(א) בצל הציונים הקדושים    🔗

הציונים מלבינים בנקודות קפואות עגולות, מבין שרשרת ההרים הגבנוניים מתגלים ונחבאים חליפות בכחלות הנוף.

כמו עצמון, הר ההרים בגליל השוכן מימין, נשקף הבנין ממירון על כיפותיו עם העליה להרי כנען.

מצד אחד מבהיקה העין התכולה של הכנרת, ושם, באופק ממול, מתוחים קווי החומה, מזדקרים ומרצדים עם הסיבובים, עולים ויורדים.

בר יוחאי הוא עוד היום, בימי השפל, אזרח הכבוד של ארץ הגליל העליון, פטרונה ושליטה.

העם משח אותו “בשמן ששון מחבריו”, הקנה לו שביתה בצלע ההרים, הביא אותו ואת בנו אל כוכים טמונים והוא מאפיל בזהרו על כל חבריו הזרועים שם בין הסלעים: ר' יהושע, ר' שמעון בן חלפתא, ר' חייא, ר' נחוניא בן הקנה, יוסי בן יועזר.

אף הוא, בן בארי, הראשון לשנים־עשר חוזי־יה, בעל החזון של הגאולה החדשה, אף הוא לא כבש את הדורות כמוהו, כבר יוחאי.

דומה, שעוד היום הולכים ונשזרים חוטי המסתורין מסביב לשמו, רקמת האגדה לא פסקה. שנה־שנה מוסיף העם להביא חוטי כיסופין והערצה לו ול“אדוננו ר' שמעון בר יוחאי”. צפת. כואבת היא את כאב דלדולה, היא כולה צער על שפלותה, על בניה הצעירים שיצאוה.

היא מתרוצצת כשבויה במחנה ההסגר ברצועה צרה שלה, אבל לבה עליה וגם עליו, על בר יוחאי ועל בנו. כי “הוא” כ"כ בודד שם במועדיו, בשנים האחרונות בין זרים ונכרים.

סו“ס אין הוא רגיל בכך, שנים ישנו למראשותיו זקנים והגו בתורתו: זמר, תיקונים, אדרא רבה וזוטא, פרקי תהלים ופרקי זמרה, שירים ופזמונים של חכמים ספרדים ומקובלים אשכנזים בערבי ר”ח, בעת עצירת גשמים, ועל כל צרה שלא תבוא היו נפתחים שערי מירון לרווחה, באו “מנינים” מירושלים הרחוקה ומטבריה הסמוכה.

אמנם, השכינה לא זזה מן הכותל, ור' מאיר בעל הנס, על כיפא דימא דטבריה אף הוא נענה לתפילות ישראל, אבל למוניטין של מירון אין תמורה וחילופין.

יש בה מקדושת הכותל, מהרחמים של קבל רחל אמנו בדרך אפרתה ומקסם הפלא של “בעל הנס” גם יחד.

דורות המו השבילים דרך עין־זיתים והררי מירון מרוב אורחים ומבקרים, דורות היתה צפת הצירות הראשית של הבירה – מירון. כמובן, אשרי לו למי שזכה לעלות ולהשתטח על קברו של בר־יוחאי, אשריהו וטוב לו לזה שזכה לשפוך את מרי שיחו על נגעי לבבו ישר לאבני ציון הקדושות. ההוא בוודאי מובטח לו שתפילתו לא תשוב ריקם, אבל מה יעשה אדם מישראל והוא במרחקים וצרות הלב הרחיבו: צער גידול בנים, מלחמה על לחם לפי הטף, בריאות הגוף ושעבוד מלכויות. הרי מעבירים את הבקשה כתובה על “פתקא” בצירוף פדיון־נפש והוצאות לשמן להדלקה, וגם זה מגיע לשערי הרחמים שלא ננעלו. צפת כואבת את כאב ירידתה היא ולבה עליה דוי “עליו” ועל בנו, השבויים בנכר “שם”.

שנים שמר על הציונים ה“שיך” במקום, דורות היה המקום קדוש בעיני הערבים. חולים הובאו לריפוי, נשי “שיכ”ים רעולות פנים שלחו מתנות ובקשות להיפקד. לא פעם הובאה ע"י “שיך” פלוני אלמוני גם הסוסה האהובה שחלתה ומרחו את פניה בסיד הקירות של הציון הקדוש. כיום הכל חולל, השיך נהרג, הבנין נהרס בהרבה. יד הכפירה גברה.

