(פרקי ספר)

יורשה בזה דברי פתיחה והסבר, בגוף ראשון. לא “רושם השורות” או “כותב הטורים”, כי אם פשוט אני.

כל הפרשה הזו, פרשת “ואלה מסעי”, היא אישית בהחלט, ואין מקום לעקוף ולהערים על משהו.

ובכן – – – אני כבר כמה פעמים נגשתי להסדיר את צרור הדפים, קטעי יומנים, רשימות אדם ונוף, בתקופה של ארבעים שנה – שנות נקיטה בדור – ולהעלותם על הכתב.

עדים אלמים הם גליונות הניר, עם ההתחלות השונות, נסיונות שנעשו ונקפדו באבם.

הרגשתי, שלמעשה כל החומר הגלמי, ההיולי, הוא בטווח־ראייתי. ארוז ושמור בתאי־הזכרון, והוא כמעט מתבקש: “קחוני” – אבל “משהו”, או “מישהו”, תמיד עיכב כאילו תפס ביד וטען “לא! עוד לא!”

מה הניע את ההוא לעכב? משונה הדבר! שהלז לא העלה שום נימוקים שבהגיון. הוא רק הצליח – מוכרחים להודות בכך – לזרוע רגש של רתיעה, שיסודו בפחד שבלב. פחד מפני “נעילה”. שמינית מהרגשת “אל תפתח פה…” ועשה את זה בצורה של שאלה. “מה הבהלה עם ה”סך־הכל" הזה? לשם מה הקפצת־זקנה בידים? עוד לא ננעלו שערי היצירה בפניך!".

רבים הם בישוב שלנו “אחשתרנים”, מהרצים, והם בגילים מכובדים, בעלי גימלאות מביטוח־לאומי, והם מגלגלים עוד בכדור העולם.

מפעם לפעם הם כאילו נתקפים בגעגועים – – – אחרי הגעגועים ממרחקים לישראל… והם יוצאים, והרי חלקך היה במשך שנים בין קלי־הרגל – מה טעם לשביתת שבת זו?

הצעת נסיעה עלולה לבוא, ואם היא תבוא, חזקה עליך, שלא תדחה אותה בשתי ידים.

יכופו עליך, צו פקודה של התיצבות, משל גיוס לעתודות? לאו דוקא!

אף אחד מ“הסרבנים” לא הוצא, חלילה, לשליחות לאמריקה הצפונית או הדרומית בשלשלאות של ברזל, כיעקב אבינו בשעתו, ברדתו מצרימה.

אף אתה, – טען ההוא – תיעתר ותצא. ובאמת – המשיך – כדאי וכדאי להפגש שוב, אחרי הפסקה ארוכה, עם העולם פנים בפנים – וכך יבואו רשמים חדשים, וזה יחובר ויצורף, והיה המסע אחד.

דו־שיח זה בטענה של “הן עוד היום גדול, לא עת האסף” נמשך מזה זמן, ועדיין בן זומא מבחוץ.

ההתחלות לא הגיעו לכלל המשך. הצרור ארוז והדברים ישנים שנת ישרים, בכבשוני המוח והלב.

*

מה בכל זאת נתן את הדחיפה, או הבעיטה האחרונה לגשת אל המלאכה?

היתה זו התעוררות שבמחשבה, תוך כדי קריאה, שנמצאה משום מה כ“למד מענינו”. והמסקנה היתה:

(א) דאגה לחובות שיפרעו

קופה של חובות תלויה מאחורי גבו של כל עסקן ציבורי, אפילו אם מזלו גרם לו, שהוא “יושב־אוהל”, חובש כסא ציבורי, בכיפת העיר, או המחוז שלו. אפילו שכזה חייב לרבים שלמי־תודה.

הוא חייב לבעל הכרוניקה בעתון, המודיע על השתתפותו בהנחת אבני פינה, קבלת פנים לאורח חשוב בתחנת לוד, וכיוצא בזה, ואת שמו נקבו במפורש, ללא עיקום, ולא כללו אותו רחמנא ליצלן ב“ורבים אחרים”…

והוא אסיר חובה בעד שירותים, ביצירת דעת קהל נוחה מסביבו, בעד אימון בהבטחותיו לימים יבואו, אפילו עסקן שכזה אינו מסתובב כצפור דרור בעולם.

פי כמה וכמה מרובים הם חובותיו של עסקן, שהיה גם שד"ר נודד, נע־ונד בעולם.

הגיעו בעצמכם, בכל שבוע עיירה חדשה, ובה יושבי־ראש לקרנות, מורשים, הסתדרויות־נשים, “ויצ”ו" הצעירה והבינונית, ארגוני נוער, וראשי מפלגות.

הנך מצווה על פירסום בואך למקום, אינך רשאי להישאר “הנעלם” הגדול, הרי באת בשליחות מוסד, תנועה, ולא בשביל “הכנסת כלה”.

העסקנים עשו את זה לטובת הרעיון, ואתה נמצאת חייב באופן אישי, כאילו זה למענך נעשה.

