלא שיור. הימין רואה בכל יד הבהירות, אבל אנו חיינו עשרות שנים בארץ בלי בחירות, והפרימאט הציוני שלט בחיינו. הפרימאט הציוני השתלט בממשלה הזאת. פרימאט זה אוסר עלינו להכריע בשעה זו בהרבה שאלות, שאלות חשובות מאוד, אם כי יש לנו עמדה ברורה בשאלות האלה, בשאלות הרוח, בשאלות החברה, בשאלות המשק, בשאלות המדינה; ואנו אדוקים בדעותינו לא פחות מאחרים. ואני מכבד אדם שאומר בכנות שהוא יקריב את נפשו על דעותיו. אנו לא צריכים להגיד זאת. רבים מאתנו הוכיחו זאת בחייהם ובמותם. ועם היותנו אדוקים בדעותינו החברתיות והמדיניות והרוחניות, אנו אומרים, שהפרימאט הציוני אוסר עלינו הכרעה בכמה שאלות השנויות במחלוקת בתקופה זו של קיבוץ גלויות.

בבעית החינוך אין רק שאלת דת או חילוניות. יש גם תכנים אחרים השנויים במחלוקת. לרגל הוויכוח עם החזית הדתית מתעלמים מכל התכנים האחרים. יש שאלה כיצד מחנכים ולמה מחנכים. יש ערכי חינוך גופניים, תרבותיים, חברתיים ומוסריים – ובהם הדעות מחולקות לפי מחיצות אחרות, לאו דוקא של הדת.

ואשר לעולים התימנים, יש לדאוג לא רק “לעולם הבא”; חלקם “בעולם הבא” מובטח להם לפי היהדות. עלינו לדאוג “לעולם הזה” שלהם: לבריאותם, לפרנסתם, להשכלתם, לחלקם הנאות במשק, בתרבות, בצבא, בממשלה, במלכות הרוח והחומר. והממשלה דואגת לשתף התימנים ב“עולם הזה” שכם אחד עם כל שבטי ישראל אחרים.

ואני לא אגלה לכם סוד אם אומר, שאני רואה במשטר הזרמים משטר אומלל. עוד לפני שלושים שנה, בראשית צמיחתו, חשבתי שהוא שורש פורה רוש ולענה. אבל אין זו הירושה האומללה היחידה שאנו קיבלנו מהעבר שלפני המדינה. אני מצטער צער רב על שהמפלגה הגדולה ביותר בארץ, שיש לי הכבוד להיות בין חבריה, לא בחנה עדיין השאלה הזאת לאחר הקמת המדינה, לאור המציאות החדשה. המציאות החדשה פירושה שני דברים שלא היו מקודם: מדינה וקיבוץ גלויות. אלה לא היו מקודם. ואילו גם היה משטר הזרמים מוצדק בשעתו – ואני מעיז לחשוב שגם בשעתו לא היה זה מוצדק, זה היה משגה – יש לבחון הבעיה מחדש. ועד כמה שידוע לי יש רק מעט אנשים במפלגתנו החושבים שעוד עכשיו יש לקיים משטר הזרמים. ואינני נביא, ואינני רוצה להתחייב בשם מישהו, אבל אני מקווה שבקרוב תדון המפלגה בשאלת החינוך לאור המציאות החדשה, ואני מקווה שהיא תגיע לידי מסקנה שיש לשחרר החינוך משלטון המפלגות ולמסור אותו לידי המדינה, אם כי אינני משלה את נפשי שבזאת נפתור כל בעיות החינוך, כי אינני משער לעצמי שנסכים לחינוך טוטאליטרי. אני רואה בכל סידור טוטאליטרי חרפה ואסון. אם הרוב, נניח שיהיה זה רוב דתי, יכפה חינוך על המיעוט, או להיפך, אם הרוב יהיה לא דתי והוא יכפה חינוך לא דתי, אנטי־דתי, על המיעוט. איני מאמין שייתכן משטר טוטאליטרי בישראל, אם לא על־ידי כוחות זרים מן החוץ. ואינני מאמין שייתכן בתוכנו דיכוי של מיעוט בשטח זה, בעניני רוח. ולא חשוב גודלו של המיעוט, או מיעוטו של המיעוט.