בוקר בוקר שולחים בני צפת מבטי געגועים שמה – – – לשבויים.

 

(ב) העוני בצפת    🔗

צפת מחולקה לשתים, אחת זו שבעיר העתיקה, במורד, בסמטאות המתפתלות ואובדות בתוך עצמן, בתוך חצרות מפולשות, מבוכים שונים, ואחרת היא זו שלמעלה, ב“אירופה”. זו, ראשיתה כיום בנין “הדסה” ואחריתה בנין הדואר.

שתי ערים, שני עולמות שונים רחוקים זה מזה. שתי ערי צפת ישנן, כדברי המושלים: צפת בצפת עשויה.

בעיר העתיקה. חבויים סתורים מעין רואים שם החיים. בתי הכנסת סגורים על מסגר. מהם יש שנפתחים לתפילת שבת ומהם בבית הכנסת של “מהר”י הלבן" הסגור, על כל חמודותיו שבאגדה ובמציאות, על מסגר.

הוא שידע מתוך הרמת יד אחת להפוך מאות תרנגולים בעלי צבעים שונים ללבנים, ולהסיר ע“י זה את רוע הגזירה של ה”ביק" המטורף על יהודי צפת, שיביאו לו מאות תרנגולים בעלי צבע לבן כולם, איש מופת זה נבצרה ממנו כיום להחזיק בכנפי “מנין” יהודים שיבואו בבוקר לבית מדרשו להתפלל.

בעיר העתיקה. אי שם יושב סנדלר ומטליא נעל ישנה שהפרוץ מרובה בה על העומד. הוא הסנדלר עושה את מלאכתו באמונה ובשקט, מראהו כמראה סופר “סתם” לא כסנדלר מטליא. הנה שם פחח ספרדי. מתקן הוא צנור של כיור, מכסה של קומקום, יוצק עופרת על פמוטי שבת. מוקף הוא ערמות פחים שהעלו חלודה, אי שם נוצצים שיירי פח חדש. הוא יושב כמכהן בקודש.

יש שם גם חיט ואופה, רפד ורצען, יש חנויות שריח בשמים נודף מהן. כולם עושים את מלאכתם כאילו “לשם מצוה” כדי לצאת ידי חובת “ששת ימים תעשה מלאכתך”.

מכיון שזוהי חובת־גברא הרי הם עושים דבר זה במידה מצומצמת “כדי חיינו”.

החיים בעיר העתיקה הם בחשבון והיחידה הכספית לחשבון החיים שם היא – מיל אחד.

נראה כולנו בנחמת צפת ובבנינה! הנה לפני עיני הדו“ח של ההכנסה וההוצאה בשני בתי כנסת מפוארים, זה של מהר”י אבוהב בעל “מנורת המאור” והשני של האר"י הקדוש ברשותם של אחינו הספרדים.

שניהם תלויים על קיר המערב גלויים לעין כל. שם נודרים שבעה מיל, תורמים שלושה ו“נתקבל מאורח נדבת ידו 2 מיל”.

ההוצאה היא ג“כ: ששה מא”י שמן למאור, 3 מא“י חבל לדלי, 1 מא”י פתילים להדלקה ועודף ההכנסה על ההוצאה היא “83 מא”י שמורים אצל הגבאי כמר… הי“ו”.

יאה היא העניות בעיר העתיקה של האר“י הקדוש. היא כאילו קדשה לה את הסיגוף לשמו. היא צמה שובבי”ם ת"ת, שני וחמישי ויחידים מקפידים גם על צורת תענית משבוע לשבוע.

הקיבה של רוב תושבי העיר העתיקה היא בעלת משמעת וחינוך טוב. היא תובעת בעיקר סעודת־מצוה, סעודה לכבוד שבת וחג.

בכל ימות השבוע היא מצומקה ומכווצה, מקבלת באהבה כל מה שהשושבינים, הפה והגרון, ממציאים לה: חופן זיתים ירוקים, צנון עם מעט שמן שומשומין, כל מתת ירצה לה והיא שותקת.