הנך חייב אישית בעד קבלת הפנים בתחנה, בעד איכסון, סידור האסיפה בבית הכנסת הישן של החייטים, ודברי־פתיחה נרגשים של היו"ר, הנך חייב הכרת טובה, שלא השאירו אותך לבד עם נהיית הלב שלך לביתך, בסעודת שבת בערב, והוזמנת לשולחן ערוך בנרות־שבת – קן־משפחה, – והנך חייב בעד מאור פנים, והעיקר – שושבינות וליווי בביקורים שלך בבתי ישראל.

לא הסיח את דעתו העסקן – לאחר שבוע של התרוצצות אתך – לכנס ל“קלוב” עשרים איש, נציגים ובאי כוח של כל ההסתדרויות “שתרמו את תרומתם החשובה להצלחת השליחות” ולסדר מסיבת “צאתך לשלום”, ואיך אפשר להיות כפוי־טובה ולא לזכור לשכזה אם לאחרי שבוע הוא דאג לשלוח מכתב ל“מרכז”, ולציין בו את פעלו הגדול של השליח הזה? שם במכתב מתואר “איך השליח הצליח להכניס רוח חיים בכל ההסתדרויות שבעיר, וזה היה ביקור שהוכתר לא רק “בהצלחה מוסרית” (ב“מרכז” רואים בזה הסוואה מוצלחת לכשלון־חרוץ…) כי אם גם הצלחה חומרית מעשית”. כך וכך תורמים מהישנים הכפילו והוסיפו – נרכשו תורמים חדשים מחוגים שעמדו רחוק – וכו' וכו'.

בחובות כאלה עמוס כל עסקן־שליח, משאה לעייפה – – – ובכן מתי ייפרע חוב מוסרי זה?

לאסוננו הרב לא יגיעו כבר “שילומים” אלה לרבים מעסקנים ישרים ותמימים אלה. כל ימי חייהם הקדישו והעריצו אלה את ה“קטנות”, מעשי יום־יום שלהם למען א“י וראו בהם חזות הכל. אותה הבדיחה, שעסקן קרן היסוד בעיירה קטנה בבסאראביה טילגרף “שלחו לפתיחת המגבית פרופיסור ויצמן וד”ר לוין, אחרת קטסטרופה” יש בה מעט מההלצה והרבה מהאמת ההיסטורית. כל אחד במקומו ופינתו היה בטוח, שכשלון בארבע אמות שלו, פירושו, התמוטטות של כל החזית.

הרוב הגדול והמכריע של שבט זה לא בא על תגמולו גם בשיחה נאה, בדברי הוקרה והכרה. זה בכל זאת לא מוציא מכלל חובה ציון המעשים לפרטיהם – תיאורי האנשים, האקלים והסביבה – דברים שהם גלעד, והם כיום בתנאי חיינו במדינה, כסיפורי אגדה.

כן! חוב יש לפרוע! – את זה קראנו לפני זמן קצר בסיפורו של צעיר פלמ"חי, אפיזודה מימי מלחמת השחרור שלנו – – – לאחר מספר ימי קרב, מתיחות ודריכות, מאבק קשה על משלט שעבר מיד ליד, הוא הרגיש את עצמו באפיסת כוחות עד לנפילה. הוא היה מנוער וריק מכל רצון – – – לישון! זה מה שמילא את כל ישותו המפורכת, להירדם – שום דבר אחר לא קיים בעולם, ושום מחיר לא ייקר לשלם בעד זה – – שבי – – כדור בראש – לא חשוב!

והנה הוא פנה בבקשה לחבירו בחפירה שיחליף אותו לשעתיים. ההוא הסכים אם שאף הוא היה עייף מאד.

לאחר שעתיים, כשהחבר ניגש להעירו ומצא אותו שקוע בתרדמה ערבה, לא נשאו לבו להעירו, והוא השאיר אותו עוד לשעתיים. כשהתעורר הביע את תודתו על השעתיים של חסד והבטיח לשלם אותן בהקדם –

והנה מספר הצעיר. לאחר כמה ימים נפל החבר בנופלים – ושעתיים אלה לא נפרעו – זה מדכא אותו – מצפונו מענה אותו – נשאר חוב שלא נפרע! שלא ייפרע לעולם.

קראנו והסקנו מסקנה מסיפור־תום זה – ועוד אחרת קראנו:

(ב) הזכרון אף הוא דהה

פירמה איטלקית של חברת תעופה בניו־יורק ¹, סיפרו העתונים, פירסמה מודעה “מהרו, מהרו! ציוריו של מיכאל אנג’לו, על קירות הקאפלה הסיקסטינית דהים והולכים” – כלום לא הגיעה השעה לצאת ולראות את אוצרות האמנות, ששיני הזמן אינן פוסחות עליהן?

כן! אף דברים ואירועים שבזכרון, צבעם דהה עם השנים – ויש לא לדחות פרעון חובות מסוג אנושי ציבורי כזה.

*

סטינו, בינתיים, תוך כדי סיפורי דברים, לצדי רשות הרבים בשימוש “אמרנו” – “התרשמנו” ויש לחזור כמותנה מראש, לגוף ראשון.