אבל מאידך גיסא איני גורס כי גם היום, לפני ביטול משטר הזרמים, הזכות לחינוך יש רק להורים; אינני מודה שגם עכשיו אין למדינה מה להגיד בענין החינוך, וההורים בלבדם יכולים לעשות כטוב בעיניהם. המדינה חייבת גם עכשיו – אני מניח שהיא עושה זאת – לקבוע מינימום חינוכי שהוא חובה על כולם.

ואני מניח שביסודות אלה, שיהיו חובה על כולם, יהיו ממיטב הערכים החיים והפורים של היהדות בעבר, ומחזונה הגדול לעתיד – יחד עם צרכי השעה, צרכי הבנין, הביטחון והפיתוח והבריאות, והאדרת היכולת היוצרת של העם לאור המדע ובעזרתו.

כשהמדינה תקבע מינימום חינוכי שיהיה חובה על כולם – תשאיר מקום רחב להגדרה עצמית של מגמות שונות, מגמות רוחניות, חברתיות ופדגוגיות. אני מתאר לי שיכול להופיע מורה אשר יאמר, כי השיטה הפדגוגית הישנה פסולה ויש לו דרך חדשה אשר תעשיר ותצעיד קדימה החינוך. השיטה החדשה עוד לא תהיה מקובלת, אך אינני מתאר לי שהמדינה תהיה כה ביורוקראטית ותאמר: לא, איני מרשה כל חידושים! אני מתאר לי שהיא תאמר: אם תמצא הורים שימסרו ילדיהם לבית־ספר שלך – בבקשה נסה כוחך. כמובן, בשמירת התנאים שהממשלה תקבע. אין המדינה צריכה להקפיא שיטות חינוך. גם החינוך איננו קופא על שמריו כמו ששום דבר אינו קופא על שמריו. היו חידושים גדולים בשטח זה במאה ושבעים השנים האחרונות, ועוד לא נאמרה המלה האחרונה; אין בכלל מלה אחרונה בעולם.

אולם כרגע יש לנו המשטר האומלל הזה, וכל זמן שהוא ישנו (ואני מקווה שלא יאריך ימים), רשאי כל זרם לפעול בתחום הסמכות שהעניקה לו המדינה ובהשגחת הרשות העליונה במדינה – משרד החינוך, הממשלה והכנסת. אם זרם העובדים מייסד בתי־ספר דתיים – אין זה “תת זרם”, כי מהותו של זרם העובדים אינה חילונית או דתית – אלא חינוך חלוצי, ויש חלוצים חילוניים ויש חלוצים דתיים; והעובדים הדתיים בהסתדרות, גם הוותיקים, וגם העולים החדשים, רשאים לתת לילדיהם חינוך חלוצי. וגם אם “הכלליים” ירצו לתת לבני הפרדסנים חינוך דתי – לא יוכלו לא המזרחי ולא האגודה למנוע זאת.

כפי שהודעתי בראשית דברי, רואה הממשלה חובה לעצמה, חובה כלפי העולים, להבטיח חינוך דתי לכל ילדי התימנים העולים – במחנות ובמעברות, בישובים ובכל אתר ואתר. אולם אין בדעתה של הממשלה להקפיא ההווי התימני של עולי תימן. להיפך, אנו רוצים לסגל העליה התימנית להווי הישראלי, לחירות הישראלית, לשויון הישראלי, לגבורה הישראלית, לתרבות ולחברה הישראלית. אנחנו רוצים שמהנוער התימני יצאו מפקדים לצבא, כמו מהאשכנזים. אנחנו רוצים שיצאו מהם מייסדי משקים, בוני התישבות, אנשי מדע. אנחנו רוצים למחוק כל הבדל מיותר ביניהם ובין יהודי אחר. איננו רוצים שהיחס לאשה, לילד ולילדה ישאר כמו שהיה בתימן. יהודי תימני איננו בשבילנו תימני; הוא יהודי, הוא בן אדם כמונו! יהודי תימני הוא קודם כל יהודי, ואנחנו רוצים להפכו עד כמה שאפשר ובמהירות האפשרית מתימני ליהודי, השוכח מאין בא, כמו שאני שכחתי שאני פולני.