לפני לגימת מים קרים מברכים בכוונה רבה ברכת “שהכל”. מזמן לזמן מזכה זקן אחד את חברו בהרחת עשבים בעלי ריח טוב ומברכים גם עליהם “בורא עשבי בשמים”. יש הנאה סו"ס גם מריחות.

בבגד אטלס ובשביס משי צועד העוני ברחובות העיר עקב בצד אגודל בנעלי בית נעולות על פוזמקאות לבנים. הוא מולך שם בכיפה מתוך אצילות.

החצרות מסוידות בסיד כחול ובין אבן לאבן מבהיק קו כחול בהיר – סיד ההיכל.

הנה באה לנגדי, בתעיות שלי בשבילים לא דרך שם, אשה זקנה, ספרדיה. השעה היא שעה שתים־עשרה, יום ששי, והיא וחדרה הנשקף לגיא ולעמק והעיקר לקברות צדיקים – אומרים שבת. על מכסה של קופסת קרטון היא הוציאה את קצת האשפה שצברה בחדרה עם כיבוד קפדני, שני זנבי בצל צעיר, גרגירי זיתים אחדים, פירורי פיתא וקצת אבק. הנה כזו היא אשפת עוני, שיירי שולחן דלות.

עם חשכה נדלקים רבואות כוכבים בשמים הכחולים שם מכחול, ובמורד הודלקה מנורת הנפט בפנס הצבורי בפרשת רחובות.

רוח העמקים מטלטלת אותו ושביב אורו הזעום טלטלת שעמום. קשה לו לפנס זה להאיר לעצמו את חשכתו הוא, בה הוא עלוט. עוד ישנם שרידי תום קדומים בעיר זו בחיי אנשיה, בהליכות ביתם. עוד ישנם אודים מוצלים מאשו של הזמן.

אלו שיודעים להאצל ממאור פניו של העבר ימהרו לצפת.

ימהרו כל עוד לא צללו למעמקי ביריא – עין זיתים ומירון הצלילים האחרונים של תפילת ערבית נוגה וטהורה זו.

 

(ג) אהרן גברילוב    🔗

לא בדוי הוא השם המיוחס לדמות זו שחברי ואני גילינו בצפת בביקור שלנו בשבת בבית הכנסת לספרדים של האר"י הקדוש.

שנים הם, כידוע, בתי הכנסת של האר“י בצפת, אחד לאשכנזים והשני לספרדים. הראשון שימש לו להאר”י לפי המסורת לבית מדרש ולימוד נגלה.

בבית כנסת זה היה ה“בית יוסף” הלמדן שבחבורה, האר"י המקובל, בעל האלשיך – המגיד והמוכיח, ובעל “ספר החרדים” – השמש.

השני, הנשקף לשרשרת ההרים והעמקים עמוסי קברים וסודות, שימש לו למקום תפלה והתבודדות. “חקל־תפוחין־קדישין”.

שמורה עוד פנה זו, בה התיחד עם עולמות רז, “היכלי נוגה” ו“קרני צפור”, שם נגלו אליו הני “צפרין קדישין”, כ"ב אותיות התורה, התרפקו עליו, המו ולחשו לו סתרי תורת אמת.

בשעה תשע, בשבת בבוקר כבר התפזרו המתפללים והבית עמד ריק. על יד ארון הקודש עמדה גויה צנומה עטופה מעל לראשה טלית והטלטלה בקצב נמרץ, שנים לפניה ולאחריה ושנים לצדדיה.

על רקע מיסתורי זה, בסביבה ספוגה למחצה סוד וחורבן היתה בדמות עטויה זו רמז לדבר מה קדום נשכח ואבוד.

הוא פתח בשיחה לשם התודעות, בהגישו לנו סידורים, והצטדק בשפה עברית המצלצלת כרוסית על זה שבשעה מוקדמת כזו כבר גמרו את התפלה.

“כך הוא הזמן, מה לעשות?”

הוא רק כחצי שנה כאן. מתגורר בסביבת ביהכנ“ס זה, קיבל מהשמש את המפתח. במוקדם הוא פותח את שערי ביהכנ”ס, מבלה שם שעות ארוכות ודואג לסגירתו.

“שערי בית כנסת כשהם פתוחים נמצא תמיד מי שבא בהם להתפלל, מה לעשות”?

הוא אינו מחכה לשאלות. הוא בעצמו מספר, לאחר שהוברר לו שאנו שומעים גם רוסית הוא מתבל כבר את השיחה במלים רוסיות.