עם הרהורים ברוח זו ישבתי ואמרתי לעצמי בהזדמנות מסויימת רגישה, כך. בלי נדר כשיצוה צור חסדו לחיים, נערוף טל תחיה מאוצר המנוצר של הזכרון, ונחיה את פרשת המסעות, את המיוחדות שבהן שנחרתו כבחרט על לוחות הלב.

בראש וראשונה מופיעים הפרטים הזעירים – – הריח המיוחד של הפחם מהקטר – בנסיעה הראשונה, המהביל והנושף כחולה קצרת – – – הפנס האדום התועה שם בין המסילות בצומת־הפסים – כשהוא מנפנף מרחוק סימנים לפנים מפוייחים – עיני זיקים – המציצות מאשנב חלוד – – הנה הלבנות הבודדות המרצדות במשעולים, ואתם פרצופי אנשים שונים ומשונים – – כל זה מהנסיעה הראשונה לעיירה הקרובה, גילוי העולם המשתרע מאחורי טחנת הרוח – מאז ועד לטיסה מבירת ארגנטינה לצ’ילי מעל לאנדים, כשהריאות נעזרות לנשימה בחמצן שבאוירון.

דומה, שכל אלה: ימים ולילות, אנשים וארצות עומדים בסך, צובאים בתור, ויש רק להושיט את היד, לקחת את הזכרון ולהפעילו מתוך נאמנות לדברים ביסודם ולהעלותם על פני השטח.

זו היא המגמה. פריעת חוב היא מצוה. ואם זו באה לידך אין להחמיצנה.

 

“גילוי־העולם”    🔗

סופרים הירבו לספר על פגישה ראשונה שלהם, הצצה מהאשנב לחוץ, מעבר לתחומם, ו–גילוי העולם.

דומה, שחסד זה ניתן לא רק לסופרים, יחיד סגולה. כל אחד יש לו בבית הגנזים שלו, שעה ראשונה כזו, לפני הנץ השחר, שבה נגלה לו העולם, גילוי בראשית.

ציינו את זה, שבשעה כזו כאילו מקופלות לו לאדם כל הראיות שלו בעתיד.

ביאליק ז“ל היה הראשון אצלנו, שהעלה, שאין אדם זוכה לשתי ראיות. רק אחת ויחידה ניתנת לו, אח”כ מראים לו את הנראה. משלו, כביכול, נותנים לו, “ספיח” קרא לזה.

על מין ראיה ראשונה כזו, שהיא המסד וגם הטפחות מרמז גם הגדול בסופרי אומות־העולם “ראיה זו – אומר שקספיר ב”הסערה" – היא אותו החומר, ממנו חלומות נרקמים, באותה תקופת התרדמה שנקראת חיים"

נכון הוא, שבזמן שהנך “לוקח ביד” את הזכרון בגיל המכובד, עם נטות הצללים, הרי הוא מפעים את הדמיון באלף פרטים. לעתים, הוא – הדמיון – משתלט על האדם, מסלק את המציאות הצידה. מקשט את העבר הרחוק, והופך אותו ל“חלום משולח”, ללא מתג ורסן.

יש, איפוא, צורך להיאבק עם מגמה זו, לשמור על התחומים, לא לחרוג ממסגרת המציאות. במידה שזה ניתן, נשמור על זה בהמשך הדברים.

 

המסע הראשון    🔗

המסע הזה, הראשון לספירה, היה, אמנם, רק הליכה ברגל, וכמעט בתוך תחומה של העיירה, אלא שמתוך חשיבותו בעלילה שבו, בכח ההתרשמות שלו, מהראוי שהוא יהיה ראשון לחשבון החויות. האפרוח בקינו כאילו העלה אבר, הציץ ונתר לרשות זרה.

היה זה טיול לכפר קטן, סמוך, באחת השבתות שבין פסח לעצרת, בשעה של אחרי הצהרים והימים הם ימי זיו בחבל ארץ זו, בשמי תכלת גשמי נדבות, וגן הירק.

איך הגיע הילד בן השמונה־תשע, “הנכד” של הרבי, למבצע זה, לאחרי סעודת שבת? לפסוע פסיעה גסה כזו לכפר של “גוים”, מקום שגם בימי־חול ולגדולים מוכן הוא לפורענות ולפגיעות? ודאי, זה נעשה ותוכנן מראש בהשפעת חבר גדול בשנים ממנו, מלומד ומנוסה בהמצאות והרפתקאות.

בפגישה לפני 6–7 שנים, בלוס־אנג’לס, העלו שני “המשוטטים” פרטי טיול זה, והמשוחח “המסית והמדיח” צמוד למיטה, משותק בחלקו, והדברים נשמעו כאגדה.

לפי התכנית היה עלינו להתחמק מהבית ברגעים הראשונים של שינת הצהרים, שינה בשבת, של ההורים ובני־הבית. כך, שברשותנו היה יום קיץ ארוך, שיש בו “בכדי־שנעשה”, די שהות, לראות, ליהנות מזיו העולם, ולחזור לבית־המדרש, להתישב לפני הגמרא הפתוחה, כאילו שום דבר לא קרה.