התימני יקיים ההווי הדתי שלו כמו כל יהודי דתי אחר. אולם בקרב היהודים יש חילוקי דעות רבים בענינים שהדת לא הכריעה ולא תכריע בהם, ובמרכז חילוקי הדעות עומדת השאלה העיקרית. אם יסוד האומה הוא העבודה או הרכוש, אם האדם העובד הוא אמצעי לרכוש ומשרתו, או הרכוש הוא אמצעי לאדם ולהנאתו. בשאלה זו נחלקים בתוכנו כמו שנחלקים בה בארצות אחרות. ציבור העובדים אינו רואה עצמו רק כלי שרת להון, אלא בוני המדינה ויוצרי תרבותה ומשקה, והציבור התימני שהוא ברובו המכריע ציבור עובד, אנו רוצים לעשותו שותף מלא ושווה־זכויות לציבור העובדים – כציבור אזרחים בני־חורין, יוצרים ובונים.

ותמוה הדבר: החזית הדתית לא יצרה אירגון מיוחד של בעלי מלאכה דתיים, אירגון מיוחד של בעלי תעשיה דתיים, ואירגון מיוחד של התאחדות אכרים דתיים או סוחרים דתיים. היא מפלגת אך ורק את ציבור הפועלים. לפי חוקי המדינה יש לה אמנם זכות לכך; אבל לפי החוק אין אדם חייב להצטרף גם להתאחדות בעלי התעשיה האחידה. אני כשלעצמי רואה ברכה בהתאחדות בעלי התעשיה, ובכל אירגון כולל אחר שעושה עבודה קונסטרוקטיבית. אולם החזית הדתית פוגעת אך ורק באירגון הכולל של העובדים. הסתדרות כללית של עובדים היא לא רק צורך העבודה – אלא יש בה צורך ממלכתי. ואם סוחר דתי יכול להשתייך לארגון סוחרים כללי, ואין בהשתייכות זו כל פגיעה בדת – קשה למצוא הנימוק הדתי לפרישת פועלים דתיים מכלל ציבור העובדים. ויש חשד קשה שלא הדת אלא נימוקים אחרים קובעים פרישה ופלגנות זו.

ואני פונה אל אלה שהדת בשבילם היא העיקר, לאלה שאדוקים בתום לב בפרימאט של הדת – ויש גם כאלה בחזית הדתית, לאלה אני אומר בכל הרצינות ובכל הכבוד: אני מפקפק אם קרן הדת וקרן אנשי הדת יורמו על־ידי כך שהחזית הדתית תעשה פילוגים דווקא בציבור הפועלים, כביכול בשם הדת, בשעה שבכל שאר המעמדות היא תומכת באירגונים כלליים.

בכל אופן, אל יתבעו אנשי החזית הדתית מן הממשלה עזרה לפילוג העובדים. תעשו זאת בכוח עצמכם.

אני בא עכשיו לדבר השני שאמרתי לקואליציה לפני שבוע ועלי להגיד זאת גם פה: החלטות אלה של הממשלה בענין החינוך במעברות ובישובי עולים הן סופיות לגבי ממשלה זו. הממשלה מיצתה בענין זה מסקנה אחרונה, ואין היא מוכנה ואינה רואה רשות לעצמה להמשיך בדיון בשאלה זו לבלי סוף.

ידענו כמובן שבהחלטה לא סגי. העיקר הוא ביצוע, ויתכן שתוך כדי הביצוע יתעוררו כמה שאלות. ולמען הבטיח כושר הביצוע והאמון הכללי ברצון הטוב בביצוע החלטנו, שגם שר מהחזית הדתית ישתתף יחד עם שר החינוך וראש הממשלה בביצוע. אם אנו אומרים שניתן חינוך דתי לילדים של הורים דתיים, הרי נעשה זאת בלב שלם, ואנו נאמנים על עצמנו, שנעשה כל דבר שאנו אומרים לעשות ביושר לב, ומבחינה זו אין אנו סבורים שיש הבדל בינינו ובין החזית הדתית. ולמען עשות הדבר בשלימות נשתף חבר מומחה ומוסמך מהחזית הדתית. לא מפני שאינני מאמין לרמז, אין לי יסוד להאמין לרמז פחות מאשר לשפירא, או להיפך, אלא מפני שאינני רוצה להיכשל בלא יודעים ולהכשיל התימנים שאני מבטיח להם חינוך דתי, שמא מתוך אי־ידיעה, מתוך חוסר חוש, לא אעשה את הדבר בשלמות. ולכן רצינו שיהיה בוועדה חבר מן החזית הדתית, לא כמשגיח עלינו – איננו זקוקים למשגיחים – אלא כחבר שיבדוק יחד אתנו, אם לא נעשה משהו שלא כשורה.