הוא מקוקז, עלה ברגל בדרך ההרים והמדברות לא“י מיד לאחר המלחמה. כל המשפחה עוד שם. עד לפני שמונה עשרה שנים היה מקבל מהמשפחה בכל שנה כמעט מכתב. עכשיו לא מרשה בוודאי ה”סובטסקי רז’ים". לא כותבים לו, “בוודאי מתו כבר כולם. מה לעשות”?

ושמו אהרן גברילוב, “רוסקי טשילוביק”. הגלימה העליונה שלו היא של איש הישוב הישן מילידי הארץ. הגלימה התחתונה היא של נזיר רוסי, מאותם שפוגשים במגרש הרוסי ברובע הארמני בירושלים.

פניו כפני האכרים מהגרים של סג’רה ויסוד המעלה. השער ערמוני. תערובת של תשחורת ושיבה. פיאות הראש והזקן דומות יותר לתלתלי כומר מאשר לחתומי זקן יהודי חרד. יגון יהודי בעינים ובת צחוק של גוי כפרי רוסי על הפנים הנקובים ומכוסים כתמים.

הוא לאמתו של דבר תושב קבוע בירושלים בעיר העתיקה, הנה הוא בא להשתטח על קברי הצדיקים, אבל בינתים התפרסם החוק שיש צורך בתעודות מסע והוא החליט שגם צפת היא סו"ס עיר הקודש והוא נשאר, מה לעשות?

יהיה שלום ויבטלו את ה“זאקאז” הזה ויחזור.

יש עבודה ב“ה גם כאן. הוא טייח, חבר ההסתדרות כבר הרבה שנים, יודעים אותו כל ה”טשינובניקים" של ההסתדרות.

עבודה הוא מחפש בעיקר בערים הקדושות.

התגורר בחברון, תיקן תנורים, סייד חצרות, השתטח על הקברים והתפלל הרבה, חזר לירושלים ואחר כך יצא לטבריה. ה“טאוואריש” של ההסתדרות מכיר אותו היטב, הוא משלם את המסים כמו שצריך, מה לעשות?

הוא אף פעם לא מפחד מפני הרשעים הערבים, יותר מפעם אחת לא מתים, פחות מפעם אחת גם כן אי אפשר, הכל אחת.

אוירה של צפת הוא טוב והאנשים “בלאגורודניע”. הוא גם אצל האשכנזים וגם אצל הספרדים אח בין אחים. יש לו כאן מקום טוב מאוד לישון, מחדרו רואים את כל הציונים “כמו על כף היד”, אוכל הוא יודע להכין בעצמו וטוב ככה.

הוא ישב עד שלא יצטרכו לתעודות, ישב קצת בטבריה, יעבור קצת על יד הקבר של רבי מאיר “טשודוטבוריץ” ויחזור לירושלים.

הוא נותן לנו להתפלל והוא שוב מליט את פניו ומתנועע בקצב נמרץ שנים לפניו ולאחריו ושנים לצדדים.

למחרת היום במירון הוא היה לבוש בגדי שבת ופניו פני להבות. הוא התבלט במעגל בריקודו מסביב למדורה “אדוננו בר יוחאי”.

שמח לקראתי כלקראת מכר ומודע משכבר, הכניס אותי לעיגול ולאחר איזה רגעים קרא את הקהל ברוסית “לגמור כבר עם רבי שמעון” וללכת לר' יצחק נפחא ולר' יוחנן הסנדלר.

הוא הלך בראש ודיבר כל הזמן בשבחם של אלו:

“סנדלר ונפח פשוט ו”ספרבידליבים" כאלה".

בין האחרונים שעזבו את המקום היה גברילוב.

“יש רצון להשאר תמיד כאן על ידם”.

מרחוק שלח להם תפלה וברכות במועל יד ובעינים עצומות:

נפלא – – טוב – מה לעשות?

 

(ד) מומחים לצפת    🔗

יחידי־סגולה ישנם בצפת היודעים לרצות את אבניה החלקות כשיש והנוצצות כצור, ולחונן אותה בימי שפלותה אלה.