לשבחו של חבר זה ייאמר, שהוא היה לא רק בעל מזג סוער, הרפתקן, הוא ניחן גם בדמיון עשיר בעל חלומות בהקיץ, ובחלקם הגדול על רקע של ארץ־ישראל.

לא נטעה אם נקבע שמשהו ממסעות “בנימין־השלישי”, נהייה להליכה דמיונית, לשם חיפושים ותגליות, היה טבוע בכל הטיולים של ילדי־ישראל בדורות הקודמים.

ה“חומש” על גבוריו ועלילותיו, סיפורי “ספר הישר” ו“תרגום־שני”, היוו רקע־יסוד, קורי־אריג למסכת הדמיונות של ילדי־ישראל.

לאמתו של דבר, החל המחוז הנעלם, נתיב־הפלאים, לקסום לילד היהודי, מיד עם כניסתו לרחוב “הגויי”, על יד הנחל, עם גמר “העירוב” של העיירה.

משם החלו לפעמים כבר החיפושים אחרי עשרת־השבטים, “בני־משה” ושבט־אפרים…

במקרה זה שלנו היה, כאמור, החבר שלמה היוזם, המתכנן ומורה הדרך, ואת לבי לקח בזה, שמחוץ לטחנת־הרוח, שהיא גם טחנת־ריחים, מחוץ לגשר שעל הסכר במפלי־מים הרי מקום אתו שם, מעבר מזה של הנחל, מקום שם גדלים עצים ערבי־נחל, שהם בוכים בלילות והם הם, לדעתו, אותו ה“אלון־בכות” שעל קברה של דבורה, מינקת רבקה.

ידע החבר הזה במה לקסום לעצמו ולי. כולנו בילדותנו הרגשנו שמשהו לא סופר פה. קיצרו וכיסו על משהו בכוונה, בכדי לגרות את הדמיון.

הגיעו בעצמכם. הימים ההם ימים קשים, עכורים, ליעקב. זהו הלא מיד אחרי מעשה־שכם. אנו מקימים מזבח, מגיעים ללוז. כל ה“גויים” מהכפרים הסמוכים, מפחדים פחד מות מפני יעקב ובניו, לאחר המבצע הידוע, שאנו בילדותנו היינו מאוד גאים עליו. (לא ניתן את עצמנו למרמס לרגלי כל בן־חמור!) והנה פתאום מודיעים, שמתה דבורה מינקת רבקה. לא שמענו אף פעם שהיתה לה בכלל מינקת, והנה כבר מסופר על מותה וקוברים אותה לא ע“י ה”אהל" של הצדיקים, או ע"י הגדר של מערת המכפלה, כי אם סתם, תחת האלון וקוראים אותו אלון־בכות.

ברור שאם שלמה אומר שזהו, לדעתו, אותו האלון בכות, כדאי וכדאי להגיע אליו.

התכנית בראשיתה היתה ללא דופי. יצאנו את הבית מבלי שאיש הרגיש בכך. בשעת האפס נפגשנו. והמצעד החל.

צועדים שני ילדים בדרך השדות, אחד בבגד משי, מגבעת־שבת של קטיפה על ראשו, וסנדלים חצאים כגומי, לבוש־ילד רבני מובהק. והשני, אף הוא בבגד חסידי ארוך של ארג שחור, ילד “בעל הביתי”. הפנים נלהבים, עינים יוקדות, נוצצות מלהט העשיה, מכל החדש שמסביב, מכל מה שנראה בעין, ויותר מזה ממה שמחכה לנו.

עוברים בתי אכרים בודדים והם כאילו עזובים להפקר בשדות, בצדי הדרך. הבתים הם קורות לבנה קשורות כבעניבה זו בזו. לא טרחו אפילו להוריד את הקליפה הלבנה הרכה, זה, לפיכך, נראה כאילו הם במקום חיותם, מעורים לקרקע וגדלים בשכיבה. צעדנו כמעט בריצה כשעה בערך, והנה אנו נמצאים בכפר. ארוך הוא הרחוב, שבמרכזו כנסיה לבנה קטנה, ובסופו, על שפת הנחל, היא הטחנה.

בחוץ ישבו פה ושם אכרים, ישיבת מנוחה בעישון והסתכלו בתמהון על שני הילדים, שבאחד הכירו מיד את “בן־הראַבין”. לאן הם רצים? יש לשער בשליחות לטחנה, כי הרי בעל הטחנה הוא שמול.

נכון הוא שפנינו היו מועדות לטחנה לנחל לסכר ו–לאלון בכות. אבל שום שליחות לא היתה פה. שליחי עצמנו היינו. הזכרנו, שהטחנה היא כפולת שתים. היא טחנת־מים על סכר בנוי באפיק ומפל־מים מלאכותי מניע גלגל גדול המכוסה ירוקה מסביב. וטחנה זו היא גם טחנת־רוח, לשימוש בימי שפל במים, ולניצול כל רוח מצויה – לזו כנפים על ציר גבוה, שהרוח היא הרוח־החיה שלהן.