אנו רוצים לבצע את ההחלטה הזאת בכל לבנו.

אוסיף עוד מלים אחדות על הירושות האומללות מהעבר.

אנו ירשנו מהזמן שלפני המדינה, לא רק משטר אומלל של זרמים, ירשנו דבר גרוע יותר, שלא כל כך קל לתקנו, בכל אופן אין לתקנו במתן חוק. ירשנו התפצלות חולנית נלעגת ומכשילה. כל איש שיש לו ושאין לו השקפה ודרך משלו מקיים אירגון פוליטי. במקום שתי מפלגות, אחת בשלטון ואחת באופוזיציה, יש לנו שלל של סיעות ו“תנועות” ורשימות, שאיש אינו יודע מהו ההבדל ביניהן. התפצלות זו נושאת בחובה לא רק הרס של משברים ממשלתיים – אלא ארס של משבר הממלכתיות בישראל. במצב של התפוררות זו לא תיכון מדינה הזקוקה למדיניות ארוכת־הטווח. המשימות העצומות שהוטלו על מדינת ישראל אינן אפשריות בלי יציבות ואיתנות פנימית ואורך ימים.

אני רואה ברצון רב, בבחירות לכנסת ולעיריות, נטיה גוברת בעם לחסל הסיעות הקטנות, המחוסרות כל סיכויים להיות פעם לרוב, ואשר משום כך בלבד בתוקף מהותן ומצבן הן מוכרחות ליהפך לקבוצות סחטניות. אין לנו מסורת ממלכתית, חיינו חיים תלושים, ומחלה של אלפי שנים אין מרפאים ביום אחד. אינני יודע מתי יפסק הצורך בקואליציות וקשרי סיעות, שבמקרה הטוב ביותר אינן מוסיפות כוח. עדיין לא ראיתי אף עיריה אחת בארץ, שנוסדה לא על ידי קנוניות של מיעוטים, המלוות סחטנות בצורות שונות, ומכל המינים. לחברי האופוזיציות בכנסת קל מאוד ללגלג על קואליציה. כשאני מתבונן בחברי הכנסת בכל הספסלים מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, אינני מוצא אף סיעה אחת, אשר לא השתתפה במשחק הקואליציות בעיריות. ומה איפא הלגלוג וההתרברבות של מפ“ם, הציונים הכלליים, חירות, מק”י ואחרים? שמעתי לגלוגו של ידידי מר ציזלינג על פשרנות ופרשנות. אני חושש מר ציזלינג, שאתה נזקק ותזדקק ללא מעט פירושים ופשרו, למען קיים האחדות של מפלגתך המאוחדת.

כששמעתי שילשום הקיטרוג הגדול מצד שפירא על שואפי השלטון ועל אנשי הכפייה, עצמתי עיני לרגעים אחדים ושאלתי את עצמי: מי הוא המקטרג? מי הוא האיש החוצב להבות נגד שואפי השלטון? נזיר? אדם הבורח מן השראה? יושב אוהל? איש תם? וכיצד חסיד תמים זה הגיע לכנסת? פקחתי עיני וראיתי שמדבר שר הפנים, שר העליה ושר הבריאות. והשתוממתי: למה הוא צריך “להכות על חטא” בפומבי – – ועל החזה של זולתו?

בקואליציה קשה מפני שאנשים אינם קדושי עליון ומפלגות אינן מורכבות ממלאכי שרת. ניסיתי לעשות המלאכה הזו במיטב יכולתי, זה שלוש שנים. אינני מתחרט על כך. אינני מתחרט על שניסיתי לקיים קואליציה, למען שתהיה ממשלה בישראל ולמען שתבצע את אשר בצענו. ואני יודע, שבאולם הזה יש לפחות תריסר חברי כנסת הבטוחים, שהם היו עושים המלאכה הזאת הרבה יותר טוב – תבוא עליהם ברכה. עשינו כמיטב יכולתנו, והשופט ישפוט.

אולם, בזה אני מסיים, בשאלת החינוך הדתי – ההחלטות שהחלטנו הן ההחלטות הסופיות של הממשלה. הממשלה אמרה דברה האחרון – ההכרעה עכשיו בידיכם, חברי הכנסת.