בעיר העתיקה, במבוכי המורדות, למעלה, באיזור “אירופה” ישנם יחידים, שנשבעו אמונים לעיר זו, לסעדה ולתמכה. אלה, שומרים מתוך חרדת קודש, על הבלה ונשימתה של זו, מהימים ההם, ימי הזוהר, שלא יפוגו.

הישישים בבתי הכנסיות מכוונים את פניהם ולבם בוקר בוקר למקומות הקדושים המקיפים אותם ומתפללים על ביאת ינון, שמכנף הארץ ישמעו זמירותיו, כידוע ליודעי חן.

אלה הזקנים משננים לעצמם ולאחרים אמרי הלל ושבח על עיר זו, הנושאת את כיסופי הגאולה לכל הדורות.

זה הלא ידוע, אומר לי ישיש אחד מחסידי צאנז, מה שמובא ב“חסד לאברהם”, שכל הדר בצפת יש לו יתרון על כל שאר ערי ארץ־ישראל, באשר בצפת הוא יכול להשיג עומקה של תורה וסודותיה.

כאן, בסימטאות אלה, מוסיף השני, היה פעם כרך גדול, כמו שמובא בשבחי האר“י “קרוב לשלש מאות רבנים גדולים, י”ח ישיבות, עשרים ואחד בתי כנסיות, ובתוכם קרוב לארבע מאות ילדים ועליהם מאה מלמדים”, כאן “פרחה הגפן הנצו הרימונים”. אלה שומרים על החומות והאוזן הדרוכה מקשיבה בוקר וערב אם לא נשמעים מההרים רגלי המבשר משמיע ישועות.

אבל לא רק זקנים אלה. אישי צפת, בעלי הגלימות הצבעוניות, שומרים לה אמונים.

לא מעטים הם גם מבעלי החולצות הכחולות “הני גלילאי”, מקבוצות הגליל העליון הקרובות, המעורים בה בצפת, בנפשם. אלה העמלים עם הארץ בתלם, רפת ולול, גם אלה כואבים את כאב שפלות בירת הגליל העליון.

בערבי שבתות ומועד, הם עולים במכוניות־משא ובעמידה לצפת לפקוד אותה, כך מבקרים בנים אם זקנה גלמודה.

אלה הם מהראשונים בהקמת חומה וגדר. אלה ששים לקראת כל יסוד מוסד ההולך ונוסף בסביבות הגליל בהרים או בעמקים. יפכו שם חיים בריאים צעירים. יגיע הד הבשורה גם לה, לצפת.

בני גליל אלה, מהם בעלי ראש שיבה, חגורים עכשיו אבנטי כדורים ובידיהם המיובלות רובים. הם מוכנים להגן עליה בנפשם. ובצפת גופה ישנם עוד שנים שלשה “בעלי כשרון” לצפת, כמו שכתבו המליצים, “מופלא ומופלג”.

פעם כרתו אלה אתה ברית אירושין, והם נשארו כנציגים קבועים תמידיים שלה, “אמבסדורים”, לאהבה ולחוננה.

האחד, בן צפת הוא. הוא לא זכה במסירות זו מן ההפקר, טפוחת דורות היא לו. חן המקום מורשה היא לו. הוא הוא הגשר בין העולם החולף, צפת העתיקה, ובין זו העולה, הגדלה. בו, בתוכו, נפגשים שני דורות, והוא הוא הפרנס של צפת.

מתגאים בו הזקנים. איך הוא מיטיב לתבוע מאת השלטונות ובאנגלית את עלבונה של צפת שלהם, ומחשיבים אותו בני הדור הצעיר. זו היא מזיגה של שטריימל ועברית טובה, פקחות של תלמיד־חכם ובחינה מודרנית של ערכים.

עכשיו לא ימי כוללות, חלוקה, הקדש מירון וישיבת רדב"ז.

יש כנסת ישראל במסגרת ארגונית. יש משמעת לאומית, יש כתבות ויש לדעת לתבוע פעולות לרווחתה ולישועתה של צפת.

השני, עם סנור הרופאים הוא מטייל לו להנאתו בשטח המוסגר, מעיר, מעורר, מחליף דברים עם הבאים לקראתו, הזקנים מרימים את הכובע, דוקטור שאני, וצעירים מביעים חבה ידידותית. הוא מתרעם מדוע לא פינו את האבנים האלה, “תשלחו את החמר, המפקח על שירות הנקיון, ויקושש מיד את הקש, בעוד שעה יש ישיבה בשאלת הבטחון. יש מועצה לחלוקת הסכום הזעום שנועד לעזרה סוציאלית”. והטיליפון מטלפן מאילת השחר ומכפר גלעדי ובכיסו תכניות למשוך תיירים.