אשר לשמואל־שמול, בעל הטחנה, הוא מחסידי בית סבא, אבל בשבת אין לראות אותו, אשתו או בתו בכל שטחי הטחנה. בשבת שולט שם הגוי הזקן הטוחן. הוא לבדו.

התישבנו על הגשר, ולפנינו כל טובו של עולם הבריאה משתרע; המים עד לאופק, הפרות רועות באפר, הסייחים קשורים, הסוסים צוהלים משובע ונחת. עולם רוגע.

חלצנו את הנעלים והתיישבנו להסתכל בטחנה שפעלה היום כטחנת רוח. כנפיה הארוכות נעות על הציר קצובות במשבי הרוח המלטפת כיד אם־טובה.

שמת עין בנקודה, בבורג או מסמר, שעל אחד הקרשים הדקים, מקרשי המשבצות של הכנפים.

הנה היא על ידך. אתה יכֹל לנגוע בה ביד, והנה זה כבר באלכסון, בשיפוע של העליה – והנה, הרם עיניך, הנקודה היא בשיא. ישר עומדות רגע קל הכנפים במרום גבהן ו–מתחילה הירידה, זה מתקרב אליך וחוזר חלילה. זה כיצור חי, קדום – לא תשבע העין!

הצצת גם בפנים הטחנה, והנך רואה את האבנים. ריחים ורכב, השוחקות את הפרודות חטה ודגן, והנה המשפך הגדול, בר מרוסק נשפך בקילוח דק לכלי קיבול. אלה ישובו ויעברו טחינה שניה ושלישית, מהודקת יותר “הדק היטב” – קמח.

שני התיירים שכחו עולם ומלואו, שכחו עיקר שבת וסדר היום. התמכרו לכל אשר מסביב בכל חמשת החושים לספוג, לקבל כל מה שמושיט לך עולם זר, מלא חן וברכת י־ה.

 

אחרית־רעה ובכל זאת…    🔗

לו היינו מסתפקים במה שניתן לנו לראות וליהנות ולא היינו הולכים אחרי שרירות הלב והעינים, היה יכול טיול נפלא זה להיגמר בכי־טוב.

חוזרים בזמן, מנערים ב“פוליש” את אבק הבגדים, מנקים במגבת – זו־מגבת שע"י הכיור! – את הנעלים. מתערבבים עם קהל הילדים. חשכת בין השמשות קולטת אותך – וכל העושר שמור אתך. הס!

אבל – הנה עלתה בדעתו של שלמה, לחבוש את כנף הטחנה בכובע שלו. אומר ועושה. על מסמר שהיה נעוץ באחד מקרשי הכנפים שם את הכובע שלו ואנו עמדנו ועקבנו – לא בלי פחד – אחרי מסע הכובע שלו לחלל.

עמד שלמה והחזיק יד אחת על הראש שלו, בכדי שלא לעמוד תחת כיפת השמים בגילוי ראש, והעינים מורמות למעלה. רגעים – הכובע סיבב את החלל וחזר אלינו, הורדנו אותו ו–שוב נסיון והפעם בצורה הפוכה מצחיקה – וביתר בטחון – ושלמה מנסה להלביש את הכנף גם בבגד שלו – בזריזות זה נעשה – והנה הבגד הארוך, על שוליו, מתנפנף באויר, מתרומם, מתיישר בשיא – תלוי רח"ל, והוא חוזר אלינו. הכל הולך כשורה.

והאלון בכות? מסתבר שאלה רחוקים מרחק רב מהטחנה, ויש לבוא במיוחד לשם זה. נעשה את זה אולי אפילו בשבת הבאה. זאת הפעם לא נספיק.

הכל, כאמור, הלך בכי־טוב, לולא – – לולא השיאני יצרי לנסות לחבוש את הטחנה גם ב“כובע־ישועה”, מגבעת־הקטיפה שלי. של שבת.

נדחפתי כאילו בכח פנימי, ברצון להתפרק, וזאת לפני הפרידה ממקום זה, שכל טובו העביר לפנינו. עומדים אנו ומסתכלים – הכנף מתרוממת לאט לאט – הפעם באטיות מפליאה במקצת – ושבות…

ואהה! הכנפים עמדו מנוע. ברגע הראשון לא תפסנו את הענין… עברו כמה רגעים והדבר היה ברור לנו בכל חרדתו.

נבהלים עמדנו, מורמי־ראש למעלה. יד אחת שלי מאהילה על הראש לכיסוי – ושנינו אובדי עצה. שלמה מתרוצץ ממקום למקום להחיש עזרה בהורדת המגבעת – הוא רץ לטחנה. לא הספיקה לו ידיעת ה“גוייש” שלו להסביר לטוחן הזקן, שהסתובב, כולו לובן, מאבק־הקמח בפנים, בכוכים השונים, את גודל האסון שקרנו, שבא עלינו כחתף, ואני הלא בנו של ה“רבין” – הידים שלו ביטאו את הרעיון – אנא! הושיעה נא!