הוא מתמרמר על הדבה שהוציאו על צפת כאילו הבטחון לקוי בה. בינתים הוא שואף מלוא הריאה אויר ומבקש מאיש שיחתו לעשות כמוהו. אין כצפת לאויר צונן ומבריא.

יקר לו כל אורח הבא לצפת. יש שקידה ודאגה לגידולה ושיפורה במרץ, אמונה ומסירות.

עוד יש נאמנים לצפת. נצחה לא ישקר.

אשרי העומדים על סודה, המחכים ומתפללים לתקומתה.

(תמוז, תרצ"ט)

 

מסע לצפת    🔗

בימים טרופים אלה הרי ביקור בצפת זהו “מסע נועז”.

תל־אביב, עיר עוז לנו, מחנה ישראל, ל…צפת.

יש לך לעבור את חיפה, שכוס היגונים אינה מרפה ממנה שבועות וירחים, ולהגיע דרך נצרת, בתוך רחובותיה וסמטאותיה הצוררים, לטבריה. מטבריה, עיר הצער והפצע הקדוש, שטרם העלה ארוכה, דרך מגדל, ראש פנה, במעלות הר כנען ל… צפת.

הנך נאלץ לצאת לנסיעה כזו מתוך העלם המקום מבני הבית, ולא בלי מחשבה וחשבון הנפש בינך לבין עצמך. הנך נקלע בקטבי הרהורים שונים בנסיעות כאלו.

רגע והנך משלים עם כל מה שעלול ויכול להתרחש אתך בדרך משובשת כזו. ההשלמה היא מלאה ללא שיור של נוחם וחרטה עד לקריאת השם בתוך המסגרת השחורה ששמך עלול להתנוסס בו.

הנך הוגה את שמך באותיותיו, שומר על שווי המשקל הפנימי מתוך תבונה והערכה. וכי במה שפרה נחלתך אתה, מאותם הרבים, מאות הקדושים וטהורים, שקדמו לך? שלוש השנים שהתבצרת בעיר זו, שזר אינו עובר את גבולותיה, והנה הגיעה השעה.

רגע השלמת, ורגע שני הנך מתקומם נגד עצמך, נאחז בכל נימי נפשך בעבותות החיים. בורא לך טעמים ונימוקים, שיסודם היחידי והאמיתי הוא הרצון להמשיך באריגת חוט החיים הלאה. לא לפתוח שום פרצות לכל אלה המתנכלים לקפדו.

כל החששות והפחדים מתנדפים עם המגע הראשון שלך עם הסביבה, עם הנוף, בצאתך את שטח העיר.

מלבד הרגשת הבטחון, האופפת אותך בהימצאך בתוך תנועה המפכה בקצב ובזרם בלתי פוסק, יש בו גם בנוף צנוע זה שלנו, דבר־מה מן המרגיע והמעודד.

הנה לשני עבריך פרדסים אלה טעוני נטל מבורך. הנה מישור מוריק, המעלה לך זכרונות ילדות בנוף אחר – ערבות אוקראינה. הנה ערבי עם משפחתו בעבודת שדה. שחוח, כפוף שדרה, הוא צועד אחר מחרשתו, מגרד במסמר קדום את חלקת אדמתו, מפזר מלוא חפניים גרגירים בתקוה ואמונה להוציא לחם לפי הטף. אלה, ובסביבה זו ירעו וישחיתו?

מחיפה לטבריה. התנועה לא פסקה. מכוניות “הצפון” מחזיקות בידים אמונות את הקשרים בין ישוב לישוב. קבוץ וקבוצה, ועד נקודה סופית.

מחיפה צפונה הנך נכנס לאופק אחר. אופק העבודה, ההגנה והעמל. הכל נושם כאן נשימה דרוכה. כמקובל נוסעים גם היום המזכירים והמרכזים, עסקני הישובים והקבוצות. חוזרים מביקורים בסוכנות, מוסדות הסתדרותיים ועוד. על הדאגות המסורתיות “המושבעות” של “גרעון”, “העדר תקציב” נוספו כיום דאגות הבטחון, התרוצצות במוסדות ממשלתיים. כיום יושבים אלה אתך ובתיק, על־יד התזכירים שמור האקדוח. השני הוא “מיוחס” בעל רובה צבאי, וחגורת כדורים על כתפו.

לכאורה, ישנו הרושם, שאלה הרגשתם טובה בתפקידי “בני חיל”, אבל אתה בא אתם בדברים והנך עומד על הלך רוחם האמיתי. העצבים מתוחים עד לקצה. כל אלה אנשי עבודה הם שהוצאו מהרפת ומהלול, המחרשה והמעדר ורותמו ברתמת רובה וחגורת כדורים. אלה שרויים בכעס ורוגז שהגיעו לידי כך.

רצה המכונית ועוברת ישובים: שער העמקים… שער לעמק יזרעאל ועמק הירדן. עוד זעיר הוא הישוב ודל, אבל החיים שוקקים בו. הנמלים עמלות בקינן זה. אוגרות, מכינות. הנה מימינך ישוב גדול, קרית־עמל. מאה וחמישים בית כולם מבית יציקה אחד, כמטבעות מדפוס. “בן־אוני” הוא ישוב זה לנו, הוא צץ בימי המאורעות אבל הוא גדל. וכאן תקעו יתד בני נהלל, דור שני לעובדים. אלו גדלו וירדו מעל שולחן ההורים, נטו אוהל לעצמם.

אנו מתרוממים להרי נצרת. העמק שטוח כולו ככף־היד. הוא שוכן לשבטיו. מבין קרעי עבים, טלאי עופרת, הגיחה השמש, והוא מרחוק מצהיל פנים, פניו רוויים ודשנים. הוא שתה לרוויה גשמי ברכה, התבסם.

עברנו גם את נצרת. מאי־אלה כנסיות ו“הכנסות אורחים” הציצו פני ישועיים ודיוקני נזירות חד־גווניים.

הנה כפר־חטים המחודש, והנה עינה של הכנרת בכל הודה והדרה. כחלות קדומים של ענני תכלת מעל, וסודות כמוסים, קסמי נצח מתהום.

טבריה. לא רק “עיר העמוקה מכולן” כי אם גם מושפלת וירודה לדאבוננו מכולן. החיים מרוכזים בעיר בשטח צר ומצומצם על יד שניים שלושה בתים. גאראג' “הצפון” ובית הקפה. רבה היא תנועת הנוטרים לסוגיהם. אלה יוצאים ואלה באים מנקודות שונות. באותו הבוקר השליכו המרצחים פצצה לבית־הכנסת, שבדרך נס לא הביאה אסונות בנפש.

חמישה סבלים ספרדיים יושבים ומתחממים. נחים בימים אלה החבלים שלמתניהם ומנמנמים בעצלתיים אוכפי השקים אשר עליהם. “איש טבריה לא בבטלה נוח לו” מעיד עליהם התלמוד, והנה אינם רוצים להפרד ממדי העבודה שלהם, כשור לעול וכחמור למשא. יושבים הם בטבורה של טבריה ומחכים לבוא המכונית מן “העולם הגדול” – מחיפה. הנה באה זו והקיפו אותה רודפי משא מכל הצדדים. יצאו שנים עם תיקים, שלושה עם אקדחים ואחד עם רובה. – המכונית הקרובה תגיע לאחר שעתיים והם חוזרים לקרני השמש המלטפות.

פעם היתה זו “טבריה שטובה ראיתה” והיום המר לה שדי. היא שכלה אבות על בנים. היא שרויה בצער וכאב. זקוקה וראויה לרחמים מעשי בנין ותחייה.

אנו עוברים את מגדל, שולחים מבטים לטירה נאה זו החבוייה בין שדרות.

גם זה הוא לורד יהודי שחזר אלינו הוא ובני ביתו באמונה ומתוך “אהבה חפשית” ללא קדושין על תנאי.

אנו נכנסים לראש פינה. אל צלע ההר מודבקת זו הראשונה לנו בגליל העליון. הנה הן אבני המקום, הבזלת השחורה. זו שארשנוה לנו עם הצעדים הראשונים בישוב הנשמות, בהקמת חומה בגליל. באנו עם חשיכה. מרחוק מבהיקה בכחלות עמוקה צפת.