הטוחן, הסתכל, צחק במקטורן שבפיו הריק ואמר שבעזרת א־ל אלקי הרוחות הרי תפח הרוח מחר בכנפי הטחנה בערך בשעה עשר, ואולי בחצות היום, אז תחזור המגבעת בשלום, לא יאונה לה כל רע – הוא יורידנה וימסור אותה לשמול. חיווה את דעתו והסתלק.

בכחות עצמנו לנסות לעשות מה שהוא? “לקושש” אבנים לקלוע בה, אולי נפילה? לא היה לנו אימון בכך. ומחוץ לזה – הרי שבת היום!

שלמה ראה את עצמו אחראי במידה ידועה למצב הטרגי הזה, כי הוא הרי היה הראשון בהמצאה זו. ואני? אין בידי להאשימו. דמעות נגרו מעיני – נאלמתי דומיה כולי אומר “איך אעלה אל אבי, ומגבעת הקטיפה אין עמדי”.

בינתים – בין השמשות. עכשיו נכנסים כבר שם לתפלת מנחה, אבא שלו ושלי כבר עמדו על העדרנו ומחפשים ואולי גם דואגים. יש לשקול את המצב שנוצר. לחכות עד שתחשך יש סכנה לעבור את הכפר בחשכה. שעה זו רגילים אלה לשבת בצוותא בשירה. ספק רב אם יתנו לנו לעבור בשלום.

מוטב איפוא למהר ולרוץ. שלמה סידר לי מהממחטה כיסוי על הראש – עמדנו שנינו על שפת הנחל להתפלל “מנחה”.

“מנחה” היתה זו? – תפילת “תשליך” היתה זו: נענשנו כצדיקים גמורים בו במקום. גמרנו את התפלה ואנו חוזרים הביתה. היה, אמנם, נסיון לשסות בנו את הכלבים אבל עברנו בשלום (“לא תקום פעמים צרה”!).

איך הקבילו את פנינו כשהגענו לתפילת “מעריב”… מה אמרנו – במה נענשנו וכו', כל זה לא נוגע לענין של המסע, הוא לא נפגע על אף כל מה שהיה כרוך בו. המראות של אותו היום נחרתו עמוק על לוח הלב.

על שפת נחל צנוע וקטן זה ראה וספג הילד מראות מה שלא ראה על הים ועל יד אשדות “הניאגארה” שעשה במחיצתם יומיים.

ביום השבת ההוא, יום ההתוודעות הראשונה “עם העולם”, קנו שביתה תכלת שמים ומים, אור וצל, צבעים ומנגינות ו־ריחות… של כליות חטה ודגן. ריחות! “לשון המראות” קוראים המשוררים לרגשות אלה, אולי!

עולם מלא שכן בי עם טל־ילדות בהצצה ראשונה זו, והלב מעלה אותו בהמיה, בשעות של חסד…

(יוני, 1959)

 

השוק הישן    🔗

י. ל. פרץ ידע את סוד שיחו בלילות קודרים ונוגים, שמע את מנגינת העצב שלו בנעימה רומנטית עדינה. הישוב היהודי, ההמוני הצפוף בלבוב, יודע פרק שירה זה במסכת חייו העלובים בפחות רומנטיות מיסטית.

זו היא, אגב, תופעה כללית בכל הכרכים של ארצות הגויים, שהשוק לממכר “נושנות” – הוא ברובע היהודים. קשה לדעת מי קדם למי, אם בכוונה הוכן במחנה ישראל ביוב זה לכל מה שפולטת העיר המכובדת, או אולי ראו היהודים את עצמם אנוסים לנוע לשם, לאחר שנדחקו מכל ענפי המסחר השוכנים כבוד בטבור העיר. אם כה ואם כה – עובדה היא, שענף זה הוא בידי יהודים – הם המפתחים אותו וחיי מאות משפחות – עליו.

בלב העיר, בטבורה של לבוב, עומד התיאטרון העירוני, תפארת בירת גליציה המזרחית וגאונה. ברחבות נפש עד־כדי יהירות, משתרע בנין זה לאורך שני רובעים, ושם הוא הגבול בין מרכז העיר לרובע היהודי. משם ולמטה מתחיל “שטח המנדט” היהודי – השוק לממכר גרוטאות. שם גם בתי־הכנסת, הקדשים, בתי תלמוד תורה, הסמטאות – צרות ואפלות. כאן מושב בני ישראל – גושן.

ישנם חוקים ונמוסים ידועים שכוחם יפה עד לגבול זה, עד לרובע היהודים, משם – “מסכת דרך־ארץ” אחרת. דבר זה יודעים לא רק השוטרים והמפקחים, גובי המסים והשוערים, אלא גם מכונות הניקוי וההרבצה, אוספי האשפות ומכבדי המדרכות. באים מרחוב לגיונוב, עושים את הסיבוב מסביב לתיאטרון וחוזרים חלילה.