צפת. בערב חורף, בגשם ודלף. בשנה השלישית למאורעות, איפה יכול להיות יותר עגום בעולם? איפה, באיזו פינה יכול להיות בן־אדם יותר עזוב וגלמוד מאשר שם?

בין הערביים. התגלגלו העננים הרטובים, התאבכו כתמרות עשן וליחכו את ההרים החשופים. עם חשיכה החליטו אלה להתמזג עם ההרים. הערפל כיסה את עין כל הסביבה, ליטף וחיבק בזרועות קרות כל הר וגיא, יישר הדורים. למעלה ממריאה צפור נודדת תועה ותרה אחרי מקלט לרגלים הכושלות. אכסניה ללינת לילה.

שטח הישוב והבטחון העברי משתרע בצפת מ“הדסה”, מרכז הדאגה והעסקנות הנאמנה, עד לדואר ולא עד בכלל. בתוך שטח מצומצם זה התבצר הצבא, צפת היא מחנה צבא כולו.

רושם משונה עושים בחורים בלונדיניים אלה על הרקע המסתורי הזה בעיר והכיסופים העילאיים של האר"י ותלמידיו.

העיר מוקפת חומת גדר מימות טיגארט. כלואה וסגורה בתוכה. עברו עליה ימי חרדות, התרחשו בה ניסים, אבל היא, עיר הרזים, יודעת לשמור סוד. אלפיים בה נפש מישראל, ופי שלושה מזה הם השונאים מבחוץ.

שנים חיו והתהלכו אתם ביחסי ידידות ושכנות, בריפוי דלקת ממאירה בעיניים, בעזרה ליולדת הכורעת בציריה, בסעד נאמן במצוקה והנה הוקם חיץ השנאה והוא הולך וגדל.

צפת משוועת לעזרה. היא מאמינה בעתידה ביום המחר שלה. יבורכו לנו שנים־שלושה העסקנים “המומחים לצפת”. אלה כואבים את כאבה ביחידות ובציבור. אלה מתכנים תכניות של הצלה. יש מקום שהברכה, ברכת עבודה ובניה, ברכת יישובים פורחים, תשרה בה.

הרגלים נישאות לסמטאות של העיר העתיקה. אלה נושמים עוד את האוירה הסודית של המקובלים.

הודלקו הפנסים העלובים במורדי הרחובות ואלה שולחים שפודי אור כהים ל– – עצמם. הם עושים רושם שברצונם בעיקר להאיר לעצמם. את חשכתם הם.

הנה בית הכנסת של האר"י הקדוש. הוא מואר ותורה ותפילה עוד בו. ישנם עוד ישישים שרידים קדומים בצפת, אלה שומרים עוד על הגחלת שלא תדעך. אלה שומרים במשמרות מוכנים ומזומנים להשיג בה עומקה של התורה וסודותיה.

שעות תעיתי בסמטאותיה של צפת בחשכת הליל. הלב עייף, צמא חזון. רוצה משום מה להאמין שכאן בסמטאות שכוחות אובדות אלה ישנם עוד בתים ובהם זקנים “מקובלים” יודעי־חן השומרים אתם את סודות פשר הימים המטורפים האלה. אלה מתיחדים מרחוק עם שוכני מירון – – – אתם יחד מחכים לקץ הימין קץ הישועה.

אשר למירון. בכל תקופת הפורענויות הקודמות לא זזו הזקנים ממראשותיהם של הקדושים אשר בארץ המה. גם בימי זעם אלה היו זקני מירון מוכנים להשאר, ויד הרשות הכריחה אותם לעזוב.

בר יוחאי שהתחבא כבר פעם שלוש עשרה שנה באחת המערות בסביבה זו נחבא גם עכשו. איש אינו פוקד אותו ואת נווהו. השייך של הכפר שומר על השקט שלא יופרע.

לא עייפו הרגלים לתעות בשבילים אלה ולא אבה הלב להשלים שכך, כך תישאר צפת לנו.

אי שם מרחוק בקו שלשלת ההרים פולס קו אור שבור את עבי הערפל והחשכה. זהו מגדלור של חניתה.

במוח צפות כמעצמן הנוטריקון מהקטע של הקינה על הרוגי הרעש – צפת פתאום תיבנה. צפת פתאום תיכונן – – במהרה בימינו.

(1939)