הנה השוק: שורות של חנויות עץ רעועות, כעין סוכות בעיירה קטנה העשויות מחומרים וכלים שונים שאינם מתאחים. חנויות אלו עומדות צפופות ולחוצות זו לזו בקירות משותפים ו“בעזרת אחים” הדדית.

שורר שלום גם בין בעלי החנויות, סוחרי הישנות. יד הגורל הקשה איחדה וליכדה אותם. כל מה שפולטת העיר החשובה מגיע הנה. ישן זה שהוצא, משמש גם כקנה מדה למה שמתרחש שם אצל ה’בעלי־בתים' החשובים. הנה נברשות הדורות שהאירו פעם אולמות מפוארים ושפכו מאורם וזיום על זוגות רוקדים־אוהבים. כיום – הפכו לאינוואלידים ע"י אובדן רגל או ראש ויצאו לדימוס באמצעותו ובתיווכו של יהודי זה, שהופיע בבוקר סגריר אחד והכריז על נכונותו לאסוף פליטי חיים אלה ולצרור אותם בצרור חיים חדשים בין היורדים, בין “מי שהיו”.

וכאן, מכנסיים ומגפיים של קצינים ומעילים של גיניראלים, ספרים ללא התחלה וסוף, תווי נגינה, סימפוניות בלתי גמורות, קביים לקיטע וכסיות עור לגידם; צילינדר מראשו של מי שהיה, אולי, מיניסטר במלכות אוסטריה; כינור שאינו מכנר; שעונים מתקתקים בחלל הזמן בלי לוחות־ספרות – שושביני הכליון. כל אלה, ה“יורדים”, כונסו יחד, סודרו בידים נאמנות ע"י סוחרים יהודים, המטפלים בהם, כאילו מתוך שתוף בצער, הבנה עמוקה למצב. יש אולי גם כאן רגש של ברית גורל הדדית.

בסביבה זו נמצאים רוב בתי־הכנסת. כל בית שלישי הוא “שטיבל” הנושא את שמו של רבי אחר. המטפלים בגרוטאות הם ברובם “חובשי” הבתים הללו. שליחיהם ובאי כוחם מחזרים עכשיו בחצרות ומכנסים אספות. את שעות הבוקר מבלים יהודים אלה בבתי־הכנסת. ישבו גם על־יד בקבוק יי“ש קטן ושתו תיקון לעילוי נשמת מנוח, או ליום הלולא של צדיק ז”ל. עם גמר התפילה, כשהזן ומפרנס קיבל את שלו במלואו, יוצאים לשוק והאשת־חיל חוזרת להיות עקרת הבית ואם הבנים היושבים עכשו ולומדים, ועוד מעט ויבואו לארוחת הצהריים.

על־יד הערימות רוחשים אנשים חיים כנמלים. מחטטים, קונים ומוכרים. הנהו צנור השפעה לקיום מאות משפחות.

וגם עליו הונפה כבר היד לקצץ ולגדע.

 

“וואל־סטריט”    🔗

“וואל סטריט” שבלבוב – זהו רחוב סטניסלב הצר והקטן. זוהי הבורסה. ואנשי הבורסה שבכאן אינם כחבריהם למקצוע שם, שלבם כוסה חלב ושומן־בטנם בין שיניהם. הבורסאים ושולטי השער ברחוב סטניסלב הם יהודים מרודים, השוחרים לטרף, לחם חוק לאשה וטף.

כאן הנך מוצא יהודים מכל הסוגים, חרדים וחפשים, תושבים ואורחים, זקנים וצעירים, את כולם אספו הנה המצוקה והמחסור.

המונים צובאים במבואות החצרות, בשערי בתי המלון החשודים לדברים שבצנעה. מהלכים, מטיילים, מדיינים ומתווכחים.

ברחוב זה נמצאים גם בתי האוכל הזולים, המוכרים דגים מלוחים שמנים, גלדי שומן, קורקבנים ב־5–10 פרוטות. “מזללות” אלו משמשות גם כמקלט ליהודים אלה, סרסורים לדבר עבירה, מקח וממכר בדברים אסורים.

אם תשאל יהודי כזה: “כמה אפשר לקבל היום בלירה?” יענה לך: “ששה חדשי מאסר מלבד דמי ענושים”. זוהי התשובה הרשמית שלו. אבל – – – יהודי זה לא הועמד כאן לשם תשובות רשמיות, גם לא לשם שמירה על חוקים בל יחיו בהם – שלא יפגעו ח"ו. העונש הוא, כידוע, בעד זה שנתפשים. אסור להיות נתפש. מאות יהודים סוחרים ומוכרים בכל אלה האסורים ודוקא ברחוב זה הנמצא בשכנותה של תחנת המשטרה המרכזית. כאן מכריזים על השער. קובעים מחיר למטבע זו או אחרת, יודעים מה עולה ומה יורד. כאן הוא הדופק. הכיסים – ריקים. יש רק פנקס קטן ועפרון. הכל נעשה בעל־פה. קבלת קנין אגב שיחה, נדנוד ראש ורישום – זה מספיק.

הרחוב מלא אנשים ו – רצים. פוסעים פסיעות גסות הלוך ושוב, נתקלים זה בזה כעכברים במלכודת, מריחים, מחליפים רמז וממשיכים. הנה שם, הגיחו השוטרים. אמנם, הם לא ימצאו שום דבר בכיסים, שם הכל בסדר – אבל ביכולתם של שומרי החוק לגבות זהוב מכל אחד העומד כאן עמידת קבע ומשוחח עם חברו. אדם עומד לו ברחוב זה ומשוחח עם חברו – סימן שהוא סוחר ומוכר, ובכן… זהוב!

המשקפים שלי גילו את סוד הנכר שבי. רבים עמדו מיד על כך. חזקה היא, איפוא, שבכיסי שמור צרור כסף־חוץ. והנני נשאל, תוך ריצה ולחישה, ע"י שניים שהעמידו פני מלווים.

– “הפאניע רוצה למכור דולרים, פונטים לייאים?”

– “לא! אינני מוכר!”

– “הפאניע רוצה לקנות?”

– “לא! אינני קונה!”

– “אל יפחד, כי יהודי הוא המדבר, יהודים אחים אנחנו”.

– “אבל לא. אינני קונה ואינני מוכר”.

במבט של ביטול נפטרו ממני: ובכן למה מסתובב כאן בן־אדם כזה? וכבר נטפלו לעובר אחר שנזדמן במקום. בינתיים הופיע השוטר ויהודי “וואל סטריט” פוסעים פסיעות גסות. רצים מבוהלים, שוחרים לטרף – לחם חוק לאשה ולילדים בבית.

 

יהודים להכעיס    🔗

לא! היהדות איננה כאן כסלתניות־משומרות קצוצות ראש, חבושות בקופסאות. בכדי חנטו חנטיא. מוקדם לדבר עליה כעל נחלת העבר ולעשותה נושא למחקרים מדעיים; אין היא עדיין ענין למסה בצירוף תמונות מן הטיפוסים האקסוטיים של “יהודי המזרח”.

יש כאן, בפולין הקטנה, ובחלק גדול של פולין הקונגרסאית – יהדות חרדית חיה, תוססת בתוכה פנימה ומכה גלים בחוץ. אברים חיים מגוף נפגע, אמנם, אך בלתי מרוסק. עוד כוחו אתו. יש יהדות שאינה בועטת בגיטו, מקדשת לעצמה מחנה ישראל ושומרת עליו שיהיה קדוש. יש יהדות גדולה השומרת על מטבע חייה, חרדה על מסגרת הווי ומסורת שלה. יש יהדות שאינה נשאת כחטוטרת על גבו של הגיבן; יהדות לתיאבון ויהודים להכעיס.

את רחובות הכרך המרכזיים, חוצים ביום חול בשעות הבוקר המוקדמות, יהודים למאות, בעלי הפיאות והזקנים המגודלים. אלה החובשים את הכובעים הקטנים בעלי המצחיות המיוחדות, ותיק־הטלית־ותפילין הגדול תחת זרועם. בשבת ובחג מופיעים יהודים אלה חבושי שטריימליך, לבושי משי וקטיפה. ירושלים, טבריה וצפת גם יחד.

יהודים זקנים? לא! הולכים שנים־שלושה דורות ביחד – סבא, אבא, נכד. ילדים בעלי לחיים עגולות־מסמיקות־ורודות – צועדים קוממיות. יהודים אלה אינם מבריחים את עצמם ואת יהדותם. אין הם אורחים כאן. כל ההצעות לאקספורט, בסיטונות ולאחדים, למושבות הציר הצפוני או הדרומי, אינן נוגעות להם ולהרגשתם כאן, אינן פוגעות בחיי הרוח והאמונה שלהם. – ואם יש צורך בהוכחה נוספת להתערותו של היהודי הפולני בגלותו, לשורשים העמוקים שהכה כאן, הרי יכולה הרגשה אינטואיטיבית זו, הנובעת מקשרים נפשיים עמוקים, לשמש כמאה תעודות היסטוריות על קדמות הישוב היהודי בפולין על קשריו וכו'.

ברכבת מתפללים יהודים במנין, ויש ובתחנות מופיעים פתאום המונים המלווים את הרבי הנפרד מהם לאחר שבילה אתם שבת או שבתות, מתוך שמחה וחדוה כללית בעיירה. לעתים קרובות שומעים גם קול שירה וזמרה עם הפרידה.

והשלטון, השוטר זעום העיניים? הם יודעים שזהו כוח בבחירות ובהלואה פנימית, בדעת ציבור וביכולת של התרעה – וסובלים אותו. משלימים וסובלים.

על נסיעת הרבי מגור מקבלים מנהלי התחנות ידיעה מוקדמת. מראש הוכן גם בתחנת ווארשה סולם קטן כדי להקל על הרבי הזקן את הירידה מקרון הרכבת.

אכן, גם אם הדבר הוא לצנינים בעיני מי שהוא – ישנה יהדות לתיאבון ויהודים בפרהסיה, עד כי להכעיס.

כה לחי!

(סיון, תרצ"א)